השתלת לב בעל חיים טמא בגוף אדם או בפרה

השתלת לב בעל חיים טמא בגוף אדם או בפרה

פתיחה

בניתוח ראשון מסוגו שנערך באוניברסיטת מרילנד, ארה"ב, בחודש שבט תשפ"ב (פברואר 2022), הושתל לב חזיר [השוקל 240 ק"ג] בגופו של אדם חולה לב. ניתוח זה, הפורץ דרך בתחום השתלות הלב, מהווה המשך לניתוחי החלפת "מסתם" [האחראי לזרימה חד כיוונית של הדם] בלב, בהם נעשה שימוש מזה שנים רבות במסתם שמקורו בלב חזיר.

חז"ל כבר גילו את המשותף בין גוף האדם לגופו של החזיר, כאמור בדברי הגמרא (תענית כא, ב) "שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי". ופירש רש"י: "בני מעיים שלהם אין להם כרס הפנימי כשאר בהמה, וסימן רע הוא". והתוספות (ד"ה אמרו ליה) כתבו: "שבני מעיו של חזיר דומים למעיים של בני אדם". כפי הנראה, לא רק מעיו של החזיר, אלא גם איברים נוספים שלו דומים לאיבריו של האדם.

בראשית הדברים, חשוב להדגיש, כי אין בעיה הלכתית להשתיל בגוף האדם איברים של בעלי חיים שאינם טהורים, ובוודאי לא בניתוחי לב, כי מדובר בדרך כלל במצב של פיקוח נפש, כפי שכתב רבי יצחק זילברשטיין (שיעורי תורה לרופאים, ח"ב סימן צד) "אין כל חשש בהשתלת שסתום חזיר, משום שהחזיר אסור רק באכילה ולא בשאר הנאות, על אחת כמה וכמה במקרה של פיקוח נפש".

בהקשר זה ראוי להזכיר דברים שכתב הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, בספר הלכה בימינו (עמ' 164) לפני כשלושים שנה: "תוך כדי כתיבת מאמר זה (תמוז תשנ"ה), התפרסם ניסוי שנערך על ידי המדענים לייצר חזירים על ידי הנדסה גנטית, באופן כזה שרקמותיהם תהיינה זהות לרקמות האדם. לבבותיהם של חזירים אלו מיועדים להשתלה בבני אדם. כבר רבותינו (תענית כא, ב) עמדו על הדמיון שבין מעיו של החזיר למעיו של האדם. ובציבור הרחב כבר מהדהדת השאלה: האם מותר להשתיל לב חזיר במקום ליבו של אדם. עצם המחשבה שלב האדם יהיה לב חזיר, מעוררת חלחלה בלב היהודי. ובכן, צריכים לדון בנושא זה על פי שיקול הלכתי רציונאלי, ולא לפי תחושות בטן. המושג "לב" בתנ"ך הוא בעל משמעות מושאלת, רחבה יותר מאשר אותו איבר המשמש כמשאבת דם בגופו של האדם. מכיון שהחיים תלויים בלב, כינו בשם "לב" את כל מערכת החיים האנושית, ובעיקר את חיי התבונה וההכרה, שהם מהותו של האדם באשר הוא הדם. איבר זה אינו נושא שום תכונות רוחניות, הוא בסך הכל משאבה שעליה להיות תקינה ובריאה, כדי שהאדם יוכל להיות באמת חכם לב כראוי. ולכן מותר להשתיל לב חזיר בבני אדם. עם זאת היה מומלץ שחזירים אלו יגודלו בעיקר בחו"ל ולא בארץ (ראה בבא קמא פב, ב)".

•   •   •

בספרנו רץ כצבי – אקטואליה בהלכה (חלק א סימן ז) הרחבנו את היריעה בנדון מעמדם של מכשירים ואיברים מלאכותיים המושתלים בגוף האדם – האם הם חלק מהגוף. בעקבות השתלת לב החזיר בגוף האדם, שבתי לשנות מחדש פרשה זו, בכדי לברר כיצד יש להתייחס לאיברים שהושתלו בגוף האדם. האם לאחר ההשתלה הם מתבטלים לגוף האדם ונעשים חלק ממנו, או שגם לאחר ההשתלה הם עדיין נשארים כמציאות לעצמם אלא שהם מחוברים לגוף האדם. נפקא מינה: 

• בדיני קבורה – האם האיבר המושתל צריך להיקבר עם גופו של המושתל, כי הוא חלק בלתי נפרד ממנו, או עם גופו של התורם, כיון שבעצם הוא איבר שלו. 
• בדיני טומאה – האם איבר שנלקח ממת והושתל בגופו של כהן, מטמא את הכהן, כי בהתחלה היה איבר של מת, או שאינו מטמא מכיון שעתה הוא חלק מגופו של האדם החי שהושתל בו.

לדיון בשאלה העקרונית האם איברים מושתלים הם חלק מגופו של המושתל, יש השלכות משמעותיות נוספות, אם וכאשר יצליחו להשתיל לב של בעל חיים טמא בגופו של בעל חיים טהור, לדוגמא פרה: 

• מה דין החלב של פרה זו, האם מותר לשתותו כדין חלב פרה, או שיש בו חשש חלב של בהמה טמאה.
• האם לאחר השחיטה, מותר לאכול את האיברים של בעלי החיים הטמאים שהושתלו בגופה.

איבר המושתל בגוף האדם – האם מתבטל לאדם

א. בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כא סימן לא) דן בשאלה האם מותר לחבר בחזרה אצבע שנקטעה מגופו של כהן, או שיש לחשוש בזה לטומאת הכהן מהאבר הקטוע, וכתב: "לענין טומאה לכהן מצד אבר מן החי, היות והאצבע היתה בתלוש שעה אחת. תשובתי היא, דכיון דחוזר לחיותו, איננו טמא יותר. וגמרא מפורשת היא בנדה (ע, ב) "בן השונמית [שהחיה הנביא אלישע] מהו שיטמא [לאחר שהחיוהו, האם נחשב כמת המטמא]. אמר להם, מת מטמא ואין חי מטמא, יעו"ש ברש"י. אבל בשעה שחוזר לחיותו לית מאן דפליג דתו אינו מטמא".

