הסתרת מידע בשידוכים על הנולד מתרומת ביצית מנכריה

מתוך ספר רץ כצבי

הסתרת מידע בשידוכים על הנולד מתרומת ביצית מנכריה

 

בדרך כלל, הפרטים על טיפולי הפוריות מוצנעים בהסתרה שבתוך ההסתרה, ובפרט כאשר מדובר על תרומת ביצית מנכריה. על פי רוב, גם הנולדים עצמם מתרומת ביצית אינם מודעים לכך.

בשל הספק אודות ייחוסם של הנולדים מתרומת ביצית מנכריה, לדעת רוב הפוסקים יש לגיירם [עיין סימנים א,ב,ג], ובשל כך רבים מסתירים זאת [ובנדון חיוב ההורים להודיע לילדים אלו על גיורם בהגיעם לגיל מצוות [או אולי אפילו קודם לכן], הארכנו בסימן ב, פרק ב]. 

בהגיע הנולדים מתרומת ביצית לפרק ה"שידוכים" עם בן או בת זוג, הם נחשפים לשאלה, האם ההורים או הם עצמם חייבים לגלות ל"משודכים" את ה"סוד הכמוס" [שנולדו מתרומת ביצית מנכריה, והתגיירו מספק, או שלא עברו כלל גיור]. 

כידוע, בהסתרת המידע, ובמיוחד אם נעשתה בכוונה תחילה, יש חשש לאיסור גניבת דעת. בנוסף על כך, יתכן והנישואין יחשבו כ"מקח טעות", וההלכה היא, שלכתחילה קידושין שהם "מקח טעות", אינם חלים מעיקרם.

[כמו כן יש לברר האם אדם אחר היודע מידע זה, צריך ליידע את ה"משודכים" בכך. בנדון זה, שיסודותיו בהלכות לשון הרע, נעסוק בעתיד אי"ה, ועוד חזון למועד].

 

איסור גניבת דעת 

א. המקור לאיסור גניבת דעת מבואר במסכת חולין (חולין צג, ב) "אמר שמואל, אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של נכרי". בגמרא הובאו דוגמאות שונות: 

  • אסור למכור לנכרי בשר נבילה בחזקת שחוטה, כי הנכרי יחשוב לתומו שנמכר לו בשר שחוטה ויכיר למוכר טובה על כך.
  • אסור להפציר בחברו לסעוד אצלו, אם יודע שאין בכוונת חברו להשתתף בסעודה. 
  • כאשר צריך לפתוח חבית חדשה [ובה יין או כל משקה אחר], אין לפותחה בפני האורח, כאילו הפתיחה נעשתה במיוחד עבור האורח.

טעם הדינים הנ"ל הוא, כי למעשה נראה כגונב דעת חברו בכך שכאילו עושה מעשה מיוחד עבורו, ובתמורה חברו יחזיק לו טובה עבור זה.

הרמב"ם בהלכות מכירה (פי"ח ה"א) פסק: "אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם, ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל שוים בדבר זה, היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח, ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור". ובשלחן ערוך (חו"מ סי' רכח סע' ו) נקט: "אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח. אף אם הוא עובד כוכבים, לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה. ואף לגנוב דעת הבריות בדברים, שמראה שעושה בשבילו, ואינו עושה, אסור. כיצד, לא יסרהב [בחברו] שיסעוד עמו, והוא יודע שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח חביות הפתוחות לחנווני, וזה סובר שפתחם בשבילו, אלא צריך להודיעו שלא פתחם בשבילו. ואם הוא דבר דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו, ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון שפגע בחברו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו, אין צריך להודיעו". 

 

גניבת דעת – איסור תורה או דרבנן 

ב. הריטב"א במסכת חולין (צד, א) סבר, כי איסור 'גניבת דעת' הוא מהתורה [ואף שאין מדובר כאן על גניבת ממון אלא על גניבת דעת], ונלמד מהפסוק (ויקרא יט, יא) "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ", וכתב: "ואיסור גניבת דעתו של נכרי כתבו קצת רבותינו בשם בעלי התוספות, שהוא איסור תורה דנפקא לן מדכתיב לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וגו'. ואף על גב דלא אשכחן גניבה סתם על גניבת דעת, אלא לשון גניבת לב, בכאן נכתב לא תגנבו סתם לכלול אף גניבת ממון, ובתוספתא דבבא קמא (פ"ז ה"ג עיין שם) איתא שלשה גנבים הם גדול שבכולם גונב דעת הבריות".

היראים (סימן קכד) נקט שגניבת דעת בדברים הנוגעים לממון [כגון למכור לנכרי בשר נבילה בחזקת שחוטה], אסורה מהתורה: "אבל גונב דעת הבריות במידי דממון הוי בכלל ממון ועובר על לא תגנובו". אבל גניבת דעת גרידא [שלא בממון], אסורה רק מדרבנן.

ואילו הסמ"ק (מצוה רסב) נקט שגניבת דעת נכללה באיסור גניבה, אולם האיסור הוא רק מדרבנן: "ויש גניבה אחרת שאסרו חכמים כגון גניבת הדעת אסור ואפילו דעתו של עכו"ם אסור".

ואילו רבינו יונה (שערי תשובה, שער ג, אות קפד) סבר שגניבת דעת אסורה משום שקר: "מי שמתעה את חברו לאמר כי עשה עמו טובה או דיבר טוב עליו ולא עשה. אמרו רבותינו (חולין צד, א) אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי. והנה החטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל הנכרי, יען וביען כי שפת שקר אשמה רבה, ונתחייבנו על גדרי האמת, כי הוא מיסודי הנפש".

אין חולק, כי לייחוס יש משקל מכריע בבחירת בן או בת הזוג. זמן, מאמצים ומשאבים רבים מושקעים בבירורים בנושא השידוכים, לוודא שאין פקפוק קל שבקלים, בייחוס המשפחתי בכלל, ושל בן או בת הזוג, בפרט. ברור איפוא, כי מידע על לידה מתרומת ביצית מנכריה, עלול למנוע את קשרי השידוכים והנישואין. אילו ה"משודכים" היו יודעים כי ה"חתן" או ה"כלה" נולדו מתרומת ביצית ואינם צאצאיהם של "המחותנים", ובמקרה של תרומת ביצית מנכריה, לדעת חלק מהפוסקים, ה"חתן" או הכלה" אינם יהודים, ואפילו אם עברו גיור לחומרא, כפי שנפסק לאחרונה – יש סיכוי רב שהצעת השידוך לא היתה עומדת כלל על הפרק. 

נמצא איפוא, כי בהסתרת המידע בשידוכים אודות בן או בת שנולדו מתרומת ביצית, ובפרט מנכריה, לכאורה יש בו איסור גניבת דעת.

 

הסתרת מידע בשידוכים עלולה להיות עילה לביטול הקידושין משום מקח טעות 

ג. בשלחן ערוך חושן משפט (סימן רלב) נתבארו בהלכות קניינים, דיני מקח טעות תחת הכותרת "המוכר דבר במדה ובמשקל וטעה, או שטעה במנין המעות, ומוכר דבר ונמצא בו מום". כלומר, ביטול הקנין בעקבות טעות או הטעייה, שנעשתה במהלך משא ומתן בין צדדים. 

