היתר מכירה

תקציר השיעור

היתר מכירה

א. "היתר מכירה" – הקדמה

יישומו של "היתר מכירה" בשמיטה, שנוי במחלוקת גדולה בין הפוסקים, מאז השמיטה בשנת תרמ"ט ועד היום. תקצר היריעה מלהכיל ולכלול את כל השיטות ופרטיהן. לפיכך נשתדל לסקור את עיקרי טענות המצדדים בעד ונגד ההיתר, בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד".

בהיתר המכירה הנהוג בזמננו, השדות נמכרים לנכרי באופן שניתנת רשות למוכר להמשיך לטפל בקרקעותיו כרגיל, אף שאינן בבעלותו, ולאפשר את מכירת ושיווק היבולים והפירות כבכל שנה.

ב. יסוד ההיתר – דעת מרן הבית יוסף – אין קדושת שביעית בקרקע של נכרי

מחלוקת הפוסקים האם יש קדושת שביעית גם בקרקע של נכרי בזמן הזה.

ג. עבודה בקרקע של נכרי בארץ ישראל

המפקפקים בהיתר המכירה, נסמכים על האיסור לעבוד בשביעית גם בקרקע של נכרי בארץ ישראל [היתר איסור דרבנן במקום הפסד]. לעומתם, המתירים עבודה בקרקע של נכרי, נסמכו על דעת ספר התרומה, כי בזמן הזה שביעית מדרבנן, ולכן אין בקרקע זו קדושת שביעית.

ד. טעמים נוספים בעד היתר המכירה

דעת הראב"ד, כי בזמן הזה שמיטה אינה נוהגת אלא ממידת חסידות • הספק במניין שנות השמיטה.

ה. היתר מכירה – החשש לאיסור "לא תחנם"

איסור "לא תחנם" – לתת חניה לנכרי בארץ ישראל [דברי הנצי"ב: "ברח מהזאב ופגע בו הארי"].

ו. "לא תחנם" בהיתר מכירה – דעת המתירים

אין איסור במכירה שנעשית להנאתו ולצורך עצמו • מכירת קרקע לנכרי לזמן מוגבל, לא נכללת באיסור • אין איסור לא תחנם כאשר לנכרי יש כבר קרקע בארץ או כאשר מטרת המכירה לחזק את הישוב היהודי בארץ ישראל.

ז. טענת המתנגדים להיתר מכירה – העדר גמירות דעת ותוקף משפטי

להלכה נפסק כי "דינא דמלכותא דינא". משום כך, כדי שמכירת קרקע תחול, היא צריכה להיות תקפה גם על פי החוק. מכירת הקרקעות לנכרי בשביעית לא מוכרת ברישומים המשפטיים, דבר המטיל ספק גדול בכל תוקפה של המכירה • העדר גמירות דעת אמתית למכור את קרקעותיו לנכרי.

ח. היתר מכירה – סיכום

הסתמכות על היתר המכירה של הרבנות הראשית לכתחילה ובדיעבד • מכתב גדולי ישראל באלול תשס"ז

היתר מכירה

היתר מכירה

א. הקדמה

יישומו של "היתר מכירה" בשמיטה, שנוי במחלוקת גדולה בין הפוסקים, מאז השמיטה בשנת תרמ"ט ועד היום. תקצר היריעה מלהכיל ולכלול את כל השיטות ופרטיהן. לפיכך נשתדל לסקור בקצרה עיקרי טענות המצדדים בעד ונגד ההיתר.

במושכל ראשון, הדין נותן לנהוג באיסורי השביעית כפי שאנו נוהגים באיסור חמץ הנמכר לנכרי, ולמכור את הקרקע לנכרי קודם השמיטה למשך שנת השביעית, ולאחר מכן לקנות אותה מחדש. וכשם שבאמצעות המכירה לנכרי, היהודי אינו עובר על איסור חמץ בפסח, כך לכאורה אין איסורי מלאכה בשביעית בקרקע הנמצאת בשמיטה בבעלות הנכרי.

