א. מצינו בדברי חז"ל:
מדרש רבה שמות פרשה ד
בשעה שאמר הקב"ה למשה (שמות ג, י) וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, אמר לו: רבון העולם איני יכול מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחברו נפשו חייב לו.
תנחומא פרשת וארא סימן יד
מפני מה לקו המים והעפר על ידי אהרון [שמות ז, יט – וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם וְיִהְיוּ דָם; שמות ח, יב – וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם] אמר לו הקב"ה למשה, המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור, ועפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקו על ידך, לפיכך לקו על ידי אהרן.
מכילתא פרשת משפטים, מסכת דכספא, פרשה כ
וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתו (שמות כב, ל) – למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר (שמות יא, ז)וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, אמר הקב"ה תנו לו שכרו.
בכורות ה, ב
אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא, מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים. אמר לי גזירת הכתוב היא. ועוד, שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.
המשותף לכל מאמרי חז"ל הללו הוא ענין הכרת הטוב.
אך יש להבין מדוע יש חיוב להכיר טובה לעצמים דוממים או לבעלי חיים, שאין משנה להם כלל אם מכירים להם טובה או לא. ובשלמא כאשר אינו מכיר טובה לאדם שעשה עמו טובות, הרי שיש בכך פגיעה חמורה באדם זה, אולם איזו פגיעה יש בבעלי חיים ובדוממים, שיש חיוב להכיר להם טובה, כדבריו של הרב דסלר:
מכתב מאליהו, חלק ג', עמ' 100
ועוד אמרו חז"ל (בבא קמא צב, ב) בירא דשתית מינה מיא, לא תשדי ביא קלא [בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו מקל]. נתעמק נא בדברים אלה. צריך להבין, הרי אין הבור מרגיש בבזיונו, ומה בכלל משמעותה של הכרת טובה לדומם, שאינו מרגיש ואינו נהנה מזה.
והנה המאמרים המובאים לעיל, בהם מתבאר חיוב הכרת הטוב, עוסקים ביציאת מצרים, ויש להבין מדוע החובה להכיר טובה נמצאת באופן מיוחד בעניינים הקשורים ליציאת מצרים.
• • •
ב. ונראה בביאור הדברים, כי חיוב הכרת הטוב אינו רק מידה נאה ומתוקנת, אלא אחד מעיקרי האמונה, וכפי שמפורש בלשון הדיברה הראשונה:
ספר שמות פרק כ
אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
אבן עזרא שמות כ, ב
ואמר אלקיך כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני, ותהיה לי לעם, ואני אהיה לך לאלקים. ומשה פירש זה בפרשה כי ישאלך בנך (דברים ו, כ). כי טעם השאלה למה אנו חייבים לעשות מצות ה' יותר מכל האדם, והלא בורא אחד לכולנו. והנה הזכיר שלש תשובות: הא', עבדים היינו לפרעה, והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה על כן אנו חייבין לשמור כל מה שיצוונו אפילו לא היינו יודעים טעם מצותיו. והב', כי אלה המצות אינם לצרכו כי אם לטוב לנו כל הימים לחיותינו. והג', וצדקה תהיה לנו, שנהיה צדיקים לנחול העולם הבא.
רמב"ן שמות כ, ב
וטעם מבית עבדים, שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה ה' הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלקם, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים (ויקרא כה, נה).
מבואר בדברי הראשונים, שיציאת מצרים מחייבת עבדות להקב"ה מתוקף חיוב הכרת הטוב, מכיון שהקב"ה הוציאנו מ"בית העבדים" – משיעבוד פרעה. וכפי שכתב גם רבנו בחיי, שאחד הטעמים לחיובינו במצוות התורה הוא בגלל הכרת הטוב שיש לנו לבורא עולם, שהוציאנו ממצרים והביאנו לארץ ישראל:
ספר חובת הלבבות, שער עבודת האלקים, פרק ו
הענין הראשון, טובת הבורא הכוללת כל האדם והוא המציאם אחר שלא היה דבר נמצא והחיותם והטובה להם… ועל כן הם חייבים לבורא יתברך עבודה כוללת והם כל התורות השכליות [מצוות התורה שהשכל האנושי מחייבן].
