א. בגמרא נאמר:
ראש השנה יז, ב
רבא אמר כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. שנאמר נושא עוון ועובר על פשע (מיכה ז, יח) למי נושא עוון – לעובר על פשע.
רש"י: המעביר על מדותיו – שאינו מדקדק למדוד מדה למצערים אותו, ומניח מדותיו והולך לו, כמו אין מעבירין על המצות. מעבירין לו על כל פשעיו – אין מדת הדין מדקדקת אחריהן, אלא מנחתן והולכת.
ומסופר בגמרא:
ראש השנה שם
רב הונא בריה דרב יהושע חלש [חלה, על רב פפא לשיולי ביה [לבקרו]. חזייה דחליש ליה עלמא [ראה שנטה למות]. אמר להו צביתו ליה זוודתא, לסוף איתפח, הוה מיכסיף רב פפא למיחזייה, אמרו ליה מאי חזית, אמר להו אין הכי הוה, ואמר להו הקדוש ברוך הוא הואיל ולא מוקים במיליה לא תקומו בהדיה, שנאמר נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון לעובר פשע. לשארית נחלתו (המשך הפסוק במיכה)- בי אחא בר חנינא אליה וקוץ בה, לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים.
רש"י: צביתו ליה זוודתא – הכינו לו צדה לדרך, מה היא צידת המתים תכריכין: איתפח – נתרפא: הכי הוה – מיתה נקנסה עלי: לא מוקים במיליה – אינו מעמיד על מדותיו: לא תקומו בהדיה – לא תדקדקו אחריו: אליה – שמינה יש כאן, וקוץ בה, כלומר דבר תנחומין יש כאן, אבל יש בתוכה דבר קשה שאינו שוה לכל: [פרש"י בסנהדרין קיא, ב] כשיריים – שיריים שאין נחשבין, כך אינו חשוב בעיניו ואינו מתגאה.
וכעין זה מובא בגמרא במקום אחר:
שבת קנא, ב
תניא רבן גמליאל ברבי אומר, ונתן לך רחמים [שתרחם על הבריות, רש"י] ורחמך והרבך (דברים יג, יח). כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים.
ו"מרחם על הבריות" אין פירושו לרחם דווקא על בני אדם אלא גם על בעלי חיים, כפי שמסופר בגמרא:
בבא מציעא פה, א
ההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי [החביא את ראשו תחת כנפי כסותו, רש"י] וקא בכי, אמר ליה זיל לכך נוצרת, אמרי [ברקיעא, רש"י] הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין [כפי שמסופר שם בגמרא, שרבי סבל יסורים נוראים במשך שלוש עשרה שנים]. ועל ידי מעשה הלכו, יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא [מכבדת הבית, רש"י] הוה שדיא בני כרכושתא [היו מוטלין שם בני חולדה, רש"י] וקא כנשא להו, אמר לה שבקינהו, כתיב ורחמיו על כל מעשיו, אמרי הואיל ומרחם נרחם עליה.
ומכאן שבזכות מידת הרחמנות על כל בריה ובריה, לרבות בעלי חיים, מרחמים על האדם מן השמים.
אך דבר זה נשגב מבינתנו. במושכל ראשון "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו", ו"כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים", היא התנהגות במידה טובה, ואם כן תמוה, דמעולם לא שמענו שכר מופלא שכזה על התנהגות במידה טובה כלשהי.
ב. עוד זאת נפלאה דעת מלהבין את הסיפור הבא:
תענית כה, ב
מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה, ירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו, וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן, יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו.
דברי הגמרא תמוהים מיניה וביה, שהרי אם רבי עקיבא היה "מעביר על מידותיו" לכאורה הוא גדול יותר מרבי אליעזר שאינו מעביר על מידותיו, ומה הועילה איפוא "בת הקול" לכך את הרינון, כפי שהקשה רבי ישראל מסלאנט:
אור ישראל, סימן כח
איך אמרה הבת קול "לא מפני שזה גדול מזה", הלא המידה הזאת של מעביר על מידותיו בלבד תספיק להגדיל מעלת רבי עקיבא על מעלת רבי אליעזר, כי ידוע כמה גדול כח המידה עד שאמרו כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו.
• • •
ג. וביאור הדברים, "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו" אין זה שכר בעד מעשה טוב או הנהגה נאצלת, אלא מהלך של הנהגה בדרך של "מידה כנגד מידה". דמאחר והנהגת הקב"ה בעולם היא ש"במידה שאדם מודד מודדין לו", נמצא ש"כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו, כי הוא מידה כנגד מידה.
דבר זה למדנו מתורתו של המהר"ל:
חידושי אגדות על מסכת ראש השנה, שם
כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו, כי הוא מידה כנגד מידה.
סנהדרין ק, א
תניא רבי מאיר אומר, במידה שאדם מודד מודדין לו.
