הצלה ורפואת נכרים

תקציר השיעור

הצלה ורפואת נכרים

חילול שבת לצורך רפואת נכרים

בשנת תשכ"ו התפרסם בעיתונות מכתב שעורר הדים רבים, ובעקבותיו קמה סערה ציבורית, סביב השאלה, האם מותר לחלל שבת לצורך הצלת חיי נכרים.

א. הצלת נכרי כאשר אין צורך לעבור על איסור – "לא מעלין ולא מורידין"

בסוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה מבואר בדינם של עובדי כוכבים כי "לא מעלין ולא מורידין" אותם. בהמשך הסוגיא מפורש בדברי רבותינו הראשונים שאסור לרפא נכרי [הרמב"ם פירש מטעם איסור "לא תחנם"]. יחד עם זאת, איסור זה לא נאמר כאשר בעקבותיו עלולה להתפתח "איבה" של הנכרים כלפי היהודים [אשר תוביל לסכנת נפשות], כמבואר בסוגיא שם.

ב. רפואת נכרי בשכר

פרטי הדינים בענין רפואת נכרי בחינם ובשכר משום איבה, ודברי הפוסקים מדוע לא ניתן לרפאותם בשכר אף בלא טעם איבה, כי איסור "לא תחנם" הוא רק בחינם.

ג. רפואת והצלת נכרי – פסק הלכה

ד. הצלת הנכרי כאשר הדבר כרוך בחילול שבת

במשנה במסכת יומא מובא כי בשבת אסור לפקח "גל" [מפולת] מעל נכרי, ומוכח מכך שהצלת נכרי ודאי אינה מתירה חילול שבת, ויש לעיין מדוע.

ה. עשיית איסור להצלת נכרי משום איבה

בסוגיא נתבאר ההיתר ליילד נכריה בשבת משום איבה, וכתבו תוספות כי ההיתר הוא רק כשאין איסור מדאורייתא. רבותינו הראשונים והפוסקים דנו בענין זה, הלכה למעשה.

ו. חשש איבה – היתר מדין פיקוח נפש

מדברי הפוסקים שנתבארו עד כה, וכפי שהכריע המשנה ברורה, אין היתר לחלל שבת במלאכה דאורייתא לצורך רפואת נכרים, אפילו כאשר יש חשש "איבה".  אולם החתם סופר הביא ראיה מפסק הרמ"א, להתיר חילול שבת בכיבוי דליקה שפרצה אצל נכרי, כאשר יש חשש שהימנעות מכך תוביל לסכנת פיקוח נפש מצדם של הנכרים • בשו"ת דברי חיים הזכיר, כי ההיתר לחלל שבת לרפואת נכרי הוא מתקנת "ועד ארבע ארצות" [הקהילות היהודיות במזרח אירופה – פולין, רייסן, ואהלין וליטא].

ז. חילול שבת לרפואת נכרים לנוכח המציאות בימינו – הכרעת הפוסקים

בימינו, אמצעי התקשורת מעבירים מידע בשניות ספורות, ולכן החשש לאיבה שתגרום לפיקוח נפש כתוצאה מהימנעות בטיפול חולים נכרים הוא ודאי, ומחזק את דברי החתם סופר וסברתו.

מסיבה זו, עמודי ההוראה של הדור האחרון, התירו לרופאים לחלל שבת גם במלאכות מדאורייתא, לצורך ריפוי חולים נכרים • סיבה נוספת להיתר – על פי חידושו של המהרי"ק  שכאשר כוונתו לרפא נכרי כדי שלא יוזק הוא מכך, נחשב הדבר למלאכה שאינה צריכה לגופה • גדרי פיקוח נפש "עתידי".

הצלה ורפואת נכרים

הצלה ורפואת נכרים

בשנת תשכ"ו התפרסם בעיתונות (1א) מכתב על מעשה [שהיה פורבוקציה עיתונאית] שבו נכרי נזקק לטיפול מציל חיים, ויהודים שומרי תורה ומצוות נמנעו מלחלל שבת להצלתו. הדבר עורר סערה ציבורית, לה נדרשו הרב הראשי דאז, רבי איסר יהודה אונטרמן (11א) ושר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג (1א).

כפי שנראה, מדובר בסוגיא שבה דנו הפוסקים, האם כאשר הימנעות מחילול שבת להצלת הנכרי, עלולה לגרום ל"איבה" של הנכרים כלפי היהודים – זו סיבה להתיר חילול השבת.

