יש דבר מכאיב הלבבות ומדאיב המחשבות – הֵרָאוֹת בעולם צדיק ורע לו רשע וטוב לו
א. חכמינו ז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים, ביארו את דברי הכתובים אודות השאלה שנשאלה מאז ומעולם על הנהגת משפט השי"ת המתגלה בעולם – "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", אשר לדברי הרמב"ן בהקדמה לפירושו על ספר איוב "היא שורש המרי לכפירה גמורה" בכל הדורות.
בטרם נעיין בדברי האור החיים הקדוש בנדון, נציין בקצרה לפסוקי הנ"ך ודברי חז"ל היסודיים בסוגיא זו, מהם עולה, כי שאלה זו נשאלה על ידי קדמוני העולם:
- משה רבנו – כמבואר בדברי הגמרא במסכת ברכות (ז, א) "אמר לפניו, ריבונו של עולם, מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו, ויש רשע ורע לו".
- דוד –"כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה, כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם, וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן, הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל" (תהלים פרק עג).
- שלמה –"יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל" (קהלת ח, יד).
- ירמיהו – "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד" (ירמיהו יב, א)
- חבקוק – "לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי וַיְהִי רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא, עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה וְלֹא יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק עַל כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל" (חבקוק א, ג-ד)
שאלה זו הוזכרה גם במסכת אבות (פ"ד משנה טו) בדברי רבי ינאי "אין בידינו לא משלוות רשעים ואף לא מיסורי הצדיקים". ופירש הרע"ב: "כלומר, אין הדבר ידוע לנו מדוע דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, ומפני מה הצדיקים מדוכאים ביסורים".
מיותר לומר, כי המתבאר לקמן הוא אפס קצהו של העיון המעמיק ויישוב הדעת הנדרשים לנושא, ואין זה אלא כמראה מקום, ובבחינת "תן לחכם ויחכם עוד".
הצור תמים פעלו – משפטי ה' בהנהגת השכר והעונש
ב. בדברי האור החיים הקדוש בפרשתנו על הפסוק (דברים לב, ד) "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא", מתבאר כי כאשר העין רואה את הצלחת הרשעים וייסורי הצדיקים, חובה להאמין שאין כל עוול בסדרי הנהגת השי"ת, היות ויסורי הצדיקים בעולם הזה נועדו לתשלום שכרם בעולם הבא, וטובת הרשעים בעולם הזה היא שכר על מיעוט זכויותיהם על מנת שיבואו על עונשם בעולם הבא.
לפנינו דבריו: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, פירוש, לפי שקדם ואמר שעסק התורה יסובב טל ומטר[1], לזה העיר שאם האדם עסק בתורה ומזונותיו קשים ולחם אין [צדיק ורע ולו], או שרואה אדם שאין עליו עול תורה ומואס בלומדיה ומודדים לו במדה גסה אכול ושבוע והותר, כיעודים שנאמרו ללומדי תורה [רשע וטוב לו], ונהפוך הוא. לא מפני זה יבעט ותוולד בו ח"ו מינות, אלא יצדיק הדין עליו ויאמר ה' אמת ודינו דין אמת. והוא אומרו הַצּוּר, פירוש לשון תוקף וחוזק, וזה יגיד אל יד ה' הרודה באדם, אעפ"כ תצדיק ותאמר תָּמִים פָּעֳלוֹ. זה כנגד מה שרואה את שדרכו למדוד בגסה של טובה, ומדדו בדקה [צדיק ורע לו]. וגמר אומר כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, כלל בזה גם את שדרכו למדוד טובה בדקה ומדדו לו בגסה [רשע וטוב לו], כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. כי לא הביא יסורים על הצדיק, עד שנתחייב בהם. ולא הביא טובה על הרשעים, אלא אם זכו לה כפי מעשיהם".
לפי זה מבואר המשך הפסוק: "וגמר אומר אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, ואמרו ז"ל (ספרי) אֵל אֱמוּנָה לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא, וְאֵין עָוֶל לשלם לרשעים צדקתם בעולם הזה. והכוונה במאמר זה, על פי דבריהם שאמרו (מדרש תהלים) בפסוק (ד, ח) נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ, שאמר דוד כי מעת שראה שלוות הרשעים, נשא קל וחומר בעצמו, ומה לאלו שהם עוברי רצונו כך [לעושי רצונו על אחת כמה וכמה]. והוא אומרו אֵל אֱמוּנָה, פירוש יצדיק הצדיק אמונת שכרו בה' כשיראה מדת וְאֵין עָוֶל, שהוא שכר הרשעים שבעולם הזה על מיעוט זכותם".
