הפסד מרובה

תקציר השיעור

 א. הפסד מרובה – מקורות

ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • “כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק” • “התורה חסה על ממונן של ישראל

ב. הפסד מרובה – כללים

האופנים בהם הפסד מרובה מתיר • מחלוקת הראשונים אם ניתן לסמוך על דעת יחיד המתיר באופן שיש הפסד מרובה • הזהירות והשיקולים במתן היתר מטעם “הפסד מרובה”

ג. הפסד מרובה – תקנה או סברא

ביאור שורש מחלוקת האחרונים אם היתר מרובה נאמר רק בספק דאורייתא או בספק דרבנן • חילוק בין מקומות שחז”ל הקילו במקום הפסד מרובה, למקומות בהם הפוסקים הקילו

ד. שיעור הפסד מרובה

דעת ה”נחלת שבעה” כי הפסד יותר משתות מהקרן נחשב להפסד מרובה • דברי האחרונים כי אין שיעור קצוב להפסד מרובה • סימן מתי נחשב הפסד מרובה ומתי נחשב הפסד מועט

ה. הפסד מרובה במקום שניתן למכור לגוי

חישוב הוצאות הרווח בתוך חשבון ההפסד מרובה • דברים שניתן למכרם לגוי במחיר הקרן או מעט נמוך ממנו • חישוב הוצאות נלוות בתוך חשבון ההפסד מרובה • בתי עסק עם מאזן רווחים שנתי

ו. הפסד מרובה בצירוף

צירוף כמה כלים או כמה בהמות לחשבון הפסד מרובה • כמה כלים מסט אחד • חילוק בין אופני “ספיקא דדינא” לאופני “אסור, ובדיעבד מותר” • צירוף כמה אנשים לחשבון הפסד מרובה • בהמת השותפים

ז. מכירת דבר המותר משום ‘הפסד מרובה’ לאחרים

היתר הפסד מרובה לבעלים בלבד או לכל העולם • חובת ההודעה לקונה, ודין מקח טעות במכירת בשר המותר מטעם הפסד מרובה • חילוק בין שוחט לאדם פרטי

ח. שיווק בשר המותר מטעם “הפסד מרובה” בכשרויות מהדרין

מכירת בשר המותר מטעם הפסד מרובה • מכירת בשר שנאמר עליו “בעל נפש יחמיר על עצמו“, או “שומר נפשו ירחק ממנו” • חילוק בין תעודות כשרות בנוסח “מהדרין” ו”גלאט“, לתעודות כשרות בנוסח “כשר

ט. הפסד מרובה – היתר בחפצא או בגברא

ביאור שורש ספק אם ניתן לצרף כלים או בהמות לחשבון הפסד מרובה • ביאור שורש הספק אם היתר הפסד מרובה נאמר רק לבעלים או אף לשאר העולם • התירו מטעם הפסד מרובה לאדם עני, ולאחר מכן נתעשר

י. הפסד מרובה ברב שטעה ומתבייש לחזור בו

כבוד תלמידי חכמים נחשב כהפסד מרובה • רב המודה על טעותו נותן כבוד לתורה

הפסד מרובה

א. הפסד מרובה – מקורות

בדברי הגמרא והפוסקים מתבאר כי לעיתים יש להתיר לעשות מעשה, או מאכל שנשאלה עליו שאלה הלכתית, כאשר הוראה לאיסור תגרום ל”הפסד מרובה“, ולהלן מספר דוגמאות:

[א] נאמר במשנה (1א) כי אאדם שבא מן הדרך בליל שבת, ובהמתו טעונה דברים שאינם ניטלים בשבת, ניתן להתיר את החבלים, והשקים יפלו מאליהם. ובגמ’ (1ב) מבואר כי אם היו בשקים כלי זכוכית ושאר דברים העלולים להישבר בהתרת החבלים, מותר להביא כרים וכסתות ולהניח תחתיהם, על מנת שהשקים ייפלו על הכרים. ואף על פי שאסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה, והרי הכרים והכסתות הללו כשמניחם תחת דברים שאינם ניטלים אף הם נאסרים בטלטול כל זמן שהדברים עליהם, מכל מקום משום הפסד מרובה התירו. ומפורש בגמ’ כי דוקא בהפסד מרובה הדבר מותר, אבל אם היתה טעונה עששית של זכוכית, היינו חתיכות של זכוכית, שאין בהן הפסד גדול אם ישברו, שהרי הן עומדות להיתוך, מתיר השקים והם נופלים, מפני שלהפסד מועט לא חששו.

