הרשאי כהן המלבין פני חברו לשאת כפים
ענף ב
הזהירות מחשש הלבנת פנים בהלכות קריאת התורה
א. בדברי חז"ל נאמרו דברים חריפים על המלבין פני חברו ברבים:
- במסכת סנהדרין (צט, א; קז, א) מובא: "אמר רבי אליעזר המודעי, המלבין פני חברו ברבים אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא".
- במסכת בבא מציעא (נח, ב) מובא: "תני תנא קמי דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, אמר ליה שפיר קאמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא [ופירשו התוספות שם: "ומה שמאדים תחילה, לפי שהדמים מתאספין לברוח"].
- עוד נאמר במסכת ברכות (מג, ב) "נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן מתמר, שנאמר (בראשית לח, כה) היא מוצאת וגו'". ופרש"י: "ואילו בהדיא לא אמרה אלו הסימנים של יהודה הם ולו אני הרה, אלא לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, אם יודה יודה ואם לאו אשרף, ולא אלבין פניו".
מאמר זה הובא גם במסכת סוטה (י, ב), ושם הקשו התוספות (ד"ה נוח) על דברי הגמרא "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", מדברי הגמרא בפסחים (כה, א-ב) שיש דין יהרג ואל יעבור בג' עבירות [עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים], ואם האדם מצווה להפיל עצמו לכבשן האש ובלבד שלא ילבין פני חברו, מדוע לא נאמר דין זה בכלל העבירות בהם יש דין יהרג ואל יעבור. ותירצו התוספות: "משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה, ולא נקט אלא עבירות המפורשות".
בדברי התוספות יש להתעורר לחקור מהו גדר ההשוואה בין הלבנת פנים לשפיכות דמים המבואר, במאמר "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". מצד אחד משמע מדברי התוספות, כי בדברי חז"ל באומרם "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", מפורש שהלבנת פנים נחשבת כשפיכות דמים ממש, ולכן צריך למסור עצמו למיתה ובלבד שלא ילבין פני חברו. שהרי כל הסיבה שלא נמנה איסור זה בכלל ג' הדברים שאינם נדחים מפני פיקוח נפש היא רק בגלל שדין הלבנת פנים אינו מפורש בתורה, אבל בעצם החיוב לא השתנה דבר מהבנת התוספות בקושייתם, ואיסור הלבנת פנים הוא כשפיכות דמים ממש וצריך למסור נפשו ובלבד שלא ילבין פני חברו.
אולם מצד שני, יתכן ובתירוץ התוספות התחדש, שמאחר ולא נתפרש איסור הלבנת פנים בתורה, לא נחשבת כרציחה ממש, ובאמת אין חיוב למסור הנפש כדי שלא להלבין פני חברו, וכל ענין האיסור הוא ממידת חסידות גרידא.
האם יש חיוב למסור עצמו למיתה כדי שלא ילבין פני חברו
ב. רבותינו הראשונים נחלקו בדין זה.
בשו"ת בנין ציון (סימן קעב) נשא ונתן בדברים, והביא את דברי רבנו יונה בספר שערי תשובה (שער שלישי אות קלט) שיש למסור נפש כדי לא להלבין פנים כדין יהרג ואל יעבור שנאמר באיסור רציחה, וזה לשונו: "אבק הרציחה, הלבנת פנים. כי פניו יחווירו וגם מראה האודם. ודומה אל הרציחה, וכן אמרו רז"ל. והשנית, כי צער ההלבנה מר ממות. על כן אמרו רז"ל לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות. אכן דימו אבק הרציחה אל הרציחה, וכמו שאמרו כי יהרג ולא ירצח, ודומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים. ולמדו מזה מענין תמר, שנאמר היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה וגו'. הנה כי אע"פ שהוציאוה לישרף, לא גילתה כי היא היתה הרה מיהודה, שלא להלבין פניו".
וכתב הבנין ציון שלפי דברי רבינו יונה מתורצת קושיית התוספות בסוטה [לעיל אות א], כי באמת לפי רבנו יונה איסור הלבנת פנים הוא אבק רציחה, ואכן נכלל בדין יהרג ואל יעבור דרציחה. וכשם שלא נאמר מפורש חיוב יהרג ואל יעבור באבק עבודה זרה [כגון להתרפאות בעצי אשירה]. כי "אבק עבודה זרה" נחשב לעבודה זרה ממש, כך גם הלבנת פנים שהוא אבק רציחה נחשבת כרציחה ממש, ולכן לא נכתבה כהלכה נפרדת בדין "יהרג ואל יעבור".
