השתלת אשכים

מתוך ספר רץ כצבי

השתלת אשכים – בירור הלכתי בנדוני איסור סירוס ודיני יוחסין

מבוא

התפתחות המחקר הרפואי בשנים האחרונות, בתחום טיפולי הפוריות, מביאה מזור ושמחה לאנשים רבים, אשר עד לא מזמן נחשבו כחשוכי בנים. בשנים האחרונות נעשה שימוש בטכנולוגיה רפואית מתקדמת ומדוייקת, המאפשרת בסייעתא דשמיא להתגבר על משוכות שלא ניתן היה לעבור מעליהן בעבר. יחד עם זאת, הפתרונות והטיפולים הרפואיים החדשניים, שחלקם כבר מיושם בפועל, וחלקם נמצא בשלבי פיתוח וניסויים מתקדמים, מעוררים שאלות הלכתיות סבוכות, במגוון נושאים חמורים.

אחת מאותן סוגיות רפואיות הלכתיות, היא השתלת אשכים, או חלק מרקמת האשך, המקנה יכולת ייצור תאי זרע, למי שגופו אינו מייצרם באופן טבעי. טיפולים רפואיים מסוג זה עדיין לא נעשו בקנה מידה נרחב, עקב המורכבות שלהם [וכפי שיובא להלן]. אולם הם בהחלט דבר מחודש הראוי לדיון מקיף, כדרכה של תורה.

מובן מאליו, כי בטרם נבוא לבירור ההלכתי בנדון, בראש ובראשונה עלינו להתמצא במבנה האנטומי-פזיולוגי של האשכים, ובתהליכי יצירת הזרע, בכדי שנוכל להבין לאשורן את דרכי הטיפול הרפואי בבעיות הפריון בתחום זה, ולבחון את הדברים באספקלריה תורנית. 

*  *  *

בגוף האדם ישנם כעשר טריליון תאים (10,000,000,000,000), אשר בכל אחד מתאים אלו נמצא "גרעין" המנהל את תפקוד התא, ואחראי על התפתחותו וגידולו. בגרעין זה כלול כל המידע הגנטי של התא, והוא מכונה בשם DNA. מידע זה דרוש לצורך יצירת חלבונים הנצרכים לבניית התאים ותפקודם כהלכה. המידע הנמצא ב-DNA נשמר ב-23 זוגות כרומוזומים, ובסך הכל 46 כרומוזומים. כל אחד מ-23 זוגות כרומוזומים אלו, מורכב מכרומוזום אחד שאדם מקבל מאביו, וכרומוזום אחד שקיבל מאמו. 

העברת כרומוזומים אלו לצאצאים, נעשית באמצעות איברי ההולדה הנמצאים בגוף האדם: האשכים אצל הזכר, והשחלות אצל הנקבה, שדרכם עובר המידע הגנטי (DNA). בשל כך, יש לאיברים אלו משמעות מיוחדת וחשובה, בעלת השלכות הלכתיות חשובות, בעיקר בנדון בירור יוחסין, וכפי שיובא להלן.

יש לציין כי המיוחד בתאים הנוצרים באיברי ההולדה הוא, שתאי הזרע שבתוך צינוריות הזרע מתחלקים ויוצרים בסופו של תהליך, תאים הנושאים 23 כרומוזומים בלבד [ולא זוג של 23 כרומוזומים, כבכל יתר התאים בני 46 כרומוזומים].  

תאי זרע אלו בני 23 הכרומוזומים, מזדווגים עם ביצית הנוצרת בשחלות, שאף היא עברה תהליך החוצה את מספר הכרומוזומים מ-46 ל-23. וכך, השילוב של תא זרע עם ביצית, יוצר איפוא, תא שלם בן 23 זוגות כרומוזומים [ובסך הכל, 46 כרומוזומים].

*  *  *

לכל גבר יש שני אשכים, אשר תפקידם לייצר את תאי הזרע וההורמונים. 

בלשון המשנה (יבמות ע, א) נקראים האשכים  בשם "ביצים", כנראה בגלל צורתם.

מבנה האשך דומה במבנהו לתפוז. הוא מוקף בקרום חיצוני, ובתוכו, מחולק האשך למעין "פלחים"  רבים הנקראים "אוּנִיוֹת" (tubules) [לפי אומדנים שונים, בין 250 ל-400], כאשר כל פלח מכיל בין אחד לארבע [ולפעמים יותר] צינוריות מפותלות הנקראים "אבוביות" (seminiferous tubules), שבהם נמצאים תאי הזרע הראשוניים [הנקראים גם "תאי נבט"; germ cells, spermatogonia].

כאמור, תאי זרע אלו מצויים באשך מעת היווצרותו והם נושאים בקרבם את החומר הגנטי של האדם, ה- DNA. 

עד גיל ההתבגרות [בדרך כלל בין גיל אחד עשרה לחמש עשרה], נשארים "תאי נבט" אלו במצבם הראשוני, ואינם מתפתחים לתאי זרע בשלים המסוגלים להפרות ביצית. אולם מגיל הבגרות ואילך, הופכים "תאי הנבט" ל"תאי זרע" בשלים, בתהליך מורכב המתרחש בתוך האשך  שתמציתו: חלק מ"תאי נבט" אינם הופכים לתאי זרע, אלא מכפילים את עצמם כל העת, על מנת שיישארו תאים ראשוניים שיוכלו להמשיך ולייצר זרע ללא הרף. ואילו חלק אחר של התאים מתחלק בחלוקה החוצה את מספר הכרומוזומים שבתא [כך שהתא החדש בן 23 כרומוזומים בלבד], ולאחר תהליך האורך כשבעים יום, מיוצרים באשך "תאי זרע" הראויים להפריה. יצויין כי בממוצע, מייצר האדם כמאה מליון (!) תאי זרע חדשים מידי יום [פרטים נוספים על מבנה האשך ותפקידיו ותהליכי יצירת הזרע, מפורטים ב"נספח" בסוף מאמר זה].

*  *  *

השתלת אשך  – תיאור רפואי

בעוד שאצל נשים בוצעו בעבר בהצלחה השתלות של שחלות, עד היום לא תועדה בספרות הרפואית השתלת אשכים, למעט מקרה אחד.

בכתב-העת Fertility and Sterility ("פוריות ועקרות", אוגוסט 1978) פרסם ד"ר שרמן י. סילבר, כי ביצע השתלת אשך בין תאומים זהים, שאחד מהם נולד ללא אשכים [כיס האשכים היה ריק], והושתל בו אשך מאחיו הבריא. לאחר ההשתלה הסבוכה, שתוארה בפירוט רב במאמר, הצליחה אשתו של המקבל להרות. בסוף המאמר ציין ד"ר סילבר, שהצלחת ביצוע השתלת אשך בין גברים שאינם תאומים זהים תלויה בפיתוחם של  תרופות נגד דחיית איברים מושתלים.

מאז אותה השתלה, לא ידוע על מקרה נוסף בו הושתל אשך. ככל הנראה, הסיבה לכך נעוצה בשכיחות הנמוכה של הצורך לפתור את בעיות פריון הגבר בהשתלת אשך. שכן רוב רובן של הבעיות המצויות בתהליכי יצור הזרע [כדוגמת אי ייצור טסטוסטרון, ובכללם חֶסֶר ביצירת זרע], ניתנות לפתרון בטיפול בהורמונים. אלא שגם אצל גברים שאינם יכולים לייצר זרע, ואינם מגיבים בחיוב לטיפול הורמונאלי, אפשרות זו של השתלת אשך, מעוררת רתיעה טבעית, מכיון שהחומר הגנטי התורשתי (DNA) המצוי בתאי הזרע המושתלים באשך, שייך לתורם, ולא לאדם שהושתל בו האשך, כפי שהוסבר לעיל. ונמצא שגם לאחר ההשתלה, מבחינה גנטית, הילדים יהיו דומים לתורם. ובשל כך, יעדיפו כבר הפריה באמצעות תרומת זרע, מאשר פעולה רפואית עדינה ומורכבת כל כך, כהשתלת אשך.

 

השתלת רקמת אשך – תיאור רפואי –  Transplantation of Testicular Tissue]]

אפשרות נוספת, אשר אינה מרחיקה לכת כקודמתה, ולכאורה קלה יותר לביצוע, היא תרומת רקמת אשך והשתלת תאי הזרע באשך המקבל. פעולה זו בוצעה בהצלחה בשנת 2001 על ידי חוקרים בריטיים מאדם לעצמו (autotransplantation). ותוארה בפירוט רב בכתב העתFertility and Sterility  (Vol. 75, no. 2, February 2001). הצורך בהשתלת רקמת אשך מהאדם לעצמו, עלה בעקבות אנשים שחלו, לא עלינו, במחלת הסרטן (לדוגמא -Hodgkin's Lymphoma ), הגורמת בחלק מהמקרים לעקרות החולה, בפרט כאשר הוא עובר טיפול כימותרפי או רדיואקטיבי באיזור האשכים. במקרה כזה, מוציאים רקמת אשך, דהיינו רקמה מהחלק הפנימי של האשך, המכילה את ה"אבוביות" שבתוכם תאי זרע ראשוניים (germ cells), בטרם מתחיל הטיפול הכימותרפי, ומקפיאים אותם בתוך חנקן נוזלי. במקרה המתואר לעיל, כעבור שנתיים, כאשר החולה החל להחלים, הפשירו הרופאים את רקמת האשך שבתוכה תאי הזרע הראשוניים [תאי נבט] והזריקו אותם בחזרה לתוך ה"אבוביות" שבאשך. התאים המושתלים החלו להתחלק ולהתרבות, ולאחר זמן קצר הרתה אשתו של המטופל.

היתרון הברור של השתלת רקמת אשך על הוצאת זרע והקפאתו היא, שניתן לבצעה גם עבור ילדים שעדיין לא הגיעו לבגרות המאפשרת ייצור עצמי של תאי זרע הראויים להפריה. שהרי אמנם אין לילדים זרעונים בשלים הניתנים להקפאה ולשימוש בהפריה, אך כבר מלידה נמצאים באשכיהם תאי זרע ראשוניים ["תאי נבט"], וניתן להקפיא תאים אלו, ולהחזירם לאשכים לאחר הטיפול. 

אכן, חובה לציין כי תחום זה של השתלת רקמת האשך נמצא עדיין בשלבי ניסוי, ונכון להיום המקרה המוזכר לעיל הוא היחיד של השתלה מוצלחת, כאשר המטופל היה אחד מבין שבעה מטופלים, והיחיד שהצליח לייצר זרעונים לאחר הטיפול. זאת ועוד, כאמור לעיל, פעולה זו בוצעה בהצלחה רק מאדם לעצמו , אך טרם נעשתה בהשתלה מאדם לאדם אחר, דבר שיש לו כמובן השפעה רבה על הצלחת ההשתלה.

*   *   *

נדונים הלכתיים בהשתלת אשכים

כפי שהוזכר לעיל, כאשר הגבר עקר ואינו יכול להוליד, רבים מעדיפים הפריה באמצעות תרומת זרע [מאדם אחר], שהיא תהליך יותר פשוט, מאשר פעולה רפואית עדינה ומורכבת כל כך, כהשתלת אשך.

<< הערה: הקטע דלהלן יכתב מחדש לאחר סיום הכנת השיעור על בנק הזרע שישולב בפרקי המבוא>>> 

ברם, לפי ההלכה האפשרות של תרומת זרע מיהודי אסורה מלכתחילה לדעת כל הפוסקים, וגם תרומת זרע מגוי הינה דבר השנוי במחלוקת, ורבים מהפוסקים אוסרים זאת. ואפילו לדעת המתירים, ודאי שאין הדבר מותר לכתחילה. נמצא כי במקרים של עקרות הגבר, עשויה השתלת אשך או רקמת אשך, להיות האפשרות היחידה לקיים את מצות פרו ורבו ולזכות לזרע של קיימא.

אלא שהדברים אינם פשוטים כלל ועיקר, ויש לבחון האם פעולות אלו מותרות על פי ההלכה, בגלל הבעיות הבאות, הניצבות כאבן נגף בפנינו:

[א] סירוס ופצוע דכא. בשו"ע (אבן העזר סימן ה סע' ב) נפסק, כי מי שנפצעו אשכיו או שנכרתו, הרי הוא פצוע דכא ואסור לו לבא בקהל: "איזהו פצוע דכא, כל שנפצעו הביצים שלו. וכרות שפכה, כל שנכרת הגיד שלו. ובשלשה איברים אפשר שיפסל הזכר, בגיד ובביצים ובשבילים שבהם מתבשל שכבת זרע, והם הנקראים חוטי ביצים. וכיון שנפצע אחד משלשה איברים אלו או נכרת או נידך (פי' נתמעך מענין פצוע דכא, עי' דברים כג, ב), הרי זה פסול". 

עוד נפסק בשו"ע (שם סעי' יא) "אסור להפסיד אברי הזרע, בין באדם בין בבהמה  חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בארץ ישראל בין בחו"ל. וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום". 

