המעלה וחסרונותיה (עקבי דרך, חוקת)

"בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל"

א. במסכת כתובות (סו, ב) מובא מעשה, ובו מתוארת הפגישה של רבן יוחנן בן זכאי ובתו של נקדימון בן גוריון, שהיה מעשירי ירושלים, לאחר חורבן בית המקדש השני: "מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכים אחריו, ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים. כיון שראתה אותו, נתעטפה בשערה ועמדה לפניו. אמרה לו, רבי פרנסני. אמר לה, בתי מי את. אמרה לו, בת נקדימון בן גוריון אני. אמרה לו, רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי. אמר להם לתלמידיו, זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה".

בעקבות מה שראה רבי יוחנן בן זכאי את בתו של נקדימון בן גוריון מלקטת שעורים מבין גללי בהמות של ערבים "בכה ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם. ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, מוסרם ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתם של אומה שפלה".

והפלא עצום, מעולם לא שמענו כי תוך כדי בכי שייך לומר "אשרי", שהוא ביטוי של שמחה ואושר, וצ"ע.

כהמשך לדבריו של רבן יוחנן בן זכאי, נתבונן בשינויים הקיצוניים במצב עם ישראל, המתוארים ע"י חז"ל:

• במסכת מגילה (טז, א) דרש רבי יהודה בר אלעאי: "שתי נפילות הללו למה, אמרו לו אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן יורדים יורדים עד עפר, וכשהן עולים עולים עד לכוכבים".
• במסכת חגיגה (ה, ב) מובא: "רבי הוה נקיט ספר קינות וקא קרי בגויה, כי מטא להאי פסוקא השליך משמים ארץ, נפל מן ידיה, אמר מאיגרא רם לבירא עמיקתא". ופירש רש"י: "כמה גדולה נפילה זו, אין לך גבוה ובור עמוק כמשמים לארץ".
• במדרש (במדבר רבה א, ט) נאמר: "מאי דכתיב בראש הספר (במדבר א, ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ, רוממו את ראש, גדלו את ראש, לא נאמר, אלא שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ, כאדם שאומר לקוסטינר סב רישיה דפלן. כאן נתן רמז למשה, שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ, שאם יזכו – יעלו לגדולה, כמה דכתיב (בראשית מ, יג) יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ, ואם לא יזכו – ימותו כולם, כמה דכתיב (שם פסוק יט) יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ".

נמצאנו למדים מדברי חז"ל הנ"ל, כי מצד אחד, כאשר ישראל נמצאים ברום המעלה, הם "עולים עד לכוכבים". ומצד שני, כשהם יורדים – "יורדים עד עפר". ועומק נפילתם הוא בגדר של "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".

המסקנה העולה ממאמרים אלו, שאין "מצב אמצעי" לכלל ישראל, ויש לבאר ענין זה.

"זאת חוקת התורה" – "חוקה זו של הטומאה תסובב מהתורה"

ב. לביאור הדברים, נעיין תחילה בדברי האור החיים הקדוש בפרשתנו (במדבר יט, א), בתמיהתו מדוע הציווי על פרשת הטומאה והטהרה נאמר בנוסח כללי "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" – "שהיה לו לומר "זאת חוקה" או "זאת חוקת הטומאה", או "חוקת הטהרה", כדרך אומרו "זאת חוקת הפסח".

בתשובתו לתמיהה זו, ביאר יסוד נפלא במעלתם של ישראל, שנתקדשו בקדושה עליונה מכח התורה, ולכן כשהקדושה מתרוקנת, תופסים את מקומה כוחות הטומאה, וזה לשונו: "ויתבאר הענין על פי מה שאמרו (נזיר סא, ב) ופסקו רמב"ם (הלכות טומאת מת פ"א הי"ג) שאין הכותי נעשה טמא מת. והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל. ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי א-ל, במה שאמר זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה. כי על ידי שקבלו התורה, נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחניים השפלים תאבים להידבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם. בחייהם, שבנוגע במת, או יאהילו עליו וכדומה, תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להיפרד, אם לא בכח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בענין של פרה אדומה. ובמותם, גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז"ל (בבא מציעא קיד, ב) בפסוק אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל וגו' (להלן פסוק יד), ישראל מטמאים באהל ואין אומות העולם מטמאים באהל".