וביותר מפורש במגן אבות לרשב"ץ על מסכת אבות (פ"ג מי"א) שיש דין יהרג ואל יעבור באיסור הלבנת פנים, כדבריו: "וכמו שיש בעבודה זרה וגילוי עריות שהם ביהרג ואל יעבור תולדות כיוצא בהן, כן תולדות רציחה שהיא ביהרג ואל יעבור היא ההלבנה".
מאידך גיסא, הבנין ציון דייק מלשון הגמרא "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים", שאין זה איסור רציחה ממש אלא כאילו שפיכות דמים. והביא ראיה ממאמר הגמרא (פסחים קיח, א) "כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה", והרי לא מצינו דין "יהרג ואל יעבור" בביזוי המועדות. ומוכח איפוא דלשון "כאילו" שדברו בו רבותינו ז"ל הרבה פעמים אינו שווה בכל אלא במקצת, ולכן אין ללמוד מזה גם להלבנת פנים במקום פיקוח נפש".
כעין דברים אלו כתב התורה תמימה (בראשית לח, כה) לאחר שהביא את דברי התוספות במסכת סוטה [לעיל אות א] שדין "יהרג ואל יעבור" נאמר רק בדברים המפורשים בתורה, וכתב: "משמע מדבריהם דעכ"פ לדינא שוה דבר זה [הלבנת פנים] לאלה הדברים דקיימא לן יהרג ואל יעבור. אבל לולי דבריהם נראה לדעתי ברור דלא שייך כלל לחשוב זה בין אלה הדברים דקיימא לן בהם יהרג ואל יעבור, יען דהלשון "נוח" משמע דאינו מעצם הדין רק מדרך המידות והמוסר האנושי, ומי שאינו עושה כן אינו נקרא רשע רק שאינו בעל מידות נכונות, מה שאין כן אלה הג' דברים שיהרג ואל יעבור עליהם הם מן הדין ממש, והעובר עליהם הוא רשע גמור כעובר על עקרי הדת".
למעשה דברי התורה תמימה מפורשים במה שכתב המאירי בחידושיו על מסכת ברכות (מג, א-ב) "לעולם יזהר אדם שלא ילבין פני חברו ברבים, דרך צחות אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו מנלן מתמר". וכן כתב המאירי בחידושיו על מסכת סוטה (ט, ב) "לעולם יזהר אדם שלא להלבין פני חברו ברבים, דרך הערה אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". ומפורש בדבריו כי מאמר חז"ל "נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" אינו נתפס כחיוב גמור בדין יהרג ואל יעבור, אלא זהו חיוב מוסרי שנאמר "דרך צחות" להדגיש את חומר עוון הלבנת פני חברו, אבל ברור שאין כל חיוב למסור נפש על כך.
גם ידידי רבי אשר וייס נקט בפשיטות בספרו מנחת אשר (בראשית סימן נג) שאין דין "יהרג ואל יעבור" באיסור הלבנת פנים, ונימוקו עמו: "ובאמת קשה מאד לענ"ד לומר דיש דין יהרג ואל יעבור בהלבנת פנים דאם המלבין הוי כרוצח יהא לו גם דין רודף ואטו חייבים להרוג את הבא להלבין פני חברו ברבים, והלוא כל האומר כן למשוגע ייחשב, ואטו מותר לחלל שבת להציל אדם מהלבנת פנים כגון המלבין פני חברו ברבים וכי מותר לכבות את הנר כדי שלא יתבזה לעין הרואה. ועוד שהרי אמרו שם בבא מציעא "נוח לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חברו ברבים", ואטו גם זו הלכה פסוקה שספק ערוה הותרה כדי למנוע הלבנת פנים. ועל כרחך שבדרך הפלגה אמרו כן חז"ל להלכה, וכמו שאמרו שלשון הרע שקול כנגד ג' עבירות, ואפילו הכי אין בלשון הרע דין של יהרג ואל יעבור".
על דברי התוספות בסוטה [לעיל אות א], שתירצו כי איסור הלבנת פנים לא נמנה עם ג' עבורת חמורות שנאמר בהם דין "יהרג ואל יעבור" הוא, משום שהאיסור אינו מפורש בפסוק, ומשמע שלמעשה אכן יש דין "יהרג ואל יעבור" בהלבנת פנים – כתב המנחת אשר: "אך מכיון שלענ"ד קשה עד למאוד לומר דהלבנת פנים יש בה דין יהרג ואל יעבור, נראה לדחוק בדעת התוספות דמכיון שאינה מפורשת בקרא לכן אין דינה יהרג ואל יעבור, וכשאמרו דלא נקטו הלבנת פנים בהדי ג' עברות חמורות, כוונתם דאכן אין מקומה בהדייהו דבאמת אין דינה יהרג ואל יעבור".
