השפע בעולם – על ידי תפילה וברכה להקב"ה (עקבי דרך, תפילה)

אחד מיסודות הנהגת הבריאה שנתבאר בארוכה בדברי רבותינו ז"ל – שאמרו: "שהא-ל ית"ש הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם מחוק הטוב הוא להיטיב, וזהו מה שרצה הוא ית"ש, לברוא נבראים כדי שיוכל להיטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה" (דעת תבונות סי' יח, יעו"ש היטב כל דבריו). "הנה התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו ית"ש לזולתו" (דרך ה', חלק א פרק ב). וכן מפורש במקומות נוספים, שכל תכלית הבריאה היתה כדי לתת ולהעניק עונג והטבה לבני האדם.

מהלך ההטבה והעונג הללו נקבעו בכמה אופנים, וכפי שיבואר להלן:

הברכה והשבח להקב"ה פועלים את ירידת השפע בעולם

א. ראשית, היטיב הקב"ה בחסדיו המרובים בעצם זה שנתן לבריותיו את אפשרות התפילה, לבקש את משאלותיהם ולהתחנן על צרכיהם. מפני שיש במהלך זה בחינה של "רוצה אדם בקב שלו יותר מט' קבין של חברו" (עי' בבא מציעא לח, ב). והקב"ה היטיב עם בני האדם שיהנו מההרגשה שכביכול בתפילותיהם הם שגורמים ופועלים את המשכת השפע מהעליונים לתחתונים. וכל זה מנפלאות טובו הבלתי משוער של הקב"ה, שיצר מציאות זו, שיש בה נתינה וחסד בלתי מושגים בשכלנו.

לפי זה גם מהות הברכה והשבח אינם בחינה של תהילה ושבח שאנו משבחים כביכול להקב"ה, אלא היא הדרך שקבע הבורא ית' ברוב חסדו בהנהגת העולם, להעניק ולתת את הטובה והברכה לבני אדם. דוודאי אין הקב"ה צריך ברכה ושבח מהנבראים, אלא שכך קבע בהנהגת העולם להיטיב עם בני האדם באופן זה שבברכות ובתפילות שיתפללו וישבחו לה' יפעלו תוספת וריבוי השתלשלות שפע מן העליונים הרוחניים לתחתונים הגשמיים.

דברים אלו מפורשים במש"כ רבנו בחיי (בספר כד הקמח (אות ברכה) וכן בפירושו על התורה (דברים ח, י) עה"פ וברכת את ה' אלקיך), וז"ל: "ויש לך להתעורר כאן כי יש בפסוק זה פתח להבין סוד הברכות ולא תמצא בכל התורה בשום מקום שצוה הקב"ה שנברך לשמו כי אם במקום הזה, ומזה אמר דוד ע"ה ואברכה שמך (תהלים קמה, א) ואמר הודו לו ברכו שמו (שם ק, ד). ועל דרך הפשט אומר תחילה כי הברכות אינן צורך גבוה אלא צורך הדיוט, כי כיון שהוא יתברך מקור הברכה וכל הברכות הן משתלשלות ממנו כל הנמצאים המברכים אותו אין כל ברכותיהם כדאי לו, כי הוא הנמצא הקדמון שהמציא כל הנמצאים כלם ומציאותם אינה אלא מציאותו, ומציאותו תספיק בעצמו ולא יצטרך לזולתו כלל. ואם כן אם יברכוהו כל היום וכל הלילה מה יתרבה בכך, או מה יתנו לו או מה מידם יקח. אין התועלת והריבוי כי אם אלינו, כי כל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא יתעלה המציא מזון לשפלים כדי שיחיו, ובזכות הברכה התבואה והפירות מתברכים ומתרבים וכו'. והנה כאשר אנו מברכים להקב"ה יש בזה תוספת רוח הקדש, וברכתנו היא הסיבה שיתברכו כל בריותיו ממנו. ואמרו עוד (יבמות סד, א) הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, ואילו לא היה הברכה והתפילה כי אם הודאה לבד למה יתאווה לתפילתן של צדיקים המועטים יותר משאר עמים רבים, והלא ברוב עם הדרת מלך. אבל לשון וברכת ענין תוספת וריבוי, והוא מלשון ברכה הנובעת מן המקור", עי"ש היטב כל דבריו.