דרך הנהגה זו של הקב"ה מפורשת בדברי חז"ל במסכת תענית (יא, א) בביאור פסוק זה: "אֵל אֱמוּנָה, כשם שנפרעים מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושים, כך נפרעים מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושים. וְאֵין עָוֶל, כשם שמשלמים שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושים, כך משלמים שכר לרשעים בעולם הזה, אפילו על מצוה קלה שעושים".
מקור נוסף לדברי הנהגה זו מפורש בפסוק (דברים ז, י) "וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ", ופירש רש"י שם: "בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא"[2].
- • •
על פי היסודות שנתבארו לעיל, פירש האור החיים הקדוש, את הפסוקים דלהלן:
- בפרשת ואתחנן – הביא האור החיים הקדוש (דברים ה, ל) את דברי הגמרא (קידושין לט, ב) "כל מי שרובו זכויות מריעין לו [בעולם הזה לנקותו מעוונותיו כדי שיטול שכר שלם בעולם הבא]", וכתב כי זה נאמר רק על "מי שיש בידו עבירות אלא שרבו זכויותיו. אבל מי שכולו זכויות יודה כי ייטיב לו ה' גם בעולם הזה". וביאר לפי זה את הפסוק "בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן", כי "דקדק לומר בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה וגו', להעיר שמדבר במי ששומר הכל ולאיש כזה ישנו בעולם הבא, כאומרו לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם, גם ישנו בעולם הזה. והוא אומרו וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן, ולא אמר והארכתם ימים סתם, שנפרש שנתכוין לעולם שכולו ארוך".
- בפרשת ואתחנן – כתב האור החיים הקדוש לפרש את הפסוק (דברים ד, לט) "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים", על פי דברי הגמרא (חגיגה יב, ב) כי "עולם הזה יקרא לילה, ועולם העליון יקרא יום", וזה לשונו: "לצד שיראה האדם דברים מנוגדים בעולם הזה, צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו, לאין חקר, יטהו לבבו מבחור בטוב הנצחי, ויראהו הרשעים בעולם הזה שמסריחים ומרוויחים, ויאמר אליו הלא תראה כי טוב הוא. לזה אמר וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, שהוא עולם המתייחס אליו יום, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ תשובה ניצחת, כי ה' בוחר הקיום לידידיו וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ" [לשון הכתוב המובא לעיל, ופירוש רש"י שם].
- בפרשת ראה – ביאר האור החיים הקדוש את הפסוק (דברים יא, כו) "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה", על פי דברי הספרי (שם) "אמר להם משה לישראל, אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים שנים ושלשה ימים וסופם לידחות", שכוונת הכתוב לומר "הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה, פירוש ברכה שהיא גם כן קללה, והיא שלוות הרשעים בעולם הזה, שאינה אלא בזמן מועט, שעולם הזה יקרא יום אחד, על דרך אומרו (דברים ז, יא) הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם [ולמחר לקבל שכרם; עירובין כב, א]. והוא מה שדקדק לומר הַיּוֹם סמוך לזכרון בְּרָכָה, לומר שאינה בְּרָכָה אלא הַיּוֹם, ולא למחר, ואדרבה קללה היא, נמצאת טובת עולם הזה מועטת וגוררת קללה" – כי טובת הרשעים בעולם הזה היא מועטת, שהרי אינה אלא "יום אחד", וגוררת אחריה קללה מרובה לעולם הבא, שהוא נצחי.
הצדיקים יסבלו צער גדול בעולם הזה – לתכלית הטוב הנצחי
ג. כפי שהוזכר לעיל, הטעם לעונש הצדיקים ביסורים בעולם הזה הוא, כדי לטהרם ולזככם, שיהיו ראויים "לתכלית הטוב הנצחי" בעולם הבא. לפי זה ביאר האור החיים הקדוש בפרשת תולדות (בראשית כה, כב) כי רבקה לא הקפידה על צער ההריון שהיה לה "כי הצדיקים יסבלו צער גדול בעולם הזה לתכלית טוב הנצחי".
