השם הוא הנפש (עקבי דרך, פנחס)

"ושם איש ישראל המוכה" – "בשורש הנפש"

א. נתבונן בלשון הכתובים בפרשתנו (במדבר כה, יד-טו) בהם הוזכרו שמות "איש ישראל" ו"האשה המדיינית", אשר "הוכו" על ידי פנחס: "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי, וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא".

האור החיים הקדוש  דקדק בלשון זו ותמה: "הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה, צריך לדעת למה כפל לומר הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה, ולא הספיק באחת מהנה. גם צריך לדעת, למה שינה הכתוב מטבע המאמר שהתחיל לדבר בו כשהזכיר שם ישראל, שהקדים לומר אִישׁ יִשְׂרָאֵל, ואחר כך אמר המאורע הַמֻּכֶּה וגו'. וכשהזכיר הַמִּדְיָנִית הקדים המאורע ושם האשה המוכה, ואחר כך אמר הַמִּדְיָנִית".

בדבריו ביישוב התמיהות, נפתח צוהר מופלא ליסודות טהרת הנפש הישראלית, ולהבנת מהות "שם האדם", וזה לשונו: "אכן יתבאר הענין על פי דבריהם ז"ל שאמרו (ברכות יח, ב) שהרשעים בחייהם קרויים מתים. והטעם הוא, לפי שכח הרע שהוא בחינת המת דבוקה בהם. וכבר כתבתי בכמה מקומות כי השם שיקרא בו האדם הוא שם הנפש, וה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ (תהלים מו, ט) כאומרם ז"ל (ברכות ז, ב)[1] אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמוֹת. וכשאדם חוטא נפגמה נפשו בדביקת הרע בחינת המרקיב, והוא אומרו (משלי י, ז) וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. ולזה היה רבי מאיר בודק בשם (יומא פג, ב) לראות אם בעל נפש ישרה הוא[2]".

על פי זה יסוד זה ש"השם הוא הנפש" [יבואר לקמן אות ג] – יישב האור החיים הקדוש את לשון הכתובים: "והנה זה אשר בעל ארמית השחית נפשו בפגעו בה, והנה הוא מוכה מכת מות, קודם שהרגו פנחס. והוא מה שנתכוון הכתוב לומר וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה, כנגד הכאת הנפש אמר וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה. שמעת אשר געל נפשו ובא עליה הוכה מכת נפש הישראלית, שהיא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל. וידויק על נכון גם כן אומרו הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, כי לפי ששכב אותה הוכה בנפשו. וכפי זה שיעור תיבת אֲשֶׁר הֻכָּה, פירוש שכבר הוכה את המדינית, פירוש להיותו אתה".

גם הכלי יקר (שם) הלך בדרכו של האור החיים הקדוש, והביא את דברי חז"ל (סנהדרין פב, ב) בדרשת שמותיהם של זמרי בן סלוא וכזבי בת צור לגנות: "אמר רב ששת, לא כזבי שמה אלא שוילנאי בת צור שמה. ולמה נקרא שמה כזבי, שכזבה באביה. דבר אחר, כזבי שאמרה לאביה כוס בי עם זה" [שחוט אותם על ידי, רש"י]. אמר רבי יוחנן, חמשה שמות יש לו, זמרי ובן סלוא ושאול ובן הכנענית ושלומיאל בן צורי שדי. זמרי על שנעשה כביצה המוזרת, בן סלוא על שהסליא עונות של משפחתו, שאול על שהשאיל עצמו לדבר עבירה, בן הכנענית על שעשה מעשה כנען, ומה שמו שלומיאל בן צורי שדי שמו".

וביאר: "כי ודאי יש להפליא מה ראה רבי יוחנן על ככה לדרוש השמות לגנאי, אלא ודאי שגם הוא דרש וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, שתיבת המכה חוזר אל השם. כי אע"פ שלא נקראו מתחילה על שם המעשה, אלא שעוונותיו גרמו לו שבדקו בשמו ובשם אבותיו ופירשו על שם המאורע, לומר לך שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. וראיה שלו מן התורה, שנאמר וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, השם מוכה. ואֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית קאי על עצם האיש. וכן וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי, כדמסיק בגמרא, כזבי שכזבה באביה, כי גם שמה הוכה לדרשו לגנאי".