סברא זו כבר מוזכרת בדברי הרב הראשי לישראל רבי איסר יהודה אונטרמן, שכתב בספרו שו"ת שבט מיהודה (שער ראשון סי' כא אות ג) בתשובה לשאלה "אם מותר מצד הדין לעשות נתוח בבשר אדם מת ולהעביר ממנו בשר או עור או קרום העין לגוף חי, שיתקשר אחר כך באופן אורגני כחלק מן החי. הספק שבדבר הוא קודם כל, מפני הדין שמת אסור בהנאה. וכשיבצעו ניתוח כזה נמצא שהחי שנתחבר אליו הבשר או העור, נהנה מן המת". 

לדברי הרב אונטרמן: "בשר המת אסור רק כל זמן שהוא מת, וכשהקיץ לתחיה נפקע האיסור ממילא. וכשם שאין מקום לחשוב כי במאורעות של תחיית המתים הנזכרים בתנ"ך, כמו בן הצרפתית ובן השונמית או תחיית העצמות היבשות שבימי יחזקאל וכדומה, היו האנשים הללו אסורים בהנאה, כך גם בחלק מן המת ששב וחי על ידי חיבור עם גוף חי אין איסור הנאה. והטעם הוא, מפני שסיבת האיסור של בשר המת היא לא במה שיצאה נשמתו קודם, אלא בזה שהוא עכשיו מת, וכשהוא שב לתחיה פקע האיסור, כי התורה אסרה בשר מת ולא בשר חי. ואף על פי שהגוף שממנו נלקח הבשר עדיין מת הוא, מכל מקום לא משגחינן בזה, דאין האיסור על הבשר מפני שבא מגוף מת, אלא מפני שהוא עצמו בשר מת. וכשנתחבר עם גוף חי והחיות מתפשטת עליו במירוץ הדם ובהרגשה, נעלם האיסור מפני שחלפה סיבת האיסור". 

כיוצא בזה נשאל רבי אשר וייס, גאב"ד דרכי תורה, בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סימן עא), האם מותר להשתמש לשם השתלת עצם הלסת בחומר המופק מעצמות מתים. לשאלה זו שלושה חלקים: "[א] כיון שמת אסור בהנאה כמבואר בעבודה זרה (כט, ב), לכאורה אסור ליהנות מעצמות המת. [ב] האם חלקי עצם אלה חייבים בקבורה, ואם כן אסור למנוע קבורתם ולהשתיל אותם בפיו. [ג] האם יש איסור לכהן ליהנות משתלים אלו מחשש טומאת כהנים". הרב וייס השיב: "בענין השתלת איברים ממתים לכאורה יש מקום לומר דכיון שאיבר המת הופך לחלק של המושתל החי, אין כאן הנאה ממת, דהלא איבר זה כאילו קם לתחיה. ובסגנון אחר יש לומר, דכיון דאיבר זה הופך להיות חלק מגוף האדם – בטל הוא לגופו ופנים חדשות באו לכאן ופקע ממנו איסור הנאה, וצ"ע בזה".

בדבריהם מבואר, כי איבר המושתל אינו רק מחובר לגוף שבו הושתל, אלא מתבטל לגוף שבו הוא נמצא עתה, כי ההשתלה גורמת לכך שהאיבר המושתל מקבל מחדש חיות מהגוף שבו הוא נמצא. ולכן הוא נדון כאיבר של הגוף החי שבו הוא נמצא, ולא כאיבר של האדם שממנו הוא נלקח.

מאידך גיסא, רבי יוסף שלום אלישיב (קובץ תשובות ח"ד סימן קא) אסר ליטול איברים מהמת לצורך השתלה במקום שאין חשש פיקוח נפש, כי "כשמחברים איבר מן המת לאדם חי על ידי השתלה, אף שזה נקלט ונתחבר לחי – אכתי אין האיבר המת נהפך לחי אלא מחובר לחי. ואם חל על האיבר מצות עשה ד"קבור תקברנו", החיוב במצוה זו נשאר גם לאחר ההשתלה. ועי' מנחת חינוך (מצוה תקלז) דאף בכזית מן המת נוהג מצות קבורה. ואם כן במקום שלא שייך ההיתר של פיקוח נפש, הרי לפי האמור מתבטל מצות עשה דאורייתא".

הברכת עצים, השתלת שחלות והשתלת איברים – השווה 

ב. מקור נוסף שאיבר המושתל הוא חלק מהגוף, הביא בשו"ת רבי יעקב אפשטיין בשו"ת חבל נחלתו (ח"י סימן ח) מהגמרא במסכת סוטה (מג, ב) "אמר רבי אבהו, ילדה שסיבכה בזקנה, בטלה ילדה בזקנה ואין בה דין ערלה". "ילדה" היא נטיעה צעירה של עץ שלא עברו עליה שלוש שנים, ולכן יש בפירותיה איסור ערלה. כאשר קצצו את ה"ילדה" והרכיבוה עם נטיעה "זקנה" שעברו עליה שלוש שנים ואין בפירותיה איסור ערלה – "בטלה" ה"ילדה" לנטיעה ה"זקנה", והפכה להיות חלק מה"זקנה", ולפיכך אין בנטיעה החדשה דין ערלה. משמע, שכשם שלאחר קליטת הנטיעה הצעירה בנטיעה הזקנה, מקבלת ה"ילדה" את דין ה"זקנה", כי הפכה להיות חלק ממנה, כך כל איבר חי המושתל בגופו של אחר, נחשב חלק מגוף האדם שהושתל בו.

