השגחה בטיפולי פוריות 

מתוך ספר רץ כצבי

השגחה בטיפולי פוריות 

בחודש אייר תשע"ד, לראשונה מאז הוקמה הרבנות הראשית בארץ ישראל, התייצבו תשע נשים לבחינות הסמכה לתפקיד משגיחי כשרות, המתקיימות מטעם הרבנות, וזאת בעקבות החלטה קודמת של מועצת הרבנות הראשית, ביוזמתו של הרב הראשי רבי דוד לאו, לאפשר לנשים להיבחן במבחני ההסמכה [ולכהן לאחר מכן כמשגיחות כשרות במפעלי מזון ומסעדות]. עם כל זאת, עדיין קשה למצוא באופן מעשי משגיחות המכהנות בתפקיד, למעט מקרים בודדים [כפי שהתפרסם על משגיחת כשרות במסעדה הנמצאת במתחם "חמי יואב" שבו מרחצאות לנשים].

לעומת זאת, בתחום ההשגחה על טיפולי פוריות יש "בלעדיות" לנשים, המשמשות כ"משגיחות" לוודא שהביצית של האשה אכן מופרית עם זרעו של בעלה. אחת המשגיחות, המתגוררת בדרך קבע בלוס אנג'לס, נשלחת מטעם מכון פוע"ה להשגחה על טיפולי פוריות המתבצעים בכל רחבי החוף המערבי של ארצות הברית.

בקיץ תשע"ב ביקשנו ממנה להשמיע בפני בני החבורה הסברים על עבודתה, ובעקבות זאת עסקנו במשך כמה שבועות בסוגיית נאמנות אשה כמשגיחת כשרות בכלל, וכמשגיחה בטיפולי פוריות בפרט. ובשאלה האם הצורך בהשגחה על טיפולי פוריות הוא חובה או חומרא בעלמא.

 

פרק א

נאמנות אשה כמשגיחת כשרות

נאמנות אשה בעדות על איסורי תורה

א. על פי ההלכה, בירור האמת יכול להיות רק בעדות של שני עדים כשרים, כאמור בתורה (דברים יט, טו) "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא, עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר". עם זאת, במסכת גיטין (ב, ב) הובא הכלל המפורסם: "עד אחד נאמן באיסורין", והמקור לדין זה מבואר בדברי רש"י: "שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב". ואילו התוספות (שם ד"ה עד אחד) כתבו: "ואם תאמר ומנא לן דעד אחד נאמן באיסורין, ויש לומר דילפינן מנדה דדרשינן בפרק המדיר (כתובות עב, א) וספרה לה, לעצמה". 

ונחלקו הראשונים בגדרי נאמנות האשה באיסורים.

הרשב"א (כתובות עב, א) כתב בשם "המדקדקים" כי האשה נאמנת רק לענין ספירת נדה, ולא באיסורים אחרים: "וגבי נדה קאמר נסמוך עליה, מדקדקים מינה דבשאר איסורים היא אינה נאמנת". הרשב"א הביא ראיה שאשה אינה נאמנת מדאורייתא, מדברי הגמרא בפסחים (ד, א) שאשה נאמנת שהבית נבדק מחמץ רק כי בדיקת חמץ היא מצוה מדרבנן: "וכדמשמע נמי מדאמרינן בפסחים גבי הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים וקטנים ועבדים, מאי טעמא, כיון דבדיקת חמץ דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן, אלמא בשל תורה אין נשים נאמנות". 

דעה זו של "המדקדקים" הובאה גם בשיטה מקובצת בכתובות (שם) ובחידושי המאירי (פסחים ד, א) וז"ל: "ולפי דרכך למדת שהעבדים והקטנים והנשים כשרים לבדוק את החמץ. שכל שהיא מן התורה אין נאמנים עליו לא אשה ולא עבד ולא קטן, שהרי לא אמרו כאן אלא הימנינהו רבנן בדרבנן". ומסיים המאירי: "ומכל מקום צריך שתדע שאין הדבר מוחלט לומר כך, אלא שיש מחלוקת בזה בין המפרשים". 

אולם לבסוף מסקנת הרשב"א היא, שאשה נאמנת בכל איסורי תורה, כדבריו על שיטת "המדקדקים": "וליתא, אלא אשה כאיש לכל איסורים שבתורה, ומעשים בכל יום שסומכים עליהן בניקור [הגיד] ומליחה ועל החלב ועל מצה בפסח וכיוצא בהן הרבה". וכן פסק להלכה הרמב"ם (הלכות עדות פ"ה ה"ג) "כל מקום שעד אחד מועיל, אשה ופסול כמו כן מעידים". 

ואת הראיה שהביאו "המדקדקים" מדין בדיקת חמץ שנשים נאמנות רק במצוה מדרבנן, תירץ המרדכי (פסחים פרק אור לארבעה עשר רמז תקל) בשם ר"י: "דאף על פי דנשים נאמנות אף בדאורייתא כגון ניקור גיד וחלב ומליחת בשר, היינו בדבר שיודעות הנשים שיש בודאי איסור, אבל על בדיקת חמץ סבורות הן שאין חמץ בחורין ונמנעות מלבדוק מפני עצלותן, הכי מפרש בירושלמי". כלומר, אילו היתה בדיקת חמץ מצוה דאורייתא, נשים לא היו נאמנות כי היו סבורות שאין חמץ בחורים ובסדקים, ונמנעות מלבדוק את החמץ כראוי מחמת עצלותן. והיות ובדיקת חמץ היא רק מצוה מדרבנן, סמכו גם על נשים.

ושיטת התוספות בעירובין (נט, א ד"ה ותחומין) שיש לנשים נאמנות מהתורה להעיד רק על מה "שבידן" לעשות: "ואף על גב דמעשה בכל יום שמאמינים לנשים בשחיטה וניקור ולתרום חלה, היינו משום דהוי בידה קודם שנעשית השחיטה הוי בידה לשחוט".

לסיכום: נחלקו רבותינו הראשונים בגדרי נאמנות האשה באיסורים.

  • לדעת הרשב"א והרמב"ם, נשים נאמנות מהתורה על כל איסורי התורה.
  • לדעת תוספות, נשים נאמנות על כל איסורי התורה אשר "בידן" לעשותן, למעט דברים שיש בעשייתם טורח גדול, כבדיקת חמץ, שיש לחשוש שמחמת עצלות לא ידקדקו בעשייתם, ובמקרה כזה נאמנות רק באיסורים דרבנן.
  • לדעת ה"מדקדקים" שהביאו הרשב"א והמאירי, אשה נאמנת רק לענין ספירת נדה, ולא באיסורי תורה אחרים, אך באיסורים דרבנן נאמנת.

 

נאמנות אשה בבדיקת חמץ

ב. להלכה כתב הרמ"א בהלכות פסח (או"ח סי' תלו סע' ב) שאם בעל הבית אינו נמצא "גם אשתו תבדוק ותבטל בביתו, דילמא ישכח לבטל במקום שהוא". וכתב המגן אברהם (ס"ק יד) שרק בדיעבד ניתן לסמוך על בדיקת האשה ולא לכתחילה: "דאף על פי שמניח אשתו בביתו, צריך לבדוק קודם שיצא דלכתחילה אין לסמוך על הנשים".

אולם הערוך השלחן  (סי' תלז סע' ז) הביא את דברי המג"א, וכתב: "והאידנא נשי דידן בודקות בטוב ומחטטים אחר משהו חמץ ורוחצים ומנקים כל המקומות ומדקדקות יותר מאנשים". ובשו"ת משנת יוסף (ח"ה סימן עט) כתב רבי יוסף ליברמן, ראש כולל סדיגורה בירושלים, בביאור הדברים: "ואל תתמה על דברי התוספות שכתבו דנשים עצלניות הן, שהרי רואים אנו דנשים צדקניות בזמנינו שעובדות במסירות נפש יותר משלושים יום לפני החג לנקות כל פינה ומגררות הכתלים ולא נשאר אפילו פירור חמץ לולא עשרת הפתיתים שמצניעים. דראשית יש לומר שדברי תוספות אמורים בסתם נשים שאמנם נאמנות אבל לא בטירחא יתירא ודקדוק גדול, לא כן בנשים הצדקניות המדקדקות כנ"ל, יש לסמוך עליהן אפילו יותר מעל אנשים. וכן כתב בספר פסקי תשובות (או"ח סימן תלא אות ה) בשם ערוך השלחן (סי' תלז סע' ז) ותשובות והנהגות (ח"ב סי' ריד). ובפרט שיש הבדל בין שנים קדמוניות שהיו סדקים ברצפות ובתקרות ובקירות ובחצרות והיתה טרחא גדולה לגררן, משא"כ בזמנינו שהכל חלק ואין כל כך טרחא לנקותן" . 

ומבואר איפוא, כי דברי רבותינו הראשונים שאין לסמוך על נשים בבדיקת חמץ בגלל עצלנותן, לא נאמרו על הנשים בזמנינו, המדקדקות ומקפידות על נקיון הבית, ועל כן ניתן לסמוך עליהן ללא פקפוק.

 

נאמנות אשה בספק איסור ובדברים שיש בהם טורח

ג. דין נאמנות אשה בעדות על איסורים, הובא ברמ"א בהלכות יין נסך (יו"ד סי' קכז סע' ג) וז"ל: "ואשה נאמנת בדבר איסור לומר תיקנתיו (ר"ן פרק האומר וריש חולין), ודווקא בודאי איסור, כגון ניקור בשר וכדומה לו, אבל בספק שמא אין כאן איסור, כגון שצריכה לברר דגים טמאים מטהורים (איסור והיתר הארוך),  או איסור שיש בו צדדים להקל (שם בר"ן) אין אשה נאמנת, דאשה דעתה קלה להקל". 

והוסיף הש"ך (ס"ק ל) "וכן דבר שיש בו טרחא אין הנשים נאמנות, דנשים עצלניות הן כדכתבו התוספות (שם). וכן קיבלתי שאין הנשים נאמנות על ניקור האחוריים, כי אין לך מילתא דטריחא יותר ממנו, ומפני עצלותם לא יפשפשו כל כך. ומה שכתבו המחברים שהנשים נאמנות בניקור, בסתם ניקור קאמרינן דהיינו הפנים, כן כתב מהרש"ל".

למדנו מדברי הרמ"א והש"ך, כי אין נאמנות לנשים להעיד:

[א] כאשר יש ספק אם יש כאן איסור [כגון בברירת דגים טמאים מטהורים], או באיסור שיש בו צדדים להקל, כי "אשה דעתה קלה להקל". 

[ב]  בדבר שיש בו טורח, בגלל עצלותן.

ואמנם מרן המחבר כתב בהלכות תולעים (יו"ד סי' פד סע יא) "אשה שנמצא אחר בדיקתה שרץ הנראה לעינים כגון חומט, אסור לאכול מבדיקתה. אבל אם לא נמצאו אלא תולעים המתליעים בתוך העלים שאינם נראים אלא לאחר שליקתן, מותר לאכול מבדיקתה". ובש"ך (שם ס"ק לה) הביא את דעת המהרש"ל "דאין הנשים נאמנות בבדיקה שיש בה טורח, דאמרינן עצלניות הן. והאו"ח והמחבר מיירי בדבר שאין בו טורח, אבל בברירת קטניות ודגים קטנים ושאר דברים שיש בהם טורח אין נאמנות באיסור דאורייתא".

אולם כבר תמה בערוך השלחן (סי' פד סע' פב) "ובעיקר הדבר אני תמה, דאיך אפשר לומר ח"ו דנשים שלנו יקלו באיסורים מפני הטורח, והלא ראינו טרחתן המרובה בכל דבר השייך לאיסורים".

ואכן כתב הש"ך בסיום דבריו: "והר"ב [הרמ"א] בתורת חטאת כתב שאין המנהג כדברי המהרש"ל, רק הנשים בודקות הקטניות והפירות וסמכינן עלייהו. ואע"ג דבברירת דגים קטנים, כתב [הרמ"א] בהג"ה סוף סימן קכ"ז דאשה אינה נאמנת. שאני הכא כיון דלא אתחזק איסורא [דהיינו לא הוחזק שיש כאן איסור], גם כי יש הרבה צדדים להקל, והלכך אע"ג דקיימא לן לאיסור, מכל מקום סמכינן עלייהו, וכן כתב בתורת חטאת שם".

 

נאמנות אשה בבדיקת ירקות מתולעים

ד. הפוסקים נחלקו האם אפשר להסתמך על נשים בבדיקת הירקות והקטניות מתולעים.

לדעת המהרש"ל המובא בש"ך (סי' קכז ס"ק ל) אין להן נאמנות, כי לא סומכים על הנשים באיסורי תורה בדבר שיש בו טורח. ברם הש"ך פסק כדעת הרמ"א, שמסתמכים על הנשים גם בבדיקת ירקות וקטניות מתולעים, היות ו"לא אתחזק איסורא" בירקות [אבל במה ש"אתחזק איסורא" באמת אין לנשים נאמנות באיסורי תורה]. ובערוך השלחן (סי' פד סע' פא) הוסיף: "וכן נראה להדיא מדברי רבינו הבית יוסף בסימן זה סעיף י"א, שכתב אשה שנמצא אחר בדיקתה שרץ הנראה לעינים, כגון חומט, אסור לאכול מבדיקתה אבל אם לא נמצאו אלא תולעים המתליעים בתוך העלים שאינן נראין אלא אחר שליקתן, מותר לאכול מבדיקתה, עכ"ל. הרי מפורש שהנשים נאמנות. ועוד כתב אחד מן הגדולים, דעתה החוש מעיד שיש יותר לסמוך על בדיקת נשים, שמעיינות הרבה יותר מאנשים שנחפזים לצאת לעסק [כרתי ופלתי ס"ק יט]. ומכל מקום כתב דלאכול מבושלים יש לסמוך עליהן, אבל לאכול ירקות חיים צריך בעצמו לראות, מטעם שזה יכול בעצמו לברר". 

ובהרחבת הדברים ביאר ערוך השלחן: "וזה שאמרו בגמרא גבי בדיקת חמץ ובעירובי תחומין דאילו היה איסור דאורייתא לא מהימני, לאו משום דמקילי באיסורין, אלא הענין הוא כמ"ש הרשב"א בריש ספרו תורת הבית וז"ל, דבדיקת חמץ צריכה בדיקה בחורין ובסדקין ונשים עצלות הן ומימר אמרי חמץ בחורין ובסדקין ליכא וכו'. ומעשים בכל יום שאנו סומכין עליהן בניקור גיד וחלבים ומליחה ואף על פי שהן דאורייתא, וניקור בשר צריך טירחא יתירתא, אלא שהן יודעות שיש חלבים וגידין וחוטין שצריך לחטט אחריהן ובודקות יפה יפה עכ"ל. ולמדנו מדבריו דכל שיודעות שיש כאן איסור אפילו אם הטירחא מרובה לא יניחו מידן בלא בדיקה יפה יפה. ובבדיקת ירקות ופירות וקטניות הלא יודעות שמוחזקין הן בתולעים ובודקות יפה יפה. ולא דמי לברירת דגים טמאים מטהורים, דאין זה דבר ההווה בתמידיות, ורק במקרה בעלמא ולא ידעו ולא יבינו ויתלו להקל מפני עצלותן. אבל בדברים שמעשים בכל יום ובכל שנה ודבר ההווה בתמידיות וידוע לכל, חלילה להן להוציא מתחת ידן בלא בדיקה יפה יפה. ומימינו לא שמענו אפילו על צדיקי וגאוני עולם שלא יסמכו על נשותיהן הכשרות בבדיקת תולעים. וכן בנות ישראל העובדות בשכירות, אם הבעל הבית מכיר אותה שהיא יראת ד' ומדקדקת באיסורים, יכול לסמוך עליה, ואם לאו אל יסמוך עליה לבדה ויראה בעצמו כשאין לו אשה או אין אשתו בבית, או יבקש אשה מהנשים הכשרות שתעיין בברירת התולעים". 

ומבואר איפוא, שגם בבדיקת ירקות מחרקים ותולעים, הוכרע למעשה לסמוך על נאמנות הנשים באיסורים מהתורה, ואף שבדיקת הירקות כרוכה בטרחא יתירה, היות ו"לא אתחזק איסורא" בירקות [דהיינו שלא הוחזק שיש איסור בירקות אלו], ומכיון שהנשים יודעות שיש חשש איסור תולעים וחרקים המצויים בירקות, הן מקפידות ומדקדקות לבדוק את הירקות היטב, ועל כן ניתן לסמוך עליהן ללא פקפוק [ורק בבדיקה בדברים שלא מצוי, כברירת דגים טמאים וטהורים, אין לסמוך עליהן שמא יקלו ראש בבדיקה מפני עצלותן ומחמת חוסר ידיעתן בחומר האיסור].

 

נאמנות אשה בבדיקת שעטנז

ה. על פי דברי ערוך השלחן בנדון בדיקת ירקות, כתב בשו"ת משנת יוסף (ח"ח סימן נד) "והכי נמי בשעטנז אינו בגדר מעשים בכל יום למצא שעטנז, אם כן יש לחוש שיתעצלו. וגם כמו בדגים קטנים שתבדוק קצת ותתלה שהכל בסדר, גם בשעטנז כן. אלא אם כן יאמרו מומחים שאינו מצוי שבגד אחד יהיו האביזרים שלה ממשלוחים שונים, אלא או כולם שעטנז, או כולם כשרים. כמו כן, לא תמיד בודקות השעטנז תהיינה מהצדקניות ביותר, ויש שדעתן קלה, ולא דמי למש"כ הערוך השלחן שגדולים סמכו על בדיקת נשותיהם הצדקניות, דשמא לא תטרחנה כראוי".

ואילו בהמשך דבריו כתב המשנת יוסף סברא מחודשת להתיר להסתמך על נאמנותן של נשים בבדיקות העומדות תחת פיקוח של בדיקה נוספת לאחר בדיקתן: "בחמץ נאמנות כיוון שהאיש בודק אחריהן, ולפי מה שכתבנו שכן הוא במילי דעלמא בהנהלת חשבונות, וכן הוא גם במעבדות רפואיות שהן נאמנות על  תוצאות הבדיקות הגם שנוגע לחיי נפש, מפני שמרתתי להוציא מתחת ידן דבר לא נכון ולא בדוק ביסודיות, שאם כן יפטרו אותן מעבודתן. נלענ"ד שגם אם עובדות על בסיס של משכורת, לפי מספר בגדים, בכל זאת יעשו אחריהן בדיקות מידגם במעבדות שעטנז מרכזיות, ואז מפחדות שלא ימצאום במכשול ויבדקו יפה" [אלא שמסיים המשנת יוסף: "ובעצם לא ברור לי למה צריך להעסיק נשים, הרי יש הרבה אברכים חסרי פרנסה, ובכל ריכוז חרדי אפשר ללמד אברך ירא שמים לבדוק שעטנז, וכמו ללמד אשה אפשר ללמד את בעלה"]. 

ובשו"ת ויען דוד (יו"ד סימן קעט) כתב רבי חיים יוסף דוד וייס, דומ"ץ חסידי סאטמער באנטוורפן, כי "המחמיר לאחרים באשה אין לו שחר, שהרי סומכין עליה בבדיקת תולעים (יו"ד סי' פד סעיף יא) שצריך בדיקה יפה בין עלי הירקות, וזה דומה לבדיקת שעטנז, וגם בזה יש מומחיות איך למצאן, ומעולם לא שמענו מחמירין בזה". והביא את דברי רבי יעקב בלוי, חבר בד"צ העדה החרדית בירושלים בספרו מלבושי ישע (פרק א הערה מט) "ובמקום שידוע שיש שם שעטנז וצריך לחטט אחריו נראה פשוט שסומכין על זה אפילו על נשים וכמ"ש הרמ"א (יו"ד סי' קכז סע' ג) דאשה נאמנת בודאי איסור לומר תקנתיו כמו שנאמנת בניקור בשר, ולא אמרו שלא להאמין אשה בבדיקה שיש בה טורח כי אם כשאינו אלא חשש איסור. ואף לענין להעסיק נשים יראות שמים במעבדות לבדוק בבגדים אם יש שם חשש שעטנז נראה שמותר כדמשמע ממסקנת האחרונים בשו"ע יו"ד סימן פ"ד סעיף י"א. ולא מיקרי דבר שיש בו טורח כיון שעושות המוטל עליהם לבדוק במקומות המיוחדים וכ"ש לבדוק במעבדה אם החוט הוא צמר או פשתים ובפרט אם עוסקות בשכר וממלאות מלאכתם ולא חיישינן שתשקר בתוצאות הבדיקה". אמנם בסיום דבריו כתב: "שוב נמסר לי שמרן בעל מנחת יצחק כשנשאל על כך בעל פה, לא התיר לסמוך על נשים בבדיקת שעטנז".

לסיכום, נחלקו הפוסקים האם אפשר להסתמך על נשים בבדיקת שעטנז:

  • לדעת הבגדי ישע ושו"ת ויען דוד ניתן להסתמך על נאמנות אשה.
  • לדעת המשנת יוסף צריך ליידע אותן שיש בדיקה מדגמית על מה שהן בודקות, ואז ניתן להסתמך עליהן. 
  • המנחת יצחק לא התיר לסמוך על נשים.
  •     •     •

נאמנות אשה כמשגיחת כשרות במסעדות ומפעלי מזון

ו. ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, דנו הפוסקים האם מותר למנות אשה לתפקיד של "משגיחה" על כשרות מפעלי מזון ומסעדות.

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן מד) נשאל "בדבר האלמנה אשת ת"ח אשר היה משגיח על כשרות ונשארה בלא כלום, ואין לה במה לפרנס את בניה היתומים, ובאשר היא אשה צנועה ויראה את ה' באמת והיא גם חכמה ונבונה ובעלת אחריות, אשר יש לסמוך עליה שהיא תהיה תחת בעלה להשגיח ויהיה לה מזה הפרנסה עבורה ועבור בניה, ורצון כתר"ה לידע דעתי בזה". ובתשובתו כתב רבי משה: "כיון שלא איתחזק איסורא מאחר דהמסחר שלהם הוא רק בדברים כשרים, שרוב דברים קונים ודאי דברים כשרים מצד מירתתי [פחד המוכרים שיגלו שאין זה כשר] והחשש הוא שמא קונים גם דברים אסורים, שעל זה ודאי לא איתחזק ויש להאמין לה". 

