השתתפות אבל בסיום מסכת בתענית בכורים בערב פסח

מתוך ספר רץ כצבי

השתתפות אבל בסיום מסכת בתענית בכורים בערב פסח

ובדיני פטור מתענית על ידי סיום מסכת

בשו”ת דבר יהושע (חלק ב סימן פא) נשאל האם בכור אבל בתוך שבעה האסור בלימוד תורה רשאי להשתתף בסעודת סיום בערב פסח כדי להיפטר מהתענית, או שהוא חייב להתענות כיון שאינו רשאי ללמוד ולהשתתף בסיום.

בכדי להשיב על שאלה זו, יש לעיין תחילה במקור חיוב תענית בכורים בערב פסח, והשאלה העיקרית, מניין השתרש המנהג שסיום מסכת פוטר מתענית, שהרי לא מצינו בתענית אחרת שמחוייבים בה [כגון ד’ תעניות או תענית אסתר] – שסיום מסכת פוטר מהצום.

א. כתב הטור (או”ח סימן תע סע’ א) וז”ל: “גרסינן במסכת סופרים (פ”א ה”ג) הבכורות מתענין בערב פסח, והטעם זכר לנס שניצולו ממכת בכורות“. עם זאת הרמב”ם ורוב הראשונים לא הזכירו בחיבוריהם את מנהג הבכורים להתענות בערב פסח. ובברכי יוסף (סימן תע ס”ק א) כתב שהמקור לתענית זו לא מוזכר בש”ס אלא במסכת סופרים בלבד, ובירושלמי משמע “כמעט להיפוך”, דהיינו שיש משמעות בירושלמי שאסור להתענות בערב פסח. והמאירי (פסחים קז, ב) אמנם כתב שבירושלמי מבואר שצריך להתענות, וז”ל: “ובתלמוד המערב וכן במסכת סופרים מצריכים מצד אחר לבכורות להתענות בערבי פסחים לזכר מכת הבכורות ותשועת בכורי ישראל, וכן נוהגים בקצת מקומות באשכנז ובצרפת”, אולם מסיים המאירי: “ואין בה סרך הכרח כלל“.

ומכל מקום למעשה נקבע בשו”ע (סימן תע סע’ א) הלכה פסוקה: “הבכורות מתענין בערב פסח, בין בכור מאב בין בכור מאם”.

וכתב המג”א (בתחילת דבריו בסימן תע) וז”ל: “כתב עולת שבת בשם מהר”ש הלוי, דיכולין הבכורים לאכול על סעודת מילה, והמחמיר תבוא עליו ברכה, עכ”ל. ובמדינתנו נהגו להחמיר”.

והמשנה ברורה (סי’ תע ס”ק י) מביא את דברי המג”א “ולענין אם מותרים הבכורים לאכול בסעודת מצוה תלוי במנהג המקומות, יש מקומות שנהגו להחמיר”, ומוסיף: “ולפי זה אם רוצה לאכול על סעודת פדיון הבן או ברית מילה צריך התרה (דהמנהג חשיב כמו נדר) לבד המוהל הסנדק ואבי הבן יכולים לאכול אף בלי התרה דיו”ט שלהם הוא. ואע”פ כן צריכים לפרוע תענית אַחֵר אַחַר הפסח. ויש מקומות שנהגו הבכורים להקל ולאכול בסעודת מצוה וכן נוהגין כהיום בכמה מקומות במדינתנו להקל ולאכול אף בסעודת סיום מסכת. ואף שהבכורים בעצמן לא למדו את המסכת, מכל מקום כיון שאצל המסיים הוא סעודת מצוה מצטרפים לסעודתו, והמנהג שמתקבצים להמסיים קודם שסיים ומסיים לפניהם המסכת ושומעים ומצטרפים עמו בסיומו ואחר כך עושין סעודה”.

ב. והנה בדברי המשנה ברורה לא נתבאר מאיזה טעם נהגו להקל לפטור את תענית הבכורים על ידי השתתפות בסעודת סיום מסכת, ובפרט שבתחילת דברי המג”א מפורש שאפילו בסעודת ברית מילה “נהגו במדינתינו להחמיר”, וכפי שגם נפסק בהלכות תעניות בדברי המגן אברהם (או”ח סי’ תקסח סע’ י) “אבל בשאר תעניות שגוזרים הצבור אסור לאכול אפילו בסעודת מצוה“. ואם כן יש לברר מהו היסוד להתרת תענית בכורים בערב פסח על ידי סעודת מצוה, דבר שלא נמצא דוגמתו בתעניות אחרות.

