הסתכנות וחילול שבת לפינוי וזיהוי חללים

עם פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' בשמחת תורה, לאחר הטבח שבו נרצחו למעלה מאלף ומאתיים יהודים הי"ד, היה צורך דחוף לעסוק בפינוי וזיהוי חללים במשך זמן רב. במקרים רבים, הפינוי נעשה תחת אש ובמקומות בהם הוטמנו מטעני חבלה ממולכדים, תוך סיכון חיי העוסקים בו, ובחלק מהן היה צורך בפעולות שיש בהן חילול שבת. בשבועות הראשונים של המלחמה, שבו ועלו לדיון שאלות רבות, שכבר נשאלו בזמנו במלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה:

האם מותר לסכן חיים או לחלל שבת כדי לפנות חללים משטחי לחימה, וכן לצורך השלמת תהליך הזיהוי.

ברור כי במצבים של פיקוח נפש גמור, כגון: כאשר הימצאות החללים בשטח עלולה לגרום להפצת מחלות מסכנות חיים, או כאשר חללים נמצאים ברק"מ [רכב קרבי משוריין] הנדרש בשדה הקרב, וכל עיכוב בפינויים מונע שימוש בכלי נשק הנחוצים ללחימה – אין כל שאלה, והדבר מותר ללא פקפוק. הדיון מתייחס איפוא, להתנהלות בזמנים של הפגזות וקרבות עם אויב, בשטחים שבהם עדיין נמצאים חללים שפינויים כרוך בהסתכנות או בחילול שבת.

א. בראשית הדברים, נציין בקצרה אלו איסורים יתכנו בשעת פינוי חללים בשבת:

• נסיעה בכלי רכב, כרוכה באיסורי תורה ודרבנן.
• נסיעה למרחק מחוץ ל"תחום שבת" האסורה מהתורה – 12 ק"מ, או אסורה מדרבנן – 1 ק"מ.
• מת נחשב 'מוקצה' וטלטולו נאסר, כדברי הגמרא (שבת קנא, ב) "תינוק בן יומו חי מחללים עליו את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת, אין מחללים עליו, כיון שמת אדם בטל מן המצוות. והיינו דאמר רבי יוחנן במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות".
• במסכת סנהדרין (לה, ב) מפורש שאין מחללים שבת גם עבור קבורת מת מצוה.

להלכה נפסק בשלחן ערוך (או"ח סי' תקכו סע' ג) "בשבת וביום הכפורים לא יתעסקו בו [במת] כלל, אפילו על ידי עממים [נכרים], אפילו להוציאו על ידיהם ולהניחו בכוך [בחפירה] העשויה מאתמול". וכתב המשנה ברורה (ס"ק יז) "אפילו להוציאו ולהניחו בכוך, אף על גב דאינו אלא טלטול על ידי נכרי, לא רצו להתיר משום כבוד המת. דאדרבה, כבוד המת הוא שלא יתחלל שבת ויום הכיפורים דחמירי על ידו".

בשו"ת חתם סופר (או"ח סא) הוסיף לבאר מדוע לא הותרה 'אמירה לנכרי' בשבת לצורך קבורת מתים, אפילו כשמוטל בביזיון: "אף על גב דהתירו כמה שבותים מפני כבוד הבריות, טלטול אבנים מקורזלות בשבת בבית הכסא (שבת פא, א) וטלית שאינה מצויצת כהלכתה בכרמלית (מנחות לז, ב), מכל שכן שהיה להתיר שבות דאמירה דקיל טפי. ועל כרחך היינו מטעם שכתבו הראשונים, שגנאי הוא למת שנתחלל שבת בעבורו. ואם כן מה שמשביח בכבודו במהירות קבורתו, פוגם בביזיון חילול שבת".

[בספר חשמונאים (ב, יב) מסופר כי במלחמתו של יהודה המכבי, לא פינו בשבת את החללים משדה הקרב, אלא המתינו למחרת: "ויהי כי קרב יום השבת ויתקדשו כמשפט לעשות שבת, ויהי ממחרת השבת ויבואו אל יהודה ויאמרו לו נלכה נא ונאסוף את החללים לקבור אותם אל אבותם"].