ומוסיף: "מעשים בכל יום בכל הדורות, שהיו שוכרים נשים לבשל ולקנות בשר וכל מיני אוכלים, והיו סומכים עליהן, משום שכיון שנשכרו לזה הרי רמי זה עלייהו [מוטלת עליהן האחריות להשגיח שאין איסור] שנאמנות כמו בשלהן ממש. ועיין בגיטין דף ז' שרחב"ג סמך על עבדיו, ועבדים לא עדיפי מנשים. נמצא שמצד נאמנות אין שום חשש, שאם אך היא מוחזקת לאשה כשרה וליודעת ומבינה איך ומה להשגיח, יש לסמוך עליה". ומבואר בדבריו, שאין כל מניעה מצד הדין, להסתמך על נאמנות אשה כ"משגיחה" על כשרות.

אולם בשו"ת משנה הלכות (חלק טז סימן כד) הסתמך להלכה בנדון דידן על דברי הש"ך (יו"ד סי' קכז ס"ק ל) שאין נאמנות לנשים בדבר שיש בו ספק איסור, ויש בו טירחא: "דבוודאי איסור נאמנת, ולא בספק שאפשר לטעות או יש צד להקל, משום דנשים דעתן קלות. ולכאורה נראה דחילוק זה מוסכם הוא מהפוסקים, ועיין ש"ך שם סק"ל ד"ה או איסור, וכן דבר שיש בו טרחא אין הנשים נאמנות, דנשים עצלניות הן כדכתבו התוספות שם, וכן קיבלתי שאין הנשים נאמנות על ניקור האחוריים, כי אין לך מילתא דטריחא יותר ממנו ומפני עצלותם לא יפשפשו כל כך, וכ"כ המהרש"ל".

 

האם מינוי נשים כ"משגיחות" נחשב "שררה" – ולדעת הרמב"ם אין למנות אשה למינוי של "שררה"

ז. אלא שרבי משה דן מהיבט נוסף, מדוע יש סיבה למנוע מנשים להתמנות כמשגיחות כשרות – שיטת הרמב"ם (הלכות מלכים פ"א ה"ה) שאין למנות אשה לתפקיד של "שררה", כדבריו: "אין מעמידים אשה במלכות, שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש". 

ולפי זה דן האגרות משה: "והשגחה על כשרות מסתבר שהוא מינוי, וראיה לזה מקידושין דף ע"ו שאיתא במערבא אפילו ריש כוורי לא מוקמי מינייהו, ופרש"י ממונה על המידות, והוא ממש כמו השגחה על הכשרות, דמה לנו כשרות המשקולות והמידות לכשרות איסורי מאכלות הוא שררה על בעל הבית, שבעל הבית מחוייב לעשות כמו שהמשגיח אומר. וכן הוא ממש ממונה להשגיח על הכשרות שמלאכתו הוא לעשות אף נגד רצון בעל הבית שלא להניח לבעל הבית שיקנה דברים אסורים. ואם כן להרמב"ם אין למנות על זה אשה".

אמנם בהמשך דבריו הוכיח האגרות משה, שרבותינו הראשונים חלקו על הרמב"ם, והתירו מינוי נשים לתפקידי שררה: "דהחינוך כתב דין [מינוי איש] ולא אשה רק במלך ולא מלכה, ובדין ירושה נקט שגם בכל מינויים. אלמא דדין ולא אשה, אינו בשאר משימות. וכ"ש לתוס' סוטה דף מ"א שגם לענין מקרב אחיך יש חילוק בין מלך לשאר משימות, שאין למילף מדין מלך, וכן משמע שיפלוג רש"י ור"ן קידושין דף ע"ו, כדכתבתי ממשמעות פירושם", ומתוך כך הסיק: "ולכן לצורך גדול בשביל חיות האלמנה ובניה היתומים יש לסמוך על החולקים על הרמב"ם ולמנותה תחת בעלה להשגחה". 

האגרות משה הוסיף כי גם לדעת הרמב"ם שאסר מינוי נשים לתפקידי שררה, יש עצה ש"משגיח כשרות" לא יחשב כתפקיד שיש בו שררה, באופן "שהיא [המשגיחה] תהיה שכורה מהרב [העומד בראש מערכת הכשרות], שרק הרב יהיה בעלים שלה [המנהל האחראי עליה], ובעל הבית [דהיינו בעל העסק שנצרך להשגחה] ישלם השכר עבור ההשגחה להרב, שאז אין לה דין שררה ומינוי, שלהרב צריכה לשמוע לעשות כפי שיאמר לה איך להשגיח ומה הוא דבר האסור, כי הלא עיקר האחריות שהקונים סומכים הוא על הרב, ונחשבת היא רק כעושה מלאכת הרב בדברים שיכולה לעשות, שנחשבת לגבי הרב רק כפועל בעלמא שאפשר לו גם להעמיד אשה כיון שהיא נאמנת כדלעיל". כלומר, כאשר האשה משגיחת הכשרות מקבלת את משכורתה מהרב נותן הכשרות, היא נחשבת "פועל" שלו, ולא כבעלת תפקיד שיש בו שררה.

ברם בשו"ת משנה הלכות [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ו] חלק על האגרות משה אף בזאת וקבע על פי דברי הרמב"ם, שאין למנות נשים כמשגיחות כשרות משום שהוא מינוי של שררה: "להעמיד אשה כמשגיח בשם הציבור או בית דין הוי ליה בכלל שררה, שאין מעמידין אשה שררה על הציבור, והו"ל בכלל מה שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות מלכים ה"ה אין מעמידין אשה במלכות, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש". 

רבי יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן בבני ברק פסק בספרו חשוקי חמד (נדה דף י"ג ע"ב) כדעת האגרות משה, בנדון "בית מטבחיים שמתקשה למצוא משגיח המפקח לא למכור טריפות ולהורות הוראה מי הוא עוף כשר לאכילה ומי טריפה, ויש אשה חכמה בת תלמיד חכם מופלג ואשת חבר לתלמיד חכם מופלג, והיא בקיאה להורות האם אפשר למנותה לתפקיד זה". ומסקנתו: "והנה למעשה העלה האגרות משה שיש הרבה פוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דדין ולא אשה אינו בשאר מינויים, ולכן לצורך גדול בשביל חיות האלמנה ובניה היתומים יש לסמוך על החולקים על הרמב"ם ולמנותה תחת בעלה להשגחה, יעו"ש. ולפי זה יתכן שאף בעניננו, אם אין מישהו אחר להשגיח, אפשר למנות אשה להשגיח על כך, ויעו"ש באגרות משה עצה שאף לרמב"ם אין חשש, ויש לעשות כן אף בעניננו, ופשוט שיש להשתדל למצוא איש להשגחה".

 

חוסר יכולת להשגיח כראוי מחמת איסור יחוד או במקום שבעל הבית ערמומי

ח. המשנה הלכות הוסיף עוד טעם מדוע אין למנות נשים כמשגיחות: "עוד אומר אני דמלבד כל אלו הרי המשגיח על הכשרות צריך להיות ער ולא ישן, כלומר שצריך המשגיח להימצא דוקא בשעה שהבעלים הם ביחוד מקום ולראות אחר מעשיהם כי רוב מעשה פשע ורשע שעושים הבעלי בתים הוא במקום שאין אנשים, ונכנס במקום מכוסה או בחדר צנוע וסגור וכיוצא בו, שלא יראהו המשגיח ושאר אנשים. ועל זה עיקר החיוב של המשגיח, לחפש ולהדר מה מעשהו במקומות הצנועים והמכוסים ונעלמים. וזה כבר אין ביד אשה, שהרי שם איכא איסור יחוד, ואם תשמור עצמה שלא ליחד עמו, אז דוקא כל המעשים של פסלנות יעשה במקומות שלא תוכל ליכנס שם המשגיח. ולהתיר לה להתייחד ח"ו, לית מאן דכר שמיה. ואם כן במציאות אי אפשר [לאשה] להיות משגיח כיון דיש מקומות שאין המשגיח יכול להשגיח וליכנס שם הרי חסר בהשגחה". 

ולכן מסקנת המשנה הלכות: "להיות משגיחות לאחרים לא שמענו ולא ראינו לא ביוראפף [אירופה] לפני המלחמה, ולא לאחר המלחמה כהיום בארצינו הקדושה, חוץ מהרעפארמער [רפורמים] שרוצים ח"ו להפוך הקערה על פיה ולעשות מנשים אנשים. וח"ו לזוז ממנהג ישראל שמעולם לא הניחו לנשים להיות משגיחים ולסמוך עליהם שהם יהיו המכשירים, וח"ו לשנות קבלת אבותינו הקדושים ולהעמיד נשים משגיחות. וכל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה". 

על סברת  המשנה הלכות, כתב לי ידידי הרב פרופ' אברהם שטיינברג: "בימינו לא נדיר שדווקא נשים הן הבעלים על המסעדה, המלון או מתקן אחר הדורש השגחה לכשרות. ומה יענה בעל המשנה הלכות כשהמשגיח – גבר יעבור על איסור יחוד אם יבדוק במקומות הסתר" [המכתב במלואו מובא להלן בנספח סוף המאמר].

אולם בשו"ת ישא יוסף (יו"ד סימן ד) מציין רבי יוסף אפרתי, כי במכון לחקלאות על פי התורה מועסקות נשים בבדיקת תולעים על פי הוראת הגרי"ש אלישיב, אם כי הן לא מכריעות בשאלות כשרות: "והנה הגר"מ פינשטיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן נד) הכריע שכל שהאשה נשכרת לכך הרי חשיב רמי עלייהו, ומשום כך אם מוחזקת לאשה כשרה נאמנת. ולכן מותר למנות אשה כמשגיחת כשרות, וכן גם שמעתי ממרן הגרי"ש אלישיב. ומשום כך, במעבדה של המרכז לחקלאות עפ"י התורה מבצעות נשים את עבודת ההשגחה תחת הוראות הממונים על הפיקוח. הן אמת שבאגרות משה ציין (שם סימן מה) כי נידון שאלתו היה באלמנה, והיה בזה שעת הדחק. אולם המעיין יראה שלהלכה לא חילק בדבר. ובעקבות זאת אנו מקפידים כי במעבדת כשרות למהדרין אין הבודקות מכריעות אלא מעבירות מידע למשגיחים העובדים בחברות, והם העומדים ומכריעים כנגד בעל הבית, ומשום כך אין שאלה בעבודת נשים במעבדת המכון. וכך גם התבטא מרן הגריש"א שאין זה שררה אלא הן מעמידות על האמת".

ואילו ידידי הגר"מ שטרנבוך נקט בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן תכו) דרך ממוצעת, וכתב שלכתחילה עדיף למנות משגיח ולא משגיחה, אך אין בזה הלכה פסוקה, וצריך לדון בכל מקרה לגופו: "בנידון שלפנינו, שרוצים להעמיד אשה כמשגיחה במלון כשבעל הבית מחלל שבת וערמומי ביותר, חוששני שנשים דעתן קלות וטירחא להתחכם נגד הבעל הבית. ולכן כהאי גוונא קשה להתיר להעמיד אשה כמשגיחה, אף שזקוקה לכך לפרנסתה וטפלי תלויים בה, שכהאי גוונא שצריך השגחה יתירה להתחכם, אין להתיר אשה אלא כשהיא עוזרת לאיש, שאחריות ההשגחה מוטלת עליו. אבל במקום שבעל הבית שומר שבת ואין צורך להשגחה יתירה, בכהאי גוונא אשה משגיחה נאמנת, כשם שנאמנת בבית לכל עניני כשרות שאין צריך בזה טירחא או חכמה יתירה. ועי' בכרתי ופלתי ובפרי תאר סי' פ"ב שאנו סומכים על נשים שלנו בביתינו שהן מוחזקות ליראות שמים. וכן כתב בערוך השלחן שם, על הבנות שעובדות בשכירות אם מכיר אותה שהיא יראת שמים ומדקדקת באיסורין יש לסמוך עליה, ולא זולת זה. וזהו הנלע"ד להלכה ולמעשה".

יחד עם זאת, מסיים התשובות והנהגות: "ומיהו יש לבחור הקל הקל תחילה, ובמקום משגיח שאינו כל כך מדקדק במצוות, אשה המדקדקת במצוות עדיפא, אם היא פקחית. ואף שאסורה לכל מנוי בישראל, לפי שאשה פסולה לא רק למלכות אלא לכל מנוי, נראה שמפקחת תלויה במשגיח ראשי, ולא נקרא שררה אלא מלאכה. אבל לדידן ראוי לציבור לחפש תמיד אנשים דוקא, שבת ישראל צניעותה פנימה, אבל צריך לדון לפי המקום והמצב והצורך". 

לסיום, בקיץ תשע"ג (2013) פרסם מכון 'שם עולם' העוסק בחקר השואה, מכתב בקשה של ועד הרבנים בגטו לודז' בזמן השואה להקצאת כח אדם לאפיית מצות קודם פסח, ובו מפורטים שמותיהם של כל משגיחי הכשרות בגטו, ובתוכן חמש נשים. יתכן בהחלט שהדבר נעשה כתוצאה ממחסור בגברים מתאימים לעבודת ההשגחה, היות והגברים שובצו בעבודות מפרכות יותר, אך מכל מקום מעשה רב יש איפוא לסמוך על אשה כמשגיחה על אפיית מצות בשעת הצורך.

 

ט. סיכום 

הרמ"א הכריע כדעת הרמב"ם שיש לנשים נאמנות להעיד על איסורי תורה. ויש להן נאמנות גם בעדות על "דבר שיש בו טרחא", כבדיקת ירקות מתולעים וחרקים, היות ו"לא אתחזק איסורא" בירקות, ומכיון שהנשים יודעות שיש חשש איסור תולעים וחרקים המצויים בירקות, הן מקפידות ומדקדקות לבדוק את הירקות היטב, ועל כן ניתן לסמוך עליהן ללא פקפוק.

ורק בבדיקה בדברים שלא מצויים, כברירת דגים טמאין וטהורים, אין לסמוך עליהן שמא יקלו ראש בבדיקה בגלל עצלותן ומחמת חוסר ידיעתן בחומר האיסור.

ומתוך כך הכריע האגרות משה כי ניתן לסמוך על נשים כ"משגיחות כשרות", היות והן נאמנות על איסורי תורה, וכמו כן תפקיד זה אינו נחשב "שררה" [ולשיטת הרמב"ם נשים אינן מתמנות לתפקיד שיש בו "שררה"], כי המשגיחה מקבלת את שכרה מהרב האחראי על הכשרות ונחשבת "פועל" שלו ועל כן אינה בעלת "שררה".

יחד עם זאת חשוב להדגיש, כי האגרות משה דן בשאלה "בדבר אלמנה אשת ת"ח אשר היה משגיח על כשרות ונשארה בלא כלום, ואין לה במה לפרנס את בניה היתומים", ויתכן איפוא, כי הצדדים שצירף להקל נבעו מתוך הנסיבות, וכדי להקל על סבלה של האלמנה, וממילא אין להקיש מכאן להתיר מינוי נשים למשגיחות כשרות באופן מוחלט ושלא "במקום צורך".

וכן נקטו להלכה הגרי"ש אלישיב והגר"מ שטרנבוך, שבאופן עקרוני נשים נאמנות כמשגיחות כשרות, ותפקיד זה אינו נחשב "שררה". ומכל מקום הגר"מ שטרנבוך סיים שבכל מקרה "צריך לדון לפי המקום והמצב והצורך". וגם הרב אפרתי לא מעסיק בפועל נשים כמשגיחות בגוף הכשרות שתחת פיקוחו, אלא בסך הכל כבודקות תולעים שאינן מכריעות, אלא "מעבירות מידע" לממונים עליהם.

ברם לדעת המשנה הלכות אין למנות אשה למשגיחת כשרות, משתי סיבות: ראשית, אין נאמנות לנשים בדבר שיש בו ספק איסור ויש בו טירחא. שנית, התפקיד נחשב כ"שררה", ולשיטת הרמב"ם נשים אינן מתמנות לתפקיד שיש בו "שררה". וכן קיימים קשיים טכניים להשגחה על ידי נשים, מפאת חשש איסור יחוד. וכל זה מלבד החשש המהותי כי מינוי נשים למשגיחות כשרות הוא סממן ל"רפורמים" המנסים לעקור את הדת, וכדבריו "וח"ו לזוז ממנהג ישראל שמעולם לא הניחו לנשים להיות משגיחים ולסמוך עליהם שהם יהיו המכשירים, וח"ו לשנות קבלת אבותינו הקדושים ולהעמיד נשים משגיחות. וכל כבודה בת מלך פנימה".

למרות המבואר לעיל שיש לנשים נאמנות והן יכולות לשמש כמשגיחות כשרות, ותפקיד זה אינו נחשב "שררה", המציאות הקיימת כיום [קיץ תשע"ד 2014] היא, שרק נשים מעטות משמשות בפועל בתפקידי השגחה במפעלי כשרות או במסעדות, מטעם ועדי כשרויות ה'מהדרין' בישראל ומחוצה לה, ומטעם מערכת הכשרות של הרבנות הראשית לישראל.

יוצאים מהכלל, המסעדה הנמצאת במתחם "חמי יואב" [שהוזכרה לעיל בפתיחה], ומקומות נוספים המיועדים לנשים, וכפי שכתב  לי ידידי הרב עובדיה יוסף טולידאנו, מחבר שו"ת משיב משפט: "בבין הזמנים תשע"א בביקורי באזור הגליל המערבי, נוכחתי לדעת כי בפועל ישנן נשות אברכים שהן משגיחות כשרות אף במסעדות "למהדרין", ודיברתי על כך עם הרב המקומי, והסביר לי שראה צורך ועדיפות בזה, אחר שמנהלת המסעדה והטבחית הן נשים, ויש צד טיבותא בכך שגם המשגיחה תהיה אשה, כשהיא נוכחת בכל שעות העבודה, ועוקבת אחר מעשיהן. ודיברתי גם עם אברך שאשתו משגיחת כשרות שם, ואמר לי שדיבר על כך עם גדולי הדור, והביעו את הסכמתם לכך, ורואה בזה ברכה רבה לכל מערכת הכשרות באותו המקום". 

ככל הנראה, ההסבר בזה, הוא כדברי הגר"ח קנייבסקי, שהביא ידידי רבי שמואל גנוט, שכתב לי: "שאלתי את מו"ר מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א כיצד ממנים נשים למנהלות בתי ספר וכד', והשיב: "מה ששייך לנשים מותר". על פי דברי הגר"ח נראה לומר כי במפעל, מסעדה או בכל מקום אחר שיש רק נשים, יתכן שזהו "מקום ששייך לנשים", ומותר לכתחילה למנות שם משגיחה.

יתכן איפוא, כי גופי הכשרות למיניהם נמנעים מלהעסיק נשים בתפקידי השגחה באופן מעשי, מהטעמים שהזכיר המשנה הלכות, שיש בזה חשש לפירצה בחומות הצניעות בבחינת "חדש אסור מהתורה". 

אכן למעשה יש לדון בכל מקום לפי המצב והצורך, וכמסקנת הגר"מ שטרנבוך [לעיל אות ח].

 

פרק ב

נאמנות אשה כמשגיחה בטיפולי פוריות

 

י. בשנים האחרונות, עם התפתחות טיפולי ההפריה החוץ גופית ברחבי העולם, הוקמו ארגונים רבים המעניקים ייעוץ וסיוע לציבור שומרי התורה והמצוות בנושאי פוריות [לאור הצורך לתת מענה לשאלות ההלכתיות הרבות הדורשות מענה מפורט ומיידי], ומספקים שירותי "השגחה" על טיפול הפוריות, באמצעות "משגיחה" המפקחת על תהליך ההפריה ומוודאת שהביצית של האשה מופרית עם זרעו של בעלה [להלן יבואר מדוע הפיקוח נעשה דווקא על ידי "משגיחה", ולא על ידי "משגיח"].

בכדי לדון בדברים, נתאר בקצרה את תהליך ההפריה, ועבודת ה"משגיחה". 

  1. הבעל מביא את זרעו למעבדה, לידי אחד מעובדי המעבדה המניחו במבחנה המסומנת במדבקה עליה רשומים פרטי הבעל. 
  2. האשה נכנסת לטיפול שבמהלכו שואבים ממנה את הביציות, המוכנסות מיד למבחנה שסומנה במדבקה עליה נרשם שמה של האשה. 
  3. עובדי המעבדה [Embayolgier] מוסיפים את זרע הבעל לתוך המבחנה עם הביציות, ומכניסים את המבחנה שבה הזרע והביצית לשמירה באינקובטור. 
  4. לאחר שהביציות הופרו בתוך האינקובטור, האשה מוזמנת לטיפול נוסף, בכדי להחזיר לרחמה את הביציות המופרות [לצורך קליטתן והתחלת ההריון].

על פי ההנחיות במעבדות לטיפולי הפריה, על מנת למנוע טעויות, בשעה שמערבים את הזרע עם הביציות, מקריאים בקול רם את שם הבעל ואת שם האשה, בנוכחות שניים מעובדי המעבדה.

למרות ההנחיות הקפדניות המקובלות, בגלל הרגישות לטהרת הייחוס, והחשש מפני תקלות שסופן הפריית ביציות האשה בזרע מאיש שאינו בעלה. בשנים האחרונות נוהגים שומרי התורה, לבקש "השגחה" על כל תהליך ההפריה החוץ גופית. כלומר, המבחנה עם זרע הבעל, ניתנת ל"משגיחה", הנוכחת גם בשעת שאיבת הביציות מהאשה והכנסתן למבחנה, ועוקבת אחר הוספת זרע הבעל לתוך המבחנה עם הביציות, וכמו כן שוהה למחרת בתהליך החזרת הביציות המופרות לרחם האשה. 

מטבען של פעולות אלו, הצניעות יפה להן, ולכן מובן מאליו כי פיקוח זה לא יכול להיעשות אלא על ידי אשה "משגיחה", ולא על ידי גבר "משגיח".