וכן מפורש בדברי הנפש החיים (שער ב פ"ב), וז"ל: "והענין כי מילת ברוך אינה לשון תהילה ושבח כמו ששומה בפי ההמון, שהרי כשאמר לרבי ישמעאל, ישמעאל בני ברכני לא אמר שם שום שבח בברכתו, אלא תפילה ובקשת רחמים (יעו' בברכות ז, א) וכו'. אבל האמת כי ברוך פירושו לשון תוספת וריבוי, וכענין קח נא את ברכתי (בראשית לג, יא) וברך את לחמך (שמות כג, כה), וברך פרי בטנך (דברים ז, יג), והרבה כיוצא במקרא, שאי אפשר לפרשם לשון תהילה ושבח אלא לשון תוספת וריבוי".

ובהמשך דבריו (שם סוף פרק ד) כתב: "זהו ענין הברכה לו יתברך בכל הברכות והתפילות, שפירושו הוא תוספת וריבוי ממש כמשמעו כנ"ל, שזהו רצונו יתברך מטעם כמוס אתו ית', שנתקן ונייחד על ידי הברכות והתפלות הכוחות והעולמות העליונים שיהיו מוכנים וראויים לקבל שפעת קדושת אור עליון, ולהמשיך ולהוסיף בהם קדושת האור ורוב ברכות מעצמותו ית' המתחבר אליהם ומתפשט בתוכם, וממילא יושפע זה התוספת ברכה והקדושה גם על עם סגולה שגרמו וסבבו לכל הכבוד הזה וכו'. וכן כל המקראות ברכי נפשי את ה' (תהילים קג) ברוך אתה ה' אלקי ישראל (דה"י א כט, יא) וכל כיוצא בזה, הכל הוא על זה הענין. ומצד רצונו יתברך להתחבר אל הבריאה, על זה נאמר (עי' מנחות סד, א. שבת קטז, ב) "העבודה צורך גבוה", יעו"ש כל דבריו העמוקים. והיינו כמו שנתבאר.

ומופלא ביותר, כי האדם אפילו במחשבתו שמתעורר להזכיר את שם השם בברכתו ותפילותיו, כבר מעורר את השפע והברכה, וכמו שכתב הרמב"ן בספר האמונה והבטחון (פרק יט) בתוך דבריו בביאור איסור לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, וז"ל: "ודע כי כל זמן שהאדם מחשב בתוך לבו שמו של הקב"ה או אחד מנפלאותיו יש לפניו התעוררות כפי מחשבת החושב. וזה שאמר הכתוב (שמות כ, כב) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך וגו'. וכהתעוררות ההיא מתעורר על דבר ריק במה יברכהו, והוא ראוי אל ההפך. וקרוב לענין זה מה שאמר הכתוב (שה"ש ג, ה) אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. ואם לא היה כח באדם לעורר הדברים לא היה משביעם שלא לעשות. ופי' עד שתחפץ, עד תצא מהכח אל הפועל וכו' שתעשה חפץ על ידי הסיבה ההיא, מלשון רז"ל (שבועות לח, ב) לאנקוטי חפצא בידיה, כלומר כלי", עי"ש כל דבריו הנפלאים[1].