א. הצלת נכרי כאשר אין צורך לעבור איסור – "לא מעלין ולא מורידין"

במשנה במסכת עבודה זרה (2א) נאמר: "בת ישראל לא תיילד את הנכרית, מפני שמיילדת בן לעבודה זרה". בסוגיית הגמרא הובאה הברייתא: "יהודית מיילדת עובדת כוכבים בשכר, אבל לא בחנם", וביאר רב יוסף: "בשכר שרי משום איבה". ופירש רש"י: "ומתניתין בחנם קמיירי, דמצי לאישתמוטי ולמימר צריכה אני לשכר מזונותי". כלומר, הברייתא התירה ליילד נכרית בשכר, מחשש שתעורר שנאת אומות העולם לישראל, כי יאמרו שנשות ישראל אינן מסייעות לנשות הנכרים ללדת. והאיסור האמור במשנה ליילד נכרית הוא בחינם, כי באופן זה אין חשש איבה, היות והישראלית יכולה "להשתמט" מיילוד הנכרית, על ידי שתאמר שהיא זקוקה לממון לפרנסתה ולכן היא לא מוכנה ליילד בחנם. מכאן למד רב יוסף, להתיר ליילד נכרית בשבת בשכר: "אולודי עובדת כוכבים בשבתא בשכר, שרי משום איבה". כלומר, מאחר והנכריות רואות שמחללים שבת ליילד יהודיות בשכר, יש להתיר ליילד גם את הנכריות תוך כדי חילול שבת, מחשש "איבה" – שהנכרים ישנאו את היהודים כי הם נמנעים מליילד את נשותיהם. על כך השיב לו אביי: "יכולה למימר לה, דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו, דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן". אביי סבר כי חשש איבה לא מתיר חילול שבת לצורך יילוד נכרית, היות והישראלית יכולה "להשתמט" מהנכרים ולומר להם "דידן דמנטרי שבתא מחללינן עלייהו" – על נשותינו ששומרות את השבת, מותר לנו לחללה עבורן כדי ליילדן, מה שאין כן "דידכו דלא מינטרי שבתא" – הנשים הנכריות אינן שומרות שבת, ולכן אסור לנו לחלל את השבת ליילדן.

לדעת הרמב"ם (2ב) טעם האיסור לרפא נכרי הוא כי "אסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם, לפיכך אם ראה נכרי עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר לא יעלנו". במקום אחר כתב הרמב"ם (2ג) טעם נוסף: "ואסור להצילן אם נטו למות כגון שראה אחד מהן שנפל לים אינו מעלהו שנאמר לא תעמוד על דם רעך, ואין זה רֵע".

עם זאת, בדברי המאירי (3א) מבואר כי דברי הגמרא נאמרו רק על עובדי אלילים "שלא היו גדורים בדרכי הדתות, ואדרבה כל עבירה וכל כיעור יפה בעיניהם. הא כל שהוא מעובדי האלוהות, אף על פי שאינו מכלל הדת, אינו בדין זה חלילה וחס. וכבר ידעת בגר תושב והוא שקבל עליו שבע מצות שאתה מצווה להחיותו".

וראה גם במה שכתב בבאר הגולה (3ב) לחלק בין עובדי האלילים לאומות העולם שאנו חיים ביניהם בזמנינו.

[בספר חזון יחזקאל (3ג) דן בדקדוק לשון הרמב"ם, האם אין חובה להצילו או שיש איסור בהצלתו, וכתב כי בדברי המאירי (3א) מפורש שאין איסור להצילם].

ב. רפואת נכרי בשכר

בסוגיית גמרא (2א) נתבארו פרטי הדינים בענין רפואת נכרי בחינם ובשכר משום איבה. והקשה המנחת חינוך (3ד) לפי טעמו של הרמב"ם שהאיסור לרפא הוא משום "לא תחנם", מדוע נאסר לרפא בשכר והרי נאסרה רק "מתנת חנם" – "אבל הלאו דמתנת חנם לא שייך אם עושה בשביל הנאת עצמו כי אינו חנם".

ואמנם הסמ"ג (4א) הוכיח מדברי הגמרא בגיטין (ע, א) כי מותר לרפא נכרי בשכר "ועל זה סמך רבינו משה [הרמב"ם] להיות רופא בארץ מצרים לישמעאלים". וראה במה שכתב בספר דינא דחיי (4א) בביאור מחלוקת הראשונים האם מותר לרפא נכרי בשכר, ובביאור דברי הסמ"ג שהרמב"ם נטל שכר מישמעאלים – כי לשיטתו הם אינם עובדי עבודה זרה.