עוד יש להקשות על המנהג להיפטר מהתענית בערב פסח על ידי השתתפות בסיום:

ראשית, מדוע לאחר האכילה בסעודת הסיום אין חיוב להשלים את התענית ביום אחר, וכמו שכתב המשנ”ב עצמו שאפילו המוהל, הסנדק ואבי הבן שמותרים לאכול בברית מילה בערב פסח “ואע”פ כן צריכים לפרוע תענית אַחֵר אַחַר הפסח”. ומדוע איפוא שגם כל בכור המשתתף בסיום בערב פסח לא יצטרך להשלים את התענית לאחר הסיום.

שנית, הגאון מקוז’יגלוב הקשה בספרו ארץ צבי (סימן עט) ממה שנפסק בשו”ע (או”ח תקסח סע’ א) בכל תענית, שאם שכח ואכל, משלים תעניתו ואסור לאכול עוד אחר כך. ואם כן, גם אם נאמר שהבכורים יכולים להשתתף בסעודת סיום ולאכול בה, מדוע הם ממשיכים אחר כך לאכול כל היום ואינם שבים להתענות, כדין שכח ואכל בתענית שעליו להשלים את התענית.

שלישית, בשו”ת אור לציון (ח”ב פרק יב סע’ א) העיר, שגם הנוהגים להקל ולאכול בסעודת מצוה בערב פסח ולא להתענות, צריכים לאכול “לפחות כזית מזונות או רביעית יין כדי שיהיה לאכילתו שם סעודה, ויחשב שסועד בסעודת מצוה. שהרי מצינו לענין קידוש במקום סעודה, דסעודה מקרי דווקא באכילת כזית מזונות או שתיית רביעית יין כמבואר בשו”ע (סימן רעג סע’ ה; ובמג”א שם ס”ק י וס”ק יא). וכעין זה כתב בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סימן רי) וז”ל: “וביותר נראה שאפילו נימא שמותר לאכול בסיום מסכתא היינו בסעודה, אבל מה שנהגו לאכול קצת מזונות ולא לחם אינו נחשב לסעודת מצוה להתיר בזה את חיוב הצום”.

אמנם פוק חזי מאי עמא דבר, ורוב רובם של המשתתפים בסיום מסכת בערב פסח המבקשים להיפטר בזה מהצום, אינם נוטלים ידים לסעודת פת, ויש חלק שאינם אוכלים בכלל, ורבים רק טועמים מעוגה, פירות או משקה, וכמעט לא מצוי שנערכת סעודת סיום עם נטילת ידים ואכילת פת. ויש לדעת מה המקור למנהג זה, והאם יש לזה בסיס איתן בהלכה.

ג. ואכן מחומר הקושיות, כפי שכבר הזכירו המג”א והמשנה ברורה, נהגו בעבר בחלק מקהילות ישראל לא להתיר לבכורות להשתתף בסעודת סיום כדי להיפטר מהתענית.

בשו”ת תשובה מאהבה (ח”ב סימן רסא) כתב דברים נחרצים נגד מנהג זה: “דכירנא כד הוינא טליא ושאלתי את רבותי, רבינו הגדול מוהר”י סג”ל לנדא נ”ע [בעל הנודע ביהודה] והגאון המפורסם מוהר”מ פישלס נ”ע, אם שאוכל לעשות סיום מסכתא בערב פסח כי בכור אני ובכור אחר נפל, ומיחו בידי ולא אמרו בטעמא, גם נכרז בחוצות על פי בית דין מי שעושה סעודת סיום בערב פסח בשביל הבכורים הוא שלא על פי הוראת חכמים“.

וכן מובא בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סימן רי) שבעל החתם סופר הקפיד מאוד על ההיתר לאכול בסיום בערב פסח, ודבר זה העיד גם בשו”ת מהריא”ץ (או”ח סי’ נב) “אני שהתעניתי תליסר שנין בעד בני הבכור לא הקלתי מעולם לסמוך על סיום מסכת, גם מרן החתם סופר ז”ל התענה כל ימיו שהוא בעצמו היה בכור, רק לעת זקנתו שהיה חלוש אם נזדמנה לו ברית מילה הקיל לעצמו שהוא היה מוהל”.

ובשו”ת התעוררות תשובה (חלק ב סימן רסה) כתב שאסור לבכורים לאכול בסעודת סיום בערב פסח, והטעים את הדבר על פי מש”כ הש”ך (יו”ד סימן רמו ס”ק כז) שאבל אסור לאכול בליל היארצייט בסעודת סיום מסכת. ומעתה הדברים קל וחומר: “דהנה איסור תענית בניסן לדידן חמור מיארצייט, שהרי הרמ”א (או”ח סימן תכט סע’ ב) פסק שאין מתענים תענית יארצייט בניסן, ואף על פי כן הבכורים מתענים בערב פסח, ומבואר שתעניתם חמור יותר מתענית יארצייט שנדחה מפני חודש ניסן, משא”כ תעניתם של הבכורים שאף על פי כן מתענים. וכיון דחזינן דסיום מסכת נדחה מפני יארצייט, כל שכן שנדחה מפני תענית בכורים”. ולכן לדעתו, הבכורים אינם יכולים להיפטר מהתענית בערב פסח על ידי השתתפות בסעודת סיום מסכת.