האור החיים הקדוש הוסיף בהטעמת הדברים: "וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה, לשני כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש, ואחת מלאה זבל, ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר, אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישווה לשל דבש. כמו כן אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ, שהם כוחות הטומאה, התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל. ואפילו אלף בתים מקורים, ואחת פתוחה לחברתה הטומאה, תמלא כל החדר המקורה. מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה, אין כל כך התקבצות הטומאה, אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה"[1]. כלומר, בלשון הכללי "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" נרמז "חוקי הטומאה והטהרה" המבדילים בין ישראל לעמים, יסודם בתורה – כי על ידי מעלתם שזכו לקבל התורה בטהרה, שייכם בהם גם טומאה.

על פי יסוד זה, ביאר האור החיים הקדוש בפרשת מצורע (ויקרא טו, ב), מדוע אין אומות העולם מטמאים בזיבה, כפי שמדוקדק בלשון הכתוב "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא", וביאר האור החיים הקדוש כי "וַאֲמַרְתֶּם" פירושו "לשון מעלה, על דרך אומרו (דברים כו, יז-יח) הֶאֱמַרְתָּ הֶאֱמִירְךָ[2]. והכוונה בזה "שהגם שהוא מזקיק בהם הטומאה יותר, זה הוא למעלה להם, שהם ישנם בטהרה, ואין עכו"ם בטהרה, והוא סוד אין שוטה נפגע (שבת יג, ב)". כלומר, טומאת ישראל בזיבה, נובעת ממעלתם שיש בהם את תורת הטהרה, ולכן הם יכולים לבוא לידי טומאה. מה שאין כן אומות העולם, שאין להם את מעלת הטהרה, וממילא לא שייך בהם עניין הטומאה.

והיינו כמבואר, שמכח התורה הקדושה, נובעת מעלתם של ישראל שיש בהם טומאה וטהרה. ברם אומות העולם, שלא קיבלו תורה, הופקעו ממעלת הטהרה ועל כן גם לא נמצא בהם חסרון הטומאה, ובכלל זה טומאת זיבה.

חומר עונש הכהן האוכל פיגול מאוכלי נבלות ושקצים

ג. על פי יסוד הדברים דלעיל "שישראל הם בבחינת הקדושה, ולזה כשמסתלקת ממנו הקדושה, כל הקליפות מתקבצים ובאים יחד" – ביאר האור החיים הקדוש בפרשת קדושים (ויקרא יט, ח), מדוע עונשו של הכהן האוכל קודשים חוץ לזמנם [כרת] חמור יותר מהאוכל נבלות וטרפות ושקצים [מלקות]: "דע כי מן הטעם עצמו שאמרו (יבמות סא, א) ישראל מטמא באוהל ואין עכו"ם מטמאים באוהל, לצד שישראל הם בחינת הקדושה, ולזה כשמסתלקת ממנו הקדושה, כל הקליפות מתקבצים יחד ובאים עליו. והוא הטעם עצמו במה שלפנינו, כי לצד שהקדשים ישנם במעלה שאין למעלה ממנו, כשעבר זמן אשר צוה ה' בו מסתלקת הקדושה, ושורה עליו טומאה גדולה, אשר כורתת נפש אוכלתה. מה שאין כן בטומאת אכילת שאר איסורים כנבילות וטריפות שקצים וכו', שאין כח בטומאה ההיא להכרית הנפש, ומתטהרת במלקות".

עונשו של הכהן האוכל קודשים חוץ לזמנם בכרת, החמור יותר מהאוכל נבלות וטרפות ושקצים [שעונשו מלקות], נובע מכך שלאחר שנסתלקה מהבשר מעלת הקדשים שורה עליו טומאה גדולה הכורתת את נפש האוכלם[3]. ולכן עונש האוכלם חמור יותר מעונש האוכל נבלות ושקצים, שמעולם לא היתה בהם מעלה כלשהי.

בנטילת המזוזה מן הבית – "מתכנפים ובאים אליו הנזיקין"

ד. בסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (קב, א), מבואר כי אסור לשוכר ליטול מזוזות מהבית. בטעם דין זה, כתבו התוספות (שם ד"ה לא) "לפי שהמזיקין באים בבית שאין בו מזוזה, וכשנוטלה כאילו מזיק אותם שידורו בבית". דין זה נפסק להלכה בשלחן ערוך (יו"ד סי' רצא סע' ב).