השארת חללים בשדה הקרב – פגיעה בנפש הלוחמים

ב. הימצאותם של חללים בשדה הקרב, לעיני לוחמים הממשיכים במשימותיהם, עלולה להשפיע על מצבם הנפשי, וכפועל יוצא מכך – לגרום לפגיעה קשה במוראל ובכושר הלחימה שלהם, כפי שנראה מדברי חז"ל בילקוט שמעוני (רמז רכז) "וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה (שמות יג, יז), כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכים בפלשת ויחזרו להם". הקב"ה לא רצה שבני ישראל יעברו דרך ארץ פלישתים ויראו את גופותיהם של בני אפרים שניסו לעלות בכוחות עצמם לארץ כנען, כי זה יגרום להם לפחד מפני כיבוש הארץ ולהעדיף לשוב למצרים. ויש ללמוד מכך, כי השארת הרוגים בשדה הקרב גורמת לפגיעה בחוסן הנפשי של הנותרים הרואים את הגופות.

ובמכילתא (בשלח פרשה ב) מובא: "מיתתנו במדבר קשה לנו ממיתת אחינו באפילה, שאחינו נספדו ונקברו, ואנחנו תהיה נבלתנו מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה". ומבואר כי בני ישראל העדיפו למות במצרים, כי נספדו ונקברו שם, מאשר למות במדבר – שם לא יקברו, וגופותיהם יהיו מוטלות בביזיון.

רבי אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה, הביא ראיה מפסוקי הנביא להשפעת מראה גופת עשהאל על לוחמי דוד, כמפורש בפסוק (שמואל ב ב, כג) "וַיְהִי כָּל הַבָּא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָפַל שָׁם עֲשָׂהאֵל וַיָּמֹת וַיַּעֲמֹדוּ", ופירש במצודות דוד: "עמדו מתבהלים וחדלו מלרדוף". וכעין זה נאמר בנביא (שם כ,יב) "וַעֲמָשָׂא מִתְגֹּלֵל בַּדָּם בְּתוֹךְ הַמְּסִלָּה וַיַּרְא הָאִישׁ כִּי עָמַד כָּל הָעָם וַיַּסֵּב אֶת עֲמָשָׂא מִן הַמְסִלָּה הַשָּׂדֶה וַיַּשְׁלֵךְ עָלָיו בֶּגֶד כַּאֲשֶׁר רָאָה כָּל הַבָּא עָלָיו וְעָמָד". ופירש במצודות דוד: "וירא האיש העומד על החלל, ראה אשר כל מי שבא למקום החלל, היה נשאר עומד".

נמצאנו למדים מהפסוקים ומדברי חז"ל, כי חשיפה לגופות מתים הנמצאים בשטח, משפיעה לרעה על מצבם הנפשי של הרואים אותם מוטלים בביזיון, ומטילה עליהם פחד ובהלה. ומעתה נשאלת השאלה, האם כאשר לוחמים רואים חללים בשדה הקרב והדבר עלול לפגוע בכושר הלחימה שלהם – הרי זה פיקוח נפש המתיר הסתכנות וכן חילול שבת אפילו במלאכות האסורות מהתורה לצורך פינוי החללים.

פינוי חללים בשבת במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור

ג. ידידי הרב מרדכי הלפרין (תחומין כרך כב עמ' 104) דן בהרחבה בפינוי חללי צה"ל מהמעוזים שהיו בסמוך לתעלת סואץ, בזמן מלחמת ההתשה שהתנהלה בין השנים תשכ"ט-תש"ל. באותם השנים שימש כרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן, שכתב מכתב לבקשת הרב הלפרין, ובו הסבר ההיתר לפנות בשבת את החללים שנשארו בשטח: "מאחר ובתנאי הלחימה הקיימים בקו התעלה ובמוצבי הבקעה, השארת החלל שלנו במקום נפילתו למשך יום שלם עלולה לפגוע קשות בכושר הלחימה של החיילים ובמוראל שלהם [ראיה לכך מדברי הילקוט שמעוני על הפסוק "כי קרוב הוא"]. לכן בהתחשב ברגישות הנפשית המיוחדת שיש לנו כלפי בנינו הנופלים, וכיון שפינוי בידיים שלא ברכב מהווה סכנה למפנים העלולים להיפגע מאש האויב תוך כדי ההליכה ברגל, אנו מתירים לפנות החללים ברכב בשבת למקום הקרוב ביותר לשמירת חללים, ואין להסיעם משם למתקן החללים המיוחד בשבת. היתר זה כוחו יפה כאשר החלל נפל בליל שבת או בשעות הבוקר של שבת, שאם לא יפונה בשבת יצטרך לשהות במקום זמן רב. אבל כאשר נפל בשבת אחה"צ, יש להמתין מלפנותו עד מוצאי שבת. במקרה זה יש לכסות החלל בשמיכה ולהציב עליו שמירה בהתאם להלכה ולמנהג, בתנאי שלא נשקפת סכנה של היפגעות על ידי האויב לשומרים".