לפי סיכומים הקיימים בין הארגונים השונים, למעבדות בהם מתבצעים טיפולי פוריות, ה"משגיחה" מקבלת רשות להניח ב"כספת" הנמצאת במעבדה את הזרע והביציות, ולאחר מכן את הביציות המופרות, והמפתחות של הכספת נמצאות רק ברשותה. באופן זה נמצא כל תהליך ההפריה, מתחילתו ועד סופו, תחת פיקוח קפדני, ואין כל ספק שביציות האשה הופרו מזרע בעלה.

 

הצורך בפיקוח הדוק על טיפולי פוריות 

יא. הצורך בפיקוח הדוק על טיפולי פוריות מובא בדברי הפוסקים מהדור האחרון.

בראשית דרכם של טיפולים אלו בארץ, כתב הגרש"ז אויערבך בקובץ התורני נועם (ח"א, עמ' קנז) שיצא לאור בשנת תשי"ח (1958) "שצריכים להקפיד לעשותו דווקא על ידי רופא נאמן, ובנוכחותו של עוד רופא, כדי שידעו ברור שהזרע הוא מהבעל ולא של איש אחר. ואף שאם יתפשט ההיתר יש לחשוש טובא, שקלי הדעת יעשוהו בלי השגחה מעולה על הרופא. אך בלאו הכי אין בכוחינו להעמיד הדת על תילה, ולכן אין טעם להחמיר ולאסור את המותר על כשרים וטובים, בגלל פוחזים וקלי הדעת". 

וכן נקט להלכה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סימן נא פרק ד) "במקרה של הוראת היתר להוציא זרע מהבעל להזריקו אחר כך לרחם אשתו, יש מאד מאד להשגיח בשבע עינים, שהרופא לא יקח ולא יערב חלילה וחלילה בזה זרע של איש אחר. ופיקוח זה הוא תנאי קודם למעשה. אי אפשר לפרט ע"ג הכתב דרכי הפיקוח דהכל תלוי לפי נאמנות הרופא ובאופני דרכי הביצוע, אם הדבר בא בתכיפות וברציפות מההוצאה עד ההכנסה וכדומה. אבל יש לדעת שכל חיסרון פיקוח כל שהוא בזה, עלול להפוך הקערה על פיה ולהביא לזוג חורבן במקום בנין, ודי למבין".

וכן הורה למעשה הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ב אבן העזר סימן א) בתשובה שנכתבה בשנת תשי"ד: "כלל העולה מכל דברינו בזה, כי איש ואשה שישבו עשר שנים יחדיו ולא זכו להיבנות, ואחר טיפול ממושך ברופאים הסכימו לפחות שני רופאים מומחים שאין עצה אלא בדרך זו, שהבעל יקלח זרעו לתוך צנצנת, והם יזריקו את השכבת זרע לתוך רחם האשה, ורק אז תתעבר האשה ותלד, אפשר להקל בזה. אלא שעליהם להקפיד שלא יתחלף זרעו של הבעל בזרע של איש אחר על ידי השגחה מיוחדת, כי חלילה וחס להתיר קבלת זרע של איש אחר ולא תהא כזאת בישראל. וחשידי הני רופאים שיחליפו את השכבת זרע, וכאשר הנסיון הורה וכידוע, ולכן צריך להשגיח בעינא פקיחא על זה".

בספר נשמת אברהם (ח"ג עמ' כ) הוסיף בשם הגרש"ז אויערבך, כי רצוי לבצע את טיפולי הפוריות בנוכחות שני עדים כשרים, כדבריו: "מסתבר שהוולד מתיחס לבעל הזרע וחשיב כבנו לכל דבר, והוא בוודאי ולא ספק, אם נעשה על ידי רופא נאמן. אך נכון יותר להקפיד לא לעשותה אלא בפני שנים".

גם האדמו"ר מליובאוויטש התיר בסוף ימיו הפריה חוץ גופית, בתנאי קודם למעשה שלא יעשו זאת בשום פנים ואופן ללא השגחה קפדנית ביותר, וכפי שכתב לי ידידי רבי מרדכי פרקש, שליח הרבי בוושינגטון:

מקובל אצל רבני חב"ד שההשגחה היא תנאי מעכב בכל הטיפול, ואאמו"ר שליט"א [רבי יקותיאל פרקש, רב ומו"צ חסידי חב"ד בירושלים] היה מעורב בשקלא וטריא עם מכון פוע"ה, ובאופן אישי עם הרב מרדכי אליהו זצ"ל, וכמה פעמים שמעתי מפיו שההשגחה הוא תנאי בל ימוט.

הרב פרקש, הפנה את תשומת לבי למאמרם של רבי יוסף שמחה גינזבורג ורבי אברהם ברוך פבזנר בבירור "הוראות כ"ק הרבי מליובאוויטש בענין הפריית מבחנה והזרעה מלאכותית",  שהתפרסם בקובץ אסיא (חוברת סא-סב, ניסן תשנ"ח; עמ' 55-47), ומסקנתם, כי הרבי "הסכים להפריית מבחנה (וכן להזרעה מלאכותית) אך ורק בתנאים הבאים: [א] שרב (מורה הוראה בפועל) יפסוק להלכה שהדבר מותר בכלל, ולזוג הנדון בפרט. [ב] על הרב הפוסק לבדוק היטב כל מקרה, ולא להתיר את הטיפול אלא כשאין שום ברירה אחרת כלל. [ג] כאשר ניתן פסק דין ברור להתיר את הטיפול, שהדבר ייעשה בפיקוח צמוד של אנשים יראי שמים, הנאמנים עפ"י תורה, שהטיפול אכן נעשה אך ורק לפי פסק דין הרב, ללא שום סטיה שהיא. וכל הנ"ל הוא בענין הפריית מבחנה מזרע הבעל, ואין זה נוגע כלל לדיון בענין תרומת זרע, ביציות ופונדקאות".

וכן כתב לי רבי יקותיאל פרקש, רב ומו"צ חסידי חב"ד בירושלים, במכתב מיום ב' אב תשע"ג:

ידועה שיטתו ודעתו הנחרצת של הרבי, שאסר באיסור גמור לעשות אף אחת מסוגי ההפריות [הן הזרקת הזרע, והן הפריית מבחנה] מהחשש שמא יערבו וכו'. וגם במקרים שעמדו הנשים ובכו בפניו שאין להם שום מבוא להרות וללדת, ומי כמו הרבי ידע את עוצם הכאב המבהיל שנחשב כמת מי שאין לו בנים. ובכל זאת הרבי במשך שנים לא התיר בשום אופן. וכפי שכבר נתפרסמו חלק מתשובותיו למי ששאלוהו בנדון, ואני זוכר בשעתו שכתב לאשה אחת ש"הדבר אסור על פי ההלכה"!! [ולא מטעמים נסתרים וכו']. 

בסוף ימיו – קרוב מאד לזמן שנפל ל"ע בסטרוק כנודע – הואיל להתיר לאחר שקיבל רשימה של תנאים וזהירויות, שמסרתים למכון פוע"ה, שיסודם ועיקרם הוא ההשגחה הצמודה והחמורה ביותר. וכפי ששמעתי כמה פעמים מהרב בורנשטיין ראש מכון פוע"ה שאומר בדרשותיו בפני רבנים וכו' בנדון, שהדרישות של חב"ד הן המחמירות ביותר [מכתבו של הרב פרקש יובא במלואו להלן בנספח סוף המאמר].

הנה כי כן, הפוסקים קבעו בצורה הנחרצת ביותר, שחובה שתהיה השגחה על טיפולי פוריות, והשגחה זו היא "תנאי קודם למעשה" להתיר טיפולים אלו, בגלל החשש שמא ביציות האשה לא הופרו מזרע הבעל.

 

הסיבות מדוע חובה להשגיח על טיפולי פוריות

יב. הרב בנימין דוד, רב משיב וראש המחלקה הצרפתית במכון פוע"ה [פוריות ורפואה על פי ההלכה], פרסם בשנת תשס"ח מאמר מקיף בקובץ בית הלל (חלק לא, עמ' עו), בנדון "פיקוח הלכתי במחלקות פוריות – חומרא או חובה", שמפורטים בו שלוש סיבות מרכזיות, מדוע חובה עלינו לדעת מי הם הוריו של הילד, ומדוע נדרש פיקוח זה. להלן עיקרי דבריו:

  • חובה מדין "הבחנה" – כבר בתקופת הגמרא חז"ל הקפידו מאד בזיהוי הוודאי של הורי הילוד. זהו העיקרון של דין ה"הבחנה". על מנת לאפשר ידיעה וודאית של הורי הילד, נקבע בהלכה שאשה שהיתה נשואה והתגרשה או התאלמנה, אינה יכולה להינשא שוב עד שתחכה שלושה חודשים לברר אם היא לא בהריון מהבעל הראשון. המקור להלכה במשנה במסכת יבמות (מא, א) "היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה שלושה חדשים, וכן כל שאר נשים לא יתארסו ולא ינשאו, עד שיהיו להן שלושה חדשים, אחד בתולות ואחד בעולות". הגמרא מסבירה מהו ההיגיון של ההלכה הזאת (שם מב, ב) "אמר רב נחמן אמר שמואל משום דאמר קרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך (בראשית יז, ז), להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני". ופשטות הדין בכדי שלא יבואו לידי תקלה שלא יהיה אח נושא אחותו. ואילו רש"י ביבמות כתב: "ולזרעך אחריך, שאין השכינה שורה אלא על הוודאים שזרעו מיוחס אחריו והכי נמי קיימא לן בנדרים (כ, ב) וברותי מכם המורדים והפושעים בי, אלו בני ערבוביא".
  • חובה מדין "רוב בעילות" – על הפסוק "מכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו) הקשו בגמרא (סוטה כז, א) כיצד יתכן שנהרוג את הבן, הרי תמיד יש חשש שמא אמו זנתה תחת בעלה, והמכה אינו הבן של אביו ואינו חייב מיתה. ותירצו, שהולכים אחרי הרוב, ו"רוב בעילות אחר הבעל". ואפילו אם ברור לנו שזינתה, מכל מקום בניה כשרים מטעם זה של "רוב בעילות אחר הבעל". וכן נפסק בשו"ע אבן העזר (סי' ד סע' טו). אולם כאשר ידוע שהאשה אינה יכולה להתעבר ע"י יחסי אישות כדרך כל הארץ, ויש צורך בהפריה מלאכותית על מנת שתוכל להיכנס להריון, אי אפשר לסמוך על דין "רוב בעילות אחר הבעל", כיון שידוע לנו בוודאות שהילד נולד אך ורק מפעולה חד פעמית של הרופא, ולא מהבעילות. ולכן במקרה זה יש צורך בידיעה ברורה מי הוא בעל הזרע כדי שנוכל ליחס את הוולד לאביו, וללא פיקוח הלכתי המאשר את זהות אביו ואמו של הוולד, נראה שאי אפשר לדון בו כילדם, לפחות לדין מכה אביו ואמו.
  • חובה מדין ניאוף – איסור "לא תנאף" מוזכר בעשרת הדברות, ובספר ויקרא נאמר (ויקרא יח, כ) "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה". וביאר הרמב"ן (שם) את לשון הכתוב "לזרע" [ולא נאמר "להזריע"] שטעם האיסור אינו רק למנוע קירבה בין אשת איש לאדם זר, אלא לאסור את עצם הימצאותו של זרע זר ברחמה של אשת איש: "כי לא ידוע הזרע למי הוא, ויבואו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם", וזהו אולי אפילו בלא ביאה אסורה. וכן מצאנו בספר החינוך (מצווה לה) שכתב כי משורשי המצוה של איסור ניאוף הוא שהקב"ה "רצה שיהיה זרע האנשים ידוע של מי הוא ולא יתערבו זה עם זה, שלא לבוא לידי נישואי עריות". יוצא איפוא, שעלינו לעשות הכל על מנת למנוע חשש של ערבוב זרע אף בטעות שלפי שיטתם אולי תחשב כניאוף, עד כאן תמצית דבריו של הרב בנימין דוד. 

ומכל הסיבות הנ"ל, הוא מציין: "מכון פוע"ה מארגן במעבדות פוריות בארץ ובחו"ל מערך פיקוח הלכתי של משגיחות שקיבלו הכשרה מתאימה, ומפקחות שהטיפולים יערכו על פי דרישות ההלכה. תפקידם העיקרי למנוע טעויות אפשריות ברישום על מבחנות הזרע והביציות ובשימוש בהם. עד זמן כתיבת שורות אלו [טבת תשס"ח 2008], המפקחות של מכון פוע"ה מנעו 35 טעויות, כגון הכנסה של זרע לביצית של אשה אחרת, או החזרת עוברים לאם אחרת, לא עלינו".

 

והנה כידוע, בירור עדות צריך להיות בשני עדים כשרים, כאמור בתורה (דברים יט, טו) "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא, עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר". ואף על פי כן נתבאר בפרק א' כי "עד אחד נאמן באיסורין" [בענייני איסור והיתר, כגון שחיטה, הפרשת תרומה וניקור הגיד וכיו"ב], ולדעת רוב הפוסקים, כאשר עד אחד נאמן באיסורים, גם אשה נאמנת להעיד על איסורי תורה, ואף לשמש כמשגיחת כשרות במסעדות ומפעלי מזון. 

ולאור זאת, אשה נאמנת גם להעיד על דברים הנוגעים לדיני יוחסין, אשר הם גם כן בגדר "איסורים". אולם מצד שני, היה נראה לכאורה כי עדות על יוחסין נחשבת כ'דבר שבערווה', דהיינו עדות שיש לה השלכה על כשרותו של אדם – האם מותר להתחתן אתו והאם צאצאיו כשרים לבוא בקהל, וקיימא לן במסכת גיטין (ב, ב) "אין דבר שבערווה פחות משנים". ומאחר ולהעיד על 'דבר שבערווה' יש צורך בשני עדים כשרים, אשה אינה נאמנת בעדות על ענייני יוחסין. 

ומעתה יש לברר איפוא, היאך נוכל להסתמך על עדות המשגיחה שטיפולי הפוריות נעשו כהלכה, היות ובעדות על "דבר שבערווה", יש צורך בשני עדים [גברים]. 

 

  •   •    •

נאמנות ה'חיה' להעיד – מכיון שעדים כשרים לא מצויים בלידה

יג. ונראה לומר שהמשגיחה נאמנת מדין 'חיה' – מיילדת, כמבואר במסכת קידושין (עג, ב) ש'חיה'  נאמנת להעיד על יחוסי הוולד: "תנו רבנן: [ארבע נשים שילדו בבית אחד – אשת כהן, אשת לוי, אשת נתין ואשת ממזר] נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי, זה נתין וזה ממזר". ואם כן מצינו ש'חיה' נאמנת להעיד אע"פ שזה דבר שבערווה, ומעתה יש לברר מדוע ה'חיה' נאמנת, ולאחר שנדע מדוע היא נאמנת, יש לדון האם יש נאמנות ל"משגיחה" על טיפולי פוריות. מדברי הגמרא למדנו כי מיילדת נאמנת לקבוע שני דברים: האחד, לייחס את הוולד אחר אמו, לומר "וולד זה של פלונית הוא". והשני, להעיד על כשרות או פסול ביוחסין, לומר "וולד זה כשר הוא, וולד זה ממזר הוא".

אך לאמיתו של דבר, נאמנותה של המיילדת מצריכה ביאור משתי סיבות: 

[א] לכאורה עדות על יוחסין נחשבת עדות על 'דבר שבערווה', ולהעיד על 'דבר שבערווה' יש צורך בשני עדים כשרים. 

[ב] מאידך גיסא, אם אין צורך בשני עדים להעיד "זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר", ודי בעדות של עד אחד, ואפילו של אשה, מדוע נאמנות זו נמסרה רק ל'חיה' ולא לכל אשה.

ואמנם בשו"ת הרשב"א (ח"ב סימן קפב) מבואר כי נאמנותה של ה'חיה' אינה מעיקר הדין, אלא מתקנת חכמים, היות ואין אפשרות שימצאו עדים כשרים בשעת הלידה: "לפי שאי אפשר זולתי זה, שאין האנשים מיילדים את הנשים, זכר לדבר, ותקח המילדת ותקשור על ידו שני". וכן מפורש בדברי הר"ן (קידושין לא, א מדפי הרי"ף) שכתב: "ולא מדינא אלא דהימנוה רבנן לפי שעל הרוב אי אפשר בענין אחר".

ובשדי חמד (מערכת עין, כלל ז) הוסיף בביאור הדברים: "לעניות דעתי נראה ליישב דברי הר"ן על פי מה שכתבתי בראש אות זו בשם הרב מחנה אפרים, דלא אמרו דעד אחד נאמן באיסורין אלא כשבאים להעיד על גוף הדבר, אם חלב אם שומן וכיוצא. אבל להעיד על אדם שהוא כשר, אין עד אחד נאמן, ובעינן שנים. ואם כן החיה שבאה להעיד שזה כהן וזה לוי, הרי באה להעיד על אדם, ואם כן מן הדין לא היה לנו להאמינה. דאף על גב דעד אחד נאמן באיסורין ואפילו אשה, מכל מקום בזה אינו מועיל עדות אחר. אלא דמשום דעל הרוב אי אפשר בענין אחר [והיינו שבשעת הלידה בדרך כלל אין מצויים עדים כשרים], הימנוה רבנן, כן נראה לעניות דעתי נכון בישוב דברי הר"ן והמעיין יבחר".

ובביאור הגר"א כתב שהמקור להכרעת הרמ"א (חו"מ סי' לה סע' יד) כדברי תרומת הדשן (סימן שנג) "תקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בבית הכסא של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות" – הוא נאמנות ה'חיה' להעיד, כדבריו: "ויש סמך בפ"ד דקדושין (עג, ב) חיה נאמנת לומר כו', והטעם לפי שאין אנשים שם". כלומר, כאשר אין דרך אחרת, חז"ל קבעו כי גם עדות האשה מספקת.

 

נאמנות ה'חיה' מכיון שאינה מוציאה מחזקת איסור

יד. לעומת הר"ן והרשב"א שסברו כי נאמנות ה'חיה' היא מדרבנן, מדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק טו הלכה לב) נראה כי 'חיה' נאמנת מדאורייתא, כי עד אחד [ואפילו אשה] נאמן להעיד גם בדבר שבערווה במקום שהעדות אינה נגד חזקה, כדברי הרמב"ם: "נאמנת חיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעין יחוסן". עדות ה'חיה' לא "מוציאה את האדם מחזקת איסור" – דהיינו משנה את חזקת האדם מכשרות לפסול או ההיפך, אלא מבררת דבר שהוא ספק מעיקרו, האם הוולד שנולד הוא בנה של ישראלית כשרה, או של אשת ממזר, ולכן ה'חיה' נאמנת בעדותה גם על 'דבר שבערווה'.

שיטה זו, שהדין 'אין דבר שבערווה פחות משנים', נאמר רק כאשר העדות היא להוציא מחזקת איסור, מבוארת בדברי המהרי"ק (שורש עב) וז"ל: "וכן הדעת מכרעת, דלא אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים, אלא דווקא היכא שבשעת שמעיד עליה עד אחד להתירה היא בחזקת איסור ערוה, דאז ודאי אמרינן דלאו כל כמיניה דעד לאפוקי מחזקת איסור, כיון דאין פחות משנים. ועוד, כיון דגמרינן דבר דבר מממון, איכא למימר דון מינה ומינה, מה התם להוציא ממון מחזקתו, אף כאן להוציא אשה מחזקת איסור או מחזקת היתר".

ברם אם אכן כוונת הרמב"ם שה'חיה' נאמנת גם בעדות על 'דבר שבערווה' בגלל שאינה מעידה נגד חזקה, נמצא שאין זו נאמנות המיוחדת דווקא ל'חיה', וכפי שתמה החזון איש (אבן העזר סימן נט ס"ק כב) "ומיהו קשה למה שפירשנו ראוי להאמין לכל אדם, ואין לומר דחיה לאו דווקא, דאם כן לדעת הרמב"ם דאיש מכחיש את האשה יהא המערער נאמן לומר שהוא ממזר", ונשאר בצ"ע. 

ואם כן חזרה למקומה הקושיא,  מדוע ניתנה נאמנות דוקא לחיה ולא לכל אשה.

 

טו. התשובה לקושיא זו, נמצאת בדברי הפני יהושע בסוגיא בקידושין (עג, ב ד"ה גמרא תנו רבנן) שהביא את שיטת הר"ן שביאר את נאמנות ה'חיה', ואע"פ שמעידה על דבר שבערוה: "הא דנאמנת אף על גב דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו דוקא לאפוקי מחזקה, מה שאין כן הכא דליכא חזקה לחד מינייהו והוי כמאן דלא איתחזק התירא ולא איסורא דעד אחד מהימן, וכן כתב הר"ן לענין שתוקי ובדוקי, דהאם נאמנת להתיר ולא לאיסור".  בדברי הר"ן מבואר כי חיה נאמנת להעיד על ייחוסו של הוולד, למרות שמעידה על דבר שבערוה, בגלל שכל ההלכה שב'דבר שבערוה' מסתמכים רק על שני עדים נובעת מכך שיש "חזקה" לאדם שמעידים עליו, דהיינו הוא מוחזק וידוע ככשר או פסול לבוא בקהל, והעדות "מוציאה" אותו מ"חזקה" זו. ואילו ה'חיה' אינה מעידה נגד חזקה, היות ולוולד שאנו דנים עליו אין כל "חזקה" אם הוא כשר או פסול, מיוחס או פגום, ולכן ניתן להסתמך על עדותה ככל עדות של אשה באיסורין, שנאמנת.

 על דברי הר"ן הקשה הבית שמואל (אבן העזר סי' ד ס"ק ס) שתי קושיות:

[א] "אם כן מאי רבותא דחיה, כל אדם נמי יהא נאמן". מדברי הגמרא משמע שיש ל'חיה' נאמנות מיוחדת, ואם ה'חיה' נאמנת כי אינה מעידה נגד חזקה, נמצא שאין זו נאמנות המיוחדת דוקא ל'חיה', ואם כן מדוע שכל אשה לא תהיה נאמנת. 

