הנשמה – פיקדון (עקבי דרך, משפטים)

הנשמה – פיקדון שצריך להחזירו בשלימות

א. הנשמה שבקרבינו היא פיקדון שבבוא היום נידרש להשיבו לבעליו בשלימות, כאמור בתפילה: "אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא, אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי,  וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא". ובברכת ההודאה בתפילת שמונה על עשרה "וְעַל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ"[1].

וכן מבואר בדברי חז"ל (נדה ל, ב) אודות השבועה שמשביעים את התינוק בשעה שהוא יוצא ממעי אמו לאוויר העולם: "ואינו יוצא משם עד שמשביעים אותו, שנאמר (ישעיה מה, כג) כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן, כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה, שנאמר (תהלים כב, ל) לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה. כל לשון זה יום הלידה, שנאמר (שם כד, ד) נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. ומה היא השבועה שמשביעים אותו, תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך".

עוד מסרו לנו חז"ל על מתן הנשמה כ"פיקדון" לאדם בשעה שנברא, והדרישה שיחזיר "פיקדון" זה בשלימות, במסכת שבת (קנב, ב) "תנו רבנן, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ (קהלת יב, ז), תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה אף אתה בטהרה. משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו. פקחים שבהן קיפלום והניחום בקופסא. טפשים שבהם הלכו ועשו בהם מלאכה. לימים ביקש המלך את כליו, פקחים שבהם החזירום לו כשהם מגוהצים, טפשים שבהן החזירום לו כשהם מלוכלכים. שמח המלך לקראת פקחים, וכעס לקראת טפשים. על פקחים אמר ינתנו כלי לאוצר, והם ילכו לבתיהם לשלום. ועל טפשים אמר, כלי ינתנו לכובס והם יתחבשו בבית האסורים. אף הקב"ה על גופם של צדיקים אומר, יבוא שלום ינוחו על משכבותם, ועל נשמתם הוא אומר (שמואל א כה, כט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. על גופם של רשעים הוא אומר (ישעיה מח, כב) אין שלום אמר ה' לרשעים, ועל נשמתם הוא אומר (שמואל שם) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". ופירש רש"י: "אשר נתנה, קרא יתירה הוא לידרש, הוי זהיר שתשיבנו אליו כמה שנתנה לך נקייה בלי עוון".

עוד זאת מצאנו בדברי הזוהר הקדוש (פרשת אמור, ח"ג דף פ"ח ע"ב), תיאור על היום בו יצטרך האדם להחזיר את פיקדון הנשמה שקיבל, לבעליה, הקב"ה: "תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ קָאִים לְמֵיהַךְ לְהַהוּא עָלְמָא, וְהוּא בְּבֵי מַרְעֵיהּ, אַתְיָין עָלֵיהּ ג' שְׁלוּחִין, וְחָמֵי תַּמָּן, מַה דְּלָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְמֵחֱמֵי כַּד אִיהוּ בְּהַאי עָלְמָא. וְהַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא דְּדִינָא עִלָּאָה הוּא, דְּמַלְכָּא בָּעֵי פִּקְדוֹנָא דִּילֵיהּ. זַכָּאָה הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּפִקְדוֹנֵיהּ אָתִיב לְמַלְכָּא כְּמָה דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ בְּגַוִיהּ. אִי הַהוּא פִּקְדוֹנָא אִתְטְנָּף בְּטִנּוּפֵי גּוּפָא, מַה יֵימָּא לְמָארֵי פִּקְדוֹנָא" [בוא וראה בשעה שאדם עומד ללכת לעולם ההוא, והוא בבית חוליו, באים עליו ג' שליחים. ורואה שם מה שאדם אינו יכול לראות כשהוא בעולם הזה. ויום ההוא הוא יום הדין העליון, שהמלך מבקש בחורה את הפיקדון שלה, דהיינו הנשמה. אשרי הוא האדם, שמשיב הפיקדון אל המלך כמו שניתן לה, דהיינו בכי קלקול. ואם פיקדון ההוא נתלכלך בטינופי הגוף, מה יאמר לבעל הפיקדון].