וביתר הרחבה בדברי הרמח"ל:
מסילת ישרים, פרק יט
ואמרו עוד "ונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים", וזה פשוט, כי הקב"ה מודד מידה כנגד מידה, ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין הוא, כיון שהיא מידה כנגד מידתו, והוא מה שאמרו ז"ל "למי נושא עון למי שעובר על פשע". ומי שאינו רוצה להעביר על מידותיו, או אינו רוצה לגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין, ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקב"ה עושה עמו שורת הדין, ודוד המלך מתפלל ואומר (תהלים קמג, ב) ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי. אמנם העושה חסד יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות כך ירבה לקבל… ובכלל הענין הזה שלא לצער לשום בריה אפילו בעלי חיים ולרחם ולחוס עליהם, וכן הוא אומר (משלי יב, י) יודע צדיק נפש בהמתו.
ומפורש איפוא, כי הקב"ה מודד מידה כנגד מידה, ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד.
ונמצא לפי זה שהמחילה בחסד היא למעשה בדין, כיון שהיא מידה כנגד מידתו. ומי שאינו רוצה להעביר על מידותיו, או אינו רוצה לגמול חסד, גם עמו לא יעשו אלא לפי שורת הדין.
ד. נמצאנו למדים מתורתם של רבותינו כי "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו" ו"כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים", אין פירושו שכר הגון על מעשהו אלא הנהגת הקב"ה במידה כנגד מידה.
שפתי חיים, הגר"ח פרידלנדר זצ"ל, מועדים חלק א
למדים אנו כי האדם בעצמו קובע באיזו אמת מידה ידונו אותו בשמים, יש ושני בני אדם עושים את אותו מעשה, ודינם שונה זה מזה, כי האחד מעביר על מידותיו ומתייחס בוותרנות וסלחנות למי שעשה לו רע, ולכן בהנהגת מידה כנגד מידה דנים את מעשיו הרעים בסלחנות ומתחשבים בנסיבות מקילות, ולמעשים הטובים נותנים ערך רב יותר כפי הקשיים שעמד בהם, ואילו השני שלא היה וותרן דנים אותו יותר בחומרא ודורשים ממנו מעשים מושלמים. הנהגה זו עם האדם איננה עונש [או שכר] אלא כך היא מידתו של השי"ת שמתנהג עם האדם כפי שהוא נוהג עם אחרים.
ומעתה מובן כיצד הועילה הבת קול לשכך את ה"רינון" שרבי עקיבא אינו גדול יותר מרבי אליעזר:
רבי ישראל מסלאנט, אור ישראל, סימן כח
כל חכמינו ז"ל, אף דורות האחרונים ומה גם דורות הראשונים, היו דומים למלאכי השרת ממש, וקיימו כל התורה כולה וכל המידות הטובות שבעולם. אולם ביאור הענין הוא, כי זה היה מסיבת מחלוקת שמאי והלל בדרכי עבודת ה', שמאי היה סובר כי על פי התורה צריך אדם להתנהג במידת הקפדנות. והלל היה סבור כי לעולם צריך להתנהג במידת הענוה, וכל אחד החזיק בדעתו והתנהג על פי שיטתו. ובוודאי מקבל שמאי שכר על קפדנותו כמו שהלל מקבל שכר בעד מידת ענוותנותו… אחרי כי שניהם היו עושים רצונו של מקום על פי התורה [עיין במעשה המובא בגמרא שבת ל, א].
[ולפי זה מובן] כי באמת לא היה רבי עקיבא גדול מרבי אליעזר, אחרי כי כל אחד היה מתנהג לפי שיטתו כאשר נראה לו על פי התורה [רבי אליעזר, מתלמידי בית שמאי היה, עי' ר"ן שבת ה, א] ורבי אליעזר התנהג במידת הקפדנות לכבוד התורה, ועל כן לא היה מעביר על מידותיו, ורבי עקיבא כהלל שצריך להתנהג במידת הענוה ועל כן היה מעביר על מידותיו…
בעומק הדברים, רבי אליעזר ורבי עקיבא הלכו בדרך הנהגתם כל אחד בדרכו. ומאחר ונתבאר לעיל שה"מעביר על מידותיו" גורם להנהגת מידה כנגד מידה עמו, נמצא שאמנם רבי עקיבא אינו גדול מרבי אליעזר, אלא הנהגתו במידה זו גרמה להנהגת ה' במידה זו.
ה. עתה נוכל להעלות ארוכה למאמר חז"ל התמוה.
בבא מציעא ל, ב
אמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין.
והקשו התוספות:
שם, ד"ה לא תרבה
ואם תאמר דביומא (ט, ב) אמר מפני שנאת חנם…
אולם לפי האמור הדברים מבוארים כמין חומר:
שמירת הלשון, שער הזכירה פרק ב
ואם מדתו תמיד להתנהג עם אנשים, שלא לותר להם כלום משלו ושלא לרחם עליהם, הוא מגביר בזה למעלה את מידת הדין על העולם וגם לעצמו, דבמדה שאדם מודד – בה מודדין לו, ואין מותרין לו כלום ממעשיו. וזהו כוונת מאמרם ז"ל (בבא מציעא ל, ב) לא חרבה ירושלים, אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה. דלכאורה, הלא היה להם כמה עונות כמו שמפרש בכתוב. ולפי זה ניחא, דאם היו מעבירין על מידותיהן, היה הקב"ה מוחל להן גם כן, אבל הם העמידו דבריהן שלא לותר כלום לחבריהן מכפי גדר הדין, לכן דקדק הקב"ה גם כן אחריהם.