והדברים מוטעמים על פי האמור לעיל.

השם הוא "הנפש"

ב. כאמור לעיל, בדברי האור החיים נתבאר בקצרה כי "השם הוא הנפש", והביא לכך מקורות ממאמר הגמרא במסכת ברכות "שמא גרים", והמסופר במסכת יומא על רבי מאיר, שהיה "דייק בשמא".

ענין זה מבואר גם בדברי האור החיים הקדוש בפרשת ויחי (בראשית מז, כח), בביאור הפסוק: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹקִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ", וכתב בתוך דבריו: "טעם קריאת שמו יעקב אחר אשר אמר אליו ה' לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, כבר כתבתי בפרשת וישלח (במדבר לה, י), כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה "יעקב", כידוע מדבריהם שפירשו (ברכות ז, ב) בפסוק אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. ולצד שעודנה באיבו [דהיינו ש"הנפש" הקבועה בו ששמה יעקב עודנה בחיותה] לזה לא יעקר שמה, וב' שמות יקראו לו". כלומר, בחינת ה"נפש" הקבועה בו ששמה "יעקב", לא נעקרה ממנו ועדיין היא במציאותה, ורק נתווספה בו בחינה נוספת של "נפש", ששמה "ישראל", ועל כן הוא עדיין ראוי להיקרא בשם "יעקב".

כיוצא בזה מבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת שמות (שמות ב, י) בביאור קריאת השם "משה" על ידי בתיה בת פרעה: "הנה תמצא שינוי בקריאת שם יצחק ויעקב והשבטים, כי לכולם יקדים טעם השם ואחר כך השם. ביצחק כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק לִי וגו' (בראשית כא, ו) ותקרא שמו יצחק. יעקב, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (שם כה, כו). בשבטים, כי ראה ה' ותקרא שמו ראובן, כי שמע וגו' ותקרא שמו שמעון, וכן על זה הדרך. מה שאין כן בקריאת שמו של משה הקדים הזכרת שמו, ואחר כך טעם השם [כמאמר הכתוב: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ"]. ואולי כי האמהות היו בעלי רוח הקודש, והיו משיגות בחינת השם, וקריאת השם היתה למה שהיו מכוונים בו. משא"כ קריאת שם משה מגיד הכתוב [בכך ששינה והזכיר תחילה את שמו, ורק אחר כך נאמר הטעם] כי לא השיגה לידע בחינת השם, כי "שמו נפלאות יגיד". וצא ולמד מה שכתב בספר הזוהר (ח"ג דף רע"ו ע"ב) מה ירמוז שם זה, וה' השם שמות בארץ, שם בפיה שם משה. ומה שאמרה היא בטעם השם הוא כי מן המים משיתהו, ולא ידעה טעם זולת זה". כלומר, הקב"ה "שם בפיה" של בתיה את שמו של משה אשר "יגיד נפלאות", הגם שלא השיגה את עומק בחינת הנפש של שמו.

שם האדם – שורש נשמתו

ג. ביאור עומק הדברים, נתגלה בדברי האור החיים הקדוש בפרשת נצבים על הפסוק (דברים כט, יט) "וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם", וזה לשונו: "דע כי שורש נשמות עם בני ישראל יסודתם בהררי קודש תחת השמים, בסוד הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי (ישעיה סו, א), והנשמות הם חצובות מתחת כסא כבודו יתברך, והבן. וכבר ידעת סוד השם כי הוא הנשמה, וכמו שהארכנו במקומות אחרים[3]. ואמר הכתוב על המשתרר בלבבו וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ, שהיא נשמתו, משורשה, שהוא מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, וזו היא כריתות הנפש משורשה". ומבואר בדבריו כי סוד השם של האדם הוא בחינת ה"נשמה" שלו, אשר חצובה בשמים מתחת לכסא הכבוד. וענין זה נרמז בעומק לשון הכתוב האמור בפרשת נצבים, על מי שהלך בשרירות לבו: "ואמר הכתוב על המשתרר בלבבו וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ, שהיא נשמתו, משורשה, שהוא מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, וזו היא כריתות הנפש משורשה".