טענת "בעליו עמו" בהחזרת פיקדון הנשמה

ב. והנה בפרשתנו (שמות כב, יג-יד) נתבארו דיני השומרים, ובכלל זה דין פטור "שאלה בבעלים" -"וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם". אשר נתבאר בדברי גמרא (בבא מציעא צז, א) "אמר רבא האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וליפטר, נימא ליה אשקיין מיא, דהוי שאילה בבעלים. ואי פקח הוא, נימא ליה שאיל ברישא, והדר אשקייך". ונפסק ללא חולק בשלחן ערוך[2].

מכאן לכאורה עולה הטענה, מדוע שומרי הנפשות לא יפטרו הגם שלא ישיבו את פיקדון נפשם בשלימות, מדין "בעליו עמו" – כפי שהעלה האור החיים הקדוש (שם פסוק יד) "יש לנו לדון במשפט זה, האם נשפטה בדין זה לעולם הבא, כשיבוא בעל הפיקדון הוא אדון העולם, אשר הפקיד הנפש ביד האדם לשמור, דכתיב (דברים ד, ט) וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, כשיבוא לתבוע פיקדונו מכל אחד, ונמצא נגנב, או נשבר, או נשבה, או מת. כי כל בחינות אלו, ישנם מצויות בעוברי עבירה: יש מי שנפשו נגנבת ממנו, במקרה לא טהור, ויש שהוא מזיד בעבירה, ואיבר מאיברי הנשמה המיוחד כנגד המצוה שעבר עליה הוא נפגם. ולפעמים בעשות עוון מהכריתות ומיתות בית דין גורם מיתה לנפש, כאומרו (בראשית יז, יד) וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ. ולפעמים יגרום לה שביה, על דרך אומרם (זוה"ק ח"ב דף צ"ט ע"א) הנפשות העשוקות וגו'. ובעמוד בעל הפיקדון ויטעון טענה הנשמעת, תן לי הנפש כמו שנתתיה לך, כאומרו (קהלת יב, ז) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ, ודרשו ז"ל (שבת קנב, ב) תנה לו כמו שנתנה לך – האם יכולים הנפקדים להיפטר בטענת בעליו עמו, כי אמרו ז"ל (בבא מציעא צז, א)  אפילו אמר לו השקיני מים ושאל ממנו חפצו, הרי זה שאלה בבעלים, והוא הדין כל השומרים. והן האדון קדם לזון ולכלכל מיום היות האדם, והוא הנופח באף האדם נשמת חיים, ומתעסק בצורכי אדם, מלבד אשר יעשה לכללות העולם, מחדש בכל יום מעשה בראשית, לזה יקרא בעליו עמו מתחילה ועד סוף. והרי שומרי הנפשות פטורים, הגם שלא ישיבו הנפש כמו שנתנה".

האור החיים הקדוש מנה שתי סיבות, מדוע לא תתקבל טענת "בעליו עמו" בהחזרת הנשמה "פגומה" לאדון הכל.

• הקב"ה "בעל הפיקדון" התנה "תנאי" עם "מקבל הפיקדון" שלא יוכל להיפטר בטענת "בעליו עמו".
• טענת "בעליו עמו" היא פטור רק בדיני אדם ולא בדיני שמיים.

לפנינו המשך דבריו שם: "ואומר לנפש אדם אל תבטחי בעושק משפט זה, כי לב' סיבות לא יפטר בטענה זו.

האחת – כי כאן פירש בפירוש שיתחייבו השומרים, וכל תנאי שבשמירה קיים, וכאומרם בהשוכר את הפועלים (בבא מציעא צד, א) מתנה בעל הפיקדון על שומר חנם להיות חייב כשואל. והטעם, כי כל תנאי שבממון קיים. והוא הדין שיכול להתנות המפקיד על השומר, שיתחייב הגם שהוא בבעלים. ובמציאות שלפנינו כאלו התנה בפירוש על הדבר, ממה שקבע עונשין לכל העובר על הפקודים, ועוד לו שהוסיף להשביעם על הדבר.