על מכתב זה ציין הרב הלפרין: "היתר זה ניתן במצב מסויים מאד, כאשר שהיית החלל בשבת במחיצת חבריו הלוחמים פוגעת קשה בהרגשתם ובכושר לחימתם. אך כאשר החלל נשאר בשדה שלא בקרב חבריו, אז, בזמן מלחמת ההתשה, טרם הובהר היתר לפינויו בשבת. לעומת זאת, עלה נושא זה לדיון הלכתי מעשי תוך כדי מלחמת יום הכיפורים".

בהמשך דבריו סיפר הרב הלפרין על שאירע ביום חמישי-שמחת תורה בימי מלחמת יום כיפור, כאשר אחד המעוזים שנכבש על ידי המצרים בתחילת המלחמה שוחרר על ידי צה"ל, ולפיקוד בשטח דווח כי במקום נמצאים עשרות חללים הנדרשים לפינוי עקב הריח הקשה והפגיעה הרגשית בחיילים הנמצאים שם. הרב הלפרין התיר את הפינוי בעיצומו של החג עקב שתי סיבות עיקריות: "[א] האיסורים הכרוכים בנסיעה בחג הם מדרבנן. [ב] הפגיעה במוראל הלוחמים והשפעתה על כושר לחימתם בהמשך המלחמה".

יומיים לאחר מכן, בשבת בראשית תשל"ד, נמסרה לכוחות ידיעה על מספר גדול של חללים ב"חצר מצמד" [כינוי לרחבה מוקפת סוללות באיזור גשרי הצליחה] ובציר "טרטור" [אחד מנתיבי הגישה העיקרים לגשרים באיזור תעלת סואץ]. על מה שאירע אז, סיפר הרב הלפרין: "הרב שלמה גורן, שהה במפקדת האוגדה. בבוקר, ראש מטה האוגדה שלח אליו פתק אישי ובו תיאור קצר ומזעזע של המצב בשטח. הרב הראשי שקל שוב את הנושא, וביקש לשמוע את חוות דעתי. בשלב זה הערכתי שאכן קיים עכשיו מצב קשה בציר "טרטור" ובמתחם "מצמד", כאשר המלחמה בעיצומה וכוחות לוחמים חולפים על פני החללים המוטלים, ללא פינוי, בצידי הדרך. לכן הערכתי שיש במצב כזה פיקוח נפש. על הגדרה מפורטת יותר לקביעת מצב המתיר פינוי חללים בשבת מדין פיקוח נפש העיד הר"א אבידן בספרו דרכי חסד (פ"ד הערה 2) בשם הרש"ז אויערבך: "כל שענין פינוי החללים מעורר בהלה גם בימות החול, וממהרים לפנותם למנוע מורך לב – מותר לפנותם בשבת. שמידת הבהלה מורה על הדחיפות והחשיבות שיש לפינוי". גם הרב יהושע בן מאיר שמע באותם ימים מהרש"ז אויערבך פסק הלכה חד משמעי בנדון, וכך הביא משמו (במכתבו אלי): "הפגיעה המוראלית בחיילים, שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד ואף אחד לא יטפל בהם, הוא גורם חשוב ברוח הלחימה, ולכן מהווה פיקוח נפש". החידוש במכתב זה הוא, שלא רק חילול שבת הותר לצורך פינוי החללים הללו, אלא אפילו להיכנס למקום סכנה לצורך הפינוי".