ד. אך למעשה כבר פשט המנהג ברוב תפוצות ישראל שבכורים אוכלים בסעודת סיום מסכת בערב פסח, ועל ידי כך פוטרים את עצמם מהתענית. ובטעם הדבר כתב ערוך השולחן (או”ח סימן תע סע’ ה) וז”ל: “ואינו ידוע מאין להם להקל כל כך, אם לא שנאמר דמפאת חלישות הדור והטורח הרב בערב פסח, ואכילת המרור גם כן אינו יפה לבריאות, ולכן יחשבו את עצמם כאינם יכולים להתענות. ולפי שבגמרא לא נזכר כלל מזה וגם בירושלמי המסקנא דאין צריך להתענות ואינו אלא מנהג על פי מסכת סופרים, לכן לא מיחו חכמי הדור בזה, וצ”ע”.

ומבואר בדבריו כי בתענית בכורים בערב פסח הקלו בצירוף שתי סיבות: ראשית, תענית זו יסודה מנהג שאינו מוזכר בש”ס, ואף שמנהג זה נקבע בשו”ע, מכל מקום אין זה חיוב כשאר התעניות. ולכן בתענית שיסודה מנהג, כאשר ישנה סיבה נוספת להקל, כגון בערב פסח, שמפני חולשת הדורות חששו שהתענית תגרום לשיבוש ההכנות בערב החג וכן תפריע לקיום המצוות בליל הסדר – לא מוחים ביד המקילים להיפטר מהתענית על ידי השתתפות בסיום מסכת.

וכן מבואר בדברי האור לציון (שם) “ומה שנהגו להקל בדורות האחרונים הוא מחמת חולשת הדורות ומחשש שלא יוכלו לערוך את ליל הסדר כהוגן… וכיון שכן נראה שאין כדאי להקל בזה לכתחילה בכל אופן. ורק מי שהתענית תפריע לו לעריכת ליל הסדר, ישתתף לכתחילה בסעודת סיום מסכת וכדומה כדי להפסיק את התענית, ועל כל פנים המקילים לסמוך על סעודת סיום מסכת יש להם על מה שיסמוכו, שכיון שתענית זו אינה אלא מנהג וכמו שנתבאר לעיל, הרי כיון שנהגו להקל באופנים מסוימים אתי מנהג ומבטל מנהג”.

וכדברים אלו נקט גם בשו”ת מנחת יצחק (ח”ב צג), שהטעם שנהגו להקל הוא: “משום דבזמן הזה הדורות חלשים ויש לחוש שיזיק להם התענית לאכילת הלילה מצה ומרור ושתיית הד’ כוסות”. והוא מביא את דברי הברכי יוסף (באו”ח סי’ ת”ע), שעיקר המקור לחיוב התענית הוא ממסכת סופרים, אולם בתלמוד ירושלמי יש לכאורה משמעות הפוכה [שאסור להתענות בערב פסח]. ולכן הגם שלהלכה נפסק בשו”ע להתענות “אבל לפי זה היה מקום לסמוך על הירושלמי, זולת משום שקבעוה עליהם חובה“. ומבואר בדבריו, שהסיבה לקולא בתענית בכורים בערב פסח למרות שנקבעה כחובה בשו”ע היא, כי בירושלמי יש משמעות שאין כל צורך להתענות. ומשום כך מצרפים לכך סיבה נוספת, שבגלל חולשת הדורות, חששו שהתענית תקשה על ההכנות הנחוצות בערב פסח ותשבש את ישוב הדעת ויכולת קיום המצוות בליל הסדר כראוי, ולכן הקילו שיכול להיפטר מהתענית על ידי ההשתתפות בסיום מסכת.

[במאמר המוסגר, יצויין כי הגרי”ש אלישיב (ציוני הלכה, אבילות עמ’ תקעט): כתב ש”כדי להפטר מתענית בכורים, אין צורך לאכול בשעת הסיום, העיקר הוא להשתתף בלימוד של סיום מסכת. ואם משתתף בסעודת הסיום בלבד ולא בלימוד, אינו כלום”].

והאחרונים שאסרו להשתתף בסיום מסכת בערב פסח, סוברים שתענית בכורים בערב פסח אמנם עיקרה מנהג אך מכיון שמנהג זה נקבע בשו”ע, הרי שהוא נחשב לתקנה וחיוב, ואין מקום להתיר להיפטר מחובת תענית על ידי סעודת מצוה, ככל ד’ תעניות ותענית אסתר שהם חובה ולא מנהג.

ה. דרך נוספת בביאור טעם המנהג להקל בערב פסח מבאר הגר”ע יוסף בספרו מאור ישראל על מסכת פסחים (קח, א).