הגדרת 'מקח טעות' מבוארת בדברי רש"י שכתב (בבא מציעא פ, א) "דאדעתא דהכי לא זבן", ולפיכך בכל מקום שנראה שיש העלמת מידע על מום, שאם הלוקח היה יודע אותו מראש, לא היה קונה – "אדעתא דהכי לא זבן", המקח היה מתבטל.

קידושין נחשבים "קנין" כמבואר בתחילת מסכת קידושין (ב, א) במשנה "האשה נקנית בג' דרכים, בכסף, בשטר ובביאה", ובסוגיית הגמרא הקשו: "כסף מנלן, גמר קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא (דברים כב, יג) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, וכתיב התם (בראשית כג, יג) נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי, וקיחה איקרי קנין, דכתיב (שם כה, י) הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם". היות וקידושין נחשבים כקנין, מציאת מום משמעותי שלא הודיעו על כך מראש או הטעייה משמעותית של אחד הצדדים, היא בוודאי עילה לביטול הקנין מדין "מקח טעות". 

ואכן, בספר חסידים (סימן תקז) כתב שאסור להסתיר מידע העלול למנוע נישואין בין בני זוג: "לא יכסה אדם מום בני ביתו, אם צריכים בניו או קרוביו להזדווג אם יש להם חולי, שאילו היו יודעים אותם המזדווגים עמהם אותו חולי לא היו מזדווגים, יגלה להם פן יאמרו קדושי טעות היו, אלא יפרידם ולא יהיו ברע יחדיו. או אם יש מעשים רעים להם שאילו היו יודעים לא היו מתחתנים בהם, לכך יפרסם". 

 

הסתרת מידע על חשש לפגם בייחוס

ד. הקהלות יעקב (יבמות סימן מד) נשאל, האם בחור שמחמת מחלה נאלצו לכרות לו את הביצה השמאלית, ואף על פי כן התירוהו לבוא בקהל [בהסתמך על דעת הפוסקים המתירים], חייב לספר על כך ל"משודכת": "על דבר אחד שמחמת חולי נטלו ממנו הרופאים את הביצה השמאלית, והאחרונים מכשירים אותו לבוא בקהל על פי שיטת ר"ת וספר התרומה דלהלכה כשר בביצה אחת, ובצירוף שיטת הרמב"ם דעל ידי חולי חשוב בידי שמים (עיין אבן העזר סי' ה' בפתחי תשובה סק"ז תשובת הגר"ח מוולוז'ין). אמנם אין ההיתר ברור לכולי עלמא, ומכל מקום בשעת הדחק כזה דאם לא כן אין לו תקנה, התירוהו, וכבר הותר האי גברא על פי הוראות גדולי הרבנים. ושאל האם מחוייב על כל פנים להגיד עניינו למשודכת שהיה בו עסק זה. והשאלה נחלקת לשנים. [א] שמא אם לא יגיד, יהא חשש קדושי טעות. [ב] אם תמצי לומר שאין כאן חשש קדושי טעות, שמא על כל פנים מחוייב להגיד שלא יהא אונאה וגונב דעת אחרים להינשא בחזקת כשר גמור בלא שום פקפוק".

הקהלות יעקב כתב בתשובתו לשאלה השניה, כי במושכל ראשון, לכאורה יש לחייבו לגלות פגם בייחוס ל"משודכת" משום איסור הונאה וגניבת דעת: "הנה בחו"מ (סימן רכח סע' ו) מבואר דאסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקח צריך להודיע ללוקח כו'. והיינו אפילו מום כזה שאינו מבטל את המקח, דמכל מקום גניבת דעת איכא. ואם כן לכאורה הכי נמי נדון דידן צריך להודיע". 

ועל כך העיר הקהלות יעקב, שחיוב זה יגרום ש"כמעט שאי אפשר לו להשתדך, כי בתחילת השידוכין כל דבר קטן מקלקל".

 

הנולד מביאת נכרי ובת ישראל – רשאי ללכת למקום שלא מכירים אותו ולהתחתן מבלי לספר על יחוסו 

ה. הקהלות יעקב הוכיח בהמשך דבריו, שאכן אין איסור גניבת דעת בהסתרת מידע בשידוכים על פגם בייחוס.

במסכת יבמות (מה, א) נחלקו תנאים ואמוראים, מה דינו של הנולד מביאת נכרי ובת ישראל, האם הוא ממזר [רבי, רבי נתן, רבי יוחנן ורבי אלעזר ורבי חנינא], או כשר לבוא בקהל אך "פגום" לכהונה [רב ושמואל, ורבי יהושע בן לוי ובר קפרא]. ומסופר בגמרא על אדם שנולד מביאת נכרי ובת ישראל שבא לפני רב יהודה שפסק שאינו ממזר, ורב יהודה אמר לו "זיל איטמר [רש"י: "לך במקום שלא יכירוך, ושא בת ישראל. שאילו יכירוך, לא יתנוה לך"] או נסיב בת מינך [רש"י: "בת ישראל מן העובד כוכבים הכשרה כמותך"]. וכי אתא לקמיה דרבא, אמר ליה, או גלי [רש"י: "צא לגלות במקום שלא יכירוך ויתנו לך בת ישראל כשרה"], או נסיב בת מינך". ככל הנראה, באותם הימים היתה מחלוקת בין התנאים והאמוראים, האם הנולד מביאת נכרי ובת ישראל הינו ממזר הפסול לבוא בקהל, ובמקום הולדתו שכולם הכירו אותו ואת עברו, היה קשה לו להינשא, מחמת החשש שההלכה כדעת הסוברים שהוא ממזר [כדברי רש"י "לך במקום שלא יכירוך, ושא בת ישראל, שאילו יכירוך, לא יתנוה לך"]. ולכן הורו רב יהודה ורבא לנולד מביאת נכרי ובת ישראל, שילך למקום שלא מכירים אותו ולא יספר שאביו נכרי, וכך יוכל להינשא לבת ישראל כשרה. 

ואף שמן הסתם, אילו היתה הבת ישראל יודעת על כך, לא היתה מסכימה לנישואין – רב יהודה ורבא לא חששו לאיסור, כי הם סברו שהנולד מביאת נכרי ובת ישראל כשר. 

מכאן הוכיח הקהלות יעקב, שהבחור שכרתו לו את הביצה השמאלית, אינו חייב לספר על כך ל"משודכת", כי יש פוסקים המתירים לו לבוא בקהל: "ונראה לכאורה ראיה גדולה שאין צריך להודיע מיבמות (מה, א) דקיימא לן עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל, הוולד כשר. ומכל מקום היו מקפידים מאד על זה, וכדאמרינן התם ואף רב יהודה מורה בה להתירא דכי אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה זיל איטמר, פירש"י לך במקום שלא יכירוך ושא בת ישראל שאילו יכירוך לא יתנו לך, וכי אתא לקמיה דרבא א"ל גלי או נסיב בת מינך, דאם לא כן לא יתנו לו אשה. ומכל מקום התירו לו להינשא במקום שאין מכירים אותו מבלי להגיד עניינו, דהא אי ידעי לא יהבי ליה אשה. אלמא דכהאי גוונא שהוא כשר על פי דין תורה, אינו מחוייב להגיד פגמו".