הרב הלפרין סיכם את מסקנותיו בנדון: "בשום פנים אין לסכן חיי אדם לצורכי פינוי חללים, אלא אם מתמלאים שני תנאים: [א] יש חשיבות ישירה של הפינוי המיידי להמשך המאמץ המלחמתי. [ב] היציאה לפינוי מתבססת על דיווח אמין של מפקד בעל קור רוח, ללא השפעות רגשיות מובנות. גם לגבי פינוי הכרוך בחילול שבת יש צורך במילוי שני התנאים ההכרחיים הללו, כדי שיוכל להינתן היתר לכך. בשתי המלחמות – מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים – קיום ההיתר נבע מהמשך המלחמה וממצב פיקוח הנפש הכרוך במניעת הפינוי. החידוש בפסיקה לא היה חידוש הלכתי, אלא בהערכת המציאות, ובקבלת ההנחה שפגיעה במוראל לוחמים עקב אי פינוי של חבריהם החללים פוגעת בכושרם המבצעי, ומסכנת עקב כך חיי אדם. ההיתר נבע ישירות מהנחה זו".

נסיעה לפינוי גופות – גדר של חשש פיקוח נפש

ד. הרב הלפרין, חזר ופרסם את דבריו בספרו רפואה מציאות והלכה (סימן יא), ושם הביא דוגמא לסיכון ממשי כתוצאה מפגיעה נפשית חריפה הנגרמת לחשיפה למראה גופות, ולמשמעות ההלכתית הנובעת מכך לנדון פינוי גופות ממקום פיגוע המוני בשבת.

בימי האינתיפאדה של שנת תשס"א התפוצצו מחבלים מתאבדים במקומות ציבוריים ונרצחו אזרחים רבים. לאחר הטבח שאירע בליל שבת פרשת נשא תשס"א בדולפינריום בתל אביב, פנה הרב יעקב רוז"ה, הרב הפוסק של זק"א [זיהוי קרבנות אסון], אל הרב יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן, בשאלה האם היה מותר לאנשי זק"א שיצאו למקום הפיגוע לחזור לבתיהם עם נכרי.

הרב זילברשטיין השיב: "נראה לי שמותר, משום שהנסיעה יש בה חשש של פיקוח נפש כשהגופות נמצאות על הכביש, ויבואו ההורים ויראו זאת הם יתעלפו ויבואו לסכנה. ולכן ראוי שזק"א יביאו את הגופות בכבוד לתוך ארונות מכובדים, ולא ישאירום ברחוב העיר. וסיפר לי ד"ר קוזניץ שנקלעה בחורה למקום האסון וקבלה התקף לב, ואושפזה בבלינסון בטיפול נמרץ למרות שלא היתה קרובת משפחה לנספים. וסיפרו לי שאחד הרופאים העוסק בגופות הנפטרים ראה את בנו בין הנספים והשתגע, כמו שנאמר (דברים כח, לד) והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה, ויעויין ביהונתן בן עוזיאל שתרגם ותהוון משתטיין מפורענותא, השי"ת ירחם. ולכן כדי למנוע זאת מותר לחלל שבת. וממילא מותר לאנשי זק"א לשוב למקומם עם נהג נכרי, על פי המבואר בעירובין (מד, ב) כל היוצאים להציל חוזרים למקומם ע"י נכרי, שהרי הסוגיה שם עוסקת ביציאה מחוץ לתחום שהיא מדרבנן".

מהוראה זו ניתן ללמוד איפוא, כי מצב נפשי קשה הבא כתוצאה מצפיה בגופות המוטלות בבזיון, כמוהו כפיקוח נפש, על כל המשתמע מכך. ונפקא מינה להיתר להסתכן ולחלל שבת לצורך פינוי הגופות.

סיכון וחילול שבת לצורך פינוי חללים – דעת הגרש"ז אויערבך

ה. הרב הלפרין ציין בדבריו, כי לאחר מלחמת יום הכיפורים, סיפר על פרטי פינוי החללים בשבת שהיה בזמן המלחמה לגרש"ז אויערבך והגרי"ז גוסטמן, ושניהם "התירו הלכה למעשה את הנסיעה בשבת במצבים כאלו".

