הצלת נפש בנפש

מסירת יחיד למען הצלת רבים

תקציר השיעור

הצלת נפש בנפש

מסירת יחיד למען הצלת רבים

 

א. איסור רציחה וחובת ההצלה – סוגיות הגמרא ופסק ההלכה

איסור רציחה [שפיכות דמים] הוא בכלל האיסורים עליהם נאמר “יהרג ואל יעבור”. מאידך מחוייב כל יהודי להציל את חברו מסכנה כפי שנלמד מהפסוק “לא תעמוד על דם רעך”, ומהפסוק “והשבות לו”.

להלן נעסוק במצבים ששני חובות אלו מתנגשות זו בזו – כאשר הצלת רבים באה על חשבון הריגת יחיד, והשאלה היא, האם הדבר מותר משום חובת ההצלה, או אסור משום איסור רציחה.

  • סוגיא נוספת שיש לה השלכה לנדון דידן, עוסק בעובָּר הַמְּסַכֵּן את אמו, שנהרג כל עוד לא יצא לאויר העולם, אך משיצא ראשו “אין דוחים נפש מפני נפש” • דיני יהרג ואל יעבור וחובת ההלכה בדברי הרמב”ם והשלחן ערוך.

ב. הסגרת יחיד להצלת רבים

השאלה הקשה כיצד יש לנהוג במצב שבו חובת ההצלה מתנגשת עם איסור רציחה, מפורשת בדברי התוספתא אודות פרשת מסירת שבע בן בכרי, על מנת להציל את יושבי ‘אבל בית מעכה’ ממוות • בתלמוד הירושלמי, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, האם דין ‘ייחדוהו’ כשבע בן בכרי, נאמר דווקא באופן זה שמדובר במי שהיה חייב מיתה בלאו הכי • מחלוקת הפוסקים כיד נפסקה ההלכה.

ג. רואה חץ הולך להרוג אנשים רבים ויכול להטותו לצד אחר ויהרוג רק אחד שבצד האחר

בשאלות אלו של הקרבת יחיד למען הצלת רבים, אבן יסוד בדברי פוסקי זמנינו היא חידושו של החזון איש בענין חץ שעומד לפגוע ברבים – האם מותר להטותו באופן שינצלו הרבים אך בשל כך יהרג יחיד. על פי חידושו של החזון איש, נפנה לברר את ההלכה בנדונים דלהלן:

ד. בית שקרס תחתיו ובפעולות ההצלה צריך להרוג חלק מהלכודים על מנת להציל אחרים

ה. אדם שנורה לעברו חץ, האם רשאי להתכופף ועל ידי זה יהרג חברו

ו.  חיסול מחבל מתאבד שיגרום להרג מעטים ועל ידי זה ינצלו רבים

ז. הפלת מטוס כשחוטפים רוצים לפוצץ אותו על בנין גבוה

ח. תינוק בוכה במחבוא ומְסַכן את כל הנמצאים שם

ט. הסגרת יהודים למאסר נכרים

י. האם יש הבדל בהגדרת מעשה הצלה בין הטיית חץ לזריקת חץ חדש

אמנם בעיקר חידושו של החזון איש בענין “הטיית חץ” מן הרבים אל היחיד, יש לדון, האם דבריו נאמרו רק בהטיית חץ מן הרבים אל היחיד, כאשר יש לפנינו דבר הורג והוא בא לסלקו על ידי הטיית החץ. או גם כאשר זורק חץ חדש על יחיד להורגו ועל ידי זה ינצלו הרבים.

  • הריגת מחבלים המחזיקים בבני ערובה על מנת להצילם אך בפעולה יהרגו חלק מבני הערובה.
  • פיצוץ מכונית תופת כשיהודי עלול להיפגע • הפצצת מחנה אושביץ בזמן השואה • חיבור זרם חשמל למחלקה של חולים מונשמים כשעל ידי זה ימות אחד • ספינה העומדת לטבוע מכובד המשא – האם מותר להשליך חלק מהאנשים לים כדי להציל אחרים • דיני פקוח נפש ורציחה במלחמה.

הצלת נפש בנפש

א. איסור רציחה וחובת ההצלה – סוגיות הגמרא ופסק ההלכה

איסור רציחה [שפיכות דמים] נכלל באיסורים עליהם נאמר “יֵהָרֵג ואל יעבור”. מאידך כל יהודי מחוייב להציל את חברו מסכנה כפי שנלמד מהפסוק “לא תעמוד על דם רעך”, ומהפסוק “והשבות לו”.