הקהלות יעקב הסביר מדוע רב יהודה ורבא לא חששו לאיסור גניבת דעת: "גבי נישואין בדיעבד לאחר שכבר נישאו, אפילו אילו היה הצד השני מסכים מרצונו הגמור לבטל המקח, היינו להתגרש, מכל מקום אומדנא הוא שלא היה רוצה בזה אחרי שכבר נתקשרו בחיבה, וקשין גירושין, ומי יודע מה יזדמן לו עוד. ומשום הכי כל כהאי גוונא שבדיעבד לא ירצה לוותר על הקנין, אף על פי שיש בו מום זה, לא חשיב גונב דעת במה שלא סיפר כל מומיו. וגם אפשר דאיסור זה דגניבת דעת [היינו לא שמרמה בפירוש, רק שאינו מספר חסרונותיו] אינו אלא מדרבנן, והספר חרדים חשבו במצות לא תעשה מדרבנן (בפ"ד ממצוות לא תעשה מדברי קבלה), ובמקום חשש ביטול מצות פרו ורבו ושאר מכשולות לא גזרו חכמים. ואיך שיהא הטעם, מכל מקום מבואר מסוגיא דיבמות הנ"ל, שאינו מחוייב להגיד פגמו כל היכא שאינו אסור על פי דין". 

לדבריו, כאשר יש "אומדנא" שאף כשהלוקח יודע שמום נמצא במקח, בדיעבד יתרצה להשאיר את המקח בידו, אין כל איסור גניבת דעת בהסתרת המום. ולכן, גם בנדון דידן ניתן לומר כי יש "אומדנא" שהפגם בייחוסו של הבחור שניטלה ממנו הביצה השמאלית, לא יגרום ל"ביטול המקח", היות ולאחר שינשא לבת זוג, יהיה ביניהם "קשר של חיבה", מסתבר שבדיעבד היא תעדיף להמשיך את חיי הנישואין [בהסתמך על הפוסקים המתירים זאת ללא חשש] מאשר להתגרש – ולכן אין כל איסור גניבת דעת בהסתרת המום.

לעומת זאת, בפסול שאינו פסול יוחסין אלא פגם משמעותי של חולי וכדומה, שאין זה עניין של החלטה חד פעמית האם חיים עם זה או לא, אלא התמודדות ממושכת עם מחלה שמפריעה למהלך התקין של החיים, במקרה זה מסתבר שמכיוון שזה יפריע לאורך כל חיי הנישואין, גם בדיעבד לאחר שנישאו לא תתרצה האשה [או האיש] לחיות עם פגם זה. 

ידידי רבי מתתיהו דייטש, רבה של שכונת רמת שלמה בירושלים, הוסיף כי גם כשיש לבן הזוג מידה לא טובה, כגון כעסנות או עקשנות [באופן חריג] חובה לומר זאת לפני השידוך, שאם לא כן יש לחשוש לאיסור גניבת דעת. כי במידות לא טובות אין סברא "שיתרצה אחר כך", היות ותכונות אלו עלולות להקשות מאד על חיי הנישואין ואף לגרום לגירושין. 

בנוסף, הקהלות יעקב מצרף כסניף להיתר, את דעת הסוברים שאיסור גניבת דעת אינו אלא מדרבנן "ובמקום חשש ביטול מצות פרו ורבו ושאר מכשולות לא גזרו חכמים".

עם זאת, בסיום דבריו כתב הקהלות יעקב: "כל סימן זה נכתב רק להעיר ובלא עיון הראוי, ואינני אומר להלכה למעשה והמעיין יבחר ויקרב".

 

הסתרת מידע על "פגם" לכהונה לצורך קיום מצות פרו ורבו

ו. על דברי הגמרא ביבמות המובאת לעיל [אות ה] "וכולהו אמוראי דמכשרי מודו דהולד פגום לכהונה", רב יהודה ורבא וכל שאר האמוראים שהכשירו את הוולד, מודים שהוא פגום לכהונה, כתב הרמב"ן (יבמות מה, א) כי בתו של הנולד מעכו"ם הבא על בת ישראל פגומה לכהונה: "נראה לי כיון דגמר ק"ו מאלמנה, כאלמנה מה אלמנה יש לה דורות אף זה הפגום, ואם בא על הכהנת ועל הלויה וישראלית, בתו פסולה לכהונה כבת חלל זכר, ואף זה בכלל משנתנו כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר, וזהו בנה פגום דקאמרינן בגמרא".

ובשו"ת חתם סופר (אבן העזר סימן קכה) : "ואין להקשות להרמב"ן איך אמרו האמוראים התם זיל איטמר או גלי או נסיב בת מינך [לך והסתתר או תצא לגלות או שתתחתן עם אשה שכמותך], איך יעצוהו להכשיל את הכהנים שישאו בנותיו. דיש לומר דאין הכי נמי, דלבתר דנסיב איתתא שוב לא יסתיר הדבר שבנותיו פגומות לכהונה, שהאב נאמן על בניו מטעם יכיר, ורק עתה בשעת נישואין מותר לו לנהוג מנהג רמאות, כי היכי דינסיב איתתא לקיים פריה ורביה". ולכאורה נראה מדבריו שלמד מהסוגיא ביבמות, להתיר הסתרת מידע על "פגם" לכהונה, לצורך קיום מצות פרו ורבו במקום שאין לו אפשרות אחרת. 

[וצ"ע בדבריו, מה ההיתר לרמות בכדי לקיים מצות פרו ורבו, כאשר הוא 'חב לאחריני' שמטעה את המשודכת, והיאך לצורך קיום מצוה שלו, מותר לו לפגוע באשה. ואולי צריך לומר, כפי שהובא לעיל בדברי הקהלות יעקב, היות ולבסוף תתרצה בכך ואין בזה פגם בחיי היום יום בנישואין, ונמצא איפוא, שכל הנדון הוא רק על הרמאות שלו, ולכן הותר לו כדי לקיים מצות פרו ורבו. ולפי זה, אם אכן יש לו מום גופני שמחמתו אינו מוצא אשה שתסכים להינשא, אין היתר לנהוג מנהג רמאות ולהסתיר זאת, ואף אם לא ימצא אשה ולא יוכל לקיים פרו ורבו]. 

אולם יתכן כי היתר זה הוא רק במקרה שאם לא יסתיר את ה"פגם" שיש בייחוסו, לא יוכל בכלל להתחתן שכן אם לא היה מסתיר היו חוששים שמא הוא אסור לבוא בקהל, ועל זה כתב החתם סופר שמותר לו להסתיר מידע "כי היכי דינסיב איתתא לקיים פריה ורביה". אמנם במקרה שידיעת ה"פגם" בייחוס תקשה עליו להתחתן, אך הוא עדיין יוכל למצוא בת זוג ולקיים פרו ורבו, כבנדון דידן, שהידיעה על לידה מתרומת ביצית מנכריה והגיור לאחר מכן, רק תערים קשיים למצוא את זיווגו בקלות ובמהירות אך לא תמנע ממנו להינשא, יתכן ואין היתר להסתיר את המידע.