והקשה האור החיים הקדוש, בספרו אור לציון (יו"ד שם) "והרי  הדרים הם ילכו יקבעו מזוזה, דחובת הדר הוא, וממילא ליכא מזיקין". ותירץ: "הגם דכל הבתים מעיקרא אין בהם מזוזה ואיכא מזיקין, ועל ידי המזוזה הוסר הזיקא. יש לומר דשאני הכא, דכיון שהיתה למזיקין מניעה על ידי המזוזה, כאשר הוא נוטלה הם מתכנפים ובאים כאשר מגיעים למקום שלא היו יכולים לבוא אליו, מה שאין כן מעיקרא, וזהו חילוק דמסתבר".

בשו"ת אהל יהושע (ח"ב דרוש לחנוכה) כתב לבאר את דברי הראשון לציון על פי דבריו באור החיים הקדוש דלעיל [אות ב] מדוע הטומאה שייכת רק בישראל ולא בעובדי כוכבים, כשיטתו המבוארת לעיל שממעלת הדבר נובע חסרונו: "דעכו"ם אינו מטמא באוהל, שהוא משום דכל שיש בו נפש קדושה יותר, רוצים החיצונים לינק ממנו ולטמאותו. ורק כל זה שהוא בחיים, אינם יכולים לינק ממנו לרוב קדושתו. אבל במותו מסתלק שפע אלוקי, ונשאר רק רושם הקדושה. ורוצים לינק, כעין הזבובים הרוצים ללחוך מכלי שהיה מלא דבש והורק ממנו, ולכן מטמאים אותו. אבל עכו"ם שאין להם נפש קדושה, ואין יונקים ממנו, לכך אינו מטמא. וכמו כן במזוזה חובת הדר הוא, דאם דר בו איש ישראל, הוא משרה שם קדושה, והחיצונים רוצים לקנאות בו להזיק, לכך צריך מזוזה על פתחו לשמור אותו. אבל כשאינו דר שם, אין שם השראת הקדושה, ואינו חושש להזיקו. ואם כן כל שהיה תחילה מזוזה בפתח, לא היו יכולים החיצונים להתגרות בו. וקודם שהיה מזוזה, לא ברצונם לינק ממקום ההוא. אבל כשהיה מזוזה ואחר כך הסירה משם, עושה ריעותא גדולה יותר מכאשר היה. כי על ידי שנשאר רושם המצוה בפתח הזה, רוצים לינק ממקום ההוא ולהזיק יותר, ואם כן זה גרע טפי ממקום שלא היה שם מזוזה לעולם".

ממעלתו של הבית שהיתה בו קדושת המזוזה, נובע איפוא חסרונו. כי לאחר שניטלו ממנו המזוזות, "מתכנפים ובאים" בו המזיקים. ומטעם זה אסור לשוכר ליטול את המזוזות בצאתו מהבית היא, כי במקום שכבר היתה קדושת המזוזה, לאחר שנוטלה, מתקבצים שם המזיקים, ולכן בנטילת המזוזות נגרם "נזק" לנכנסים לדור בבית.

טומאת נדה ויולדת – לאחר הסתלקות הקדושה

ה. על היסודות שסלל האור החיים הקדוש בדבריו הנפלאים, ביאר השם משמואל (תזריע מצורע שנת תרע"ד) את עניין טומאת הלידה, הבאים לאחר הסתלקות כוחות הקדושה: "ענין טומאת היולדת, כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הקשה, הלוא מפתח של חיה [יולדת] הוא ביד הקב"ה (תענית ב, א), והיתכן שתימשך מזה טומאה. ותירץ, שהטומאה באה אחר כך, עכ"ד. וכ"ק אבי אדמו"ר [האבני נזר] זצללה"ה פירש דבריו, שהוא כעין טעם זוה"ק בטומאת מת. מפני שכוחות הטומאה משתוקקים לדבוק במקום שהיתה בו קדושה, והכי נמי מפני זה גופא שהיה שורה ענין אלוקי, היינו מפתח של חיה, שאיננו נמסר ביד השליח אלא הקב"ה בעצמו הוא הפותח. ואחר כך כשנסתלק הענין האלוקי זה, שורים לעומתו כחות הטומאה, עכ"ד"[4].