להלן נעסוק במצבים ששני חובות אלו מתנגשות זו בזו – כאשר הצלת רבים באה על חשבון הריגת יחיד, והשאלה היא, האם הדבר מותר משום חובת ההצלה, או אסור משום איסור רציחה.

במסכת סנהדרין (1א) “נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ועבודת כוכבים, שיהרג ואל יעבור”. בטעם הדבר מפורש בסוגיא, כי דין “יהרג ואל יעבור” בשפיכות דמים [שאין לרצוח אחר כדי להציל נפשו] נלמד מסברא “דמאי חזית דדמא דידך סמוק טפי, דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי” [עי”ש ברש”י ביאור הסברא].

עוד מפורש בגמרא בסנהדרין (1ב) כי “הרודף אחר חברו להורגו, ניתן להציל הנרדף בנפשו של הרודף” – מדין חובת הצלת חברו הנלמדת מהכתובים “לא תעמוד על דם רעך”, “והשבות לו”.

סוגיא נוספת במסכת סנהדרין (2א) שיש לה השלכה לנדון דידן, עוסקת בעובָּר הַמְּסַכֵּן את אמו, שנהרג כל עוד לא יצא לאויר העולם, אך משיצא ראשו “אין דוחים נפש מפני נפש”. ושאלה הגמרא מדוע אין להורגו מדין ‘רודף’, ותירצה שאני ‘רודף’ כי “משמיא קא רדפו ליה”. כלומר הסיכון שהעובר גורם לאמו הוא פעולה טבעית שנגרמה מהשמים ולכן אין לו דין ‘רודף’. וראה בדברי רש”י שם: “אין דוחין נפש מפני נפש, ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי דדחו נפש מפני נפש. [א] התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו, אבל אם היה הוא ניצול אף על פי שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן. [ב] אי נמי משום דמורד במלכות הוה, והכי מפרש לה בתוספתא”. ולקמן [אות ב] יבואר ענין זה.

סוגיות אלו נפסקו להלכה: דין יהרג ואל יעבור – בדברי רמב”ם (2ב) והשלחן ערוך (2ג). חובת ההצלה – בשו”ע (3א).

 

ב. הסגרת יחיד להצלת רבים

השאלה הקשה כיצד יש לנהוג במצב שבו חובת ההצלה מתנגשת עם איסור רציחה, מפורשת בדברי התוספתא (3ב) “סיעה של בני אדם שאמרו להם עכו”ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו אנו הורגים את כולם, יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל. אבל אם ייחדוהו להם, כגון שיחדו לשבע בן בכרי, יתנוהו להם ואל יהרגו”. כוונת התוספתא למסופר בספר שמואל (3ג) על שבע בן בכרי שמרד במלך דוד, ולכן היה חייב מיתה. יואב צר על ‘אבל בית מעכה’ – אליה נמלט שבע בן בכרי, ודרש להסגירו, ובעצת אשה אחת [סרח בת אשר שהאריכה ימים עד אז, רש”י שם] הרגוהו בני העיר והשליכו את ראשו אל יואב, ובכך ניצלו כולם.

מפורש איפוא, שגם אם רבים עומדים בפני סכנת מות שיהרגו כולם אם לא ימסרו אדם יחיד, אין למסור את היחיד להצלתם [ואם אסור למוסרו, כל שכן שאסור להרוג אותו בידים]. אמנם לדברי התוספתא יש אופן שבו מותר, ואולי אף חובה, למסור יחיד למיתה על מנת להציל את הרבים – “אם יחדוהו להם, כגון שיחדו לשבע בן בכרי – יתנו להם, ואל יהרגו כולם”.

בתלמוד הירושלמי (4א), נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, האם דין ‘ייחדוהו’ כשבע בן בכרי, נאמר דווקא באופן זה שמדובר במי שהיה חייב מיתה בלאו הכי. לדעת רבי יוחנן, מותר למסור את היחיד, אם ייחדוהו, גם אם אינו חייב מיתה, כדי להציל את הסיעה כולה. ואילו לפי ריש לקיש רק אדם שבלאו הכי חייב מיתה אין איסור למסרו להריגה.

להלכה במחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש, נחלקו הפוסקים כמי להכריע. הרמב”ם (4ב) פסק כדעת ריש לקיש. אולם כבר תמהו עליו הכסף משנה (שם) והט”ז (5א; ס”ק ז), מדוע פסק כריש לקיש, בניגוד לכלל המקובל [עי’ יבמות לו, א] שבמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, הלכה כר’ יוחנן. ולמעשה הביא הרמ”א (5א) את שתי הדעות.