ההתנהגות בדרך של "לפנים משורת הדין" אינה מידה טובה פרטית אלא דרך הנהגה כללית, כי "במידה שאדם מודד – מודדין לו", וכשאינו מוותר לאחרים ומרחם עליהם, הוא מגביר בזה את מידת הדין על העולם ועל עצמו, וכן לאידך גיסא, כשמעביר על מידותיו, גורם שינהגו עמו במידת מעבירין לו כל פשעיו.
ואף בדור החורבן שהיו להם עברות רבות, אם היו מעבירין על מידותיהן, היה הקב"ה מוחל להם על פשעיהם, אבל הם העמידו דבריהם שלא לוותר כלום לחבריהם מכפי גדר הדין, לכן דקדק הקב"ה גם כן אחריהם והענישם על כל פשעיהם.
• • •
ו. נתרגם את הנלמד בשיעור למישור המעשי, נשנן כמה עצות מדברי רבותינו, כיצד נוכל להתרגל במידת "כל המעביר על מידותיו".
[א] עצה ראשונה:
רמב"ם הלכות דעות פ"ז ה"ז
ראוי לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי, ואין כדאי לנקום עליהם.
כאשר האדם מקטין וממזער את העוולות שעושים לו, מתוך התבוננות שדברי העולם הזה הם "דברי הבל והבאי", נקל בעיניו להעביר על מידותיו.
[ב] עצה שניה:
שערי תשובה, שער ראשון אות כח
ועוד חייב בעל התשובה להכנע ולקים עליו להתנהג על הדרך שאמרו רז"ל (אבות פ"ד מ"י) והוי שפל רוח בפני כל אדם, וישיג מזה שלא יכעס ולא יקפיד על חבריו וגם לכל הדברים אשר ישמע אל יתן לבו ויעביר על מדותיו, ויזכה מזה להתכפר על עונותיו, כמו שאמרו ז"ל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו, מדה כנגד מדה, וזה פתח תקוה נכבד מאד.
מנורת המאור, פרק שלישי
נמצא כי מי שעובר על מדותיו, שהוא מורה על הכנעת לבו, האל יתברך נושא עונו.
העצה השניה היא להשתלם במידת הכניעה בדרך שאמרו חז"ל "והוי שפל רוח בפני כל אדם", וכתוצאה מכך ישיג מזה שלא יכעס ולא יקפיד על חבריו, וכך יקל עליו להעביר על מידותיו. וכדברי בעל מנורת המאור, שמידת מעביר על מידותיו, שורשה בהכנעת הלב.
[ג] עצה שלישית כתב הרב דסלר, להתרגל להביט על חברו באופן שהוא מביט על עצמו:
מכתב מאליהו, חלק ד עמ' 243
איך נגיע למידה זו, שבכוחה לטהרנו מכל טומאותינו. דרך פשוטה יש: להתרגל להביט על חברנו באופן שהוא מביט על עצמו. כל הכעס, כל השנאה המריבות והקטטות באים משום שכל אחד רואה את עצמו במבט שונה, וממאן לראות את עצמו בעיני חברו. למשל, עני מבקש מעשיר סיוע מרובה. העשיר רואה בזה חוצפה וכועס, העני נעלב וחושב הרי השי"ת נתן לו הרבה, למה לא יתן לי מה שאני צריך; ונפרדים זה מזה בקטטה וחלישות הדעת. לו היה כל אחד משתדל רק להבין את דעתו של חברו – אם גם לא להצדיק אותה – היו נמנעים רובא דרובא של הסכסוכים והסיבוכים שבין אדם לחברו.
דבר זה אינו קשה כל כך, כי רק שינוי מחשבה נדרש, אבל הוא עצה עמוקה לשיפור כל המידות, כי כמעט כל המידות שבין אדם לחברו עוברות דרך נקודה זו. ועוד מטעם אחר קל הוא לאדם לקנות גישה זו, כי לא קשה הוא להבין שחיים מאושרים ומוצלחים תלויים בריבוי אוהבים, וזה שמתרגל תמיד להביט על חברו כמו שחברו מביט על עצמו, הרי הכל אוהביו.
נמצא שבשינוי קל יוכל אדם להגיע למדרגה שבה מוחלים לו על כל פשעיו ממש…
נפנים וניישם את העצות הללו ונשנס מתניים כדי להיות בכלל ה"מעביר על מידותיו", ובזכות זו יעביר הקב"ה את כל פשעינו, ונזכה להיכתב להיחתם בספרם של צדיקים גמורים.