הדברים עולים בקנה אחד, עם מכתבו של הרב יהושע בן מאיר לרב הלפרין, שבו תיאר בהרחבה את השיחה שקיים עם הגרש"ז, על ההוראות ההלכתיות שנתן לפנות עשרות חללי צה"ל, שהיו מוטלות בציר הראשי שבו נסעו הכוחות הלוחמים ברמת הגולן, בעיצומו של יום טוב ראשון של סוכות, בזמן מלחמת יום הכיפורים: "מספר שבועות לאחר מכן לאחר הפסקת האש יצאתי פעם ראשונה הביתה. עברתי דרך ביתו של מו"ר הגרש"ז אויערבך. היה מאוחר בלילה, והגרשז"א כבר הלך לישון, אך הוא יצא אלי וישבנו בחדרו. סיפרתי לו את כל סיפור המעשה ושאלתי אותו אם בנסיבות אלו מותר היה לי לנסוע בחג. הרב אמר לי: אתה שואל שאלה של עם הארץ, השאלה היא אם מותר לך להכניס את עצמך ואת החיילים למקום סכנה שיש בו הפגזות, שהרי אתה לבד מספר ששני חיילים נפצעו. אם מותר להכניס למקום סכנה, קל וחומר שמותר בשבת וחג, שהרי הסכנה דוחה שבת. אמרתי: טוב, אז האם מותר להיכנס למקום סכנה לצורך פינוי חללים. הרב האריך בתשובה שכן. הוא אמר שהוא שמע שהרב גורן התיר במלחמת ההתשה לשלוח חיילי רבנות צבאית להכשיר את המעוזים לפסח, למרות שהיתה סכנה והיו חיילים שנהרגו, ולמרות שלחלק מהחיילים במעוזים לא היה שום ענין ואולי אפילו לא רצו שיכשירו לפסח וזה היה להם מטרד. אך לדבריו הרב גורן צדק, כי העובדה שהרבנות הצבאית מפעילה את סמכותה ואוסרת גם להם את השימוש בחמץ בפסח מעניקה להם את התחושה שהם חלק מהמערכת ממדינת ישראל, והם שותפים אפילו להגבלות של הרבנות, ובסופו של דבר זה משפיע ומחזק אותם מורלית". הגרש"ז הוסיף כי "גם הפגיעה המוראלית בחיילים שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד ואף אחד לא יטפל בהם, הוא גורם חשוב ברוח הלחימה, ולכן מהווה פיקוח נפש".

יחד עם זאת, הרב בן מאיר סיפר כי בשיחה אחרת עם הגרש"ז, חודשים לאחר מכן, הגרש"ז "הזהיר שלא ילמדו מהדברים למעלה ויגידו בשמו, שגם לאכול אוכל קר בשבת זו בעיה מורלית ופיקוח נפש, ולכן מותר לחלל שבת ולבשל או לחמם אוכל במלחמה. הוא הסביר שצריך יראת שמים אמיתית להבין את ההבדל בין הדברים, וברור שאין שום היתר לחלל שבת לחמם אוכל וכדומה".

מדברי הגרש"ז מצטיירת תמונה ברורה, לפיה חשש לפגיעה במוראל החיילים ולחלופין מצב של בהלה גדולה, עלול לגרום לירידה בכושר וברוח הלחימה, וזהו מצב הנחשב "פיקוח נפש", המתיר הסתכנות וכן חילול שבת לצורך פינוי החללים, על מנת לא לחשוף את הכוחות הלוחמים למראות הקשים בשטח.