ג. רפואת והצלת נכרי – פסק הלכה

בשולחן ערוך (4ב) נפסק: "עובדי גלולים משבעה העממים, בעת שלא היה בינינו וביניהם מלחמה, אין מסבבים להם המיתה, ואסור להצילם אם נטו למות, כגון שראה אחד מהם שנפל לים, אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר. לפיכך אסור לרפאותן, אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא משום איבה (דאז אפילו בחנם שרי, אם לא יוכל להשמט אפילו בחנם. וכן היה מותר היה לנסות רפואה באחד משבעה העממים אם תועיל)".

ד. הצלת הנכרי כאשר הדבר כרוך בחילול שבת

במשנה במסכת יומא (5א) מובא כי בשבת אסור לפקח "גל" [מפולת] מעל נכרי, ומוכח מכך שהצלת נכרי ודאי לא מתירה חילול שבת [ואף בנכרים שמצווים להצילם כגר תושב, ראה בדברי הרמב"ם 2ב]. ומבואר במסקנת הסוגיא ביומא (שם) כי הטעם שפיקוח נפש דוחה שבת בישראל נלמד מהכתוב "וָחַי בָּהֶם", ודרשו חז"ל "ולא שימות בהם".

בקובץ תשובות (5ג) הקשה על כך, מדברי הגמרא בבבא קמא (לח, א) שהפסוק "וָחַי בָּהֶם" נאמר גם על נכרים. ואם כן יש לתמוה מדוע אין חיוב לחלל שבת להצלת נכרים, והרי גם בהם לכאורה נאמר המדרש "ולא שימות בהם". וכתב כי גם "לפי גמרא דילן דקאי וָחַי בָּהֶם גם על בן נח, ודאי אי אפשר לחלל את השבת בכדי להצילו. והטעם, כי להציל יהודי מחוייב מהכתוב (דברים כב, כ) וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ, אתה מחוייב בהשבת גופו, וכל יהודי ערב בעד חברו ומחויב במצוַת וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. מה שאין כן נכרי, אין מצוה להשיב לנכרי אבידת גופו", יעויין בכל דבריו שם.

ה. עשיית איסור להצלת נכרי משום איבה

בסוגיא לעיל (2א) נתבאר ההיתר ליילד נכריה בשבת משום איבה, וכתבו התוספות (ד"ה סבר) כי חשש איבה באמת מתיר רק איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא. ולדעת הריטב"א (6א) אפילו "איסורים של דבריהם" לא התירו משום איבה. רבותינו הראשונים והפוסקים דנו בענין זה, הלכה למעשה.

מרן השולחן ערוך (6ב) פסק: "כותית עכו"ם אין מילדין אותה בשבת, אפילו בדבר שאין בו חילול שבת". וכתב  המשנה ברורה (ס"ק ח) שההיתר לחלל שבת לרפואת נכרי הוא רק במלאכות האסורות מדרבנן ולא מלאכות האסורות מהתורה: "ודע דהרופאים בזמנינו אפילו היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל, דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים [ועוברים על איסור תחומין מדאורייתא], וכותבים [מרשם רפואי] ושוחקים סממנים בעצמם [ועוברים על איסור טוחן מדאורייתא], ואין להם על מה שיסמוכו. דאפילו אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין הנכרים, איסור דאורייתא בוודאי אסור לכולי עלמא, ומחללי שבת גמורים הם במזיד, השם ישמרנו". דברים נחרצים אלו, לכאורה לא מותירים ספק בכך שאין היתר לחלל שבת באיסור דאורייתא עבור הצלת נכרי, גם כאשר יש חשש איבה', ורופא שיודע זאת ואינו מקפיד על כך הוא "מחלל שבת במזיד".

בשו"ת ישכיל עבדי (6ג) הביא את דברי המשנה ברורה והסיק שאין שום היתר לחלל שבת באיסור דאורייתא, אפילו במקום איבה "דיכול לומר להם דאין מחללים שבת אלא על מי ששומר שבת, וליכא בזה חשש שנאה, אחרי שמסביר להם הטעם".

ו. חשש איבה – היתר מדין פקוח נפש

מדברי הפוסקים שנתבארו עד כה, וכפי שהכריע המשנה ברורה, אין היתר איפוא, לחלל שבת במלאכה דאורייתא לצורך רפואת נכרים, אפילו כאשר יש חשש איבה.