והענין השני, טובות הבורא על עם מן העמים ואומה מן האומות כמו שהטיב לבני ישראל בהוציאם מארץ מצרים והביאם אל ארץ כנען וחייבם בזה עבודה יתירה על העבודה הראשונה והיא התורות השמעיות [מצוות התורה שאינן מחוייבות בשכל האנושי, אלא הן "חוק" שמחוייבים לשמוע ולציית לו] אחר שהזהיר והעיר על התורות השכליות…
ג. תרגום מעשי של הדברים אנו מוצאים במאמרו של רבי ירוחם ליבוביץ, משגיח ישיבת מיר:
דעת חכמה ומוסר חלק א', עמ' קכד
טעות הוא במי שחושב שתכלית יציאת מצרים הוא שתצא מזה "אמונה" בלבד… וראיה לדבר מבעל ההגדה עצמו שאמר "חייב אדם להראות עצמו כאילו הוא יצא עתה ממצרים". שאילו היה כל היסוד שיתאמתו אצלנו הנסים של יציאת מצרים שהיו אז, ועל ידי כך תתברר לנו האמונה במציאות ה', למה לו לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים [שהרי לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים תלוי בהרגש הלב, ואילו בירור יסודות האמונה הוא ענין שכלי].
אלא ענין יציאת מצרים הוא קבלת עול מלכות שמים שהוא ענין להיות לו לעבדים, שכיון שמכירים טובו וחסדו הבלתי גבול ותכלית של השי"ת ושהוא שליט ואדון הכל, מחייב זה שתצא מזה עבדות. שמההוצאה צריך לצאת הכרת הטוב, והביאור האמיתי של הכרת הטוב הוא עבדות והשתעבדות לבעל הטובה.
כלומר, הכרת הטוב כלפי בורא עולם שברא אותנו והוציאנו מבית עבדים, מחייבת אותנו להיות עבדיו.
ומתוך כך, לכשנתבונן נמצא קשר הדוק בין חובת הכרת הטוב לבורא, ובין חובת הכרת הטוב לבני אדם:
משנת רבי אליעזר, פרק ז, עמ' לג
מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה, מפני שהוא כענין כפירה בקב"ה. אף הכופר בקב"ה כופר טוב הוא, האדם הזה הוא כופר טובה של חברו, למחר הוא כופר טובתו של קונו.
וכן הוא אומר בפרעה (שמות א, ח) אשר לא ידע את יוסף, והלא עד היום הזה מצרים יודעים חסדו של יוסף. אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו וכפר טובתו, ולבסוף כפר טובתו של הקב"ה, שנאמר (שמות ה, ב) לא ידעתי את ה', הא למדת שכפיות הטובה הוקשה לכפירה בעיקר.
נמצא איפוא, כי חיוב הכרת הטוב בין אדם למקום ובין אדם לחברו, שלובים ואחוזים זה בזה, והם מיסודות האמונה והמידות.
ד. עתה מבוארת היטב משמעות חובת הכרת הטובה לדומם שאינו מרגיש ואינו נהנה:
מכתב מאליהו (ח"ג, עמ' 100)
יסוד גדול ומקיף בכוחות הנפש מתגלה לנו בזה: כל מידות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש ולא רק על ידי השכל. לכן אם אין אנו מכירים טובה לדומם שנהננו ממנו, וכל שכן אם אנחנו מבזים אותו, נפגע הרגש, שאינו מגיב רק בהתאם לחוקי ההגיון. והכלל הוא: פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המידות, וממילא נפגמת מידת הכרת הטוב… והרי מידה זו היא כלי חשוב לעבודת ה', לכן צריך האדם לעשות כל השתדלות לרכוש מידה זו בשלמות, כי על ידה ילמד להכיר את גדולת חסדיו יתברך עם כל הבריאה, ועל ידה ידבק בהקב"ה.