שיטת הרמב"ם בנדון חיוב מסירות נפש להלבנת פני חברו
ג. המדקדק בדברי הרמב"ם ימצא שלוש מקומות בהן מוזכר האיסור להלבין פני חברו, אולם בכל המקומות לא הוזכר דבר וחצי דבר שצריך למסור על כך את הנפש.
- בהלכות דעות (פרק ו הלכה ח) כתב: "המוכיח את חברו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר (ויקרא יט, יז) וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים. אע"פ שהמכלים את חברו אינו לוקה עליו, עוון גדול הוא. כך אמרו, חכמים המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר שלא לבייש חברו ברבים בין קטן בין גדול. ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו, במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימים אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזים ומקללים אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל".
- בהלכות חובל ומזיק (פרק ג הלכה ז) כתב: "אע"פ שהמבייש שאר העם בדברים פטור מן התשלומין, עון גדול הוא. ואינו מחרף ומגדף לעם אלא רשע שוטה, ואמרו חכמים הראשונים שכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים אין לו חלק לעולם הבא".
- בהלכות תשובה (פרק ג, הלכה יד) מנה הרמב"ם בין העבירות שאמרו חכמים שהרגיל בהם אין להם חלק לעולם הבא, ואשר על כן כדאי להתרחק מהן ולהיזהר בהן, ובכללן "המלבין פני חברו ברבים".
הרמב"ם לא הזכיר כלל כי חובה למסור נפש כדי לא להלבין פני חברו ברבים, ונראה כי בכוונה השמיט דין זה, מאחר ולדעתו אין חיוב ליהרג בגלל איסור הלבנת פנים, וכפי שכתב בספר עינים למשפט על מסכת ברכות (מג, א) "הרמב"ם וסמ"ג לא הביאו הא דנוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, וכתבו רק האיסור של הלבנת פנים מקרא דלא תשא עליו חטא, שנאמר גבי תוכחה דאסור להוכיח ופניו משתנות, מכאן שאסור להכלים פני חברו וכל שכן ברבים. וכן כתבו בטור ושו"ע כהרמב"ם, ומשמע דס"ל שמש"כ כאן אינה חובה על כן לא נאמר בלשון חיוב רק נוח לו".
ברם הפרי חדש כתב בהגהות מים חיים על דברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ב) "אבל שלוש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תיהרג יהרג ואל יעבור" – "וכן הלבנת פנים, כדאמרינן בסוף פרק הזהב ובפרק מציאת האשה נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. וכבר כתבו התוספות פרק קמא דסוטה דהא דלא חשיב לה בהנהו שלוש עבירות, משום שאינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות מפורשות". אך עדיין יקשה לפי דברי הפרי חדש, אם אכן סבר הרמב"ם כי דין "יהרג ואל יעבור" נאמר גם על איסור הלבנת פנים, מדוע לא הזכיר את הדין להפיל עצמו לכבשן האש ובלבד שלא ילבין פני חברו כחיוב, וצ"ע.
בשו"ת להורות נתן (חלק ח או"ח סימן ב) יישב את דברי הרמב"ם, בהקדם הקושיה כיצד נלמדה ההלכה שנוח לו לאדם שיפיל עצמו בכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מתמר, והרי כתב הרמב"ם (הלכות מלכים פ"י ה"ב) כי בני נח אינם מצווים על קידוש השם, ואם אנסוהו לעבור על אחת ממצוותיו מותר לעבור, ואם כן תמר [שהיה לה דין בן נח קודם מתן תורה] עשתה כן ממידת חסידות – ואיך נלמד דין זה לכל ישראל. והרי רק בן נח אע"פ שאינו מצווה על קדוש השם מכל מקום אם ירצה למסור נפשו, רשאי [כדברי הפרשת דרכים, דרוש שני], אולם בישראל פסק הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד) שכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. ומחמת קושיא זו ביאר הלהורות נתן, שלכן לא נקט הרמב"ם שיש לישראל חיוב שלא להלבין פני חברו ברבים, וכמובן שגם אין בזה חיוב מסירות נפש דיהרג ואל יעבור – כי דין זה נלמד מתמר שלא עשתה כן אלא ממידת חסידות, ולישראל אסור למסור נפשו במה שאיננו מחוייב רק ממידת חסידות.
האם כהן מלבין פני חברו נדון כ"הורג נפש"
ד. במסכת ברכות (לב, ב) "אמר רבי יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר (ישעיה א, טו) יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". דין זה נפסק בשו"ע (או"ח סימן קכח סע' לה) "כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה". ומעתה יש לדון האם הלבנת פנים נחשבת ממש כשפיכות דמים, ולכן כהן שהלבין פני חברו אינו רשאי לעלות לדוכן ולשאת כפיו לברכת כהנים, שהרי נחשב כרוצח, או לא.