לפי זה יתכן לבאר דברי הילקוט שמעוני (רמז רסח) עה"פ (שמות יח, י) "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים וגו'" – "גנאי הוא למשה ולששים רבוא שלא אמרו ברוך עד שפתח יתרו ואמר ברוך ה'". ובאמת אינו מובן מדוע בני ישראל לא אמרו "ברוך" עד שבא יתרו. ועל פי המבואר יתכן שמשה רבנו וששים רבוא נתייראו מרוב הכנעה ופחד לומר "ברוך" להקב"ה כאילו הם מברכים את השי"ת הנעלה ונשגב מכל ברכה ותהילה. וכמו שפירש רש"י עה"פ (שמות טו, יא) "נורא תהילות": "יראוי מלהגיד תהילותיך פן יתמעטו[2], כמ"ש (תהלים סה, ב) לך דומיה תהלה". וכן ברמב"ן (שם) שהביא דברי האבן עזרא: "כי כל המהללים יראים להלל שמו, כי מי ישמיע כל תהילתו, והם חייבים להלל שמו כי הוא  לבדו עושה פלא". אולם יתרו זכה והכיר כי שייך לומר "ברוך" לקל עליון, כי כך ברא הקב"ה ויצר כבוד לשמו שבני האדם יפארוהו וישבחוהו, וכשיתגדל ויתקדש שמו בברכותינו ותהילותינו – על ידי זה יושפעו עלינו שפע טובו וברכותיו[3].

באפשרות שניתנה לאדם לשבח את הקב"ה – יש הטבה מופלאה מכמה בחינות

ב. זאת ועוד, מלבד מה שניתנה לנבראים אפשרות התפילה, לבקש את משאלותיהם ולהתחנן על צרכיהם, של ידי תפילותיהם הם גורמים ופועלים את המשכת השפע מהעליונים לתחתונים, בבחינת ההרגשה ש"קב של אדם" רוצה בו יותר מט' קבין של חברו, הרי יש נתינה גדולה ונפלאה עוד יותר והיא עצם האפשרות שניתנה לאדם הגדולה והכבוד הבלתי רגילים שיוכל לשיר ולשבח את הקב"ה. ואף יותר מכן, להיות המנצח על כל השיר והשבח שכל הבריאה שרה ומשבחת להקב"ה. וכדאיתא בחז"ל (חולין צא, ב): "ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו בני אלקים".

הנוכל לתאר לעצמנו את גודל החסד והכבוד שיש במה שכל צבא מרום, מלאכים ושרפים, אופנים וחיות הקודש, וכן כל בעלי החיים והצמחים בבריאה אינם אומרים שירה עד שישראל אומרים תחילה[4]. משל לאדם שנקרא לשמש שר לפני מלך גדול, או אומן שביקשו ממנו להיות המנצח הראשי כל תזמורת המלך – הלוא החסד וההטבה והכבוד הרב הנגרמים לאנשים אלו במתן האפשרות לעמוד לפני המלך לשרתו גדולים מאוד.

ופלאי פלאים, שנתינת אפשרות סיפור תהילות ושבח המקום היא תכלית יצירת עם ישראל, וכמאמר הכתוב (ישעיהו מג, כא) "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו"

הברכות – תכלית כוונת היצירה בעולם הזה ולעולם הבא

ג. יסוד ענין התפילה והברכות הוא תכלית היצירה בעולם הזה ולעולם הבא.

רבותינו בעלי התוספות עה"פ (דברים י, יב) כתבו: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך", וז"ל: "ומכאן דרשו רבותינו (מנחות מג, ב) דחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, דכתיב מה, אל תקרי מה אלא מאה, כלומר מאה ברכות ה' אלקיך שואל מעמך", עכ"ל. [וכן הוא ברש"י ובתוס' מנחות שם]. ולפי המבואר שמהות הברכות ותכליתם גורמת את השפעת זיו השכינה לקיום וחיות הדברים הגשמיים בבריאה, מבואר היטב מה שכביכול הקב"ה דורש ומבקש מאתנו שנברך ברכות – כי רצונו ית' שעל ידי הברכות נשפיע את הרוחניות המקיימת את הבריאה, דזו היא תכלית כל הבריאה[5].