כיוצא בזה ביאר בשיעורי נחל אליהו (פרשת חוקת) על פי דברי האור החיים הקדוש את ענין טומאת הנדה: "כי מדם הנדה היה צריך להתהוות ממנו עוּבָּר, וכשהאשה לא התעברה יוצא הדם, ובעצם הדם הזה הוא נפש ישראלית שנאבד ונהיה ממנו דם, ודומה בזה דומה לטומאת המת".

רוח הטומאה מתאווה להגיע למחוזות הקדושה – בביאור עניינים נוספים

ו. בספר כל הכתוב לחיים (פרשת חוקת) הביא מפי ספרים וסופרים לבאר עניינים נוספים, על פי דברי האור החיים הקדוש:

• נכרי שמת מותר בהנאה – רבי יוסף ענגיל ביאר בספרו בית האוצר (ח"א כלל ח אות ג-ד) את ההלכה שנכרי שמת מותר בהנאה [מה שאין כן מת ישראל], על פי דברי האור החיים הקדוש דלעיל: "דקדושת האדם אשר לו בחיים הוא הגורם לו להאסר לאחר מיתתו. דכל שמחיים הוא קדוש יותר, אזי כשמת ונסתלקה הקדושה, אדרבה חל עליו תיעוב גדול יותר, ומפאת התיעוב ההוא הוא נאסר בהנאה. והרי זה ממש כענין הטומאה, דמת ישראל יש בו טומאה יתירה ממת עכו"ם, לרשב"י דמת ישראל מטמא באוהל ולא מת עכו"ם. וזה ודאי מפאת דפעולת הגרעון הוא לפי גודל המעלה, דכאשר יש לדבר מעלה ומדריגה יותר גדולה, אז אדרבה בהיות הגרעון פועל בו אזי הוא פועל בו פעולה יתירה יותר מהיותו פועל בדבר שאין לו מעלה כל כך. וכמו שהארכנו בזה בספר לקח טוב (כלל ו אות ב), עיין שם שהבאנו דוגמאות לזה, וכן מבואר להדיא בספר אור החיים על התורה ריש פרשת חוקת בארוכה".
• אין לחוש לנגיעת הנכרים קודם נטילת ידיים של שחרית – בשלחן ערוך הרב (מהדורה תנינא, סימן ד סע' ב) כתב: "וכל שכן שצריך ליזהר מאד שלא ליגע קודם נטילה בשום מאכל או משקה שלא לטמאם. וצריך להזהיר הנשים על זה ביותר, כי רוב תיקון המאכלים הוא על ידן. אבל לנגיעת הנכרים אין לחוש, כי רוח טומאה זו אינה מתאווה לשרות אלא בכלי של קדש, במקום קדושה שנסתלקה משם, שהם גופות ישראל כשהם ישנים ונשמתם הקדושה מסתלקת מגופם, ואזי רוח הטומאה שורה על גופם. וכשהנשמה חוזרת לגוף, מסתלקת רוח הטומאה מכל הגוף ונשארת על הידיים בלבד"[5]. והיינו כיסוד המבואר לעיל, שרוח הטומאה אינה מתאווה לשרות אלא בכלי קודש.

מעלתם של ישראל – "שאין בהם שום מדרגה בינונית"

ז. ממוצא הדברים נשוב לביאור דברי רבן יוחנן בן זכאי במסכת כתובות [אות א] "אשריכם ישראל" בשעה שבכה על מר גורלם לאחר חורבן בית המקדש, ולהבנת קורות דברי הימים של כלל ישראל, וכפי שכתב המהר"ל בספרו נצח ישראל (פרק יד), לפנינו דבריו בקצרה: "ויש לתמוה, מאי לשון אשרי דקאמר "אשריכם ישראל" שמסרם ביד אומה שפלה. אבל הדבר הזה כמו שביארנו לך, כי בוודאי יש לראות ולהתבונן מעלת ישראל העליונה שיש להם משפט הצורה השלימה. וכל ענין זה מפני כי הצורה מצד עצמה ראוי לה השלמות, כי זהו עצם הצורה שהיא שלימה, וכאשר אין לה השלמות שראוי לה כאילו היא נעדרת לגמרי. והשפל, אם הוא פחות ושפל, אינו נחשב נעדר, ויש לו מציאות מה, הן רב הן מעט. אבל זה [עם ישראל] נחשב נעדר לגמרי. ובוודאי יפה אמר על זה 'אשריכם ישראל'. וכאשר תבין אלה הדברים על אמיתתם מה שראוי לך להבין מהם, אז יפתחו לך שערים הרבה, כי הרבה תלויים בזה במה שאין לישראל שום מדרגה בינונית, או שהם מושלים על הכל, או שהכל מושלים עליהם".