וכן ביאר לפי היסודות האמורים לעיל, את לשון הכתוב בפרשת וישלח (בראשית לו, כז) "אֵלֶּה בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן", כי "באמצעות יסוריהם בעולם הזה, ירבה אוצרם בעולם הבא. והוא אומרו אֵלֶּה בְּנֵי אֵצֶר, פירוש אותם שחפצים לאצור אוצר בטוב הנצחי, צריכים בעולם הזה לסבול יסורים, בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן. ומודיע הכתוב כי היסורים הם עושים אוצרות מלאים כל טוב למעלה באמצעותם. ומעתה מי האיש החפץ חיים העליונים, ולאצור אוצרות הטוב, ימאוס בעולם הזה ובתענוגיו. ויקבל עליו בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן, תרגום צרה עקא, לטוב לו כל הימים ולמלאות אוצרותיו"[3].
ואמנם כבר בבריאת העולם נקבע כי ה"אוצר" הטוב והנצחי, אינו נמצא בעולם הזה אלא בעולם הבא, וכפי שפירש האור החיים הקדוש, באופן הט"ו לביאור הפסוק (בראשית א, א) "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", וזה לשונו: "כאן הודיענו הכתוב כי לא ישלם לצדיקים שכר התורה והמצות בעולם הזה, עד אשר יכין להם אוצר הטוב שהוא העיקר לחלק הנשמה. ואחר כך אם יותיר, מטיבים לו גם בעולם הזה, כי יבחר ה' תחילה להכין לאדם גמול עולם העליון שהוא הנצחי. והוא שרמז באומרו בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם, שהם עולם הנשמות, ואחר כך וְאֵת הָאָרֶץ, שהוא עולם השפל, אם העדיף בטובו. הא למדת שאין מטיבים לצדיקים בעולם הזה עד אחר שיזכו בנחלתם לאור באור החיים".
מדוע לבני תורה אין פרנסה בעולם
ד. בכלל שאלת "צדיק ורע לו", יש להבין מדוע פרנסתם של בני התורה דחוקה.
נתבונן במה שכתב האור החיים הקדוש בפרשת קדושים (ויקרא יט, יג) בנדון: "בני תורה אין להם פרנסתם בעולם הזה, וכאומרם (ילקוט משלי, רמז תתקלד) שאמרה תורה מפני מה בָּנַי עניים. והטעם הוא, שמעתי טעם נכון משם האריז"ל, כי אין העולם יכול לסבול רוב הטובה אשר תינתן בשביל הצדיקים. לזה אינו משפיע אלא לבינונים, ודרך שם יהיו ניזונים בני תורה. הא למדת שאין העשירים אלא מרזב אשר הוכן להסתפקות הצורך לצדיקים".
על פי דברי האור החיים הקדוש, ביאר רבי יעקב יוסף מאוסטראה (רב ייבי, חידושי תהלים, מזמור לא) את לשון הכתוב (שם פסוק כ) "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם", והיינו "ששכרך שאתה נותן לצדיק גדול מאד, והראיה אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ, שאתה צריך לצפון השכר לעולם הבא. ועולם הזה קטן מהכיל, אלא למי אתה נותן שכר בעולם הזה. פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם, היינו בני אדם שמקיימים תורה ומצות ומחשבתם נגד בני אדם, כדי שישבחו אותם בני אדם. נמצא שיש להם פניה רעה, לכך נותן להם שכרם בעולם הזה. זהו פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם, פעלת שכרם בעולם הזה לאותם שחוסים בך נגד בני אדם".
עוד מצאנו בדברי האור החיים הקדוש, כי בני תורה נתונים ב"לחץ" מסוג נוסף, כפי שכתב בפרשת כי תבוא בביאור הפסוק (דברים כו, ז) "וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ", כי "עָנְיֵנוּ – זה העניות הנסבך עם לומדי תורה, כאומרם ז"ל שאמרה תורה לפני הקב"ה, מפני מה בני עניים. עֲמָלֵנוּ – היינו עמל התורה "על דרך אומרם (ברכות יז, א) אשרי מי שעמלו בתורה וגו', ומה גם בדורות האחרונים, שרב עמלם להוציא לאור משפט אחד והלכה אחת. לַחֲצֵנוּ – [פירושו] כל הנסמך לתורה, רבו לוחציו, ועיני כל אליו ישברו". כלומר, תלמידי חכמים אינם רואים מנוחה, ויש להם "לוחצים" הרודפים ומפריעים להם בעבודתם.