וביותר מצינו דבר נפלא במש"כ בעל הטורים עה"פ (דברים כו, יט) "ולתתך עליון על הגויים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת", וז"ל: "לתהילה לשם ולתפארת, כלומר מה שישראל משבחים ומהללים לשם הוא להם לתפארת, והיינו דאמרינן עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שאותה עטרה שמעטרים להקב"ה בתפילתם מחזירה להם, אבל מי ששח שיחת חולין בבית הכנסת מקיפין לו כל גופו בקוצים", עי"ש. ומבואר בדבריו, כי לעתיד לבא, אותה "עטרה" שעתיד הקב"ה לעטר את הצדיקים היא אותה מציאות רוחנית שנוצרה על ידי הברכות והתפילות שהתפללו  וברכו את ה' בעולם הזה. והדברים מוסברים ומוטעמים היטב  לפי המבואר,  שמהות הברכות כולה רוחניות ופעולת השפעת ההשתלשלות הרוחנית המקיימת את הבריאה הגשמית. ואשר על כן, "אותה עטרה שמעטרים להקב"ה בתפילתם – מחזירה להם". כלומר, הכרה זו בונה את עתידם הרוחני לעולם הבא של בני האדם שהכירו במציאות הרוחנית בעולם הזה.

וכן מפורש במש"כ הרמב"ן בתוך דבריו בענין המן  (שמות טז, ו), וז"ל: "בני העולם הבא יהיה קיומם ביסוד המן שהוא זיו העליון, כמ"ש (ברכות יז, א)  [עולם הבא] אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שבני העולם הבא יתקיימו בהנייתן מזיו השכינה בהדבקם בו בעטרה שבראשם. והעטרה היא המדה הנקראת כן שאמר בה הכתוב (ישעיהו כח, ה) יהיה ה' צבא-ות לעטרת צבי, ובה נאמר (שיר השירים ג, יא) בעטרה שעטרה לו אמו, ורמזו על קיום בני העולם הבא". ה"עטרה" שמתעטרים הצדיקים בעולם הבא היא מידת הדביקות בזיו השכינה הרוחני שהוא השורש המהווה את הבריאה. ודבריו מבוארים לפי האמור, דכפי שיעור הדביקות בה' המושג על ידי ההכרה שהקב"ה מקיים בחפצו את הבריאה כשמוריד ומשלשל שפע הרוחני לחיות הבריאה וקיומה, כן יזכה להידבק בשכינה לעולם הבא.

נמצא מבואר מכל האמור, שהברכות והתפילות שמודים לה' הם תכלית היצירה בזה ובבא. וכן מפורש גם בדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא:  "וכוונת  כל המצות  שנאמין באלקינו ונודה  אליו  שהוא בראנו והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו", עי"ש כל דבריו. וכן מפורש בדברי הרמב"ן בפרשת האזינו (דברים לב, כו) שענין זה הוא תכלית קיומו של עם ישראל בעולם, וז"ל: "אבל ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להיטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם וכו', והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס מלפניו וכו'. וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלקים, כענין שנאמר (ישעיהו מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו"[6].

ולפי המבואר לעיל הדברים מוטעמים. שהרי תכלית הבריאה על ידי הקב"ה היתה להיטיב עם זולתו – וכמו שביארנו הטבה וחסד בלתי משוערים אלו נקבעו באמצעות המציאות הנפלאה של התפילה, הברכות והשבח לריבון העולמים, דרכם משתלשל כל השורש הרוחני המקיים את המציאות הגשמית. ואכן בשל כך, התפילה והברכות הם תכלית כל היצירה והבריאה בעולם הזה ולעולם הבא.

"לשכני בתוכם" – צורך הדיוט, או כביכול צורך גבוה

ד. בחסדי השי"ת המרובים ללא גבול נקבע בהנהגת הבריאה אופן נוסף להיטיב עם בני האדם.