כלומר, ישראל הם בבחינת "צורה" שמצד עצמה היא דבר שלם. וממילא כשהצורה אינה בשלימותה, הרי שהיא נעדרת לגמרי ממהותה. מה שאין כן דבר שאינו שלם, החסרון לא מוריד ומשנה את מהותו.

בתוספת ביאור, כתב הגר"ח פרידלנדר (שפתי חיים, מועדים ח"ג, עמ' רמט) על פי דברי רבי יהודה הלוי, שישראל הם "מדרגה" בפני עצמם בבריאה: "רבי יהודה הלוי מסווג בספרו הכוזרי את הבריאה לחמשה סוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, ישראל. אמר מרן הרב מבריסק זצ"ל, כל סוג הוא מדרגה בכח עצמו. הצומח, כשמפסיקה צמיחתו אינו יורד בדרגה אל סוג דומם, וכן החי, הבהמה, אינו יורד אל סוג הצומח כשנפסקה חיותו, אלא נעשה נבלה והופך לאין ולאפס. וכן המדבר, גוי שמת, אינו יורד דרגה אל סוג החי. כך עם ישראל כשיורדים ממדרגתם כאשר אינם ממלאים את תפקידם בבריאה, אין הן יורדים לדרגת "מדבר" – גוי, אלא הם מאבדים בכלל את קיומם המיוחד". כשם שה"צומח" כאשר מפסיקה צמיחתו אינו יורד בדרגה ונחשב "דומם", וכן ה"חי" לא יורד למדרגת "צומח". כן עם ישראל כשיורדים ממדרגתם כאשר אינם ממלאים את תפקידם בבריאה, אינם יורדים לדרגת "מדבר", אלא יורדים לגמרי ממדרגתם ומאבדים בכלל את קיומם המיוחד.

לאור זאת, מובנת כוונת רבי יוחנן בן זכאי בדבריו "אשריכם ישראל" תוך כדי בכיו על מצבם השפל, כפי שביאר בשפתי חיים: "כשראה ריב"ז את שפלותה של בתו של נקדימון בן גוריון אמנם בכה, אך בשעה זו אמר 'אשריכם ישראל'. מתוך הירידה העצומה אל שיא השפלות, גילה ריב"ז את המידה המיוחדת של עם ישראל, שאין בהם מצב בינוני. בעת שאינם ממלאים את תפקידם יורדים הם לשיא השפלות, והיא המעידה על רום מעלתם בעת שממלאים את תפקידם"[6].

"כל המקודש מחברו שמם מחברו"

ח.  בדומה למצבו של עם ישראל – כך מצבה של ארץ ישראל, כפי שתיאר זאת הרמב"ן (כתבי הרמב"ן ח"א, עמ' שסז) באגרת ששלח לבני משפחתו לאחר שעלה לארץ ישראל: "יברכך ה' בני נחמן וראה בטוב ירושלים. בירושלים עיר הקודש הנני כותב אליך ספרי זה. כי שבח והודאה לצור ישעי זכיתי ובאתי לשלום ביום התשיעי לירח אלול ועמדתי בה בשלום עד מחרת יום הכיפורים, אשר פני מועדות ללכת לחברון עיר קבורת אבותינו להשתטח כנגדם, ולחצוב לי שם קבר בע"ה. מה אגיד לכם בענין הארץ, כי רבה העזובה וגדל השממון. וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו. ירושלים חרבה יותר מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל".

כמדומה שדברי הרמב"ן אקטואליים גם כיום, בבניינה של ירושלים, שהרי אין בכל העולם כולו חורבן רוחני יותר גדול מחורבנה הרוחני של ירושלים העתיקה, המלאה שיקוצים ובתי תיפלה יותר מכל מקום אחר.

והדברים מתבארים לפי האמור לעיל, שכל דבר שלם, כאשר יש בו חיסרון, נעקר מכל מהותו, ואין בו מציאות של "בינוני". וכן הוא ביחס לשיממון ולחורבן הרוחני של ארץ ישראל בכלל, ולירושלים בפרט.