השנית – יש לך לדעת, כי שופטי ארץ לא ישפטו כל החיובים, אלא מעט מהרבה, וכל המשפטים, השופט כל הארץ ישפוט בצדק, ומי יאמר כי הפושע בנכסי רעהו והוא בבעלים, שלא ישפטהו השופט כמו שהוא שופט כמה וכמה שפטורים בדיני אדם, וחייבים בדיני שמים. ותמצא כיוצא בזה שצוה ה' כי שומר חנם ושומר שכר ושואל פטורים בהקדשות ואפילו פשעו, ואפילו לרמב"ם (הל' שכירות פ"ב ה"ג) שחלק לחייב בפשיעה בקרקעות ועבדים, נראה מדבריו כי יודה בהקדשות שפטור גם בפשיעה, מטעם כי בא המיעוט בכל השומרים. וממנה אתה למד כי לא פטור ומותר הוא, ואדרבה עונשו גדול הוא שזלזל נכסי שמים, אלא שלא קבע ה' משפטו לדייני ארץ, וסלק דינו לפניו. ויש עוד לאלוקה מילין, כפי פנימיות התורה, ואין כאן מקומן".

רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה – כנגד רמ"ח איברי הגוף ושס"ה גידיו

ג. בדברי האור החיים הקדוש הנ"ל, נתבאר כי בעשיית עבירות נפגם "איבר מאיברי הנשמה המיוחד כנגד המצוה שעבר עליה". יסודותיו מושתתים בדברי חז"ל כי רמ"ח איברי גוף האדם מכוונים כנגד רמ"ח מצוות עשה שבתורה, ושס"ה הגידים מכוונים כנגד שס"ה איסורי לא תעשה, כמובא בזוהר הקדוש (ח"א דף ק"ע ע"ב) "בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין, לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתיהבו, ולקבל רמ"ח מלאכין דאתלבשת בהון שכינתא ושמא דלהון כשמא דמאריהון, ואית בבר נש שס"ה גידין, ולקבלהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד" [משום שיש באדם רמ"ח איברים כנגד רמ"ח מצוות שבתורה, שניתנו להעשות, וכנגד רמ"ח מלאכים שנתלבשה בהם השכינה, ושמם כשם ריבונם. ויש באדם שס"ה גידים, וכנגדם שס"ה מצות שלא ניתנו להעשות"].

וכן מבואר בדברי הילקוט שמעוני (ספר משלי, רמז תתקלז) "מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ (משלי ד, כג), א"ר אחא רמ"ח מצות עשה בתורה כנגד רמ"ח איברים שבאדם, שכל איבר ואיבר צווח על האדם עשה בי מצוה שתחיה בזכותה ותאריך ימים".

מאחר ורמ"ח איברי גוף האדם מכוונים כנגד רמ"ח מצוות עשה שבתורה, ושס"ה הגידים מכוונים כנגד שס"ה איסורי לא תעשה. לפיכך, כאשר התבטלה מצוה או נעשתה עבירה, הרי זה פוגם באותו איבר או גיד השייך לאותה מצוה או עבירה.

ענין זה נתבאר גם בדברי האור החיים במקומות נוספים[3].