כלומר, אסור מהתורה לפצוע או לכרות את איברי הזרע, ובכללם האשכים [ומי שעשה זאת חייב מלקות]. מלבד זאת, המסורס נהיה "פצוע דכא", ונפסל מלבוא בקהל. ואם כן לכאורה אסור לתרום אשך או רקמת אשך לחברו, היות ועל ידי זה עלול התורם להפוך ל"פצוע דכא", ולעבור על איסור סירוס מדאורייתא. 

[ראוי לציין כי להלן נדון בשאלה נוספת בענייני השתלת אשכים, וכגון בשאלת סירוס ופצוע דכא באשכים שאינם מתפקדים. במקרה המתואר לעיל, הצורך בהשתלת אשך, נבע ממום של המקבל שנולד עם כיס אשכים ריק ללא אשכים. אולם במקרים רבים, הצורך בהשתלת אשכים נגרם כתוצאה מהימצאותם של אשכים שאינם מתפקדים. במקרה זה יש אפשרות לכרות את האשכים, ולשתול תחתיהם אשכים בריאים אשר נתרמו מאיש זר. ונשאלת השאלה, האם בכריתת האשכים שאינם מתפקדים יש איסור סירוס].  

[ב] איסור חבלה.  כל חבלה בגופו של האדם אסורה, ואף אם חבל בעצמו, כפי שנפסק ברמב"ם (הלכות חובל ומזיק פ"ה ה"א) "אסור לאדם לחבול, בין בעצמו בין בחברו. ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל, בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא יוסיף להכותו". 

לפי זה, התורם אשך או רקמת אשך, לכאורה חובל בעצמו, ואם כן נשאלת השאלה, האם יש היתר על פי ההלכה למעשה "חבלה" זה [ובעצם שאלה זו קיימת בכל תרומת איברים שלא למטרת פיקוח נפש].

[ג] יוחסין. לאחר שנערכה ההשתלה, יש לברר מהו ייחוסו של הוולד. 

בהשקפה ראשונה, שאלה זו דומה במהותה לנדון שביררנו בשעתו, בענין השתלת שחלות: אשה מקבלת שחלה ובה יש כבר ביציות, אשר אמנם אינן בשלות, אך הינן כבר תא מוגמר בעל מטען גנטי של התורמת – מי מוגדרת כאמו של הוולד: בעלת הביצית, מכיוון שהיא זו שנתנה את החומר שממנו נוצר הולד, או ה"יולדת", שבזכותה הפכה הביצית לוולד חי, ולכן היא נחשבת לאם [שהרי היא אמנם לא תרמה את החומר התורשתי ממנו נוצר הוולד [הביצית], אולם ברחמה הפכה הביצית לעובר, וההריון יצא מן ה"כח" אל ה"פועל"].

ואף בהשתלת אשך, האדם שהשתילו לו אשך מקבל תאי זרע ראשוניים הכוללים בתוכם את החומר הגנטי התורשתי (DNA) של התורם. ומבחינה זו, האשכים אינם מייצרים דבר חדש, אלא התאים המקוריים מתחלקים ויוצרים תאי זרע נוספים. והרי זה ממש כנדון השתלת שחלות, והנדון הוא האם התורם הוא האב שממנו הגיעו תאי הזרע המקוריים, שהוא גם בעליו של החומר הגנטי התורשתי (DNA). או שהאב הוא ה"נתרם" – האדם שבו הושתל האשך, מכיון שלאחר ההשתלה, האשך הוא איבר המחובר לגופו של ה"נתרם" ויונק ממנו, ונחשב כחלק בלתי נפרד מגופו.

אולם יתכן והשתלת אשך או רקמה ובה תאי זרע שונה מהשתלת שחלה. וזאת משום שבניגוד להשתלת שחלות, שהאשה מקבלת שחלה עם ביציות גמורות, בהשתלת אשך [או תאי זרע] האשך מייצר תאי זרע חדשים שלא היו קיימים אצל התורם, כפי שהוסבר לעיל. ותאים אלה שונים לחלוטין מתאי הזרע הראשוניים שנתרמו עם האשך [שהיו עם 46 כרומוזומים, ולא היו ראויים כלל להפרייה אלא רק לייצור]. בנדון דידן, בשונה מהשתלת שחלות, יש יותר סברא לומר שהאשך הוא איבר השייך לגמרי לאדם שהושתל בו, וגופו הוא זה שמייצר את תאי הזרע, שמהם הופרתה האשה בסופו של דבר, וזו איפוא סיבה מכרעת יותר, שהוא אביו על פי ההלכה.

*   *   *

למותר מלציין, כי בשאלות חדשות אלו, שאין להם מקורות בסוגיות הש"ס אלא בסברא לדמות מילתא למילתא, הנוגעות בגופי תורה ולטהרת הייחוס, ציפור הנפש של כלל ישראל בכל הדורות, לא באנו להכריע לא להלכה ולא למעשה, אלא לדון בהן בדרך לימוד, וכמראי מקום, על מנת לעורר לב המעיין. 

פשיטא ואין צריך לומר, כי הכרעת ההלכה למעשה בזה, שמורה לגדולי הפוסקים אשר על פיהם ישק דבר, ובפרט בשאלות אלו. מה גם שכידוע, בנדונים מסוג זה לא ראי תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ובכל שאלה יש כר נרחב לדקדק ולשקול בפלס את כל הרקע והתנאים של בני הזוג לפני מתן ההוראה למעשה. 

בהקשר זה ברצוני לציין את דברי חתנו של הגר"ע יוסף, רבי מרדכי טולידאנו, דיין בבית הדין הרבני בירושלים, שמסר לי בשם חותנו, שאין חפצו לבוא בכתובים בנדון השתלת שחלות, מאחר ודרכו להורות בכל השאלות בנושאי תרומת ביצית ופונדקאות בעל פה לשואלים אותו דבר ה' זו הלכה, לגופו של כל ענין וענין.

 

פרק א

פצוע דכא

 

א. בשו"ע (אבן העזר סימן ה סע' ב) נפסק כי מי שנפצעו או שנכרתו אשכיו נחשב "פצוע דכא", ואסור לבוא בקהל: "איזהו פצוע דכא, כל שנפצעו הביצים שלו. וכרות שפכה, כל שנכרת הגיד שלו. ובשלשה אברים אפשר שיפסל הזכר, בגיד ובביצים ובשבילים שבהם מתבשל שכבת זרע, והם הנקראים חוטי ביצים. וכיון שנפצע אחד משלשה איברים אלו או נכרת או נידך (פי' נתמעך, מענין פצוע דכא, עי' דברים כג, ב), הרי זה פסול". 

עוד נפסק בשו"ע (שם סעי' יא) "אסור להפסיד אברי הזרע, בין באדם בין בבהמה  חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בארץ ישראל בין בחו"ל. וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום". כלומר, יש איסור מהתורה לפצוע או לכרות את איברי הזרע, ובכללם האשכים [ומי שעשה זאת חייב מלקות]. 

מלבד זאת, המסורס נהיה "פצוע דכא", ונפסל מלבוא בקהל. 

ולפי זה, לכאורה אסור לתרום אשך או רקמת אשך, כי התורם שהוציאו ממנו את אחד האשכים או חלק מהם, עובר על איסור סירוס מדאורייתא, ולאחר התרומה נהיה "פצוע דכא" ואסור לבוא בקהל [ואם הוא נשוי, יאסר עליו להמשיך לחיות עם אשתו].

ברם לאחר העיון בדיני סירוס ופצוע דכא, דומה כי יש למצוא פנים להיתר, כדלהלן.

 

שיטת רבנו תם להבדיל בין הביצה הימנית והשמאלית בדין פצוע דכא 

ב. במסכת יבמות (עה, א) מובא: "תנו רבנן, איזהו פצוע דכא, כל שנפצעו ביצים שלו, ואפילו אחת מהן, ואפילו ניקבו, ואפילו נמוקו, ואפילו חסרו". ופשטות משמעות דברי הגמרא "ואפילו אחת מהם" מורה על כך  שגם אם חסרה ביצה אחת, הרי הוא פצוע דכא. ומשמע מהמשך הסוגיא, שכל מי שיש לו את אחד מהפסולים, ובכלל זה אם נפצעה אחת מהביצים שלו, אינו יכול להוליד. כפי שמקשה הגמרא : "וניקב לא מוליד, והא ההוא גברא דסליק לדיקלא [עלה על דקל] וחרזיה סילוא בביצים [נקבו קוץ בביציו], ונפק מיניה כחוט דמוגלא, ואוליד. [ומתרצת הגמרא] הא שלח שמואל לקמיה דרב, ואמר ליה, צא וחזר על בניו מאין הם [זנתה אשתו, רש"י]". ומתבאר כי מי שנפצע באחת משתי הביצים שלו, אינו יכול יותר להוליד, ונחשב "פצוע דכא", אשר אינו ראוי לבוא בקהל.

והנה רבנו תם (תוספות שם, ד"ה שאין לו) אינו מסכים עם פשטות המשמעות, שפציעה באחת הביצים גורמת לחוסר יכולת להוליד, שהרי המציאות היא שפעמים רבות גם מי שיש לו ביצה אחת מוליד, כדבריו: "הא חזינן כמה בני אדם שכורתין מהן ביצה אחת ומולידין, ולא מסתבר לומר צא וחזר על בניהם מאין הם". ומתוך כך מסיק רבנו תם שדברי הגמרא "אפילו אחת מהן" נאמרו רק על מי שנפצעה אחת מהביצים שלו, שאינו יכול יותר להוליד, ולכן הוא פסול. ולעומת זאת, מי שניטלה ממנו אחת מהביצים, שעדיין יכול ללדת, כשר לבוא בקהל, כדבריו: "דיש לחלק בין ניטלה הביצה לפציעה, דכשניטלה לגמרי – מוליד, מידי דהוה אניטול הטחול (חולין נה, א) דכשרה וניקב בסומכיה טריפה, והא דאמר לקמן בין שנכרתו ביצים בין חוטי ביצים, היינו דוקא שניהן. אבל נכרת אחת מן הביצים, כשר".

בהמשך דבריו, הביא רבנו תם ראיה מדברי הירושלמי (יבמות לח, א) שאם ניטלה ביצה אחת אינו מוליד, ואף על פי כן, כשר לבא בקהל: "ובירושלמי נמי משמע דהלכה דכשר, אבל משמע דאין מוליד, דא"ר זירא שמעתי שהלכה כרבי ישמעאל [שאמר: "כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר"], ואמר נמי שמואל התם אם יבא לפני בעל ביצה אחת, אני מכשירו. א"ר יודן בר חנינא ובלבד שלימין". ומפרש התוספות, כי צריך לומר בכוונת דברי הירושלמי שהם שתי תיבות: "ובלבד בשל ימין". והיינו, שאם הביצה השמאלית ניטלה כשהיא שלימה, עדיין כשר לבוא בקהל, בתנאי שהביצה הימנית נשארה [ואף על פי שיתכן שאינו מוליד]. ומסיים התוספות: "וחומרא גדולה היא זו, וטוב להזהיר לרופאים לחתוך של שמאל אם אפשר".

הנה כי כן, שיטת רבנו תם היא, שפסול פצוע דכא הוא רק כאשר ניטלה הביצה הימנית, אבל אם תינטל הביצה השמאלית בשלמותה, הרי הוא מותר לבוא בקהל.

להלכה נפסק בשו"ע (אבן העזר סימן ה סע' ז) "נכרתו הביצים או אחת מהם, או שנפצעה אחת מהם, או שנידוכה אחת מהן, או שחסרה, או שניקבה  נקב מפולש, הרי זה פסול". וכתב הרמ"א: "וכן עיקר. ודלא כיש מתירים בעל ביצה אחת אם היתה אותה שניטלה שלימה כשניטלה ונשארת של ימין (היא סברת רבנו תם). אמנם ראיתי מקילין כסברא האחרונה, אבל טוב לחוש באיסור דאורייתא לדברי המחמירים, והם רוב מנין ורוב בנין".

וברור איפוא בדברי השו"ע והרמ"א, שאין להסתמך למעשה על שיטת רבנו תם.

ברם בספר אוצר הפוסקים על אבן העזר (סימן ה אות מא) הובאו דבריהם של רבים מרבותינו האחרונים, שפסקו כדעת רבנו תם, שאדם שניטלה ממנו כל הביצה השמאלית, והימנית נשארה בשלימותה, כשר לבוא בקהל, וכפי שכתב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סימן פח)  "לשיטת רבנו תם שמכשיר בביצה אחת, פשוט שמותר לבוא בקהל. וכבר החליטו כל האחרונים להורות כדבריו למעשה, וביחוד בשו"ת חוט המשולש סי' י"א".