פינוי חללים כדי למנוע את חטיפתם על ידי האויב

ו. נימוק נוסף להתיר פינוי חללים בשבת, מבואר בספר משיב מלחמה (ח"ב שער ט) – מחשש שגופות החללים יפלו בידי האויב וישמשו כ"קלף מיקוח" לדרוש ממדינת ישראל דרישות שעלולות לסכן חיי אדם: "לאחר שנוכחנו לראות איך המצרים ויותר מהם הסורים [במלחמות ישראל] והמחבלים כשתופסים חללי ישראל בידיהם, הם סוחטים מאתנו ויתורים גדולים לשחרור שבויים ואסירים שלהם, וכן דורשים מאתנו לוותר על כל מיני זכויות שיש לנו כנגד שחרור הרוגים, על מנת לאפשר להביאם לקבר ישראל. לכן מכיון שההרוגים הנופלים בידי אויבי ישראל מהווים אמצעי לחץ גדול ביותר לויתורים פוליטיים מדיניים וצבאיים, ברור שעלינו לעשות הכל כדי לפנות את חללינו משדות הקרב במהירות האפשרית, כדי לא לאפשר לאויב לפנותם אליהם, כדי להוות אמצעי לחץ למילוי דרישותיהם מאתנו. יוצא איפה שחללי ישראל חשובים כמו נשק בידי האויב לסחוט מאתנו ויתורים. ואם נכרים שצרו על עיירות העומדות על הספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאים עליהם בכלי זיין ועושין מלחמה (עירובין מה, א), כל שכן גוויות החללים שלנו בוודאי שיש להגן עליהם שלא יפלו בידי האויב, לכן פינויים משדות הקרבות והבאתם למקום בטוח ושמור דוחה שבת".

לצערינו הרב, המציאות בעשרים השנים האחרונות, שמדינת ישראל שיחררה רוצחים רבים גם בתמורה להשבת גופות חיילים, מוכיחה כי טיעון זה שנכתב לפני כיובל שנים, עדיין שריר וקיים.

פינוי חללים בשבת על מנת למנוע עגינות

ז. הרב הצבאי הראשי בתקופת מלחמת שלום הגליל, הרב גד נבון, כתב (תחומין ה, עמ' 57) נימוק נוסף המצטרף להיתר פינו חללים בשבת: "ונראה להוסיף עוד נקודה, שאמנם אינה קיימת בכל מקרה של פינוי חללים והוא, שאי פינוי החלל תכף וסמוך לנפילתו יגרום קשיים בזיהוי החלל, ועלולה להיווצר בעיה של עגונה, ויכולים אנו לגרום לכך שתהא האשה שבה הדברים אמורים, נתונה לחשש של חיי עבירה כל ימי חייה".

לדעתו, המקור להתיר חילול שבת בשל כך הוא "בדברי הבית יוסף (או"ח סי' שו) שהביא בשם הרשב"א וכן פסק בשו"ע (שם), שאלה שנשאל בנערה שנחטפה ויש חשש שכל חייה תחלל שבת ותחיה בחטא, ודן שם הרשב"א להתיר לחלל שבת כדי להצילה. ואף שאמרו בגמרא "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך", בכל זאת מצינו שהתירו לשחרר עבד כנעני כדי לקיים מצוות פריה ורביה שהיא מצוה גדולה [ואף שיש ראשונים שהסבירו שאין האיסור איסור גמור], בכל אופן הבית יוסף הביא אסמכתא מהלכה זו, שבמקום של איסור גדול, כמו בנערה זו שכל חייה תחלל שבת, אם לא נעשה להצלתה, הוי איסורא רבה אף לגבי איסור שבת".

ולאור זאת: "במקרה זה שאי הפינוי יגרום לאי זיהוי, ומכאן למצב של מכשלה גדולה לנוגעים בדבר, אפשר לצרף סברא זו כסניף להיתר".

פינוי חללים בשעת מלחמה – היתר מדין "עד רדתה"

ח. נראה כי במלחמה יש היתר מיוחד לפנות חללים מהשטח, ואף אם לא מדובר במצב של פיקוח נפש גמור, כפי שנתבאר בהרחבה לעיל [סימן ב], על פי דברי הגמרא במסכת (שבת יט, ב) תנו רבנן: "אין צרים על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו, אין מפסיקים. וכן היה שמאי אומר, עַד רִדְתָּהּ (דברים כ, כ) – אפילו בשבת". דברי הגמרא צ"ע, מדוע יש צורך בדרשה מיוחדת מהפסוק "עַד רִדְתָּהּ", ללמוד היתר להמשיך את הלחימה בשבת, והרי כלל ידוע בכל התורה כי "פיקוח נפש דוחה שבת", כפי שנלמד במסכת יומא (פה, ב) מהפסוק (ויקרא יח, ה) "וָחַי בָּהֶם, ולא שימות בהם".