בספרו חפץ ה' (ברכות יג, א) הוסיף האור החיים הקדוש: "הנה ידוע הוא אומרם כי כל השמות שקורין האבות לבניהם הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון. וה' נותן בלב האדם לקרות השם ההוא לבניו, כשם שקרא ה' לנשמה"[4].

וכן מקובל בידינו מפי המגיד שאמר למרן הבית יוסף (מגיד מישרים פרשת ויחי) כי יש בסגולת השמות לקבוע את מידות האדם "דשמהן תלי במאי דאמור רבנן (ברכות ז, ב) אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמוֹת, דמאן דאיקרי אברהם נוטה לצד עשיית חסד, ומאן דאיתקרי יוסף, או הוא גבור בעריות או הוא זן וכפרנס לאחרים, כמו יוסף שזן וכלכל את אביו ואת אחיו, וכן שאר שמות. ואף על גב דאיניש רשיעיא אית ליה שמא דצדיקא, ההוא שמא לאו למגנא הוא, דמכל מקום אית ליה נטייה למידה דרמיז ההיא שמא"[5].

וכן נמסר מהאריז"ל ותלמידיו, כמובא בדברי מהרח"ו (שער הגלגולים, הקדמה כג) "כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא. כמו שאמר הכתוב (תהלים מו, ט) אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ, כפי מקום האיבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע. ולכן אמרו רז"ל שמא גרים. גם זהו טעם אל רבי יהושע בן קרחה ורבי מאיר דהוו בדקי בשמא".

ומרנא הגר"ח מוולוזי'ן כתב בספרו רוח חיים (אבות פ"א מ"א) "שהדבר מבואר, שקריאת השם לא היה כפי ההזדמן, וכהבא בפיו שם בעלמא. אלא כפי שראה שורשו בעולם העליון, היכן החי נאחז בשרשו, כן קרא לו השם על ידי צירופי אותיות של אותו עולם שבו אחיזתו. וזה שאמר (בראשית ב, יט) וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ העצמי הראוי לו, על ידי צירופי אותיות, מעולם שנאחז שם בשורשו. וכיוצא בזה באדם, שהשם הוא עצם הנפש שלו, הנאחז בשרשו העליון".

לפי האמור הטעים רבי אלימלך מליז'ענסק (פרשת שמות ד"ה או יאמר) מדוע כאשר מקיצים את האדם משנתו בקריאת שמו הוא מתעורר: "דהרוחניות והנשמה של אדם נקראים בשם שמות, דעיקר השם הנקרא לאדם, כגון ראובן או שמעון, זה השם הוא להנשמה ולא להגוף. והחקירה לזאת הוא, שאנו רואים אדם שהוא ישן ורוצים להקיצו משינתו, אם דוחפים את גופו לבלתי יקראו אותו בשמו הוא יותר בקושי להעירו מאם היו קוראים אותו בשמו. וזהו מחמת כשאדם ישן, אזי נשמתו עולה למעלה ויוצאת מגופו, ולכן בקושי להקיצו משינתו ע"י דחיפת הגוף, משא"כ אם קוראים אותו בשמו". פלאי פלאים.

משמותיהם של המרגלים השכיל משה רבנו לדעת על מעשיהם הרעים

ד. במסכת סוטה (לד, ב) מובא: "ואלה שמותם, למטה ראובן שמוע בן זכור. אמר רבי יצחק, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד. סתור בן מיכאל, סתור שסתר מעשיו של הקב"ה, מיכאל שעשה עצמו מך. אמר רבי יוחנן, אף אנו נאמר, נחבי בן ופסי, נחבי שהחביא דבריו של הקב"ה, ופסי שפיסע על מידותיו של הקב"ה".