[ב] בדברי המשנה (1ג) מובאת דעת רבי אליעזר, כי כל אשה שעברו עליה שלוש עונה ולא ראתה, דיה שעתה [כלומר, מעמידים אותה בחזקת טהורה, ואינה מטמאת למפרע את כל הטהרות שנגעה בהם, אלא רק משעה שראתה את דמה]. ובגמ’ (1ד) מובא כי רבי אליעזר הביא ראיה לדעתו מכך שחכמים הורו כמותו, אך חכמים דחו את ראייתו בטענה כי “אין שעת הדחק ראיה”. ומבארת הגמ’ “מאי שעת הדחק. איכא דאמרי שני בצורת הוו [רש”י – ואיכא הפסד מרובה] וכו’. עוד מובא בגמ’ “תנו רבנן, מעשה ועשה רבי כר’ אליעזר, לאחר שנזכר אמר כדי הוא ר’ אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק”, ומבארת הגמ’ כי מחלוקתם של רבי אליעזר וחכמים לא הוכרעה, ולכן הורה רבי כר’ אליעזר, ולאחר שנזכר כי רבים נחלקו על ר’ אליעזר, אמר “כדי הוא ר’ אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק”.

ופירש רש”י (דף ו:) כי שעת הדחק שהייתה במעשה של רבי, הכוונה לשנות בצורת. והקשו תוס’ (1ה) ממבואר בגמ’ (1ד) כי בשנות בצורת חכמים מודים לרבי אליעזר, ואם כן הוראתו של רבי הייתה לדברי הכל. ועל כן פירשו את “שעת הדחק” באופן אחר [ההשלכות ההלכתיות ממחלוקתם של רש”י ותוס’, יבוארו להלן [אות ב] בדברי הרשב”א והרמ”א].

[ג] השו”ע (2א) פסק כי מותר לומר לגוי בשבת לעשות דבר שיש בו משום איסור שבות [“שבות דשבות”], ובתנאי שיש בדבר “צורך הרבה“, וביאר המשנה ברורה כי צורך הרבה היינו “במקום הפסד גדול“.

ויש לעיין מהו מקור ההיתר מטעם “הפסד מרובה”.

נאמר בפס’ (2ב) כי יש להוציא את הכלים מהבית לפני שהכהן בא לראות את הנגע, על מנת שלא ייטמאו כל הכלים, וייפסדו. ומבואר ברש”י (שם, וכן במסכת חולין 2ג), כי התורה ציוותה להוציא את הכלים מפני שהתורה חסה על ממונן של ישראל. ובדברי רבותינו הראשונים, התשב”ץ (2ד) ורבנו תם (2ה) מבואר כי יסוד היתר “הפסד מרובה”, נכלל בדברי חז”ל “התורה חסה על ממונם של ישראל“.

 

ב. הפסד מרובה – כללים

והנה בעיקר ההיתר של “הפסד מרובה” יש לעיין, הרי מפורש בדברי הרמ”א (3א) , כי צריך אדם למסור את כל ממונו כדי לא לעבור על מצות לא תעשה, ואם כן מדוע הפסד מרובה הוא סיבה להתיר. ובהכרח, שהפסד מרובה לא מתיר בכל האופנים. ומעתה, יש לעיין, אימתי אכן ניתן להסתמך על היתר “הפסד מרובה”.

הרמ”א (3ב) “התנצל” כי הטעם שלפעמים פסק להתיר מטעם הפסד מרובה, הוא משום שבאותם המקומות היה צריך להתיר לגמרי מן הדין, רק שהאחרונים החמירו, ולכן “במקום דחק וצורך, יש להעמיד הדבר על דינו, וכן מצינו בקמאי ובתראי ז”ל דעבדו הכי”. ובספר ויכוח מים חיים (3ג) תקף דברים אלו, ודחה את הראיה מדברי הגמ’ בנדה, והאריך להוכיח כי אין להתיר מטעם הפסד מרובה. והוסיף כי יתכן שהיתר הפסד מרובה שייך רק לדורות הראשונים, שהיו יראי חטא, ולא היו חסים על ממונם במקום חשש איסור, אלא בהפסד מרובה מאד. אבל בימינו יש לחוש שאם נתיר משום הפסד מרובה, יבואו להקל אף בהפסד מועט.