[ב] "וביותר קשה על הר"ן ז"ל, למה כתב דהא דחיה נאמנת לאו מדינא אלא משום דאי אפשר בענין אחר [דברי הר"ן הנ"ל הובאו לעיל אות יג], ותיפוק ליה דמדינא עד אחד דעלמא נמי מהימן". כלומר, דברי הר"ן לכאורה סותרים זה את זה, מחד גיסא כתב הר"ן שנאמנות ה'חיה' אינה מעיקר הדין, אלא מתקנת חכמים "לפי שעל הרוב אי אפשר בענין אחר". ומאידך גיסא כתב הר"ן, כי עד אחד נאמן גם בדבר שבערווה שלא במקום חזקה, ולפי זה נמצא כי ה'חיה' נאמנת להעיד מעיקר הדין, ומדוע איפוא, הוצרך הר"ן לבאר שנאמנות ה'חיה' היא רק מחמת תקנת חכמים.

וכתב הפני יהושע בביאור דברי הר"ן: "דמה שכתב הר"ן ז"ל דנאמנות החיה לאו מדינא, לאו מדין תורה קאמר, דוודאי מהימנא. אלא משום דאפילו הכי עשו מעלה ביוחסין שלא להאמין עד אחד אלא שני עדים דווקא. ואם כן לא היה להאמין לחיה טפי משאר עד אחד, אלא דאפילו הכי לא עשו מעלה, כיון דאי אפשר בענין אחר. ובזה נתיישב דלא קשיא דידיה אדידיה במה שהוצרך לעיל מיניה לפרש דנאמנות החיה משום דלא איתחזק התירא ולא איסורא בכל חד מינייהו, והכא כתב דנאמנת מפני התקנה. ולמאי דפרישית אתי שפיר דתרווייהו צריכי, דאם לא היתה נאמנת מן התורה, לא הוי מהני האי טעמא דאי אפשר בענין אחר, לכך הוכרח לפרש דמדאורייתא ודאי נאמנת, ואפילו הכי הוצרך לפרש בסוף טעמא דאי אפשר בענין אחר לאפוקי מטעמא דמעלה דיוחסין". ומבואר בדבריו כי גדר נאמנות ה'חיה' לשיטת הר"ן הוא מהתורה, וזאת כי מעיקר הדין ה'חיה' נאמנת מכח הנאמנות של עד אחד נאמן באיסורים גם ב'דבר שבערוה' כשאינו מעיד נגד חזקה. אלא שחכמים "עשו מעלה ביוחסין" וקבעו שבעדויות בענייני יוחסין לא נאמין לעד אחד אפילו במקום שעדותו אינו נגד חזקה "אלא שני עדים דווקא", אולם ב'חיה' חזרו חכמים להעמיד את נאמנות ה'חיה' כעיקר הדין [ולא "עשו מעלה ביוחסין"] – מכיון "שאי אפשר בענין אחר", דהיינו אין אפשרות שימצאו עדים כשרים בשעת הלידה.

והוסיף הפני יהושע "עוד טעם לשבח בנאמנות החיה טפי משאר עד אחד, משום דחיה דייקא טפי, וכדפרישית בכמה דוכתי דהא דאין עד אחד נאמן לאו משום דמשקר אלא משום דלא דייק ואמר בדדמי". חכמים חזרו להעמיד את נאמנות ה'חיה' כעיקר הדין שעד אחד נאמן באיסורים כשאינו מעיד נגד חזקה [ולא "עשו מעלה ביוחסין"] – מכיון שחסרון בנאמנותו של עד אחד אינו נובע מהחשש שמא ישקר, אלא מחשש שלא ידייק בעדותו, וחשש זה לא קיים בעדות ה'חיה' שמדייקת היטב בעדותה.

ולמעשה גם מדברי הרא"ש בתשובותיו (כלל נב סימן ב) משמע כי נאמנות המיילדת היא מחמת שאין אפשרות אחרת להעיד, ונאמנות זו מהתורה, וז"ל: "ובשביל שהאמינה תורה לאב [להעיד על בנו שהוא הבכור מדין "יכיר", ויבואר להלן בפרק ג] אף על פי שהוא קרוב ויחיד, וטעמא שאין להעיד אלא הוא, ואין אחר יכול להכירו, ילפינן מינה והוא הדין לחיה ואמו". 

לסיכום: נחלקו הראשונים והפוסקים בגדר נאמנות ה'חיה' לייחס את הוולד אחר אמו ולהעיד על כשרותו או פסלותו בדיני יוחסין.

  • לדעת הרמב"ם הרא"ש והר"ן 'חיה' נאמנת מדאורייתא, בגלל שעד אחד [ואפילו אשה] נאמן להעיד גם בדבר שבערווה במקום שהעדות אינה נגד חזקה. ובדברי הר"ן [על פי הפני יהושע] נתבאר, כי הטעם שרק 'חיה' נאמנת לייחס את הוולד אחר אמו ולהעיד על כשרותו או פסלותו בדיני יוחסין, משום שחכמים "עשו מעלה ביוחסין" וקבעו לא נאמין לעד אחד אפילו במקום שעדותו אינו נגד חזקה "אלא שני עדים דווקא", אולם ב'חיה' חזרו חכמים להעמיד את נאמנות ה'חיה' כעיקר הדין כי מטעמי צניעות אין אפשרות שימצאו עדים שהם גברים כשרים בשעת הלידה, או בגלל שניתן לסמוך רק על עדותה של ה'חיה' שמדייקת היטב בדבריה.
  • לדעת הרשב"א נאמנות ה'חיה' אינה מעיקר הדין, אלא מתקנת חכמים, היות ואין אפשרות שימצאו עדים כשרים בשעת הלידה.

 

נאמנות משגיחת כשרות מדין נאמנות 'חיה'

טז. ממוצא שיטות הראשונים והפוסקים בגדר נאמנות ה'חיה', לכאורה נראה כי אשה יכולה לשמש "משגיחה" והיא נאמנת בעדותה שביצית האשה הופרתה בזרע בעלה וטיפולי הפוריות נעשו כראוי.

  • הן לדעת הרמב"ם הרא"ש והר"ן, עדות ה"משגיחה" אינה נגד חזקה, ולכן היא נאמנת גם בעדות על דבר שבערוה. ולפי הר"ן יש לומר, שגם בנדון עדות ה"משגיחה", אין את "המעלה שעשו חכמים ביוחסין" להצריך שני עדים, מכיון שאין אפשרות שימצאו עדים כשרים להעיד על טיפולי הפוריות, וכמו כן יש לסמוך על עדות ה"משגיחה" שמדייקת היטב בדבריה, ולכן חזרו חכמים להעמיד את נאמנות ה'חיה' כעיקר הדין, שעד אחד נאמן להעיד בדבר שבערוה כשעדותו אינה נגד חזקה.
  • והן לדעת הרשב"א, אשה נאמנת להעיד על טיפול פוריות, היות ויש לומר שכשם שה'חיה' נאמנת מתקנת חכמים כי אין אפשרות שימצאו עדים כשרים בשעת הלידה, כך גם ה"משגיחה" נאמנת בגלל שאין אפשרות שימצאו עדים כשרים להעיד על טיפולי הפוריות. 

 

  •   •    •

משגיחת הכשרות נאמנת – כי אין צורך בעדות להכשיר את טיפול הפוריות 

יז. והנה במושכל ראשון היה נראה ללמוד מנאמנות ה'חיה' בעדותה על דבר שבערווה, שגם 'משגיחה' על טיפול פוריות, נאמנת להעיד שהטיפולים נעשו כהלכה. ברם לאחר העיון, נלע"ד שאין להשוות כלל בין נאמנות ה'חיה' המעידה על מה שראו עיניה בשעת הלידה, לבין נאמנות 'משגיחה', הנוכחת רק בשעת טיפולי הפוריות, ולא בשעת הלידה, ומי יאמר לנו כי גם באופן זה יש לעדותה נאמנות מדין 'חיה'. ומה גם, שבדברי הראשונים נתבאר כי יש נאמנות דווקא לחיה ולא לשאר נשים, וצ"ע. 

בשל כך ביקשתי לשמוע את חוות דעתם של גדולי הפוסקים בדורינו בנידון דידן, ושאלתי את ידידי רבי משה שטרנבוך, ראב"ד בד"צ העדה החרדית, היאך ניתן לסמוך על עדותה של "משגיחה" על טיפולי הפוריות, והרי היא מעידה על 'דבר שבערוה', וזו התשובה אשר השיב לי בכ' ניסן תשע"ב (2012), ולאחר מכן נתפרסמה בחלק השישי של שו"ת תשובות והנהגות (סימן רמב): 

הנה כיום נהוג שבמעבדה שבו מפרים הביצית יש משגיח או משגיחה חרדית, שמשגיחים שיחברו לביצית זרעו של בעל האשה שממנה שאבו הביצית ולא יחליפו בטעות בזרע של אדם אחד, וכן שישתילו בחזרה הביצית לאשה שממנה שאבו אותה הביצית ולא יחליפו בטעות להשתיל בה ביצית מאשה אחרת. וראיתי מכתב מגדול אחד שליט"א שעורר על זה דהוי דבר שבערוה ואין נאמנים על זה רק שני עדים כשרים ולא עד אחד או אשה, והיינו דכיון דיש לנו להשגיח שלא לקחו בטעות ביצית של אשה נכרית והשתילו באשה ישראלית, א"כ עדותם הוא על דבר שבערוה. דכשאנו דנים על מעמדו של האדם אם הוא ישראל או נכרי, או אם הוא ישראל כשר או פסול, הרי זה  דבר שבערוה ואין נאמנים על זה בפחות משני עדים, וכמו שמבואר בגמרא קידושין ס"ו ע"ב דאפילו להעיד שהוא חלל שפסול לכהונה זהו דבר שבערוה ואין נאמנים פחות משנים, וכל שכן שמעידים אם הוא ישראל או נכרי זהו דבר שבערוה. וכן שהשגחה הוא שזהו הביצית והזרע של פלוני ופלונית, שזה נוגע לנו גם לענין לידע מי הם קרובי הוולד שנוצר מהביצית שאסור להתחתן בהם, וזהו דבר שבערוה [דאיסור חיתון דקורבה זהו דבר שבערוה]. 

אמנם לענ"ד יש לומר דהנה איתא בגמרא יבמות ל"ט ע"ב, דיבם ויבמה שבאו לחלוץ ואין בית דין מכירים אותם, אפילו קרוב או אשה נאמנים להעיד שזהו אחיו של מת וזהו יבמתו, לפי שגלוי מילתא בעלמא הוא. והיינו שבגלוי מילתא בעלמא נאמן עד אחד ואשה, ואפילו לענין דבר שבערוה כחליצה, שזהו דבר שבערוה. ובשו"ת התשב"ץ (ח"א סימן פ"ג) ביאר דגדר גלוי מילתא בעלמא, היינו דבר שקרוב להיות נודע לנו באומד הדעת כמו שמעיד זה, אלא שמכוסה ונעלם מאיתנו קצת, ואחר שגילה לנו העד אותו כיסוי הוחזק הדבר בדעתינו כאילו נודע לנו על פי ראייתנו, מפני שכבר היתה דעתנו נוטה לזה מקודם. כמו בהכרת היבם ויבמה, שכשבאים לפנינו איש ואשה לחלוץ, בודאי דעתנו סומכת שיבם ויבמה הם, והרי זה כאילו נודע לנו באומד הדעת, ואחרי שגילה לנו העד שהם יבם ויבמה הוחזק הדבר בדעתנו כאילו נודע לנו על פי ראייתנו, ולכן די בגילוי מועט כזה אפילו על פי קרוב או אשה, עיין שם בארוכה.

ונראה דנדון דידן נמי נחשב כגלוי מילתא בעלמא. דודאי גם בלא השגחה שלנו דעתנו סומכת וכמעט ברור לנו לגמרי שנעשה הכל כשורה, כיון דאם יתפסו שהרופא טעה והשתיל לגוף האשה ביצית של אשה אחרת, או שבמעבדה טעו ולא הפרו בביצית זרעו של בעל האשה שממנה שאבו הביצית, ישללו מהם לגמרי הרישיון לעסוק יותר ברפואה לעולם ויפסידו פרנסתם לגמרי, ועוד יענישו בקנס גדול. לכן במעבדה והרופא נזהרים היטב לעשות הכל כשורה. 

ועוד, שזהו גם כן מילתא דעבידא לאגלויי, דבזמנינו אפשר לגלות בבדיקות גנטיות מאיזה זרע וביצית נוצר, ולכן נזהרים היטב המעבדה והרופא שלא לרמות או לטעות. ואף שזהו דבר רחוק שילכו לעשות בדיקות גנטיות לוולד לברר מיהו אביו ואמו, מכל מקום כיון שיודעים שאם יתברר שטעה יפסיד לעולם מעמדו ופרנסתו לשמש כרופא, בוודאי מפחד טובא אפילו מחשש רחוק שיתגלה שטעה. ולכן כל זמן שלא שמענו ערעור, אנו מחזיקים הרופא שלא ירמה או יטעה כיון שעבידא לאגלויי [ועיין שו"ת הריב"ש (סוף סימן קנ"ה) שפירש הגמרא יבמות הנ"ל דאשה או קרוב נאמנים להעיד שזהו אחיו של מת דהוא מטעמא דזהו מילתא דעבידא לאגלויי ולא משקרי אינשי]. ולכן כשיש לנו חשש קטן שמא עדיין יכול להיות שאירע איזה טעות, הרי זה רק גילוי מילתא בעלמא, ונאמן בזה השגחה של עד אחד או אשה, ואפילו שזהו לענין דבר שבערוה.

וכן יש לנו לצרף לסניף שיטת הר"ן בקידושין והמהרי"ק (עיין ש"ש ריש שמעתתא ו) דבדבר שבערוה דלא איתחזק נאמן עד אחד ואשה, ואם כן הכי נמי בנדון דידן, דעדיין לא אתחזק לנו אם הוא יהודי או נכרי ובנו של מי הוא, נאמנת המשגיחה במעבדה להעיד שהשתילו הביצית לאשה שממנה שאבו אותה הביצית, והפרו בביצית רק זרעו של בעל באותה אשה.

מבואר בדבריו, שאנחנו לא מסתמכים על דבריה של ה"משגיחה" על טיפולי הפוריות, בתורת "עדות", אלא בתורת "גילוי מילתא", היות "וכמעט ברור לנו לגמרי שנעשה הכל כשורה". במציאות בת זמנינו, שיש הנחיות קפדניות לבצע את טיפולי הפוריות בשימת לב יתירה, שלא יוחלף זרע הבעל בזרע אחר ושלא יושתלו בגוף האשה ביציות של אשה אחרת, ובמידה ויתפסו הרופאים ועובדי המעבדה בטעותם, ישלל מהם הרשיון לעסוק בכך. ובנוסף על כך, הרופאים ואנשי המעבדה יודעים שניתן יהיה לתפוס את הטעות באמצעות בדיקות גנטיות – הסבירות שתקרה תקלה בטיפולי הפוריות כמעט לא קיימת. 

בשל כך, באמת לא נצרכת "עדות" להכשיר את הטיפול, וההשגחה היא "גילוי מילתא בעלמא", שהטיפול נעשה ללא תקלות, אשר גם אשה נאמנת, ואפילו שענין זה הוא 'דבר שבערוה'.

לאחר כשנה, בכ"א אייר תשע"ג, כתב לי הגר"מ שטרנבוך, כי דברים אלו נאמרו על רופאים קבועים ומומחים בלבד שאין חשש שינסו להערים, אך רופאים הנמצאים בתחילת דרכם ומבקשים להוכיח את "הצלחותיהם", יש חשש הערמה וצריך השגחה ופיקוח מעיקר הדין ולא רק כ"גילוי מילתא": 

אבל כבר התחילו להתעסק בזה מתמחים מהמדינה וממרחק, ובמקום דיש לחשוש בזה לערמומיות אין נשים נאמנים. ואף דבדרך כלל השגחת נשים מועיל כגלוי מילתא, מכל מקום בדידיה וכיוצא בו צריך זהירות יתר, ונשים לא נאמין כשיש חשש ערמומיות, והיינו רופאים שמחפשים תהילה כבר בהתחלה.  

בהקשר זה, ברצוני להביא את מכתבו של רבי זאב ליטקה, חבר בית הדין דרכי הוראה בירושלים:

סיפר לי הגר"מ שלזינגר יו"ר ארגון פרי חיים, כי לפני יותר מעשרים שנה כשגילו בבלגיה את המיקרו מניפולציה (ICSI. יכולת הפריה מזירעון בודד). היה מארגן נסיעה לבלגיה של זוגות שהוצרכו להפריה כזו, לערוך הפריה זו אצל פרופ' דברוי. לאחר שכל המאמצים שעשו כדי שיאפשרו להם להיכנס למעבדה כדי לראות שלא מחליפים עם זרע של מישהו אחר, עלו בתוהו, ולא היתה כל אישור מצידם להיכנס, פנה אל הגרי"ש אלישיב זצ"ל בשאלה מה לעשות, ענה הגרי"ש כי יש לומר להם שמדי פעם הארגון ("פרי חיים") עורך בדיקה גנטית לבדוק את אמיתות ההפריה, ודי בזה כי יש להם חזקה שלא מרעי אומנותיה והם יחששו לזייף. 

הגר"מ שלזינגר הוסיף, כי גם לא היתה להם כל ענין לקחת ממישהו אחר, שהרי הרעיון הוא שניתן להפרות ע"י זירעון חי אחד בודד, א"כ בזרע אחד שבא לפניהם, יש לפחות כמה עשרות זרעונים חיים, א"כ למה להם לקחת ממישהו אחר. 

והנה שם אמנם מדובר בדיעבד כשאין אפשרות אחרת. אבל ברור כי כיום אין להם כל ענין להחליף עם מישהו אחר, וודאי שהם יחששו מאד אפילו אם יתחלף בטעות. לכן מעיקר הדין אין כל צורך בהשגחה כפי שהוזכר לעיל מהגר"מ שטרנבוך [וראה להלן בפרק ו' במכתבו של רבי יצחק מלבר, מה שהביא בשם הגרי"ש אלישיב].

  •   •    •

דברים בסגנון דומה לדבריו של הרב שטרנבוך, כתב ידידי רבי אשר וייס, גאב"ד דרכי הוראה בירושלים, אשר נאות למסור לי תשובה בכתב ידו שתפורסם במלואה אי"ה בכרך הבא של שו"ת מנחת אשר:

הנה נהוג בבית החולים שערי צדק ובכל המערכות והמעבדות להפריה חוץ גופית, שמשגיחות מפקחות על כל שלבי הפעילות. ונשאלתי על מה סומכים להאמין לנשים, והלא אשה פסולה לעדות מהתורה, ואף באיסורים אין האשה נאמנת אלא בדרבנן ולא בספק דאורייתא, כמבואר במסכת נדה מ"ח ע"ב.

אמנם תחילת השאלה אם צריך מעיקר הדין עדות או בירור בקשר לזהות העובר, ולכאורה אין צריך בזה כל בירור, ומעיקר הדין מותר לנו להניח שהדברים נעשו באופן אחראי ולא החליפו זרעו של זה בזה ושל זו בזו. הגע בעצמך אטו צריך עדות ובירור במחלקת היולדות והיילודים בבית חולים על מנת למנוע חילופי תינוקות זה בזה, אלא פשוט דכיון שאין כל סיבה למי שמתעסק עם התינוקות להחליף, מניחים אנחנו שעולם כמנהגו נוהג, וכיון שהמיילדות הצמידו לידו של היילוד צמיד זיהוי אין לחשוש שהוחלפו תינוקות, וכך גם בנוגע לשאלה דידן. ואף שידענו שקרו טעויות, ובמקומות מסויימים בעולם ידוע אף שרופאים עשו שימוש בביציות מופרות שנותרו לצורך מחקר ואף לצורך זוגות אחרים שאינם יכולים להביא ילדים משלהם לעולם, מקרים אלה כ"כ רחוקים וכ"כ נדירים שודאי אין צריך לחשוש להם מעיקר הדין.

יסוד דברינו כאשר יש ספק בפנינו שצריך לברר או חשש שצריך לסלק ניתנו לנו כללים בהלכה, עד אחד  נאמן באיסורין, אומן לא מרע אומנותיה, מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, מסיח לפי תומו וכדומה, אבל ישנם הרבה מצבים שבהם עלינו להניח שדברים מתנהלים באופן אחראי ומסודר כדרכו של עולם ואין צריך כלל לעורר ספק או חשש כנ"ל. וכך נראה לכאורה בנדון דידן.

הגר"א וייס הרחיב להוכיח את הדברים ולאחר משא ומתן בסוגיות הש"ס ודברי הפוסקים, מסקנתו:

ומשום כל זה נראה דמעיקר הדין יש לסמוך על צוות המעבדה ללא כל פיקוח והשגחה נוספת. אמנם ודאי ופשוט דבענין כל כך חמור כטהרת היוחסין שבישראל ראוי והגון ונכון להעמיד פיקוח והשגחה מיוחדת שההלכה נר לרגליה, ולהשען על נאמנותם של יראי שמים ויראי חטא, אך ביסודו של דבר חומרא היא ומדת חסידות.

מדברי הגר"מ שטרנבוך והגר"א וייס, למדתי, כי נדון ההשגחה על טיפול הפוריות אינו קשור כלל לנדון נאמנות ה'חיה' להעיד "זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר". כי דברי ה'חיה' הם עדות הנצרכת לבירור יחוסו של וולד שיש ספק האם הוא כהן או לוי, נתין או ממזר. ובזה דנו הראשונים והפוסקים מדוע היא נאמנת, שהרי עדותה היא על 'דבר שבערוה', והכריעו כי ה'חיה' נאמנת מהסיבות שנתבארו לעיל. אך בהשגחה על טיפולי פוריות, למעשה אין כל סיבה לחשוש פן הוחלפו הזרע והביצית של הבעל והאשה, משום שניתן להסתמך על מערכת הנהלים הקפדנית שיש במעבדות טיפולי הפוריות, המונעת טעויות. וכן לסמוך על חששם של  הרופאים ועובדי המעבדות שאם יהיו טעויות הן תתגלנה בבדיקות גנטיות. ולכן אין לחשוש שהטיפולים לא יתבצעו כדת וכדין. 

מסיבות אלו, דברי המשגיחה אינם עדות לבירור ספקות, אלא "גילוי מילתא", אשר בו גם אשה נאמנת.