הט”ז והב”ח [המובא בדברי הט”ז] הכריעו כדעת ריש לקיש, ושבו והזכירו להלכה את דברי הרמב”ם “ומכל מקום אין מורין כן לכתחילה”, וכתב הש”ך (ס”ק טו) “שצריך לחזור תחילה על כל צדדי הצדדים קודם שימסרוהו”. אולם הגר”א (שם) הניח את פסק הרמב”ם כריש לקיש ב”צריך עיון”. וגם דעת החזון איש (5ב) כרבי יוחנן.

 

ג. רואה חץ הולך להרוג אנשים רבים ויכול להטותו לצד אחר ויהרוג רק אחד שבצד האחר

בשאלות אלו של הקרבת היחיד למען הרבים, אבן היסוד בדברי פוסקי זמנינו היא חידושו של החזון איש (5ב) בענין חץ שעומד לפגוע ברבים – האם מותר להטותו באופן שינצלו הרבים אך בשל כך יֵהָרֵג יחיד.

התרגום מעשי של דברי החזון איש למושגים של ימינו הוא: כאשר חייל רואה רימון יד מתעופף באויר, האם מותר לו להסיט את הרימון ממעופו בכדי שלא יפגע בקבוצת אנשים גדולה, אע”פ שבפעולה זו הוא גורם בידיו לכך שהרימון פוגע באנשים אחרים [או בעצמו]. אגב, יש אומרים [ראה באוסף גליונות (15) ובספר מסירות נפש (17ב) ושם בהערה 7], כי החזון איש כתב את דבריו לאחר מעשה שהיה, בנהג רכב שאיבד את הבלמים, והיה אמור להתדרדר ולהרוג קבוצה של אנשים, והנהג הסיט את ההגה, עלה על המדרכה ונהרג [או הרג אדם אחד].

מדברי החזון איש משתמע, כי יש מצב שבו מתחשבים בעדיפות הרבים על פני היחיד. והיינו כאשר זו פעולה שמטבעה היא פעולת הצלה המותרת כדי שיינצלו על ידה רבים, אף שכתוצאה מכך ייהרגו מועטים. הסברו של החזון איש לכך הוא, שאופן זה נבדל מההלכה “תנו לנו אחד מכם ונהרגהו”, שבה המסירה היא פעולה אכזרית של הריגת נפש, והמסירה עצמה אין בה הצלת אחרים ב”טבע” הפעולה, אלא רק ב”מקרה” היא פעולה מצילה, ולכן אסור למסור יחיד להצלת רבים. שכן בהטיית חץ, הפעולה בעיקרה היא פעולת הצלה, אלא שב”מקרה” תגרום להריגתו של אדם אחר, ובכגון זה, יתכן שיש להשתדל למעט אבדת ישראל ככל האפשר. דהיינו, להעדיף את הצלת הרבים על פני חיי היחיד.

החזון איש עצמו לא קבע מסמרות בדבריו, ואף העלה אפשרות שאין להטות את החץ, מפני שזו הריגה בידיים. החזון איש גם נקט בלשון “ואפשר דלא דמי” וכן “אפשר דיש לנו להשתדל”, ואף בהמשך דבריו הוא מפקפק בהיתר זה וכותב “מיהו הכא [מכל מקום, כאן; בענין החץ] גרע, דהורג בידיים, ולא מצינו אלא דמוסרין, אבל להרוג בידיים, אפשר דאין הורגין, והא דהרגו שבע בן בכרי, דמורד במלכות היה”. וסיים: “ומיהו צ”ע בתוס’”.

ואמנם בשו”ת ציץ אליעזר (6) דן בדברי החזון איש, ומסקנתו שבמקרים מהסוג שדן בהם החזון איש [חץ או רימון יד המתעופף לכיוון הרבים, בתאונות דרכים] שב ואל תעשה עדיף.

•   •    •

על פי חידושו של החזון איש נפנה לברר את ההלכה בנדונים הבאים:

 

ד. בית שקרס תחתיו ובפעולות ההצלה צריך להרוג חלק מהלכודים על מנת להציל אחרים

במלחמת לבנון הראשונה, התפוצצה מכונית תופת בסמוך לבית הממשל הצבאי של צה”ל בצור, והבית בן חמש הקומות קרס על יושביו. בשעת הפיצוץ שהו בקומות העליונות פחות חיילים מאשר בקומות התחתונות, וכאשר התחילו פעולות החילוץ, התברר שכדי לחלץ את החיילים ששהו בקומות התחתונות הלכודים בין ההריסות, צריכים להפעיל כלי הנדסה כבדים, אשר יגרמו למיתת החיילים ששהו בקומות העליונות ונמצאים בין השכבות העליונות של ההריסות. בקיצור, על הפרק עמדה איפוא השאלה, האם מותר להרוג מעטים כדי להציל את הרבים.