בדברי הגמרא בנדה (1ד) נתבאר כי במחלוקת שרבים אוסרים ויחיד מתיר ולא הוכרעה ההלכה, יש אופנים שאומרים “כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק“. ומבואר בתוספות (1ה) כי ניתן לסמוך על היחיד בשעת הדחק, אפילו אם אין בדבר הפסד מרובה. אמנם הרשב”א (3ד) נקט כי “שעת הדחק” היא מקום שיש הפסד מרובה [כדברי רש”י (שם)]. על פי דבריו פסק הרמ”א (4ג) כי ניתן לסמוך על דעת היחיד במקום רבים בשעת הדחק שיש בה הפסד מרובה.

סיכום – מיקרופדיה תלמודית (4ב), פסקים ותשובות (4ג) [שעורר על הזהירות ועל השיקולים שיש לבחון בעת מתן היתר מטעם הפסד מרובה].

 

ג. הפסד מרובה – תקנה או סברא

יש לחקור ביסוד היתר הפסד מרובה, אם הוא תקנת חכמים, או שמא הוא אינו תקנה אלא סברא להקל במקומות שיצא מההוראה לאיסור הפסד מרובה. בספר מנחת אשר (5) תלה את מחלוקתם של הט”ז והש”ך אם ניתן להקל כדעת היחיד במקום הפסד מרובה רק במחלוקת הנוגעת לאיסור דרבנן או אף אם נוגעת לאיסור דאורייתא, בצדדי חקירה זו.

הש”ך (וכן מבואר בדברי התשב”ץ, 2ד) שכתב כי רק באיסור דרבנן ניתן לסמוך על היחיד מטעם הפסד מרובה, סובר כי יסוד ההיתר הוא תקנת חכמים, וכעין “הם אמרו והם אמרו“. אך הט”ז שכתב כי אף באיסור דאורייתא ניתן לסמוך על דעת היחיד במקום הפסד מרובה, סובר כי יסוד ההיתר הוא סברא, ולפיכך ניתן להקל אף באיסורי דאורייתא.

ובהמשך דבריו כתב כי נראה ששני דינים נאמרו בהיתר הפסד מרובה. במקום שמצינו שחז”ל הקילו במקום הפסד, יתכן שכך הם תיקנו, ולכן יש להיתר זה תוקף אף כנגד עיקר הדין. אך במקומות שבהם הפוסקים הקילו במקום הפסד, אין זה תקנה אלא נטיית הלב בסברא, ולכן אין להיתר זה תוקף אלא בדברים המותרים מעיקר הדין.

 

ד. שיעור הפסד מרובה

בדברי הרמ”א (3ב) מבואר כי אין שיעור קבוע מהו הפסד מרובה, אלא הדבר תלוי אם השואל עני או עשיר, וכן תלוי אם יש בדבר משום כבוד השבת. אמנם יש פוסקים שהגדירו שיעור קבוע כמה הוא הפסד מרובה, על פי הסוגיא במסכת פסחים (6א).

המשנה עוסקת בפירוט המלאכות שהותרו לעשות בי”ד ניסן ובחול המועד, ומבואר כי תרנגולת שברחה, מחזירין אותה למקומה, על מנת שתמשיך לרבוץ על הביצים. ומובא בגמ’ שהאמורים נחלקו בענין זה. רב הונא סובר כי מותר להחזיר בחול המועד את התרנגולת שברחה רק באופן שהביצים לא נפסדו, ואם לא יחזירוה יהא בכך הפסד מרובה. אך רבי אמי חולק וסובר כי מותר להחזירה אף באופן שהביצים כבר נפסדו, ובהחזרתה נינצל מהפסד מועט [מפני שבאופן זה הביצים ראויות רק לאדם שאינו אסטניס].

ובשו”ת נחלת שבעה (6ב) הוכיח מדברי הגמ’ הנ”ל, כי אף הפסד של ביצים [שיימכרו במחיר הנמוך משווים האמיתי] נחשב הפסד מרובה. ובהמשך דבריו כתב כי אף למחמירים “כל מה שהוא הפסד הקרן קצת יותר משתות, הוי הפסד מרובה בלי ספק”. ומסיים “בעני הוי הפסד מרובה כמו שכתבתי בתחילה [כלומר, אפילו בהפסד של ביצים], ובהפסד יותר משתות הקרן הוי הפסד מרובה אפילו בעשיר“.