ואכן רבותינו האחרונים, ובהם רבי משה מטראני (1א) והר"מ גאלנטי (1ב) כתבו לנהוג כך עם הקרקעות, כדבריו: "ובשנה השביעית ימכרו כל אחד זכותו, ואחר כך בשיעבור השביעית יחזור ויקנה אותה, ולית בזה בית מיחוש".

בהיתר המכירה הנהוג בזמננו, השדות נמכרים לנכרי באופן שניתנת רשות למוכר להמשיך לטפל בקרקעותיו כרגיל, אף שאינן בבעלותו, ולאפשר את מכירת ושיווק היבולים והפירות כבכל שנה.

 

ב. יסוד ההיתר – דעת מרן הבית יוסף – אין קדושת שביעית בפירות של נכרים

יסודו של היתר המכירה מושתת על הכרעת רוב הפוסקים (2א), שאין קדושת שביעית בקרקע ובפירות של נכרי, כהכרעת מרן הבית יוסף, שכל זמן שהקרקע נמצאת ביד הנכרי, קניינו מפקיע מן המצוות, ולפיכך אין קדושת שביעית בפירות של נכרים.

רבי ישראל משקלוב, העיד בספרו פאת השלחן (2בהעיד שכך נהגו בארץ ישראל: "ואחרי עיוני נראה ברור כשמש דהדין עם מרן הבית יוסף, וכן המנהג גם עתה בכל ארץ ישראל, וכן נהגו בירושלים בימי הרלנ"ח, והלכה כדעת המכריע דבשל נכרים פטור בשביעית"".

ברם החזון איש (2ג) הכריע כדעת המבי"ט, שיש קדושת שביעית גם בקרקע של נכרי, ואפילו בזמן הזה, וכתב שמרן הבית יוסף חזר בו מדעתו בסוף ימיו, וכן דעת בעל ספר חרדים שהיה דר בצפת, והשל"ה הקדוש שחי בסוף ימיו בטבריה, שנהגו קדושת שביעית בפירות של נכרי "וכן עמא דבר".

ואשר על כן אסור לסחור בפירות שגדלו בקרקע זו.

 

ג. עבודה בקרקע של נכרי בארץ ישראל

המפקפקים בהיתר המכירה, נסמכים על האיסור לעבוד בשביעית גם בקרקע של נכרי בארץ ישראל, כדעת רב במסכת גיטין (2ד) ש"אין עודרין עם העכו"ם בשביעית", וכפי שפסק הרמב"ם (2ה).

בשו"ת מהריט"ץ (3א) כתב בביאור הדברים, שאיסור זה אינו אלא מדרבנן, אפילו בזמן ששביעית מן התורה, והיינו "מפני הרואים, שיראו אותם עודרין בשדה בשביעית יחשבו שהוא עושה בשדהו, אבל מן הדין מותר, דליכא מחזיק ידי עוברי עבירה".

לעומתם, המתירים עבודה בקרקע של נכרי בארץ ישראל, הביאו ראיה מפירושי הראשונים לדבריו של רבי ינאי במסכת סנהדרין (3ב) "פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא", למרות האיסור לזרוע בשביעית.

תוספות שם (ד"ה משרבו) העמידו את דבריו, כשהיה חשש הפסד ומצוקה מצד המלכות, ורבי ינאי התיר זאת משום "דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן" [לכאורה יש להביא ראיה מדברי התוספות שמותר לעבור על איסור דרבנן במקום הפסד ממון. וראה בביכורי יעקב (3ג) שחילק בין שביעית לשאר איסורי דרבנן, כיון שיש לומר שרבנן לא גזרו על השביעית בזמן הזה במקום שיש הפסד].