דבריו מושתתים על מש”כ הרמ”א בהלכות תענית (או”ח סימן תקסח סע’ ב) שיש להקל להשתתף בסעודת מצוה בתעניות שהם מנהג ולא חיוב, וז”ל: “מיהו תענית שני וחמישי ושני שנוהגים להתענות אחר פסח וסוכות, או אפילו בעשרת ימי תשובה, ואירע בהם ברית מילה, מצוה לאכול ואינו צריך התרה, כי לא נהגו להתענות בכהאי גוונא“. כלומר, בתעניות שאינן מתקנת חז”ל, אלא מנהגים שקיבלו על עצמם להתענות, יש לומר שמעיקרא לא קיבלו על עצמם להתענות כאשר יש חיוב של סעודת מצוה. ומכיון שכל החיוב להתענות הוא רק מכח המנהג שנהגו להתענות, אזי כאשר יש סעודת מצוה אין כל חיוב.

ובביאור הדברים כתב בספר מאור ישראל: “עי’ בשו”ת מהר”ם בריסק (סימן קלג) שמדברי הרמב”ם שלא הביא הדין דתענית בכורות, מוכח דס”ל כמסקנת הירושלמי שלפנינו (בריש פרק ערבי פסחים) שאין צריך להתענות. וכן כתב המאירי (פסחים קז, ב) וז”ל, ובתלמוד המערב וכן במסכת סופרים מצריכים מצד אחר לבכורות להתענות בערבי פסחים לזכר מכת הבכורות ותשועת בכורי ישראל, וכן נוהגים בקצת מקומות באשכנז ובצרפת, ואין בה סרך הכרח כלל, עי”ש. ונראה שלכן נהגו לאכול בסעודת מצוה, כגון בסיום מסכת וסעודת מילה וכיו”ב, כיון שאין כאן אלא תענית מנהג בעלמא ולא חובה. ודמי למש”כ בשו”ע (או”ח סי’ תקסח סע’ ב) גבי תענית בה”ב שנוהגים להתענות אחר חג הסוכות והפסח ובעשרת ימי תשובה, שאם אירע בהם מילה, מצוה לאכול ואינו צריך התרה. והטעם, משום דאדעתא דסעודת מצוה לא נהגו להתענות. וכן כתב מרן הבית יוסף (או”ח סימן תקפא) לענין תענית בערב ראש השנה, וכן פסק בשו”ת מהר”ש הלוי”.

ומבואר כי הסיבה לקולא בתענית בכורים בערב פסח היא, שתענית זו הינה מנהג ואיננה חיוב ככל שאר התעניות, ובמנהג אומרים “אדעתא דסעודת מצוה לא נהגו להתענות”, כלומר, המנהג להתענות לא הונהג מעיקרא כאשר יש סעודת מצוה.

והדברים מובנים מתוך מה שכתב הפרי חדש בהלכות פסח (סי’ תע ס”ק ב) וז”ל: “אבל הכא כיון שנהגו לאכול בסעודת ברית מילה, אם כן כל המתענה אדעתא דהכי מתענה, דכשאירע ברית מילה יאכל, והלכך לא צריך התרה, ע”כ. ולפי זה יראה דהמיקל בבכורות אף בלא התרה בסעודת מצוה לא הפסיד”.

ו. ברם למרות הטעמים המבוארים לעיל מדוע נהגו להקל ולפטור את התענית בערב פסח על ידי השתתפות בסיום, שלא כשאר התעניות, עדיין לא מיושבות שתי הקושיות ששאלנו לעיל: מדוע אינו צריך להשלים את התענית ביום אחר, ומדוע יכול לפטור עצמו מהתענית בעצם ההשתתפות בסיום או באכילת מיני מזונות ואינו צריך לסעוד סעודה בפת.

וגם הטעם להקל בתענית בכורים כי במנהג “אדעתא דסעודת מצוה לא נהגו להתענות”, תמוה מאד, שכן דווקא בסעודת מצוה שהיא חובה ביום התענית, דוגמת ברית מילה, מובן ההסבר שאדעתא דהכי שיצטרכו להשתתף בברית מילה לא קיבלו על עצמם מעיקרא את המנהג להתענות. אולם בסעודת סיום מסכת שהיא רשות [שהרי ניתן לדחות את סעודת הסיום ליום אחר, בפרט מי שממתינים במיוחד עם הסיום דווקא עד ימים אלו], מהיכי תיתי לומר על זה ש”אדעתא דהכי לא נהגו להתענות”, וצ”ע.