דברי הגמרא בסוטה, הובאו בשו"ת אבן יקרה (תליתאה סימן כט) שיצא לאור בשנת תרע"ג, על ידי רבי בנימין אריה הכהן וייס, רבה של העיר צ'רנוביץ, בנדון השתלת שחלות – מי היא אם הילד, תורמת השחלות [שהיא בעלת הביציות], או האשה שבגופה הושתלו השחלות. ולדעתו "הוולד הוא בן של השניה לכל דבר", כי כשם שהענף הצעיר התבטל ונהיה חלק מהעץ הזקן, ולכן אינו חייב בערלה. כך בתרומת שחלה, השחלה שיונקת ומקבלת את חיותה מהאשה שבה הושתלה נהיית כחלק ממנה לכל הדינים, וממילא הפרי – בנדון דידן הביצית שתצא משחלה זו, יהיה שייך לאשה השניה לכל דבר וענין כי הוא חלק מגופה, והבן הנולד מביצית זו הוא בנה ללא כל ספק. 

וכך נקט להלכה הרב שלמה דיכובסקי, אב בית הדין הרבני הגדול, בספרו לב שומע לשלמה (ח"ב סימן מג) "שחלות מושתלות הופכות להיות איבר מאבריו של האדם המושתל. איבר זה נחשב כבשר מבשרו, כפי שהצלע שנלקחה מאדם הפכה להיות חלק מחוה. אין שום נפקא מינה אם השחלות נלקחו מיהודיה או גויה, מפנויה או נשואה. לאחר השתלתן הן מאבדות את הזהות הקודמת, ונחשבות כאיבר מאיבריה של האשה שבה הושתלו. יתר על כן, גם אם יתכן ויהיה ניתן להשתיל שחלה של בעלי חיים – כפי שמשתילים היום מסתם חזיר בלבו של חולה לב, אזי נראה את השחלות הללו כאיבר שלה לכל דבר, והנולד יחשב אדם ויהודי. קיצורם של דברים, כשם שברור לחלוטין שאם הושתל לב, ריאות, כבד וכליות בגופו של אדם, למרות שאלו איברים שהנשמה תלויה בהם, אין האדם נחשב לאדם אחר, אלא הוא אותו אדם, והוא אינו זקוק לגיור או לקדש את אשתו מחדש. כך האשה שהושתלה בה השחלה, נחשבת כאילו השחלה היתה מאז ומעולם חלק מגופה".

הברכת עצים, השתלת שחלות והשתלת איברים – השונה

ג. אמנם בספרנו רץ כצבי – אקטואליה בהלכה (שם) הבאנו את דברי הרב משה מרדכי קארפ, במכתבו אלי, לחלק בין השתלת שחלות לבין השתלת איברים: "משום דהביצית והשחלה נחשבת כיצירה עצמית מפרי שלא בטל, והוי כמעורבים ב' גופים זה בזה, כיון שיש להם כח הולדה. מה שאין כן בנדון ההשתלות איברים גרידא, דפשיטא דבטלים בגוף האדם, וכפשטא דסוגיא דסוטה דשייך ביטול בזה, לכל התוצאות שיבואו יחד משניהם, וזה ודאי בכלל הביטול דשם. ולזה פשוט דאיברים "שתולים" אלו בגוף האדם, דהאדם שולט עליהם במוחו בטלים לגוף, וכגוף האדם הם". 

וכן נקט רבי חיים יוסף דוד וייס, דומ"ץ חסידי סאטמר באנטוורפן, בשו"ת ויען דוד (ח"ז אה"ע סי' ז), כי דין "ביטול" נאמר רק "כשהמבוטל אין בו חשיבות מחמת עצמו, ומחמת כן בטל אצל החשוב אצלו, משא"כ בנדון דידן, דאדרבה היחור וכן חלק השלל [השחלה והביציות שבתוכה] הוא הדבר אשר מהוה פירות ועוברים". כלומר, לשחלות יש מעמד שונה מכל האיברים האחרים, היות ויש להן חשיבות מצד הביציות שניתן להפרותם ולגדל מהן וולדות, ולכן הן אינן מתבטלות לגוף האשה שהושתלו בה. מה שאין כן שאר האיברים, שאין להם חשיבות מצד עצמם, כאשר הם מושתלים בגוף האדם, הם מתבטלים והופכים להיות חלק ממנו.

זאת ועוד, בספרנו רץ כצבי – פוריות (חלק א, מאמר ג פרק א) הבאנו את מחלוקת הראשונים האם דברי הגמרא "ילדה שסיבכה בזקנה, בטלה ילדה בזקנה", פירושם כפשוטם, דהיינו ביטול מציאותי של הענף הצעיר בעיקר האילן, ולכן הפרי מותר. או שהענף אינו בטל לאילן כלל, והסיבה שהפרי היוצא מהענף הצעיר אינו חייב בערלה, אינה מדין ביטול, אלא מדין "זה וזה גורם". דהיינו, כאשר יש שני גורמים, האחד להיתר והשני לאיסור, די בכך שאחד הגורמים הוא היתר, בכדי להתיר את הפרי מאיסור ערלה. כי צד ההיתר [הזקנה, שאינה חייבת בערלה] גובר ומבטל את צד האיסור [הילדה שהיא בתוך מנין שנות הערלה].

רש"י במסכת עבודה זרה (מט, א ד"ה והבריך) כתב: "אם הבריך או הרכיב יחור של ערלה באילן זקן מותרים פירותיהן מיד, אע"פ שלא מלאו להן שני ערלה דזה וזה גורם מותר, והכי נמי אמרינן בעלמא ילדה שסיבכה בזקנה בטלה". ומשמע, שדין ילדה שסיבכה בזקנה בטלה, הוא מדין "זה וזה גורם מותר". וכן מתבאר בשו"ת שאגת אריה (החדשות סימן יד).

אולם התוספות (שם ד"ה שאם נטע) כתבו: "ומה שפירש בלשון ראשון הבריך יחור של ערלה באילן והוי כמו ילדה שסיבכה בזקינה דבטלה, אין הנדון דומה לראיה, דההיא אפילו למ"ד זה וזה גורם אסור, מותר כיון שבטלה בזקינה, וכן משמע לשון בטלה". וכן נקט החזון איש בהלכות ערלה (סימן יב אות ד) "ודאי כל שהראשונה למאכל, כל המורכב בה חשיבי כענפיה ולא חשיב מרכיב שהמורכב בטל לגבי ראשונה". ומפורש בדבריהם שדברי הגמרא "ילדה שסיבכה בזקנה, בטלה ילדה בזקנה", כפשוטם, דהיינו ביטול מציאותי של הענף הצעיר בעיקר האילן, ולכן הפרי מותר, ולא מדין "זה וזה גורם".