  •   •    •

האם יש נאמנות לרופאים ועובדי מעבדות ההפריה ולמשגיחה מדין "אומן לא מרע אומנותיה"

יח. והנה יש לדון האם נוכל לתת נאמנות למשגיחה מדין "אומן לא מרע אומנותיה", על פי דברי השו"ע בהלכות יין נסך (יו"ד סי' קיד סע' ה) "יין רימונים שמוכרים לרפואה, מותר ללקחו מהתגר אפילו שלא מהחבית, אף על פי שדמיו יקרים מהיין, משום דכיון דאית ביה קפידא לא מרע נפשיה. וכן כל דבר שקונים מן האומן דלא מרע נפשיה". ומבואר שמותר לקנות מתגר גוי יין בחזקת שהוא יין רימונים, ואין חשש שמא זהו יין נסך, משום שהאומן ה"מומחה" רוצה לשמור על שמו הטוב, ולא מעוניין לשקר ולהכתים את אמינותו המקצועית. ולכן האומן הגוי אינו חשוד שהחליף את יין הרימונים שנועד לרפואה, ביין נסך הזול יותר, כי אם יתפס בקלקלתו, יאבד את שמו הטוב ויפסיד את פרנסתו.

ומטעם זה התיר בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סימן מז) לשתות חלב עכו"ם, ואף שהלכה פסוקה בשו"ע (יו"ד סי' קטו סע' א) "חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, אסור, שמא עירב בו חלב טמא". אולם כיום, שעל פי חוק אסור לערבב בחלב טהור חומרים אחרים, לרבות חלב טמא, אין לחשוש לכך: "ולכן בחלב שאסרו רק בחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו יש להתיר גם בישראל יודעין ידיעה ברורה דהוי כראיה. וזה שאם יערבו יענשו ויצטרכו לסגור העסק שלהם, שהוא הרווחה של כמה אלפים והממשלה משגחת אליהם, הוא ודאי ידיעה ברורה שהיא כראיה שלא היה בכלל איסורם. וזה הוא גם לכו"ע, דאין טעם לחלוק בזה. ולכן הרוצה לסמוך ולהקל יש לו טעם גדול ורשאי, וכמו שמקילים בזה הרוב בני אדם שומרי תורה, וגם הרבה רבנים. וח"ו לומר שעושים שלא כדין. אבל מ"מ לבעלי נפש מן הראוי להחמיר ואין בזה משום יוהרא, וכך אני נוהג להחמיר לעצמי. אבל מי שרוצה להקל הוא עושה כדינא ואין להחשיבו כמזלזל באיסורים". 

ועל פי זה יש לומר, שהיות וכיום יש נהלים קפדניים ביותר על מנת לוודא שלא יהיו טעויות בהפריה שבין זרע הבעל וביציות אשתו, ובמידה ואחד הרופאים או העובדים לא יעשה את מלאכתו נאמנה, הוא יאבד את מקור פרנסתו, ושמה הטוב של המעבדה ינזק – הרי זה בגדר של "ידיעה ברורה", שטיפולי הפוריות נעשו כהלכה. לכן מעיקר הדין ניתן לסמוך על הרופאים ועובדי המעבדה המבצעים את ההפריה מדין "חזקה אומן לא מרע אומנותיה". ולכאורה היה מקום לומר שגם ל"משגיחה" יש נאמנות מדין "חזקה אומן לא מרע אומנותיה".

אולם יש לדחות זאת ולומר, ראשית, כי תפקידה של המשגיחה הוא לפקח ולשמור על תהליך ההפריה, ואינה נחשבת "אומן" היוצר את הכלי. ושנית, אומן יוצר דבר חדש ועל כן חזקה עליו ש"לא מרע לאומנתיה", אך ה'משגיחה' הרי לא יוצרת דבר, אלא רק מפקחת על תהליך ההפריה, ואינה נחשבת "אומן" ששמו וחזקתו ניתנו לו כי הוא יוצר את הכלי.

נמצא איפוא, כי לרופאים ועובדי המעבדה יש יותר נאמנות לומר שההפריה נעשתה כהלכה, מאשר ל'משגיחה', היות ורק הרופאים ועובדי המעבדה המבצעים את ההפריה נחשבים "אומן", ויש להם נאמנות מכח "חזקה אומן לא מרע אומנותיה", ולא ל'משגיחה', כמבואר לעיל.

ברם ידידי רבי עובדיה יוסף טולידאנו, מחבר שו"ת משיב משפט, השיב על דברי והוכיח מדברי הפוסקים כי דין "אומן לא מרע אומנתו", לא נאמר דווקא על אומן היוצר דבר חדש, אלא גם על בודק, מפקח ומנהל, ולכן גם המשגיחה שאינה יוצרת דבר, נחשבת "אומן" שיש לו נאמנות על אומנותו:

באמת יש לעיין האם המושג שאומן לא מרעי אומנותיה הוא מכח היצירה שיצר, או משום שרוצה לשמור על שמו, ולא גרע מכימאי הבודק מזון, שכתבו בשו"ת אבן יקרה (תנינא סי' יג) ובשו"ת עמק הלכה (ח"א סי' נו ד"ה ואף לענין) שאמרי' בו אומן לא מרעי אומנותיה. שכן תפקידם של אלו הוא בראיה ובבחינת הדבר, וזו אומנותם ופרנסתם, ולא מרעי נפשייהו לאבד את שמם הטוב ופרנסתם. וראה עוד גם בשו"ת אבן יקרה (תליתאה סי' פב) שכתב לבאר דבריו הנ"ל, דכיון שייחד את עצמו למלאכה זו, אינו משקר בו. ע"כ. וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (כרך א סימן תכג). ובתשובה אחרת של האבן יקרה (תליתאה סי' ב) כתב עוד לענין בית ילדים של גויים שניתנו בו קודם המלחמה ילדים רבים יהודים, והיה חשש שמא הוחלפו, ומחמת כן נשאל האם יש להם דין שתוקי או אסופי, וכתב שגם על עצם השמירה וההשגחה קרי לה אומן לא מרעי אומנותיה. ועל פי זה כתב גם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן מ) להתיר תינוקת שלקחוה לאימוץ ממוסד נוצרי כיהודיה, אי זקוקה לגירות, ואם לאו, אם מותרת גם לכהונה.

  •   •    •

לסיכום: השגחה על טיפולי פוריות הם לכאורה בגדר עדות על 'דבר שבערווה', שאינו מתברר אלא בשני עדים כשרים. ואף על פי כן נראה כי אשה יכולה לשמש "משגיחה" ולהיות נאמנת בעדותה שטיפולי הפוריות נעשו כראוי. 

בתחילה סברנו כי היא נאמנת משום שגם אם צריך עדות שהטיפולים נעשו כראוי, הרי כשם ש'חיה' נאמנת להעיד על יחוסו של הוולד אפילו ב'דבר שבערוה', היות ועדותה אינה נגד חזקה, כך גם המשגיחה נאמנת, וכפי שנתבאר לעיל בדברי הראשונים.

אך לאחר העיון נראה שיש לפקפק בהשוואה בין נאמנות 'חיה' לנאמנות משגיחה, כי יתכן ו'חיה' נאמנת בגלל שהיא מעידה על מה שראו עיניה בשעת הלידה, ואילו המשגיחה נוכחת רק בשעת טיפולי הפוריות, ולא בשעת הלידה, ומי יאמר לנו כי גם באופן זה יש לעדותה נאמנות מדין 'חיה'. 

והבאנו את דברי הגר"מ שטרנבוך והגר"א וייס, הסוברים כי נדון ההשגחה על טיפול הפוריות אינו קשור כלל לנדון נאמנות ה'חיה' ולגדרי עדות הנצרכת לבירור יחוסו של וולד שיש ספק ביחוסו, משום שכיום בהשגחה על טיפול פוריות, למעשה אין כל סיבה להסתפק שמא הוחלפו הזרע והביצית של הבעל והאשה, כי ניתן להסתמך על מערכת הנהלים הקפדנית שיש במעבדות טיפולי הפוריות, המונעת טעויות, וכן לסמוך על חששם של  הרופאים ועובדי המעבדות שאם יהיו טעויות הן יתגלו בבדיקות גנטיות. ולכן אין לחשוש שהטיפולים לא יתבצעו כדת וכדין. וממילא, דברי המשגיחה אינם עדות לבירור ספקות, אלא "גילוי מילתא", אשר בו גם אשה נאמנת.

 

פרק ג

נאמנות הבעל להעיד על הזרע שהוא שלו

 

יט. בפתיחת הפרק הקודם, נוכחנו לדעת כי ההשגחה על טיפולי הפוריות, מתחילה בשעת מסירת הזרע על ידי הבעל לידי ה"משגיחה". ואמנם כאשר עסקנו בלימוד השיעור בלוס אנג'לס, העירו בני החבורה שלכאורה אין כל השגחה לוודא שהזרע הוא באמת של הבעל, ואם כן תמוה ביותר, מדוע לא חוששים שמא הבעל הביא ל"משגיחה" זרע שאינו שלו, וכבר משלב זה ואילך היה צורך להטיל פיקוח על הבעל לוודא שהזרע הוא שלו.

ובאמת, מתוקף שאלה זו, הגיע הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, למסקנא שההשגחה בטיפולי הפוריות היא חומרא ולא חובה, כדבריו בשו"ת באהלה של תורה (ח"א סימן עא) "נראה לענ"ד להעיר שבלאו הכי אין אפשרות מעשית להעיד על הוצאת הזרע מהבעל, בגלל בעיית הצניעות שבדבר. ואכן מלשונו של הגרש"ז אוירבך זצ"ל יש לדייק שרק "מן הראוי" להקפיד על כך, אך אין זה תנאי בלעדי. וכן מסתבר, שהרי אי אפשר שיהיו שני עדים בזמן הוצאת הזרע. לכן אין טעם בעדות על ההפריה, כאשר אין לנו עדות לא על זרעו של הבעל ולא על החדרת הביצית לאשה [יש להעיר על דברים אלו של הרב אריאל, כי כיום המציאות שונה, ויש עדות של ה'משגיחה' על החדרת הביצית לאשה]. ועל כורחינו צריכים אנו לסמוך על הבעל או על אשתו המביאים את הזרע למעבדה, ולכן נראה שדי לנו בהשגחה טובה של לבורנטית יראת שמים".

אולם השאלה במקומה עומדת ונחוצה תשובה, מדוע ומהי הסיבה שבהשגחה על טיפולי הפוריות לא מתייחסים לחשש שמא הבעל הביא לטיפול הפוריות זרע שאינו שייך לו.

 

נאמנות הבעל להעיד על זרעו מדין 'יכיר'

כ. והיה נראה לענ"ד לומר, כי אדם שמביא זרע ואומר שהזרע שלו, נאמן מדין 'יכיר' – ההלכה שאב נאמן להכיר ולומר "זה בני בכורי", כפי שכתב הרמב"ם (הלכות נחלות פ"ב הי"ד) "שלשה נאמנין על הבכור, חיה ואמו ואביו. אביו לעולם, אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל הוא בני ובכורי, הוא נאמן. וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו, אינו בכור, נאמן". ואם יש לאדם נאמנות לומר על פלוני שהוא בנו, הוא הדין שיש נאמנות לומר "זהו זרעי". ואף אם נאמר שאינו נאמן עתה לומר "זה זרעי", מכל מקום יהיה נאמן בבוא העת, לאחר הלידה, לומר על הילד שיוולד מטיפולי הפוריות "זה בני".

התורה נתנה נאמנות לאב לומר "זה בני בכורי" מגזירת הכתוב (דברים כא, יז) "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ". וכשנתעמק בדברים בנדון דידן, יש מקום להסתפק האם אדם האומר על בנו שנולד לאחר טיפולי פוריות "זה בני", נאמן. והסיבה לספק היא, כי ההלכה שאדם נאמן לומר "זה בני בכורי" היא גזירת הכתוב, שבדבר התלוי רק בידיעתו, נקבע בתורה שהוא נאמן. ברם אדם שהביא את זרעו לטיפול הפריה, ואחר כך אמר "זה בני", הדבר לא תלוי רק בידיעתו, אלא גם במה שהוא סומך על הרופאים שביצעו את מלאכתם כראוי, ולא החליפו את זרעו בזרע אחר, ויתכן שבאופן זה לא נאמרה גזירת הכתוב שהאב נאמן, היות והוא צריך להסתמך לא רק על ידיעתו אלא גם על  הרופאים ועובדי המעבדה.

ונראה כי הפתרון לספק זה תלוי בחקירתו של רבי עקיבא אייגר (תוספות על המשניות יבמות פ"ב אות כו) בהבנת גדר הנאמנות של האב מדין 'יכיר', וז"ל: "אם נאמנותו דאב רק כמו ב' עדים בכל התורה, ואם הוא רשע אינו נאמן, או דבכל ענין הימניה לאב". האם כאשר האב אומר על "זה בני" התורה האמינה לדבריו כעדות של שני עדים, או שאין זו נאמנות בתורת עדות אלא גדר חדש של נאמנות, שהאב מוסמך לקבוע שזהו בנו. ונפקא מינה בחקירה זו, האם יש לרשע נאמנות מדין 'יכיר'. רשע אינו נאמן בתורת עד, ולכן הוא אינו נאמן לומר "זה בני". אך אם נאמר שזהו גדר חדש של נאמנות, יתכן והתורה מאמינה גם לרשע.

ולענ"ד אפשר לומר נפקא מינה נוספת בחקירה זו, אם האב עצמו אומר שזהו בנו אך אינו יודע אם זהו אכן בנו אלא מסתמך על דברי אחרים. 

כידוע, עד אינו נאמן אלא אם כן מעיד מידיעת עצמו על מה שהוא רואה או יודע, ולכן אם הנאמנות בדין 'יכיר' היא בגדר עדות, אין לאב נאמנות אם אינו יודע מעצמו שזהו בנו כי הוא מסתמך על דברי אחרים. אולם אם נאמנות 'יכיר' היא גדר חדש של נאמנות, יתכן והתורה האמינה לאב גם אם אינו יודע מעצמו שזהו בנו אע"פ  שהוא מסתמך על דברי אחרים. 

ונראה כי נחלקו הראשונים בדין זה. בספר שב שמעתתא (שמעתתא ב פרק כ) מבואר בשם הבית שמואל כי לדעת הרמב"ם התורה האמינה לאב גם כשאינו יודע בעצמו שהוא בנו, אע"פ שהוא מסתמך על דברי אחרים: "אמנם נראה לפענ"ד בטעמא דהרמב"ם דסבירא ליה כיון דהאב נאמן על בנו דקיימא לן כרב יהודה ומשום דכתיב יכיר, ואם כן כי היכי דבעל דבר עצמו היכא דמאמין לאחר וסומך דעתו עליו הוי ליה כאילו ידע והודה בעצמו ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, אע"ג דהוא עצמו אינו יודע. אבל כשסומך דעתו במה שמגיד לו אחר, הוי ליה כהודה מעצמו. והוא הדין באב לגבי בנו, אע"ג דאינו יודע בעצמו, כשסומך דעתו על אחר ומאמין לדבריו, הוי ליה כיודע ומגיד בעצמו, והוי ליה תורת יכיר בזה, דיכירנו לאחרים על ידי סמיכת דעתו לאחר. 

וכן מבואר בדברי הבית שמואל (אבן העזר סי' ו ס"ק כח) באשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי דמותרת לבעלה, ואחר מיתת בעלה אסורה לכהן, שהרי הודית שזינתה, וכתב עלה הבית שמואל וז"ל, נראה אם נישאת לכהן בניה כשרים, דאינה נאמנת לפסול בניה. ודווקא לאב נתנה תורה נאמנות ולא לאם, ואם האב אומר שמאמין לדבריה, יכול לעשות לבניו חללים, כמו שנאמן לומר בן גרושה הוא, עכ"ל. ומבואר דבתורת יכיר אע"ג דאב אינו יודע בעצמו אלא שמאמין לאחר וסומך דעתו עליו ודומה לו לאמת, נאמן בזה לעשות הבן לחלל על ידי זה, והוי ליה יכיר יכירנו לאחרים, זה נראה לי".

ולכן בנדון דידן, לפי הרמב"ם שהאב נאמן מדין 'יכיר' גם כשאינו יודע בעצמו שזהו בנו אלא מסתמך על דברי אחרים. אם יאמר על מי שנולד לאחר טיפולי פוריות "זה בני", למרות שאמירה זו לא תלויה רק בידיעתו, אלא גם בזה שסומך על הרופאים שלא החליפו את זרעו בזרע אחר, אף על פי כן יש לו נאמנות. וסברא זו כתב ידידי הגר"מ שטרנבוך, בהמשך לדבריו המובאים לעיל [אות טו]:

עוד יש לצדד, דאף אם בגדרי נאמנות דהתורה אין לזה נאמנות אלא לשני עדים, מכל מקום אם האב סומך דעתו והוא בטוח בודאי שזהו בנו שנולד לו מאשתו, אם כן יש לאב נאמנות מדין יכיר לומר שזהו בנו הנולד מאשתו, שלא הצריכה תורה בדין יכיר שהאב יפרש לנו טעמו על סמך מה הוא סבור שזהו בנו (ואינו נדון אם בגדרי נאמנות דהתורה אפשר להוכיח כן), אלא בכל אופן כשהאב סבור כן יש לו נאמנות מדין יכיר.

אולם מלשונו של רש"י במסכת יבמות (מז, א ד"ה לענין יכיר) נראה שגדר הנאמנות של האב בדין 'יכיר' הוא בתורת  עדות, שהאמינה התורה לדבריו כעדותם של שני עדים, כדבריו: "וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור, כך נאמן לומר זה בני בן גרושה, ועלה קתני דנאמן הוא, על הקטן, דהא ישראל הוא, ויש לו עדות, והתורה האמינתו על בנו ולא על בן בנו". ואם כן לפי רש"י אין נאמנות מדין 'יכיר' לומר על מי שנולד לאחר טיפולי פוריות "זה בני", כי הדבר לא תלוי רק בידיעתו, ושוב נשאלת השאלה מדוע אין השגחה על מקור הזרע המובא לטיפולי הפוריות, ולא חוששים שמא הבעל הביא לטיפול הפוריות זרע שאינו שלו.

ואמנם הגר"א וייס, כתב בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות טו] סברא נוספת מדוע אין צורך "להשגיח" שהבעל הביא את זרעו:

מהיכי תיתי לחשוש  בכלל שבעל יחליף את זרעו. וזה דומה לדין 'רוב בעילות אחר הבעל', שאין הכוונה בהכרח להלכות 'רוב', אלא שכך הוא טבע ומנהג העולם שאשה מתעברת מבעלה. ולכך גם במקרה הזה שבעל הביא את זרעו, הרי זה דבר פשוט שאין לו שום סיבה להחליף ולהביא זרע של מישהו אחר.

דברים דומים כתב לי הגר"מ שטרנבוך כאשר הצעתי לפניו סברא זאת, אם כי הגר"מ סייג את דבריו וכתב שלכתחילה ניתן להאמין בזה רק לאדם שומר תורה ומצוות: 

נא לברר היטב כוונתו שאם בא לפנינו עם זרעו והוא מחלל שבת וחשוד, לא נאמין לו רק כשיש אומדנא שצודק, וגם חושש שאפשר לברר היום אם שלו או לא. ועכ"פ בשומרי תורה מאמינים לו שלא ישקר בחמורות, וסמכו להקל. 

ובהמשך כתב לי על כך נכדו, רבי ישראל יוסף שטרנבוך

הוסיף לי רבינו שליט"א דנדון זה היינו לכתחילה. אמנם ביחס לדין זרע אין צריך לחוש דאין זה זרעו, בפרט לפי הנתונים דמתוך חמישים אלף נמצאו רק ארבעים מקרים".

 

פרק ד

חובת ההשגחה על טיפולי פוריות

 

כא. בפרק ב' הובאו דברי הפוסקים שהדגישו את הצורך בפיקוח הדוק על טיפולי פוריות, והשגחה זו היא "תנאי קודם למעשה" להתיר טיפולים אלו, מחשש שמא ביציות האשה לא הופרו מזרע הבעל – הלוא הם: הגרש"ז אויערבך, הגרא"י ולדנברג, והגר"ע יוסף. ונתבאר לעיל בדברי הרב בנימין דוד, מדוע חובה עלינו לדעת מי הם הוריו של הילד, ומדוע נדרש פיקוח זה. 

דברים אלו נכתבו לפני שנים רבות. הגר"ע יוסף כתב את דבריו בשנת תשי"ד ודברי הגרש"ז אויערבך ראו אור בשנת תשי"ח (1958). באותם השנים, טיפולי הפוריות היו בראשית דרכם ולא נפוצים, הטעויות היו מצויות, ונהלי ההשגחה מטעם הרשויות לא היו מוגדרים די הצורך, וכפי שנראה מתוך דברי הגר"מ פיינשטיין בשנת תשי"ט (1959) באחת מאגרותיו (אבן העזר ח"א סימן עא) "נתאחרתי להשיב משום שרציתי לחקור הדבר אצל רופאים מומחים, וכפי שנודעתי ע"י חתני הרה"ג ר' משה דוד טענדלער שליט"א מה שמוסיפים לזרע של איש זה מזרע איש אחר שקוראים בוסטער הוא רק ענין רמאות להשקיט רוח בעל האשה שיחשוב שהוולד הוא גם מזרע שלו והוא אביו אבל באמת אינו כלום". 