[ראוי להזכיר בענין תענית בכורים בערב פסח את מה שהביא בספר פאר יצחק (פרק כה אות ד) שהאדמו”ר רבי צבי הירש מזידיטשוב אמר “שבמסכת סופרים שממנו נובע זה המנהג של תענית בכורים, נזדקר טעות ובמקום הבכורים מתענים צ”ל הבכורים מתענגים“. ואף שבספר נמוקי אורח חיים (סימן תע) כתב שאין לסמוך כלל על דברים אלו. אולם בספר שלמי מועד (פרק הערה 116) העיר שהגרש”ז אויערבך אמר שאכן קשה לקבל את דברי האדמו”ר מזידיטשוב, אולם כפי הנראה באמת נאמרו על ידו. וגם בשו”ת מנחת יצחק (שם), לאחר שהביא את דברי הפאר יצחק ודן בהם: “בוודאי כל זה אין מועיל להלכה למעשה לעשות שלא כדברי השו”ע, אבל יש לומר דכל זה מצטרף ליתן טעם להמנהג שנהגו להקל בתענית בכורים על ידי סיום”].

* * *

ז. מהלך מחודש מאד בביאור גדר תענית בכורים, כתב בשו”ת דבר יהושע (חלק ב סימן פא), שנשאל האם בכור אבל בתוך שבעה האסור בלימוד תורה רשאי להשתתף בסעודת סיום בערב פסח כדי להיפטר מהתענית, או שהוא חייב להתענות כיון שאינו רשאי ללמוד ולהשתתף בסיום.

הדבר יהושע פסק שאבל פטור מלצום גם אם אינו משתתף בסיום, בנימוק הבא: “מאחר שנהגו בזמן הזה שלא להתענות ורק משתתפים בסיום… נמצא דהמנהג להתענות בטל כבר, רק המנהג להשתתף בסיום נהוג עכשיו. ונראה דאין הטעם משום דשמחת הסיום דוחה החיוב להתענות, שהרי אפילו המסיים בעצמו אינו עושה שום שמחה, וכל שכן המשתתפים, אלא כל אחד הולך מיד לביתו ואוכל בפני עצמו. אלא הטעם כיון שמה שנהגו להתענות אינו משום שצריך כפרה, אלא הוא זכר לנס שניצלו בכורי ישראל ממכת בכורות, וכיון שהדורות חלשים והתענית קשה לו וכל היכא דלא מצי לצער נפשיה נקרא היושב בתענית חוטא כדאיתא בתענית (יא, ב), על כן נהגו שבמקום התענית לזכר הנס יעשה יום טוב לעצמו על ידי סיום מסכת זכר לנס“.

ומבואר בדבריו טעם חדש מדוע יכולים הבכורים לאכול בסעודת סיום בערב פסח: אין זה היתר לבטל את התענית על ידי סעודת מצוה, אלא הסיום הוא במקום התענית, כי כל מהותה של תענית הבכורים בערב פסח היא זכר ופרסום לנס, וכיום מאחר ואין מתענים בגלל חולשת הדורות, נעשה זכר ופרסום הנס על ידי הסיום מסכתא, משום שהיום של סיום המסכת נהפך ל”יום טוב”, כדברי הגמרא (שבת קיט, א) “ואמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן” – יום טוב שכל מהותו פרסום נס הצלת הבכורים.

ולפי יסוד זה קובע הדבר יהושע: “ואם כנים אנחנו בזה, היה נראה דמי שהוא אנוס כגון אבל בתוך שבעה שאינו יכול להשתתף בסיום, פטור מכלום. דלהתענות לא נהגו עכשיו, ומהסיום פטור משום שהוא אנוס”, [ומכל מקום למעשה כתב הדבר יהושע שיפדה את תעניתו בממון].

וברור שדבריו אינם עולים בקנה אחד עם דברי הפוסקים שהבאנו לעיל הנוקטים כדבר פשוט שאם אינו יכול להשתתף בסעודת הסיום, כגון בשבעת ימי אבלותו, אינו נפטר מהתענית, וממילא הוא מחוייב לצום. כי לדעתם כל הקולא להיפטר מהתענית על ידי סעודת מצוה היא מהסיבה “דאדעתא דסעודת מצוה לא נהיגי להתענות“. כלומר, מאחר והתענית היא מנהג בעלמא, כאשר יש סעודת מצוה לא קיבלו על עצמם לנהוג תענית. ואילו אבל שאינו רשאי ללמוד תורה וממילא אין באפשרותו להשתתף בסעודת הסיום, ודאי שמחויב בתענית.

וכן הורה הגרי”ש אלישיב (ציוני הלכה אבילות עמ’ תקכד) “אבל שהוא בכור לא יכול להשתתף בסיום מסכת בערב פסח בתוך השבעה”. תלמידו, רבי בן ציון קוק הסביר את הדברים: “רבינו [הגרי”ש] לשיטתו שהפוטר מתענית זו הוא השתתפות בלימוד סיום המסכת [לעיל אות ד], אך אם משתתף בסעודת הסיום בלבד ולא בלימוד, אינו כלום. ולכן כשהבכור אבל ואסור בתלמוד תורה, אינו נפטור בסיום”. וחזר השואל ושאל: “אם כן, חייב להתענות”. והשיבו הגרי”ש: “השנה ערב פסח שחל בשבת, יכול לסמוך על הפוטרים מלהתענות. אך בכל שנה ושנה יש עליו חיוב להתענות, מאחר ואינו יכול להפטר על ידי סיום”.