[בשולי הדברים ברצוני לציין, כי ידידי ד"ר ארני אגטשטיין הסביר את שיטתו של רבנו תם מבחינה רפואית: כיום הוכח כי תיפקודה של הביצה השמאלית נוטה יותר להיפגע מהביצה הימנית, עקב היות הוורידים המזינים את הביצה הימנית ישרים, לעומת הווריד המחזיר ומזרים את הדם מהביצה השמאלית לתוך הגוף, שאינו ישר אלא יש בו כעין עיקול. דבר הגורם לשכיחות גדולה יותר של בעיות רפואיות בביצה השמאלית, ולהיווצרות וריקוצלה [Varicocele – תקלה בשסתומי הוורידים המנקזים את הפסולת שמייצרים האשכים אשר גורמת לליקויי פוריות בקרב גברים] העלולה לגרום לאשך להפסיק לתפקד לחלוטין. לפיכך לא יפלא, מדוע רבנו תם נתן חשיבות יתירה לביצה הימנית, כי הישארותה חשובה יותר להמשך האפשרות ללדת, מאשר הביצה השמאלית].

 

אדם שנכרתה אחת מביציו אך הוא יכול עדיין להוליד

ג. המהרש"ל חידש בספרו ים של שלמה (יבמות פרק ח סימן ח) שאם גם לאחר כריתת אחת הביצים, אדם זה יכול ללדת, הוא אינו נחשב פצוע דכא [ואין זה משנה כלל אם נכרתה הביצה הימנית או השמאלית] משום שפסול פצוע דכא תלוי בכח ההולדה, ואדם שיכול ללדת אינו פצוע דכא לכולי עלמא, וז"ל: "נראה דאין פוסל אלא מי שנכרת כדי שלא יוליד, או על ידי חולי שבא כבר בביציו, שהיה בהכרח להכריתו. אבל מה שכורתים עכשיו הרופאים, מחמת האבן, או שבירת הגוף, ויודעים לתקן הדבר היטב, ובבירור, שיוליד. ואינם מקלקלים החוטים, ושביל הזרע הולך כתיקנו, ותלוי בחכמת הרופאים, אין בידינו לפוסלו כל עיקר, ובניהם כשרים. ומה שאמר [בלשון הגמרא והשו"ע] נכרת, לשון זה משמע על ידי כריתה, כמו שפירשתי, או שלא יוליד, והוא הסירוס, או שכבר נולד לו חולי בביצים. אבל חיתוך הרופאים, אין לו שם זה. הלכך, ביצה אחת כשר לעולם, בין של ימין, בין של שמאל. ולכתחילה טוב לומר לרופאים שיחתוך של שמאל [כדעת רבנו תם הנ"ל], ואפילו בידי אדם, אי מוליד כשר, ולא נוציא לעז על בניו, אם לא שהוחזקה אשתו בפריצות".

מבואר בדבריו, כי דברי החולקים על רבנו תם, הסוברים שאין הבדל בין הביצה הימנית והשמאלית, ובכל מקרה שניטלה אחת משתי הביצים נחשב לפצוע דכא – נאמרו רק כאשר הוצאת אחת מהביצים גורמת להפסקת היכולת להוליד. אך במקרה שהוצאת אחת מהביצים אינה פוגמת בכושר ההולדה, כגון על ידי פעולה רפואית זהירה, אין כל פסול של פצוע דכא.

ובספר אוצר הפוסקים (שם) הובאו דברי החתם סופר (אבן העזר סימן יז), שו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סימן פח), ושו"ת שואל ומשיב (ח"א סימן קצב) שהסתמכו לדינא על חידושו של המהרש"ל, כדברי השואל ומשיב: "קיימו וקיבלו כולם דברי הים של שלמה, וגם אני סמכתי כמה פעמים על דיברת הרש"ל".

 

על פי האמור לעיל מתברר, כי לכאורה אין איסור בהשתלת אשכים מחמת הדין של פצוע דכא, וזאת משום שבכריתת אחד האשכים [ללא הבדל בין האשך הימני לשמאלי] למטרת השתלתו באדם אחר – לדעת המהרש"ל, לא נעשה התורם פצוע דכא, אם ידוע שגם לאחר הוצאת האשך יוכל להמשיך וללדת.

יתר על כן, כאשר מוציאים את האשך השמאלי בשלימותו, והאשך הימני נשאר, ניתן להסתמך גם על דעת רבנו תם שאדם שניטלה ממנו הביצה השמאלית בשלימותה, ונותרה הביצה הימנית, אינו נעשה כלל פצוע דכא. ואף שהרמ"א הכריע שיש להחמיר שלא כדבריו, כבר הובאו לעיל דברי הפוסקים שהסתמכו לדינא על רבנו תם. 

וכאמור, בנדון דידן, בצירוף סברת המהרש"ל, ודאי מסתבר שבכריתת הביצה השמאלית לצורך השתלה באמצעות פעולה רפואית, לא נעשה התורם פצוע דכא.

 

השתלת רקמת אשך

ד. ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, נבוא לדון בשאלה האם בהשתלת רקמת אשך יש איסור.

והאמת היא, כי שאלה זו קיימת פעמים רבות בניתוחים לחיפוש תאי זרע – פעולה רפואית הנעשית לגבר הסובל מבעיית פוריות, לאחר שכבר בדקו את זרעו מתחת למיקרוסקופ ו"ספרו" את כמות תאי הזרע הפעילים שניתן להשתמש בהם להפרייה. ובמידה ולא נמצאו בנוזל הזרע תאי זרע תקינים [ולאחר שמוצו כל הטיפולים] קיימת עדיין אפשרות לפתוח את האשך ולחפש ברקמת האשך תאי זרע [אפילו בודדים]. 

אם וכאשר נמצאו זרעונים בריקמת האשך, ניתן על ידי טכנולוגיה שנקראת ICSI Intracytoplasmic Sperm] Injection] להזריק תא בודד לתוך הביצית ולהביא להפרייתה. בניתוחים אלו  קיימות שתי שיטות עיקריות: 

TESA Testicular Sperm Aspiration]] – דיקור האשך במחט עדינה, ושאיבת הנוזל הבין-תאי של רקמת האשך. לאחר מכן מחפשים בנוזל זה זרעונים, אפילו בודדים, על מנת להשתמש בהם להפריה. 

TESE [– [Testicular Sperm Extraction חשיפת האשך והוצאת פיסת ריקמה, אשר בה מנסים למצוא באמצעות מיקרוסקופ תאי זרע תקינים, הראויים להפריה.  

במקרה של השתלת רקמת אשך שבו אנו עוסקים כעת ומתואר לעיל (במבוא) השתמשו הרופאים בטכניקה הדומה ל – TESEאולם מטרת הניתוח היתה שונה. מחלקו הפנימי של האשך הוציאו הרופאים רקמה המכילה את ה"אבוביות" שבתוכם תאי זרע ראשוניים (germ cells). את הרקמה  הכוללת את תאי הנבט הקפיאו על מנת שבעתיד לאחר הצלחת הטיפול הכימותרפי יוציאו מתוכה את תאי הזרע (נבט) וישתלו אותם חזרה באשך, מתוך תקווה שתאים אלו יכפילו את עצמם ויביאו לתהליך שבו האשך יתחיל  בייצור עצמי של תאי זרע בשלים.

והנה לעיל [אות ב] הובא פסק השו"ע (אבן העזר סימן ה' סע' ז) "נכרתו הביצים או אחת מהן או שנפצעה אחת מהן או שנדוכה אחת מהן או שחסרה או שנקבה הרי זה פסול". וכתב הרמ"א: "וכן עיקר". ואם כן בהשתלת ריקמת אשך, אמנם מוציאים פיסת ריקמה זעירה, אך יש בזה "חסרון" בכלי הזרע, והתורם הופך ל"פצוע דכא" ולכאורה יש לאסור זאת. 

 

נטילת פיסת רקמה לצורך חיפוש תאי זרע

ה. נראה לדון בשאלה זו, על פי דברי הפוסקים שהתירו למי שבבדיקת זרעו לא נמצאו תאי זרע המסוגלים להפריה, לבצע ניתוח באשכיו כדי ליטול פיסת רקמה לחפש בה את תאי הזרע [גם בניתוחים אלו יש מספר דרכים לביצוע הפעולה הרפואית, אך הצד השווה בניתוחים אלו שנחסר משהו מן האשך], ולא חששו לפוסלו מדין פצוע דכא בהסתמכם על דעת המהרש"ל המובא לעיל [אות ג], שאם ידוע שגם לאחר הוצאת האשך יוכל האדם להמשיך וללדת, אינו נחשב לפצוע דכא, ובפרט שתיכף ומיד לאחר הניתוח המקום מתרפא, כדברי החלקת יעקב (אבן העזר סימן סב) "ואקדים בזה מה שאמר לי רופא מומחה היותר מפורסם בפה (הוא קצת חרדי) שתיכף אחר איזה ימים נתרפא הכל לגמרי כמו שהי'. ורופא אחר חרדי אמר לי, שאפי' תיכף לאחר המעשה לא ניכר כלל הנקב מפני שתיכף מתכווצים החוטין של הביצה, וממילא באנו לדין אם מהני סתימה לפצוע דכא. והדבר מפורש להדיא בספרי תצא, וכן בירושלמי דהערל הלכה ב' תני אין בין פצוע דכא לכרות שפכה אלא הלכות רופאים, שפצוע דכא חוזר [דהיינו מתרפא] וכרות שפכה אינו חוזר… וגם דעת הים של שלמה [מהרש"ל] יבמות פ"ח סי' ח', והחזיק אחריו בישועות מלכו סי' כ"א, מהא דיבמות ק"כ בנחתך בסכין מלובנת ודברי הכל, דמה שנעשה ע"י רופאים כשר".

וכדבריו נקט בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קצג) שהביא את דברי החזון איש (אבן העזר סימן ט אות טו) שתמה על המהרש"ל, וז"ל: "כתב מהרש"ל דאף לדעת הר"מ דנטלה ביצה אחת בידי אדם פסול, אם נטלה על פי הרופאים המבטיחים שיוליד, כשר. הנה דעתו ז"ל דזו מהלכות הרופאים, וכל פסולי פצוע דכא היינו בהפסיד כח ההולדה. מיהו קשה לכוון זה בדברי הגמרא, דוודאי אותן שאמרו שהן פוסלים כבר עמדו עליהם שאינן מולידים". כלומר, לדעת החזון איש, אם בדברי הגמרא מפורש שפגיעה וחסרון כלשהו באיברי הזרע הופכת את האדם לפצוע דכא, ופירושו של דבר, ששוב אינו יכול להוליד – הרי שזה סותר את דברי המהרש"ל שיש אפשרות שחסרון באיברי הזרע אינו גורם לפצוע דכא.

ברם בשבט הלוי דחה את השגת החזון איש, הואיל ועינינו רואות שהמציאות שהיתה בזמן הגמרא השתנתה בזמנינו. ולכן גם בדברים שמפורש בגמרא שהם גורמים לאדם שלא יוכל ללדת, אם בזמנינו רואים במציאות שאין הדבר כן, אין בזה פסול פצוע דכא, וכדבריו: "בעניותי שאין בזה השגה כל כך שכבר כתבתי בעניי בכעין זה בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן קמא) בענין ילדי אינקובטור דאית דחוששים לדונם כודאי נפלים אפילו לענין טלטול וכיו"ב בשבת, כיון שנולדו בחדש ששי או שמיני, ואני כתבתי שם נגד המחמירים דאין לסמוך על הרופאים נגד קבלת חז"ל, דאין זו השגה דלא על הרופאים סומכים, אלא על מה שעינינו רואות במציאות שלנו סומכים. וכי אפשר להעלים עין מאמת זה, שכבר יצאו רבבות ילדים מכלי הנ"ל, והם חיים בריאים ושלמים אתנו, ואין זה מכחיש כלל להוראת הש"ס ופוסקים, כיון דבימיהם לא היה תקנה לזה, משא"כ בזמנינו דיש תקוה גדולה ושכיחא להביאו לתחיה, גם לפי יסודות הש"ס מותר וחיוב לפקח עליו ומותר לטלטלו. והכי נמי ממש בדידן, וכי המהרש"ל חולק חס ושלום על מציאות הש"ס, דכרותי ביצים אינם מולידים. אלא דבש"ס לא הזכירו מציאות זו של המהרש"ל, כיון דלא היה זה מפעולות הרופאים אז, מה שאין כן בימי המהרש"ל שמדייק בלישנא מה שכורתים עכשיו וכו', דעכשיו עושים כן לא בזמנים הקודמים". 

וסברא זו נמצאת גם בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"ב סימן ג) שכתב: "הנה בדבר איש אחד שאין לו בנים ורוצה הרופא ליטול משהו מביצה שלו לבדוק לידע מזה הסבה שאינו מוליד וידע איך לרפאותו כמו שעושין הרופאים בזמננו כן, שמזה נודעים איך לרפאות. וכבר נתרפאו הרבה והולידו אם אין בזה איסור מדין לאו דפצוע דכא. לכאורה פשוט בגמרא דכשיכול להוליד אינו באיסור דפצוע דכא… אבל מה שיש לדון בזה הוא דכיון דניקבה הביצה מפורש בגמרא לאיסור, וכדמסיק שלא מוליד, והרי חזינן עתה בזמננו שמולידין, דהא הרופאים עושין זה לידע איך לרפאות, ונתרפאו הרבה ומולידים. הרי בעל כרחך צריך לומר שנשתנו הטבעים וכדמצינו בהרבה דברים". 