אולם החתם סופר (7ג) הביא ראיה מפסק הרמ"א (7ב), להתיר חילול שבת בכיבוי דליקה שפרצה אצל נכרי, כאשר יש חשש שהימנעות מכך תוביל לסכנת פיקוח נפש מצדם של הנכרים. המקור לפסק הרמ"א, הוא סוגיית הגמרא במסכת עירובין (6ד) בנדון נכרים שצרו על עיירות ישראל שבאו על עסקי נפשות "יוצאים עליהן בכלי זיינן ומחללים עליהן שבת, ובעיר הסמוכה לספר, אפילו על עסקי תבן וקש יוצאים עליהם". ובתרומת הדשן (7א) למד מכך להתיר לכבות דליקה שנפלה בשבת בזמן הזה, והרמ"א (7ב) הביא להלכה את דבריו: "הדינים הנזכרים בדיני הדליקה הני מילי בימיהם, אבל בזמן שאנו שרויים בין עובדי כוכבים והיה חשש סכנת נפשות, כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר לכבות דליקה בשבת משום דיש בה סכנת נפשות, והזריז הרי זה משובח. ומכל מקום הכל לפי הענין, דאם היו בטוחים ודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר, אסור לכבות. אבל בחשש סכנת ספק מותר לכבות אפילו הדליקה בביתו של כותי, וכן נוהגים". ומכאן למד החתם סופר: "וגדולה מזה התירו כיבוי דליקה אפילו יוצאת מבית נכרי שאין סכנה לישראל מחמת יציאת האש, מכל מקום אם לא יסייע לכבות יבוא לידי סכנה". כלומר, ההיתר לכבות דליקה בביתו של נכרי, הוא לא בגלל הסכנה מהאש הבוערת, אלא בגלל הסכנה שתיגרם ליהודים אם לא יסייעו לכיבוי הדליקה. ולכן גם ליהודי מותר לכבות את הדליקה בשבת.

בתשובה נוספת (8א) כתב החתם סופר, כי מחשש איבה בזמנינו, מותר לעבור גם על איסור דאורייתא ביילוד נכריה בשבת: "ואמנם לחתוך הטבור שהוא מלאכה דאורייתא, תצוה לנכריה הבריאה העומדת על צדה לחתוך. ואם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות, יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא. אף על גב דמלשון המגן אברהם משמע דוקא כיבוי, דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה [ולכן] הותר, דלא מלאכה גמורה [אלא איסור דרבנן]. מיהו עיין עירובין (מד, ב) במתניתין, ומה שכתב עליו שלטי גיבורים (שם) יראה להדיא אפילו מלאכה דאורייתא הותר אם אי אפשר בלעדה". ובדרכי תשובה (8ב) כתב "עכשיו מקילים דמילדת ישראל עכו"ם אפילו במלאכות דאורייתא, משום שיש פקודה מהממשלה על זה".

יש לציין כי בשו"ת דברי חיים (8ג) הזכיר, כי ההיתר לחלל שבת לרפואת נכרי גם במלאכות דאורייתא הוא מתקנת "ועד ארבע ארצות" [הקהילות היהודיות במזרח אירופה – פולין, רייסן, ואהלין וליטא].

ומעתה יש לדון האם המשנה ברורה שכתב כי "הרופאים בזמנינו אפילו היותר כשרים", שאינם נזהרים ועוברים על איסור דאורייתא לצורך רפואת נכרי, הם "מחללי שבת גמורים" – חלק על החתם סופר שהתיר לרופאים לחלל שבת במלאכה דאורייתא כאשר יש חשש איבה כתוצאה מהימנעות בטיפול חולים נכרים.

ז. חילול שבת לרפואת נכרים לנוכח המציאות בימינו – הכרעת הפוסקים

בימינו, אמצעי התקשורת מעבירים מידע בשניות ספורות, ולכן החשש לאיבה שתגרום לפיקוח נפש כתוצאה מהימנעות בטיפול חולים נכרים הוא ודאי. הידיעה על רופא יהודי שנמנע מלהציל חולה נכרי, עלולה להיות מופצת מקצה העולם ועד קצהו, ולגרום לסכנת חיים מיידית ליהודים, כי רופאים נכרים ישמעו זאת ובשל כך לא יטפלו בחולים יהודים. מסיבה זו, שלושת עמודי ההוראה של הדור האחרון, התירו לרופאים לחלל שבת גם במלאכות מדאורייתא לצורך ריפוי חולים נכרים: הלוא הם רבי משה פיינשטיין – בשו"ת אגרות משה (9) וראה במה שביאר בדבריו את טעמו של הדברי חיים (8ג). רבי שלמה זלמן אויערבך – בספר שמירת שבת כהלכתה (11ב; הערה מז)   כתב כי "בזמנינו שאפשר להודיע בן רגע מקצה אחד של העולם לשני, ואם לא יטפלו בנכרי, ודאי שיש סכנה גדולה בדבר", ולכן יש להתיר חילול שבת גם במלאכה דאורייתא. רבי עובדיה יוסף – כתב בשו"ת יביע אומר (10) "להתיר טיפול רופא ישראל בחולים נכרים בשבת, על פי הוראת החתם סופר וסיעתו, מחשש לפיקוח נפש של חולים יהודים הנמצאים בטיפולם של רופאים נכרים. ובפרט בזמן הזה שעל ידי כלי התקשורת החדישים, ברגע אחד יכולים לדעת כל המתרחש בעולם קטן זה. כי בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מיליהם. ודלא כהגאון החסיד בעל משנה ברורה, שדן את הרופאים שלנו כמחללי שבת במזיד ח"ו. ונעלם מעיני קדשו דברי הגאון החתם סופר וסיעתו שפסקו להיתר מטעם פיקוח נפש של ישראל". מדבריו נראה כי המשנה ברורה לא הסכים עם החתם סופר, אלא שיש להכריע למעשה כי בזמננו החשש מפני איבה הוא סכנה ממשית, ומותר לחלל שבת גם במלאכה מהתורה. אולם יתכן שגם המשנה היה מתיר לחלל שבת במלאכות דאורייתא כאשר כתוצאה מהאיבה יש סכנת הנפשות ודאית, וצ"ע.