ברם הגר”ע יוסף כתב בספרו חזון עובדיה (אבילות ח”ג עמ’ קטז) “אבל תוך שבעה שהוא בכור, מותר לו להשתתף בערב פסח בסעודת סיום מסכת, ולהפטר מתענית בכורות”. וטעמו: “אע”פ שבספר דברי שאול (סוף סימן שצג) כתב, שמכיון שהאבל אסור בדברי תורה, איך אפשר שיפטר מן התענית במה שחברו מסיים מסכת, מכל מקום נראה להקל. ובעת שלומדים שם הסיום, טוב שיסיח האבל דעתו מהם, ויאמר בלחש דברים שהוא מותר בהם, כגון מסדר היום של התפילה”. והוסיף: “וטוב שיתרום לצורך סעודת הסיום ולהחזיק בלומדי תורה”.

ח. ואמנם לפי חידושו של הדבר יהושע, מיושבות התמיהות שהבאנו לעיל. כי ההיתר לאכול בסעודת סיום מסכת בתענית בכורים איננו גדר של “פטור” מהתענית, אלא זהו דין מיוחד האמור רק בתענית בכורים בערב פסח, שמהות התענית היא כדי לפרסם את נס הצלת הבכורים, ולכן כיום שלא מתענים בגלל החולשה, מתקיים פרסום הנס בסיום מסכת. ולכן רק תענית זו הותרה על ידי סיום מסכת, ולא מצינו כן בד’ תעניות ובתענית אסתר.

וכמו כן מובן מדוע לא מקפידים המשתתפים בסיום לאכול בסעודה. כי עיקר ענין הסיום הוא לא הסעודה אלא בעצם היום טוב שנקבע על ידי הסיום, כמבואר לעיל, שעיקר קיום תענית הבכורים הוא בפרסום הנס הנעשה על ידי סיום המסכת. ולכן בעצם ההשתתפות בסיום, כבר מתקיים ה”יום טוב” ונחשב כאילו התענה, ואין צורך לאכול סעודה שלימה בפת.

וגם מובן מדוע אינו צריך להשלים את התענית ביום אחר, ומדוע לאחר שאכל בסעודת הסיום, אינו חייב להמשיך ולהתענות. כי לפי חידושו של הדבר יהושע, עצם קיומה של התענית בזמנינו הוא באמצעות הסיום, והיא גופא, על ידי הסיום יצא ידי חובת התענית כי פרסם בזה את נס הצלת בכורי ישראל במכת בכורות, וקיים בזה את עיקר תכלית מנהג התענית, וכמובן שאינו צריך יותר להשלים את התענית באותו יום או ביום אחר.

והנה בדברי המג”א [הובאו לעיל אות א] מובא, שבמדינותינו נהגו הבכורים להחמיר שלא לאכול בסעודת ברית מילה בערב פסח. ויש לתמוה על הנהוג בזמנינו להקל להשתתף בסעודת סיום ואילו בסעודת ברית מילה מחמירים שלא להשתתף, וצ”ב מהו ההבדל בין סעודת מצוה כברית מילה לסעודת סיום מסכת.

אולם לפי הדבר יהושע שבערב פסח במקום התענית, הסיום קובע ומחשיב את היום ליום טוב, הדברים מיושבים, וכפי שכתב: “דוודאי סעודת ברית מילה דקבוע זמניה היום, אין בו שום זכר לנס, אבל סיום מסכת שמדקדק לסיים זה עצמו הוא זכר לנס”. כלומר, רק כאשר האדם מסיים מסכת ובכך הוא קובע יום טוב, התחדש שקביעת היום טוב משמש כקיום זכר נס הצלת הבכורים במקום התענית, משא”כ כאשר זמן הסעודה קבוע ועומד מצד עצמו [כגון ברית מילה] שאין זה נחשב ליום טוב המסמל את נס הצלת הבכורים, ולכן אי אפשר להגדיר אז את היום ל”יום טוב” שמתיר את התענית. אלא רק סעודת סיום מאפשרת לבטל את התענית ולא סעודת מצוה אחרת [כברית מילה].