• בפרשת עקב – כתב האור החיים הקודש בביאור הכתוב (דברים ח, א) "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן", וזה לשונו: "ונתן טעם שאין עליו תשובה, ואמר לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם, נתכוון במאמר תִּחְיוּן, על דרך אומרם ז"ל (זוה"ק ח"א דף ק"ע ע"ב) כי באדם יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וכנגדם בא דבר ה' לשמור שס"ה מצוות לא תעשה, ורמ"ח מצוות עשה. והנה ישער האדם בבוא על איבר או גיד אחד איזה מיחוש או מכאוב ויצעק לבו באוי ואבוי ממכאובו, האם יקבל מענה לצעקתו, באמור לו הלא לך רמ"ח איברים ומהם רמ"ז שלמים, ואם חלק מרמ"ח יחלה, אין ראוי לקבול על זה. וזה דמיון שמירת המצות, שהם מיוחדים כנגד האיברים והגידים, וכשאדם עובר ומבטל אחת מהנה, יפעיל הכאב בשכנגדו באיברים ובגידים. וכשם שאין תשובת בריאות רמ"ז מועלת להעביר הרגש כאב האיבר תשלום רמ"ח, כמו כן לא ישלימו רמ"ז מצות עשה לחסרון האחד תשלום רמ"ח. וכמו כן לא ישלים שמירת שס"ד מצות לא תעשה, לביטול אחד תשלום שס"ה. והוא מאמר כָּל הַמִּצְוָה, פירוש בכללותה שלא יחסר כל שבידך לעשות, תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, פירוש בין מצוות לא תעשה בין מצוות עשה. והטעם לְמַעַן תִּחְיוּן, זה תלוי בזה, וכשאתה מחסר אחת מכל המצות אתה מחסר כנגדו חיות איבר אחד".
• בפרשת שמיני (ויקרא ט, א-ג) מבואר הציווי שמסר משה רבנו לאהרן הכהן ביום השמיני של ימי המילואים שידבר אל בני ישראל. ותמוה, שהרי בכל מקום משה רבנו היה מדבר לבני ישראל, ומדוע אמר כאן לאהרן הכהן לדבר אליהם: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר, צריך לדעת מה טעם ידבר כאן אהרן לישראל, ולא משה הרגיל. ואולי כי לצד שאמר להם למי זהב התפרקו וגו', לזה יצו ה' אליו כי ידבר להם להביא כפרה שעיר עזים, הפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכבר כתבנו בכמה מקומות דברי רבותינו ז"ל, כי החטא יפעיל הגנאי במקומו, והתיקון צריך להיות מכוון כנגדו. והוא אומרו תְּדַבֵּר לֵאמֹר, פירוש תדבר דיבור שיש בו מעלה וזכות, כנגד דיבור שהיה בו השפלה אשר פרע בו את העם". כלומר, באדם יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וכנגדם נצטווה לשמור רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצות לא תעשה. וכשאדם מבטל אחת ממצוות ה', יפעל פגם כנגדו באיברים ובגידים. וכאשר יתקן האדם אותו ענין שחטא בו, יתוקן גם הפגם שנעשה באיבריו. ומאחר ואהרן הכהן חטא בפיו בחטא העגל, הוצרך גם התיקון להיות בפיו.
• בפרשת אחרי – כתב האור החיים הקודש (ויקרא יח, ד) וזה לשונו: "עוד ירצה על דרך מה שאמר התנא האלקי הרשב"י ע"ה, כי רמ"ח איברי האדם ושס"ה גידיו הם כנגד מצוות עשה ולא תעשה. ובעשות האדם מצוה, באותו איבר שנעשית המצוה, שורה בו שם הוי"ה יתברך. כי המצוה היא אותיות שם הוי"ה, חציה מגולה, והוא סוד עלמא דאתגליא, וחציה מכוסה, סוד עלמא דאתכסיא, כי אותיות מ"צ בא"ת ב"ש הם י"ה". ביאור הדברים, במלה "מצוה" נמצא שם הוי"ה, כי אותיות מ"צ ה"מכוסות" האותיות ו"ה [על פי סדר א"ת ב"ש], מצטרפות לאותיות י"ה ה"מגולות". ונרמז בזה, כי שם הוי"ה יתברך שורה על כל איבר שנעשתה בו מצוה.

ממוצא הקשר המופלא בין איברי האדם למציאות הרוחנית של התורה ומצוותיה, נבין את הסגולה לרפואה שיש באמירת פסוקי קריאת שמע כתיקונם[4] – היות וכל אחד מרמ"ח איברי האדם מכוון כנגד רמ"ח התיבות של פסוקי קריאת שמע. ועל כן כאשר הוגים בדקדוק וכראוי כל תיבה כתיקונה, הרי יש בזה רפואה לאבר המכון כנגד כל תיבה שדקדק בה – ולכל בשרו ועצמותיו.

העבירות – פגם בשורש הנשמה

ד. כאמור לעיל [אות ב] בדברי האור החיים הקדוש בפרשת משפטים, גם לנשמה יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים.

לכן, כאשר התבטלה מצוה או נעשתה עבירה, הרי זה פוגם באותו איבר או גיד של הנשמה השייך לאותה מצוה או עבירה. ופגם זה גורם לקיטרוג על האדם לפני השי"ת, כמבואר בדברי האור החיים הקדוש (במדבר כג, ח) "עוד אשכילך, כי כל עושה רשע יפעיל פגם במידה עליונה, בענף ההוא שתלויה אותה מצוה שעבר עליה. ולא בכל המדה הוא פוגם, אלא בשורש נשמתו. והפגם הוא, שתהיה אחיזה לחלק המרוחק לעמוד שם וליהנות ממקור החיים. וחלק זה המרוחק, נעוץ סופו בתוך החוטא, וראשו יונק ממקום שורש הנפש החוטאת. וזה יהיה כל עוד שלא שב האדם בתשובה, או לא נפרע על חטאו. וזה הוא סוד נושא עון, שאמרו רבותינו ז"ל (זוה"ק ח"ג דף פ"ג ע"ב) שה' מפרנס הקטיגור הנברא מחטא האדם, וכי הוא זה הנפרע מהאדם עצמו, כאומרו (ירמיה ב, יט) תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ, וכתיב (ישעיה סד, ו) וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ"[5].