ומסיים האגרות משה: "ולכן בפצוע דכא וכרות שפכה שלא מצינו שנאמרה הלכה מסיני מי הוא פצוע דכא וכרות שפכה, אלא שהדין דאורייתא הוא שמי שאינו מוליד על ידי פציעה ודיכה וכריתה הוא איסור הלאו, ומסרה התורה לחכמים באומדנותם שיאמרו מי הוא מהם שאינו מוליד, שלכן תלוי כשנשתנה הטבע במי שאינו מוליד באותו הזמן. ולכן כיון שניקבה הביצה באופן שהרופאים עושים, אנו רואים שמולידים בזמננו, יש להכשירו".

 

רק נקב המפולש בביצה פוסל משום פצוע דכא

ו. סברא נוספת מדוע אין איסור פצוע דכא בניתוח שבו מוציאים ריקמת אשך, כתב בחלקת יעקב בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות ה] וז"ל: "ודאי כוונת מפולש דבעינן מעבר לעבר, וכבאתרוג באו"ח סי' תרמ"ח, עי' מג"א שם סק"ב. ואף שקשה לסמוך רק על סברות, אבל סניף יש להקל. גם דעת החזון איש (אבן העזר סימן ט ס"ק ט) בפשיטות דנקב מפולש דפוסל בביצה, הכוונה מעבר לעבר, ודעתו בשם דדווקא דרך רוב עובי הביצה פוסל במפולש, משא"כ נקב בקצה הביצה אפילו מעבר לעבר אינו פוסל, עי"ש שהוכיח כן". כלומר, לדעת החזון איש פסול "ניקב" בביצים נאמר רק כאשר הנקב [חור] הוא "מפולש", דהיינו נקב המתחיל מצד אחד ונמשך עד הצד השני, והיינו "מעֶבֶר לעֶבֶר". זאת אומרת שלנקב זה יש בעצם שני פתחים, פתח אחד מכל צד. ולכן כאשר יש לנקב פתח אחד והוא אינו "מפולש", אינו פוסל. 

סברא זו מוזכרת גם בדברי המנחת יצחק (ח"ג סימן קח) שכתב בנדון ניתוח להוצאת ריקמת אשך לצורך חיפוש אחר תאי זרע, וז"ל: "וכעת נבוא לדברי כהד"ג שהעיר בזה מטעם איסור פצוע דכא, והעתיק מש"כ באוצר הפוסקים (סי' ה' סק"מ) בשם ספר חיבת הקודש (סי' כד), שכתב להתיר, מטעם דברי הים של שלמה (ספ"ח דיבמות סי' ח), שהרופאים יודעים להיזהר. גם יש לצרף דאין הנקב מפולש".

אשר על כן, בניתוח להוצאת ריקמת אשך אין לפי זה פסול  פצוע דכא, שהרי הנקב אינו "מפולש", כי עושים חור זעיר שיש בו פתח אחד בלבד, ואין זה נקב "מעבר לעבר".

 

בנקב זעיר שאינו נראה לעין ואין "רישומו ניכר" אין פסול פצוע דכא

ז. בהמשך דבריו הוסיף המנחת יצחק: "וגם אולי י"ל דבנקב קטן כזה, שעושים הרופאים באופן שיוכל אחר כך להוליד, לא דמי לניקב דהש"ס, דרישומו ניכר. וגם יש לומר דבנקב קטן כזה, חוזר ונסתם מיד מאליו, ונסתם מהני, עכת"ד. והנה אין לי ספר חיבת הקודש הנ"ל, ולענ"ד דבריו ברור מללם". 

ויתכן שכוונת המנחת יצחק בדבריו, שבנקב שאין "רישומו ניכר", לסברא שאמר לי רבי משה שאול קליין, דיין ומורה הוראה בבית דינו של הגר"ש ואזנר, ורבו של בית הרפואה מעייני הישועה בבני ברק, כאשר שוחחתי עמו בנדון השתלת ריקמת אשך, בעת שהותי בישראל בחודש אדר א' תשס"ח (2008), והוא השיב לי כדלקמן: "אני יכול לומר לך שזהו אחד הדברים שאנחנו מאד נאנחים על זה. אולם צדדי ההיתר הם שמסתמכים על דעת המהרש"ל שאם יכול ללדת אין הוא פצוע דכא. ועוד, יתכן שמכיוון שהרופאים מוציאים חלק זעיר מאד של רקמת האשך, ופעמים אפשר לראותו רק על ידי מיקרוסקופ, אם כן יתכן שאין זה אפילו כל שהוא. שכמו בתולעים, שאנו אומרים שאם העין איננה רואה בלי מיקרוסקופ, אין זה בריה, גם כאן מכיוון שאין אנו רואים את החסר אלא על ידי מיקרוסקופ, אין זה חסר. סניף נוסף להיתר הוא מכיוון שבדרך כלל הרקמה מתאחה ומתחברת חזרה, והרי הוא חוזר להכשירו", עד כאן דבריו.

 

לסיכום, בהשתלת רקמת אשך נראה שאין פסול פצוע דכא, מהטעמים שנתבארו לעיל:

[א] סברת המהרש"ל, שמהות פסול "פצוע דכא" הוא בכך שאינו יכול להוליד, ולכן מי שיכול להוליד גם לאחר שנחסר מאיברי הזרע שלו, אינו נחשב פצוע דכא שאסור לבוא בקהל. 

[ב] סברת החלקת יעקב והגרמ"ש קליין, שבדרך כלל הרקמה מגלידה וה"חסר" מתמלא, ולכן אין בזה פסול פצוע דכא.

[ג] סברת החזון איש והחלקת יעקב שבנקב שאינו מפולש אין פסול פצוע דכא.

[ד] סברת המנחת יצחק והגמ"ש קליין, שבנקב זעיר שאינו נראה לעין ואין "רישומו ניכר" אין פסול פצוע דכא.

 

פרק ב

סירוס

ח. אכן, גם אם נאמר שבכריתת אחד האשכים, אין התורם נפסל מלבוא בקהל, עדיין יש לברר האם עובר בניתוח זה על איסור סירוס, שהרי  "אסור להפסיד איברי זרע, בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ" (שו"ע אבן העזר סימן ה סע' יא) – וכריתת האשך גורמת לכאורה ל"הפסד איברי הזרע".

והנה נחלקו הפוסקים האם יש איסור סירוס כאשר פוגע באיברי הזרע, מבלי לפגוע ביכולת להוליד. 

יסוד מחלוקתם הוא, האם איסור סירוס ואיסור פצוע דכא תלויים זה בזה. ביאור הדברים, כאשר הפגיעה באיברי ההולדה גורמת לאדם להיות פצוע דכא באופן ישיר, וכפועל יוצא מכך,  יש בזה גם כן איסור סירוס. ממילא אם אינו נחשב לפצוע דכא, אז גם אינו עובר על איסור סירוס. או שנאמר שאיסור סירוס ואיסור פצוע דכא אינם תלויים זה בזה, וגם אם הפגיעה באיברי ההולדה אינה גורמת לאדם להיחשב כפצוע דכא, הוא עדיין יעבור על איסור סירוס.

בשו"ת עין יצחק (ח"א אבן העזר סימן יא) כתב: "שפיר יש יסוד מזה לשיטת הרבנו תם דניטלה ביצה אחת בידי אדם מוליד. ועל כן אין זה בכלל האיסור להפסיד אברי הזרע, שכתב הרמב"ם (איסורי ביאה פט"ז ה"ה), דהא אינו מפסידם, כיון דמוליד". ומבואר בדבריו, שאם כתוצאה מהפגיעה באיברי הזרע לא נפגע כח ההולדה, אין בזה איסור סירוס. ולכן לשיטת רבנו תם הסובר שאדם אשר ניטלה ממנו כל הביצה השמאלית [ונשארה הימנית] והוא עדיין ראוי להוליד, אין איסור סירוס בנטילת הביצה השמאלית. וטעם הדבר, כי איסור סירוס הוא בהפסד איברי הזרע, וכל עוד נותרה על כנה היכולת להוליד, אין זה "הפסד" שנאסר באיסור הסירוס, ולכן אינו עובר על איסור סירוס.

אולם לדעת הכסא דהרסנא (סימן שמ; הובאו דבריו באוצר הפוסקים, אבן העזר סימן ה אות סא) גם לפי רבנו תם, שבהורדת הביצה השמאלית אינו נחשב כפצוע דכא, יש איסור סירוס. שכן איסור סירוס ואיסור פצוע דכא אינם תלויים זה בזה, ויש איסור סירוס אע"פ שהפגיעה באיברי ההולדה אינה גורמת לאדם להיחשב לפצוע דכא.

ומעתה לדעת העין יצחק, מאחר ונתבאר לעיל על פי המהרש"ל שבכריתת אשך אחד [ובפרט השמאלי, לדעת רבנו תם] אינו נחשב לפצוע דכא כאשר לא נפגע כושר ההולדה, לפיכך גם אין בכך איסור סירוס.

 

ט.  גם לדעת המחמירים, הסוברים שבכריתת אשך אחד יש איסור סירוס, יש להציע את הפתרון הבא:

בסימן ד [אות ח] הבאנו את דברי רבי בנימין אריה הכהן וייס, רבה של העיר צ'רנוביץ, בשו"ת אבן יקרה (תליתאה סימן כט) שיצא לאור בשנת תרע"ג, בנדון השתלת שחלה מאשה לחברתה: "על דבר התחבולה אשר המציאו הרופאים לחתוך כלי ההולדה מאשה חיה ולחברם בגוף אשה עקרה ועל ידי כך תהיה מוכשרת להוליד – מי היא אם הילד אשר יולד על ידי תחבולה זו". ובתחילת דבריו כתב: "בקצרה הנני משיב מפני הכבוד, כי אנכי רחוק לבי להאמין לקול השמועה הזאת [ובצדק, כי לפני מאה שנה, אכן דבר זה היה נשמע מופקע מהמציאות]. אך אם בכל זאת יתאמתו הדברים, הנה לכתחילה ודאי אסור לעשות כן אף אם לא יהיה סכנה בדבר, מטעם סירוס האשה הראשונה, שגם סירוס האשה אסור עכ"פ מדרבנן, ולדעת קצת באיסור עשה".

במאסף התורני הבאר (כרך שני, שנה שביעית סימן סא) השיב הרב חיים זאב וואלף ווינרעב, על דברי האבן יקרה שהשתלת שחלה אסורה בגלל איסור הסירוס של האשה התורמת: "אם זה נעשה על ידי רופא עכו"ם ועל הרוב הפרופעסער מצוה לרופא אחר לעשות הניתוח, ואלפני דלפני לא מפקדינן, ועל המסתרס אין איסור, וגם אין בו מעשה כלל כמובן, ולכן כנראה דאין בזה חשש, בין בראשונה בין בשניה". כלומר, אמנם גויים מצווים על איסור סירוס, ויהודי המורה להם לסרס, עובר באיסור 'לפני עור לא תתן מכשול'. אבל אם הרופא הגוי שנתבקש לסרס [כאשר הוא כורת שחלה על מנת להשתילה באשה אחת] אינו עושה את פעולת הסירוס בעצמו, אלא מבקש מרופא אחר שיבצע את הניתוח, היהודי אינו עובר באיסור, מכיון שזה נקרא "לפני דלפני עור" – ואין זו הכשלה ישירה.

ולפי זה הוא הדין ניתן לקבוע את ניתוח כריתת האשך אצל רופא גוי שלא ינתח בעצמו ויבצע את פעולת כריתת הביצה, אלא יצוה על ה"מתמחה" [הגוי] שלו לעשות זאת – ואז היהודי [שכורתים ממנו את האשך] אינו עובר על איסור סירוס. 

אלא שעדיין יש לדון, כי אמנם לכאורה ה"מסתרס" אינו עושה בעצמו כל מעשה, אולם הניתוח נעשה רק לאחר הסכמתו המפורשת של ה"מסתרס", ואם כן יש בזה גם כן איסור, וכמו שמצינו בהלכות מקיף וניקף בשו"ע (יו"ד סימן קפא סע' ד) "גם הניקף חייב אם סייע בדבר שמטה עצמו אליו להקיפו, אבל איסורא איכא אע"פ שלא סייע. לפיכך אסור להיות ניקף אפילו על ידי עובד כוכבים". ומעתה, גם כאשר ה"מסתרס" לא סייע בעצם המעשה, אולם הרי הוא נתן את רשותו והסכמתו למעשה הסירוס, ועובר בכך על איסור סירוס, וכדין המסתפר אצל גוי שעובר על איסור "לא תקיפו פאת ראשכם", וצ"ע.