 

בפסולי יוחסין אין חשש מקח טעות

ז. כפי שנתבאר לעיל, בספר חסידים [לעיל אות ג] אסר להסתיר מידע העלול למנוע נישואין בין בני זוג. על דברים אלו ציין רבי ראובן מרגליות, בפירושו "מקור החסד", כי "בספר עבודת הגרשוני כתב דקידושי טעות שייך רק במומי הגוף ונדרים וכהאי גוונא, דבנודע המום בטלי קידושין. אבל בפסולי קהל לא שייך קידושי טעות, והמקדש חייבי לאוין אפילו בטעות מקודשת, ואם כן ביבמות שם דמיירי בפסולי יוחסין לא חשש לקדושי טעות". 

רבי ראובן מרגליות הביא כי בשו"ת נודע ביהודה (תניינא, אבן העזר סימן פ) כתב שדין מקח טעות נאמר רק במומי הגוף, משום ש"חזקה אין אדם מתפייס בהם", אבל בפסולי יוחסין [כגון, כהן שקידש אשה ונמצא שהיא גרושה] אין זה מקח טעות [אף שוודאי חייב לגרשה], כי למרות האיסור יתכן וירצה ב"מקח" – ויחפוץ להמשיך ולחיות עמה: "נשאלתי זה שנים רבות מתלמידי הרב המופלג מוהר"ר שמואל כ"ץ קאסטויהארי, במעשה שאירע באשה שבאה והחזיקה עצמה בחזקת אלמנה ונשאת לכהן, ושוב כאשר נודע בעדים שהיא אשה גרושה, ברח הכהן ושילם לה כגמולה והניחה עגונה. ושוב מת הכהן ולו היה אח זקן, ולא נודע היכן הוא. ורצה תלמידי הנ"ל לומר שאין לך מום גדול מזה, שכנסה בחזקת אלמנה ונמצא שהיא גרושה ואסורה מן התורה [ולכן הקידושין הם בגדר "מקח טעות", ובטלו מעיקרם, וממילא אינה זקוקה לחליצה]. ואני השבתי לו אז, אם בתורת מום באת להורות, אין הנדון דומה. דהרי כתב הר"ן במסכת' כתובות (ק, ב) לחלק מדוע בהיה בה מומין אין לה לא כתובה ולא תוספת, ובחייבי לאוין ולא הכיר בה יש להן תוספת, משום דמומים וכן נדרים אין אדם מתפייס בהם, וחזקה הוא שאינו מתפייס, והיה לה להודיעו. אבל חייבי לאוין היתה סבורה שיערב עליו המקח אפילו באיסור, ויתפייס, וסמכה על זה שלא להודיעו, עיין שם בר"ן. הרי שאין לדמות איסור למומים, ולענין קידושין אם לא הכיר בה לפי פשטם של דברים, קידושין חיילי". 

הנה כי כן, למדנו מדברי הנודע ביהודה כי פגם בדיני יוחסין, ואפילו כשקיים איסור בנישואין [כהן וגרושה] אינו מהווה עילה לביטולם משום "מקח טעות". כי דין "מקח טעות" נאמר רק כאשר ידיעת המום גורמת בוודאות לביטול המקח, אך במקום שפעמים הוא "מתפייס" ומעדיף שחיי הנישואין ימשיכו, האשה רשאית לומר "הייתי סבורה שיערב עליו המקח אפילו באיסור", ועל כן אין במקרה זה טענת "מקח טעות" הגורמת לביטול הנישואין [ומכל מקום, ברור שלאחר היוודע האיסור, עדיין חייב לגרשה].

ברור שהנודע ביהודה שנקט כי ב"מום" שהוא פגם ביוחסין, בדיעבד, אין עילה לביטול הנישואין, עם כל זאת, אין הוא מתייחס לשאלה האם לכתחילה יש חובה להודיע ל"משודכת" על מום מסוג זה מחשש לאיסור גניבת דעת.

ידידי רבי יצחק זילברשטיין בספרו שיעורי תורה לרופאים (אבן העזר חלק ד סימן רנו) הוסיף נופך בהסבר סברת הקהלות יעקב והנודע ביהודה לחלק בין מקח וממכר שאם מצא בו מום יש בו מקח טעות, ובין קידושין בפסולי יוחסין שאינם נחשבים למום: "וצריך לומר שקיים הבדל בין מקח שנמצא אסור לבין קידושין שנמצאו אסורים, והוא משום שהקונה בשר אין לו שום ענין בבשר זה דווקא, ולכן כשנתברר שהבשר אסור ודאי נחשב המקח לטעות, שהרי באותם דמים אפשר לקנות בשר אחר שאין בו איסור. מה שאין כן שידוכים אשר קשים הם כקריעת ים סוף, וכשהחתן מוצא סוף סוף כלה עם אותן המעלות שהוא מחפש, וכמו כן כשהכלה מוצאת חתן הנראה לה, גדולה שמחתם ולא יסכימו לבטל את השידוכין מחמת כל סיבה שהיא, אלא כשהמום גדול וברור לכל שבשום אופן לא היו מתרצים לקיים את הקידושין מחמתו. ולכן חייבי לאווין או חייבי עשה אין בהם משום ביטול מקח". 

 

איסור גניבת דעת וביטול נישואין בטענת מקח טעות בשל פגם ביוחסין

ח. בספר נשמת אברהם (אבן העזר, סימן ב סע' ז הערה 6) הביא את דברי המקור חסד בשם עבודת הגרשוני שבפסולי יוחסין אין חשש לקדושי טעות, ומותר להסתיר מידע זה בלא לחשוש לאיסור גניבת דעת, והוסיף: "וכתב לי הגרש"ז אויערבך, צ"ע דבספר חסידים משמע שהקפיד גם על מומים כאלה שאינם מבטלים כלל את הקידושין משום קפידא של שמא יאמרו הואיל ואילו היה יודע היה נמנע. וכי אין בזה משום אונאה לא לגלות שהאבא הוא נכרי, אף על גב שהוולד לגמרי כשר?, עכ"ל. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט, ואולם יש לעיין דאין לך מום גדול מזה, אם אדם נתברר לו שאשתו היא ממזרת, או (כפי מעשה שקרה בירושלים עיה"ק) שנתברר לו שאם אשתו לא נתגיירה כדין וכדת, וכאשר נודע לו הדבר, אחרי שנולדו כמה ילדים, הוא לקה בהתקף לב".

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן מט) הביא את דברי הגרש"ז אויערבך הנ"ל, שתמה על הסוברים שהתירו לא לגלות בשידוכים מומים שביוחסין, וסבר שיש איסור אונאה "לא לגלות שהאבא הוא נכרי אף על גב שהוולד כשר לגמרי", והוסיף הציץ אליעזר על דבריו: "והנה לענ"ד דבוודאי יש בזה משום אונאה, ואם לאחר מיכן יתבע הצד הב' את הצד הא' על כך לבית דין וידרוש גט, ימצא אוזן קשבת".