בעבודה זרה וכפירה בה  – פגם או שמירה על כל "איברי" הנפש

ה. על פי המבואר שעבירה פוגמת באיבר או בגיד של הנשמה השייך לאותה מצוה או עבירה, ביאר האור החיים הקדוש (במדבר, טו, ל-לא), כי בעבודה זרה יש פגם בכל נפש האדם, כי עוון זה הוא ביטול כל התורה: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה, פירוש שהעובד עבודה זרה במזיד, מעלה עליו הכתוב כאלו גדף את ה' ח"ו. ולזה עונשו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. ואמר עוד כִּי דְבַר ה' בָּזָה, פירוש ולטעם ששקולה [עבודה זרה] כנגד כל התורה, הרי זה ביטל כל מצות עשה, והוא אומרו דבר ה' בזה. ועבר גם כן על כל מצות לא תעשה, והוא אומרו וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר. ולזה הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, הִכָּרֵת – כנגד גידי הנשמה, תִּכָּרֵת – כנגד איבריה. לפי שהנשמות יש להם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, שכנגדם נתן ה' רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה. וכשעבר על כולן לא נשאר לה ענף שממנו תחיה ואין לה תקומה עוד, ונקבע בה העוון לעולם ועד, והוא מאמר עֲוֹנָה בָהּ".

ממילא מאידך גיסא, בכפירה בעבודה זרה, יש שמירה לכל הנפש, כמו שכתב האור החיים הקדוש בפרשתנו, בביאור הכתוב (שמות כג, יג) "וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ", וזה לשונו: "טעם אומרו וּבְכֹל וגו' תִּשָּׁמֵרוּ, ולא אמר וכל אשר וגו' תשמורו, יכוון לומר על דרך אומרם ז"ל, כי מנין מצות עשה הם רמ"ח כנגד רמ"ח איברים של אדם, ושס"ה לא תעשה הם כנגד שס"ה גידיו. והוא מה שרמז שלא יאמר אדם אקיים כך וכך מצות, ויספיקו לשמירתי, לזה אמר וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ, פירוש בכל המצוות תהיו נשמרים, ובחסרון אחד מהם תחסר השמירה, לאותו איבר המכוון לה. וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, בא לומר כשם ששמירת כל המצוות תועיל לכל אדם, למנין איבריו ושס"ה גידיו, כמו כן יש שמירה לכללות האדם, בכפירת עבודה זרה. שכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה (הוריות ח, א) ויחזק בשומר ועושה, כל אשר תמצא ידו עשות. ויהיו נשמרים באמצעות כפירת עבודה זרה כל איבריו וגידיו, הגם שלא עשה המצוה ההיא, ולא באה לידו העבירה ונשמר ממנה. ודווקא מן הסתם, אבל אם מבטל להדיא קצת מהמצוות, לא יהיה נשמר באותו איבר המכוון לאותה מצוה שמבטל, לצד כפירתו בעבודה זרה".