ונראה כי דין זה תלוי במחלוקת הראשונים, האם "דין יהרג ואל יעבור" נאמר באיסור הלבנת פני חברו ברבים, ולדעת המאירי ופשטות משמעות הרמב"ם, שכל ההשוואה של הלבנת פנים לשפיכות דמים היא ב"דרך צחות", ואין חיוב למסור נפש על הלבנת פנים, אין מניעה לכהן שהלבין פנים לשאת כפים, שהרי אינו חשב ממש כרוצח.
אולם בספר שיחות חיים (אות נ, עמ' רט) דן הרב נתן איינפלד בשאלה זו, וכתב את הדברים הבאים: "נתעוררתי על ידי מעשה שראיתי בימים אלו בבית הכנסת באחד שרמז לש"ץ באצבעו שלא ירוץ וימהר כל כך ועשה כך פעם אחת בשקט ובעדינות, ואחר התפילה התנפל עליו הש"ץ שהוא כהן "הדיוט" וחרפו וגדפו ברבים לעיני כל המתפללים בצעקות גדולות מחוצף שכמותך וכו' וכו' וכל זה משנאת חינם הכבושה אצל אותו כהן, אשר זה למעלה מארבעים שנה שאינו אומר אפילו "שלום" לנתקף. ולכאורה פשוט שכהן כזה אסור לו לעלות לדוכן בגלל שיטת התוספות ורבנו יונה שיש דין במלבין פני חברו ברבים שיהרג ואל יעבור, והוא הדין בנשיאת כפים, כהן שהלבין חברו ברבים אסור לו לעלות לדוכן, ואפילו בעשה תשובה, והוא הדין דאסור להיות ש"ץ". ומסיים: "וצריך לפרסם הלכה זו ברבים, בגודל האיסור בכלל של מלבין פני חברו ברבים, ובכהנים וש"ץ בפרט".
בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן קעב) נדפסה תשובת הגר"ש וואזנר לרב איינפלד, שחלק עליו: "מה שכתב כב' בענין הלבנת פנים החמור מאד, והביא מתוס' סוטה דיש במלבין חברו ברבים דין יהרג ואל יעבור, והביא מתשובת בנין ציון סי' קע"ב דאסור להציל עצמו ממיתה בהלבנת פני חברו, ושפט כבודו מזה דאסור לישא כפיו כרוצח המבואר בשו"ע (או"ח סי' קכח סעי' לה) וליש אומרים אפילו עשה תשובה, ועוד האריך בחומר הענין. הנה כל מש"כ בחומר האיסור עד כדי דמיון לרציחה המבואר בכמה ראשונים הוא אמת נכון ומאד צריך למחות ולעמוד בפרץ בזה. איברא מה שכתב דפסול מן הדין לישא כפיו כרוצח ממש לא יראה לענ"ד".
בהמשך דבריו הביא הרב ואזנר את דברי תוספות ביבמות (ז, א ד"ה שנאמר) שביארו את מאמר הגמרא "כהן שהרג נפש לא ישא את כפיו" בשני אופנים: [א] שהדין שלא ישא את כפיו חומרא בעלמא הוא. [ב] דוקא לא ישא את כפיו לפי שהרגו בידו ואין קטגור נעשה סניגור וכדכתיב בההוא קרא ובפרישכם כפיכם. ולפי זה כתב: "דלא מבעיא למש"כ תוספות יבמות בתירוץ קמא דהא דלא ישא רוצח כפיו חומרא בעלמא היא, דמן הדין אפילו רוצח כשר לעבודה אם כן מנא לן להחמיר במלבין פני חברו. אלא אפילו למשמעות הרמב"ם פט"ו מתפילה ופשטות השו"ע דהוא מעיקר הדין, היינו רוצח בידים כמו שכתבו תוספות יבמות שם בתירוצם השני, לפי שהרגו בידים ואין ידים הללו שהם קטיגור נעשו סניגור, והפוסקים באו"ח שם העתיקו טעם זה. וכל זה לא שייך במלבין פני חברו דלא הרגו בידיו, ולומר כיון דהרגו בפיו לא יברך ברכת כהנים בפיו, מנא לן חידוש כזה".