 

היתר איסור סירוס מדין 'חטא כדי שיזכה חברך'

י. בסימן ד [אות ט-י] הבאנו את סוגיית הגמרא בתחילת מסכת שבת (ד, א) והכרעת הפוסקים אימתי אומרים חטא כדי שיזכה חברך, ובסיכומם של דברים ציינו שם שלוש שיטות:

  • לפי התירוץ הראשון בתוספות (שם, ד"ה וכי אומרים) מותר לעבור על איסור קל כדי לאפשר לחברו לקיים "מצוה רבה" [כגון לשחרר חצי עבד וחצי בן חורין כדי שיוכל לקיים מצות פריה ורביה שהיא 'מצוה רבה'], או לצורך "מצוה דרבים" [לשחרר עבד כדי שיוכל להצטרף למנין לתפילה בציבור ולאמירת דברים שבקדושה].
  • לפי התירוץ השני של תוספות היכא דלא פשע אמרינן חטא כדי שיזכה חברך. 
  • מדברי השדי חמד (מערכת א) למדנו שמותר לעבור עבירה ב"שב ואל תעשה", כדי להציל את חברו מחטא. 

על פי שיטות אלו נבוא לדון בשאלה האם מותר לאדם  "לחטוא" בתרומת אשך באיסור סירוס, כדי שחברו יזכה בקיום מצות פרו ורבו. 

ונראה כי לפי התירוץ השני בתוספות, שבמקום שלא היתה פשיעה אומרים לאדם אחֵר לחטוא כדי שיזכה חברו. בנדון דידן, שמקבל האשך אינו יכול ללדת מחמת שאשכיו אינם מתפקדים כראוי, ודאי אין כאן פשיעה מצדו. ולפיכך נראה כי תורם האשך יהיה רשאי "לחטוא" באיסור סירוס, כדי שחברו יזכה בקיום מצות פרו ורבו, שכן מצות פרו ורבו נחשבת "מצוה רבה", ולכן חברו רשאי "לחטוא" עבורו.

גם לפי התירוץ הראשון של תוספות, שמותר לעבור על איסור קל כדי לאפשר לחברו לקיים "מצוה רבה", יש להתיר כמובן את תרומת האשך, כדי שתתקיים כאן מצות פרו ורבו, שהרי מצוה זו כבר הוגדרה על ידי התוספות כ"מצוה רבה".

וסניף נוסף להיתר הוא  סברת השדי חמד שמותר לעבור עבירה ב"שב ואל תעשה" כדי להציל את חברו מחטא. וגם בנדון דידן, מצד התורם את האשך נעשה איסור הסירוס "בשב ואל תעשה", שהרי את מעשה הסירוס עושה הרופא, ואין זה נחשב כ"קום ועשה", ולכן רשאי אדם לתרום אשך לחבירו.

 

ההיתר לתרום אשך – משום קיום מצות "לשבת יצרה" שהוא חיוב המוטל על הכלל

יא. ונראה שאין לאסור השתלת אשך מחמת איסור סירוס, מטעם נוסף.

בסימן ד [אות יג] הבאנו את דברי הגר"ח (בביאור דברי התוספות עי"ש) שביאר בגדר מצות "שֶבֶת" שהיא "מצוה כללית" המוטלת על כל אחד מישראל, לדאוג שהעולם יהיה מיושב. ובשל כך, אפילו מי שבידו לסייע לישוב העולם על ידי שגורם לאדם אחר שיוליד, מקיים בזה גם כן מצות "שֶבֶת". 

על פי חידושו של הגר"ח מבריסק נראה פתח נוסף להתיר תרומת אשך, שכן לפי דברי הגר"ח תורם האשך למי שאינו יכול להוליד, מקיים בעצמו את מצות "שֶבֶת" – שהרי מצות "שֶבֶת" היא "מצוה כללית" המוטלת על כל אחד מישראל, לדאוג שהעולם יהיה מיושב. ואין כאן בכלל שאלה של "חטא כדי שיזכה חברך", אלא זהו "חטא כדי שתזכה אתה עצמך במצות שֶבֶת", ובוודאי ידחה קיום מצות עשה של "שֶבֶת", את האיסור של סירוס, ואין זה שונה מהאיסור של "לעולם בהם תעבודו", שנדחה בכדי לקיים את מצות "שֶבֶת", כאמור בדברי הגר"ח.

כמו כן, לפי הסברו של הגר"ח יהיה מותר גם לרופא יהודי לסרס את התורם בעצמו [בפעולת כריתת האשך, ואין צורך שיאמר לרופא אחר לעשות זאת, כמבואר לעיל אות ט] שכן גם הרופא בעצמו מקיים בזה את מצות ל"שֶבֶת" יצרה.

אולם אף אם מסברא יוצא שמותר לאדם לעבור על איסור סירוס על מנת שחברו יזכה במצות פרו ורבו, צריך עיון למעשה מה הם גדרי היתר זה. ובהלכות שבת נתבאר לעיל שבאופנים מסויימים התירו גם איסורים דאורייתא של חילול שבת, מדין "חטא כדי שיזכה חברך", ונשאלת השאלה, האמנם מותר לחלל שבת או לאכול נבלות וטריפות לצורך קיום מצות פרו ורבו על ידי השתלת אשכים, וצ"ע.

 

  •   •    •

 

לסיכום: לדעת העין יצחק, איסור סירוס ואיסור פצוע דכא תלויים זה בזה, ובמקום שאינו פצוע דכא, אין גם איסור סירוס. 

לכן, על פי המבואר בפרק א', שלדעת רבנו תם, אינו נעשה פצוע דכא בכריתת האשך השמאלי אם נשארת הביצה הימנית – אין גם איסור סירוס בכריתת האשך השמאלי. 

כמו כן, לדעת המהרש"ל המובאת בפרק א', אם ניתנה חוות דעת רפואית מוסמכת, שלמרות כריתת האשך, יוכל התורם להוליד, הוא אינו נחשב כפצוע דכא – וממילא יהיה מותר לכרות לו את הביצה השמאלית, כדי להשתיל אותה אצל חברו.

עצה נוספת היא, כאמור, לעשות את הניתוח אצל רופא גוי, ולבקשו שלא יכרות את האשך בעצמו אלא שהרופא הגוי יבקש מרופא אחר [גוי] לעשות את כריתת הביצה, ואז האדם התורם אינו עובר על איסור סירוס בעצמו, כי הוא אינו עושה כל מעשה, וגם אינו עובר על איסור "לפני עוור" בהכשלת המסרס, כי פעולה זו נחשבת "לפני דלפני", ואינה נחשבת כאיסור של "לפני עור לא תתן מכשול". 

כמו כן, מתורתו של הגר"ח מבריסק למדנו כי מצות "שֶבֶת" היא "מצוה כללית" המוטלת על כל אחד מישראל, לדאוג שהעולם יהיה מיושב. ולכן, בתרומת אשך, מקיים התורם בעצמו את מצות "שֶבֶת", ואין כאן בכלל שאלה של "חטא כדי שיזכה חברך", אלא זהו "חטא כדי שתזכה אתה עצמך במצות שֶבֶת", וידחה קיום מצות עשה של "שֶבֶת", את האיסור של סירוס. 

ולפי תירוץ זה, גם הרופא שעשה את פעולת הסירוס בעת כריתת האשך בעצמו, אינו עובר על איסור, שהרי גם הוא מחוייב במצות "שֶבֶת".

כמו כן נתבאר לעיל, שיש לדון להתיר את כריתת האשך מדין "חטא כדי שיזכה חברך", ובפרט לפי סברת השדי חמד שחידש כי מותר לעבור עבירה ב"שב ואל תעשה", כדי להציל את חברו מחטא, ועדיין צ"ע למעשה.

 

  •   •    •

 

איסור סירוס ופצוע דכא בטיפול רפואי באשכים שאינם מתפקדים

יב. עד כה עסקנו בנדון איסור פצוע דכא וסירוס ב"השתלת אשכים" מאדם לחברו [כמבואר לעיל במבוא], במקרה של אחים תאומים שאחד מהם נולד עם שק אשכים ריק, וכדי שיוכל להוליד השתילו בו אשך מאחיו [בשולי הדברים, ראוי להזכיר נושא נוסף הקרוב לענין זה – שאלת איסור סירוס ופצוע דכא בטיפול רפואי באשכים "טמירים", דהיינו אשכים שאינם מתפקדים].

במהלך ההריון נוצרים האשכים בבטן העובר, ולקראת סוף ההריון הם יורדים אל שק האשכים הממוקם מחוץ לגוף. אשכים שלא ירדו אל שק האשכים, ונשארו בחלל הבטן לאחר הלידה נקראים "אשכים טמירים". ומכיון שלייצור תאי הזרע נחוצה טמפרטורה נמוכה מטמפרטורת הגוף, ומסיבה זו האשכים תלויים בשק מחוץ לגוף [ראה על כך בהרחבה ב"נספח" להלן] – כאשר הם נשארים בחלל הגוף, הדבר פוגע בפוריות.  

כאשר מגלים את ה"אשכים הטמירים" בגיל מוקדם, ניתן לבצע ניתוח להעברת האשכים למיקומם הטבעי, בשק האשכים מחוץ לגוף. אך פעמים והדבר מתגלה בגיל מבוגר, ואז כבר נגרם נזק בלתי הפיך לאשכים בגלל הימצאותם שלא במקומם הטבעי, ובטמפרטורה גבוהה יחסית, ויש צורך בכריתת האשכים ה"טמירים" והשתלת אשכים מאדם אחר. 

על מקרה זה נשאל בשו"ת להורות נתן (ח"ד סימן צח) וז"ל: "על דבר דבדק לן במי שאינו ראוי להוליד היות שביעיו [הביצים שלו] טמירין בגופו ולא נתבשלו כל צרכם ואין בכוחם למלא את תפקידם, וכעת המציאו הרופאים לכרות ביעים אלו ולהשתיל אחרים תחתיהם, מה שיילקח מאדם אחר, ולדבריהם יתכן שיוכל להוליד על ידי זה. ונפשו בשאלתו, האם יש מקום להתיר כגון דא".

בנדון זה שלוש שאלות לפנינו: 

[א] האם בכריתת האשכים שהתנוונו, יש איסור סירוס.

[ב] האם בכריתת אשכים אלו נעשה "פצוע דכא".

[ג] אם נאמר שלאחר הסרת האשכים נעשה "פצוע דכא", האם כאשר משתילים בגופו אשכים חדשים, הוא חזר להכשרו, ושוב אינו נחשב "פצוע דכא" האסור לבוא בקהל. 

בטרם נביא את תשובתו, ראוי לציין כי לפי המידע הרפואי שנמסר לי, כיום (קיץ תשע"ד 2014) טרם נעשתה השתלה שכזו, למעט המקרה שהבאנו במבוא, שבו לא היה צורך בכריתת אשכיו של ה"מקבל", היות והוא נולד ללא אשכים כלל. 

 

יג. בשו"ת להורות נתן האריך בנדון זה בשישה סימנים בספרו (ח"ד, צח-קג), ונביא את תמצית דבריו.

[א] על השאלה האם בכריתת האשכים ה"טמירים" שהתנוונו, יש איסור סירוס, השיב שאין איסור, מאחר והאשכים אינם מתפקדים והוא כבר "מסורס ועומד", כדבריו: "ומוכח דהיכי שהוא סריס בידי שמים ליכא חיוב במסרס אחר מסרס. ולדינא הנה כבר הבאנו דעת חידושי הר׳׳ן דבעקר מעיקרא ליכא משום מסרס, וכן דעת הרא״ש ז״ל דליכא איסור מסרס אחר מסרס אלא היכי שתחילתו בא לו על ידי סירוס. אבל כשנולד סריס, ואולי אף כשנעשה סריס על ידי חולי, ליכא איסור לסרס שנית. וכן צידד החתם סופר, והביא סימוכין מלשון הרמב״ם, ולא מצינו מן הראשונים שיחלוק עליהם בהדיא, וממילא עלײהו סמכינן. ובנדון דידן אם אומרים הרופאים שמעיקרא לא היה יכול להוליד ושאין לו רפואה במצבו זה הו׳׳ל סריס מעיקרא, וליכא משום מסרס אחר מסרס". 

כלומר למרות שיש "סירוס אחר סירוס", והיינו שיש איסור לפגוע באיברי ההולדה אפילו של אדם שאינו יכול להוליד. דין זה נאמר רק במי שסורס בראשונה בידי אדם ואז אסור לפגוע באיברי ההולדה שלו פעם נוספת [למרות שאינו מוליד], אך מי שהוא סריס בידי שמים ומעולם לא יכל להוליד, אין איסור לפגוע באיברי ההולדה שלו כלל וכלל.

[ב] ובנדון "פצוע דכא", כתב הלהורות נתן,  היות וביצים אלו אינן במקומן הטבעי [בשק האשכים] ואף אינן בצורת הביצים של אדם גדול, אין להם דין "ביצים" שבכריתתן נעשה פצוע דכא: "והכי נמי אין לו דין ביצים, משום שאינו במקום ביצים, אשר בכהאי גוונא ליכא ביה דין דכל יתר כנטול דמי, וכנ"ל. וגם כי אין להם צורת ביצים של גדול, היות שנשארו קטנות ומצומקות, אם כן אין לו דין ביצים. ואף אם הוא ראוי להוליד, יש לומר דלא שײך בהן דין פצוע דכא. ואף שהרופאים הושיבוהו במקומן, מכל מקום כיון שלא הועילו כלום, והביצים נשארו בקטנותן, אם כן נשאר דינן כבשר בעלמא, וליכא בהן דין פצוע דכא".