הגוף – "לבוש" לנפש בתבנית ודיוקן רמ"ח איברים ושס"ה גידים

ו. לתוספת ביאור ונופך בדברי האור החיים דלעיל, נעיין בדמה שכתב רבי חיים ויטאל (שערי קדושה, חלק ראשון, שער א), "בביאור הפגם על ידי חטאות האדם בענין המצות", לפנינו חלק מדבריו הנפלאים: "אשכילך ואורך, כמה גדלה רעת האדם בעשותו אחת מכל מצות ה', שס"ה מצוות אשר לא תעשינה. או בהימנעו מלקיים אחת מרמ"ח מצות עשה, אשר נצטווה בהן לעשותן. נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף, כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י, יא) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשׂכְכֵנִי. נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית, אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה. ואחר הפטירה, יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני. וכמו שלבוש גוף האדם יעשהו האומן בתבנית איברי הגוף, כן עשה הוא יתברך את הגוף, שהוא לבוש הנפש, בתבנית דיוקן הנפש. ברמ"ח איברים, ולהם שס"ה גידים, המקשרים את האיברים. ולהמשיך על ידם הדם והחיות, מאיבר אל איבר, כדמיון צינורות. ואחר יצירת הגוף נפח בו נפש חיה כלולה מרמ"ח איברים רוחנים ושס"ה גידים, ויתלבשו תוך רמ"ח איברים ושס"ה גידים של הגוף. ואז פועלים איברי הנפש פעולתם על ידי הכלים שהם איברי הגוף, כגרזן ביד החוצב בו. והראיה לזה, כי לא יפעלו איברי הגוף פעולתם אלא בעוד הנפש בהם, עין רואה ואוזן שומעת וכו'. ובהסתלק הנפש, חשכו הרואות בארובות, ונתבטלו כל החושים מרמ"ח איברים"[6].

על פי האמור ביאר בספר קדושת לוי (פרשת לך לך) את סוד קיום התורה על ידי אברהם אבינו "מחמת שהפריד את עצמו מגשמיות, וראה הרמ"ח איבריו שכל איבר חיותו ממצוה, וכל איבר ואיבר יש לו מצוה שמחיה אותו שהמצוה שהוא כנגד האיבר הוא חיות האיבר, ומבלעדי המצוה אין חיות לאיבר. והשיג שחיות הראש הוא מתפילין וכן השאר מצות, משום הכי השיג כל המצות עד שלא נתנה. כי ראה החיות של איבריו, שכל איבר יש לו חיות ממצוה".

ולפי זה ביאר מדוע קיימו האבות את מצוותיה קודם שניתנה, בארץ ישראל בלבד[7]: "כי בחוץ לארץ לא היה באפשר לקיים המצות התלויים בארץ, ולא היה יכול לקיים כמה מצות שהם כנגד איבריו, והיה נחסר לו כמה איברים, כי חיותה ממצות שכנגדם, ובחוץ לארץ לא היה יכול לקיים המצות התלויים בארץ. לכן כל זמן היות איברהם בחוץ לארץ היה עובד השם יתברך על ידי מסירות נפשו, אמנם בביאתו לארץ היה יכול לקיים כל המצות, והיה קומה שלימה בכל איבריו על ידי המצוה, ולכן היה עובד על ידי מצוה"[8].

טענת "בעליו עמו" בהחזרת פיקדון הנשמה – הסברים נוספים

ז. בדברי האור החיים הקדוש [לעיל אות ב] נתבאר מדוע הנשמה אין טענת "בעליו עמו" בהחזרת פיקדון הנשמה.

גדולי ישראל לאורך הדורות התפלפלו בסברא זו, ואף היו שלימדו "זכות" על כלל ישראל בטענה זו, כפי שהביא בספר מעיינה של תורה (פרשת משפטים שם) בשם הרבי בונם מפשיסחא: "כל אדם קיבל את נשמתו ואת חייו בהשאלה מן השמיים, על מנת שישתמש בהם לטובה. והרי שואל חייב אפילו באונס, ואם כן כיצד יכול אדם לפטור עצמו מן העבירות שהוא עושה באונס או בשוגג. רק כאשר "בעליו עמו" – שהוא זוכר תמיד את השי"ת ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, אזי "לא ישלם". הוא אשר אמר דוד המלך (תהלים כז, ד) "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה'" – הרי נשמה אחת ויחידה זו רק שאלתי אותה מאת הבורא, אם כן קיים החשש פן אתחייב אפילו באונסים. אך מכיון "אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי" – ששאפתי תמיד להתקרב אל השי"ת ולהיות עמה, הרי זה איפוא שאילה בבעלים".

עוד הביא שם בשם האדמו"ר החדושי הרי"ם, שהיה אומר בפירוש הפסוק (במדבר כד, כא) "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל", כי השי"ת מעלים עיניו מהרבה עוונות וחטאים בישראל באם "ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ" – אם מוסיפים לקבל עול מלכות שמים. עבירות כאלו שאינן נוגעות בעול מלכות שמים, ונשאר גם להבא "ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ" – עליהן מוחלים מן השמים, לפי שהן "כבעליו עמו".