לבאר ענין זה נקדים מדברי רבותינו ז"ל בענין תכלית השראת השכינה בישראל והתועלת שבקיום המצוות – האם הם "צורך הדיוט", או בחינה של "צורך גבוה".

כתב הרמב"ן בפרשת תצוה בביאור הפסוק (שמות כט, מו) "וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם", וז"ל: "יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר, השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל [ר"ל דבאמת] הוא כענין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג), ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול (יהושע ז, ט), ופסוקים רבים באו כן, אוה למושב לו (תהילים קלב, יג), פה אשב כי אויתיה (שם פס' יד)", עכ"ל.  ומבואר בדבריו, שכביכול השכינה בישראל היא צורך להקב"ה. וע"ע במש"כ הרמב"ן בפרשת האזינו (דברים לב, כו), וז"ל: "וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלקים, כענין שנאמר (ישעיהו מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו", עכ"ל. ולכאורה דברי הרמב"ן תמוהים מאוד, כיצד יתכן להבין שכביכול יש להקב"ה איזה צורך לשכון בתוך הנבראים הגשמיים. וכן יש להבין מהי הבחינה שהוא כביכול "צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלקים, כענין שנאמר (ישעיהו מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו".

עוד יש להבין דברי הילקוט שמעוני (רמז תקמח) שכתב: "ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט, ו) אביי אמר כשישראל שוין בעצה אחת מלמטה שמו הגדול משתבח מלמעלה, שנאמר (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך אימתי בהתאסף ראשי עם וגו', וכה"א ואגודתו על ארץ יסדה ולא כשהם עשויות אגודות אגודות. רבי שמעון בר יוחאי אומר משל לשתי ספינות קשורות בהוגנין ובעשתות ובנו עליהם פלטין והעמידום על גביהם, כל זמן שהספינות קשורות פלטין קיימים, פרשו הספינות אין הפלטין קיימים. כך כשישראל עושים רצונו של מקום עליותיו בשמים, וכשאין עושין רצונו של מקום ואגודתו על ארץ יסדה. כיוצא בו זה אלי ואנוהו  (שמות טו, ב), כשאני מודה לו הוא נאה. כיוצא בו אתם עדי נאם ה' ואני א-ל (ישעיהו מג, י), כשאתם עדי אני א-ל. כיוצא בו אליך נשאתי עיני היושבי בשמים (תהלים קכג, א), אלמלא אני לא היית יושב בשמים". והדברים צריכים ביאור, מה פירוש ענין זה שכביכול על ידי ישראל "משתבח שמו הגדול למעלה", ובשעה שמודים ומשבחים לו ית"ש "הוא נאה". ועלינו לבאר מהי בחינה זו שאלמלא ישראל שנושאים עיניהם לשמים כביכול לא היה הקב"ה נקרא "היושבי בשמים".

וביותר צריך עיון, כי דברי הרמב"ן הנ"ל לכאורה סותרים את מה שכתב הרמב"ן עצמו בפירושו למצות שילוח הקן  (דברים כב, ו). שם ביאר בתו"ד יסוד גדול בהבנת מהות קיום המצוות והתועלת היוצאת מהן, לפנינו תמצית מדבריו: "שרצו  לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך לדעת את השם, וזהו לצרוף בהן שיהיו ככסף צרוף. כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג. וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד וכו'. ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית, אין התועלת לו רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגין עלינו, כי דבורינו וזכרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו. א"כ כולם לתועלתינו בלבד, וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה, ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, ואמר (שם פס' ז) או מה מידך יקח. ודבר זה מוסכם בכל דברי רבותינו".