הרב זילברשטיין פסק (7), שאם ללא פעולות הצלה ימותו כולם, מותר לעלות עם טרקטור ומנוף להציל, ואע”פ שקרוב לוודאי שיֵהָרגו בידים אנשים, שהרי בלי הצלה כולם ימותו. וצירף לזה גם את חידושו של החזון איש, שהטיית חץ הבא אל רבים לכיוונו של היחיד כדי להצילם, נחשבת לפעולת הצלה.

בתוך דבריו, הביא הרב זילרשטיין, ראיה מעניינת ממה שכתב בעל ה’פני יהושע’ בהקדמה לספרו, שנדר להשי”ת ללון בעומק עיון התורה כשנפל תחת מפולת בתים שנהרסו עד לעפר, וניצל בזכות “רבים אשר המיתו ברמיסתם, יותר מאשר בראשונה, אף דלא הוי סגי בלאו הכי, שכוונתם להציל ולפקוח הגל”. ומלשונו משמע קצת שטוב עשו המצילים – וטעם ההיתר, כי אם לא נעשה פעולות הצלה ימותו כולם.

 

ה. אדם שנורה לעברו חץ, האם רשאי להתכופף ועל ידי זה יהרג חברו

הרב דיכובסקי במאמרו (8) בנדון עדיפויות בהצלת נפשות, השיג על דבריו של הרב זילברשטיין.

לדעתו, הכרעת הרב זילברשטיין כי במקרה שימותו כולם אם לא ינקטו בפעולות הצלה, מותר להציל גם אם הדבר כרוך בהרג חלק מהאנשים – תלויה במחלוקת הפוסקים, ולכן בנושא חמור כזה ‘שב ואל תעשה עדיף’. מלבד זאת, מחלוקת הפוסקים אמורה במקום שמעשה ההריגה הוא בעצמו מעשה הצלה, כגון הריגת העובָּר שמצילה את האם, ובכגון זה יש מקום להתיר. אולם בנדון שיש שתי פעולות נפרדות [עליית הטרקטור על ההריסות זו רציחה ואחר כך פעולות של הצלה] – אין כל ראיה גם מדברי המתירים להתיר בכהאי גוונא.

בהמשך דבריו הביא את מה שכתב בספר ‘דמשק אליעזר’, בנדון שני אנשים העומדים אחד מאחורי השני, ובא חץ לכיוון העומד מלפנים, ונשאלה השאלה, האם מותר להטות עצמו לצד, ואז יהרוג החץ את חברו העומד מאחור. וכתב הדמשק אליעזר, כי פשוט שמותר, כי זו הצלה שמציל עצמו. אך לבסוף חזר בו מדבריו, ופסק כי אסור לאדם להטות את עצמו לאחר שנורה החץ, כי יש בזה מעשה הריגה [אמנם בספר משנת פיקוח נפש (9א) הוסיף וכתב: “נידון זה דחץ שבא כנגדו, הוא מעשה שארע בחייל שמחבלים ירו כנגדו טיל והתכופף ארצה, ועל ידי זה פגע הטיל והרג לחייל שאחוריו. ובא לשאול, האם נהג כראוי, או שצריך כפרה על זאת. ונראה דגם אם נאמר שאסור לאדם בכהאי גוונא להתכופף, מכל מקום בדרך הרגיל במצבים שכאלה אין זמן להסתכל לאחוריו ולהתבונן ולחשוב אם כפיפת קומתו עלולה לגרום מיתה לחברו, והיה חייב להציל את נפשו, וחשיבא כאונס גמור שאין לו חטא”].

הרב דיכובסקי מסכם ג’ הגדרות בהבחנה בין ‘מעשה הריגה’ ל’מעשה הצלה’:

  • לדעת ‘חזון איש’ – מעשה טבעי של הצלה, גם אם יש בו מעשה הריגה נחשב למעשה הצלה, ומותר.
  • לדעת ה’אמרי בינה’ – מעשה הנעשה בגוף הדבר המזיק או ההורג נחשב למעשה הריגה או מעשה היזק, בעוד שמעשה הנעשה בדבר צדדי לשם הצלה, אע”פ שגורם להריגה נחשב למעשה הצלה.
  • לדעת ה’דמשק אליעזר’ – כל שהמזיק כבר נמצא, גם אם נעשה מעשה ההצלה בדבר צדדי, נחשב הדבר למעשה הריגה. ורק אם עדיין לא בא המזיק אפשר לראות במעשה צדדי מעשה הצלה.