גם בתקופה יותר מאוחרת, בשנת תשמ"ב (1982), כאשר כתב הגרא"י ולדנברג את הכרעתו החד משמעית שיש צורך בהשגחה על טיפולי הפוריות (ציץ אליעזר חלק טו סימן מה), אנו קוראים בדבריו על החשש מפני טעויות או החלפת הזרע והביציות: "ועתה אשאלה למר, איך אפשר לסמוך על הבטחתם של כאלה (גם אם לפנים ישתפו בועדתם איזה רב) שבהפריה – במבחנה כן יפקחו שהפעולה תעשה אך ורק בביצית וזרע מבעל ואשה. הא שווא ושקר הבטחתם זאת, ומאן דעביד הא עביד הא, ובא זה רק כדי להבטיח את עצמם מסערה ציבורית ויהא זה בתוקף ובהקפדה לכל היותר עד שיורגש כי כבר הסתגלו אל כך והאדישות יקיף את רובו של הציבור ולא יוסיף לבלוש אחר הנעשה. ובאמת לפי השקפתם המסולפת מה נשתנה זה מזה, כשם שמתירים לעצמם זרע זר ברחם האשה כשהבעל עקר, כך יבואו אותו הדבר להתיר גם זרע זר במבחנה, כאשר נוסף למה שהבעל עקר גם האשה יש לה מחסום בחצוצרה, ואז יוציאו ממנה הביצית ויכניסו אותה במבחנה יחד עם זרע של גבר אחר פורה. ובהפריה במבחנה הרי פריצת הפיקוח הוא הרבה יותר קל מפריצת פיקוח בהזרעה מלאכותית, בהיות והמבחנה נשארת בידיהם של המטפלים זמן ממושך".

כיום [קיץ תשע"ד 2014] המצב שונה לגמרי:

  • ראשית כל, בכל המעבדות בהן מתבצעים טיפולי הפוריות, קיימים נהלי עבודה קפדניים בכדי למנוע טעויות בשעה שמערבים את הזרע עם הביציות, מקריאים בקול את שם הבעל ואת שם האשה, בנוכחות שניים מעובדי המעבדה [כפי שהובא לעיל אות ז]. 
  • מנתונים שקיבלתי מארגון פוע"ה המוביל מערך השגחה על טיפולי פוריות, עולה כי מתוך כחמישים אלף הפריות נמצאו תקלות רק בארבעים מקרים.
  • עובדה מהותית נוספת שלא היתה לפני ארבעים שנה היא, שכיחותם של הבדיקות הגנטיות (D.N.A), אשר באמצעותם ניתן לעקוב האם אירעו טעויות בטיפולי פוריות, דבר הגורם לרופאים ועובדי המעבדה לדקדק במלאכתם ולבצעה כראוי, ללא טעויות, פן טעותם תתגלה לעין כל, שמם הטוב יוכתם ופרנסתם תקופח. ולכן מעיקר הדין ניתן לסמוך על הרופאים ועובדי המעבדה המבצעים את ההפריה מדין "חזקה אומן לא מרע אומנותיה". 

ואם כן לכאורה היה ניתן להסיק מכך כי ההשגחה הינה "חומרא", וכפי שכתב הגר"א וייס בתשובתו [לעיל אות יז].

 

כב. ברם נראה לומר כי בשונה מדיני איסור והיתר שבהם אנו מסתמכים על דיני רוב וחזקה, בדיני יוחסין מצאנו שחכמים החמירו מאוד ואף במקרים שניתן היה להסתמך על דיני רוב לא התירו, אלא הצריכו "תרי רובי", ודוגמה לכך מצינו במסכת כתובות (יד, ב)  – "א"ר יוסי, מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה, אמר רבי יוחנן בן נורי: אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה – הרי זו תינשא לכהונה". ומסקנת הגמרא שצריך שיהיה "תרי רובי" כשרים אצלה, כלומר, שהאשה נבעלה בעיר שבה רוב אנשי העיר הינם כשרים ולא פסולים, ועוד, שגם רוב האנשים המזדמנים לעיר אינם פסולי קהל או כהונה אלא  כשרים, ורק אז ניתן להסתמך על הרוב שהיא נבעלה על ידי אדם כשר. ואף שבאיסור והיתר בעלמא מספיק רוב אחד –  "מעלה עשו ביוחסין". 

עוד מקום בו מצאנו שהחמירו חכמים ולא הסתמכו על דיני רוב הוא "גזירת הבחנה" המבוארת בדברי הגמרא ביבמות (מא, א – מב, ב) שגזרו על כל הנשים שלא ינשאו ג' חדשים לאחר הגירושין "משום דאמר קרא, (בראשית יז, ז) להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני". ופירש רש"י: "ולזרעך אחריך, שאין השכינה שורה אלא על הוודאים שזרעו מיוחס אחריו". הרי שהקפידו חז"ל שיהיה יחוס ברור – אחר מי מתייחס הילד, ובשל כך גזרו שתמתין האשה מלהתחתן כדי שלא יהיה ספק מי הוא האב. ובסוגיא ביבמות (שם) מובאת דעתו של רבא שאחת הסיבות שבגללן תיקנו שנשים ימתינו ג' חדשים בין נישואין לנישואין היא משום "גזירה שמא ישא את אחותו מאביו" ופירש רש"י שם: "אם נשאת תוך שלשה וילדה והוא בן ט' לראשון ונולד בביתו של שני וסבור שהוא בנו וישא את בת בעלה הראשון שיש לו מאשה אחרת והיא אחותו מן האב". ואף שחשש זה הוא רחוק מאוד בכל זאת חז"ל גזרו על כך משום שבדיני יוחסין החמירו הרבה יותר מאיסור והיתר.

גם  בדבריו של  הפני יהושע שהבאנו לעיל [אות טו] מבואר שמחמת המעלה המיוחדת ביוחסין תיקנו חכמים שלא להאמין לעד אחד המעיד על יחוסו של הוולד והצריכו שני עדים בדוקא: "דמה שכתב הר"ן ז"ל דנאמנות החיה לאו מדינא, לאו מדין תורה קאמר, דוודאי מהימנא. אלא משום דאפילו הכי עשו מעלה ביוחסין שלא להאמין עד אחד אלא שני עדים דווקא" . 

וממשיך הפני יהושע שרק לחיה האמינו חכמים אף שאין כאן  שני עדים משום שאין אפשרות אחרת – "ואם כן לא היה להאמין לחיה טפי משאר עד אחד, אלא דאפילו הכי לא עשו מעלה, כיון דאי אפשר בענין אחר". וטעם נוסף מחמת שעליה מוטל לבדוק והיא דייקא טפי: "עוד טעם לשבח בנאמנות החיה טפי משאר עד אחד, משום דחיה דייקא טפי, וכדפרישית בכמה דוכתי דהא דאין עד אחד נאמן לאו משום דמשקר אלא משום דלא דייק ואמר בדדמי". 

 

כג. נמצינו למדים, כי בדיני יוחסין החמירו חז"ל מאוד ולא הסתמכו על דיני רוב ולא על דין עד אחד כשאר איסורים, ואם כן גם בדיני השגחה כאשר יש צורך לנאמנות על יחוסו של הוולד שלא נתחלף ח"ו באחר, הרי שצריך להעמיד שני עדים כפי שכותב הגרש"ז אויערבך [לעיל אות יא], או לחילופין להעמיד משגיחה שתבדוק ותעקוב היטב אחר טיפולי הפוריות, על מנת למנוע כל שמץ של טעות, ומאחר ועליה מוטל לבדוק והיא דייקא טפי יש לה נאמנות כפי שכותב הפני יהושע לגבי חיה.

והוסיף לי על כך הרב מנחם בורשטיין, יו"ר מכון פועה, במכתבו אלי ביום כ"ו תמוז תשע"ג: 

עד היום עומדת לנגד עיני דמות דיוקנו של הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל השואל אותי באידיש "אתה מאמין לי?!", ובכל אופן אמר לנו באופן ברור שאם הוא יעבוד במעבדה נשים עליו משגיח. כיוון שצריך ידיעה ולא רק אמונה בדברים הקשורים ביוחסין. ולא לחינם גדולי עולם בקשו ודרשו את הדבר.

יחד עם זאת, ידידי רבי יצחק שכטר, ראש הכוללים בצאנז, ומחבר שו"ת ישיב יצחק, כתב לי הלכה למעשה, שאף שניתן לכאורה להסתמך על עדותה של המשגיחה בלבד, מכל מקום יש צורך שלפני ביצוע ההפרייה תראה המשגיחה לרב או לממונה מטעמו את המבחנות והסימנים על מנת שיוודא שאכן הכל נעשה כשורה:

כן כתבתי בספרי שו"ת ישיב יצחק בכמה מקומות, דבתחום כה רגיש של יחוס ישראל ובעל השלכות עתידיות רציניות, הגם שהוי רק חששא רחוקה, מכל מקום כיון דסוף סוף אירע טעויות כמו שכתבתם גם אתם, יש צורך בפקוח, ומכל מקום בגלל שאלת קדושה וצניעות צריך ומהני פיקוח על ידי אשה לבורנטית יראת שמים ומומחית לדבר, שתפקח על שלבי ההפריה ותסמן שלא יתערבבו, וכן כתבו גדולי הפוסקים, ומכל מקום אחר כך קודם ביצוע תראה לרב או הממונה מטעמו המבחנות והסימנים וכן הנוהל במקומנו בבית חולים לניאדו

יצויין כי שמעתי שגם בבית החולים שערי צדק יש ממונה מטעם הרב על המשגיחות והוא מוודא שאכן הכל נעשה כשורה. אולם לפי מה שהבאנו [לעיל אות ט] את דבריו של הגר"ח קנייבסקי, שבמקום שיש רק נשים הרי אין כל בעיה לתת שררה לאשה לכתחילה והיא רשאית להיות הממונה, ויתכן שבמקומות אלו שמצד הצניעות ראוי שאשה בלבד תשגיח, ואין כל צורך בגבר שיהיה ממונה עליה, וצ"ע.

 

כד. בהקשר לדברינו לעיל שאולי ניתן להסתמך על כך שהרופאים חוששים מבדיקת D.N.A  ולכן ניתן לסמוך עליהם שלא יחליפו בין המבחנות, כתב לי בקיץ תשע"ג (2013) ידידי רבי יצחק מלבר, ראש מכון תורת המשפחה, העוסק בתחום הפוריות בשם רבי דוד אריה מורגנשטרן, שהיה מקורב לגרי"ש אלישיב, שבדק עם רופאים רבים בארץ ישראל ובחו"ל, וכולם פה אחד אמרו לו שאין להם שום "מירתת" מבדיקת ה D.N.A בגלל שבפועל אנשים לא עושים זאת ואף כאשר אנשים אומרים שיעשו את הבדיקה אין להם כל כוונה אמיתית לעשות כן [אולם לעיל [אות יז] ציין הרב ליטקה בשם הגרי"ש אלישיב, שבמקרים מסויימים התיר הגריש"א לארגון פרי חיים לומר לרופאים שיש פיקוח על ההפריות בבדיקות "מדגם", כדי להסתמך על סברת "מירתת"].

הרב מלבר הוסיף, כי במציאות בפועל רוב רובם של האנשים אינם עושים את הבדיקה ממספר סיבות. ראשית, אין להם שום סיבה להסתפק ולכן לא עולה על דעתם שיש מקום לטעות. שנית, הבדיקה עולה הון רב. שלישית, אנשים בדרך כלל לא רוצים לשמוע את הבשורה הרעה שאינם יכולים להביא ילד לעולם והילד שלפניהם הוא מאיש אחר, ו"פוק חזי מאי עמא דבר" שבכל העולם כולו גם אצל הנכרים לא עושים בדיקה זו כלל, ורק לאחר שהתעורר ספק גדול אודות יחוסו של הילד, מבצעים יחידים את בדיקת ה D.N.A [מכתבו של הרב מלבר, יובא להלן בנספח בסוף המאמר].

בשולי הדברים ברצוני להוסיף, כי מעבר לנושא ההלכתי שיש בהשגחה זו, אין ספק שבני זוג עוברים טיפולים קשים כדי לזכות לחבוק ילד משלהם, ולכן ברור הוא שצריך לעשות מאמצים רבים למנוע טעויות, כי גם טעות אחת היא יותר מדי עבור אותו זוג שרחמנא ליצלן נולד להם ילד שאינו שלהם [מזרע של אדם אחר או מביצית של אשה אחרת]. ועל זה נאמר "מעוות לא יוכל לתקון". ולכן ברור הוא שאין לדון בסוגיא זו רק בשיקולים של "איסור והיתר" אלא חשיבותה של ההשגחה היא מעל ומעבר לכך.

יתר על כן, כאשר נמצאת ליד הרופא משגיחה המבינה ובקיאה בתהליך ההפריה על כל פרטיו, הרופא באופן טבעי נזהר יותר ונמנע מטעויות, ואולי יתכן שזו גם הסיבה למיעוט הטעויות במקומות שהיו תחת פיקוח.

דברים בסגנון זה, כתב רבי אריה כ"ץ, רב משיב במכון פוע"ה, בהסבר ההכרח בהשגחה על טיפולי הפוריות, במענה לנימוקים שנתבארו לעיל שהצורך בהשגחה הוא רק "חומרא", ולא חיוב על פי ההלכה:

הטענה העיקרית שהתשובות שנכתבו בעניין הצורך בהשגחה נכתבו לפני שנים רבות, כשהנהלים במעבדות עדיין לא היו מספיק ברורים ומסודרים, ולכן ההשגחה הייתה חובה מעיקר הדין, ואילו בשנים האחרונות הנהלים נעשו קפדנים ומסודרים, ולכן ההשגחה שוב איננה חובה אלא סוג של חומרא או של הידור.

אולם לענ"ד ישנן כמה עובדות מציאותיות שבכוחם לסתור מסקנא זו:

א. מערך הפיקוחים של פוע"ה קיים כבר למעלה מעשרים שנה, למיטב ידיעתי כמות הטעויות המתגלות לא פחתה בצורה משמעותית בשנים האחרונות.

ב. אמנם הטעויות המתגלות נדירות, אולם אנו יודעים וברור לנו, שבאופן טבעי, אדם היודע שמפקחים עליו יטעה פחות מזה שאינו יודע שמפקחים עליו (והדברים אף רשומים במפורש במאמרך). אינו דומה היודע באופן כללי שאסור לו לטעות, למי שמשגיחים עליו שלא יטעה. העובדה שלמרות שיש השגחה מתגלות מידי פעם טעויות, מלמדת אותנו שכנראה כשאין השגחה יש יותר טעויות.

ג. ישנם מכתבים מהשנים האחרונות ממש של הגר"ש ואזנר והגר"מ שטרנבוך, שבהם כותבים להתיר את ההפריה, אך מוסיפים מפורשות שמדובר בתנאי שהייתה השגחה.

ד. בעניין הנהלים, כאן בארץ יושבת כרגע על המדוכה ועדה מיוחדת של משרד הבריאות שהוקמה על מנת לבדוק את הנהלים למניעת טעויות. למיטב ידיעתי עוד לא פורסמו מסקנות סופיות, אך נראה שהמסקנות יצביעו, לפחות כרגע, על הבעייתיות וחוסר האחידות שיש בעניין בין המעבדות השונות.

ה. עוד לפני הפלפול במקורות ההלכה, שלענ"ד חשובים בעיקר לאחר שנעשה מעשה (על מנת לא להוציא לעז על הנולדים שלא מפיקוח), חשוב בכל זאת לזכור שאדם שטעה ואכל מאכל לא כשר, הרי הוא צריך לעשות תשובה, אולם אם נולד תינוק שאינו שייך באמת לזוג ואינו בנם (גם אם הסיכויים לכך קלושים), הרי זה בגדר מעוות לא יוכל לתקון, ומכאן הזהירות הרבה שנקטו בה הפוסקים בכל הקשור לטיפולי פוריות.

 

  •   •    •

סיכום: השגחה על טיפולי פוריות הם לכאורה בגדר עדות על 'דבר שבערווה', שלהלכה אינו מתברר אלא בשני עדים כשרים. אף על פי כן נראה כי אשה יכולה לשמש "משגיחה" ונאמנת בעדותה לומר שטיפולי הפוריות נעשו כראוי, משום שעליה מוטל לעקוב ולראות שאכן לא נעשו כל טעויות והרי היא "דייקא טפי". 

ואף שהיה מקום לדון ולהתיר טיפולי פוריות ללא השגחה משום דיני חזקה ורוב, נתבאר שרוב מנין ובנין פוסקי ההלכה נמנו וגמרו שבדיני יוחסין לא מסתמכים על שום "היתרים", אלא יש צורך בהשגחה קפדנית לוודא שלא אירעו טעויות הן בשוגג והן במזיד, וכל זאת כדי לשמור על טהרת יחוסו של עם ישראל זרע קודש. 

 

פרק ה

תשובות ומכתבים בנדון השגחה בטיפול פוריות

נתקבלו בקיץ תשע"ג לאחר שהעברתי את טיוטת המאמר לעיונם של רבנים ומורי הוראה שליט"א

 

רבי משה שטרנבוך, ראב"ד בד"צ העדה החרדית, ירושלים

כ"ד תמוז תשע"ג

לכבוד ידידנו המהולל לתהילה ה"ה הרב צבי רייזמן שליט"א 

אחדשה"ט וש"ת

הן קבלתי קונטרסו, אודות נאמנות נשים להשגיח, שלא יתערב זרע בזרע, והאריך כיד ה' הטובה עליו, "ולא הניח מקום להתגדר בו" ובסוף מסיק הלכה למעשה, ומבקש אישור רבנים.

והנה הפסק בזה קבוע, וצריך להזהר מאד, שאם הרופא מוחזק אין לחשוש בו וכדבריו אבל כבר התחילו להתעסק בזה מתמחים מהמדינה וממרחק, ובמקום דיש לחשוש בזה לערמומיות, אין נשים נאמנות. ואף דבדרך כלל השגחת נשים מועיל כגלוי מילתא, מכל מקום בדידיה וכיוצא בו צריך זהירות יתר, ונשים לא נאמין כשיש חשש ערמומיות, והיינו רופאים שמחפשים תהלה כבר בהתחלה.

ובעיקר הספק להעמיד נשים כמשגיח אין להתיר כן ובפרט בקביעות, אלא באנשים כשררה, ומוכשרים דוקא שמכירים הסדר המקובל שהתמחו לזה, אבל להעמיד ע"ז בקביעות אשה מטעם הרבנים וכשאפשר באיש לא ניחא לן ולא סבירא לן.

והנה I.V.F התפשט היום מאד ואף אם אין צורך ע"פ דין כדי להתיר, ואם כי אנו מתירין בהשגחה, צריך הוראת רב, שלא תהא עדת ישראל כצאן אשר אין להם רועה.

  •   •    •

 

רבי יצחק זילברשטיין, רב שכונת רמת אלחנן, בני ברק

בס"ד, יום א' כ"ב תמוז תשע"ג

 

לידיד נפשי, משכמו ומעלה, משמש דוגמא לתורה ולתעודה ולנדיבות לב

מעמודי תומכי התורה, הרב המצויין ר' צבי רייזמן שליט"א

שלמכון יסגא לחדא

 

בדבר השאלה האם האשה יכולה לשמש כמשגיח בטיפולי פוריות, קשה עלי לחוות דעה בענין זה, כאשר גיסי מורי ורבי שר התורה רבנו חיים קנייבסקי שליט"א אוסר את הטיפולים בתכלית, וכך קבלה בידו מאביו רשכבה"ג מרן הקהלות יעקב ומעמוד עולם רבנו החזון איש.

גם מו"ח הרב אלישיב זצ"ל סירב להתיר בפומבי, ואיך אוכל לדון על המשגיחה, כשיסוד הטיפול לא הוכשר לבא בקהל.

ולעצם הנדון אם אפשר למנות אשה כמשגיחת כשרות, נשאלנו בדבר אלמנה שבורה האם אפשר למנותה כמשגיחה וצידדנו שבשעת הדחק גדול אפשר למנות כמשגיחה. [ובפרט בימינו שכל הצעות כאלו, יש לבדוק בשבע עיניים אם מקורם טהור, וד"ל].

בברכה ובאהבה ובהוקרה רבה

יצחק זילברשטיין

  •   •    •

רבי יוסף אפרתי, ראש בית מדרש גבוה להלכה בהתיישבות

בס"ד, כ"ד תמוז תשע"ג

ברכות שמים וממקור הברכות לעוסק בתורת חסד גדול מרבן שמו ה"ה ידידנו

מוהר"ר צבי ב"ר מוהר"ר העשיל רייזמן שליט"א

אחדשכת"ר בכה"ר

 

נתענגתי בדברי תורתו אשר הם חכמה ומלאכה כאשר הי' באמנה עמו תזכו למצוות.

מה שהי' בידי בענייני נאמנות אשה בתורת משגיחה ממרן רבנו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל כבר כתבתי, ואף כת"ר הביא מן הדברים.

ולעצם הענין – איני זוכר [ועדיין לא בדקתי אם יש בידי מה שכתבתי בעבר] ששאלתי למרן רבנו זצוק"ל באופן מפורש על משגיחה בפוריות, רק זאת אציין כי לאורך השנים כשנשאל רבנו על כך – איני זוכר שרבנו עורר על כך. ובדקתי גם עם הרב של אותו מקום שיודעים שמרן הרב זצוק"ל הי' מייעץ לפנות ואף הוא אישר לי שהגם שהי' אצלם (כמובן בדרך שאין חסרון בצניעות) משגיח א', אבל היו משגיחות.

וזאת למודעי, המציאות שהיתה בזמנו – בעיקר בתחילת ההפריות החוץ גופיות בעיני מרן הרב זצוק"ל היו שונות מהמציאות במאמר כת"ר שליט"א. ואסביר בקיצור, באותה תקופה היה הדבר אירוע בקנה מידה כאשר היתה הצלחה ואז לדעת מרן זצוק"ל, הי' חשש גדול של תערובת, כי הנה הרופא חיישינן שהוא מבקש לקנות תהילת עולם, והוא מפחד שהחומר איננו מספיק טוב, והכישלון ירשם על שמו, הרי ודאי שיש לחוש מעיקר הדין כי יעשה את אשר לא יעשה ח"ו ויוסיף ויערבב חומר כדי שדרכו תיצלח ה"י.

לכן מרן רבנו זצוק"ל הי' מעורר על חובת הפיקוח שיהא הדוק ואמיתי, אבל כמדומני שגם באותה תקופה הוא התייחס להשגחה כמניעת מכשול ולא בדיני עדות ועיקר דאגתו היתה שיהא הפיקוח הדוק, אף אם היתה משגיחה על כך בפועל.

ולכן לענ"ד, גם אם המציאות השתנתה – צריך להדגיש כי הפיקוח חייב להיות הדוק, כת"ר מציין בשם ארגון א' שמנע שלושים וחמש טעויות – ה"י [אמנם לא מצויין בכמה מקרים טיפל הארגון באותה תקופה, אבל רח"ל הרי טעות אחת עלולה ח"ו להיות פגם בכרם בית ישראל] ולמנוע תחושת שיגרה מהעוסקים בדבר.