ובפתחי תשובה (7א) הביא מדברי שו”ת הר הכרמל שדחה את ראית הנחלת שבעה, והקשה עליו גם מסברא “אם הדבר שוה שש זהובים, ויהיה הפסד יותר מזהב, נתיר מטעם דיש לבעלים הפסד מרובה. ובאם יהיה הדבר שוה ששה מאות זהובים, וההפסד יהיה צ”ט זהובים, נאסור ונאמר דאין זה אלא הפסד מועט, ויהיה מלתא דרבנן כחוכא וטלולא”. ולכך הסיק כי אין שיעור קצוב להפסד מרובה, אלא הכל לפי ראות עיני המורה ולפי האדם השואל. ובספר (7ב) הליכות ישראל מובא כי רבי ישראל גוטסמאן מסר בשם רבו, רבי חיים עוזר גרודזנסקי, שאבן הבוחן האם הדבר הוא הפסד מרובה או לא, הוא אם “ההפסד עושה רושם עליו ומרגיש בו הרבה, ומספר אותו לבני ביתו ולחבריו, אז נחשב להפסד מרובה”. ולקמן [אות ה] יובאו דעות הפוסקים בנדון זה.

 

ה. הפסד מרובה במקום שניתן למכור לגוי

מבואר בשו”ע (7ג) בהלכות יין נסך, כי באופנים מסוימים שיין נאסר משום יין נסך, ניתן להתירו אם יהיה בכך הפסד מרובה. וכתב הרמ”א כי אע”פ שיכול למכור את היין לגוי, נחשב הדבר הפסד מרובה. והוסיף שדוקא ביין נסך נאמר כן, אך בשאר איסורים, אם יכול למכרם לגוי, שוב אין הדבר נחשב הפסד מרובה [ובטעם הדבר, עיין בש”ך (שם)]. וכדבריו פסק הש”ך (7ד) להלכה “בכל האיסורים חוץ מיין נסך, אם יכול למכרו לעובד כוכבים ואין הפסד מרובה, לא מיקרי הפסד מרובה, אף על פי שמפסיד כל הרווח כיון שאין מפסיד בקרן“.

ובשו”ת אגרות משה (8א) כתב כי מוכח מדברי הש”ך שרק באופנים שהקרן לא נפסדת כלל הוי הפסד מועט, אך אם נפסד מהקרן אפילו מעט, הוי הפסד מרובה, מפני שמצרפים לכך את הפסד הרווח. והוסיף כי מוכח מדברי הש”ך שאין להחמיר בחשיבות [-שיעור] הפסד מרובה, והכל לפי האדם והזמן, וכדברי הפתחי תשובה (7א).

עפ”י דברי הש”ך הנ”ל הכריע בספר “נהרות איתן” (8ב) כי אין להתחשב בהיתר הפסד מרובה במשחטות עופות הודו בכשרות מהדרין, מפני שניתן למכרם לגוי במחיר הקרן או במחיר מעט נמוך מהקרן [וחולק בכך על דעת האגרות משה הנ”ל]. וראה מש”כ בנדון חישוב הוצאות הובלת העופות האסורים בתוך חשבון ההפסד מרובה, וכן מש”כ לחלק בין אדם פרטי לבתי עסק שמאזן הרווחים שלהם הינו מאזן שנתי או חודשי [ולקמן [אות ח] יובאו דברי הפוסקים בנדון שיווק בשר המותר מטעם הפסד מרובה בכשרויות מהדרין].

סיכום – אנציקלופדיה תלמודית (9א), פסקים ותשובות (9ב).

 

ו. הפסד מרובה בצירוף

בשו”ת רבי עקיבא איגר (10א) כתב להסתפק באופנים שאותה שאלה הלכתית נשאלה על כמה כלים או בכמה בהמות של אותו אדם, האם במקרה זה דנים כל כלי בפני עצמו, ואין להתיר מטעם הפסד מרובה, או שמא מתירים מפני שבצירוף כל הכלים או הבהמות יחד יהיה בהוראה לאיסור הפסד מרובה. וכתב לחלק בין אופני “ספיקא דדינא” שבהם ניתן לצרף את כל הבהמות יחד, לאופני “אסור, ובדיעבד מותר” שבהם דנים כל כלי בפני עצמו, ואין להתיר משום הפסד מרובה [ואף שבגוף התשובה לא הכריע רבי עקיבא איגר את הספק, במפתח הספר כתב כי באופני “ספיקא דדינא” יש לדון להקל].