על דברים אלו הגיב הרב איינפלד (שיחות חיים, שם) "מה שכתב לחלק בין "מלבין" לרוצח על פי התוספות ביבמות (ז, א), לפי שהרגו בידו, הנה הרמב"ם הטור הב"י והשו"ע לא הביאו ולא הזכירו זה כלל להלכה. ומה שהזכירו בזה "אין קטיגור נעשה סניגור" (יעויין במשנ"ב באות קכט ובשעה"צ אות ק), צ"ל דאין הכוונה על הידיים דווקא אלא על הכהן, דהרי לא הזכירו כלל ידים בזה. ובאמת שאיני מבין כוונת התוס' בזה, דלמה דווקא בהרגו בידו, אבל בהרגו ברגלו או בדחיפת הגוף ישא כפיו, דהרי בגמרא כתוב בסתם "כהן שהרג את הנפש", ומפשטות הגמרא משמע דאין חילוק איך הרגו, דגם בזה שייך אין קטיגור (הכהן) נעשה סניגור, ולא רק בידים. וגם צל"ע דהרי עכ"פ שיטת התוספות היא דדווקא בהרגו בידו לא ישא כפיו, דלמה לא הזכירו זה כלל בפוסקים, הרבה חפשתי ולא ראיתי לאחד מהפוסקים שיביאו שיטת התוספות בזה. ויתכן שאין זה כוונת התוס' כלל, דדוקא הרגו בידו דהריגה ע"י האדם בכל צורה נקרא בידו".
האם כהן מוציא זרע לבטלה נחשב "שופך דמים"
ה. עוד השיג הרב ואזנר על דברי השיחות חיים: "ולדברי כב' היה יותר להעיר למה דאיתא בנדה (יג, א) דכל המוציא שכבת זרע לבטלה שנקרא שופך דמים, ואם הוא מן המנאפים בידים אם כן יש לו דמיון לידיכם דמים מלאו, אבל גם זה לדינא צ"ע. אבל מה שכתב כב' בנדון דילן דמצד שנאה לא ישא כפיו, זה יתכן כמש"כ במשנ"ב (סי' קכח ס"ק לז), וכן להרחיקו מדין קנס ונזיפה אם הוא רגיל בכך ולא עשה תשובה גם כן אמת לדינא, אבל לפסלו מדין רוצח שופך דמים ממש לענ"ד לא יראה כן".
ועל כך השיב לו הרב איינפלד: "ומש"כ כ"ת להעיר מהגמרא בנדה "המנאפים בידים" שהוא שופך דמים, כבר העיר בזה במור וקציעה (או"ח סימן קכח בדף נ"ד) וכתב דאין כוונת הגמרא דהוא ממש שופך דמים, אלא להפליג בחומר האיסור, יעו"ש. וכ"כ בחזו"א (יו"ד סימן קד בסופו) שאין בזה יהרג ואל יעבור. ומשמע לכאורה בדבריו, דאם היה ממש כשפיכות דמים היה פסול לישא כפיו, ומכל שכן במלבין פני חברו דלשיטת כמה ראשונים הוא ממש רציחה ושפיכות דמים דהוא ביהרג ואל יעבר. ויותר מזה רוצה לומר בחידושי מהר"י וויל על הטור (או"ח סימן קכח) דמלוה בריבית לא ישא כפיו, דבגמרא ב"מ (סא, ב) הוקשו לשופכי דמים, יעו"ש שנשאר בזה בצ"ע. ולפי זה הרי במלבין הוי יותר שופך דמים, וכמו שנתבאר".
אולם דברי הרב איינפלד לחלק בין הלבנת פנים הנחשבת כרציחה ממש, לעומת איסור הוצאת זרע לבטלה שאינו נחשב כשפיכות דמים ממש, צריכים עיון, מהיכי תיתי לחלק בין מאמר חז"ל (נדה יג, א) שהמוציא שכבת זרע לבטלה כאילו שופך דמים, לבין המאמר שהמלבין פני חברו כאילו שופך דמים. ממה נפשך, אם פירוש ה"כאילו" כהשוואה מוחלטת, אזי גם בהוצאת שכבת זרע לבטלה יהיה דין יהרג ואל יעבור, וכהן שעשה כן לא יוכל לשאת כפיים. ואם "כאילו" פירושו השוואה שאיננה מוחלטת אלא הפלגה בחומר האיסור, הרי שגם בהלבנת פנים אין דין יהרג ואל יעבור, וגם כהן שהלבין פנים ברבים יכול להמשיך לשאת כפיים.
