הכשרת כלים חדשים

א. יסודות ועיקרי דיני ליבון והגעלת כלים

לדיון ההלכתי בצורך ובאופן הכשרת כלים חדשים, יש להקדים בביאור יסודות דיני ליבון והגעלת כלים:

מהכתוב בתורה בטהרת כלי מדין (1א), חז"ל למדו במסכת עבודה זרה (1ב) את חובת הכשרת הכלים מהאיסור הבלוע בהם, ופירטו את סוגי הכלים והדרך הנכונה להכשרתם. יש כלים שמועילה הדחה להכשרתם, יש אשר נדרשת הגעלה במים רותחים להפליט מהם את האיסור, ויש כלים שנצרך ליבון להכשרתם.

ב. ליבון והגעלת כלים – פסק ההלכה

ראה בדברי המשנה ברורה (2;3א) סיכום דברי הפוסקים בנדון הכשרת סכינים; כלים שיש בהם לכלוך בגומות ובחריצים; ניקוי הכלים קודם ההכשרה; פרטי דינים בהכשר כלים הטעונים ליבון חמור, ליבון קל והגעלה, תוך חילוק בין כלים שנאסרו על ידי חום האש ללא נוזל, לכלים שנאסרו על ידי נוזל, ועוד.

רבי יוסף צבי רימון (3ב; 4) סיכם את יסודות הכשרת הכלים: דין "כבולעו כך פולטו"; פירוש 'הגעלה', 'ליבון' ו'ליבון קל'; הכשרת כוסות וצלחות; אי שימוש בכלי 'טרף' עשרים וארבע שעות לפני הכשרתו, או לחילופין הוספת סבון למי ההכשרה; סדר ההכשרה; נקיות הכלים, הכנסתם למים רותחים לזמן מה, הוצאתם ושטיפתם במים קרים.

ג. הצורך בהכשרת כלים חדשים – סקירת המציאות ודעות הפוסקים

המשנה ברורה (5ב) פסק להלכה את דברי ספר איסור והיתר הארוך (5א), כי כלים חדשים אינם טעונים הכשרה, ואין להסתפק כלל שמא השתמשו בהם באיסור. אולם בעקבות השינויים בתהליכי יצור הכלים בבתי החרושת והמפעלים השונים, העלו הפוסקים חשש שלא היה מצוי בעבר – שמא מחמת שמורחים את הכלים החדשים בשומן איסור מן החי, על מנת להבריקם ולמטרות נוספות, חובה להכשיר גם כלים חדשים שלא נעשה בהם כל שימוש.

מדברי הפוסקים שדנו בענין נראה כי המציאות אינה ברורה דיה, כדלקמן:

רבי שמואל יוסף שטיצברג (5ג) תיאר את עשיית החומרים בהם מושחים את הכלים, כפי שהוצגה בשו"ת מנחת יצחק, ממנה עולה כי כמות החומר האסור בתוך כלל החומרים היא קטנה ביותר – שישה חלקים ממאה מיליון. אמנם בסוף דבריו ציין, כי יש שינויים בין מפעל אחד למשנהו, ועל כן "כשבאים להורות הלכה למעשה, צריך לברר את יסודי ההיתר, ולראות שאין בזה אף חשש משום ביטול איסור לכתחילה".

גם בספר ישועות כהן (6א) תיאר את סדר עשיית הכלים, כפי ששמע ממשגיחים העוסקים בענייני כשרות הכלים בעולם. לדבריו, במפעל גדול בגרמניה המייצר שמני סיכה עבור תעשיות המתכת בכל העולם, בכשמונים אחוז (!) מהשמנים מעורב שומן מן החי. ואף שיש עדות על אדם שנטל מהמפעל הנ"ל בגרמניה בקבוק שומן, וגילה כי השומן מסריח בעל חומציות גבוהה, אין בכך ראיה שאין צורך להכשיר את הכלים, מפני שיש שם עשרות סוגי שמני סיכה למטרות שונות, ויתכן שנתנו שומן המיועד למכוניות, מטוסים וכדומה. בכך גם נפרכת העדות שנתנו את השומן לכלב מורעב, והכלב לא אכלו, ובפרט ש"כלבים בני תרבות המצויים כיום, רגילים לאוכל מיוחד עבורם".