בספר הלכות ארץ ישראל (4א) המיוחס לרבנו טור, כתב כי בזמן הזה שהחיוב במצוות השביעית מדרבנן, די בכך שיש על השדה מס של המלך כדי להחשיבה כשדה של הנכרי, ומותר יהיה לעבוד בה בשביעית.

יסוד זה שבזמן הזה ששביעית מדרבנן, יש להקל ליהודי לעשות מלאכה בקרקע של נכרי, מפורש גם בדברי ספר התרומה (4ב) שכתב: "נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי, אפילו מדרבנן". וכן נקט להלכה הראי"ה קוק בספרו שבת הארץ (4ג)

החזון איש (5א) חלק על היתר זה, ולדעתו גם הסוברים שאין קדושה בקרקע של נכרי, אין הם מתירים עשיית מלאכות בקרקע זו. לדבריו "הא דנחלקו חכמי צפת, היינו רק לענין קדושת הפירות, אבל חרישה וזריעה ושאר עבודות לכו"ע אין חילוק וכו' דקדושת הארץ לכו"ע לא פקע", ולפיכך איסור המלאכה עומד בעינו.

לדעת החזון איש, היתרו של רבי ינאי לזרוע בשביעית היה משום פיקוח נפש, וכתירוצו השני של תוספות במסכת סנהדרין (3ב). [וראה בספר לאור ההלכה (5ב) בראיה שהביא רבי דוד מקארלין, מהכתובים בספר נחמיה, שלמרות הטלת המיסים בימי עזרא, לא הותרה העבודה בשמיטה].

אמנם האבני נזר פסק (5ג) שיש לסמוך על שיטת הבעל התרומה בשעת הצורך. ובתוך דבריו עולה סברה הפוכה מזו של החזון איש, לפיה אף אם יש קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של נכרי, יתכן שאין בהם איסור עבודה. ולפיכך התיר את מכירה לנכרי לצורך שביעית, ובכל זאת כתב שיש לשמור קדושת שביעית בפירות.

 

ד. טעמים נוספים בעד היתר המכירה

הפוסקים שהורו ליישם את היתר המכירה, מסתמכים גם על שיטות רבותינו הראשונים בנושאים אחרים:

  • דעת הראב"ד (6א), כי בזמן הזה שמיטה אינה נוהגת אלא ממידת חסידות
  • בספר שמיטה – הלכה ממקורה (6ב) סיכם בקצרה את מחלוקת רבותינו הראשונים כיצד יש לעשות את חשבון שנת השמיטה, ולפי זה, מהי השנה שיש לנהוג בה שמיטה בזמנינו. ומאחר ויש ספק האם השנה שבה נוהגים היום שמיטה היא אכן שנת השמיטה, יש לצרף ספק זה כדי להתיר את המכירה.

 

ה. היתר מכירה – החשש לאיסור "לא תחנם"

מלבד דברי הפוסקים שפקפקו בעצם ההיתר (לעיל 2ג, 4א), יש שערערו על תוקף המכירה מטעמים נוספים שיפורטו להלן, ובראשם החשש לאיסור "לא תחנם", אשר נתפרש בסוגיא בעבודה זרה (7א) לענין נתינת "חניה" לנכרי בארץ ישראל. בשל חשש איסור דאורייתא של לא תחנם, הרי שאף אם נאמר שמכירת קרקע לנכרי אכן מפקיעה את קדושתה, אך לכאורה יש במעשה מכירת הקרקע לנכרי איסור דאורייתא, וכפי שכתב על כך הנצי"ב (7ב) בלשונו: "ברח מהזאב ופגע בו ארי". כלומר, האיסור במעשה המכירה לנכרי חמור יותר מן האיסור לעבוד בשביעית בלי מכירה. וכן כתב החזון איש (7ג) "ולפיכך אין מקום להתיר למכור לנכרי בשביל להפקיע קדושת שביעית, ואדרבה, איסור שביעית דרבנן בזמן הזה, ומכירה לאו דאורייתא כטריפה ובשר בחלב וכיו"ב".