בפירוש מאור החיים, הביא דברים מופלאים שכתב רבי חיים פלאג'י בספרו נפש כל חי (מערכת ת אות מ) בענין זה: "קיבלתי מפי מר אהובינו הרב חסידא קדישא כמוה"ר נסים זרחיה אזולאי ז"ל בן בנו מהרב הגדול חיד"א ז"ל, שהיה לו קבלה מהרב מר זקנו הנזכר, כי כל תלמיד חכם שהוא גדול בתורה, רודפים אחריו ורבים קמים עליו על לא חמס בכפיו. וזה יהיה כוונת הכתוב בסדר בשלח (שמות טז, ז) וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ. וזה למעלה מארבעים שנה כשזכיתי להוציא ספרי סמיכה לחיים, חלמתי בו בפרק בלילה, שבא אלי הרב הקדוש מוהר"ר חיים בן עטר ז"ל, בעל ספרי פרי תואר ואור החיים וחפץ ה' וראשון לציון, וכה אמר אלי, אתה נסמך מהרב מר זקנך ז"ל, אל תירא ואל תחת, כי אנכי שומר על פתחך. וזאת שנית, כי מה שאירע לי בספר פרי תואר, שעשיר אחד ממקום אחר נתן בלבו לתת מתנה להדפיס ספר התורה הזה, אירע לך. ואת הג', בוא אתה תראה מה שכתבתי בספרי אור החיים על פסוק "ואת לחצנו", זהו תוכן דבריו. והצצתי בספרו אור החיים סדר תבוא בפירוש הכתוב "ואת לחצנו", שם כתב הרב ז"ל כל המשך הכתובים על התלמידי חכמים העוסקים בתורה, ובכלל פירש "ואת לחצנו", כי כל הנסמך בתורה רבו לוחציו, ועיני הכל אליו ישברו, זהו תורף אמרי קדוש זי"ע אכי"ר".
הקב"ה משלם לרשעים שכרם בעולם הזה – כפי רצונם
ה. להשלמת ביאור הענין, נעיין במה שכתב מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (ויקרא מאמר ה) בהסבר הנהגת השי"ת לפרוע לרשעים את תשלום זכויותיהם בעולם הזה, ולא לשמור את התשלום לעולם הבא – כי זהו חפצם ורצונם.
יסוד הדברים מבואר במה שכתב הרמב"ן (ויקרא יח, ה) כי "חיי האדם במצות כפי הכנתו להם. העושה המצוות שלא לשמן על מנת לקבל פרס, יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד, ועל זה נאמר (משלי ג, טז) בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, ופירשו (שבת סג, א) למשמאילים בה עושר וכבוד". ביאור דבריו: "מאחר והחיים הניתנים לאדם הם כפי התכלית המכוונת בעבודת הכנתו במצוה, אם כל תכלית קיום המצווה הוא "שלא לשמן על מנת לקבל פרס", והיינו פרס בעולם הזה. אזי כפי הכנה זו, גם מציאות ה"חיים", שנקבעת על ידי מצוה שנעשית באופן זה, היא חיים בעולם הזה "בעושר ובנכסים וכבוד" – ולא חיי נצח בעולם הבא".
כעין דבריו כתב החיד"א (יוסף תהלות מזמור לז) שהקב"ה משלם לכל אדם "כאוות נפשו" – לצדיקים שכל מגמתם וחפצם לחזות בנועם ה', נפרעים בעולם הזה על חטאיהם, כדי שיזכו להתענג על ה' לעולם הבא. ולרשעים שכל חפצם ליהנות מהבלי העולם הזה, משלמים כפי רצונם, ושכר המצוות שעושים משולם במטבע של הנאות בעולם הזה[4].