לסיכום כתב: "הנהגת מרן החזון איש שלא להקל בשימוש ללא הגעלה [יבואר לקמן אות ד], שורשה בהליכות היראים, דכיון וידוע שמשתמשים בשומן מן החי, וכבר היה לעולמים ריעותא, ואין איתנו לעקוב בקצווי תבל בכל יום אחר השינויים המתחדשים, אימתי השומן ראוי לאכילה ומה מבליעים בכלים. ויש הרבה מפעלים לעשיית כלים, ואין כל המפעלים משתמשים באותם שמני סיכה, לפיכך אין נוהגים להקל בדבר שיש לו מתירים. ודרך המפעלים שאינם חושפים את כל סודותיהם, ועדיין לא שמענו שטעם קפילא [טועם גוי] את השומנים".

רבי ישראל בעלסקי, ראש ישיבת 'תורה ודעת', רב פוסק מטעם גוף הכשרות OU, כתב בספרו שולחן הלוי (7) כי ביקר במפעל המייצר סירים, וביקש מאחד העובדים הנכרים שיטעם את החומר שמטפטפים על הסירים בעת ליטושם [חומר זה עלול להכיל עד 12% שומן מבעל חי שאינו כשר], והעובד טען כי טעמו דומה לשמן מכונות. לאחר מכן הרב בעלסקי טעם בעצמו את החומר, ונוכח כי אכן נפסל מאכילה. משום כך, לדעתו, אף על פי שמושחים את הסירים בשומן אסור בעת ייצורם, אין צורך להגעילם, מפני שהחומר נפסל מאכילה, וכן מפני שחומר זה יהיה בטל בשישים בכל מצב.

בספר הזכרון על רבי צבי כהן, מראה כהן (8), נכתב כי בשנותיו האחרונות עסק בבחינת הצורך בהכשרת כלים חדשים [מצורף חילופי המכתבים ששלח וקיבל ממפעל לכלי כסף "אחים חדד"], והסיק כי בזמננו אין צורך להכשיר כלים חדשים, מפני שכיום ישנם תחליפים צמחיים שאינם יורדים בטיבם משומן מן החי. זאת ועוד, השומן מן החי בו משתמשים חלק מהמפעלים, הוא פגום מעיקרו, ואינו ראוי אפילו למאכל כלב [בעוד שעל פי ההלכה די שיהיה פגום למאכל אדם]. הרב כהן, מסר שומן שנעשה בו שימוש בייצור כלים לבדיקת מעבדה, והתברר שדרגת חמיצותו היא 50%, בעוד שעל פי הוראות משרד הבריאות אין למכור שמן למאכל כשדרגת חמיצותו מעל 1%, ואין להשתמש בו כלל כשדרגת חמיצותו מעל 8%. בספר בירורי חיים (9א) הוסיף, כי רבי צבי כהן ניגש עם מסקנותיו לגדולי ההוראה, ורבי ניסים קרליץ השיב לו שהוא קיבל מהחזון איש בעל פה שהכלים החדשים טעונים הגעלה, אפילו אם נבלע טעם פגום מהרגע הראשון. אולם רבי יחזקאל ברטלר, מתלמידי החזון איש, אמר לו כי החזון איש לא אמר זאת מעולם. ואילו רבי שמואל ואזנר השיב, כי על כל אחד לנהוג בזה כמנהג רבותיו.

עוד מובא בספר בירורי חיים, כי לדעת רבי עובדיה יוסף ורבי יהושע נויבירט, הכלים אינם טעונים הגעלה. והאדמו"ר מקלויזנבורג אמר בזה הלשון: "או שלא צריך להכשיר, או שלא מועיל להכשיר".

• סיכום – רבי שמואל יוסף שטיצברג (9ב).

ד. הכשרת כלים חדשים – ליבון או הגעלה

נתבאר לעיל [אות א-ב] כי על פי הכלל "כבולעו כך פולטו" – כלים שבלעו איסור על ידי נוזל חם, די להכשירם בהגעלה. לעומת זאת, כלים שבלעו איסור על ידי חום האש ללא נוזל, טעונים ליבון חמור.