מעתה, לדרכם של רש"י והשאגת אריה, אכן יש ראיה מדברי הגמרא בהַבְרַכָת האילנות לנדון השתלת שחלות, שהשחלות מתבטלות בגוף האשה שבה הושתלו, ולכן הבנים שיוולדו מתייחסים אחריה, והוא הדין לכל האיברים המושתלים שהם חלק מהגוף שבו הם נמצאים. ברם לפי הבנת התוספות והשאגת אריה, שהענף הצעיר כלל אינו בטל לעיקר האילן, אלא הגורם הנוסף שהוא עיקר האילן הוא זה שמשפיע על מעמדו ההלכתי של הפרי, המותר באכילה מדין "זה וזה גורם מותר", לכאורה אין ראיה שהאיברים המושתלים מתבטלים לגוף שהושתלו בהם, כי סיבת ההיתר לא נעוצה בביטולם לגוף.

בנוסף, בעיקר הראיה לדינם של איברים שהושתלו בגוף האדם מדיני הברכת האילנות, הבאנו בספרנו רץ כצבי – פוריות חלק א' (מאמר ג סוף פרק ג), את דברי הרב פרופסור אברהם שטינברג, בשם הגרש"ז אויערבך "שאין להביא ראיה מעצים לבני אדם. כי אמנם מצאנו בכמה מקומות שהתורה וחז"ל דימו בני אדם לעצים, כלשון הכתובים "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט) "והיה כעץ שתול על פלגי מים" (תהלים א, ג) ובמקומות נוספים, אולם כנראה לדעתו דמיון זה הוא בענייני אגדה ודרוש, ולא להלכה ולמעשה".

איבר מושתל הממלא את אותו התפקיד של האיבר הטבעי 

ד. ונראה לענ"ד להביא ראיה כי איבר מושתל מתבטל לגוף האדם, בהקדם דברי החכם צבי (סימן עד) במעשה שהיה לאחר שחיטת תרנגולת, שלא מצאו בה את הלב, ונשאלה השאלה, האם התרנגולת טריפה כדין תרנגולת שחסר לה איבר: "מעשה בריבה [אשה צעירה] אחת שפתחה בטן תרנגולת להוציא בני מעיה בשפת השלחן וחתול אחד עומד למטה אצלה, עומד ומצפה לאכול ממה שיפול ארצה, ואמרה הריבה שלא מצאה לב בתרנגולת, ואמה בעלת התרנגולת אמרה שמא או קרוב לודאי הושלך הלב לארץ ואכלו החתול העומד שם מוכן לאכול הנופל, והריבה אומרת: אני לא השלכתי לחתול אלא הטחול אבל הלב לא השלכתי לחתול. והתרנגולת שמנה ובריאה וטובה אין בה שום חסרון ולא רקבון בבני מעיה, ולא ניכר שום רושם מלב שנימוק או נתמסמס ולא שום שינוי בעולם בכל בני מעיה. וגם בעודנה בחיים חיותה היתה חזקה ובריאה ובכל כוחה לאכול ולשתות לילך ולעוף, ושלימה בכל חושיה בכל עוז ותעצומות ככל אחת מהתרנגולות הטובות והבריאות, אלא שהריבה אמרה שלא מצאת בה לב, ובא מעשה לפני התלמידים והטריפוה מטעם ניטל הלב יורנו המורה מה משפט התרנגולת".

החכם צבי (שם סימן עז) כתב שאין כל ספק כי לתרנגולת היה לב, אלא שככל הנראה הוא נפל על הארץ וחתול אכל אותו, שהרי "לא יצוייר נברא חסר הלב והוא מן הנמנע, כי כל חיות ויצירת וכח הגוף בו תלוי והוא ראשית היצירה, ולא יתכן יצירת בעל חיים זולתו", ולא עוד אלא ש"אפילו במקום שבאו עדים והעידו [שפתחו את התרנגולת ולא נמצא בה לב] נגד המסור בידינו ממהלך הטבעי, אמרינן סהדי שקרא נינהו והטבע קיים".

אולם רבי יהונתן אייבשיץ (פלתי סי' מ סעי' ה) חלק על החכם צבי, וכתב בתוך דבריו שאילו באו עדים וסיפרו שאין לתרנגולת לב, ודאי שלא נוכל להטיל ספק בעדותם ויש לאסור את אכילתה מחשש שהיא טריפה. והסביר שיתכן מצב שאכן ניטל לבה של התרנגולת, אלא שיש איבר אחר המחליף וממלא את תפקידו של הלב "ואין אנו שמים על לב להשגיח בו שהוא שהיה משמש במקום הלב ועל ידו חי העוף, ואם כן איך סלקא דעתך להתיר ניטל לב, אולי היה נמצא בו כזה ולית דמשגיח ביה". ומבואר בדבריו שהאיבר המחליף את תפקיד הלב באמת אינו הלב, ולכן התרנגולת טריפה כדין מחוסרת איבר הלב.

ועל כך כתב החזון איש (יו"ד סי' ד ס"ק יד) "והנה דברי הפלתי ז"ל תמוהים מאד, דודאי בשר זה המתפקד תפקיד הלב ומחיה את הבעל חי הוא באמת הלב, ואם נשתנתה צורתה החיצונה, לא מצינו שהלב נטרף בשינוי תואר". ומדבריו נראה כי לא חשיבות "שֵם" האיבר היא הקובעת, אלא התפקוד שלו. ולכן תרנגולת שאין בה לב בשמו וב"תוארו" המוכר לנו, אלא איבר אחר הממלא את תפקידו, אינה נחשבת כמחוסר לב. 