ועל הראיה מהגמרא ביבמות [לעיל אות ה; המובאת בדברי הקהלות יעקב] שאין איסור גניבת דעת בהסתרת מידע בשידוכים על פגם בייחוס, כתב הציץ אליעזר, כי מדובר ב"הוראת שעה" שאין ללמוד ממנה הלכה לדורות: "והעצות ביבמות שם המה רק בקשר לעצם היתר נשואיהם של כאלה, באשר שעל אף שמורו להיתרא לא ירצו במקומם לתת להם אשה, כדאיתא בגמרא שם, ואילו במקום שלא יכירום לא ידרשו ולא יחקורו בהיות ואין חיוב על כך [כדמצינו שלומד באמת בכזאת מהכא בב"י בטור יו"ד סימן רס"ח] ויתנו לו בת ישראל כשירה, ולא חשו אז על בכהאי גוונא משום אונאה [והיה זה מעין הוראת שעה] כדי שיפורסם היתר הנשואין של מי שאביו גוי בהיות ונחלקו בזה, וההיתר לא נתקבל אצל ההמון כדאיתא בגמרא שם שאמר לו "אי מר לא יהיב ליה אחרינא לא יהבי ליה", ועל כן השיבו ויעצו כפי שיעצו".

 

סיכום

בהסתרת מידע בשידוכים של פגם ביוחסין, יש לכאורה חשש איסור גניבת דעת [הראשונים נחלקו האם נכלל באיסור גניבה או שקר, והאם האיסור מהתורה או מדרבנן], ולאחר הנישואין יש עדיין חשש למקח טעות .

אמנם הקהלות יעקב סבר שאין איסור גניבת דעת בהסתרת מידע על פגם בייחוס, כי יש "אומדנא" שמידע זה לא יגרום לביטול הנישואין. 

ואילו הגרש"ז אויערבך פסק, שיש בכך איסור גניבת דעת. וכן נקט להלכה הציץ אליעזר.

לפי דעתם, ברור כי הורים שילדם נולד מתרומת ביצית מנכריה, חייבים להציג מידע זה ל"משודכים". היות ואפילו אם הם מסתמכים על הפוסקים שהכריעו כי היולדת היא האם [ולא בעלת הביצית הנכריה], יתכן שה"משודכים" שלהם חוששים לדעת הפוסקים שילדים אלו אינם יהודים, או ספק נכרים, ואילו ידעו על כך לא יסכימו לשידוך – ועל כן יש לחשוש בזה לאיסור גניבת דעת.

ונראה כי גם לדעת הקהלות יעקב, בנדון דידן אסור להסתיר את המידע. היות ובנדון שבו נשאל הקהלות יעקב, אכן יש "אומדנא" שהפגם בייחוסו של הבחור שניטלה ממנו הביצה השמאלית, לא יגרום ל"ביטול המקח", כי לאחר הנישואין אשתו תעדיף להמשיך בנישואין [בהסתמך על הפוסקים המתירים זאת ללא חשש] מאשר להתגרש, ולכן אין איסור גניבת דעת בהסתרת מום זה. מה שאין כן בנדון דידן, שיש חשש שהנולד מתרומת ביצית מנכריה אינו יהודי, או ספק יהודי, אין "אומדנא" שלאחר היוודע הדבר, יעדיפו בני הזוג את המשך הנישואין, ועל כן יש איסור גניבת דעת בהסתרת המידע על כך [אם לא עבר גיור].

[ואולי לדעת הסוברים בתרומת ביצית מנכריה שהיולדת היא האם מעיקר הדין, והגיור הוא רק לחומרא, ניתן בדיעבד להמשיך את הנישואין, שהרי מעיקר הדין אין צורך בגיור ואין כאן פגם כלל. ולכן גם כשלא נעשה גיור, לא חייבים לגלות כי יכול להיות שכל הגיור הוא רק לחומרא. אולם כאשר שאלתי את ידידי רבי משה שטרנבוך על כך, הוא לא הסכים עימי, ואמר שמחמת הספק יש חיוב לגייר ולא ניתן להגדיר זאת כגיור לחומרא]. 

 

  • •  •

החובה להודיע על פגם בייחוס בכדי לא לעבור על איסור "לפני עוור"

ט. מהפסוק (ויקרא יט, יד) "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", למדים שיש איסור להכשיל את חברו בכל דבר אסור.

הפוסקים דנו האם הנוהג היתר במאכל, רשאי להאכילו אדם הנוהג בו איסור.

במסכת סוכה (י, ב) אמוראים נחלקו האם "נויי סוכה המופלגים מהסוכה ארבעה טפחים" פוסלים את הסוכה, ובגמרא מסופר על רב נחמן, שכאשר הוא אירח את רב חסדא ורבה בר אבוה, הוא הכשיר סוכה כזו, למרות שלדעתם הסוכה פסולה. והקשה הריטב"א (שם) היאך היה מותר לרב נחמן ל"הכשילם" ולהושיבם בסוכה הפסולה [לדעתם] "ומברכי התם שלא כראוי, והווה כנותן מכשול לפני פקח".

הריטב"א הביא דעת "יש אומרים", אשר למדו ממעשה זה "שהמאכיל לחברו מה שהוא מותר לו לפי דעתו, אין בכך לפני עור לא תתן מכשול". ברם הריטב"א עצמו כתב: "ונראה לי דהכא [בסוכה] דווקא מפני שהאיסור ניכר לחברו [ויכלו רב חסדא ורבה בר אבוה שלא לישב בסוכה זו], הא בשאינו ניכר לחברו לא". ומכאן שלמי שנוהג היתר בדבר שהאיסור אינו ניכר, אסור "להכשיל" את הנוהג בדבר זה איסור, ועובר על איסור "לפני עוור לא תתן מכשול".

ואילו הפרי חדש (או"ח סי' תצו, דיני מנהגי איסור אות כג) נקט שאין איסור "לפני עוור" כאשר נותן "איסור שאינו ניכר" למי שאוסר בכך, אלא "שאין ראוי לו למתיר להעבירו על דעתו", והוכיח זאת מהמשנה (יבמות פ"א מ"ד) האם צרות ערווה מותרות להינשא לאחים: "בית שמאי מתירין הצרות לאחים, ובית הלל אוסרים". במציאות היו "בני צרות" ולדעת בית שמאי היו כשרים לבוא בקהל, ואילו לדעת בית הלל היו ממזרים. ומבואר בגמרא (יבמות יד, א) כי "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירים, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי". והקשו בגמרא: "בית הלל מבית שמאי אמאי לא נמנעו [והרי לשיטתם של בית הלל הם], בני חייבי כריתות, ממזרים נינהו" – הרי אם בית הלל ישאו נשים מבית שמאי הם עלולים להיכשל לשאת נשים שלדעתם הן ממזרות. ותירצו: "דמודעי להו ופרשי". ופירש רש"י: "דמודעי להו בית שמאי לבית הלל, דעו שהמשפחה זו מצרת ערוה שנתייבמה באה, ופרשו". והקשה הפרי חדש, אם אכן יש איסור לפני עוור לבית שמאי המתירים להכשיל את בית הלל האוסרים, לכאורה לא מובנת קושיית הגמרא, שהרי בית שמאי היו חייבים מעיקר הדין להודיע לבית הלל לא לשאת נשים אלו [שהרי הן אסורות לשיטת בית הלל]. ומכאן משמע שאין בזה כל איסור, ולכן הקשו מדוע לא נמנעו מלשאת נשים. ומתוך כך הסיק הפרי חדש להלכה "שהיו רשות בידם להכשילם", ולכן הנוהג היתר בדבר, אינו עובר על איסור "לפני עוור" אם נותן "איסור שאינו ניכר" למי שאוסר בכך, אלא "שאין ראוי לו למתיר להעבירו על דעתו", וזו רק "מידת חסידות" בעלמא.