ולאחר שהביא הפתחי תשובה (10ב) את דברי רעק”א, כתב כי כאשר מגיעים כמה אנשים עם אותה שאלה, באופן שלכל אחד בפני עצמו אין זה הפסד מרובה, אך אם נאסור, אזי יהיה זה הפסד מרובה בהצטרפותם, לא ניתן לצרף את האנשים ולהתיר מדין הפסד מרובה. כמו כן כתב כי אף בבהמת השותפים, לא ניתן להקל משום הפסד מרובה, באופן שלכל שותף בפני עצמו לא ייגרם בהוראה לאיסור הפסד מרובה.

אמנם בשו”ת רב פעלים (11) חלק על הפתחי תשובה, וכתב כי הפסד מרובה לא נמדד כפי חלוקת הבעלים אלא כפי הבהמה או החפץ עליו נסוב הנדון. והביא כי החיד”א הסתפק בספרו “ברכי יוסף” ספק דומה: הנה ידוע כי בית דין לא נזקק [כלומר, אינו דן] בתביעה על סכום פחות מפרוטה. ויש להסתפק באופן ששני שותפים תבעו אדם בפרוטה אחת. האם בית דין נזקק לדין זה כיון שהסכום הנדון הוא פרוטה, או שמא אינו נזקק לדין זה, כיון שלכל אחד מהשותפים לא תגיע פרוטה מהתביעה [וראה ראייתו מסוגיא מפורשת בפרק “המפקיד”].

ובשו”ת אגרות משה (12א) נחלק על רבי עקיבא איגר, וכתב כי אין לחשב כל קערה בפני עצמה, אלא גם באופנים שההוראה לאיסור תגרום הפסד מרובה רק בצירוף כל הכלים, הדבר נחשב הפסד מרובה. ובאופנים שכל הקערות הם סט אחד, אף רעק”א מודה שיש לצרף את כל הכלים יחד, ולהחשיבם כהפסד מרובה.

אמנם במסורת משה (12ב) מובא כי ר’ משה פיינשטיין הורה כי אין להתיר לומר לנכרי לתקן מקרר מקולקל בשבת מטעם הפסד מרובה שייגרם בהפסד כל הבשר הנמצא במקרר, מפני שהבשר שייך לאנשים שונים, וכלפי כל אחד מהם אין הדבר נחשב הפסד מרובה. ובהערה (שם) תמהו כי לכאורה הדבר סותר את מה שכתב בתשובה (12א), ותירצו כי יש לצרף דווקא הפסדים קטנים לאדם אחד, אך אין מצרפים הפסד של כמה אנשים.

וראה בספר דודאי אשר (12ג) שדן ביהודי שקנה 3 כבשים מגוי, וסיכם עמו שכל כבש שאיננו “חלק בית יוסף” חוזר לגוי, ועל היהודי לשלם עליו 50 ש”ח. והנה בשני כבשים התעוררה שאלה שאין בה הפסד מרובה, אך בהצטרף שני הכבשים יחד, יש כאן הפסד מרובה. ועל כן יש לעיין אם ניתן להתיר את הכבשים מטעם הפסד מרובה בצירוף. ובתשובתו השווה מקרה זה לבהמת השותפים הנדון בדברי הפתחי תשובה והרב פעלים, וכן לספיקו של רעק”א, ולמעשה הכריע מכמה טעמים להתיר לצרף את שני הכבשים יחד ולהחשיב את המקרה כ”הפסד מרובה”.