מדברי החזון איש נמצא כי גם איבר מושתל ממלא את אותו תפקיד של איבר הטבעי, ולפיכך הוא נחשב כאיבר הטבעי לכל דבר, והוא חלק בלתי נפרד מגופו של ה"מושתל". ונראה לענ"ד כי לפי דבריו, אין ספק שאיבר של אדם אחר או אולי אף של בעל חיים שהושתל בגוף האדם, ועתה הוא ממלא את תפקיד האיבר הטבעי, התבטל לגוף המושתל והוא חלק ממנו.

•   •   •

איברים מלאכותיים המחוברים לאדם – חלק מגופו

ה. בשו"ע (יורה דעה, סימן שמט סע' ב) נפסק: "נויי המת המחוברים בגופו, כגון פאה נכרית וכיוצא בה, אסורים כמו המת עצמו". בעקבות פסק זה, דן בשו"ת בנין ציון (סימן קיד) האם שיני זהב שהושתלו בפה, מותרות בהנאה, וכתב: "מין הראשון שמחובר השן לגוף ממש לבלתי הפרד, פשיטא דאסור בהנאה כמת עצמו. וכן מין השני, שנתחברו השינים ע"י מאשינע [מכונה] לשיניים הטבעיות, אסורים בהנאה, דדומה לפאה נכרית הקלועה בשערות או נתקשרה עמהם דנחשב כגוף המת. והכי נמי הנך שיניים, כיון דמשתמשות עם השיניים פעולתן הוי כגוף האשה. אבל מין השלישי, שאין האשה עושה רק לנוי לכסות מומה ואין משתמשת בהן לאכילה, זה דומה לפאה נכרית שעושה כמו מגבעת לראשה, שאף שעושה משער להיות דומה לשער הראש וגם נקשר בגופה, מכל מקום לא נדון כגוף רק כמלבוש. והכא נמי הך כלי שמחוברים בו השיניים, לא הוי רק לנוי ודומה לטבעות ונזמים שלא נאסרו בהנאה אף שהיו בגוף האשה בשעת מיתה".

על פי זה פסק בספר גשר החיים (פרק ח) "שיניים תותבות באופן קבוע שאי אפשר להסירן אם לא על ידי מכונה של רופא, נעשו כשאר שיני עצמות של מת, ונאסרו בהנאה. ואף שהן של זהב, בטלו לגוף".

מדינים אלו רצה ידידי הרב נחום סאוור, ראש כולל YULA בלוס אנג'לס להוכיח, כי לב של חזיר המושתל בגוף אדם, הופך להיות חלק מגוף האדם, שהרי הדברים קל וחומר, אם פאה נכרית ושיניים תותבות המחוברים לגוף בחיבור קבוע, נאסרו בהנאה כי הם חלק מגוף האדם, כל שכן לב המושתל בגוף אדם, שבוודאי נחשב כחלק מהגוף.

אולם הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר, כי יתכן ואיסור ההנאה מהמת כולל גם איברים מלאכותיים המחוברים לגוף המת בחיבור קבוע, אך אין זה מחמת שאיברים אלו מתבטלים לגוף ונחשבים חלק מהגוף.

ומצאנו שנחלקו פוסקי הדור האחרון, בשאלה זו, האם איברים מלאכותיים נחשבים כחלק מהגוף, או לא.

בספר קב ונקי (יו"ד סי' תלג) הביא מדברי הרב אלישיב, שנשאל בענין הוצאת מכשיר דיפבלטור מחולה סופני, והשיב: "לאחר שהמכשיר כבר הותקן, אסור לנו לכבות את המכשיר, כי הכיבוי הוא מעשה בידיים של איבוד חיים", וכתב חתנו הרב יצחק זילברשטיין: "ונראה להסביר דברי מורי חמי, שהמכשיר הפך להיות כאבר מאבריו, שתפקידו להחיות בשעת סכנה. הגע עצמך, אילו היה בגוף האדם מין בלוטה, שתפקידה להפריש חומרים ממריצי חיים, המחיים אותו בשעת מצוקה, והחולה המסרב לחיות – דורש לסלק או לעצור את הבלוטה, ברור שאסור לשמוע לו". 

אולם בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סי' קלא) כתב על דבריו: "ואף דפשוט בעיני דאיבר שהושתל בגופו של אדם, כגון: לב או כליה, בטל לגופו, וכיוצא בדבר כתבתי במקום אחר, דאם השתילו שחלה מאשה זו לגופה של אשה אחרת, אף שזקיקי הביציות כבר היו בשחלה שהוצאה מגוף התורמת, מכל מקום הילדים שיוולדו יהיו ילדיה של המושתלת, אין זה אלא באיבר טבעי, אבל מכשיר מלאכותי – פשוט הדבר שלעולם אינו נעשה כאחד מאיברי הגוף". וכן מתבאר בשו"ת באהלה של תורה (ח"ה סי' כח) בנדון שמיעה בשבת באמצעות מכשיר המושתל באוזן: "אין לומר שאם המכשיר הוא חלק מהגוף, יש לראות את פעילותו כפעילות טבעית שאין בה איסור, וכשם שמותר לצאת אתו לרשות הרבים, או לטבול אתו ואינו חציצה. ולא היא, הוצאה מותרת משום דלא גרע מתכשיט, ולענין טבילה הוי מיעוט דלא מקפיד, אך אינו נחשב כחלק אורגאני של הגוף, כמו שאי אפשר להניח תפילין על יד מלאכותית גם אם היא מחוברת לגוף. והוא הדין לנדון דידן, פעילותו החשמלית של המכשיר אינה פעולה טבעית". ומבואר בדבריו שלא ניתן לומר בשום פנים ואופן שאיבר מלאכותי נחשב חלק מהגוף שבו הושתל, והפעולות שהוא עושה ודאי נחשבות כפעולות בלתי טבעיות.