בשו"ת הריב"ש (סימן קא) הביא את דברי הגמרא וכתב: "'אבל יש בה היתר אחד מיוחד, שאם התחילו אין מפסיקים ומחללים את השבת לכל צרכי המצור ואפילו שלא מפני הסכנה". מדבריו משמע לכאורה שההיתר ללחום בשבת אינו נובע מגדרי היתר פיקוח נפש – שהרי כתב במפורש שמתירים ללחום "אפילו שלא מפני הסכנה". עוד זאת מצאנו בדברי הרדב"ז בפירושו למה שכתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ח ה"א) "חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו בהן, מותר להם לאכול נבלות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא ימצא מה יאכל אלא מאכלות אסורות". ותמה הרדב"ז: "דאם אין להם מה שיאכלו מאי איריא חלוצי צבא, כולי עלמא נמי מותר". ותירץ: "לא איירי שהם מסוכנים אצל הרעב אלא שאינם צריכים לטרוח לבקש מאכל היתר. כיון שנכנסו לגבול העמים, אם ילכו לבקש מאכל היתר יקומו עליהם העמים, ודמיא להא דאמרינן צרים על עיירות של העמים וכו' ואפילו בשבת". ומבואר בדבריו כי בזמן מלחמה מותר לאכול מאכלים אסורים גם בזמן שאין סכנת רעב.

והשפת אמת (שבת שם) כתב בתוך דבריו: ונראה דוודאי לא מיירי בדאיכא סכנה, דאם כן למה לי קרא. ועל כרחך צריך לומר דמיירי היכא שידינו תקיפה, אלא שע"י ההפסק [מלהילחם] בשבת יתבטל הכיבוש. ואתי קרא למימר דהכיבוש דוחה שבת".

מדברי הריב"ש הרדב"ז והשפת אמת, נראה איפוא, כי הלימוד מהפסוק "עַד רִדְתָּהּ" בסוגיה במסכת שבת לא נאמר על מצב של סכנה במלחמה. ומכך הוכיח הרב אברם אבידן, בספרו דרכי חסד (פרק י הערה 2) חידוש בגדר ההיתר לחלל שבת בשעת מלחמה: "בביאורה של סוגיית המלחמה בשבת יש לשאול, האם מותר לעשות אך ורק אותם הדברים שיש בהם משום קביעת גורל חיי אדם או המלחמה בכללה או הקרב שלפנינו. או שהיתר המלחמה בשבת הוא לכל דבר שיש בו משום הישג צבאי, בין אם הישג זה הוא גורלי בין אם אינו גורלי – כל שיש בו משום סיוע לנושא המלחמה, גם כשהסיוע אינו סיוע מכריע מותר לעשותו בשבת. אם ננקוט כפי הצד השני אפשר שזה יהיה החידוש המיוחד של הפסוק עַד רִדְתָּהּ, כלומר החידוש של הדרשה עַד רִדְתָּהּ אפילו בשבת מורה לנו, שלא רק באותם הדברים בהם תלויים חיי אדם או גורל המלחמה או הקרב, אלא גם באותם הדברים שהשפעתם איננה מכרעת, אלא שהם מסייעים למלחמה, מותר לעשותם בשבת.

כך אפשר להבין את השפת אמת שכתב דמיירי שידינו תקיפה אלא שע"י הפסק הלחימה בשבת יתבטל הכיבוש. היינו כי יתכן שעצם המשך המלחמה אין בו משום סכנה ואין לו חשיבות מכרעת, משום שלעצם החזקת השטח אין משמעות אסטרטגית מכרעת, אולם החידוש הוא שגם עבור שטח בעל חשיבות משנית מותר לחלל שבת. יתכן גם כי זו כוונת הרדב"ז בקובעו דמיון בין היתר המלחמה בשבת להיתר מאכלות אסורות ללוחמים, כי בשני המקרים אין המדובר במצב של סכנה, אלא במצב שהוא בבחינת מסייע במסגרת הכוללת של הסכנה, סיוע שלעיתים מקורו בהחזקת שטח ולעיתים בתנאי מזון של הלוחמים על רקע אי יכולתם לעזוב את המקום, אף שאין הדבר בבחינת סכנה. כך גם נפרש את הריב"ש כאשר הוא קובע שההיתר הוא שלא מפני הסכנה כוונתו לדבר שאמנם יש בו משום סיוע לנושא הסכנה, אלא שאין בו סכנה כלומר אינו גורלי לסכנה".