ענף ב

פטור מתענית יארצייט על ידי השתתפות בסיום מסכת

ט. הרמ”א (שו”ע יו”ד סימן שעו סע’ ד; סימן תב סע’ יב) כתב: “מצוה להתענות ביום שמת אב או אם”. ובדברי הפוסקים (שו”ת מהר”ם מינץ סימן ט, וכנסת יחזקאל; הובא בדברי סופרים, סימן שעו ס”ק נ) נתבארו שני טעמים לתענית זו:

[א] בגלל אביו ואמו – ביום היארצייט הדין מתוח על המת, וכמו שאמרו בספרי הקבלה שבכל שנה ביום שמת בו המת דנים אותו בבית דין של מעלה. לכן אומר הבן קדיש ביארצייט כדי להוסיף זכויות למת ולהגן עליו, ומשום כך מצוה להתענות ביום זה כדי לכפר על נפשם של אביו או אמו.

[ב] בגלל הבן – הלבוש (סימן תב סע’ יב) כתב טעם לתענית, כי ביום שמת בו אביו או אמו הורע מזלו של הבן, ויש סכנה שיחלש או ימות בו ביום, ולכן הבן מתענה כדי לחזור בתשובה ביום זה.

הכנסת יחזקאל כתב נפקא מינה בין הטעמים: לפי הטעם הראשון, שהתענית נועדה לכפר על נפש אביו או אמו, זוהי מצוה, וכפי שמדוייק בלשון הרמ”א. אך לפי הטעם השני שהתענית היא משום סכנת הבן, התענית היא כמובן רשות בלבד.

ומכל מקום תענית זו היא מנהג, כמו שכתב השל”ה (מסכת תענית פרק נר מצוה) וז”ל: “כבר נתפשט המנהג ברוב תפוצות ישראל להתענות ביום שמת בו אביו או אמו”. וכן מובא בלבוש (שם) ש”נוהגין להתענות יום שמת בו אביו ואמו”.

אמנם בדורות האחרונים יש המקילים בתענית זו. ובמשמרת שלום (אות י, ס”ק טו) הביא בשם ספר חסד לאברהם, שכעת נחלשו הדורות ומחמת שאין בכוחם להתענות על כן אמרו צדיקי הדורות לקיים ביום היארצייט מצות צדקה והכנסת אורחים שהוא דבר השוה לכל נפש. וכן כתב בערוך השלחן: “מי שקשה עליו התענית יפדה בממון ויחלקם לעניים”. וגם הגרעק”א כתב בצוואתו לבניו ובנותיו שיפדו את התענית בלימוד תורה במשך כל ליל ויום היארצייט.

י. ומעתה יש לדון האם הבן יכול להיפטר מתענית יארצייט על ידי השתתפות בסעודת סיום.

בש”ך (יו”ד סי’ שעו סוף ס”ק כז) הביא מתשובות המהרי”ל (סימן קעב) ש”ביום שמת בו אביו או אמו דנהגו עלמא להתענות, אסור לאכול בסיום מסכתא, דהוי כמו דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור”. וכתב בגשר החיים (פרק לב סע’ ז) על דברי הש”ך ש”כבר כתב בבית לחם יהודה שזהו רק כשבא להשתתף בסיום של חברו, אבל אם הוא עצמו למד את המסכת וסיימה, מותר לו לאכול”. אך בדברי סופרים (סימן שעו, עמק דבר ס”ק רצו) כתב שמפשטות דברי הש”ך וכן מהמשנ”ב (סי’ תקסח ס”ק ט וס”ק יד) משמע שאין חילוק בדבר, והכריע לדינא, שביום היארצייט אינו יכול להשתתף בסעודת סיום אפילו הוא עצמו סיים את המסכת [וגם אינו יכול ללוות את התענית ולפורעה ביום אחר]. ומפורש בזה, כי להשתתף בסעודת סיום מסכת שאחר עושה איננו יכול. ואילו בסיום שהבן עושה, נחלקו האם פוטר מחיוב התענית.

והנה לפי המבואר לעיל שבתענית שמקורה במנהג יכול להיפטר מהתענית כשמשתתף בסעודת מצוה משום ש”אדעתא דהכי לא נהגו להתענות”, א”כ גם בתענית יארצייט, מאחר שהיא מנהג, יכול להיפטר מהתענית על ידי סיום. וכן מפורש בספר נטעי גבריאל (אבלות, פרק עב סע’ ג) שהביא שמנהג כמה מקומות לעשות סיום מסכתא ביום היארצייט. וכתב בטעם הדבר “כל שכן מתענית בכורים שהוא דינא דחז”ל [ונתפשט בזה המנהג לעשות סיום ולא להתענות] משא”כ תענית יארצייט שאינו רק מנהג“.

ברם כבר נתבאר לעיל כי לדעת רוב הפוסקים, לא בכל תענית שמקורה מנהג נאמרת הסברא ש”אדעתא דסעודת מצוה לא נהגו להתענות”, שכן בתענית בכורים למרות שיסודה במנהג מכל מקום הוצרכו להוסיף מספר טעמים מדוע הקלו להשתתף בסעודת מצוה וזאת מחמת טורח ערב פסח וכדי שיוכלו לקיים מצוות ליל הסדר כתיקונם. ולפי זה גם כאן, עצם הסברא ש”אדעתא דסעודת מצוה לא נהגו להתענות”, אין די בה להתיר תענית יארצייט.