עוד מצינו בדברי חז"ל (תנחומא, האזינו פרשה ז) על שמותיהם של המרגלים: "לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק, כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע. כמו שמצינו במרגלים, שמוע בן זכור, על שלא שמע בדברי המקום וכאילו שאל בזכורו. שפט בן חורי, על שלא שפט את יצרו ונעשה חורי מן הארץ. יגאל בן יוסף, על שהוציא דבה על הארץ, לכך נאסף בלא עתו" [עיין שם המשך דרשת שמות המרגלים על שם מעשיהם].

לפי המבואר לעיל, הדברים מוטעמים, כי בשמותיהם שהוא בחינת ה"נפש" של המרגלים, נטמן השורש למעשיהם, וכפי שכתב האור חיים הקדוש (במדבר יג, טז) כי הכתוב מציין תחילה את שמות המרגלים, למען נדע אותם בשמם. לעומת זאת, לאחר מכן כאשר הכתוב שב ואומר "אלה שמות האנשים" הדבר בא ללמד כי השמות הרעים של המרגלים, הם שהביאו בהמשך – למעשים הרעים. ומטעם זה משה רבנו התפלל על יהושע בן נון והוסיף את האות י' לשמו, כדי להושיעו מעצתם, וזה לשון קודשו: "לצד שרצה לומר הכתוב ויקרא משה להושע בן נון יהושע, שהתפלל עליו, יאמר האומר מה ראה משה להתפלל על יהושע. לזה הקדים לומר, ואלה שמות האנשים וגו', להעירך כי משמותם השכיל משה מעשיהם הרעים, אשר לזה הוצרך להתפלל על יהושע, ומשמותם הטה והכריע כי ירשיעו בשליחותם".

שמותיהם של הנשיאים כל אחד כפי מעשיו

ה. על פי האמור הרחיב האור החיים הקדוש בפרשת נשא (במדבר ז, יב-עח) לבאר את דברי חז"ל שדרשו את שמות הנשיאים שהקריבו את קרבנותיהם בחנוכת המזבח, כל אחד על פי מעשיו.

מפאת אריכות הדברים נעתיק בקצרה חלק מהם: "ולצד שמצינו לרבותינו ז"ל (תנחומא, נשא פרשה כח) שביקשו לדרוש בשמות הנשיאים כל אחד כפי מעשיו, נראה כי צדיק זה [נחשון בן עמינדב] שמו גם כן יגיד, כי הוא זה אשר היה יחיד שהתנדב לקדש שמו בירידה לים. והוא אומרו נחשון, אות נו"ן מתחלפת בלמ"ד באותיות דטלנ"ת, שהגם שהיה נחשול של ים גובר בין ישראל שנקראו עמי, נדב וירד לים כמאמרם ז"ל (סוטה לז, א). וביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר, הקדים שבט יששכר לצד היותו בן תורה, ובשמו הזכיר זכרון התורה ואמצעות קניינה. זכרון התורה נתנאל "נתן אל", על דרך אומרו (משלי ד, ב) לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, אמצעות קניינה בן צוער, שאין התורה נקנית אלא על ידי יסורין, כך היא דרכה של תורה (אבות פ"ו מ"ד), אדם כי ימות באהל (גיטין נז, ב). אליאב בן חילון, נקרא כן, לצד שהוא דבר המעמיד ליששכר ללמוד תורה יקרא "אב". והוא מאמר אליאב, פירוש לי יתיחס לקרות אב, הגם שהוא חלון, פירוש חולין, שאינו בן תורה ועוסק בפרקמטיא חולין עולם הזה, אף על פי כן דין אבא למלכא"[6] [עיין שם ביאורו לכל שמותיהם של הנשיאים על דרך זו, על פי מעשיהם].