עיקר ענין הכרת הטוב הוא בראש ובראשונה מעלת נפש האדם עצמו. ומי ששותה מי באר ולאחר מכן זורק לתוכו עפר – פוגם נפשו ומשחיתה. וכן המָכֶה דבר שהגין עליו מקלקל מעלת נפשו. ולכן יש צורך להכיר טובה גם לדומם שבאה ממנו טובה – כדי לשמור על שלמות נפש האדם. אדם שאינו מכיר טובה נחשב כ"מופרך", לא בגלל שפגע במיטיבו אלא בגלל שפגע בעצמו ובנפשו שלו.
ה. חסרון בהכרת הטוב, הוא חסרון מהותי בנפש האדם. נתבונן עד היכן מגיעים הדברים:
ספר דברים פרק כג
(ד) לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם: (ה) עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ:
רמב"ן שם
והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית יד, טז), ובזכותו שלחם ה' מתוך ההפכה (שם יט כט), והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה. האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו.
התורה הרחיקה את האומות הללו שהם בניהם של עמון ומואב שהיו "גמולי חסד מאברהם", שהציל אביהם ואמם [לוט ובנותיו] מן החרב והשבי והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה. ומשום כך הרחיקה התורה לצמיתות את בני עמון ומואב מהצטרפות לעם ה', בגלל המום הצרוב בנפשם – החיסרון במידת הכרת הטוב.
נעיין במאמרו של מו"ר הגרש"ז ברוידא:
שם דרך, חומש דברים מאמר י
בדברים אלו גילה לנו הרמב"ן יסוד גדול. כאשר אדם עושה לחברו טובה ולו פעוטה וקלת ערך, מתחייב חברו להכיר ולגמול עמו טובה תמורת החסד שנעשה עמו, ובדרישת התורה לנתק כל מגע עם עמון ומואב רואים עד היכן מגיע גודל חיוב זה. כי הם נחשבו "גמולי חסד" מאברהם ומחוייבים בהכרת טובה על הצלת אביהם ואמם משבי במלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה ומהפיכת סדום ועמורה, והגם שמאורעות אלו התרחשו מאות שנים קודם לכן, חיוב זה עמד על כנו עד לשעה שהזדקקו בני בניו של אברהם לחסד מאת בני בניהם של עמון ומואב, ואז נוצרה ההזדמנות הנאותה להכיר להם טובת אביהם ולהשיב להם כגמולם הנאות.
וכאשר לא ניצלו בני אומות אלו את ההזדמנות שבאה לידם, הוכיחו שהשחתה עמוקה מושרשת בתוך נשמתם, בהם ובצאצאיהם ובזרעם עד עולם. ובאמת לא נדחו מכלל ישראל בגלל מעשה עבירה שעשו, אלא בגלל מידה רעה זו של חוסר בהכרת הטוב המשקפת שפלות נפש יותר מכל דבר אחר. ולכן הגם שאפילו את המצרים אסור לתעב על גודל רעתם ודור שלישי יבוא להם בקהל ה', וגם האדומים שיצאו לקראת בני ישראל בחרב לא נדחו מכלל ישראל. אבל עמון ומואב, אף שלא עשו רעה בפועל אלא לא שילמו טובה תחת הטובה שקיבל אביהם, הורחקו מישראל לנצח, משום שחוסר הכרת הטובה מראה על פגם בלתי נסלח בשורש נפשם, ובגינו הפסידו הכל ללא תקוה ואחרית.
ו. ומאחר וחיוב הכרת הטוב יסודי כל כך, הבה נתבונן כמה גדול הוא לאין שיעור.
דברים כג, ח
לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ
רש"י, שם
לא תתעב מצרי, מכל וכל, אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור, מה טעם, שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק לפיכך בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'.