 

ז. מכירת דבר המותר משום ‘הפסד מרובה’ לאחרים

דעת החת”ם סופר (13ב) כי היתר הפסד מרובה נאמר לבעל החפץ ובני ביתו בלבד, ואינו מותר לאנשים אחרים. ואם רוצה למכור לאדם אחר דבר המותר משום הפסד מרובה, מחוייב להודיעו. ואם לא הודיע, אפשר שיש כאן מקח טעות [אלא אם כן יש מכת מדינה, ואין להשיג דבר זה ללא היתר הפסד מרובה]. וכתב הפתחי תשובה (14א) כי מדברי רבי עקיבא איגר (10א) שהתיר לטבח [-שוחט] למכור בשר המותר מטעם הפסד מרובה, מבואר כי היתר הפסד מרובה נאמר לא רק לבעלים אלא אף לאחרים. והוסיף הפתחי תשובה שאף לדעת רבי עקיבא איגר, חובה על המוכר להודיע לקונה את טעם ההיתר.

ובשו”ת דברי מלכיאל (14ב) נקט כדעת הרעק”א “ובמקום שמקילים בטריפות בהפסד מרובה, נראה שמותרים לאחרים גם כן, דכיון דאישתרי אישתרי, והיכן מצינו שיהא מותר לזה ואסור לזה, וכגון זה מביא לידי חוכא ואטלולא“. והוסיף “אם לא נתיר לו [לשוחט] למכור הבשר, ממילא אינו ניצול מהפסד, וכידוע שאי אפשר שיאכל בעצמו את כל השור, ואצלנו עיקר השחיטה הוא לסחורה, ולזה נראה פשוט שמותר לכל אדם”. ובנדון חובת ההודעה לקונה כתב “אם יודע שהקונה הזה מחמיר על עצמו שלא לאכול דבר אשר יקל בו החכם מפני הפסד מרובה, אזי מחויב להודיעו, ואם מיקל לעצמו בזה, אין צריך להודיעו“. וראה מה שהקשה על החת”ם סופר, וחלק על דבריו.

ובשו”ת בצל החכמה (14ג) כתב כי דברי הפתחי תשובה להעמיד מחלוקת בין החת”ם סופר לרעק”א אינם מוכרחים, ויתכן שהם כלל לא נחלקו. החת”ם סופר מודה לרעק”א כי מותר לשוחט למכור בשר המותר מטעם הפסד מרובה, שכן אם נאסור עליו למכור בשר זה, לא נמצא בני אדם שיסכימו להיות שוחטים, שהרי שכיח מאד בבתי השחיטה שהבשר מותר רק מטעם הפסד מרובה, אף שלא באשמתו של השוחט. ומה שכתב החת”ם סופר כי היתר הפסד מרובה נאמר לבעלים בלבד, כוונתו לאופנים שאדם פרטי לא נזהר לשמור על חפציו, וכעת הם מותרים רק מטעם הפסד מרובה, ובאופנים אלו אף רעק”א מודה כי ההיתר לא נאמר אלא לבעלים בלבד, ולא לשאר העולם. והוכיח חילוקו מדברי השאילת יעקב שכתב כי החת”ם סופר הורה להתיר כדעת הרעק”א, ומוכח שאין ביניהם כל מחלוקת.

 

ח. שיווק בשר המותר מטעם ‘הפסד מרובה’ בכשרויות מהדרין

עפ”י המבואר לעיל [אות ז] דנו הפוסקים האם מותר לשווק בשר המותר מטעם ‘הפסד מרובה’ בכשרויות מהדרין. בשו”ת בצל החכמה (15א) כתב כי אין לשווק בשר המותר מטעם הפסד מרובה, או בשר שנאמר עליו “בעל נפש יחמיר על עצמו” או “שומר נפשו ירחק ממנו” בנוסח “כשר למהדרין מן המהדרין”, מפני שלשון זה מורה כי המוצר נעשה בתכלית הכשרות ללא פקפוק, והינו כשר אף למדקדקים המקפידים שהאוכל יהיה כשר בתכלית הכשרות. וכן הביא בספר “כללי הפסד מרובה” (15ב) בשם הרב אלישיב והרב וואזנר, וכן הורה רבי מרדכי גרוס (15ג), כי חובה על הרבנים בכשרות מהדרין [ובפרט בהכשר סמוכים עליו בני תורה, ואנשים שמדקדקים בקלה וחמורה], לדאוג שהמוצרים יהיו בהקפדה גדולה, מבלי להסתמך על מיני קולות שונים. ובשו”ת תשובות והנהגות (16א) חילק בין אופן שמוכר בשר “גלאט” או “מהדרין“, לאופן שמוכר בשר “כשר“.