מאורעות עם ישראל ותנאי השגת התורה – נרמזו בשמות משפחות בני שבט יהודה ושבט יששכר

ו. עוד מבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשתנו (במדבר כו, יט-כה), כי מאורעות עם ישראל נרמזו בשמות משפחות שבט יהודה, ותנאי השגת התורה נרמזו בשמות משפחות יששכר.

גם בענין זה האריך האור החיים הקדוש בדבריו, ונעתיק בקצרה חלק מהם: "פרשה זו תרמוז מאורעות עם בני ישראל, ובחר לרמוז ביהודה מהטעם עצמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה צח, ו) למה נקראו ישראל על שם יהודה, אומרו בני יהודה הם התולדות יתכנו בשם בנים כידוע. ואומרו ער ואונן, ירמוז לבית ראשון ובית שני, ער כנגד בית ראשון, על דרך אומרו (שיר השירים ה, ב) אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, שהיה הקב"ה בו ער בהשגחה גדולה עמנו בבית המקודש. אונן הוא בית שני, וקראו אונן לשון אונאה, לפי שהיה חסר דברים העיקרים של בית המקודש (יומא כא, ב)[7]. ואומרו וימת ער ואונן – הוא חורבן הבתים, כי סילוק שכינה מהם יקרא מיתה שפרחה הנפש שהיא השכינה, ונשאר הבית מת בעונות, ומלא טומאת הקליפה הנתונה בו כידוע. ואומרו לשלה, נתכוון למושיע ורב הבא לגאול מגלות האחרון הנקרא שלה. או תרמוז הפרשה לשלשה עניינים שיהיו בעת הפקידה: [א] ביאת משיח בן אפרים כמאמרם ז"ל (סוכה נב, א). [ב] גילוי משיח בן דוד. [ג] כשימלוך ה' עלינו. כנגד ביאת משיח בן אפרים, אמר שלה, ורמז שתפגע בו מדת הדין וימות בעוונות ישראל, והוא הרמוז בתיבת שלה, כדרך אומרו (שמואל ב ו, ז) וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל. וכנגד משיח בן דוד אמר לפרץ וגו', כי זה יעשה פרצה באומות וינקום דם צדיק. וכנגד מלכות עולם אמר לזרח וגו', רמז לכבוד ה' עלינו יזרח".

ובהמשך דבריו כתב: "למה שקדם לנו כי יששכר הוא בן תורה, רמזה התורה בשם זה של יששכר, כי דווקא זה ישנו לשכר, וכל חוץ ממנו מה יתרון לאדם בכל עמלו. והוא מה שאמרו בברכות (כח, ב) שצריך לברך ביציאתו מבית המדרש מודה אני לפניך וכו', אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר וכו'. והטעם, כי לא יעמוד קנין המדומה, והגם שיעמוד, הבל הוא. ואומרו לתולע וגו', רמז הכתוב תנאי השגת התורה בשמות משפחות יששכר והם מ"ח, כאומרם במשנה (אבות פרק ו) שהתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. הנה משמעות תולע, יגיד שני פרטים: [א] ישים עצמו כעדין, זה כאומרם ז"ל (מועד קטן טז, ב) על דוד שנקרא עדינו העצני. [ב] שיתעסק בפיו כתולע זה שכוחה בפיה, כי לעמל פה נברא האדם (סנהדרין צט, ב). ושני דברים אלו, כוללים כל ענפי הענוה, וכל ענפי הלימוד המנויים במ"ח מעלות הנזכרות".

החוטא נפגמה נפשו בבחינת "המרקיב"