ומכאן מסקנתו לנדון דידן: "אם כנים הדברים נמצא כי לענין הפינוי של החללים משדות הקרב, גם כאשר החשיבות המוראלית איננה מכרעת, אם בפינוי החללים יש משום סיוע בלבד למאמץ המלחמתי הכולל, יהיה מותר לחלל את השבת, והדבר צריך עיון והסכמת גדולי המורים".

עוד נתבאר לעיל [סימן ב] כי ההיתר לחלל שבת מדין "עַד רִדְתָּהּ" נובע מסדרי המלחמה ומוגבל מטבעו לפעולה שהיא בבירור חלק ממערכי המלחמה, כפי שכתב הרב פרופ' אברהם ויינרוט בספרו רז-יה (פרק ז אות ב), וביאר לפי זה את ההיתר לחלל שבת לצורך פינוי חללים: "היות ופינוי חללי מלחמה הוא "חלק מתורת הלחימה של צבא, למען יידע כל לוחם שלא יינטש בשדה הקרב, אף אם ייפול חלל. ושהצבא יעשה כל מאמץ, כולל סיכון חיי חיילים אחרים, כדי להביאו לקבר ישראל. לכן עשוי פינוי החללים להיות חלק ממערכי המלחמה, ויהא מותר להוציא רכב לפינוי החללים גם בשבת, לאור הכלל של "עַד רִדְתָּהּ", ואף שאין בפינוי משום פיקוח נפש".

חילול שבת לצורך פעולות הנדרשות לזיהוי חללים

ט. הרב הלפרין ציין [בתוך דבריו המובאים לעיל] את הקושי שהיה בזמן פעולות פינוי החללים להימנע מחילול שבת לצורך זיהוי החללים: "נושא זיהוי החללים איננו נחשב לכאורה לפיקוח נפש. היה איפוא צורך להימנע מחילול שבת לצורכי זיהוי, תוך כדי מאמץ מירבי למנוע איבוד פרטי זיהוי חיוניים במהלך הפינוי. כדי למנוע איבוד נתוני זיהוי שיכול להגיע עד כדי חשש עגינות, חולקה מלאכת השינון והזכירה של הפרטים המזהים [כולל מספרי רק"מ] ושיוכם לגופות החללים, בין הקצינים והחיילים של צוותי הפינוי. הפרטים הללו הועלו בצורה מקצועית על הכתב זמן קצר לאחר צאת השבת".

כיוצא בזה כתב הרב בן מאיר [בהמשך דבריו המובאים לעיל] בשם הגרש"ז אויערבך בענין זה: "סיפרתי לו שלא התרתי לאנשי היק"פ [יחידת קבורה פיקודית] לעשות רישומים על החללים שפינו. הרב מאד התלבט והסביר שלדעתו בסוף המלחמה למרות שיש הרבה חללים חזקה על המת שנשכח מהלב, אבל הנעדרים יהיו בעיה שתמשיך להזיק לאורך הרבה זמן. כמו כן כשחייל חושש שאם יפול במלחמה אשתו תשאר עגונה ולא יורידו את יורשיו לנכסיו וכדומה, תפגע באופן חמור הנכונות שלו להסתכן. ומצאנו כי חז"ל התירו דברים רבים מכח שלא להכשילם לעתיד לבוא, ולדעתו אין לך מכשילם לעתיד לבוא גדול מזה. דברים אלו אמר לי הגרש"ז אף שלענין חזרת רופא בשבת לא התיר איסורי תורה מכח שלא להכשילם לעתיד לבוא. אמרתי לו: אם כן, הרב אומר שמותר גם לעשות רישומים בשינוי ביד שמאל, בכדי שנוכל לזהות מי שמפנים בשבת. הרב אמר לי: צריך אחרי המלחמה לכנס את כל הרבנים והדיינים בבנייני האומה, ושם כולם ידונו ויפסקו בעניין שם. אני אומר את דעתי להתיר, אבל דבר כזה אני לא יכול לבד להתיר. אמרתי לו: ועד שיעשו את הכנס הזה בבניני האומה מה לעשות עד אז. והוא ענה לי: עד אז לעשות כמו הכלל בהלכה, כל השואל הרי זה שופך דמים".