 

ט. הפסד מרובה – היתר בחפצא או בגברא

יש לחקור בגדר חלות ההיתר של הפסד מרובה, האם ההיתר נאמר על ה”חפצא” [הבהמה או הכלי] או שהוא נאמר על ה”גברא“. ובספר “משיב בהלכה” כתב לתלות בצדדי חקירה זו כמה מהנדונים שהובאו לעיל:

[א] ספק הרעק”א (10א) אם ניתן לצרף כמה כלים לחשבון הפסד מרובה, וכן דברי הפתחי תשובה (10ב) והרב פעלים (11) בענין בהמת השותפים: אם ההיתר נאמר על החפצא, אזי יש לדון כל חפץ בפני עצמו, אך אם ההיתר נאמר על הגברא, אזי נדון ביחס לבעלי הכלי, ונצרף את כל מה ששייך לבעלים אלו.

[ב] מחלוקת החת”ם סופר (13ב) והרעק”א (בפתחי תשובה 14א) האם היתר הפסד מרובה נאמר רק לבעלים או אף לאדם אחר: אם ההיתר נאמר על החפצא, הרי שהבהמה עצמה הותרה לכל העולם, אך אם ההיתר נאמר על הגברא, אזי רק האדם שלפנינו הותר בו, ולשאר העולם יהיה אסור.

[ג] התירו לאדם עני מטעם הפסד מרובה, ולאחר מכן נתעשר.

 

י. הפסד מרובה ברב שטעה ומתבייש לחזור בו

נחלקו האחרונים בנדון רב שנשאל על דבר המותר רק במקום הפסד מרובה, והורה להיתר אע”פ שלא היה הפסד מרובה. האם הוא צריך לחזור בו מהוראתו, או שמא הבושה שתיגרם לו מההודאה בטעות דינה כהפסד מרובה.

ובחשוקי חמד (17א) הביא כי יש מהאחרונים שכתבו כי הרב לא צריך לחזור בו, מפני שכבוד תלמידי חכמים שקול כהפסד מרובה, וכן מפני חשש “זילותא דבית דין”. אמנם דעת המשגיח רבי יחזקאל לוונשטיין כי יש יותר כבוד התורה כאשר המורה הוראה מודה על האמת ואינו מתבייש. ולמעשה הכריע ב”חשוקי חמד” כי אם בני העיר הם בני דעת ומבינים שגם רבנים יכולים לטעות, אזי צריך החכם לחזור בו [ואדרבה, בזה יגדל שמו]. אך אם הם עמי ארצות, ואם יוודע להם שרבם טעה, יזולזל כבודו בעיניהם, אזי עדיף שלא יחזור בו.

 

סיום – החת”ם סופר (17ב) ביאר בנוסח תפילת הפרנסה “שתהיה פרנסתנו בהיתר ולא באיסור“, שאין הכוונה לאיסור ממש כגניבה וגזילה חס ושלום, שדבר זה אינו בידי שמים, אלא הכוונה לדברים האסורים שנצטרך להתירם משום הפסד הפרנסה, ולכך אנו מבקשים “בהיתר ולא באיסור” – בהיתר גמור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

תקיעות כהלכה ובהידור

א. מהתורה צריך להריע בראש השנה שלוש “תרועות”, שבכל אחת תוקעים תקיעה לפניה ולאחריה, ובסך הכל תשע תקיעות. לאור הספק האם “תרועה”

קרא עוד

ימות המשיח

ימות המשיח – חלק א – באגדה א. הגדרתם: זמן הגאולה העתידה שבו תחזור המלכות לישראל בארץ ישראל על ידי מלך

קרא עוד

מראית עין

א. במשנה ובסוגיות הש”ס מצינו חיוב להוציא עצמו מחשד הבריות [הנלמד מהפסוק “וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה’ וּמִיִּשְׂרָאֵל”]. ומצינו איסור לעשות דברים

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

גדרי אמירת הלל בפסח

גדרי אמירת הלל בפסח ביום הראשון של החג, בחול המועד ובשביעי של פסח א. במסכת ערכין (י, א) נמנו הימים ש”גומרים” בהם את ההלל: “שמונה ימי

קרא עוד

שליחות לדבר עבירה

שליחות לדבר עבירה מסקנת הגמרא במסכת קידושין (מב, א) שבכל התורה כולה “אין שליח לדבר עבירה”, כלומר אם ראובן שלח את שמעון לעשות דבר עבירה,

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.