עוד יש לתמוה על ראיית הרב איינפלד מדברי המהר"י וויל שרצה לאסור על כהן מלוה בריבית לשאת כפיו מאחר והוקשו מלוי בריבית לשופכי דמים, ומכאן נלמד שכשם שכהן מלוה בריבית אינו רשאי לשאת כפיו כך יש לאסור גם לכהן שהלבין פני חברו לשאת כפיו. שהרי אם נתבונן ונדייק בלשון הגמרא במסכת בבא מציעא, לגבי מלוי בריבית השתמשו חז"ל במונח "היקש" – "הוקשו לשופכי דמים", וכידוע "היקש" הוא השוואה מוחלטת [דאין היקש למחצה], וממילא כל מה שנוהג בזה נוהג בזה, ואם שופך דמים פסול לישא כפיים גם מלוה בריבית שהוקש לו, פסול לישא כפים. לעומת זאת, לגבי מלבין פני חברו נאמר בלשון "כאילו", וכמו שנתבאר לעיל בדברי הבנין ציון [המובא לעיל אות ב] "ודאי דלשון "כאילו" שדברו בו רז"ל הרבה פעמים אינו שוה בכל אלא במקצת". ואם כן צ"ע גדול מהי ההשוואה שמשווה הרב איינפלד בין שני הנושאים.
הרשאי כהן שהלבין פני חברו לשאת כפיים
ו. בשו"ת להורות נתן (חלק ח או"ח סימן ב) פסק כדעת שבט הלוי שמותר לכהן שהלבין פנים לשאת כפים. והביא שכן משמע מדברי שו"ת מהרלב"ח (סימן קיז) שדן בענין כהן שיצא עליו קול שהכה נער ומת, וגם הכה אשה מעוברת והפילה, וגם ביזה כמה וכמה אנשים ומהם בעלי תורה בבזיונות וקלון בכנופיא, וכמעט לא נשאר בעל תורה במצרים שלא ביזהו וביישו בדברים מכוערים ומגונים. והכריע המהרלב"ח שמכיון וכבר הורה זקן אחד להכשירו לנשיאת כפים היות ועל הכאת הנער לא היה אלא עד אחד, וכן מחמת הפלת הולד לא נפסל מלהשיא כפיו דכתיב מכה איש הראוי להיות איש, לכן אין לפוסלו לישא כפיו, אא"כ יודע בעצמו שהרג את הנפש, ואפילו אם רק ספק אצלו אסור לו לעלות לדוכן.
המהרלב"ח לא דן כלל לאסור על הכהן לשאת כפיו – משודרג, ואם כן מוכח איפוא, כי לדעתו אין בכך עילה לפוסלו מנשיאות כפיים. וכנראה סבר כן, מאחר ולדעתו אין כוונת חז"ל באומרם "כאילו" שופך דמים להשוות לגמרי את דין המלבין פני חברו ברבים לדין שפיכות דמים, אלא להראות את חומר האיסור מדרך המוסר והמידות.
וכך הסיק גם בספר דברות אליהו (סימן ד) להתיר לכהן שהלבין פני חברו ברבים לשאת כפיו, ממשמעות פסק השו"ע שפסק את דין הגמרא שכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, ולא הוסיף כי גם המלבין פני חברו נחשב כהורג הנפש.
כהן מלבין פני חברו אינו יכול להיות "צינור" להעברת "ברכת" כהנים
ז. ונראה לענ"ד לומר, כי אף שכהן המלבין פני חברו אינו נחשב כרוצח, ודברי חז"ל שהוא "כאילו שופך דמים" נאמרו ב"דרך הפלגה", מכל מקום אינו יוכל לעלות לדוכן לברך ברכת כהנים, בהקדם דברי הגמרא בברכות (לב, ב) שהלימוד שכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו הוא מהפסוק (ישעיה א, טו) "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". וביאר המהרש"א (ברכות לב, ב) שהלימוד הוא מתחילת הפסוק: "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ", "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם" היינו ברכת כהנים, וממילא מהמשך הכתוב "ידיכם דמים מלאו" למדו חז"ל שכהן שהרג את הנפש אינו נושא כפיו.
אך כשנתבונן בלשון הכתוב, הרי מוזכר גם "כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה" [ובביאור הגר"א לספר ישעיה (שם) כתב שגם "בפרשכם את כפיכם" הכוונה לתפילה: "מבואר בזוהר בתפילה ונשיאות כפים שניהם בנשיאות כפים"]. ואם כן נשאלת השאלה, מדוע לא למד רבי יוחנן מפסוק זה שאדם שהרג את הנפש לא יוכל להתפלל, כפי שלמד שאסור לשאת כפים אם "ידיכם דמים מלאו".
אלא שלומר שאדם שהרג את הנפש לא יוכל להתפלל, ודאי לא מסתבר כלל וכלל, וכנראה ההסבר לכך טמון בהבדל היסודי שיש בין תפילה לבין ברכה.