המעלה העלולה להביא לחסרון – חיזוק לעמידה בנסיונות הזמן

ט. ההשקפה שככל שיש בדבר מעלה גדולה יותר, כך כשאינו ממלא את תפקידו, עומק הירידה גדול יותר, נמצאת בדוגמאות נוספות, כמתבאר מדברי חז"ל:

בתלמיד חכם אין מצב "בינוני" – "כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו" (ויקרא רבה א, טו). אם ח"ו אין בו דעת, נבלה טובה הימנו, כהגדרת המהר"ל "כי הצורה השלמה אם אינה בשלמותה הגמור היא בטילה לגמרי".

כמו כן בעסק התורה בלילה אין מצב "בינוני" – "כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ב), ומאידך: "בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה אש אוכלתו" (סנהדרין צב, א).

ואף בשלום בית אין מצב "בינוני" –  "דרש רבי עקיבא, איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן" (סוטה יז, א).

ומכאן נשכיל להתחזק לעמוד בנסיונות, כפי שכתב בקובץ שיחות מוסר (ישיבת כוכב מיעקב, ח"ג פרשת אמור) "אם כל התחלה היא קשה, על אחת כמה וכמה התחלה בעבודת ה', שבזה יש התגברות חזקה של היצר הרע להפריע לו. וכידוע, בכל מקום שיש יותר קדושה, שמה צריך זהירות יותר. וכמו שמצינו בתחילת פרשת אמור, כי הכהנים מכיון שקדושתם יותר גדולה, צריכים יותר זהירות מטומאה. וכהן גדול שקדושתו יותר גדולה, צריך זהירות יותר גדולה, שאפילו לשבעה קרובים אסור לו להיטמא. וכמו שביאר באור החיים הקדוש בפרשת חוקת, דעל ידי שקיבלו ישראל את התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחניים השפלים תאבים להדבק בהם להיות חטיבה אחת של קדושה, ולכן ישראל מטמאים באהל ואין אומות העולם מטמאים.

בדברים אלו מצאנו טעם נכון לקשיים העומדים לאדם בתחילת היכנסו בדרך של קדושה. משום שכשמחליט לקבל על עצמו עול תורה ומצוות, מיד באים להתדבק בו כל הקליפות וכוחות הטומאה רח"ל, ומערימים עליו קשיים, בכדי למנוע את עבודתו. וזהו הביאור בהא דאמרו חז"ל (סוכה נב, א) כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. וטעמא בעי, מדוע האיש שמוסר נפשו על עבודת ה', יתגבר עליו יצרו. ולפי מה שנתבאר לעיל מובן היטב, דכפי כח הקדושה שיש באדם, כך יותר כוחות הטומאה מנסים לגשת אליו ולהדבק בו מרוב המתיקות שיש בו. ולכן כשמתחיל אדם לעשות המצוה בדרגה כלשהי, כפי אותו דרגה בקדושה, כך מנסים כוחות הטומאה להצר לו".

כשנדע זאת, ודאי יֵקַל עלינו להתמודד ולעמוד בגבורה בנסיונות אלו, ולהעפיל במסילה העולה בית ה'.

*  *  *

[1] על פי דרכו, הסביר האור החיים הקדוש (שם פסוק יד) את מאמר הכתוב: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים", וזה לשונו: "יתבאר גם כן על דרך שפירשתי בפסוק זאת חקת התורה, והוא לצד שדקדק לומר אדם כי ימות וגו', ודרשו רבותינו ז"ל (בבא מציעא קיד, ב) אתם קרויים אדם, ישראל מטמאים באהל ואין אומות העולם וכו'. לזה הקדים לתת הטעם שסובב הדבר, ואמר זֹאת הַתּוֹרָה שמסיבתה הוא שאותו שנקרא אָדָם מטמא בְּאֹהֶל. אבל אומות העולם שאין להם תורה וכו'".