וביאר מו"ר הגרש"ז: "לפי דברי הרמב"ן מבואר מה שכתב החיד"א, שהוא כעין יסוד דברי הרמב"ן, שהחיים הניתנים לאדם הם כפי התכלית המכוונת בעבודת הכנתו במצוה. כאשר תכלית קיום המצוה היא "שלא לשמן על מנת לקבל פרס", אזי כפי הכנה זו, גם מציאות החיים שנקבעת על ידי מצוה שנעשית באופן זה, היא חיים בעולם הזה "בעושר ובנכסים וכבוד" ולא חיי נצח בעולם הבא. ואילו כאשר ההכנה במצווה היא בעבודה מיראה או בעבודה מאהבה, כבר זוכים שהחיים במצוה היא מציאות חיי נצח בעולם הבא, ואפילו זכות בעולם הזה והבא גם יחד. והיינו כעין דברי החיד"א, שהקב"ה משלם לצדיקם ולרשעים "כאוות נפשם". כלומר, לפי כוונתם ורצונם, כך שכרם. כי "חיי האדם במצוות כפי הכנתו להם" – באותה מידת חיות שחיים עם המצוה, כן נקבעת מציאות החיים".
ולכן הרשעים שכל תאוות נפשם ענייני העולם הזה, ואין להם כל חפץ ורצון בתשלום שכר לעולם הבא, מקבלים את השכר בעד מעשיהם הטובים, כפי "הכנתם" – בעולם הזה.
עומק הנהגת השי"ת בעולם – ליקוטים מדברי הרמח"ל
ו. כפי שנזכר לעיל, תקצר היריעה מלהשתרע בנושאים המדוברים העומדים בכבשונו של עולם – עומק סדרי מחשבת הבורא יתברך והנהגתו. ועוד רגע נדבר בו, ליקוט קצר מתורת הרמח"ל, אשר טרח רבות בספרו דעת תבונות בליבון סוגיא זו לכלליה ופרטיה:
- בסימן נ – "אמנם, הנה זה הוא מחוקו של היחוד העליון לבדו ב"ה – להראות עוצם ממשלתו השלמה; שכל הזמן שהוא רוצה, מניח העולם להיות סוער והולך בילדי הזמן, עת אשר שלט הרע בעולם. ולא עוד, אלא שאינו מעכב על ידי הרע הזה מעשות כל אשר בכוחו לעשות, ואפילו מגיעות בריותיו עד הדיוטא התחתונה. אפס כי לא מפני זה יאבד עולמו, כי הממשלה לו לבדו, והוא עשה, והוא סובל, והוא מחץ, והוא ירפא, ואין עוד מלבדו. והנה זה יתד חזק לאמונת בני ישראל, אשר לא ירך לבם לא מאורך הגלות ולא ממרירותו הקשה, כי אדרבה, הרשה הקב"ה והניח לרע לעשות כל מה שבכוחו לעשות, כמו שביארנו. ובסוף הכל, כל יותר שהקשה הרע את עול סבלו על הבריות, כן יותר יגלה כח יחודו ית' וממשלתו העצומה, אשר הוא כל יכול. ומתוך עומק הצרות הרבות והרעות, מצמיח ישועה בכוחו הגדול ודאי".
- בסימן נד – "עוד אודיעך בענין הזה דבר יותר פרטי, והוא – כי ודאי בכל מדה ומדה שהוא ית"ש מודד לנו, נבחין שני עניינים, הנראה והנסתר. דהיינו, הנראה – הוא השכר והעונש, למי שנמדדה לו המדה ההיא לפי מה שהיא, הטובה היא אם רעה. והנסתר – היא העצה העמוקה הנמצאת תמיד בכל מדותיו, להביא בהן את הבריות לתיקון הכללי. כי כך היא המדה ודאי, שאין לך מעשה קטן או גדול שאין תוכיות כוונתו לתיקון השלם, וכענין שאמרו (ברכות ס, א כגירסת עין יעקב), כל מאי דעבדין מן שמיא – טב. והם הם דברי הנביא (ישעיהו יב, א) יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי. כי יודיע דרכיו הקב"ה לעתיד לבוא לעיני כל ישראל, איך אפילו התוכחות והיסורין, לא היו אלא הזמנות לטובה, והכנה ממש לברכה. כי הקב"ה אינו רוצה אלא בתיקון בריאתו, ואינו דוחה הרשעים בשתי ידים; אלא אדרבה, מצרפם בכור להיתקן, ולצאת מנוקים מכל סיג. והכוונה זאת אחת היא לו יתברך בכל מעשיו שהוא [עושה] עמנו, להימין ולהשמאיל, וכמו שביארנו לעיל.