באגרות משה וביביע אומר הוזכרה סיבה נוספת להיתר – על פי חידושו של המהרי"ק שכאשר כוונתו לרפא נכרי כדי שלא יוזק הוא מכך, נחשב הדבר למלאכה שאינה צריכה לגופה. לאור זאת, כאשר הרופא המוכרח לטפל בחולה נכרי מחשש איבה, זו מלאכה שאינה צריכה לגופה שאסורה מדרבנן – ונתבאר לעיל בדברי התוספות ובמשנה ברורה, כי מלאכה דרבנן, לכולי עלמא מותרת משום איבה.

ממוצא הדברים נשוב למאמרו של הרב אונטרמן (12א) שנכתב בעקבות הפולמוס שהתעורר לאחר המעשה שהוזכר בפתיחת השיעור (1א), ומבואר בדבריו כעיקרי היסודות שנתבארו לעיל, שבזמננו הימנעות מהצלת והגשת טיפול רפואי לנכרים תגרום בוודאות לאיבה שתביא לסכנת נפשות, ולכן יש להתיר אף איסורים דאורייתא.

להשלמת היריעה, ראה במאמרו של צבי רייזמן (12ב-13) בגדרי פיקוח נפש "עתידי", ובתשובתו למה שכתב בשו"ת חמדה גנוזה (11א), על פי דברי החזון איש (אבלות סימן רח אות ז) כי הגדרת "פיקוח נפש לפנינו", אין פירושה לפיקוח נפש הנמצא בפנינו במציאות באופן פיזי, אלא הגדרתה "סכנה מצויה". דהיינו מצב סיכון בעתיד הנובע מנסיבות סיכון הקיימות כבר עכשיו. ולכן גם בנידון דידן, חשש איבה הוא בגדר פיקוח נפש בהווה, הדוחה שבת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

קדושת עזרת נשים

א. מנהג ישראל מקדמת דנא לבנות בבית הכנסת "עזרת נשים", ודנו הפוסקים האם קדושת "עזרת הנשים" פחותה מקדושת בית הכנסת, או

קרא עוד

סחורה בפירות שביעית

א. סחורה בפירות שביעית – מקור הדין חז"ל למדו מן הפסוק "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", כי יש איסור סחורה בפירות

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

מכירת חמץ לאשתו נכרית

כירת חמץ לאשתו הנכרית בעל תשובה בתחילת דרכו לחזור לכור מחצבתו, החליט לשמור את חג הפסח כהלכתו, ומששמע על המנהג למכור חמץ לנכרי, כדי שלא

קרא עוד

קריאת המגילה מבעוד יום

קריאת המגילה מבעוד יום בשנות השואה, היו מקומות שנאסר על היהודים לצאת מפתח ביתם לאחר השעה שמונה בערב. בפרוס ימי הפורים בשנת תש"ב, נשאל רבי

קרא עוד

בענין התחלה במצוות

בענין התחלה במצוות בשנת ה' תשנ"ז כאשר הגיע בננו רפאל יוסף נ"י אחרי חג הפסח לגיל המצוות, רצינו לחגוג את שמחת הבר מצוה בל"ג בעומר

קרא עוד

בעל קורא בצום

בעל קורא בצום בעל קורא שאינו מתענה בתענית ציבור בעשרה בטבת, יום השנה לפטירת אבי מורי ז"ל, קיימתי בביתי מנין לתפילת מנחה. שעה קלה לפני

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.