ובהמשך דבריו (פסוק א) המובאים לעיל, ביאר מדוע לא נצטוו בהקרבת קרבן הפסח במצרים על הטומאה: "ובזה מצאתי נחת רוח למה כשצוה ה' פסח במצרים, הקפיד ה' על שני דברים. האחד, דין ערל וצוה למול כאומרם ז"ל (שמות רבה יז, ג) בפסוק  וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי (יחזקאל טז, ו) דם פסח ודם מילה. והשני, על דין בן נכר, שאמרו ז"ל (שמות רבה טז, ב) בפסוק מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן וגו' (שמות יב, כא), משכו ידיכם מעבודה זרה, שבזה יצאו מכלל בן נכר.  ועל דין השלישי, שהוא הטומאה לא מצינו שהקפיד ה'. ולפי מה שכתבנו יש טעם נכון לשבח, כי ישראל לא היו טמאי מת, הגם שנגעו והאהילו על המת, כי עדיין לא קבלו התורה, ודנו בהם אז דין גר שנתגייר ביום י"ד ששוחטין עליו, ואין חוששים לטומאה שנטמא קודם שנתגייר".

[2] "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וגו' וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה".

[3]על פי האמור, ביאר האור החיים הקדוש בפרשת שמיני (ויקרא יא, כט) מדוע לא הוזכר הנחש בפרשת טומאת השרצים, אלא רק לגבי איסור אכילה: "ואולי שטומאת הנחש הוא בנפשו ולא בגופו, ובמותו ישאר הגוף ריקם מכל, כעפר הארץ, כי אין טומאה דבקה בגופו, לצד שאין בו ולא כלום. וכיוצא בזה תמצא שאמרו רז"ל, גוים אין מטמאים באהל וישראל מטמאים באהל. והוא מהטעם עצמו, וטומאת השרצים בגופם יותר מבנפשם, ולזה יטמאו במותם ולא בחייהם. הא למדת, כי הנחש טומאתו יותר מטומאת השרצים". כשם שאומות העולם, שלא קיבלו התורה, ואין בהם שורש של קדושה, אין הטומאה דבקה בגופם. ואילו ישראל שקיבלו התורה, ממעלה זו של קדושה, נתפסת בהם הטומאה לאחר מותם. כך גם יש הבדל בין הנחש לשאר השרצים. ובעוד שבכל השרצים שיש בהם מעט יניקה מהקדושה, נמצא כי בחינת הטומאה היא בגופם, וממילא לאחר מותם שייכם בהם הטומאה שתופסת את מקום הקדושה. מה שאין כן בנחש, שהוא בחינת שורש כל הטומאה בעולם [מכח "נחש הקדמוני"], אין כל אחיזה מהקדושה, ולכן הטומאה דבוקה בנפשו. ומאחר ואין בגופו מאומה מקדושה, ממילא גם לאחר שמת אין בו בחינת טומאה.

[4] הדברים הובאו בסגנון דומה גם בכלי חמדה (פרשת חוקת) "בעיקר דברי האור החיים, שכל ענין טומאת מת בישראל הוא מכח התורה הקדושה, וכיון שהיה בהם קדושה קודם מותם, על ידי מותם כשהקדושה הולכת מאתם נדבקת בהם טומאה. שמעתי כן בשם מרנא הקדוש מקאצק זצוק"ל, שאמר דענין טומאת יולדת הוא גם כן מהאי טעמא, כיון שהמפתח של יולדת ביד הקב"ה, לזאת בכל יולדת יש קדושה. וכאשר נולד הוולד והקדושה הולכת מאתה, יש טומאה".

[5] והוסיף שם: "ומטעם זה נהגו להקל בנגיעת הקטנים שלא הגיעו לחינוך, לפי שגמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום אחד לזכר, וי"ב לנקבה, שלכן נתחייבו אז במצות מן התורה ונעשו בני עונשים. ותחילת כניסת נפש זו הקדושה היא בחינוך לתורה ולמצות שחייבו חכמים לחנך".

[6] וראה עוד במה שביאר שם את הקינה הנאמרת בליל תשעה באב: "אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי, בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם,  קִינִים אָעִירָה, לְמַעַן אַזְכִּירָה – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם". הקשר בין מצבם המופלא של ישראל בצאתם ממצרים כשנגאלו, למצבם  הנורא ביציאתם מירושלים בזמן החורבן, אינו ניתן לניתוק. כי בעומק הדברים, "בצאתי ממצרים" – מצב של ישראל ברום מעלתם, הוא הסיבה הגורמת לנפילה נוראה – "בצאתי מירושלים", כמבואר לעיל, שאין מצב "בינוני" לישראל.