 

ו. "לא תחנם" בהיתר מכירה – דעת המתירים

הנוהגים בהיתר מכירה, השיבו על טענת החוששים לאיסור "לא תחנם". בין היתר, ממשמעות דברי רבותינו הראשונים במסכת גיטין (8א), שאין איסור במכירה שנעשית להנאתו ולצורך עצמו. וכן כתב הראי"ה קוק (8ב), וראה שהביא שם סברה נוספת להתיר מכירה לנכרים שאינם עובדי עבודה זרה.

ברם החזון איש כתב במכתב (7א) שאיסור מכירת קרקע הוא אף כשהמכירה נעשית לטובת המוכר – הישראל, וסיים: "וזו דעת כל גדולי הדור, ודעת היחיד המתיר היא תמוהה".

נימוק נוסף להשיב על טענת החוששים לאיסור "לא תחנם" הוא, שמכירת קרקע לנכרי לזמן מוגבל, לא נכללת באיסור. וכמו שכתב רבי יצחק אלחנן ספקטור (9א) כתב במכתבו לרבי שמואל סלנט, במענה לשאלת בני המושבות כיצד לקיים מצות השמיטה בארץ ישראל, שיש להשתדל במכירה לגוי לב' שנים [שאז אין בו משום איסור מכירה לגוי]. וסמך דעתו על דברי "ספר שמן המור". רבי שמואל סלאנט הבין כי רבי יצחק אלחנן סבר שמכירה לנכרי לזמן אינה אסורה, ועל כך הקשה "ממה נפשך, אי מכירה לזמן נחשבת למכירה, תיאסר משום לא תחנם. ואם אינה נחשבת למכירה, עדיין נחשב לשדה ישראל, ומחויב בשמיטתה".

אבל החזון איש (9ב) נקט כי מכירה לזמן מכירה היא גמורה היא, ואסורה מדאורייתא, וראה מה שכתב על דבריו בשו"ת הר צבי (9ג).

טעמים נוספים להשיב מדוע אין איסור לא תחנם במכירה, הם:

  • כאשר לנכרי יש כבר קרקע בארץ, כמו שכתב הראי"ה קוק (10א), אולם החזון איש (10ב) דחה סברא זו.
  • כאשר מטרת המכירה לחזק את הישוב היהודי בארץ ישראל, כמו שכתב בשו"ת ישועות מלכו (10ג).

וראה במה שכתב בספר השמיטה – הלכה ממקורה (10ד) לדון, האם כאשר קיים איסור לא תחנם במכירה, הדבר יפגע בחלות המכירה.

 

ז. טענת המתנגדים להיתר המכירה – היעדר גמירות דעת ותוקף משפטי

טענה נוספת שהועלתה נגד ההיתר, נוגעת לתוקפו של מעשה המכירה.

בגמרא בכמה מקומות נקבע, וכך גם להלכה נפסק כי "דינא דמלכותא דינא". כך, למשל בגמרא בבא בתרא (11א) נאמר, שאם המלך קבע, שמכירת קרקעות לא תיעשה אלא באמצעות שטר, הרי שגם לפי ההלכה לא ניתן למכור קרקעות בקנין כסף וכדומה, אלא רק בקניין שטר. וביאר הרשב"ם (שם) "שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו".

משום כך, כדי שמכירת קרקע תחול, היא צריכה להיות תקפה גם על פי החוק, דבר המטיל ספק גדול בכל תוקפה של המכירה. שכן כבר בימי השלטון הטורקי נקבע, שאין החוק מכיר במכירת קרקע כל זמן שלא נרשמה בטאבו, והרי מכירת הקרקעות לנכרי בשביעית אינה נרשמת בטאבו או בשאר הרישומים המשפטיים, ואם כן מבחינת חוקי המדינה המכירה חסרת משמעות. וראה טענה זו בדבריו החריפים של הרידב"ז (11ב).