ז. לאחר שנתברר עניין שם האדם שהוא הנפש, והוא שם שורש הנשמה, נשוב לביאור דברי האור החיים הקדוש בפרשת פנחס המובאים לעיל [אות א] בביאור שמו של ה"איש המוכה" זמרי בן סלוא – שהחטא פוגם בנפש "בדביקת הרע בחינת המרקיב", והיינו לשון הכתוב "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". והדברים נתבארו בתוספת ביאור במה שכתב האור החיים בפרשת וילך (דברים לא, א) בתוך דבריו בביאור הענין המקובל "כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו, כאומרו (שיר השירים ד, ו) וְנָסוּ הַצְּלָלִים, ומבקרת מקום חנייתה במקום עליון, והצדיקים יכירו בדבר", וזה לשונו: "ואמרו עוד כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות. וכבר העירותי בזה בפירוש פסוק וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב (משלי י, ז), וכמאמר חז"ל שאמרו (זוהר חדש רות) שאין הרשעים זוכרים את שמם. והטעם הוא, כי הרשע אין לו נפש, וכמו שרמוז בפסוק (משלי כג, ב) וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה. הא למדת שהרשע אינו בעל נפש, כי נשבית היא ממנו, ולזה אין הרשעים מכירים את שמם, כי אינם בעלי נפש בעלת השם".

על פי דרכו, ביאר האור החיים הקדוש בפרשת בראשית (ג, כ) ביאר את טעם קריאת השם "חוה" על ידי אדם הראשון רק לאחר החטא: "כי זאת האשה כבר נתעלית לשבח, וקרא לה ה' שם יחד עם בעלה, כאומרו (בראשית ה, ב) וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם, שם לתהלה ולתפארת. כי שם זה 'אדם', הוא שם מעולה, וכמאמר הנביא (יחזקאל לד, לא) אָדָם אַתֶּם, ואמרו רבותינו ז"ל (יבמות סא, א) אתם קרויים אדם וכו', ומעתה אין מקום לאדם לקרות שם לחוה. מה שאין כן אחר מעשה ששמעה לדברי מסית והזידה בעץ הדעת, ירדה מבחינתה וחסרה שם המעולה. וכן מידה זו בעולם, שכל שיזיד אדם יחסר שמו, כאומרו (משלי י, ז) וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב, רחמנא ליצלן. לזה בא האדם וקרא לה שם, על מעשיה שהיתה אם כל חי".

השם שניתן על ידי אבותיו – והשם שקורא האדם לעצמו

ח. ממוצא הדברים נבין את גודל האחריות לקרוא בשמות צדיקים ושמות עם משמעות שתשפיע לטובה על הצאצאים, כדברי הפלא יועץ (שם טוב) "בזוהר הקדוש מייתי עובדא באחד שהיה שמו אלעזר ונעשה בעל תשובה גמור, ואמרו לו החכמים דשמא גרם ליה שהאל עזרו. ובמדרש אמרו, שהצדיקים מניחים שם לבניהם על שם המאורע, לזכור חסדי האל יתברך שמו. הנה כי כן טוב לגבר שיקרא שם טוב לבניו".

בספר לאור החיים (פרשת פנחס) השלים את היריעה המבוארת לעיל, בדברי רבי נפתלי מרופשיץ (זרע קודש, פרשת תצוה) שביאר כי חיות האדם היא שמו, שכן: [א] שמו של הקב"ה ואורו הם מקור החיים של כל דבר בעולם. אותיות שמותיו של הקב"ה הם כלי הבריאה שבהם נברא העולם, ומכוחם הוא ממשיך להתקיים בכל יום תמיד. [ב] מאותיות שמותיו של הקב"ה הורכב כל איש מישראל והורכבה התורה. [ג] על כן נאמר בזוהר (חלק ג', דף ע"ג ע"א) שהקב"ה, תורתו ועם ישראל חד הם.  [ד] ממילא יש לומר כי "כל אחד חיותו מאותיות התורה, שהיא שמותיו של הקב"ה, ושמו של האדם הוא מאותיות התורה כנ"ל, שיש לו אחיזה בהם.