ואילו בשו"ת חבל נחלתו (שם) כתב לחלק בין מכשיר המשמש כאיבר חיצוני שניתן לנתקו מן הגוף, והוא מושתל על הגוף, לבין מכשיר פנימי המושתל בגוף האדם ולא ניתן לנתקו: "מכשיר מושתל שהופך לחלק אורגאני מהגוף, ופעילותו היא חלק מפעילות הגוף, מתבטל לחלוטין לגוף. ובניגוד לפרוטזה שאינה חלק מהגוף אלא היא מורכבת על גבי הגוף – איבר מושתל מתבטל לגוף, ולא חלים עליו איסורי שבת ויום טוב. ההתבטלות היא חיצונית ופנימית. חיצונית: מחמת היותו חלק מהגוף, ודיניו כדיני הגוף לטומאה, טהרה, איסורי שבת של הוצאה וטלטול וכדומה. ופנימית: לגבי מלאכות שבת הנעשות באבר או בחלק מהאבר המושתל. 

לפיכך, קוצבי לב, שיניים מושתלות, שסתומי לב וקרנית עין המושתלים בתוך הגוף "מקבלים את דין הגוף לכל דבר. לדוגמא, לגבי טבילת נדה עם שיניים מושתלות, אין מי שסובר שהן חציצה, אע"פ שלגבי סתימות זמניות, השאלה קיימת, הרי באיברים מושתלים וכל שכן אלו שבתוך הגוף ואין יכולת להוציאם, לית מאן דפליג שאינם חציצה. ומה שהקשה הגר"י אריאל שוודאי אין להניח תפילין על פרוטזה של יד. נלענ"ד כי פרוטזה היא אבר חיצוני שמדמה את היד [דהיינו שנראה חיצונית כמו היד], אבל אינו מקיף בתפקודיו יד טבעית על כל המשתמע מכך, בתחושה ופעולה, ואף אפשר לנתקה מהגוף. אבל איבר שהוא מושתל בתוך הגוף ולא ניתן לנתקו ומדמה את פעולות הגוף, יש מקום רב לומר שאינו כגוף זר המחובר לגוף כעין בגד או תכשיט, אלא זהו חלק מהגוף".

סוף דבר, לשיטת הסוברים שאיברים מלאכותיים הם חלק מגוף האדם, קל וחומר שלב מושתל הוא חלק מגוף האדם. אך לשיטת הסוברים שאיברים מלאכותיים אינם נדונים כחלק מגוף האדם, יש מקום לדון, האם כך גם דינם של איברים מושתלים, או שיש לחלק בין איברים מלאכותיים שאינם חלק מגוף האדם לאיברי בעלי חיים שהם חלק מגוף האדם שהושתלו בו, וצ"ע.

•   •   •

ממוצא הדברים נבוא לדון בהיבטים ההלכתיים, של השתלת לב של בעל חיים טמא בגופה של פרה: 

• מה דין החלב של פרה זו, האם מותר לשתותו כדין חלב פרה, או שיש בו חשש חלב של בהמה טמאה.
• האם לאחר השחיטה, מותר לאכול את האיברים של בעלי החיים הטמאים שהושתלו בגופה.

ביטול ברוב בתערובת "יבש ביבש" – האם האיסור נהפך להיתר

ו. חתיכת איסור "יבש" שהתערבה בחתיכות כשרות [מין במינו], מותרת באכילה, כי הולכים אחר רוב החתיכות הכשרות. אמנם נחלקו הרא"ש והרשב"א, האם מותר לאכול את כל החתיכות ביחד, ואף שבוודאי אוכל גם את חתיכת האיסור. או שהיתר האכילה הוא רק כשנאכלים בזה אחר זה, ולכן כל חתיכה בפני עצמה מותרת באכילה, כי היא מרוב החתיכות הכשרות.

הרא"ש (חולין פרק ז סימן לז) כתב: "משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב אחרי רבים להטות, הלכך חד בתרי [בדבר יבש] בטל, ונהפך איסור להיות היתר, ומותר לאוכלם אפילו כולם כאחת". אולם הרשב"א (תורת הבית הארוך, בית ד שער א, דף יז ע"א) נקט שהאיסור אינו מתבטל, אלא שאם אוכל כל חתיכה בפני עצמה ניתן לתלות שאין זו החתיכה האסורה, ובחתיכה האחרונה יש לומר כי החתיכה האסורה כבר נאכלה. אך אכילת כל החתיכות ביחד, אסורה, שהרי בוודאי אוכל חתיכת איסור: "יבש ביבש שהוא יכול לאכול כל החתיכה בפני עצמה, אוכל כל חתיכה בפני עצמה. וכשאוכל זו, אני אומר לא זו היא האסורה, וכן בכל אחת ואחת. וכשאוכל האחרונה שבכולם, אני אומר במה שכבר נאכל היה האיסור, וזו של היתר היא. ולפיכך אוכל כל אחת בפני עצמה ואינו חושש. דכיון שיש שם כדי שיעור ביטול דאורייתא, דמדאורייתא חד בתרי בטיל, ואפשר לומר בכל אחת שמא עכשיו אינו אוכל את האיסור, הקילו בו אף מדבריהם שלא להצריכו ששים כשאר האיסורים. ודווקא לאכול כל אחת בפני עצמה, אבל לבשלם יחד [וכן לאוכלם ביחד] אסור, שהרי חזר האיסור להתערב עם ההיתר, והרי הוא כשאר האיסורים הנבללים".

ואילו לדעת התוספות (חולין ק, א ד"ה בריה שאני) לאדם אחד אסור לאכול את כל החתיכות גם בזה אחר זה, כי הוא בוודאי אוכל חתיכת איסור. וכן פסק הסמ"ג (לאוין סימן קמ-קמא) "מין במינו בדבר יבש בטל ברוב אפילו מדברי סופרים לכל הפחות לשני בני אדם, אבל לאדם אחד שיאכל בוודאי האיסור יש להחמיר".

להלכה פסק מרן השלחן ערוך (יו"ד סי' קט סע' א) בסתמא כדעת הרשב"א, והביא גם את דעת התוספות: "חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות מין במינו יבש ביבש [דהיינו שאין נבלל, והאיסור עומד בעצמו אלא שנתערב ואינו מכירו] חד בתרי, בטיל, ומותר לאכלם אדם אחד, כל אחת בפני עצמה, אבל לא יאכל שלשתם יחד. ויש מי שאוסר לאכלם אדם אחד אחד, אפילו זה אחר זה". וכתב הרמ"א: "וכן יש לנהוג לכתחילה. ויש מחמירים להשליך אחד או ליתן לנכרי, ואינו אלא חומרא בעלמא".