ואמנם צריך שתדעי כי כל מעשה ה' נורא הוא, ורחב ועמוק לאין תכלית, כענין שנאמר (תהלים צב, ו) מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', והקטן שבכל מעשיו יש בו כל כך מן החכמה הרבה והעמוקה, שאי אפשר לרדת לעמקה לעולם. והוא ענין הכתוב (תהלים שם) מאד עמקו מחשבותיך. והנה עתה אין מעשי ה' מובנים לנו כלל, אלא שטחיותם הוא הנראה, ותוכיותם האמיתי מסתתר, כי הרי התוך הזה שווה בכולם – שכולם רק טוב ולא רע כלל, וזה אינו נראה ומובן עתה ודאי. אך לעתיד לבא זה לפחות נראה ונשיג, איך היו כולם מסיבות תחבולותיו ית' עמוקות להטיב לנו באחריתנו".
שלוות הרשעים גורמת לטעות שאינם נשפטים על מעשיהם – וצריך על זה תשובה ווידוי
ז. כפי שהוזכר לעיל [אות א] בדברי הרמב"ן בהקדמה לפירושו על ספר איוב, שאלת "צדיק ורע לו" היא "שורש המרי לכפירה גמורה" בכל הדורות.
כעין זה מבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, מ) כי הרשעים ושלוותם "מכלה את אמונת עם בני ישראל", היות וממה ש"רשע וטוב לו", ניתן לכאורה להסיק שאין דין ואין דיין ח"ו.
אשר על כן, על מנת להסיר טעות זו מן השורש, יש לעשות על כך תשובה שלימה ווידוי, ועניו זה נרמז בלשון הכתוב: "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי", כדברי האור החיים הקדוש: "ונראה לפרש הכתובים על זה הדרך, כי לצד שטעות מתמידי העבירות תבוא להם מעין טועה, בראותם מה שלפניהם, אשר התעיבו עוול, שנה אחר שנה, ודרכם צלחה, ושלוותם רבה לאין חקר, אף כי חטאתם כבדה. ודבר זה כילה אמונת עם בני ישראל, בעונש הרשע ושכר הצדיק. לזה אמר ה' בעת שובם ויבואו להתוודות, צריכים להתוודות גם כן כי אבותיהם חטאו. והוא אומרו וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וגומר וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם, כדי להסיר טעות שהיו בו, שאין זה מעשה רע ממה שעשאוהו ראשונים ולא נענשו. ויאמרו בפיהם אבותינו חטאו והרשיעו, ואנחנו עוונותיהם סבלנו, לצד שאחזו מעשה אבותיהם בידיהם".
מתבאר איפוא, כי מחשבה זו, להסיק מסקנה מוטעית משלוות הרשעים בעולם הזה על הנהגת הקב"ה ודרכי משפטו "בעונש הרשע ושכר הצדיק", היא חטא "המכלה אמונת בני ישראל", אשר יש לעשות עליו תשובה שלימה ווידוי.