ואכן, החזון איש (11ג) כתב במסקנת דבריו שאם אין רישום בטאבו, הקרקע עדיין נחשבת של ישראל.

מאידך, יתכן שאין צורך בחלות משפטית של המכירה כדי שתהיה לה חלות הלכתית, והיסוד לסברא זו, במה שכתב בשו"ת דברי חיים (11ד) בנדון שטר מכירת חמץ הכתוב בלשון שאינה מוכרת ברשויות המדינה.

יש מן האחרונים שרצו לפתור בעיה זו באופן אחר. לסברתם, כל זמן שהמכירה נעשית לצרכים דתיים, אין השלטון משגיח כלל באופן המכירה, והוא מאשר לבצע אותה בלא רישום בטאבו.

ברם, מרן הגרש"ז אויערבך במעדני ארץ (12א) דחה טענה זו וקבע, שמה שהשלטון אינו מקפיד בכך, הוא משום שאינו מתייחס ברצינות למכירה זו, אלא הוא רואה אותה כ"טקס דתי" בעלמא, ואם יבוא הקונה לבית משפט וירצה שיכירו בו כבעלים בלי רישום בטאבו, ודאי שלא ישמעו לו.

בהיתר המכירה, יש פקפוק נוסף, האם למוכר יש גמירות דעת אמתית למכור את קרקעותיו לנכרי.

כלל פשוט וידוע לכל בר בי רב, שאין מעשה קנין חל אלא אם כן המוכר והקונה רוצים בו בלב שלם, כפי שפסק הרמב"ם (12ב) על פי המבואר בסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא (פה, ב) שאע"פ שניתן לקנות מיטלטלין במשיכה או בהגבהה, אין הקניינים הללו חלים אם המוכר והקונה טרם סיכמו את מחיר הקנייה, שכן כל זמן שהצדדים אינם יודעים בדיוק כמה ירוויחו מעסקה זו, אין לבם שלם עמה, גם אם אינם אומרים זאת בגלוי.

ומעתה כמו כן בנוגע להיתר המכירה, החקלאים המוכרים את שדותיהם במסגרת היתר זה, בעצם אינם חפצים למכור את אדמתם לנכרי, גם אם ישלם עבורם כסף מלא, ואין לבם שלם עם מכירה זו, אלא הם נאלצים לעשותה כדי שיתירו להם לעבד את אדמתם ולשווק את פירותיהם כרגיל.

ראה באגרות הראי"ה (12ג) שביאר שבאמת אין צורך בגמירות דעת מוחלטת כדי שהמכירה תועיל, ודי בכך שהמוכר מוכן לבצע את העסקה בשביל לא לעבור עבירה.

 

ח. היתר מכירה – סיכום

  • הסתמכות על היתר המכירה של הרבנות הראשית לכתחילה ובדיעבד – ילקוט יוסף (13א)
  • מכתב גדולי ישראל באלול תשס"ז להלכה ולמעשה בענין ישום היתר מכירה בימינו- שיח השמיטה (13ב).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

תוך כדי דיבור

א. במסכת נדרים נקבע הכלל: "תוך כדי דיבור כדיבור דמי", וצ"ע בגדר דין זה: • האם הדיבור השני מבטל את הדיבור הראשון, או

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

מדליקין מנר לנר

מדליקין מנר לנר בגמרא (שבת כב, א) נחלקו רב ושמואל אם מדליקין [בחנוכה] מנר לנר או אין מדליקין מנר לנר, ואמר אביי שהלכה כשמואל שמדליקין

קרא עוד

נס או טבע בהלכה

נס או טבע בהלכה פרק א: שמן של נס א. בספר מלכים (ב פרק ד) מסופר על הנס שנעשה לאשת עובדיה הנביא, כאשר בעלי החובות התדפקו

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.