לעומתו, בשו"ת כתב סופר (יו"ד סימן עז) חלק וכתב: "ורחוק ודחוק לומר דסמכו זה על זה שיודיעום משום מידת חסידות", ומסקנתו למעשה כי "מאן דמתיר אסור לו להכשיל למאן דאוסר, ולא גרע ממאן דיהיב לחברו עצה שאינה הוגנת", העובר על איסור "לפני עוור".

ובהשוואה לנדון דידן: הריטב"א והכתב סופר יסברו שהורים לילדים שנולדו מתרומת ביצית מנכריה, המסתמכים על הסוברים שילדיהם יהודים [כי היולדת היא האם], חייבים לחשוש שה"מחותנים" המיועדים נוהגים כדעת הפוסקים הסבורים שהנולדים מתרומת ביצית מנכריה אינם יהודים או שהם ספק נכרים, והרי למי שנוהג היתר בדבר מסויים אסור "להכשיל" את הנוהג בדבר איסור, ולכן חייבים לגלות. ואילו לפי ה"יש אומרים" בריטב"א והפרי חדש, אין כל איסור להסתיר מידע מדין לפני עוור. [אמנם יתכן עדיין שיש כאן גניבת דעת, ובמקרה של בני צרות יתכן שאין גניבת דעת משום שידוע לבית הלל מהי דעתם של בית שמאי בבני צרות והיה להם לשאול ולברר].

 

הסתרת מידע על פגם ביוחסין – במקום שאין לומר שהנוהג כדעת המחמירים טועה בדבר 

י. הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ד, אבן העזר סימן קיט) נשאל אף הוא את השאלה שהקהלות יעקב [לעיל אות ד] נשאל, וכתב: "המנהג הוא להתיר בכהאי גוונא ולסמוך על הפוסקים המקילים. ועיין בקהלות יעקב (יבמות סי' מד) וזה לשונו, האחרונים מכשירים אותו לבא בקהל על פי שיטת רבנו תם, אמנם אין ההיתר ברור, מכל מקום הואיל ושעת הדחק כזה, דאם לא כן אין לו תקנה, התירוהו וכבר הותר האי גברא על פי הוראת גדולי הרבנים".

אולם בהמשך כתב: "ונראה לדון בראיה זו [שהביא הקהלות יעקב מהגמרא ביבמות, לעיל אות ה], שהרי זה ברור דלרב יהודה היה ברור הדבר ללא כל ספק שמותר לו לבוא בקהל, ואלה החולקים עליו טועים בדבר ואין צורך לחוש לדבריהם, ולכן אין בזה משום אונאה כלל. מה שאין כן בנדון דידן, הרי יש לפנינו שולחן ערוך המובאים שם שתי הדעות, ובוודאי לכתחילה ראוי להחמיר בדבר, ולא שייך לומר שהנוהג כדעת המחמירים טועה בדבר, ובכהאי גוונא הסברא פשוטה שיש בזה משום אונאה וגניבת דעת". 

הגרי"ש אלישיב סבר, שהלימוד מהגמרא ביבמות להתיר להסתיר מידע על פגם ביוחסין, הוא אך ורק במקרה הדומה למסופר שם – כאשר המתיר סבור שאין כל פקפוק בייחוס, ולדעתו הסוברים שיש פגם בייחוס טועים בדבר. רב יהודה שהתיר לנולד מנכרי ובת ישראל ללכת למקום אחר שלא מכירים אותו, ולהינשא שם מבלי לספר מי הוא אביו, עשה זאת רק משום שאחז שאין כלל "צד שני", והיה ברור לו שהחולקים הסוברים שהוא ממזר טועים טעות בדבר הלכה. והיות ולדעתו לא היה כל ספק שאדם זה כשר לבוא בקהל ללא פקפוק, כשם שלא חשש מבחינה הלכתית לדעת החולקים, כך גם סבר שאין צורך ליידע את בת זוגו על ה"ספק" אשר "לכאורה" יש בייחוסו, שהרי כאמור, אין זה אפילו בגדר "ספק".

ברם כאשר יש "ספק" בייחוס, כגון בנדון כריתת אחת מהביצים, שנחלקו הפוסקים בדין זה האם יש בכך "סירוס" האוסר לבוא בקהל, וההיתר הוא רק לדעת חלק מהפוסקים, נראה שאין כל היתר להסתיר את המידע על הספק בייחוס ו"להסתמך" על דעת המתירים. היות וסוף כל סוף יש כאן "ספק" בהלכה, ויתכן שבן או בת הזוג, סוברים כדעת האוסרים, ולכן בהסתרת מידע יש איסור אונאה וגניבת דעת. ואין זה דומה כלל למקרה במסכת יבמות, כי במקרה שיש בו "ספק" הלכתי ומחלוקת בהלכה, יש אכן חובה לגלות את המידע.

אם כנים הדברים, בנדון דידן שנחלקו בו הפוסקים, האם הנולד מתרומת ביצית מנכריה חייב גיור, פשוט לכאורה שגם הרב אלישיב היה אומר שיש ליידע את בן או בת הזוג על כך, וההורים לא יכולים לומר שהם "מסתמכים" על דעת הפוסקים שאין צורך בגיור, שהרי הנוהג כדעת המחמירים אינו טועה בדבר, היות ויש כאן "ספק" וכן קיימת מחלוקת בדברי הפוסקים מי האם. ולכן לדעת הגרי"ש אלישיב, ברור שהם חייבים לגלות את המידע. 

 

הסתרת מידע במקום שיש "ספק ספיקא"

יא. רבי מאיר אריק בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סימן קיד) דן במעשה שהיה "באשת איש שהיתה דרה בכפר ונתגרשה מבעלה בהיותה מעוברת, כי הבעל אמר אז שזה שלוש שנים שלא קרב אליה מחמת קטטות, רק שהיתה בביתו, והוולד אינו מאתו. וגם עתה הבעל חי ואומר כן. ובכל משך זמן התרחק מבתו שילדה לאחר הגירושין. והבת עתה היא בת שלושים שנה, ונשתדכה לישראל, וקרבו זמן הנישואין ועתה השאלה, האם יש מקום להתירה. ובעיר יש קול רינון שחשודה מאז מישראל, וגם הנחשד הודה פעם אחת לפני איש אחד דרך וידוי כי בא עליה פעם אחת". 

מהר"ם אריק, בתשובתו האם להתירה להינשא, הביא מספר ספיקות, וביניהם שמא נבעלה לנכרי ואז הבת אינה ממזרת, וכתב שלמרות שהחשש לייחוסה הוא "ספק ספיקא", ולמעשה ניתן להתירה להינשא, עדיין חובה להודיע לפני הנישואין כי יש חשש לייחוסה: "מתוך כותלי כתבו של כת"ר נראה שהמשודך לה אינו יודע כלל מזה, וסובר שהיא בת ישראל בלי פקפוק, וכת"ר רוצה לעשות כל טצדקי שלא יוודע לו. ובעניותי הענין קשה למאד להטעות אותו. אף שמשורת הדין כשרה, מטעם ספק ספיקא, הרי הספק הוא דלמא מנכרי, והרי גם מנכרי אף שהוולד כשר, פגום מיהו הוי, וגם על כל פנים בת דומה היא. נהי שיש להתירה למי שיודע הענין שכן ורוצה לישא אותה, אבל להטעות אותו בדבר שהיא קפידא רבה לישא בת ספק מנכרי, וגם על כל פנים בת דומה הוא, כל המסייעו לזה הוי על כל פנים כיועץ עצה רעה, דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול".