רמב"ן, שם
וכן המצרים הרחיקם שלשה דורות מפני רשעם אשר עשו עמנו רעות רבות וצרות, אבל לא יתעב אותם לעולם, בעבור שהיינו גרים בארצם ונמלטנו עמהם בימי הרעב בכבוד שעשו לאבינו, והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל.
המוסר הנלמד מדברים אלו, מאלף:
שם דרך, חומש דברים מאמר י
לפנינו גודל החיוב הנדרש להכיר טובה. המצרים הרעו לנו באכזריות ובחימה שפוכה מאות בשנים, ואף על פי כן, חובתנו לא לשכוח להם את החסד שעשו לאבות אבותינו, אברהם אבינו ויעקב אבינו, שמצאו אצלם מפלט בשעה שהיה רעב בארץ ישראל. ואף שטובה זו היתה לפני אלפי שנים, ולא עוד, אלא שחסד זה לא עשו המצרים במכוון לטובת אבותינו, שהרי מכל העולם ירדו למצרים לשבור בר, וזה היה מסחרה. וכן הכבוד שעשו לאברהם, תחילתו בגלל שרה וסופו בגלל שהכירו כי נשיא אלקים בתוכם. וכן מה שהמליכו עליהם המצרים את יוסף לקצין ומושל, היה זה הודות לעצתו המופלאה ויכולת הארגון שלו ורעיונותיו למעשה איך להתכונן כראוי לקראת שנות הרעב, ועל ידי תכניותיו הציל את המצרים ממוות בטוח בחרפת רעב. ולמרות הכל, עלינו להכיר למצרים טובה על טובות אלו שעשו עם אבותינו.
וחזינן מזה, גודל החיוב ושיעור הכרת הטוב הנדרשים מהאדם, ועומק התביעה והפגם למי שאינו במידה זו, עד שאפילו אומות העולם שלא נחלו תורה, נדרשים ונתבעים עליה ונפרכים לדורי דורות מחמת שלא מילאו חובתם.
ולמעשה מצות הבאת הביכורים (דברים כו, א-יא) היא פרשה שלימה בתורה המחנכת אותנו שלא נהיה כפויי טובה, יעו' ברש"י בשם הספרי: "ואמרת אליו, שאינך כפוי טובה". ומבואר שעיקר הבאת הביכורים נועדה להכיר בטובת הבורא שברוב טובו ברכנו בפרי האדמה, ולשם כך עלינו להביא את ביכורי פירותינו כהודאה והכרה בחסדיו המרובים, יעו"ש.
ז. ואף מצות סיפור יציאת מצרים מהות עניינה הוא הכרת הטוב.
רמב"ם, ספר המצות, מצות עשה קנז
היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן בתחילת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו ה', ומה שעשו לנו המצרים מעול וחמס, ואיך לקח ה' נקמתנו מהם ובהודות לו על מה שגמלנו מחסדיו – יהיה יותר טוב, כמו שאמרו כל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו והגדת לבנך ביום ההוא.
ומבואר בדבריו כי ביסוד מצות סיפור יציאת מצרים להודות להשי"ת על חסדיו המופלאים שעשה עימנו ביציאת מצרים, ומתוך כך נובע גדר זה ש"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה המשובח", והיינו הריבוי בהודאה על כל הטוב אשר גמלנו.
ובדברי המהר"ל מצאנו תוספת בענין זה. המהר"ל מבאר את הפסוק:
תהלים קו, ב
מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ
גבורות ה', פרק א
רצונו לומר כי סיפור שבחו של הקב"ה אי אפשר משני פנים. האחד, מצד שלא נוכל לעמוד על הגבורה בעצמה כמה גדול גבורת מעשיו. והשני, מצד שהם רוב בריבוי אין תכלית להם. ולפיכך ספור שבחו אי אפשר מצד האיכות ומצד הכמות. אם מצד האיכות, שאי אפשר לעמוד על איכות גבורת מעשיו, וגם מצד הכמות אי אפשר.