[ג] ואף אם נאמר שלאחר הסרת האשכים נעשה "פצוע דכא", כאשר משתילים בגופו אשכים חדשים, נקט הלהורות נתן כי הוא חזר להכשרו, ושוב אינו "פצוע דכא" שאסור לבוא בקהל, וז"ל: "אם נימא דעל ידי כריתת הביצים הוי פצוע דכא ברם הרופאים השתילו וחיברו ביעים אחרים מגברא אחרינא, אם על ידי זה חוזר להכשרו, מי אמרינן דהחיבור וההשתלה מהני לעשותו כאילו היה אחד מאבריו בתולדה. ובאמת ספק זה יש בו נפקא מינה בכמה וכמה דיני תורה, וכגון מי שנקטע זרועו רחמנא ליצלן, וחיברו לו זרוע, אם זרוע שלו או של אדם אחר, אם מקײם מצות תפילין כשמניח על זרוע זה כאילו היא זרוע שלו. וכן לגבי חליצה, אם נקטע רגלו ושתלו לו רגל אחר, אם הוי כרגלו לענין חליצה". ומסקנתו: "ומבואר מזה, דהיכי שהחיבור גורם שײנקו זה מזה, הוי כחיבור טבעי, והוי חיבור. והכי נמי יש לומר, כשחיבר אבר לבשר הגוף החי ועל ידי זה יונקים אהדדי הוי חיבור טבעי ונעשה כגופא חדא". 

ולכן, הוא הדין לאחר השתלת אשכים חדשים, שנקלטו בגוף ה"מושתל" ונעשו ב"חיבור טבעי" חלק מגופו, חוזר ה"מושתל" להכשרו מכיון שכבר אינו "פצוע דכא", כדבריו: "על ידי שהרופאים מחברים מחדש ביעים כדי שיוכל להוליד, הרי חוזר להכשרו. דיש מקום לומר דההשתלה הוא בגדר חיבור, כיון דנעשה גופא חדא עם גופו. ואע״ג דאינו ברור שההשתלה תועיל שיוכל להוליד, מכל מקום יש לומר דעל כל פנים לא יוגרע ממה שהיה מקודם, ולא הוי בגדר פצוע דכא, כיון דעכ״פ אבריו שלימים בלא פצע". 

יחד עם זאת כתב הלהורות נתן בסוף דבריו, שרצוי לבצע את השתלת האשכים על ידי רופא נכרי: "וההפלאה בספר נתיבות לשבת (אהע׳׳ז סימן ה ס"ק ז) כתב לדון דגם המסורס עובר, עיי״ש. ועײן בספר אוצר הפוסקים (סימן ה ס"ק סג) בזה. ולפי זה אם ייעשה על ידי [רופא] עכו׳׳ם קיל טפי".

והנה לדעת המהרש"ל המובא לעיל [אות ג] שדין פצוע דכא תלוי ביכולת ההולדה בפועל, יתכן שבכל מקרה אינו נעשה פצוע דכא, כאשר השתילו לו אשך שיכול לתפקד, מאחר וסוף סוף הרי יכול ללדת. אולם מאידך, היות וכבר נעשה פצוע דכא [שהרי כרתו לו את שני האשכים], אינו יכול לחזור להכשרו, אלא אם כן נאמר כדברי הלהורות נתן שעל ידי החיבור לגוף "נעשה כגופא חדא".

 

פרק ג

בירור יוחסין

 

שאלת ייחוסו של הנולד לאחר שבוצעה השתלת האשך ועלתה יפה, דומה בהשקפה ראשונה, לנדון שביררנו בשעתו, בענין השתלת שחלות, וכפי שנתבאר לעיל במבוא.

והספק הוא, מצד אחד, האדם שהשתילו לו אשך מקבל תאי הזרע ראשוניים הכוללים בתוכם את החומר הגנטי התורשתי (DNA) של התורם. ומבחינה זו, האשכים אינם מייצרים דבר חדש, אלא התאים המקוריים מתחלקים ויוצרים תאי זרע חדשים. ואם כן, התורם הוא האב. או ש"הנתרם" [האדם שבו הושתל האשך] הוא האב, מכיון שלאחר ההשתלה האשך הוא איבר המחובר ויונק מגופו, ונחשב כחלק בלתי נפרד ממנו, ולכן הוא הנחשב כ"אב".

ונראה לדון בדברים.

 

יד. לעיל [סימן ג] בנדון השתלת שחלות – בירור יוחסין [אות י] הובאו דברי שו"ת אבן יקרה, שהכריע כי הוולד מיוחס לאשה המושתלת, בהסתמכו על סוגיית הגמרא בסוטה (מג, ב) "ילדה שסיבכה בזקנה, בטלה ילדה בזקנה ואין לה דין ערלה". ופירש רש"י: "שסיבכה, לשון נאחז בסבך (בראשית כב, יג) שעשהו ענף בזקנה. בטלה לגבי זקנה, ואינה חייבת בערלה ואין בה דין רבעי". ביאור הדברים, ה"זקנה" היא עץ שנטוע כבר הרבה שנים ויצא מכלל ערלה ורבעי, וה"ילדה" הוא ענף מאילן צעיר שעדיין בתוך שלוש שנות ערלה. כאשר מרכיבים את ה"ילדה" בתוך האילן ה"זקן", והיינו "שנוקב האילן ונוטל מן הרך שבענפי האילן ותוחב לתוכו ועושה ענף בתוך הנקב" (רש"י שם), ולאחר זמן גדלו פירות מהענף הצעיר – נאמר בגמרא שפירות אלו אינם חייבים בערלה. ולמרות שהפירות גדלו מענף צעיר, שעדיין לא עברו שלוש שנים מזמן נטיעתו, אך מאחר שענף זה יונק מהאילן הזקן "בטלה הילדה בזקנה ואין לה [לילדה] דין ערלה".

ומכאן הביא בשו"ת אבן יקרה ראיה לנדון השתלת שחלות: כשם שהענף הצעיר בטל ונהיה חלק מהעץ הזקן ולכן אינו חייב בערלה, אף בתרומת שחלה, השחלה היונקת ומקבלת את חיותה מהאשה שבה הושתלה, נעשית כחלק ממנה לכל הדינים, וממילא הפרי – בנדון דידן, הביצית שתצא משחלה זו, תתייחס לאשה השניה, לכל דבר וענין כי הוא חלק מגופה, והבן הנולד מביצית זו הוא בנה ללא כל ספק. 

לכאורה, גם נדון השתלת אשך דומה לאמור בהשתלת שחלות, שהרי גם באשך שהושתל בגופו של המקבל, מצויים כבר תאי זרע ראשוניים, אשר מהם מיוצר הזרע הסופי [ראה בהרחבה במבוא] – כאותו ענף צעיר עם פירות שהשתילו אותו בעץ שכבר עברו עליו שנות ערלה. וכן כשם שהענף ה"צעיר" בטל לעץ ה"זקן", כך האשך בטל לגופו של המקבל, והצאצאים שיוולדו לו לאחר ההשתלה, יתייחסו אחריו. 

אמנם ברצוני לציין כי כאשר נפגשתי בביתי בתל אביב בט"ו אדר א' תשס"ח (2008) עם ידידי הרב פרופסור אברהם שטינברג, אשר עסק רבות בנושאים אלו, שאלתיו מדוע הגרש"ז אויערבך הסתפק בתרומת ביצית מי היא האם ולא הביא ראיה מסוגיית ילדה שסיבכה בזקנה. והרב פרופסור שטיינברג השיב, שהגרש"ז דחה את כל הראיות האלו באומרו שאין להביא ראיה מעצים לבני אדם [ולכן אין ללמוד מזה שהענף הצעיר בטל ונהיה חלק מהעץ הזקן, לסוגיית תרומת שחלה והשתלת אשך, שהשחלה או האשך הופכים להיות חלק מגופם של האשה או הגבר שהושתלו בהם, ואין כל ראיה לומר שהצאצאים שיוולדו מתייחסים אחריהם ולא אחר התורמים].

אלא שסברא זו של הגרש"ז שלא לדמות מן הצומח לאדם אינה ברורה, שהרי מצינו בכמה מקומות שהתורה וחז"ל דימו בני אדם לעצים, כלשון הכתובים "כי האדם עץ השדה (דברים כ, יט) "והיה כעץ שתול על פלגי מים" (תהלים א, ג) ובמקומות נוספים. ויש לומר, שכפי הנראה סבר הגרש"ז אויערבך,  שדמיון זה הוא בענייני אגדה ודרוש, ולא להלכה ולמעשה, וצ"ע.

  

טו. לאחר פרסום המאמר בענין השתלת שחלות, בחודש מנחם אב תשס"ט (2009) כתב לי רבי מנשה קליין, מחבר שו"ת משנה הלכות, על דבריו של האבן יקרה:

"ביארתי הדברים לפי מה שכתב התשב"ץ בתשובה (ח"ב סימן ד) מאי שנא כלאים ושעטנז שאין להם ביטול לעולם. ותירץ, דיש שני מיני הרכבות, יש הרכבה טבעית ויש הרכבה שכנית. פירוש הדברים, דכלאים או שעטנז הם שני היתרים שנתערבו יחד ונעשו שכנים בלתי נפרדים, ומיהו אעפ"כ הם רק שכנים ובמציאות הם שני מינים נפרדים, ואפשר במציאות בעולם להפרידם ויהיו כל אחד לעצמו ונתנו לו דין כמו שניכר האיסור או כיוצא בו שאינו בטל זה בזה, או מטעם התוס' נדה שם. אבל יש הרכבה אחרת כגון סוס הבא על החמורה או להיפוך שנתערב הזרע ונולד מין חדש והוא הנקרא פרד. והנה הכלאים שנתערבו במעי החמורה או הסוס, נתערב בטבע ונולד מהם מין אחר ובריה חדשה, וזה המין א"א להפריד זה מזה שבטבע נולד מין אחר ולא זה הכלאים שנתערבו, שאותן הכלאים חלפו והלכו להם ונולד מין אחר, ועל מין זה מעולם לא ניתן איסור של כלאים, ולכן הפרידה מותרת בהנאה ובמלאכה. בקיצור, יש חילוק בין הרכבה שכנית שהיא מתערבת בתערובת גמורה, אבל הם רק שכנים זה לזה ולא בטבע. ובין פרידה שהיא הרכבה טבעית ומה שנולד מהם אינו אותו התערובת, אלא ברי' חדשה שאינה לא סוס ולא חמור, ועל בריה זו לא נאמר בתורה שאסורה בהנאה, ולא כן שני מינים כשעטנז וכיוצא בו שההרכבה היא לא בטבע אלא בשכונה והם מעורבים ביניהם נאסרו ואין להם היתר ואפילו באלף לא בטיל".

לאור הגדרה זו שיש שני סוגי כלאים: [א] הרכבה "שכנית" של שני דברים שהם רק שכנים זה לזה, ובכל רגע ניתן להפרידם כל מין לעצמו – כמו שעטנז וכלאיים. [ב] הרכבה "טבעית" בלתי ניתנת להפרדה [סוס וחמור, שנולד מהם מין חדש, פרד] – וכאן חידש הגר"מ קליין, שדין ה"ביטול" האמור בסוגיית "ילדה שסיבכה בזקנה", נאמר רק בהרכבה ה"טבעית" ולא בהרכבה ה"שכנית", כדבריו: "ואם נטע ילדה בזקנה, הגם שהילדה בטלה בזקנה, מכל מקום אינה בטלה לגמרי, דהא מה שיצא על ידי הרכבה זו יהיה בריה חדשה שהוא מין אחר ואין זה אתרוג, ומה שמחבר בידים זה הרכבה "שכנית". והגם שמחבר אותה, אבל אין זה שלם לשלימות האתרוג ואינו מועיל. ועוד, דגם ילדה שבטלה בזקנה אפילו שהם מחוברים, מיהו כל זמן שלא גדל תולדה שלישית היוצאת מהם, שהוא דבר חדש ובריה חדשה, הרי הם כשני מינים ולא פקע מהם שם כלאים, דהרכבתם הוא שכנית. והוא הדין בענין השתלת השחלה, דאע"פ שהיא לכאורה מחוברת ומושתלת בגוף האם היולדת, מכל מקום אין כאן הרכבה "טבעית" אלא "שכנית", וממילא לא בטלה לגבי האם היולדת".

מבואר איפוא בדבריו, כי השתלת שחלות מוגדרת כ"הרכבה שכנית", דהיינו שני דברים שהם רק שכנים זה לזה, ובכל רגע ניתן להפרידם כל מין לעצמו. ומאחר ובהרכבה מסוג זה בהלכות כלאים, הדבר המורכב [עץ צעיר] אינו בטל לגמרי אל הדבר שהורכב עליו [עץ זקן] – צריכים לומר שגם בהשתלת שחלה, היא אינה בטלה לאשה המושתלת ואינה חלק ממנה.