מדבריו נשמע שאפילו כשניתן להתיר את הבת להינשא מכח "ספק ספיקא", דהיינו בצירוף נוסף, עם כל זאת, חובה להודיע על כך כאשר עסוקים בענייני שידוכים.

 

הסתרת מידע בשידוכים רק כשמדובר באשה ומום זה לא יוודע לעולם

יב. בהמשך דבריו, סבר מהר"ם אריק, שאין ללמוד מהגמרא ביבמות [לעיל אות ה] שרב יהודה אמר לבן הנבעלת לנכרי שהוא רשאי ללכת למקום שאין מכירים אותו ולהתחתן עם בת ישראל, ולא חשש להטעייתה, וזאת מכמה סיבות:

[א] דין זה שמותר להסתיר נאמר רק באשה שניחא לה בכל דהו – "יש לומר, דאיתתא בכל דהו ניחא לה, כעין דאמרינן (יבמות קיח, ב) טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו [טוב לשבת בשני גופים יחד מלשבת כאלמנה, כלומר עדיף לשבת תחת בעל כלשהו מלשבת בודדה].

[ב] היתרו של רב יהודה הוא רק כאשר ילך למקום רחוק שלא יוודע לעולם שהוא בן נכרי – "וגם יש לומר, דשם היינו שילך למקום רחוק שלא יוודע לעולם אם הוא בן נכרי". 

ולכן בנדון שאלתו, כתב מהר"ם אריק: "להטעות האיש דלא שייך לומר עליו בכל דהו ניחא ליה, וגם הרי בזו העיר בוודאי יוודע לו אחר כך ויתבייש, הוי ודאי בכלל עצה רעה". ומכאן שאין להסתיר מידע בשידוכים כל זמן שלא מתקיימים שני כללים אלו – המקרה נסוב על אשה, ומום זה לא יוודע לעולם. אבל אם היה המקרה שהאשה היא בעלת ייחוס פגום, אף על פי שמדובר במום שלא יתגלה אף פעם, יש להודיע זאת מראש, ויש איסור להסתיר מהאיש את המידע.

 

הסתרת מידע על בני נדה וילדים מאומצים בשידוכים

יג. בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סימן קז) דן האם מותר להסתיר מידע על בעלי תשובה שהם "בני נדה", ולאחר שהביא את תשובתו של מהר"ם אריק, כתב: "והוא הדין הכא, צריך לומר לו ההלכה דהוי של פגם [והיינו שיש "פגם" בנישואין עם בן נדה, שהוא "חצוף ומקולקל", עי' בשו"ע אבן העזר סי' ד סע' יג]". וכן כתב הגר"ש ואזנר: "דאין להעלים עין מעיקר ההלכה דיש פגם, ולכן המתיר [את הנישואין, ולא חושש לפגם] עליו להגיד הלכה זו של פגם".

על פי האמור, כתב בספר על בן אמצת לך (פרק טז, סע' ד) "ראוי ונכון לכל ירא שמים שחתן הרוצה לבא בקשרי שידוכים עם בת מאומצת, לגלות לו את מצבה האמיתי, ולמנוע בכך מכשול". והוסיף "ויש שחילקו בין בת מאומצת לבן מאומץ", והמקור הוא מדברי מהר"ם אריק שמותר להסתיר מידע מאשה כי "ניחא לה בכל דהו" להתחתן.

  • •  •

האם כאשר נעשה גיור צריך להודיע על כך

יד. למרות שרוב הפוסקים הורו לגייר עכ"פ מספק, עדיין יש לא מעט הורים שאינם מגיירים את בנם או בתם הנולדים מתרומת ביצית מנכריה [ובפרט, במשפחות שאינם שומרות תורה ומצוות, ולצערינו גם בקרב שומרי תורה ומצוות יש שאינם מגיירים]. במקרה זה נראה לכאורה שיש חובה להודיע בשידוכים שהילד אינו יהודי לדעת חלק מהפוסקים. [ואם ההורים סבורים כדעת הרב מרדכי אליהו שאין צריך גיור ראה לעיל אות ט האם הם צריכים להודיע].

ומעתה נשאלת איפוא השאלה, האם כאשר הנולדים עברו גיור כדין, חובת ההורים [או הילדים היודעים זאת] להודיע על כך בשידוכים.

נראה כי לדעת הקהלות יעקב [לעיל אות ה] שכשיש "אומדנא" ש"פגם" בייחוס לא יגרום ל"ביטול המקח", כי כשבני הזוג יינשאו זה לזה ויהיה ביניהם "קשר של חיבה", יעדיפו להמשיך את חיי הנישואין [בהסתמך על הפוסקים המתירים זאת ללא חשש] מאשר להתגרש – אין איסור גניבת דעת בהסתרת מום זה. 

אולם בשו"ת ציץ אליעזר כתב בתוך דבריו המובאים [לעיל אות ז] כי אסור להסתיר מידע על גיור שנעשה: "וכדאי לציין דנראה שגם בגר וגיורת צריכים להודיע על כך לצד השני, בהיות דמצינו בברכות (ח, ב) דרבא צוה לבניה דלא לנסבו גיורתא, ובהגהות יעב"ץ שם מבאר אחד מהטעמים בזה, דהוא משום הזרע שנשאר בו רושם מטבע השורש [ונימוק זה שייך גם כשהאב נכרי]. והכי איתא גם בפסחים (קיב, ב) דבכזאת צוה גם רבינו הקדוש לבניו, ויעוין מה שכתב בזה עוד בהגהות יעב"ץ להוריות (יג, א) עיין שם. ויש להוסיף עוד טעם, מפני שאין השכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל, וכדכותבים התוספות בנדה (יג,ב) בשם ר"י שמשום כך קשים גרים לישראל כספחת מפני שמטמעים בישראל, וכך כותבים גם ביבמות (מז, ב ד"ה קשים) [וגם נימוק זה יתכן ששייך גם כשהאב גוי]. ובאמת מצינו בספר שו"ת מים רבים (מילדולה) חלק אבן העזר (סימנים ט-י) שהעלה למעשה לענין ביטול שידוכין, שמה שנודע לאחר מיכן לצד החתן שהכלה היא בת גרים, הוא פגם להיחשב לעילה לבטל את השידוך, ואכמ"ל יותר". נראה איפוא, כי מי שאביו נכרי, או שיש הסבורים שצריך לעבור גיור, וגם לאחר שעבר גיור אפילו מספק – זהו "פגם" בייחוס שאסור להסתירו בשידוכים [וכאמור לעיל אות ז], והסתרת מידע זה היא עילה לבטול השידוך. 