ממוצא הדברים עולה לכאורה, כי לנוהגים להחמיר ולהצריך הכשרה לכלים חדשים, אין די בהגעלת הכלים, אלא עליהם ללבנם ליבון חמור – שכן האיסור נבלע בהם על ידי חום האש ללא נוזל. אולם החזון איש (12א) נקט כי די להכשירם בהגעלה, ונבאר את יסוד הדברים, כמבואר בספר אמרי מרדכי (11ב) ובספר פסקים ותשובות (11ג):

בשלחן ערוך (10א; 10ב) דן באופן הכשרת מחבת שרגילים לטגן בה, וחילק בין הכשרתה מחמץ לפסח, שנעשית על ידי הגעלה, להכשרתה משאר איסורים, שנעשית על ידי ליבון. טעם החילוק מבואר בדברי הט"ז (ס"ק ג) והגר"א, (ס"ק ט) משום צירוף שיטת הסוברים שבליעת חמץ בפסח נחשב "התירא בלע", שאז אפילו אם רגילים להשתמש בכלי בחום האש, די לו בהגעלה. אולם הרמ"ע מפאנו (11א) שהובא בש"ך (10ב; ס"ק ח) ביאר את החילוק בין חמץ לשאר איסורים [גיעולי נכרים] באופן אחר: שאר איסורים מטוגנים בדרך כלל בשומן אסור, ומשכך גם המשקה הנבלע בכלי הוא משקה אסור. אך את החמץ מטגנים בדרך כלל בשומן היתר, ולכן האיסור [החמץ] הוקלש על ידי השמן המותר, ואופן ההכשרה שלו קל יותר – ודי בהגעלה. גם רבי עקיבא איגר חילק באופן זה בין חמץ לשאר איסורים, וכתב על פי זה, כי כאשר נבלע בכלי משקה של איסור, הכלי טעון ליבון, ולא די לו בהגעלה.

החזון איש (12א) כתב להוכיח נגד חילוק הרמ"ע מפאנו, וכתב כי גם כשנבלע בכלי ישירות משקה לח [ללא שום אמצעי מותר], אין הכלי טעון ליבון, אלא די לו בהגעלה. ובסיום דבריו כתב בנוגע לנדון הכשרת כלים חדשים: "ולפי דרכנו למדנו דכלי מתכת שמשפשפים את המתכת בחלב מהותך בשעת עשיית הכלי, והמתכת חם שהיד סולדת בו, סגי לו בהגעלה ואין צריך ליבון". אולם בספר ארחות רבנו (12ג) נכתב כי בסוף ימיו של החזון איש, הוא השתמש כל השנה בכלי אמייל בלבד, ולא בכלי אלומיניום. וביארו שכנראה נהג כן מפני שהחמיר לעצמו לחשוש לדעת הרמ"ע מפאנו, שבליעה משומן אסור מצריכה ליבון, כיון שנבלעת ישירות בכלי ללא אמצעי.

ה. הכשרת כלים חדשים – הלכה למעשה

בספר פסקים ותשובות (13א) ובספר הכשרות (13ב) הובא סיכום הדעות והנדונים המעשיים [וראה בספר אור לציון (12ב) בעניין מנהג האשכנזים והספרדים בנדון זה]:

• דעות הפוסקים המחמירים והמקלים בעניין הצורך בהכשרת כלים חדשים.
• סוגי הכלים הטעונים הכשרה – דין כלי מתכת, אלומיניום ונירוסטה; כלים המצופים טפלון, אמייל וציפוי קרמי; כלים שתשמישם בצונן או בכלי שני [כגון כלי הגשה וסכו"ם]; תבניות אפיה מאלומיניום ונייר כסף.
• אופן ההכשרה – ליבון או הגעלה; הרתחת מים בכלי, עד שיגלשו מעבר לדפנותיו; הנחת הסיר על האש למשך חצי דקה; הסרת ידיות הכלים לפני ההגעלה; טבילת הכלים לפני הגעלתם.
• דין אוכל שבושל בכלי לפני ההגעלה.