הרמב"ן הביא ראיה ליסוד זה מדברי הירושלמי (נדרים פ"ט ה"א) ששאלו אם פותחים לאדם בכבוד המקום, והשיבו על השאלה: "אי זהו כבוד המקום, כגון סוכה שאיני עושה, לולב שאיני נוטל, תפילין שאיני נוטל, תפילין שאיני מניח. והיינו כבוד המקום משמע  ליה [פי' בתמיה], דלנפשיה הוא דמהני, כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו". וכתב על זה הרמב"ן: "הנה בארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן וכו' אינן לכבוד השי"ת, אבל לרחם על נפשותינו".

הרי מפורש כי ח"ו לומר שיש להקב"ה כביכול איזה צורך  ורצון בקיום המצוות, ובאמת כל מהותם ותכלית קיומם, לצורך האדם "למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך לדעת את השם". ואם כן, כיצד נכלכל ונפרש לפי זה את דברי הרמב"ן בפרשת תצוה, שהשכינה בישראל היא צורך גבוה, ודברי הרמב"ן בפרשת האזינו שכביכול הוא ית' "צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלקים", וכן דברי הילקו"ש הנ"ל, מהם משמע שכביכול יש להקב"ה איזה צורך לשכון בתוך הנבראים הגשמיים ולקבל מהם שבח והלל, וצ"ע[7].

השכינה וקבלת שבח ותפילה מישראל – הנתינה המופלאה ביותר

ה.  והנראה בביאור הדברים, כי בדרך העולם, הנתינה לאחרים תיתכן בשני אופנים:

הדרך הפשוטה היא, נתינת המתנה מהנותן למקבל. אולם יש דרך נוספת  להענקה ונתינה לשני – על ידי קבלת אדם חשוב, שהנאת הקבלה שלו חשובה כנתינה. כלומר, כאשר נותנים מתנה, ומקבל המתנה הוא אדם חשוב ונכבד. עצם הסכמתו, שנאות ומואיל לקבל את המתנה, חשובה כנתינה לנותן המתנה. יסוד זה למדנו מסוגיית הגמרא במסכת קידושין (ז, א): "בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו", ומסיק שם: "הכא באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא נפשה". הרי הלכה למעשה, כי הנאת קבלת מתנה על ידי אדם חשוב ונכבד, נחשבת כנתינת שוה כסף המחילה בה חלות קידושין.

ומעתה נראה שמכיון והקב"ה ברוב טובו וחסדו רצה לתת טובה וברכה לבני האדם בכפל כפליים. לכן, לא רק  שהוא נותן מתנת חינם, ברכה וכל טוב, לכל בני האדם באופן של נתינה מהנותן למקבל – הוסיף וכפל לתת טובה וברכה גם באופן זה שיצר מציאות נפלאה שכביכול הוא נאות ומסכים לקבל "מתנה" מבני האדם, והיינו השיר והשבח שמברכים ומהללים את שמו ית', ובכך יש נתינה והטבה ללא גבול, שמלך מלכי המלכים הקב"ה כביכול מתרצה ומוכן לקבל מידי בשר ודם שיר ושבח.

וכדברי חז"ל במטבע התפילה: "טוב יצר כבוד לשמו". יצירה מופלאה יצר הקב"ה ברוב טובו, שיוכל האדם לשבח ולתת כבוד לשמו. ולכן נקרא הקב"ה "נורא תהילות" (שמות טו, יא), וכמו שפירש"י שם: "יראוי מלהגיד תהילותיך פן יתמעטו, כמ"ש (תהלים סה, ב) לך דומיה תהלה". שהרי מבהילה ונוראה אפשרות זו שהאדם הקרוץ מחומר יהלל ויתן שבח לקונו. אולם הקב"ה בחפצו להיטיב עם בני האדם המציא עומק וחכמה להגדיל את הנתינה לאדם – באופן של "לא-ל ברוך נעימות יתנו זמירות יאמרו ותשבחות ישמיעו" וכו', כאילו הקב"ה כביכול מקבל מהאדם את הזמירות והתשבחות, ומציאות קבלה זו היא ההנאה וההטבה הגדולים ביותר.