ביטול בתערובת "יבש ביבש" ובתערובת "לח בלח"

ז. תערובת איסור והיתר "לח בלח" שנתערב מין במינו, והאיסור התבטל בטעם ההיתר, מותרת באכילה כולה.

בתערובת מסוג זה, שבה כמובן, לא ניתן להפריד בין חלקי האיסור וההיתר, מוכח שלכולי עלמא האיסור הפך להיתר לאחר הביטול, שהרי אוכל את האיסור וההיתר בבת אחת, ולא נחלקו בזה הראשונים.

ומצאתי בספר תורת הספק (כללי רוב, סימן א) שהביא מדברי הפוסקים, כי גם לדעת הרשב"א, בתערובת "יבש ביבש" מדאורייתא האיסור נהפך להיתר גמור, אלא שמדרבנן יש להחמיר ולא לאכול את כל החתיכות ביחד: "דין ביטול ברוב אומר שהאיסור עצמו נהפך להיתר, ולא רק שמותר לסמוך על הרוב ולאכול כל חתיכה בפני עצמה, וגם בחתיכה האחרונה יתלה שהאיסור כבר נאכל, דזה שייך רק בתערובת יבש ביבש. אך ב"לח בלח", הרי האיסור בוודאי נבלל בכל ההיתר, וכיצד שייך להתיר לו לאכול אפילו כל משהו בפני עצמו. אלא על כרחך האיסור עצמו הפך להיתר, כמבואר ברא"ש שם. וגם לגבי ביטול ברוב של "יבש ביבש", דעת הרא"ש שם שמותר לאדם אחד לאכול כל החתיכות ביחד, משום שהאיסור עצמו נהפך להיתר. וגם הרשב"א שחולק וסובר שלא נהפך האיסור להיתר, כיון שאין תערובת גמורה, הוא רק דין של לסמוך על הרוב בכל חתיכה, ולכן לא יאכל אדם אחד הכל יחד, זה דין דרבנן בלבד, כמבואר ברשב"א עצמו, אך מדאורייתא מודה שהאיסור נהפך להיתר גמור". 

עוד מצאתי בספר חידושי רבנו הגרי"מ [פיינשטיין] על מסכת זבחים (ח"ב סימן כח) בשם חותנו הגרי"ז מבריסק, לחלק בין דיני תערובת "יבש ביבש" לדיני תערובת "לח בלח", ביסוד גדריהם: "בדבר לח אנו צריכים לדין ביטול ברוב כדי להתירו, דהא בכל טיפה מעורב חלק מהאיסור וחלק מההיתר, ורק משום שמתבטל האיסור מתירים אותו. אבל בדבר יבש אין צריך לדין ביטול, ואפשר להתירו מדין הילך אחר הרוב". כלומר, בתערובת "לח בלח" שהאיסור וההיתר מעורבים זה בזה ללא אפשרות להפרידם, וכאשר אוכלים מהתערובת בהכרח אוכלים גם מהאיסור וגם מההיתר, גדר ההיתר הוא מדין ביטול ברוב – שמיעוט האיסור מתבטל ברוב ההיתר, ולכן כשכל התערובת מותרת, האיסור נהפך להיתר. אולם בתערובת "יבש ביבש", שחתיכות האיסור וההיתר נמצאות אחת ליד השניה, וניתן להפריד חתיכה אחת מהשניה, אלא שאנו לא יודעים מה האיסור ומה ההיתר. ולכן כאשר יש ספק על כל חתיכה האם היא היתר או איסור, ההיתר לאכילה הוא לא מדין ביטול האיסור בהיתר, אלא מדין "הילך אחרי הרוב" – אנו הולכים אחרי רוב חתיכות ההיתר, ובכל חתיכה וחתיכה הניטלת לאכילה יש לומר שהיא מרוב החתיכות המותרות באכילה. לפי הסבר זה, יש לומר כי לדעת הרשב"א, בתערובת "יבש ביבש", האיסור באמת לא התבטל, ולכן מאחר וההיתר הוא מדין "הילך אחר הרוב", מותר לאכול את החתיכות רק בזה אחר זה ולא ביחד. מה שאין כן בתערובת "לח בלח", שההיתר הוא מדין "ביטול ברוב", כל התערובת מותרת באכילה כי האיסור התבטל בהיתר.

אכילת איברים של בעל חיים טמא שהושתלו בגוף בעל חיים טהור

ח. על פי האמור נראה לדון בהשתלת לב של בעל חיים טמא בגופו של בעל חיים טהור. לדוגמא, פרה שהושתל בה לב של חזיר, וכמובן, הלב ניכר בבירור. האם לפנינו כעין תערובת של שתי חתיכות איסור והיתר העומדות אחת ליד השניה, והחתיכה הטמאה נשארת באיסורה. או שהלב נהיה חלק מהגוף ומתבטל אליו – כפי שנתבאר לעיל שאיבר מושתל הוא חלק מהגוף שבו הוא נמצא, ולכן גם לב של חזיר שהוא חלק מפרה, מותר באכילה.

אולם לכאורה עדיין יש להסתפק, כי גם אם הלב הוא של בהמה טמאה ואין איסור לאוכלו, אך אין לו דין של בהמה טהורה. ויסוד הספק הוא, מה שחקר בשו"ת מהר"ם שיק (יורה דעה סימן קטו) "אם הא דאיסור בטל, אם נתהפך גם למעלת ההיתר, או לא. למשל, חמץ שנתערב עם מצה נתהפך למצה ויוצאים בו. או דעל ידי ביטול חשוב רק כאילו אינו חמץ, אבל עדיין אינו מצה". 