והנני כופל לקראת סיום – כי אני כשלעצמי לא שמעתי מפורש ממרן [או לפחות איני זוכר כעת] כי אפשר לעשות זאת ע"י משגיחה אלא מכללא איתמר.

אוהבו בלונ"ח ומוקירו כרום ערכו, ורק "חוטא" שאינו מוכן למחוק תואר "הרב" משמו

      יוסף יקותיאל אפרתי

 

  •   •    •

רבי יקותיאל פרקש, רב ומו"צ חסידי חב"ד בירושלים

 

כבוד הרה"ג הרה"ח עוסק בצ"צ וכו' מו"ה צבי רייזמן שליט"א

שלום וברכה

 

שימעכם שמעתי, מבני יקירי חביבי הרה"ג הרה"ת מרדכי שיחי', והוא ביקשני להשיב לדברים שכותב לי מר בזה, ומחמת חביבותי' הנני עושה זאת. 

ואקדים ואומר שלא זכיתי להבין מה שכתבתם שם, שהיות שיש כיום "נהלים קפדניים" וכו' לכן החשש רחוק יותר מאשר בעבר. כי לענ"ד [ואני באמת מתכוון ל"עניות" דעתי, כי אינני המומחה הגדול בשטחים אלו..] אין לעובדה זו כל משמעות, בשעה שנרשמו עשרות מקרים שבכל זאת התערבבו הדברים – ובארה"ב היה לפני כמה שנים המצב, שהרופא עירבב במזיד גמור את זרעו וכו' כנודע לכם בטח – למרות ה"נהלים הקפדניים".

ומה שכתבתם ש"רק" ארבעים מקרים! באמת שלא זכיתי להבין, מאן מפיס לחלק בין ארבעים לארבע מאות או ארבעת אלפים? הרי גם מחמת מקרים מועטים בהרבה, אמורים להתריע שחייבים השגחה צמודה. כי אותם ארבעים שנולדו שלא נודע מי האם או האב, הרי שיוצר בעיה עצומה בדיני אישות וכו' כפי שהאריכו גדולי ישראל בענין תרומת הזרע [שבפרט זה, שווים למקרים הללו]. ואינני יודע האם זה צושטעל טוב, אבל בטוחני שאם תשאל אדם "כמה אנשים הצליחו לעלות ליבשה ממים שאין להם סוף, מצדו השני של הים או הנהר – לאחר שנפלו למים ולא ראו אותם עולים יותר"? הרי שבטח כל שפוי בדעתו יאמר, או שבכלל לא מאמין שדבר כזה קיים [לולא שחז"ל אומרים שיש אכן כדבר הזה] וגם המאמינים יאמרו, שבטח מדובר למקרה אחד לעשרות מליונים.. נו, וכי עקב הנדירות של המצב הזה נאמר שלא נחשוש לו? כמובן שלא! ואם כן, כאן הבן שואל – האם ארבעים מקרים שלמרות ה"נהלים הקפדניים" בכל זאת אירעו "טעויות" קריטיות שכאלו, האם אין זה דורש בכל תוקף השגחה ברורה וצמודה ככל שרק אפשר בגדר אנוש?!

ולאור האמור – אתמקד במה שאתם כותבים בהמשך הדברים, על פי מה שהעליתם בבקיאות ולומדות לפני כן, והוא: שכיום נשתנה המצב מהזמנים שדרשו גדולי ישראל השגחה חמורה. כיוון שנוצר מצב של "אומן לא מרע אומנתיה" – כיוון שאפשר לבדוק בבדיקות גנטיות לוודא האם לא התערבבו דברים בלתי רצויים וכו'. והנני מעתיק לשונכם: 

"עובדה מהותית נוספת שלא היתה לפני ארבעים שנה היא, שכיחותם של הבדיקות הגנטיות (D.N.A), אשר באמצעותם ניתן לעקוב האם אירעו טעויות בטיפולי פוריות, דבר הגורם לרופאים ועובדי המעבדה לדקדק במלאכתם ולבצעה כראוי, ללא טעויות, פן טעותם תתגלה לעין כל, שמם הטוב יוכתם ופרנסתם תקופח. ולכן מעיקר הדין ניתן לסמוך על הרופאים ועובדי המעבדה המבצעים את ההפריה מדין "חזקה אומן לא מרע אומנותיה". 

ולפלא לכאורה בעיני: שהרי ידועה לכם העובדה – שבפועל ממש, לא מבקשים בדיקה גנטית! אלא לוקחים התינוק הביתה בשמחה ובטוב לבב. וכפי שיודע גם הגר"מ שטרנבוך שאת תשובתו העתקתם לעיל, שכותב בתו"ד בתוך דבריו "ועוד, שזהו גם כן מילתא דעבידא לאגלויי, דבזמנינו אפשר לגלות בבדיקות גנטיות מאיזה זרע וביצית נוצר, ולכן נזהרים היטב המעבדה והרופא שלא לרמות או לטעות. ואף שזהו דבר רחוק שילכו לעשות בדיקות גנטיות לוולד לברר מיהו אביו ואמו, מכל מקום כיון שיודעים שאם יתברר שטעה יפסיד לעולם מעמדו ופרנסתו לשמש כרופא, בוודאי מפחד טובא אפילו מחשש רחוק שיתגלה שטעה". 

ומה אומר ומה אדבר – שכאמור פלא בעיני פסק הדין הזה: שהרי בשולחן ערוך יורה דעה הלכות כלאי בגדים [סימן ש"ב סעיף ב] כותב הרמ"א: "ואסור לומר לעובד כוכבים לתפור לו בגדים בחוטי קנבוס, אף על פי שפשתן יותר ביוקר, דנקל לתפור בפשתן מבקנבוס. אבל אם נותן לו חוטי קנבוס, שרי, ולא חיישינן לאחלופי, מאחר שיש לעמוד על הדבר שחוטי פשתן כשמדליק כבה מהר ושל קנבוס הולך ושורף. וכן נוהגין, אף על פי שיש מחמירין". וכותב על כך בפתחי תשובה [סק"א] בזה הלשון: מאחר שיש לעמוד: עיין בשל"ה דף ק"ו ע"א שכתב, דבזמנינו עיקר דרך ההיתר פירכא! כי כל הגוים יודעים האמת, שרובא דרובא דישראל אין בודקים אחריהם – ע"ש שהאריך".

הרי לנו מפורש, שכאשר הגויים יודעים ש"רובא דרובא" – ובפירוש לא "כולם" – אין בודקים אחריהם, שוב נופל כל ההיתר, ואכן "חיישינן לאחלופי"! ובנדון דידן שהרבה יותר מרובא דרובא, וקרוב אולי ל"כולם" ממש שאינם עושים בדיקות גנטיות לעובר. בוודאי ש"עיקר דרך ההיתר, פירכא" כלשון השל"ה הק'. וכמובן שאינני צריך להסביר למבינים בדבר כוותיה דמר, שהאינטרס של הרופא להצליח בטיפול היא לא פחות ואפילו באין ערוך יותר מהאינטרסים של הגוי בהחלפת החוטים בנדון שבהלכות שעטנז הנ"ל. 

ויתכן אולי שיש חולקים על השל"ה הק' שהובא בפת"ש, אבל בטח שבנדו"ד שנוגע לטהרת קדושת המשפחה בישראל – שמצינו שחששו כאמור גם לחששות רחוקות בדינים אלו, וגם מצינו שהצריכו חודשי הבחנה אצל מי שבאה להינשא לאחר מות בעלה או שנתגרשה, ועד"ז בגירות וכו'. הרי שבוודאי שלמיחש בעי. 

ותבוא ברכות טוב על המדקדקים לעשות ההשגחה הכי חמורה, ובחסדי ה' ורחמיו לא יכשלו – ולה' הישועה.

והנני בזה דושה"ט

יקותיאל פרקש

  •   •    •

 

רבי משה באגאמילסקי, ראש ישיבת תומכי תמימים חב"ד קראון הייטס

בס"ד. ראש חדש מנחם אב, תשע"ג.

                                                        

לכבוד ידידי מוקיר ורחים רבנן צמ"ס, חו"ב ידיו רב לו בצדקה ובחסד,

מח"ס  רץ כצבי הרה"ג ר' צבי שיחי' רייזמן, לאס אנג'לס, קליפורניא

שלום וברכה

 

קיבלתי מאמרו בנידון "השגחה על טיפולי פוריה", רצוני להביא לתשומת לבו שהגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א שעליו בנה חלק מבנינו דפיקוח הוא רק גילוי מילתא, כתב בהדיא במכתבו מט' כסלו תשע"א בדין יחוס הבנים שנולדים ע"י טיפולי פוריה וז"ל בענין הפרי' וכו' שנתפשט בזמן האחרון וכו' וע"פ גדולי הוראה הורו אצלו לעשות כן אין בזה שום חשש והוסיף בחצאי עיגול ("וכמובן בפיקוח הכי מעולה"!) וכן הגאון הגר"ש ואזנער שליט"א וכן הגאון הגרי"ש אלישיב זצ"ל כתבו דעת תורה בכ"ג אלול תש"ע בדין יחוס הבנים ובתוך דבריהם הוסיפו "באופן שיש השגחה על זה".

וכן הגאון הרב פישל הערשקאוויטש שליט"א כ' ד' פ' ויצא תשע"א מכתב ארוך ובתוכו וז"ל "ושיהי' בהשגחה מעולה על צד היותר טוב". וכן הגאון הרב יחזקאל ראטה שליט"א במכתבו האריך בדיון יחוס הבנים הנולדים על טיפולי פוריה כ', "אם נעשה הדבר בהשגחה מעולה שח"ו יתערב זר בזה, אכן ח"ו לסמוך על נאמנות הרופאים בשום מין אופן שהוא, אם לא ע"י משגיחים ומשגיחות, שיש להם פיקוח  מרישא עד גמירא בדקדוק היטב היטב".

ומכל זה מוכח דגם פוסקי דורנו לא שינו דעתם כלל מפוסקי דור העבר ומצריכים השגחה מעולה ותמידית על כל התהליך. אף שלפי כ' נשתנה המצב וכו' [ומצו"ב העתק מד' המכתבים הנ"ל]. 

ובטח שלדעתם אין זה דבר "שלדינא לא צורך והוי רק בגדר הידור מצוה", אלא במקום האפשר הוא הכרחי ותנאי קודם למעשה [ואף ר' משה זצ"ל שהתיר לסמוך על פיקוח המדינה בחלב מודה שכל בעל נפש מן הראוי להחמיר ובטח שבמקום שנמצא בלי קישויים חלב שנחלב בהשגחה לא הי' מתיר לשתות חלב המדינה. וכשאפשר לסדר שיהי' חלב בהשגחה, מחוייבים לעשות כן. ובנידו"ד שלדעת כמה פוסקים יש חששות של ממזרות וכו' אם באפשרות לסדר השגחה מעולה ואז הוא תנאי קודם למעשה].

בטעם הדבר אולי אפ"ל: 1) כ' בשם נכד הגאון ר' משה שטרנבוך "לפי הנתונים דמתוך חמשים אלף נמצא רק ארבעים מקרים". ובמאמרו כתב בשם המפקחות של מכון פועה שמנו 35 טעויות. לכאורה זהו ביודעים ז.א. שהיו טעויות וההורים עשו רעש או הלכו לערכאות וכו' (כגון שנולד ילד שחור להורים לבנים או איפכא) אבל מי יודע כמה ערבוב הי' שלא נודע ולא יוודע לעולם ואין מי שיערער, ואדרבא, בא בזמן האחרון שמלאכת הפורי' הולך ונתרבה והרבה מהעובדים (technicians) במעבדה הם אנשים פשוטים מסתבר שיכול להיות הרבה יותר התחלפויות וזה למרות שהרופא העליון הוא מומחה גדול כו', ובנוגע לטעות בבית הרפואה בהיות שהם מודים האפשרות להתחלפויות אין ברור לי אם נחשב רוב המצוי או אינו מצוי. 

ואף שר' משה זצ"ל הקיל מאד בענין הזרעה מלאכותית, ולכאורה לדידי' אף אם האיש נתן הזרע והאשה הביצה אין בעי' גדולה אם בסוף הי' ערבוב, אבל כידוע שיש הרבה שחולקים עליו ועי' בשו"ת חלקת יעקב (אבעה"ז סי' יד-כא) בחילוף מכתבים בין הרב ברייש והרב משה. וגם בציץ אליעזר מייעץ למנוע מזה מפני הרבה שאלות וחששות שיכולים להסתעף כתוצאות מזה, וממילא יש לחשוש עכ"פ להפוסקים המחמירים וצריכים לסדר השגחה מעולה ואינו רק הידור מצוה. 

ואם ישאל למקור בהלכה לחומרא זו לענ"ד דבר זה מבואר בהדיא בפרי מגדים בפתיחתו לסי' לט בשו"ע יורה דעה, בנוגע למה חייבו בבדיקת הריאה יותר משאר יח טריפות וכ' בזה"ל: "והנכון בזה כמ"ש במ"י כלל נ"ט אות ח' דכל היכא דאיכא טירחא אין צריך לברורי אף בחזקה, והיכא דליכא טירחא אף ברוב וה"ה ס"ס דהוה כמו רוב צריך לברורי יע"ש, ומשו"ה בדיקת ח"י טרפות הוה טורח גדול וסמכינן ארובא". וגם הט"ז כ' "ונ"ל לתרץ דס"ל לבה"ג דלא סמכינן ארובא במקום שנוכל לברר כמ"ש במרדכי ריש חולין בשם אר"י הלוי וזכרנו זה לעיל כמה פעמים מ"מ כל שהריאה לפנינו ונוכל לבדוק לא סמכינן ארובא והו"ל ספק טרפה אם לא יבדוק בנפיחה אבל אם נאבדה מודה דסמכינן ארוב בהמות שלא ניקבה הריאה שלהם". ובנדו"ד בבתי רפואה שהסכימו להשגחה (ולא כל ההשגחות דומה) יש חיוב על ההורים לסדר שיהי' בהשגחה, ואם אין שם השגחה ואי אפשר לסדרו סמכינן ארובא ומכל הני טעמי שכ' כבודו הולד הוא כשר.

 

בצפי' לשמוע חו"ד ובברכה להצלחה רבה בגשמיות וברוחניות ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה בקרוב ממש.

אסיים בידידות, משה באגאמילסקי 

 

נ.ב. בפרק ג' [נאמנות הבעל להעיד על הזרע שהוא שלו] הביא שהעירו בני החבורה שלכאורה אין כל השגחה לוודא שהזרע הוא באמת של הבעל וא"כ תמוה ביותר, מדוע לא חוששים שמא הבעל הביא למשגיח "זרע שאינו שלו" ובמאמרו הביא מסקנת הרב אריאל שליט"א מתוך שאלה זו שההשגחה בטיפולי הפוריות הוא חומרא ולא חובה. והנה כל המדובר אין מובן אצלי כלל. אטו בשופטני עסקינן! הבעל ואשתו הוציאו עשרות אלפים דולר כדי להתברך עם זרעא חיי וקיימא ומה ירויחו במה שמביא זרע שאינו שלו. בשלמא על הזרע שבו עושים הפורי' לבדיקה צריך השגחה שיהי' של הבעל אם רוצה לקיים מצות פו"ר וכן הביצה שמשימים לרחם של האשה צריכה השגחה כמובן שלא יהי' בטעות ביצה של אשה אחרת. ואם הוי של גוי' צריכה גירות מספק. אבל מפני מה יש לחשוש שהבעל בעצמו יביא זרע של איש אחר להמעבדה.

  •   •    •

רבי אברהם חפוטא, רב בית המדרש דעת תורה, לוס אנג'לס

בס"ד, יום רביעי כ"ד תמוז, תשע"ג

לכבוד הגביר הנכבד ידידי הרה"ג צבי רייזמן שליט"א

מח"ס רץ כצבי שו"ת ד' חלקים ועה"ת ועוד,  לוס אנג'לס יע"א

אחר עתירת החיים והשלום ולב"ב לאוי"ט, 

 

הנני לאשר קבלת מכתבו, קונטרס שלם אשר דן באריכות בענין נאמנות של אשה להשגיח על זרע של איש ושל אשה במבחנה. ואנכי הרואה בזה עוד איזה עניינים מעט, וקצת אדבר מהנז', בס"ד.

 

נאמנות ביחוס

מה שכתבו הרבנים הגאונים ר"מ שטרנבוך ור"א וויס, דהוא גילוי מילתא, ומילתא דעבידא לאגלויי, לענ"ד לאו מילתא היא. וכתב התשב"ץ ח"א סי' פ"ג בתחילת דבריו, דכל היכא דהויא מילתא דעבידא לאגלויי אין אנו צריכין משפטי עדות, שהדבר עד לעצמו וסמכינן אחזקה דלא משקרי אנשי בכי האי גוונא. ועוד ביאר שם ההבדל בין מילתא דעבידא לאגלויי לבין גילוי מילתא, וכו', וז"ל: וההפרש ביניהם הוא, דמילתא דעבידא לאגלויי, הוא הדבר שאין לנו בו שום ידיעה וגילוי, לא בעדות ולא באומדן דעתא, אלא מה שהעיד בו זה העד, אלא שאינו במדרגת שאר עדויות שיוכל העד לעמוד בדבריו כנגד המכחישין, אבל הוא באופן שיכול להתברר בירור אמיתי כי שקר העיד בלי שום השמטה בעולם. וגילוי מילתא הוא היפך מזה, שהדבר קרוב לנו להיות נודע כמו שהוא מעיד זה, אלא שהוא מכוסה ונעלם קצת, שאחר שגילה לנו זה העד אותו כיסוי, הוחזק הדבר בדעתנו כאילו נודע לנו על פי ראייתנו, מצד מה שהיה כבר דעתנו נוטה לזה. עכ"ל. הנה נתבאר לנו לפי ב' ההגדרות הנז', דמילתא דעבידא לאגלויי זה דבר שאפשר לבודקו, ובזה י"ל בנדו"ד דהאידנא אפשר לעשות בדיקת רקמות [DNA]. עכ"ז וכי אפשר לומר בזה שיתברר בלי שום השמטה בעולם, אתמהה. וממש זה כשלשה חדשים שהתפרסם שעשו בדיקת רקמות בארף ישראל, וסברו על איש אחד שהוא האב, וחמש עשרה שנה משלם מזונות, וזה עתה אירעה תאונה, ובדקו רקמות שוב, ומתברר שטעו והיטעו כל הט"ו שנים. וגם איני בקי לומר שאין בזה שום טעות, כי מתברר שע"י מאכלים שמזריקים להם מיני חומרים יכולים לסרטן ח"ו ומשנים הגנטיקה [הDNA], ולא מקרי בלי שום השמטה בעולם. סו"ד שהעולם לא עושין בדיקת רקמות בלי בקשה מיוחדת, ולא עבידא לאגלויי כלל, אלא כשאר כל דבר שבסופו יכול אולי להתגלות. 

וגילוי מילתא, בודאי אין זה, שהרי הדבר לא מכוסה קצת, אלא מכוסה לגמרי, ודעתנו לא נוטה לשום עניין, ולא כההיא דיבמות, דאי"ז אלא שהאיש אומר שהוא אח המת, או אפי' אינו לפנינו סו"ס יכול להכחישו, והעד בא ומחזק ד"ז. וכן בבדיקת סימנים, כי הבת נבדקת ואומרת בעצמה מלבד האשה שעומדת עליה, והוא גילוי מילתא. וכההיא שזכר שם התשב"ץ דבאין איש ואשה לפנינו לחליצה. וכן בעירעור דפסול משפחה כל האופנים הנז' שם, דבכולהו אית להני פלוני ופלונית שיכולין להכחיש או לאשר דבריהם. אולם הכא אין מי שאומר אלא זה העד, דאין הזרע יכול להכחיש ולדבר, ולאו גילו מילתא היא, דהרי הכל נקבע על פי עדות זה העד. וגם הרי יש שם בנק זרע, ויכול להתערב עם כמה זרעים אם ירצו, ולא נדע אלא על פיו, ובעיני ראיתי זאת. וכבר מצינו שלגילוי מילתא בעי' ג', וכמבואר שם בדברי התשב"ץ, ובודאי אית לן למיחש לבילבול הזרע. וראיתי גם שציינו שם תוך הקונטרס, דיש איזה אחוזים שמתבלבל הזרע. ותו, הא אמרי' בגמ' דמהני כ"ז שלא סיבבה ראשה, וכלו' דבקל יבא לידי בילבול, ומה יועיל שמכריזין השם וכו', והרי בקל הוי סיבבה ראשה, וכדאסרי' בסוגיא דקידושין הנז'. ואמנם י"ל דמשעה שיוצא הזרע מהאיש ועד שמופרית הביצית של האשה, ומשימין בצלוחית, דעד אז צריך שמירה ע"י חיה, וצ"ע למעשה כשמעורבב בין צלוחיות אחרות, ולא יש הבדל בעין ביניהם, אי לאו ששמם כתוב עליהם, ואיני יודע אי מהני זה, או דמקרי לכה"פ סיבבה ראשה. ואיני רואה שאפשר לסמוך על סברא זו.

והנה עכ"ז גם לדברי הרבנים הנז', סו"ד ס"ל לתשב"ץ דבעינן עדות של עד אחד, ולא מהני בלי שום עדות, וסו"ס אם נימא דשייך זה להגדרות הנז', בעי' לכל הפחות עדות אשה, ואיך רוצה כת"ר לפוטרם בלי שום השגחה, דסו"ס למעשה לא עושים בדיקת רקמות, אלא אם יש בקשה מיוחדת, או היה איזה אופן מיוחד, ולאו עבידא לאגלויי, ולאו גילוי מילתא. ורואה אנוכי כי אין להקל בלי שום השגחה כלל. ואי משום מילתא דעבידא לאגלויי, הרי כל האופנים שזכר שם בתשב"ץ בעי' עד אחד, ולא מהני עדות אשה, בין קידוש החודש, ועד אחד ביבמה, ועד אחד במלחמה וכו', הנה לא תהני אשה בזה אשה אלא בגילוי מילתא, ודו"ק. וא"כ אין להתיר גם בלא האשה מחמת טעמים אלו, וג"ז צ"ע כמש"כ. סו"ד אין כאן מילתא דעבידא לאגלויי, ואולי יש עוד לדון מדין גילוי מילתא, וצע"ע.