ומתוך כך מסיק הגר"מ קליין: "ועכשיו שנולד הוולד הוא בגדר בריה חדשה, כיון שנולד שלא כדרך העולם, דהתורה נתנה דיני יוחסין לולד הנולד כדרכו מבעל אחד הראוי לילד ומאשה הראויה ללדת וכדרך הארץ, ועכשיו שנוצר הולד משני אמהות, הוי כמין חדש שאין לו שייכות לא לזו ולא לזו. ודבר זה הוא לא רק על השאלה האם התורמת נדונה כאם, אלא כל מקרה שנתערב בו כח אחר עיקרי שזה אינו יכול וזה אינו יכול ושניהן גורמים להתעבר אין אחת מהן נחשבת האם לענין יחס, וכלל ידוע הוא דכל דיני התורה נתנו רק כאשר הם באופן ודרך העולם. וכל דבר שהוא בשינוי, כבר נשתנה גם דינו, וכמו ביוצא דופן, או האוכל שלא כדרך אכילתו, או הנכנס לבית שלא כדרך הנכנסין כל אלו נשתנה דינם, כי התורה מדברת על דרך הנהוג בבני אדם, ולא על תחבולות". 

לדעת רבי מנשה קליין, בהשתלת שחלות אין לייחס את הוולד לאשה המושתלת, מכיון שהשחלה אינה בטלה לגופה, בגלל שזוהי הרכבה המוגדרת כ"הרכבה שכנית", של שני גופים שהם רק שכנים זה לזה, ובכל רגע ניתן להפרידם כל מין לעצמו – אשר בה אין הדבר האחד בטל לשני. 

והנה על פי דברים אלו חשבתי לומר, שאף על פי שלגבי השתלת שחלות נחשב הדבר להרכבה "שכנית", עם כל זאת השתלת אשכים שונה. וזאת משום שהשתלת שחלות, שהוולד נוצר מהביצית של בעלת השחלה ומההריון של האשה המושתלת, אכן נחשבת כ"הרכבה שכנית", שהרי האשה מקבלת שחלה עם ביציות גמורות, ושני הגופים – הביציות הנמצאות בתוך השחלה, וגוף האשה, הם רק שכנים זה לזה, ובכל רגע ניתן להפרידם כל מין לעצמו,  ולכן אין השחלה "בטלה" לגוף ואין הגוף "בטל" לשחלה. 

ברם בתרומת אשך, כפי שהוסבר במבוא, האשך המושתל מייצר תאי זרע חדשים בשיתוף גוף האדם שבו השתילו את האשך, ומתאים אלו נוצר הוולד. נמצא איפוא, שהרכבה זו מוגדרת כ"הרכבה טבעית", והאשך נחשב כחלק מן הגוף שהושתל בו, ובמהותה הרכבה זו אינה ניתנת להפרדה, ובזה שפיר יש לומר שתאי הזרע המיוצרים בגוף מקבל האשך בטלים לגופו,  והילד מתייחס אל הנתרם.  

והנה לעיל [אות יג] הובאו דברי שו"ת להורות נתן "דכל שהחיבור גורם שינקו זה מזה, הוי כחיבור טבעי, ונעשה כגופא חדא". ומתבאר בדבריו, כי גם הרכבה שניתן להפרידה חזרה לשני מינים, נחשבת ל"הרכבה טבעית" מכיון שהם "יונקים" זה מזה, ושלא כסברת המשנה הלכות.

 

טז. על ראייתו של האבן יקרה מדין כלאים לנדון השתלת השחלות, כתב לי ידידי רבי מתתיהו דייטש, רבה של שכונת רמת שלמה בירושלים, בט"ו בשבט תשס"ט (2009): 

"ולענ"ד איכא לעיוני בזה טובא, דלכאורה יש מקום גדול לחלק בזה. דאפשר לומר שאני התם, במסכך ענף ילדה בעץ זקנה, דבטלה ילדה בזקנה, ואזלינן בתר נטיעת הזקנה לענין ערלה ורבעי, הואיל והעץ הזקן עצמו יש לו בגופו את כל התכונות והיכולת בס"ד להניב אותם ענפים ופירות, כמו הענף הצעיר  שסיבכו בו. לפיכך שפיר הוא דקא אמרינן דענף צעיר זה שהושתל בו נהיה כמותו ממש, וכדידה דמיא לכל דבר, ולכן פירותיו פטורין מהערלה, כמו שאר פירות היוצאין מעץ זקן זה. והיינו דחשבינן שנות הערלה משעת נטיעת הזקן, הואיל והילדה בטלה אצלו, וכל הצמיחה היא מהנטיעה הראשונה. 

משא"כ הכא בנדון דידן, הרי לאשה המושתלת אין בגופה את התכונות והיכולת להתעבר ולהוליד בנים, מחמת שאין ביציותיה מוכשרות להפריה ולהולדה, שפיר יש לומר דבכי האי גוונא, לא בטלה ילדה בזקנה. ואין השחלה והביצה של האשה התורמת בטלה בגוף  האשה המושתלת, הואיל ואין לה בעצמה בתוך גופה תכונות וכוח זה להרות ולהוליד, ממילא אף שהשתל והביצית מתחברין אל גופה, אכתי זה מישך שייכא לבעלת הביצית, ועדיין הן מתייחסין אחריה, והרי היא נחשבת לאמו של הולד הנולד, דאזלינן בתר דידה. וממילא שאני נדון דהשתלת שחלות משאר אבר של בשר דמשתילים בגוף האדם, אשר יש לו בגופו נמי אלו התכונות והתנובה של בשר זה, משא"כ בנדון דידן כשאין לה זרע של עצמה בתוך גופה" [המכתב במלואו מובא בנספח להשתלת שחלות – בירור יוחסין]

הרב דייטש מחדש, שביטול דבר אחד למשנהו חייב להיות כאשר יש בשניהם תכונות משותפות, וכדוגמת "ילדה" שסיבכה ב"זקנה", הרי שניהם ענפים שיכולים להצמיח פירות, ותכונותיהם זהות, ולכן הילדה יכולה להתבטל בזקנה ולהיות חלק ממנה. לעומת זאת, שחלה המושתלת בגופה של אשה, אינה יכולה להתבטל בגופה של האשה המקבלת, מאחר ואין לאשה התורמת את אותן התכונות שיש לאשה המקבלת, שהרי לאשה המקבלת אין כח להרות וללדת [אין לה שחלות]. 

משום כך, יוצא לפי דבריו כי הנולד לאחר תרומת שחלות, נחשב כנוצר מהביציות של האשה התורמת, ואינו מתייחס אחר האשה שבגופה הושתלה השחלה. ומאחר שבנדון תרומת ביצית, לא הוכרע הספק מי נחשבת אמו של הוולד – בעלת הביצית, או האשה שקיבלה אותם, הרתה וילדה את הוולד, ספק זה ישאר איפוא, גם בנדון השתלת השחלות.

לפי סברא זו שביטול דבר אחד למשנהו חייב להיות כאשר יש באשה התורמת את אותן התכונות שיש לאשה המקבלת, נראה כי גם בנדון השתלת אשך, לא מתבטל האשך שהושתל לגוף המקבל, שהרי המקבל שנזקק לתרומת אשך אין בו את כח ההולדה [שיש לתורם], ואם כן גם כאשר האשך המושתל מייצר זרע חדש, עדיין שייך הזרע לתורם, והוולד יתייחס אחריו.

 

יז. אכן בשעתו כתבתי לרבי מתתיהו דייטש כמענה לדבריו:

"במשתיל שחלה ברעותה, אמנם למושתלת אין שחלות, אבל על כל פנים יש לה פוטנציאל ילודה, ובמהותה יש לה יכולת להיות אם, החסרון בה שאין לה ביצית, ועתה לאחר השתלת השחלה היא כבר ממלאת תפקיד אם, ויכולה להכנס לכל דיני היחוס. וכי בגלל שאין לה שחלות, או בגלל שאינן מתפקדות כיאות, היא מופקעת מדיני יחוס ואינה יכולה להחשב כאם בישראל".

כלומר, דברי הרב דייטש הנ"ל תמוהים, שהרי גם אשה ששחלותיה אינן מתפקדות כראוי, ודאי אי אפשר לומר שאין לה את "כח ההולדה", אלא יותר מסתבר לומר שיש בה את "כח ההולדה" כמו האשה התורמת, אלא שיש "קלקול" מסויים או "חסרון" בגופה שאפשר לתקנו באמצעות התרומה, ולכן אין זה דומה לאילן סרק שבשום מצב אין לו את האפשרות להצמיח פירות. 

ולפי זה, הוא הדין בתרומת אשכים, אמנם המושתל לא היה באפשרותו לייצר זרע עד היום, מכל מקום "כח ההולדה" נמצא בו, ואם נצליח להשתיל בו אשך מתורם, הרי שהוא יכול ללדת כדרך כל הארץ, ולכן אין לדחות את הראיה מכלאים למקרים אלו. 

 

יח. ברם, כפי שנכתב במבוא, יתכן והשתלת אשך או רקמה ובה תאי זרע שונה מהשתלת שחלה. וזאת משום שבניגוד להשתלת שחלות, שהאשה מקבלת שחלה עם ביציות גמורות, בהשתלת אשך [או תאי זרע] האשך מייצר, כפי שהוסבר לעיל, תאי זרע חדשים שלא היו קיימים אצל התורם. תאים אלה שונים לחלוטין מתאי הזרע הראשוניים שנתרמו עם האשך (שהיו עם 46 כרומוזומים, ולא היו ראויים כלל להפרייה אלא רק לייצור). ולכן על אף שהתאים יוצרו על ידי האשך שהגיע מהתורם, בגלל שהם מציאות חדשה שנעשתה על ידי גופו של המקבל, הוולד מתייחם אליו [בדומה למושתל לב, שודאי לא אומרים שמאחר שכיום כל הגוף פועל מכח הלב המושתל, הוא נחשב כאדם התורם, אלא הלב נחשב עתה של ה"נתרם". והוא הדין בהשתלת האשך, היות והוא שותף ביצירת תאי הזרע, לכן הוא נחשב האב].

ואם כן, בשונה מהשתלת שחלות, מסתבר יותר לומר שהאשך הוא איבר השייך לגמרי לאדם שהושתל בו ["הנתרם"], וגופו הוא זה שמייצר את תאי הזרע, שמהם הופרתה האשה בסופו של דבר, וזו איפוא סיבה מכרעת יותר, שהמושתל הוא האב על פי ההלכה, והוולד הנולד מתייחס אליו.

ולפי זה שוב אין כל צורך בראייתו של האבן יקרה מכלאים, ולכן מבואר לעיל לדון בדמיון של האשה ושחלותיה לעץ פרי.  כי היות והאשך כיום מייצר תאים חדשים שלא היו בו קודם, אין מקום לומר שהם עדיין מוגדרים כזרע של התורם, מכיוון שהזרע נוצר על ידי ה"נתרם". ואף שהאשך שמייצר את הזרע נלקח מתורם, הרי זה ככל השתלת אברים, כנ"ל.  ואולי אפילו הגרש"ז אויערבך היה מודה במקרה זה.

מכל מקום לדינא לא ברור אם סברא זו מוכרחת, היות ותאי הזרע הבשלים הם התחלקות של התאים הראשוניים ואולי אינם נחשבים לדבר חדש לגמרי, וצ"ע. 

 

יט. בפרקי המבוא [פרק ד אות א] הבאנו את מחלוקת רש"י ותוספות במסכת סוטה (סוטה מב, ב) האם אשה יכולה להתעבר משני בני אדם כאחת. בגמרא שם, נדרש הפסוק (שמואל א, יז, ד) "ויצא איש הבינים ממחנות פלשתים גלית שמו" – "מאי בינים, רבי יוחנן אמר, בר מאה פפי וחדא נאנאי". ופירש רש"י: "בן התערובת, שבאו הרבה אנשים על אמו בלילה אחת ונתעברה מן אחד נמצא האחד אביו וכולן מנאפים". ובתוספות (שם ד"ה מאה פפי) חלקו על רש"י והביאו ראיה מהירושלמי שאשה יכולה להתעבר משני גברים כאחד, וכאן שבאו על אמו של גלית באותו לילה מאה בני אדם הרי הוולד נוצר מכולם, וכל המאה הם אבותיו. ומבואר בדברי תוספות שיש במציאות ילד ששני אנשים היו שותפים ביצירתו יחד עם אשה אחת, והוא יתייחס אחר שניהם והם נחשבים לאבותיו. 

ונתבאר בפרקי המבוא [שם], כי לפי תוספות בתרומת ביצית הוולד יתייחס אחר שתי האימהות, זו שתרמה את הביצית וזו שגידלתו ברחמה, כי לשתיהן בוודאי יש חלק ביצירת הוולד. ונראה כי לכאורה הוא הדין בתרומת אשך, יש לומר לפי תוספות כי הוולד יתייחס אחרי שני אבות, תורם האשך שממנו באו תאי הזרע הראשונים, וה"נתרם", שבגופו הושתל האשך ויוצרו בו תאי זרע חדשים. 