ועל הראיה מהגמרא ביבמות [לעיל אות ה] שאין איסור גניבת דעת בהסתרת מידע בשידוכים על פגם בייחוס, כתב הציץ אליעזר, כי מדובר ב"הוראת שעה" שאין ללמוד ממנה הלכה לדורות.

וכן נראה מדברי המנחת יצחק (חלק ז סימן צ) שנשאל בנדון "משודכת חרדית שנודע שאינה בת ישראל, האם יודיעו לה שצריכה טבילה לגירות", והאם יש להודיע לחתן על כך שהיא עברה גיור. והשיב, כי יש להודיע לחתן על כך שעברה גיור, ואם לא תודיע יש לחשוש ל"מקח טעות", וסיים: "אמנם מחמת גודל הטירדא אי אפשר לי לירד במצולות ים התלמוד בזה, ואומר רק אילו בא המעשה לידי הייתי מקפיד להודיעה ולקבל עלי' עול מצוות הכל כדת וכדין, ולא עוד אלא בנוגע להשידוך יש להודיע גם להחתן, דבלתי זאת יש לחוש למקח טעות, דאין לך מום גדול מזה, אפילו בנתגיירה כראוי, ומכל שכן אם יהיה לה רק גרות שבדיעבד".

וכן נראה ברור מדברי הגרש"ז אויערבך והגר"י נויבירט שהובאו לעיל [אות ז] שנקטו לדינא שאב נכרי הוא בגדר "מום" שצריך להודיע עליו. 

נמצא לדעת הציץ אליעזר, המנחת יצחק, הגרש"ז אויערבך והגר"י נויבירט, כאשר נולד בן או בת מתרומת ביצית מנכריה, והיה גיור מספק, יש חובה להודיע על כך מראש לכל הנוגעים בדבר.

אולם, פוק חזי מאי עמא דבר, רבים אינם אומרים דבר, לכאורה על פי המבואר לעיל, הרי יש חשש איסור גניבת דעת ומקח טעות. ויתכן שהסיבה לכך היא, משום שהם סבורים שהגיור הוא רק לחומרא בעלמא ולפיכך התירו לעצמם לא לומר דבר. 

אלא שכבר נתבאר לעיל שרבים מהפוסקים סבורים שגיור זה הוא מעיקר הדין, וצ"ע.

 

הזמן הראוי לגלות "חסרון" בשידוכים

טו. גם כאשר על פי ההלכה חובה לגלות "פגם" או "חסרון" בשידוכים, יש מקום לשיקול דעת מהו הזמן הראוי לכך, כדבריו של האגרות משה (או"ח ח"ד סימן קיח) בתשובתו לפנויה שזינתה ועתה היא בעלת תשובה "בדבר אם צריכה להגיד על כך לבחור שירצה לישא אותך לאשה", וכתב רבי משה: "ודאי את צריכה לגלות לו, אבל אינך צריכה להגיד לו בראיה והכרה דפעם ראשונה, שעדיין לא ידוע אם ירצה בכלל השידוך, וממילא אסור אז להגיד לו. ורק אחרי שתדעי שרוצה לישא אותך בבירור, שכבר אמר לך ודיבר בדבר הנישואין, צריכה את לומר רק בזה שנזדמן איזה פעם בשעה שלא היה לך כובד ראש כל כך לעמוד נגד המפתה בדברי ריצוי ופיתוי הרבה, ותיכף נתחרטת ומצטערת על זה שאירע דבר כזה, עד שיכיר מדבריך שאין לו לחוש שיארע גם כשתהא נשואה לו. ואז מאחר שהוא רוצה בך, מפני שהכיר המעלות שלך, לא יחזור בו בשביל זה שאירע איזה פעם, מאחר שיכיר אותך לנערה שומרת תורה ומצוותיה, שיש להאמין שלא חשודה את שוב בזה, ותהיה אשה מסורה לבעלה כדין התורה". 

רבי משה נקט שאין חובה להודיע על "פגם" או "חסרון" קודם הפגישות של בני הזוג, ואפילו לא בפגישות הראשונות. ורק לאחר שנוצר קשר בין בני הזוג, המבוסס על הכרת והערכת תכונותיהם ומעלותיהם, ורק בטרם תתקבל ההחלטה הסופית, צריך לספר ה"פגם" או "החסרון". ואכן הנסיון מלמד כי במקרים רבים, לאחר שכבר נוצר קשר בין בני זוג, "פגם" או "חסרון" בענייני ייחוס, לא מפריע להם להתחתן.

 

סוף דבר

מדברי מהר"ם אריק, הכתב סופר, המנחת יצחק, הציץ אליעזר, והגרי"ש אלישיב, עולה לכאורה כי הורי ילדים שנולדו מתרומת ביצית מנכריה שלא עברו גיור, חייבים להודיע על כך בהגיעם לפרק ה"שידוכים", ואינם יכולים "להסתמך" על דעת הפוסקים שהכריעו שאין צורך בגיור.

זאת ועוד, הקהלות יעקב התיר להסתיר מידע על "פגם" בייחוס בשידוכים, רק כאשר יש "אומדנא" שלאחר שבני הזוג יינשאו זה לזה ויהיה ביניהם "קשר של חיבה", הם יעדיפו להמשיך בנישואין ולא לבטלם. אולם כאשר לאחר הנישואין מתברר כי יש ספק על יהדותם של בן או בת הזוג והם לא עברו גיור, אדרבה, יש "אומדנא" הפוכה, שהנישואין יתבטלו מדין "מקח טעות", ולכן הסתרת המידע על כך אסורה משום גניבת דעת.

גם כאשר הילדים עברו גיור כהלכה, לדעת הציץ אליעזר, המנחת יצחק, הגרש"ז אויערבך והגר"י נויבירט, אין היתר להסתיר את המידע על הגיור.

אולם נראה כי לדעת הקהלות יעקב יש להתיר להסתיר את המידע בגלל ה"אומדנא" שלאחר הנישואין בני הזוג לא יהיו מעוניינים לבטלם. ואף שהקהלות יעקב כתב [לעיל אות ה] שאין לסמוך על דבריו להלכה, אמר לי רבי משה שטרנבוך בביקורי בביתו (חנוכה תשע"ח) כי "בסתם משפחה" ניתן לסמוך על דבריו למעשה, ומותר להסתיר את המידע בשידוכי הילדים, אך ב"משפחה חשובה" שיש "אנן סהדי" שיקפידו על "פגם" מסוג זה, יש להודיע על כך מראש. 

עם זאת, כמובן, ההגדרה המעשית איזו משפחה "חשובה", ומקפידה על כך, לא ברורה דיה, וצ"ע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

בחירת מין העוּבָּר

בחירת מין העוּבָּר פתיחה בחודש טבת תשע"ט, ידידי הרב אילן סיגלמן, העומד בראש השלוחה האמריקאית של מכון פוע"ה, הפנה את תשומת לבי לשאלה שנשאל: "זוג

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

יין מזוג במים

 א. מזיגת יין חי בסוגיות הש"ס מבואר כי שתיית יין נעשית על ידי מזיגתו במים כדי לעדן את טעמו וחריפותו. נפקא מינה לענין ברכת בורא

קרא עוד

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר "מתורבתת" – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות "ביופסיה" (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.