לפי זה "השם שניתן לכל דבר, השאוב מצירוף אותיות שם השם, אשר יצר אותו, מגדיר את הדבר ומלמד על מהותו, שהרי הוא זה שיצר אותו וממשיך להוות אותו בכל רגע ורגע. דברים אלו תקפים לא רק לבני אדם אלא לכל נברא, שהרי כל הוויה בעולמנו קיימת מכוח צירוף אותיות המגדיר את מהותה וממשיך להוות ולקיים אותה. כל דבר מתהווה וממשיך

•  •  •

עם זאת, למרות כל המבואר לעיל, כי בשם האדם סגולות מופלאות לקבוע את מידותיו ומעשיו. כמובן, עדיין עומדים במקומם הבחירה והכוחות בידי האדם, לשנותם לטובה ולברכה. כדבריו של "הכותב" על ספר עין יעקב (ברכות ז, ב) "ודאי האמת יורה דרכו שכוונת חז"ל [בדבריהם כי "שמא גרים"[8]] לרמוז בזה ובכיוצא בו אמונה רבה, ידיעתו יתעלה בעתיד, ואם כל זה הרשות ביד האדם לבחור בטוב".

*  *  *

[1] וזה לשון הגמרא: "רות, מאי רות, אמר רבי יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד, שריווהו להקב"ה בשירות ותשבחות. מנא לן דשמא גרים, אמר רבי אליעזר דאמר קרא (תהלים מו, ט) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ, אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמוֹת".

[2] כוונתו למסופר שם על רבי מאיר שהיא "דייק בשמא" [בשמות] ואילו רבי יהודה ורבי יוסי לא דייקו בשמות, וכאשר הגיעו פעם אחת לאכסניה ששמו של בעליה היה "כידור", אמר להם רבי מאיר: "שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר (דברים לב, כ) כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה". רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו בידו את כספם ואילו רבי מאיר לא הפקיד. ולבסוף כידור אכן אמר להם "לא היו דברים מעולם", ראה שם כל המעשה, והמבואר שלאחר מכן גם רבי יהודה ורבי יוסי דייקו בשמות.

[3] כוונתו למה שביאר בפרשת וילך (דברים לא, א) את הפסוק "וַיֵּלֶךְ משֶׁה", ותמוה "להיכן הלך", וכתב האור החיים הקדוש בביאור הדברים: "ונראה לפרש על פי דבריהם ז"ל (זוה"ק ח"א דף רי"ח ע"א) שאמרו כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו, כאומרו (שיר השירים ד, ו) ונסו הצללים, ומבקרת מקום חנייתה במקום עליון, והצדיקים יכירו בדבר, וצא ולמד מרבי שמעון בר יוחאי שהכיר ברבי יצחק כאמור בספר הזוהר (שם). ואמרו עוד כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות". דברים אלו יובאו לקמן [אות ז] ויבוארו בהרחבה בפרשת וילך מאמר כוחם של הצדיקים.

[4]וביאר לפי זה מדוע השם "יעקב", עדיין נשאר במקומו, וכמבואר בדבריו בפרשת ויחי (בראשית מז, כח) המובאים לעיל [אות ב].

[5] מטעם זה כתב הנועם אלימלך (פרשת במדבר) "השי"ת ברוך הוא גזר בבריאת העולם שיהא כך וכך שמות ראובן וכך וכך שמות שמעון, ועתה כשנתגלגל איזה אדם בעולם ונותנים לו שם בשם צדיק אחד שהיה כבר בעולם, זה גורם לאיש הלזה שיהיה גם כן צדיק, מחמת שנתעורר האור של הצדיק שהוא בעולם העליון".

[6] זבולון אומר על עצמו "אֵלַי-אָב", כלומר אֵלַי ראוי לייחס שם "אָב" ל"מלך", כי הוא ה"אב" המחזיק את ה"מלך" שהוא יששכר, שנקרא כן, ד"מאן מלכי רבנן" (גיטין סב, א). ו"דין אבא למלכא", הוא לשון התרגום (בראשית מא, מג) על "אברך" [מאורי אור].

[7] כדברי הגמרא שם: "חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים". ופירש רש"י: "ארון כפורת וכרובים, כוליה חדא מילתא, ושכינה לא שרתה בו, ורוח הקודש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך".

[8] כדברי הגמרא בברכות שם, הובא לעיל הערה 1.