נפקד התובע את המפקיד לא יעכב הפיקדון בידו – בדומה לפיקדון הנשמה

ח. כאמור לעיל, הנשמה בקרבינו היא פיקדון הנמסר בכל יום בלילה לבעליו, בתקווה שיחזירנו לנו ולא יעכבה אצלו בגלל התביעות שבידו.

והנה לדעת המהרש"ל (ים של שלמה, בבא קמא, פרק ג סימן ה), נפקד התובע את המפקיד, רשאי לעכב את הפיקדון תחת ידו, אפילו לכתחילה כדי להציל ממון שלו, כדבריו: "אין אדם יכול לתפוס מחברו למשכון אפילו במידי דליכא איסור למשכנו, כגון עבור גזילה וערב, אם לא בחפץ המבורר לכל שהוא שלו. ומכל מקום נראה דהיינו דווקא שתופס משלו, אבל היכא שיש בידו משכון או פיקדון, יכול לעכב אפילו לכתחילה, כדי להציל ממון שלו, וזה לא נקרא עביד דינא לנפשיה, שהרי לא תפס אלא שמעכב את שלו בשב ואל תעשה".

אולם בקצות החושן (סימן ד ס"ק א) הביא, כי מדברי הזוהר הקדוש נראה שאין לעכב הפיקדון, כשם שאין אנו רוצים שהקב"ה יעכב בידו את פיקדון הנשמה[9].

הקב"ה הפקיד איפוא בידינו פיקדון, הנשמה הטהורה אשר בקירבנו. ועלינו מוטל לוודא שישאר הפיקדון בשלימותו, עד אשר יבוא היום ובעליו יחפוץ להשיבו אליו.

[1] ופירש האבודרהם (תפילת שמונה עשרה של שחרית, פרק י) "שנאמר (תהלים לא, ו) בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי, שנפשות האדם הם בידו פקדון בבל לילה עד שייקץ".

[2] חושן משפט (הלכות שאלה, סימן שמו סעיף א) "השואל, והיה המשאיל עם השואל במלאכתו בשעה שמשך הדבר השאול, אפילו נגנב או נאבד בפשיעה, פטור, שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם. לא שנא היה עמו בשאלה שהשאיל את עצמו לעשות מלאכתו, לא שנא היה עמו בשכירות שהשכיר עצמו לו, לא שנא היה עמו באותה מלאכה של הדבר השאול, לא שנא במלאכה אחרת; אפילו אמר לו, השקני מים, והשקהו והשאיל לו פרתו בעוד שהוא משקהו, הוי שאלה בבעלים. אבל אם משך תחלה ואחר כך השקהו, לא הוי שאלה בבעלים".

[3] ראה גם במה שנתבאר ענין זה בהרחבה בפרשת אחרי מאמר מצוה – אותיות שם הוי"ה.

[4] המבוארת בדברי חז"ל (זוהר חדש רות, דף צה, א; הובא בבית יוסף או"ח סי' סע סע' ג) "פתח רבי יהודה ואמר רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶֹךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ (משלי ג, ח) התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעולם הזה ובעולם הבא. דאמר רבי נהוראי אמר רבי נחמיה, בקריאת שמע רמ"ח תיבות, כמנין איבריו של אדם. והקורא קריאת שמע כתיקונה, כל איבר ואיבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו, ודא רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶֹךָ. אמר רבי יוחנן בן נורי ורבי יוסי בן דורמסקית משמיה דרבי עקיבא, חסידים הראשונים תקנו קריאת שמע כנגד עשרת הדברות, וכנגד מנין איבריו של אדם, והא חסרו מהם שלש למנין איבריו של אדם, תקנו שיהא שליח ציבור חוזר ומשלים אותם, ומאי נינהו ה' אלקיכם אמת. וכל האומר קריאת שמע כהאי גוונא, בידוע שאינו ניזוק כל אותו היום. וכל האומר קריאת שמע שלא עם הצבור, אינו משלים איבריו, מפני שחסרו השלשה תיבות ששליח ציבור חוזר. מאי תקנתיה, יכוין בט"ו ווי"ן דבאמת ויציב. ועם כל דא היה קורא עליו אבא מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת (קהלת א, טו), אותם שלשה תיבות דקריאת שמע ששליח ציבור חוזר, לא יוכל להימנות אותם לתשלום רמ"ח כשאר הציבור".