בברכה הכהן הוא שלוחא דרחמנא להעביר את ברכת השי"ת לישראל, וכמו שכתב הגר"א בביאורו לספר ישעיה (שם) "בנשיאות כפים בהפרשה היינו הכפות למטה ואחורי הידים למעלה להושיט הברכה מלמעלה למטה, ובתפילה הכפים למעלה להעלות התפילה מלמטה שיקובל למעלה". וכעין זה מפורש בדברי רבנו בחיי (בראשית מח, יג) בביאורו מדוע סמך יעקב אבינו את ידיו על ראשיהם של אפרים ומנשה בשעה שברכם: "והיתה הברכה חלה עליהם בסמיכה זו כאשר כתוב ביהושע (במדבר כז, כג) ויסמך את ידיו עליו, כדי שיאצל רוח הקדש על הנסמך. ומזה הענין היתה הסמיכה בזמן החכמים, גם ברכת כהנים בנשיאת כפים, כי לא יתכן לכהן הנושא את כפיו שיסמוך את ידיו על כל אחד ואחד מישראל, ועל זה היה פורש כפיו למעלה כדי להאציל כח הברכה למטה ממקור הברכה העליונה, והוא שכל את ידיו מלשון שכל וחכמה כי נתכון בעשר אצבעות ידיו להמשיך הברכה ממקור החכמה והשכל".
ולכן בברכה – שהכהן הוא "צינור" להעביר את הברכה ממקורה העליון, נלמד מהכתוב שאם ידי הכהן מלאו בדמים שוב אין הוא ראוי להעביר את הברכה, כי למעשה הוא אינו המקור לברכה, אלא הוא כביכול עושה זאת עבור הקב"ה. ולכן יש לומר שאם הלבין פני חברו גם כן נחשב כרוצח לענין זה שהקב"ה כביכול אינו חפץ להשתמש בו כ"צינור" להעביר הברכה.
אך כאמור, כל זה רק לענין העברת ברכה, אולם פשיטא שלעניינים אחרים לא נאמר שהמלבין פני חברו נידון כרוצח ממש לענין דין יהרג ואל יעבור ודין רודף.
ולכן תפילה שהיא עבור עצמו, שלא כברכה שהיא עבור הקב"ה – בוודאי שגם מי שידיו מלאו דמים רח"ל, וקל וחומר אם הלבין פני חברו, רשאי להתפלל. ורק בנשיאת כפים שהיא ברכה ובחינה של "עבודת" הכהן, המעביר את ברכת השי"ת לעמו, לא יוכל הכהן שמלאו ימיו בדמים – לרבות הלבנת פנים – לשאת את כפיו.
ענף ב
הזהירות מחשש הלבנת פנים בהלכות קריאת התורה
ח. חומר האיסור להלבין פני חברו ברבים כביכול "מתיר" לא להדר בדיקדוקי קריאת התורה, אם תיגרם כתוצאה מכך הלבנת פנים לבעל קורא.
הטור (או"ח סימן קמב) הביא בשם ספר המנהיג: "אם טעה הקורא או החזן המקרא אותו, טוב שלא להגיה עליו על שגגותיו ברבים שלא להלבין פניו, דאע"פ שטעה בה יצא ידי קריאה דאיתא במדרש שאם קרא לאהרן הרן יצא". אולם, מוסיף הטור: "והרמב"ם ז"ל כתב, קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו עד שיקראנה בדקדוק". הבית יוסף הביא ראיות לדעת רמב"ם עם זאת כתב הב"ח ש"המנהג כבעל המנהיג ודלא כרמב"ם [מיהו דווקא בדיעבד אבל לכתחילה צריך לחזר אחר ש"ץ הבקי בקריאה]".
ברם בערוך השלחן (שם סעיף ב) תמה על דברי בעל המנהיג, ועל מה שכתב הב"ח שהמנהג כדעת המנהיג, וכתב כי למעשה נוהגים גם כדעת המנהיג וגם כדעת הרמב"ם, ושתי השיטות אמת: "וכיצד, אם הטעות היא בעצם התיבה כמו כבש-כשב אם-ואם וכיוצא בהם אף שאין הענין משתנה, מכל מקום מחזירין אותו. אבל אם טעה בטעמים, אין מחזירין אותו". וסיים: "וזה כוונת המנהיג שמביא ראיה מאהרן הרן, וכלומר מדאמרינן במדרש באלו שקורין בפני עצמם אפילו בשנויי תיבות חביב לפני הקב"ה, כל שכן בקורא בתורה בטעה בטעמים. וכוונת הרמב"ם הוא על שינויי תיבות. וראיה לזה מדברי התרומת הדשן (סימן קפא) שכתב, ראיתי כמה פעמים לפני רבותי ושאר גדולים שטעו הקוראים בדקדוקי טעמים וגם בפתח וקמץ וסגול וצירי, ואע"פ שגערו בהם קצת מכל מקום לא החזירום, עכ"ל. הרי מפורש כמו שכתבתי". ומתבאר מהלכה זו, שמחשש הלבנת פנים התירו לקרוא בתורה בטעויות [אם הטעות איננה לעיכובא], ובלבד שלא יכלים וילבין את פני בעל הקריאה.