לפי המבואר נוכל להבין את כוונת דברי הילקו"ש והרמב"ן. ואכן, אין כל ספק שח"ו לומר שיש להקב"ה כביכול איזה צורך  ותועלת בקיום המצוות ובמה שישראל משבחים ומברכים את השם הגדול – וכמו שביאר הרמב"ן וכן הביא מדברי הירושלמי, שכל מהות ותכלית קיום המצוות נועדה לצורך האדם "למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך לדעת את השם" וכו'. אלא שכמו שנתבאר, קבע הקב"ה בחסדו הגדול וחפצו להיטיב עם נבראיו דרך נוספת בדרכי ההנהגה בבריאה – להעניק ולתת טובה וברכה בלתי משוערים, בדרך  שכביכול אין שכינתו אך ורק צורך הדיוט אלא צורך גבוה. וכמו שנתבאר, שבמציאות הנפלאה שיצר הקב"ה שכביכול הוא חפץ ומקבל מישראל ברכה ושבחים, ומבקש להשרות שכינה בתוכם – יש חסד ונתינה  שאין לשערם  ולהשיגם, וביטוי לרוב הברכה  שרצה הבורא ית"ש להשפיע עליהם בדרך זו של בחינת "צורך גבוה", ש"אוה למושב לו, ובכך אין גבול ותכלית לטוב ולכבוד שנתן לישראל.

ובפרקי היכלות (פרק ו, מובא בסידורים לאחר התפילה) איתא: "אמרו עליו על סנדלפון שהוא גבוה יותר מחבריו מהלך חמש מאות שנה, ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו ומשביע את הכתר ועולה ויושב בראש אדונו. ובשעה שיוצא הכתר, כל חילי מרום נרתעין ומזדעזעין וחיות הוממות ומנהמות כארי, באותה שעה עונים ואומרים קדוש קדוש וכו'. בא וראה כמה גדולתו ושבחו של  הקב"ה, שבשעה שמגיע הכתר לראשו מחזיק עצמו לקבל הכתר מעבדיו וכל חיות ושרפים וגלגלי המרכבה וכסא הכבוד וחילי מעלה ומטה מתגדלין ומתגברין ומתגאין ונותנים הוד והדר וממליכים כלם בפה אחד ואומרים ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון לדור ודור הללויה", עכ"ל. ומבואר שעם כל הגדולה המופלאה והפחד הנורא שיש בהילול וקשירת הקשרים לכבוד הקב"ה ש"כל חילי מרום נרתעין ומזדעזעין וחיות הוממות ומנהמות כארי" – בשעה שכביכול הקב"ה מחזיק ומקבל בעצמו את הכתר מעבדיו, על ידי זה מתגדלין ומתגברין ומתגאין כל החיות ושרפי הקדש. ואם כן לפנינו שמלאכי מעלה מקבלים את כל גדולתם גבורתם וגאותם על ידי שהקב"ה כביכול בכבודו ובעצמו מוכן לקבל את כתר השבחים וההילולים שעבדיו נותנים לו. והיינו כמו שנתבאר, שבעצם האפשרות שנתן הקב"ה לנבראים כאילו הוא כביכול מקבל מהם כתר של שיר ושבח, יש ביטוי לחביבות ולרוב הברכה והטובה, הגבורה והגאות, שברצון הבורא ית' לתת להם בדרך זו.

*   *   *

תורת העולה מכל האמור, במהות עבודת התפילה מוצאים אנו כמה בחינות, שיסודם בתכלית הבריאה – שרצה הקב"ה "להיטיב מטובו ית"ש לזולתו":

א. בחינת ההטבה באפשרות שניתנה לאדם כביכול לפעול את ירידת השפע לעולם בתפילותיו וברכותיו בבחינת "רוצה אדם בקב שלו".

ב. בחינת ההטבה המופלאה במתן הגדולה והכבוד הבלתי רגילים בכך שהאדם יכול וראוי לשיר ולשבח את הקב"ה, ואף להיות המנצח על כל השיר והשבח שכל הבריאה שרה ומשבחת לה'.