ומתוך כך מעלה המהר"ל שאלה עצומה ושוברה בצידה:
גבורות ה', שם
מפני זה יש לשאול איך אנו מצווים לספר נפלאותיו של הקב"ה בליל היציאה [דהיינו בליל הסדר] ולמה לא נאמר בזה גם כן מי ימלל גבורות ה' וגו'.
אבל תירוץ קושיא זאת שודאי כשבא לספר שבחו של מקום בודאי בזה שייך לומר מי ימלל גבורות ה', אבל מה שאנו מצווין לספר בליל היציאה נפלאותיו, אין זה בשביל להגיד שבחו, רק שאנו מספרים שבחו שלא נהיה כפויי טובה שעשה הקב"ה לנו נסים ונפלאות ואין אנו מודים לו עליהם. וכי אין אנו מחויבים לספר מה שהיטיב עמנו, אף על פי שאי אפשר לספר כל הטוב שעשה עמנו ואף מקצת נפלאותיו, מכל מקום בשביל זה אין לומר שלא לספר מקצת מהן לומר שאין אנו כפויי טובה, ואפילו בשביל מקצת טובו שעשה עמנו יש לנו להודות לו.
כדי לספר שבחו של מקום אנו צריכים "היתר", שהרי "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו".
ונמצא לפי זה שכל ההיתר לספר בליל הסדר את סיפור יציאת מצרים נובע מחמת החיוב להכיר להקב"ה טובה על חסדיו הגדולים עמנו שהוציאנו ממצרים. וזהו עומק כוונת דברי הרמב"ם, שיסוד מצות סיפור יציאת מצרים הוא משום חיוב הכרת הטוב להשי"ת, שכן כל מהות המצוה מבוססת על ההודאה על חסדי ה' והכרת טובותיו.
ומדוייק לפי זה, מדוע סידר בעל ההגדה לומר "דיינו" על כל פרט ופרט מהנסים והישועות שעשה ה' לבני ישראל, כדבריו של הגר"ח וואלקין:
דעת חיים, שיחות ומאמרים, עמ' פו
יסודם של ענייני יציאת מצרים הוא כידוע ענין הכרת הטוב להקב"ה, שהוציאנו משעבוד וטומאת מצרים. וזהו מה שסידרו לומר בהגדה "דיינו" על כל פרט ופרט מהנסים והישועות שעשה ה' לבני ישראל, מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ. מפני שעל כל חלק וחלק מהנסים שהיו ביציאת מצרים, מוטל עלינו חיוב נפרד להכיר טובה ולהודות להקב"ה.
והרי, מיציאת מצרים והמצוה לספר בה – למדנו, שהכרת הטוב, היא השער לאמונה ועבודת האלוקים, כאמור לעיל.
• • •
ח. מרגלא בפומיה דהסבא מסלבודקה להביא את המעשה המסופר על הרי"ף, שבעירו ירד אדם אחד מנכסיו והוזקק למכור מרחץ שלו כדי לשלם את חובותיו, והוצרכו לעשות שומה על המרחץ לצורך פריעת החובות. כשפנו לרי"ף שידון בענין זה, אמר הרי"ף: לא אדון ולא אורה במרחץ הזה, לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד בו, לפי שנתהנתי ממנו. ומכאן צריך ללמוד:
שיטה מקובצת, בבא קמא צב, ב
ואם היה בדומם שאין לו הרגשה, כל שכן וקל וחומר בני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה שנאוי לעשותו והעושהו יצא משורת המוסר ודרך ארץ, ואם היה זה במי שקיבל הנאה מבשר ודם, כל שכן וקל וחומר באלוקה ית', שממנו נשפט הטוב הגמור שראוי להודות לו הודאה גמורה ולא יעשה מה שיקניטנו לא מה שהוא שנאוי לו.
אמור מעתה, מידת הכרת הטוב היא תכונה עמוקה בכוחות הנפש, הכוללת חיוב הכרת טובה ביחס לבני האדם, ואפילו ביחס לחפצים דוממים – כדי לשמור על הכרת הטובה כלפי הקב"ה שבראנו והוציאנו מבית עבדים.