אמנם נראה לחדש כי גם לפי רש"י, יש לחלק בין אשה המתעברת משני בני אדם, שבזה סובר רש"י שאין מציאות כזו שהעיבור נעשה משני בני אדם כאחת, ולכן הוולד חייב להתייחס לאדם אחד בלבד. מה שאין כן בנדון דידן, שהאשה התעברה מאדם אחד, אלא שהזרע שלו נוצר משני בני אדם, שפיר גם לפי רש"י הוולד יכול להתייחס לשני אבות.

מאידך גיסא יתכן לומר שלפי תוספות יש לחלק ולומר, שהאבהות נקבעת על ידי מעשה הביאה ונתינת הזרע. ואם כן במצב שכמה אנשים באו על אשה אחת ונתעברה מכולם, כל אחד מהאבות עשה מעשה גמור שמכוחו לבד יכול היה להיווצר הוולד, ולכן כולם אבותיו. מה שאין כן בתרומת אשך, הרי רק ה"נתרם" עשה את מעשה הביאה, ולכן רק הוא נחשב האב, וצ"ע.

 

סוף דבר: שאלת ייחוסו של הנולד לאחר שבוצעה השתלת האשך, נותרה ללא הכרעה.

לא זו בלבד, שבנדון השתלת שחלות לא יצאנו מידי הספק, מי מוגדרת כאמו של הוולד. בעלת הביצית, מכיוון שהיא זו שנתנה את החומר שממנו נוצר הולד. או שה"יולדת", שבזכותה הפכה הביצית לוולד חי נחשבת לאם, והוולד מתייחס אחריה. בהשתלת אשכים נתווסף ספק על ספק זה, שמא שונה השתלה זו במהותה מהשתלת שחלה, כאמור לעיל, וצ"ע.

 

פרק ד

ממזרות

 

מאחר וייחוסו של הנולד לאחר שבוצעה השתלת האשך, נותר בספק, ויתכן שהאב הינו תורם האשך [או רקמת האשך], מתעורר לכאורה ספק חדש על עצם ייחוסו של הוולד – האם יחשב כממזר בגלל לידתו כתוצאה מהפריית ביצית של אשת איש עם גבר זר. [יתירה מכך ההצלחה בניתוחים אלו עד היום היו אך ורק מאח לאחיו, ואם כן הזרע מגיע מהאח התורם לאשת אחיו, האסורה עליו באיסור ערוה].

   

 

כ. בפרקי המבוא [פרק ה] נתבארה בהרחבה מחלוקתם הגדולה של רבי משה פיינשטיין (אגרות משה אבן העזר ח"ב סימן יא) והאדמו"ר רבי יואל מסאטמר (קובץ המאור, אב תשכ"ד), האם איסור ממזרות נובע מביאת האיסור, או שמא כפי שכותב האדמו"ר מסאטמר, עיקר האיסור בעריות הוא הכנסת הזרע [אף שגם בלי הכנסת זרע יש איסור] ואם הכניס זרע איש זר באשת איש עובר על איסור תורה והוולד הוא ממזר.  

ומעתה לאור המבואר בפרקים הקודמים שלא הגענו להכרעה האם הנולד לאחר תרומת אשך, מתייחס לתורם האשך או למקבל, ומכיוון שאת האשך או את רקמת האשך הוא קיבל מאחיו, נמצא כי השאלה האם הוולד ממזר, תלויה במחלוקת הנ"ל, ולדעת האדמו"ר מסאטמר, אם הזרע מתייחס לתורם האשך מאחר שהוא מופרה עם ביצית של אשת איש – אשתו של מקבל האשך ובנוסף היא גם אשת אחיו, הרי שהוולד ממזר.

ברם לאחר העיון, יתכן שבנדון דידן, גם לדעת האדמו"ר מסאטמר הוולד אינו ממזר. 

וזאת מאחר שעיקר האיסור לדעת האדמו"ר מסאטמר הוא להכניס זרע של איש זר לרחמה של אשת איש,  ואילו בנדון דידן, הרי בא עליה בעלה ולא אדם זר. ואף שבעלה עבר השתלת אשך, ויתכן שהזרע מתייחס אחר התורם, ולכן הוולד יתייחס אחריו, יחד עם זאת הרי הזרע יוצא מגופו של הבעל, וחלק ניכר מנוזל הזרע מיוצר על ידו. מה גם שתאי הזרע אינם כפי שנתרמו אלא נהפכו לתאי זרע בשלים [עיין מבוא]. וממילא, באופן זה שהביאה היא ביאת היתר גמורה [הרי ברור לכל שלבעל מותר לבא על אשתו], ובנוסף לכך, הזרע אינו זרע זר לגמרי אלא הבעל שותף בייצורו, יתכן שאף לדעת האדמו"ר מסאטמר אין הוולד ממזר. 

אלא שאף אם לא נאמר כן, ונחשוש במקרה זה לדבריו של האדמו"ר מסאטמר, למעשה נראה לי כי בנדון דידן מותר הוולד לבוא בקהל, משום שכאמור, יש ספק בנדון זה האם לאחר השתלת האשך, הזרע הוא של התורם או שמא של המקבל, ואזי אין כל חשש ממזרות. ומכיוון  שקיימא לן בגמרא (קידושין עג, א) "ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבוא" וכך פסק הרמב"ם (איסורי ביאה טו, כא) : "דין תורה שספק ממזר מותר לבוא בקהל שנאמר לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי אסור לבוא בקהל ולא ספק. אבל חכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרו גם הספיקות לבוא בקהל". הרי שמהתורה אין כאן כל חשש ממזרות, ורק מדרבנן אסרו את הספיקות. ובמקרה זה הרי לדעת רבי משה פיינשטיין אין ממזרות, ואף אם הזרע הוא של התורם – ספק ממזר מדרבנן מותר לכתחילה לבא בקהל.  

ופשוט הוא שאף מחלוקת הפוסקים נחשבת לעניין זה כספק, שהרי הכלל  "ספק ממזר מותר מן התורה", נאמר גם במקום שנחלקו בו פוסקים, כפי שהאריך להוכיח ידידי רבי משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן תשסג) שאפילו כאשר רוב הפוסקים אוסרים ומיעוט מתיר, גם כן אינו נחשב לממזר מהתורה. אלא שרבנן אסרו ספק ממזר מדבריהם, וז"ל: "ספק ממזר, מה דינו כשיש מחלוקת הפוסקים ורובם אוסרים. נראה שגם בזה מהתורה מותר, ורק מדרבנן אסור כדין ספק ממזר. והנה על כל פנים אם מהתורה כשיש רוב פוסקים לאסור לא חשיב כספק אסור מהתורה, ומדרבנן אפילו בספק. ומעתה כשיש חשש ספק ממזר כשרוב הפוסקים אסרוהו, יש לחשוש שאסור מהתורה, ואין לנו לדונו כאיסור דרבנן. ורק כשיש לנו צדדי היתר שאינו אפילו ספק ממזר, יש בדברינו כסניף לענין החשש איסור תורה בזה". 

ומעתה כל שכן בנדון דידן, שיש ספק אם הזרע הוא של התורם, הוולד אינו ממזר מן התורה, ואף שמדרבנן הוא ממזר, מכל מקום מכיוון שנחלקו בזה הפוסקים, נמצא שהוולד אינו ממזר כלל, כי ספק דרבנן לקולא והוולד מותר לכתחילה. 

 

סיכום

 

בתרומת אשך וריקמת אשך עמדו לפנינו ארבע שאלות לבירור, ואלו הן התשובות העולות מתוך הדברים שנתבארו לעיל: 

[א] פצוע דכא – האם התורם הוא פצוע דכא. והתשובה, לדעת רבנו תם, אינו נעשה פצוע דכא בכריתת האשך השמאלי אם הביצה הימנית נשארה. ואז גם אין איסור סירוס בכריתת האשך השמאלי, אם נותר האשך הימני. ולדעת המהרש"ל גם בכריתת האשך הימני בלבד אינו נעשה פצוע דכא כאשר ברור על פי חוות דעת רפואית מוסמכת, שגם לאחר הוצאת האשך הוא יוכל להמשיך וללדת..

ובתרומת רקמת אשך, נתבארו סברות נוספות להיתר: [א] סברת החלקת יעקב והגרמ"ש קליין, שבדרך כלל הרקמה מגלידה וה"חסר" מתמלא, ולכן אין בזה פסול פצוע דכא. [ב] סברת החזון איש והחלקת יעקב שבנקב שאינו מפולש אין פסול פצוע דכא. [ג] סברת המנחת יצחק והגרמ"ש קליין, שבנקב זעיר שאינו נראה לעין ואין "רישומו ניכר" אין פסול פצוע דכא.

[ב] סירוס – האם יש איסור סירוס בנטילת האשך. והתשובה, לדעת העין יצחק, איסור סירוס ואיסור פצוע דכא תלויים זה בזה, ובמקום שאינו פצוע דכא, אין גם איסור סירוס. ולכן, על פי המבואר לעיל בדעת רבנו תם והמהרש"ל, היות ואינו נעשה פצוע דכא, אין גם איסור סירוס בכריתת האשך [השמאלי לדעת רבנו תם, ולדעת המהרש"ל אין הבדל איזו ביצה נכרתה]. 

ונתבאר עוד, שיש עיצה לעשות את הניתוח אצל רופא גוי שלא יכרות את האשך בעצמו אלא יצוה לאחר לעשות זאת, ואז האדם שכרתו ממנו את האשך אינו עובר על איסור סירוס בעצמו, כי הוא אינו עושה כל פעולת סירוס, וגם אינו עובר על איסור "לפני עוור" בהכשלת המסרס, אלא רק ב"לפני דלפני", שאינו נחשב איסור אצל גוי.

[ג] חבלה – חקרנו האם במעשה ההשתלה יש איסור חבלה לתורם האשך או למקבל.  ונתברר, שלמקבל התרומה ודאי אין כל איסור חבלה [בעשיית הניתוח], מכיון שרק חבלה שהיא "קלקול" נאסרה, ואילו עבורו חבלה זו אינה אלא תיקון. וכן לגבי תורם האשך, לדעת הרמב"ם נראה שאין איסור חבלה, כי חבלה נאסרה רק ב"דרך נציון", וכאן שהחבלה אינה בדרך של מריבה, לכן אינה אסורה.  וגם לדעת התוספות על פי הבנת הפני יהושע, נתבאר שאם יש "צורך" גדול, אין איסור חבלה. ועל כן בנדון דידן  שהוא ודאי "צורך גדול", לקיים את מצות פרו ורבו, אין איסור חבלה. וגם לפי האגרות משה, יתכן שלצורך קיום "מצוה רבה" של פרו ורבו, תהיה מותרת חבלה לצורך תרומת האשך.

[ד] ייחוס – שאלה זו לא נפתרה, אך הצענו את צדדי הספק, והדבר תלוי ועומד במחלוקות הפוסקים בכמה נדונים [שגם בזה בכל ענין יש לדון לגופו]. ומכל מקום בכל מקרה הוולד כשר לבא בקהל.

[ה] חבלה – להלן [סימן ו] יבואר בהרחבה האם במעשה ההשתלה יש איסור חבלה לתורם האשך או למקבל.

 

וכבר דיברתינו אמורה בחתימת המאמר בענין השתלת שחלות, כי אין בכל הדברים שנתבארו לעיל הכרעה הלכה למעשה, ושאלות אלו הנוגעות לטהרת היחוס של כלל ישראל מסורות להכרעת גדולי הפוסקים, אשר יורונו את המעשה אשר נעשה, ולפיכך באנו לעורר בלבד, להלכה ולא למעשה.

 

  • • •

המהדורה הראשונה של מאמר זה הושלמה בחודש טבת תשע"ב, ונשלחה לעיונם של תלמידי חכמים מופלגים שליט"א. חלק מהמכתבים שנתקבלו הובאו בנספח למאמר זה, ובהם מכתביהם של רבי אביגדור נבנצל; רבי שלמה דיכובסקי; רבי אשר וייס; רבי שמואל אליעזר שטרן; רבי פרופ' אברהם שטיינברג; רבי מרדכי לבהר; רבי יוסף צבי רמון; רבי יואל קטן; רבי יצחק מלבר; רבי דניאל כהן; רבי הרשל רייכמן; רבי שמואל ברוך גנוט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

מצוה הבאה בעבירה

מצוה הבאה בעבירה תנן (סוכה פרק ג משנה א) "לולב הגזול .פסול". ובגמרא (כט, ב) הקשו: "גזול, בשלמא יום טוב ראשון דכתיב (ויקרא כג, מ)

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

מזיק בפורים

א. המזיק מחמת שמחה – מקורות ופסק הלכה דברי רבותינו הראשונים בעניין חטיפת האתרוגים והלולבים בחג הסוכות • היזק מחמת שמחת חתן וכלה • הכאה

קרא עוד

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

תולעים בדגים

א. תולעים שלא פירשו – סוגיית הגמרא ודברי הראשונים בדברי הגמרא בחולין מבואר כי תולעים שנוצרו בתוך פרי מותרים באכילה כל זמן שלא פירשו ממנו.

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.