בענין הלבנת פנים בעת קריאת התורה נשאל בשו"ת שבות יעקב (חלק ב סימן ב) על כהן שבנו יצא לתרבות רעה ולא רצו לקרוא לכהן זה לתורה, והשיב: "אף דרשות לעשות כן, מכל מקום לביישו ברבים בפניו במי שהוא מוחזק לכהן לקרותו כל ימיו לראשון ועכשיו יקראוהו באמצע הקרואים, אין לך ביוש והלבנת פנים גדול מזה, והמלבין פני חברו ברבים כאלו שופך דמים, ועל זה נאמר לא ימתו אבות על בנים, אע"ג דאין לקדשו בקדושת כהונה היינו בשב ואל תעשה ולא להלבין פניו ברבים". ומבואר בדבריו, שלמרות שמעיקר הדין מותר למנוע מהכהן שבנו יצא לתרבות רעה מלקבל עליה לתורה, אולם אין רשות לעשות כן בגלל איסור הלבנת פנים.
הזהירות באיסור הלבנת פנים – במיוחד בארץ ישראל
ט. לסיום, ברצוני להביא מדבריו של רבי אביגדור הלוי נבנצל, רבה של העיר העתיקה בירושלים, בשיעוריו על פרשיות השבוע, בשם חותנו הרב חיים זאב פינקל, משגיח ישיבת מיר, שהקשה: הרי איסור רציחה הוא משבע מצוות בני נח, וגם בלי שיקבלו תורה הם חייבים בו, מדוע אם כן לא הסכימו בני עשו לקבל את התורה בגלל איסור לא תרצח (כמובא בילקו"ש רמז תתקנא). ותירץ, שאמנם כל באי עולם מוזהרים על רציחה, ברם יש סוג רציחה שקיים רק אצל העם היהודי ולא אצל הגויים – איסור הלבנת פנים הנחשב כאילו שפך דמים, ולכן לא רצו בני עשו לקבל על עצמם את האיסור "המורחב" הזה הכלול ב"לא תרצח".
ועל כך הוסיף הרב נבנצל: "בענין הלבנת פנים מביאה הגמרא (ב"מ נח, ב) שאביי שאל את רב דימי שבא מארץ ישראל לבבל "במערבא במאי זהירי". כלומר, באיזו מצוה זהירים במיוחד בארץ ישראל. אמר לו רב דימי, בארץ ישראל משתדלים להזהר במיוחד שלא להכשל בהלבנת פנים. ויש לעיין בזה, מדוע היו זהירים בדבר זה דווקא בארץ ישראל, הרי איסור הלבנת פנים אינו מן המצוות התלויות בארץ וכמובן נוהג גם בחו"ל.
חשבתי, אולי בגלל שבארץ ישראל ראו את התוצאות הנוראות של הלבנת פנים, כדברי הגמרא (גיטין נה, ב) שכל חורבן הבית נתגלגל מהלבנת פניו של בר קמצא ברבים. אמנם מיד אחר כך נתברר שמדובר ברשע מרושע, אדם שמוסר את ישראל ביד הקיסר וגורם לחורבן בית המקדש. כל מליוני היהודים שנהרגו מאז ועד היום בחורבן הבית, באינקבזיציה, בשואה, באינתיפאדה, ובכל הצרות שעברו על עם ישראל, נזקפים מן הסתם לחובתו של בר קמצא. ואדם כזה ודאי ראוי להלבין את פניו ברבים על כל מה שגרם ברשעותו. אולם בכל זאת, באותה שעה שהלבינו את פניו לא היתה לכך הצדקה, שהרי עדיין היה בחזקת צדיק, כי עוד לא עשה את הדברים הרעים הללו. ולכן תבע הקב"ה את עלבונו של בר קמצא – עד כדי כך שסייע בידו להחריב את ההיכל ולהגלות את עם ישראל.
בארץ ישראל, ראו איפוא את התוצאות הנוראות של הלבנת פנים, ואפילו של רשע מרושע כמו בר קמצא, ואם כן אפשר שבגלל זה היו זהירים אנשי ארץ ישראל יותר בנושא של פגיעה בכבוד הזולת.
עד כאן דבריו, ישמע חכם ויוסיף לקח.