 

ו.  חיסול מחבל מתאבד שיגרום להרג מעטים ועל ידי זה ינצלו רבים

ראה במה שדן בזה בספר משנת פיקוח נפש (9א) על פי דברי החזון איש.

 

ז. הפלת מטוס כשחוטפים רוצים לפוצץ אותו על בנין גבוה

בספר משנת פיקוח נפש (10-11) דן בשאלה זו על פי דברי החזון איש. ועוד דן שם, האם יש לומר שליושבים במטוס יש דין ‘רודף’, ולכן מותר להפילו כדי להציל את הרבים.

 

ח. תינוק בוכה במחבוא ומְסַכן את כל הנמצאים שם

מעשים אלו קרו רחמנא ליצלן בזמן השואה, ראה בדברי שו”ת מגיא ההריגה (12; סימן א) להצדיק את מי שהרגו התינוקות, ומאידך הצדיק (שם סימן ג) את הקדושים [אחיו של מחבר הספר] שמסרו נפשם ולא הרגו התינוקות ועל ידי כך כולם נהרגו. וראה במה שהביא בספר משנת פיקוח נפש (13) מדברי הפוסקים שדנו בזה.

 

ט. הסגרת יהודים למאסר נכרים

ראה במה שדן בזה הרב בנימין רבינוביץ-תאומים בקובץ התורני נעם (14) ובמש”כ לדון בדברי החזון איש.

 

•   •    •

י. האם יש הבדל בהגדרת מעשה הצלה בין הטיית חץ לזריקת חץ חדש

הרב אברהם זנגר (15-16) דן בהרחבה האם מותר לחלץ בני ערובה בפעולה שבה יֵהָרֵגו חלק מהם. והביא בשם הגרי”ש אלישיב שהתיר את הדבר, באופן שאם לא יהרגו את המחבלים, ככל הנראה הם יהרגו את כל היהודים. ובאופן זה נמצא שהוא הורג יהודי שבלאו הכי עתיד למות ע”י המחבלים, וכיון שהוא מציל בזה את שאר היהודים יש להתיר. וכאשר נשאל הגרי”ש, מדוע אין זה כמו הדין המפורש בתוספתא (3ב) שאם אמרו עכו”ם לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו נהרוג את כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. אמר הגריש”א, כי בנדון דידן, הריגת המחבלים הוא מעשה הצלה, אלא שבדרך אגב נהרגים גם יהודים, ולכן מותר.

וכמובן, יש לדון בזה על פי חידושו הנ”ל של החזון איש בנדון הטיית חץ מן הרבים אל היחיד. וראה בדבריו שם, במה בהרחיב את המסתעף מדברי החזון איש לנדונים שעסקנו בהם לעיל, והוסיף ופלפל בזה בטוב טעם ודעת. בנדונים נוספים [פיצוץ מכונית תופת כשיהודי עלול להיפגע; הפצצת מחנה אושביץ בזמן השואה; ספינה העומדת לטבוע מכובד המשא – האם מותר להשליך חלק מהאנשים לים כדי להציל אחרים, ועוד].

ובעיקר חידושו של החזון איש כתב בספר מסירות נפש (17ב) לחלק כי דברי החזון איש נאמרו רק בהטיית חץ מן הרבים אל היחיד, כאשר יש לפנינו דבר הורג והוא בא לסלקו על ידי הטיית החץ. או גם כאשר זורק חץ חדש על יחיד להורגו ועל ידי זה ינצלו הרבים. ובאוסף גליונות (16) כתב כי מסברא אין לחלק בזה, ולדעתו עיקר החילוק אם עושה את המעשה באדם עצמו, שאז ודאי זה מעשה רציחה. ולמעשה הדברים תלויים בסברא בכל מקום לגופו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

מלכויות

א. חז”ל דרשו את המזמור שנהגו לומר מראש חודש אלול ועד הושענא רבה: “לְדָוִד ה” אוֹרִי וְיִשְׁעִי, אורי – בראש השנה, וישעי

קרא עוד

גילוי סודות

א. בספר משלי נאמר “הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר (יא, יג). • במסכת יומא מובא: “מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל

קרא עוד

ש”י עולמות

שיטות הראשונים בביאור מהות “גן עדן” וה”עולם הבא” א. בדברי חז”ל הוזכרו “גן עדן” וה”עולם הבא” כמקומות קבלת השכר לעתיד לבוא,

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

נשים בבית קברות ובהספד

נשים בבית קברות ובהספד בחוגים אורתודוקסים שונים במקומות רבים בעולם, נפוץ המנהג שגם נשות המשפחה, מספידות את יקיריהן בשעת הלוויה. גם במדינת ישראל, זו תופעה

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.