כעין זה חקר בשו"ת תורת חסד (סימן לד אות יב; הובא בשדי חמד, כללים, מערכת הבי"ת סימן מט) "אם המיעוט הבטל ברוב משלים השיעור, תליא בחקירה בדין ביטול חד בתרי, אי הוי זה כמו ביטול המציאות – שגוף הדבר הבטל במיעוטו הוי כמו שאינו בעולם, וממילא אינו משלים בשיעורו של המבטל, שהרי הוא כמי שאינו כלל. או דנימא, דענין ביטול חד בתרי אין זה ביטול המציאות, רק ביטול מהותו של הדבר, ואין שמו עליו. דאיסור שנתבטל בהיתר אבד ממנו שם איסור מחמת שנתבטל ברוב, אבל גוף הדבר הרי ישנו במציאות. ולפי זה יכול להשלים גם כן שיעורו של המבטל, על ידי זה המיעוט שישנו בעולם רק שאיננו איסור עוד".

ואם כך, אפילו אם לב של בעל חיים טמא נהפך להיות חלק מבעל החיים הטהור שבו הוא נמצא עתה, למרות שנתבטל ממנו שם האיסור אך עדיין אין זה בעל חיים שיש בו היתר שחיטה לאכילה, וצ"ע.

שתיית חלב פרה שהושתל בה לב של בהמה לא טהורה

ט. בסוגיית הגמרא במסכת בכורות (ו, ב) מבואר כי מעיקר הדין, חלב בהמה היה צריך להיות אסור בשתיה, משתי סיבות: האחת, כי "דם נעכר ונעשה חלב", ומכיוון שהחלב נוצר מדם שנהפך לחלב, יש לאסור את שתייתו כדין דם. והשניה, כי חלב הוא בעצם "אבר מן החי". וההיתר לשתות חלב נלמד מהפסוק (שמות ג, ח) "ארץ זבת חלב ודבש, ואי לא דשרי, משתבח לן קרא במידי דלא חזי". כלומר, אם חלב בהמה טהורה אינו מותר, וכי הכתוב היה משבח את ארץ ישראל בדבר שאינו ראוי לאכילה. ועל כרחך, ששתייתו מותרת. אכן, בהמשך הסוגיא מבואר כי רק חלב מבהמה טהורה מותר בשתיה, כפי שנלמד מהכתוב (ויקרא יא, לא) "אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ", ולמדו חז"ל (שם) כי חלבן נכלל באיסור. ומעתה נשאלת השאלה, האם חלב שנחלב מבהמה טהורה שהושתל בה לב של בהמה טמאה, מותר בשתיה.

לכאורה גם בנדון זה, אפילו אם לב של בעל חיים טמא הפך להיות חלק מבעל חיים טהור, אך ביחס לחלב יתכן שלמרות שנתבטל ממנו שם האיסור של חלב בהמה טמאה, אך עדיין אין זה חלב של בהמה טהורה, ולכן אין היתר לשתותו, וצ"ע.

מאידך גיסא, לעיל [אות ג] נתבארה מחלוקת הראשונים האם דברי הגמרא "ילדה שסיבכה בזקנה, בטלה ילדה בזקנה", פירושם כפשוטם, ביטול מציאותי של הענף הצעיר בעיקר האילן, ולכן הפרי מותר. או היתר מדין "זה וזה גורם". ולפי זה, לשיטתם של התוספות והחזון איש שהענף הצעיר כלל אינו בטל לעיקר האילן, אלא הגורם הנוסף שהוא עיקר האילן הוא זה שמשפיע על מעמדו ההלכתי של הפרי, המותר באכילה מדין "זה וזה גורם מותר", יש להכשיר את החלב, כי כשיש שני גורמים לחיות הבהמה ולחלבה, האחד – גוף הפרה, והוא כעיקר האילן [הזקנה], השני – הלב המושתל [ילדה] של החזיר, "זה וזה גורם" מותר.

כשרות בהמה שהושתל בה לב בהמת עבודה זרה

י. במסכת עבודה זרה (כז, ב) מובא: "אין מתרפאין מהן [מעבודה זרה] אפילו לחיי שעה. מעשה בבן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש, ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו, ולא הניחו רבי ישמעאל, ואמר לו רבי ישמעאל אחי, הנח לו וארפא ממנו, ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר. ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת, קרא עליו רבי ישמעאל, אשריך בן דמא, שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חבריך, שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש". בטעם האיסור להתרפא בעבודה זרה, ביאר הרמב"ן שם: "כלומר, משום אבק עבודה זרה אסר רבי ישמעאל, דאע"ג דלא מתהני מינה [מהעבודה זרה], שאם נתרפא יאמרו ח"ו יש ממש בדבר. ובן דמא סבור שאפילו בעבודה זרה מותר, משום "וחי בהם".

וכתבו התוספות (שם ד"ה שאני) "אבל בשאינו תולה תועלת בהם יותר מאחרים, אלא שאומר לו הבא לי מים או עצים, מותר להביא אף מעבודת כוכבים". וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קנה סע' ב) "עובד כוכבים שבא לרפאות את ישראל, ואמר לו קח ממים אלו או מאילן פלוני שהם של עבודת כוכבים, אסור. אבל אם אמר לו קח ממים אלו או מאילן זה, ולא הזכיר לו שם עבודת כוכבים, אף על פי שאין מאותן מים ואותו אילן מצויים אלא של עבודת כוכבים, מותר. כיון שלא תלה הרפואה במה שהן עבודות כוכבים. ויש אוסרים גם בזה, אפילו באומר לו: הבא עלים סתם, והביא לו מעצי אשרה". וכתב הש"ך (שם ס"ק יא) "והסכמות הפוסקים כסברא הראשונה".

מבואר איפוא, כי מותר להתרפא ברפואה שלא מוזכר עליה "שם" עבודה זרה. לפי זה נראה, כי לאחר השתלת לב של בהמת עבודה זרה בבהמה אחרת, מאחר והלב התבטל בגופה של הבהמה שבה הוא נמצא עתה, כבר לא נקרא "שם" עבודה זרה על בהמה זו. ולכן הבהמה מותרת באכילה וחלבה מותר בשתיה.