ג. ועל כולם, בחינת ההטבה שאין למעלה ממנה, במציאות הנפלאה שכביכול הקב"ה מסכים לקבל "מתנה" מבני האדם, והיינו השיר והשבח שמברכים ומהללים את שמו ית'.

[1] ונראה להעיר בזה הערה נפלאה. בפרשת וישלח הביא הרמב"ן (בראשית לג, כ) את דברי רבותינו (מגילה יח, א) שפירשו שהקב"ה קרא ליעקב א-ל, שנאמר (שם) "ויקרא לו אל אלהי ישראל". וכן ידועים דברי חז"ל (בראשית רבה מז, ח) "האבות הן הן המרכבה". ומעתה לפי דברי הרמב"ן הנ"ל בספר האמונה והבטחון, כי בשעה שהאדם מחשב בלבו שמו של הקב"ה יש לפניו התעוררות כפי מחשבת החושב – יוצא שבכל שעה שמזכירים בתפילת שמונה עשרה את האבות "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב", הזכרה זו מקבלת מובן אחר לגמרי ונעלה מאד.

[2] ועי' במש"כ רש"י עה"פ (שמות טו, א) "אשירה לה' כי גאה גאה", וז"ל: "כי גאה גאה על כל השירות וכל מה שאקלס בו עוד יש בו תוספת, ולא כמידת בשר ודם שמקלסין אותו ואין בו".

[3] ומה שלכאורה מצינו שאמר מלכי צדק "ויברכהו ויאמר ברוך אברם לא-ל עליון קנה שמים וארץ" (בראשית יד, כ), יעו"ש היטב שאמנם לא אמר מלכי צדק ברכה להקב"ה וכמו שפירש שם הספורנו, וז"ל: "ראשונה בירכו, ואחר כך אמר הנה בלעדי ברכתי, אברם הוא ברוך לא-ל עליון כמו שאמר ואברכך" (שם יב, ב). וכן פירש בדרך זו באור החיים הקדוש.

[4] ענין זה, שהשיר והשבח של האדם מדובב את כל היקום והבריאה שמתלווה אליו אחר כך בשירתה, מדוייק בלשון ברכת המזון: "ועל הכל אנחנו מודים לך ומברכים אותך, יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד, ככתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך וכו'". והיינו, דבמה שהאדם מקיים "ואכלת ושבעת וברכת", מברך ומשבח את הקב"ה לאחר שאכל, גורם ש"יתברך שמך בפי כל חי". דכאשר האדם משבח לאדון העולם, כל הבריאה פותחת אחריו בשיר ושבח.

[5] במסכת תענית (י, א) מובא: "כל העולם כולו ניזונין בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת", שרבי חנינא בן דוסא לא ניזון מהגשמיות של הקב חרובים, אלא מהאור העליון המקיים את קב החרובים, שהשיג את שורש "מוצא פי ה'" המקיים את המזון. ולפי דברינו עתה מבואר היטב מדוע בזכות רבי חנינא ניזון כל העולם כולו, מפני שתכלית כל הבריאה היא להפעיל את השורש הרוחני המקיים את המציאות הגשמית. נמצא שהשגת רבי חנינא את האור העליון המתגשם במזון היא זו שמקיימת את העולם.

[6] ענין זה ידוע בשם חכמי המקובלים, ומובא על דרך הסוד בכמה מקומות. ועי' בנפש החיים (שער ב סו"פ ד) שהביא בענין זה מאחז"ל (מנחות סד, א. ושבת קטז, ב) "עבודה צורך גבוה". ולהלן יבוארו דבריו בביאור מאמר זה.

[7] לעיל [אות א] הובא ביאור אחר בענין "עבודה צורך גבוה" שהוא מצד רצונו יתברך להתחבר אל הבריאה.