[5] ענין זה נתבאר בהרחבה בפרשת נח  מאמר החטא ועונשו.

[6] ועוד כתב שם: "לכן צריך האדם לחפש בכל כוחו לקיים כל תרי"ג מצות, וכאשר יקיים איזה מצות עשה יכוין להסיר מהאיבר הפרטי של נפשו, המתייחס אל המצוה ההיא זוהמת הקליפה ההיא. ואזי תחול עליו איבר המצוה הקדושה ההיא, אחר הסתלק הזוהמא, בסוד (יחזקאל לב, כז) וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם, כי כשזה קם זה נופל. וכמו כן כאשר תבוא לידו איזו עבירה, ימנע מלעשותה, ויכוון שעל ידי כן יסלק הזוהמא אשר בגיד הפרטי של הנפש, המתייחס לאותה עבירה. ואז יוכל להמשך שפע הרוחני הנמשך דרך הצינור הרוחני, ועל ידי כן נעשית נפשו כסא ומרכבה אל קדושתו יתברך, וזהו סוד האבות הן הן המרכבה (בראשית רבה מז, ו; זוהר ח"א דף קע"ג)".

[7] כמבואר בדברי הרמב"ן (בראשית כו, ה) "והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כולה ברוח הקדש, ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה. ושמירתו אותה היה בארץ בלבד". ולפי זה ביאר היאך נשא יעקב אבינו שתי אחיות: "ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות, וכן עמרם, כי המצוות משפט אלקי הארץ הן. אע"פ שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום (קדושין ל, ב)". וכיוצא בזה בדבריו בפרשת אחרי (ויקרא יח, כה) "וה' לו לבדו נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך בתחילת בואם בארץ, כי בזכותה לא מתה בחוצה לארץ, ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות, והיא היתה הנשאת באיסור האחוה. ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם ולא נגע בה בארץ כלל, מפני הענין שהזכרנו".

[8] ולפי זה ביאר היאך נשא יעקב אבינו שתי אחיות: "כי בחוץ לארץ לא היו עובדים על ידי מצות, ובאמת לא היה לו שתי אחיות אלא בחוץ לארץ דשם לא עבדו על ידי מצוות רק במסירות נפש, אבל בביאתו לארץ ישראל מתה רחל". וכנ"ל בהערה הקודמת בדברי הרמב"ן.

[9] וזה לשונו: "אבל מדברי הזוהר מבואר דהוא איסור גמור, עיין שם פרשת במדבר (ח"ג דף קי"ט ע"א) וּבַר נָשׁ בָּעֵי לְאַקְדְּמָא וּלְמִפְקַד בִּידֵיהּ נַפְשֵׁיהּ בְּפִקְדוֹנָא. כְּפִקְדוֹנָא דְּבַר נָשׁ, דְּיָהִיב פִּקְדוֹנָא לְאַחֲרָא, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ אִתְחַיָּיב לְגַבֵּיהּ יַתִּיר מֵהַהוּא פִּקְדוֹנָא, לָאו כְּדַאי לְאִתְאַחֲדָא בֵּיהּ, הוֹאִיל וּפִקְדוֹנָא אִתְמְסַר לְגַבֵּיהּ, וְאִי יְסָרֵב בֵּיהּ, וַדַּאי נִבְדוּק אֲבַתְרֵיהּ, דְּלָאו מִזַּרְעָא קַדִּישָׁא הוּא, וְלָאו מִבְּנֵי מְהֵימְנוּתָא.‏ [אדם צריך להקדים עצמו ולהפקיד בידו הנפש שלו בפיקדון, כפיקדון של אדם הנותן פיקדון לאחר. דהיינו משכון, שאע"פ שהוא מחוייב לו יותר ממחירו של הפיקדון ההוא, אינו חשוב לו להתאחז בריב עמו, כיון שמסר לו פיקדונו. ואם ממאן לתת לו פיקדון, ודאי נבדוק אחריו, כי אינו מזרע קדוש ואינו מבני אמונה]. ויש לזה פנים על פי נגלה, והוא שיטת הריטב"א פרק הכותב (כתובות פה, א ד"ה ההיא אתתא) דהיכא שבא ליד הנפקד בתורת פיקדון, צריך למיעבד השבה מעליא, ועיין ש"ך (סימן נח סק"ט), ולכן בעל נפש ירחיק מזה.