אכן כבר כתב האלף למגן המובא לעיל “ומכל מקום נ”ל דאם המנהג הוא להקל בסיום מסכתא אין אחר המנהג כלום”. ואם כן, מאחר ונהגו במקומות רבים לעשות סיום מסכת ביארצייט ובזה להיפטר מהתענית, הרי ש”אין אחר המנהג כלום”.

ובפרט לפי הטעם המבואר לעיל, שתענית יארצייט נועדה למטרת זיכוי הנפטר ביום שבו דנים אותו בבית דין של מעלה, הרי שהסיום עולה לזכותו במקום התענית, וכמו שכתב בספר נשמת ישראל (סימן לז אות כא) בטעם המנהג לעשות סיום ביארצייט “כי בעת הסיום מתקבץ כל הזכויות של לימוד כל המסכת ועולה למעלה לפעול תיקונים”.

[ובספר שערי הלכה ומנהג (אבלות סימן קמו) ציין שבמנהגי חב”ד ובספרי תורת חב”ד לא הובא המנהג להתענות ביארצייט, כי בהתאם לשיטת החסידות, בדורות האחרונים צריכים למעט בתעניות וסיגופים, ולכן בזמנינו יכולים לקבל את כל ההשפעות הקשורות ביום זה על ידי עבודה עם הגוף, דהיינו בלימוד תורה ובנתינת צדקה. והוא מוסיף (שם סימן קמז) שנהגו לעשות סיום מסכת, כי ביארצייט ישנם שני עניינים הנראים לכאורה סותרים זה את זה. מצד אחד נהגו להתענות, ומצד שני יש ענין של שמחה והילולא ביום סילוקן של צדיקים, וכפי שנהגו ישראל ביום הסתלקות רשב”י בל”ג בעומר. ולכן כדי לצאת ידי חובת שני עניינים אלו עושים סעודת סיום].

ומכל מקום הוא מסיים: “מכיון שמנהג עריכת הסיום הוא כדי לצאת ידי חובת הדעה שביום ההסתלקות צריך להתענות – אין מקום לעשות סיום בשבת, מכיון שביום השבת אין כל סלקא דעתך אודות ענין של תענית (שיצטרכו לשלול זאת על ידי סיום מסכת) שהרי שבת “אין עצב בה” ומצוה לענגה באכילה ושתיה, ואדרבה, כאשר מקיימים את מנהג עריכת הסיום בשבת מהווה הדבר פגיעה ח”ו בכבוד השבת, שהרי בכך מראים שיש נתינת מקום לענין של היפך התענוג (תענית)”. ולפי זה מיושבת הקושיה על הדבר יהושע [סוף אות יא] מדוע לפי דבריו לא עושים בערב פסח שחל להיות בשבת את סעודת הסיום בשבת, שהרי לפי המבואר כאן, אין מקום לעשות סיום בשבת.

אמנם בספר ציוני הלכה (אבילות עמ’ תקעז) הובא כי הגרי”ש אלישיב “הורה ובא לכל השואלים להתענות ביום היארצייט על אב או אם. ורגיל היה לומר, תענית זו היא מדינא דגמרא, ואינה חומרא או הידור בעלמא, על כן אין לפטור עצמו ממנה, לא בהבאת ‘תיקון’ לבית הכנסת, ואף לא בסיום מסכת“. ולשאלה “האם אפשר לעשות סיום מסכת ולהפטר מהתענית”, השיב הרב אלישיב: “סיום מועיל לערב פסח. מי שיכול, צריך להתענות”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

קריאת המגילה מבעוד יום

קריאת המגילה מבעוד יום בשנות השואה, היו מקומות שנאסר על היהודים לצאת מפתח ביתם לאחר השעה שמונה בערב. בפרוס ימי הפורים בשנת תש”ב, נשאל רבי

קרא עוד

קדושת התפילין

קדושת התפילין א. כתב הרמב”ם (הלכות תפילין פרק ד הלכה כה) וז”ל: “קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו,

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

גרף של רעי

א. טלטול גרף של רעי – סוגיות הגמרא מקור היתר טלטול גרף של רעי, בסוגיות הגמרא במסכת שבת ובמסכת ביצה • טלטול צואה של תרנגולים

קרא עוד

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר “מתורבתת” – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות “ביופסיה” (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר “חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

מראית עין באיסורי אכילה

א. מראית עין ובחדרי חדרים – סוגיית הגמרא חז”ל למדו מהפסוק “וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה’ וּמִיִּשְׂרָאֵל”, כי חובה להיזהר מלעשות מעשים שיביאו לידי חשד • בסוגיית

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.