הסוכה "צילא דמהימנותא" – אמונה בכל המצבים ובכל הנסיונות
ח. לחבר ענין לענין בענינא דיומא – פרשת האזינו הנקראת סמוך לחג הסוכות, נסיים בדברי הנתיבות שלום (ח"ב סוכות, מאמר שני) בביאור הלימוד ממהות הסוכה לחיזוק האמונה, וטעם קביעת מועד חג הסוכות בחודש תשרי, ובפרט לאחר יום הכיפורים:
"אצל עם ישראל אין שום מצוה בבחינת זכרון בעלמא למאורעות מן העבר, אלא כל הדברים נקבעו לזכרון, המה עניינים נצחיים. אשר נקבעו גם לדורות. כמו פסח שבכל דור ודור הוא זמן חרותינו, וכן שבועות הוא בכל שנה ושנה זמן מתן תורתינו[5]. לכן ירידת המן והבאר שהיו לשעתם בלבד אין להם זכר, כי אינם נצחיים ולא נקבעו לדורות. משא"כ הנס של ענני הכבוד שהקיפו את ישראל במדבר, שהוא נס נצחי, על כן נקבע לדורות. וזהו עיצומו של חג הסוכות, לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ויקרא כג, מ), שהוא שורש האמונה. כי הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ובכל מצב השגחתו יתברך תמידית על ישראל עמו. וכמו שבלכתם במדבר, היה אז בבחינת הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם (דברים ח, טו). כי המדבר הוא משכן כוחות הסטרא אחרא (זוה"ק דף קפ"ד ע"א). וכאשר ישראל היו צריכים לעבור אותו, הקיפם השי"ת בענני כבוד, דהיינו שההשגחה העליונה שמרה וסככה והגינה בעדם כל הארבעים שנה. כמו כן זה עניינו של חג הסוכות שהוא זכר לענני הכבוד, דהיינו שזה ענין נצחי ואות לכל הדורות, שבכל עת ומצב השי"ת שומר ומשגיח על יהודי בהשגחה עליונה מיוחדת. וכמפורש בכתוב לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כל הדורות, בלי שום תנאי. וגם הדורות החשוכים, כשנדמה כי ח"ו סרה מעלינו השגחתו יתברך ובמצב של הסתר, גם הם יֵדְעוּ כי בעצם השגחתו יתברך היא נצחית, גם כשלפעמים היא מוסתרת.
וזהו שנאמר לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כי האמונה היא בדעת, כמו דכתיב (הושע ב, כב) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'. החג הקדוש הזה, הוא יסוד ושורש האמונה בכל הדורות, להחדיר ולהאיר דעתו של אדם מישראל באמונה בשמירה ובהשגחה העליונה של הקב"ה על ישראל. ועל ידי עצם האמונה הזאת שמאמין, בבחינת גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי (תהלים כג, ד), על ידי זה גופא ממשיך על עצמו את השמירה וההשגחה העליונה. וזהו דאיתא בזוה"ק (ח"ג דף ק"ג ע"ב) תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ יָתִיב בְּמָדוֹרָא דָּא, צִלָּא דִּמְהֵימְנוּתָא, שְׁכִינְתָּא פַּרְסָא גַּדְפָהָא עָלֵיהּ מִלְּעֵילָּא [בא ראה, בשעה שאדם יושב במדור הזה, צל האמונה, השכינה פורסת את כנפיה עליו מלמעלה]. היינו כאמור, שהסוכה היא צלא דמהימנותא. וכשיושב בסוכה, הקב"ה פורס עליו כנפיו, ומרגיש השגחתו הפרטית עליו, בחינת אימא דמססכא על בנוהי.
וזהו מאמר הפייטן ליום ב' דסוכות, בַּל תְּהִי מִצְוַת סֻכָּה, בְּעֵינֶיךָ קַלָּה, כִּי כְּנֶגֶד כָּל מִצְוֹת דַּת חֻקּוֹתֶיהָ שְׁקוּלָה. דלכאורה צריך להין במה נתייחדה מצות סוכה, ומה המקור לזה שהיא שקולה כנגד כל המצוות. אכן מיושב על פי המבואר דסוכה עניינה אמונה, והאמונה היא שורש וכלל כל המצוות והתורה, כדכתיב (תהלים קיט, פו) כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה. והיות שמצות סוכה היא שורש האמונה – לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, אשר ממנה יונקים ושואבים אמונה לכל השנה, אם כן שפיר שקולה היא כנגד כל המצוות.
לאור הדברים יתבאר הטעם למה ציוותה התוה"ק לעשות סוכה בחודש תשרי[6]. כי אכן זמנו דווקא אחרי יום הכיפורים. אחרי שביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם, ואיש יהודי פותח אז דף חדש בחייו, ומתחיל להיכנס מחדש לעבודת ה'. לכן הענין הראשון הוא אמונה, שזו מצות סוכה. כי תחילת דרכו של יהודי בעבודת ה' היא לעשות סוכתו קבע, לקחת עצמו לאמונה – שהיא תחילת הכל וסוף הכל".