 

דין דאומן ודין מירתת

ומש"כ כת"ר תו"ד, ענין הנאמנות ביין רימונים דסמכינן אעכו"ם, כנז' בשו"ע יו"ד סי' קי"ד הלכה ה'. הנה אין זה ראיה למירתת לפי שסו"ס עסקי' באומן דלא מרע נפשיה, וכמש"כ שם הרמ"א, ובביאור הגר"א, וא"כ תגר זה, דין אומן יש לו, משא"כ בחלב עכו"ם דל"ש לדין האומנין, אלא יש טעם נוסף דמירתת, ואע"פ שהוא לא אומן. ובזה הקפיד האגר"מ טפי, דיש מחמירין, ונר' דבאומן קיל טפי. וכנר' לבאר.

ובנדו"ד הנה יש לאלו הרופאים דין אומן ודאי ולא מריעו נפשייהו. אולם יש שם גם כמה אחיות, וצריך אולי לדונן כאומנין, שכולן יודעות להקיז דם ועוד כמה פעולות של ידעניות. ואיני יודע אם יש להם חסרון בכח אדם, יקחו סטודנטים מתלמדים וכיוצ"ב, שלהם ודאי אין דין אומן, ואולי גם לא מירתתו כ"כ, כי כמה מהם עובדים מעט או לומדים מעט, ואינם אומנים ולא מירתתי לא כבעלי האומניות ולא כסתם סוחרים, וצ"ע למעשה.

 

ילד בלי יחוס

סו"ד, לפי שיש פוסקים חשובים שאוסרין אשה על בעלה בבילבול הזרע, וסו"ס הוי חשש איסור דאורייתא, ובמילא הוא דבר שבערוה, הנה צ"ע ככלל לסמוך על נשים לד"ז. ורק אי נסבור דאין איסור על בעלה כלל, וכהכרעת הגר"מ פיינשטיין ז"ל, וכנר' הדעת הרווחת בין הפוסקים, וכן ס"ל דאין הוולד ממזר. הנה מכ"מ ראוי לחשוש בחמורות אלו, וכנז'. 

וחזי' כי לדעת הש"ש (שמעתתא ו' פרק ט"ו) כדי שנוכל להכיר הייחוס צריך ב' עדים דווקא, וגם ניחוש לבילבול, דאכתי לא נפקא מחשש זה, וכמש"כ. ולכן ראוי ודאי להחמיר בזה שנוכל לברר בודאות אמיתת היחוס. 

אולם גם אם לא תהיה השגחה, הנה לאחר מעשה אין לפסול הילד, דכבר איתא ברמב"ם הנז' הלכות א"ב פט"ו הל"ב, דאם מכחישין החיה הבן בחזקת כשר ואין לו יחוס. ובמילא גם בנדו"ד לא יהיה בזה איסור אם לא תהיה השגחה, אלא שלא נוכל לייחס הילד אי לית הכא משגיח ולו אשה לכה"פ, אי הוי מדין גילוי מילתא.

 

מסקנא דמילתא:

ובהצטרף כל הקולות הנז', הגם דס"ל לש"ש דליחוס בעי' ב' עדים וכדבר שבערוה סו"ס יש להקל מכמה טעמי תריצי. 

א', שלא אוסרים האשה על בעלה [ואין הילד ממזר], דבמילא לא הוי דבר שבערוה. 

ב', דסמכינן אכתב שנמצא על הצלוחית, כההיא דשעת הסכנה. 

ג', דיש לדון כל העובדים במכון כעובדים קבועים דאית בהו דין מירתת, וכן יש לחלקם או לכולם דין אומנין דלא מריעי נפשיהו. 

ד', אולי אי"ז אלא גילוי מילתא [ולענ"ד לאו מילתא היא], ובמילא סגי בעדות אשה.

ה', אם לא נתברר היחוס אין בזה איסור, אמנם שמצינו לחז"ל שחששו לזה, מכ"מ איסורא ליתא.

עכ"ז לא נתנני ליבי להקל בזה בלי שום שמירה, דסו"ס צריך עדות, ואפי' אי נדונו דהוי גילוי מילתא בלבד. וכשם שאנחנו מחמירין בחלב ישראל דוקא, ולא סמכינן אמירתת, והכא נמי לא יודעים אי יש מירתת גמור. ולפי שאין איסור בדבר, יש להתיר במשגיח כל שהוא. אבל ודאי בעל נפש שרוצא לברר יחוס זרעו יקפיד על ב' עדים כשרים, או לכה"פ עד אחד זכר, כי כל אלו העניינים קולות הם ולא לכתחילה. וגם כי אין איסור, חששו לייחס הזרע כדי שלא ישא אחותו, וכיוצ"ב. ואם הוא כהן או לוי יש לחוש טפי, ובודאי ראוי לקחת ב' עדים שישגיחו, וכמש"כ הרמב"ם בחיה דבל"ז כשר הוא ורק שאין לו יחס, ולכן ראוי שיהיו עדים לומר זה כהן או לוי, ולכה"פ עד אחד ואפי' אשה.

לא נכנסתי כ"כ לענין מינוי אשה, שדבר פשוט הוא שיכולה להשגיח, ולא מקרי מינוי, וגם לא שבקת חיים לכל בריה, ובפרט בדור האחרון. גם לעניין יכיר נר"ל פשוט ששייך בזרע האב להיות ניכר ע"י האב, ואכמ"ל.

וע"כ לא כדאי ישכנס כת"ר ראשו ורובו להתיר יותר ממה שכבר התירו, וכ"נ פשוט למעשה, ובנפשנו ונפש ילדנו הוא, וה' הטוב יכפר בעד. הנר' לענ"ד כתבי בקיצור להיות זה לכת"ר בעוד מועד. והנני בזה, 

הכותב בשפה רפה, בלונ"ת, ידידו

ע"ה משה יעקב חפוטא ס"ט 

 

  •   •    •

 

הרב פרופ' אברהם שטיינברג, מחבר הספר אנציקלופדיה רפואית הלכתית, ועורך האנציקלופדיה התלמודית

 

שלום רב.

קבלתי את הקונטרס שלך על השגחה בטיפולי פוריות, וכרגיל הוא מלא וגדוש בדיונים רחבים ומעמיקים הנוגעים לסוגיא כיד ה' הטובה עליך. על פי בקשתך עברתי על הדברים ולהלן מספר הערות:

  • אתה מציין שבגין גדרי צניעות הפיקוח ייעשה על ידי נשים-משגיחות ולא גברים, ומכאן אתה נצרך לבירור נאמנות האשה במצב זה. לדידי לכאורה אין הכרח שדוקא נשים תשמשנה כמשגיחות, שהרי ממילא מעורבים גברים בתהליך – כרופאים וכאמבריולוגים – ולא ברור מדוע ההשגחה לא יכולה להיעשות אף היא על ידי גברים, ואז מתייתר כל הדיון על נאמנות האשה בנידון. בלקיחת הזרע מהבעל לא רק שאין עדיפות למשגיחה-אשה אלא שיש דוקא עדיפות למשגיח-גבר, גם בכל התהליך של שמירת הביציות והזרע מאחרי לקיחתם ועד להחדרתם לרחם האשה, ובתהליכי ההפריה הנעשים במעבדה אין כל בעית צניעות. 

המקום היחיד שהבעיה קיימת היא בעת שאיבת הביציות מאשה ובעת החזרת הביציות לאשה, והפתרון – אם נניח שבכל מקרה עדיף גבר – שהוא יעמוד למראשותיה של האשה כשהיא מכוסה כולה, ישאל לשמה, יוודע שהיא עונה לו שזה אכן שמה (שאם לא כן יש תקלות), וימתין מעבר לדלת המעבדה לקבלת הביציות מהרופא. ואמנם בתשובתו של הגרשז"א זצ"ל בנועם כתב במפורש להקפיד לעשות דוקא על ידי רופא נאמן ובנוכחות עוד רופא, היינו ההשגחה שעליה דיבר היתה של גברים, וכן מובא בשמו בנשמת אברהם שרצוי לבצע טיפולי פוריות אלה בנוכחות שני עדים כשרים, וכנראה לא ניחא ליה במשגיחות-נשים.

  • נראה לי ברור שלפי הנתונים בימינו ההשגחה היא רק תוספת חומרא ולא מעיקר הדין, כי ברור שנהלים במעבדות לטיפולי פוריות הם מפורטים ונוקשים ביותר, והחזקה שאומן לא מרע אומנותיה היא גדולה מאד. והריני כיהודה ועוד לקרא בהצטרפות לפסיקותיהם של הגר"מ שטרנבוך והגר"א וייס.
  • מבחינה מעשית הטיעון שהמשגיחות מנעו תקלות דורשת בדיקה, אם אמנם מניעת התקלה היתה בגלל המשגיחה או שהיתה מתגלה בזמן ממילא לאור הנהלים הקפדניים הללו. מאידך, בשערי צדק היו 2 או 3 מקרים של תקלות וכמעט תקלות למרותנוכחות משגיחות. התיקון למניעת תקלות כאלה היא החמרה בנהלים ותיקון הנהלים במקומות שיכולות לצוץ תקלות.
  • יחד עם זאת, כמדומני שמעבדות לטיפולי פוריות רבות שמחות על נוכחות השגחה מסוג כלשהו כ"עוד זוג עינים" כדי למנוע גם תקלות נדירות, ולפיכך לפענ"ד אין למשגיחות דין של נאמנות אלא הן מהוות סיוע למניעת תקלות.

 

בברכה נאמנה ובידידות רבה

אברהם שטינברג

 

  •   •    •

 

רבי יצחק מלבר, ראש תורת המשפחה ומו"צ בבית הוראה לענייני טהרה ורפואה בירושלים

 

לכבוד ידידי הנגיד המפואר ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, איהו גופא צורבא מרבנן

ה"ה ידידינו הנכבד הגאון הרב צבי רייזמן שליט"א

בעל מחבר ספרי רץ כצבי ועוד ספרים בנושאים של טיפולי פוריות

בכבוד רב קיבלתי את החוברת שכתבתם. 

 

בהמשך לבירור ההלכתי שכתבתם לי באריכות ועריכות, לברר דין השגחה על טיפולי פוריות, אכתוב בשורות הבאות את מה שעלה בידי בשנים האחרונות, ומסקנה דמילתא שיש לחלק בין מקום למקום, ויתכן שבחלק מהבתי חולים ההשגחה הוא חיוב מעיקר הדין, ולכן ברור שלא נמסרה דבר זה ליחידים, והוראת גדולי הרבנים מדור הקודם ממשיכה גם לדורינו ואפילו ביותר תוקף לחייב מעיקר הדין בכל העולם ובכל בית חולים לקחת השגחה.

וכמובן שבדיעבד באם עשו בלא השגחה אפשר לסמוך על מה שכתבת, אבל בודאי שלכתחילה מעלה עשו ביוחסין, וגם אם אין אפשרות לחייב מעיקר הדין הלכות עדות, הרי שצריך להחמיר בתורת הלכה לחייב השגחה, ולא כהידור מצוה אלא כתנאי קודם למעשה, וכך כתבו רוב גדולי הדור שליט"א, שדבר זה של השגחה מעולה מתחילה ועד סוף הוא התנאי קודם למעשה לכל היתר שניתן לטיפולי פוריות. 

ואין מוקדם ומאוחר בתורה, אבל נתחיל בפריסת הדברים של המציאות, ואח"כ לשאלות המתעוררות בסוגיא זו, ואז נבוא לדון להלכה. 

אתחיל בבירור המציאות. 

לגבי החששות של חילופין זרע באיש אחר, או ביצית של אישה אחרת, במזיד ובכוונה תחילה, יש להדגיש שמציאות הדברים היום שונה ממה שהיה לפני עשרים וחמש שנה, וכמו שכתבת היטב, שאז בזמנו לא היה מגבלות בחוקות המדינות, אבל היום עשו כבר חוקים בנושא זה, וכל בית חולים גדול וקטן אשר נמצא בפיקוח ותחת חוקי המדינה לא יכולה לעשות ככל העולה על רוחם אלא צריכים ליזהר מאוד בנושא זה, ולכן החשש שמישהו החליף זרע בזרע של איש אחר במזיד הוא כמעט לא שייך, 

לגבי החששות של חילופין זרע באיש אחר או עובר של זוג אחר בטעות, זה נושא שצריך בירור במציאות הדברים, וכתבת בזה שגם החשש הזה אינו מילתא שכיחא, כי יש חוקים בבתי חולים שצריך להיות שתי אנשים וצריך להקריא השמות לפני שעושים את ההפרייה ולפני שמחזירים לתוך האישה את העובר, ויוצא מתוך דבריך שבמציאות אין כמעט טעיות והבאת נתונים שבערך לחמישים אלף טיפולים יש כארבעים טעיות, ולפיכך אין זה מיעוט המצוי, ואפילו לא מיעוט שאינו מצוי ואין כאן ספק לפנינו, ועל סמך זה כתבת את מה שכתבת שאין מקום לחשוש מעיקר הדין לשום טעות ולכן ההשגחה הוא רק הידור מצוה. 

אמנם לצערינו לא כן הדברים, ועל אף שיש מקומות  בעולם שהבתי חולים מאוד נזהרים, אבל אין לדמות מקום למקום, וגם לפי הנתונים שבידך הרי שיתכן שזה בערך א' לאלף שכבר יש מקום בהלכה לומר שיש ספק, אבל בעיקר הרי שברור שהנתונים האלו הם בארץ ישראל כפי שנמסרו לך על ידי מכון פוע"ה, ואני יכול להוסיף שגם בישראל הרי זה רק הדברים הברורים, אבל יתכן שנמנע עוד טעיות, כמו שאמר לי הרב מנחם בורשטיין שליט"א יו"ר מכון פוע"ה שהיו מקרים של טעיות אבל זה היה בשלב ראשון והרופאים אמרו שיתכן שהיו עולים על הטעות גם בלי המשגיחה, והיינו שהארבעים המקרים שאתה מצטט זה היה באופן שגם לפי הרופאים לא היו עולים על הטעות מבלי המשגיחות, ואם כן הרי שיתכן  שיש יותר מאחת לאלף שיש טעות. 

שנית, וזאת העיקר, שיש לחלק בין בתי חולים בעולם וגם בארץ ישראל. ואקדים שיש מתחת לידי חוברת של קטעי עיתונות על טעיות שקרו בפועל ברחבי העולם [אצל הגוים שלא היה השגחה] ומדובר בעשרות מקרים שקרו בין שנת 2007 עד שנת 2011, והיינו שמדובר בעשר שנים האחרונות ובכל זאת עם כל המגבלות בבתי חולים עדיין ישנם טעיות. ואם תאמר בלבבך שבכל העולם כולו בעשר שנים האחרונות בוצעו מליוני טיפולי פוריות ולכן אין כאן שום ראיה מתוך עשרות המקרים הבודדים האלו, ואין להם כח לעורר ספק. הרי שיש תשובה לצידו, כי פשוט וברור שרוב הטעיות שנעשים במציאות אין להם דרך להתברר, ולא עולים על הטעות, כי איך ידעו האם התינוק הנולד אינו זרעם, וכמעט שאין דרך לדעת אלא על ידי בדיקה גנטית של די אן איי, DNA ופשוט שבמציאות בפועל רוב רובם של אנשים אינם עושים את הבדיקה מכמה סיבות א' כי אין להם שום מקום להסתפק ולכן אינה עולה על דעתם שיש מקום לטעות, ב' כי הבדיקה עולה הרבה כסף ג'  וזאת העיקר כי הם לא רוצים בשום פנים ואופן לשמוע את הבשורה המרה שאין להם ילד בעולם והילד שלפניהם הוא מאיש אחר. ופוק חזי מה עמא דבר שבכל העולם כולו גם אצל הגוים לא עושים בדיקה זו כלל, ורק יחידים אשר עושים את הבדיקה ובדרך כלל זה אחרי שמתעורר ספק גדול מאוד כמו ילד שחור להורים לבנים או להיפוך, וכן כאשר אין שום דמיון כלל בין הילד לאף אחד מההורים יש מיעוט אנשים שיהיו מוכנים לעשות את הבדיקה, 

בקיצור כאשר יש לפנינו תיעוד מקרים בעשור האחרון שהתברר מעל לכל ספק שהם טעיות, הרי פשוט וברור שעל כל מקרה של טעות שהתברר בבדיקה גנטית, יש עוד עשרות אם לא מאות מקרים שלא התבררו,

ואוסיף ואגיד, שיש היום מקומות בעולם ששכיחות הטעיות היו כל כך רבים, עד אשר גם הגוים התחילו לעשות השגחה, וכן יש תחת ידי המידע בנושא זה מאחת החברות אשר מקומן באירופה שנותנים שירות של 'השגחה' לגוים, וזה מבוסס על טכנולוגיה ואכמ"ל, ודיברתי עם נציגי החברה באירופה כמה פעמים והתברר שיש דרישה גדולה מציבור המשפחות והם מוכנים לשלם עוד חמש עד עשר אלף דולר לטיפולי פוריות כדי להיות בטוחים שזה ילדים שלהם, אחרי שהתפרסם כל כך הרבה טעיות באירופה בכלל ובאנגליה בפרט. וגם בארה"ב ישנם כמה וכמה בתי חולים אשר עובדים עם החברה הנ"ל ואפשר להזמין שם השגחה והגוים אשר אין להם שום ענין הלכתי עושים את זה מרוב ספיקות אשר מתעורר בליבם אחרי שהתפרסם גם בארה"ב סיפורים של חילופין. 

לכן לדעתי זה בודאי שונה מהמציאות שאתה מתאר בדבריך שאין מקום להסתפק כלל, כי ספק גדול יש כאן, ואיני נכנס לכל הסוגיא בהלכות ספיקות באיזה דרגא נחשב ספק. ויתכן שמעיקר הדין אתה צודק, ופשוט שיש עדיין רוב וחזקה וכל הדינים אשר מספיק להקל למפרע על אלו שכבר עשו, אבל בודאי שיש כאן ספק להצריך השגחה מעולה, ואין זה רק גילוי מילתא בלבד, ולא גרע נושא חמור זה של קדושת הדורות מכל הנושא של השגחה על סוגיות אחרות, וגם במקומות שאנחנו לא יודעים שיש טעיות זה לא ראיה שאין שם טעיות, כי יתכן ששם לא עושים בדיקת די אן איי, ויתכן שבאם אנשים היו עושים היו מוצאים הרבה טעיות, ואינו יודע אינו ראיה, ולכן גם בישראל כנראה שיש יותר מא' לאלף, ולפי חלק הפוסקים זה כבר מספיק לעורר ספק מעיקר הדין. 

וכמובן שיש לחלק גם בארץ ישראל בין בתי חולים שעושים אך ורק חמש עד עשר טיפולים ביום, ויכולים ליזהר בקלות שלא יעלה על השולחן המעבדה יותר מאדם אחד, לבית חולים שמבצע עשרות רבות של טיפולים בכל יום וצריך הרבה יותר זהירות שלא יעלה על השולחן יותר מאדם אחד, ובאם יש מציאות שעולה יותר מאדם אחד הרי שהמקום לטעות תהיה הרבה יותר גדול. 

לסיום אוסיף שמה שכתבת וגם הבאת מגדולי הפוסקים שסומכים על 'מירתת' וחזקה על אומן וכו', וכתבת שהמציאות הוא שהרופאים מפחדים היום לעשות במזיד ובשוגג כי זה יעלה להם בפרנסה. 

צריך להדגיש שכנראה זה טוב רק למזיד, אבל עדיין לגבי שוגג לא הרווחנו כלום, כי כנראה שאין להם שום קנס כאשר נודע שקרה טעות. ובכל אופן גם לגבי מזיד, עצם המירתת כאן וכל הסברא שהוא כאילו מילתא דעבידי לגלויי, הרי שלפי מה שכתבתי קודם פשוט שאין הדברים כן, והיינו שהרופאים יודעים שרוב רובם של אנשים לא יעשו את הבדיקה בשום פנים, ולכן קשה מאוד לסמוך על זה כלל. 

וכן אמר לי הגאון ר' דוד אריה מורגנשטרן שליט"א שדן לפני מורינו הגאון הגדול הגרי"ש אלישיב זצ"ל שלא להתיר השגחה במקומות שאין אפשרות של משגיחה, על סמך של הבדיקה DNA גם כאשר אומרים לרופא שהולכים לעשות את הבדיקה, כי הוא דיבר עם רופאים רבים בארץ ישראל ובחו"ל, וכולם פה אחד אמרו לו שאין להם שום מירתת, והם יודעים שגם כאשר אנשים אומרים שיעשו את הבדיקה אין להם כוונה אמיתית לעשות כן. 

וכן יש להדגיש שסוגיא זו עדיין יש לה מקום להרחיב בכמה שאלות:

א. לגבי שאלת השגחה ע"י מצלמה. ב. לגבי דרגת השגחה האם יש להמשגיחה המפתח או לא, וכן בירור הדברים בפועל. וטוב יעשו הארגונים שנותנים את השגחות שיפרסמו לרבנים ומורי הוראה די בכל אתר ואתר את צורת ההשגחה שהם עושים בכל בית חולים, למען ידעו הרבנים את אשר לפניהם, ויתכן שלא יתירו בכל מקום את ההשגחה, ואני דיברתי במשך השנים האחרונות עם כמעט כל ההשגחות, וכן חיקרתי וביררתי היטב בארה"ב ובאירופה, ובארץ ישראל, ויש הרבה חילוקים בין סוגי השגחות שנותנים בבתי חולים שונים, ואכמ"ל, ועוד חזון למועד אי"ה. 

החותם לכבודה של תורה

ידידך יצחק מלבר

פעיה"ק ירושלים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

הדלקת הנר בליל יום הכיפורים

הדלקת הנר בליל יום הכיפורים השו"ע כתב בהלכות הדלקת נרות שבת (או"ח סי' רסג סע' א) "אחד האנשים ואחד הנשים, חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת". ונוסח הברכה הוא

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.