* * *
[1] כפי שפירש האור החיים הקדוש (שם פסוק ב) "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, פירוש על דרך אומרם ז"ל (אבות פ"ג משנה יז) אם אין קמח אין תורה, יכוון הכתוב במאמר זה, כי כמו שה' נותן מטר לזון ולפרנס, כמו כן צריכים הם ללמוד תורה. וזה שיעור הכתוב, יטיף כמו שאני מטיף המטר לקחי, וכאילו אמר יערוף לקחי כמטר. שאין הקב"ה שואל מהאדם ללמוד תורה, עד שמכין לו פרנסתו. וממוצא דבר אתה למד, שאם לא יטיפו מפיהם טיפי תורה, אין חפץ ה' לתת מטר. והוא מה שפירשנו במאמר התנא (אבות פ"ג משנה יז) אם אין קמח אין תורה, פירוש אם ראית שאין קמח, דע שאין תורה". וראה במה שנתבאר ענין זה בפרשת כי תבוא מאמר התורה כוללת כל הטובות שבעולם [אות ו].
[2] וראה גם בדברי הרמב"ן בשער הגמול, תוספת ביאור בדרך הנהגה זו של הקב"ה, והדברים ידועים וארוכים, ונציין רק למה שכתב שם בתוך דבריו, לאחר שביאר את דרך ההנהגה "בפרעון מקצת העוונות בעולם הזה לזכותו לגמרי או להאבידו לעולם הבא", וזה לשונו: "והנה כפי הסברא הראשונה, הכל בטעם ידוע ובטענה מושגת. וזה שאומרים הנביאים בדבר זה, ומה שצווחים על הענין, אינו אלא כדברי החולה שמצטער על חוליו, ומפליג בחזקת החולי, וצועק על תוקף הצער והכאב, והיאך אירע לו כך, והיאך אפשר לו ענין צערו הגדול. כלומר, שהנביאים מתמיהים לפני הקב"ה ואומרים לפניו, רבש"ע למה תתנהג בזו המדה ונבלה ימינו בבהלה, ואלה הרשעים שפושטים ידם בזבול קדשך בשלום ובשלוה בעולם, אע"פ שיודעים שהמדה אמת והמשפט צדק".
[3] ונתבארו הדברים בפרשת וישלח מאמר היסורים – האוצר הטוב הנצחי.
[4] וכן פירש החיד"א (יוסף תהלות מזמור ז) את הפסוק (שם י) "יִגְמָר נָא רַע רְשָׁעִים", וזה לשונו: "שישולמו ברע כי קצת מצוות יותן להם בעולם הזה שכרם. וּתְכוֹנֵן צַדִּיק – כי איזה חטא נפרע בעולם הזה וישאר נקי ובר בעולם הבא. ואם כה יאמר האומר מדוע עשה ה' ככה לתת לרשע מעט מצוות שעשה בעולם הזה, הלוא טוב כי לפחות זה המעט שיש לו יהיה לו לעולם הבא. לזה אמר וּבֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת אֱלֹקִים צַדִּיק – והוא רואה כי כל מעייני הרשע בעולם הזה, ועל פי מידותיו ורצונו פורע לו בעולם הזה. והצדיק אזיל איפכא, כי מאוויי לבו בעולם הבא, ולפי רצונו וחשקו כה יעשה לו, וצדיק ה' בכל דרכיו".
[5] וידועים בזה דברי הרמח"ל (דרך ה', חלק רביעי פרק שביעי אות ו) שכתב: "סדר שסידרה החכמה עליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מן הזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר עלינו אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו. והנה על פי זה נצטווינו בחג הפסח, בכל העניינים שנצטווינו לזכר יציאת מצרים, כי היות התיקון הגדול ההוא תיקון גדול מאד שנתקנו בו, הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותתחדש בנו תולדת אותו התיקון, ועל כן נתחייבנו באותם העניינים כולם. ועל דרך זה, חג השבועות למתן התורה, וחג הסוכות לענין ענני הכבוד, אף על פי שאינו אותו הזמן בפרט, אלא שקבעה התורה חג זה לזכרון ענין זה, וכמו שכתוב כי בסוכות הושבתי, וכן לחנוכה, וכן בפורים".
[6] כפי שכבר תמה הטור (או"ח סימן תרכה) וכתב: "ואע"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן, לא צוונו לעשות סוכה באותו הזמן לפי שהוא ימות הקיץ, ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך. ולכן צוה אותנו שנעשה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו ואנחנו יוצאים מן הבית לישב בסוכה, בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה".
