השתתפות סב וסבתא אבלים בשמחות נכדיהם

מתוך ספר רץ כצבי

השתתפות סב וסבתא אבלים בשמחות נכדיהם

בסימן הקודם הבאנו את שיטות הפוסקים בנדון השתתפות אבל בשמחה בתוך י"ב חדשי אבלותו.

לדעת הרמ"א (יו"ד סי' שצא סע' ב) "המנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י"ב חדש", ובכלל זה בסעודות ברית מילה, פדיון הבן, בר מצוה וחתונות. אולם הגר"ע יוסף כתב בספרו חזן עובדיה (אבילות ח"ב עמ' שנא) וזה לשונו: "אבל בתוך שלשים ים לאבלו מתר להשתתף בסעודת מילה שהיא סעודת מצוה, וכן בסעודת סיום מסכתא, וכן בסעודת הבר מצוה, ובלבד שלא יהיו שם כלי נגינה, אבל שירה בפה שפיר דמי".

ויש לדון לפי המחמירים הנוהגים כשיטת הרמ"א הנ"ל, האם יש מקום להקל, כאשר מדובר בהשתתפות סב וסבתא אבלים בשמחות נכדיהם.

א. במושכל ראשון, השבתי על פי מה שדן ערוך השלחן (יו"ד סימן שצא סע' ח-י) בדעות הפוסקים בדיני השתתפות האבל בשמחות במשך י"ב חודשי האבל אחרי פטירת אביו ואמו, שהביא הרמ"א (יו"ד סי' שצא סע' ב-ג), וסיים: "הנה ביארנו כל הדעות בזה, ונלע"ד במקום הכרח יש לסמוך על דעות המקילות [שאין איסור כלל להיכנס לסעודת מצוה אפילו סעודת נישואין] דהלכה כדברי המיקל באבל. ובשמחת בניו ונכדיו ודאי מותר". והוסיף ערוך השלחן בהלכה הסמוכה (סע' יא) וז"ל: "אם היה סנדק שהוא נקרא בעל ברית או מוהל יכול לאכול על סעודת מילה, דבכהאי גוונא ליכא מאן דהחמיר. וכל שכן אם הוא אבי הבן או אביו של אבי הבן דמותר".

ומפורש בדבריו שיש להקל על הסב להשתתף בשמחות נכדיו בכלל, ובפרט בברית מילה [כי בברית מילה אבי הבן הוא "בעל הברית", שהיא סיבה מיוחדת להתיר לו להשתתף בשמחה זו יותר מכל שמחה אחרת, ולמד ערוך השלחן שהוא הדין הסב נחשב "בעל הברית"].

אלא שהתעורר אצלי ספק, האם כוונתו היתה לסב שהוא אבי אביו של הבן בדווקא, או שגם סב שהוא אבי אמו של הבן, רשאי לאכול בסעודת ברית המילה. ולכאורה אין סיבה לחלק, וכל סב יהיה רשאי להשתתף בסעודת הברית של נכדו, בין אם הוא אבי האב, ובין אם הוא אבי האם. וכמשמעות סתימת דברי ערוך השלחן שכתב "ובשמחת בניו ונכדיו ודאי מותר", ולא חילק בין נכד לנכד.

וכן נקט לדינא הגרש"ז אויערבך, וכפי שמובא בספר הליכות שלמה (תפילה פרק יח סע' טו) כי "מי שלא השאיר אחריו בנים כי אם בנות, מתפלל בן בתו לפני התיבה בשנת האבלות, ואף אם יש אבל בבית הכנסת, חולק עמו בתפילות". ובהערות שם: "דחשיב קצת כבן בנו לענין זה. וכמו כן לענין השתתפות אבל בשמחת נכדו, כגון ברית ופדיון הבן – דנהוג להקל ולהשוות דינו לאב עצמו, משום דבני בנים הרי הם כבנים (יבמות סב, ב), הוא הדין דמותר להשתתף בשמחת בני בנות". ומפורש איפוא כי הגרש"ז נקט להלכה ולמעשה, שבענין השתתפות הסב בשמחות הברית ופדיון הבן של נכדיו, אין לחלק בין בני הבנים לבני הבנות.

ובפשטות, גם אין סיבה לחלק בין סב לסבתא, ולשניהם יהיה מותר להשתתף בשמחת נכדיהם [ראוי לציין כי הנדון כאן הוא לענין השתתפות בסעודת הברית, ולא לעצם ההשתתפות בשעת קיום מצות המילה, שודאי מותרת].

ב. בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א יו"ד סימן תשא) התיר ידידי רבי משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית, לאבל להשתתף בברית המילה של נכדו משני טעמים: [א] "דסעודת ברית מילה שבזמנינו לא דמי לסעודת ברית מילה שאצלם, שהיה נעשה בריבוי שמחה וכמה שעות, משא"כ בזמנינו שרק אוכלים ושותים ושרים יום ליבשה, אינו נראה שזהו ריבוי שמחה. [ב] ועוד טעם נראה שאם ימנע מלבוא, על ידי זה פוגם בשמחת בני המשפחה. לפיכך נראה שבשמחת הברית של נכד אין להחמיר, ואפילו לאכול בסעודה מותר".

וכן הורה הגרי"ש אלישיב, כמובא בספר ציוני הלכה (אבילות עמ' תפה) לשאלת סב האם מותר לו להשתתף בסעודת ברית של נכדו, והורה הגרי"ש כי "אפשר להקל לאחר שלושים". ותלמידו רבי בן ציון קוק ביאר את כוונת הגרי"ש: "לרווחא דמילתא אמר כן, שהרי התיר לסבא להשתתף בנישואי נכד אף בתוך שלושים, כיון שתפגם השמחה בהיעדרו, כל שכן בברית שאיסורה קל יותר" [כפי שנתבאר לעיל בסימן הקודם, שיש פוסקים שהקלו בסעודת ברית מילה שאין בה כל כך שמחה בגלל "צערא דינוקא"].

הרי לפנינו סברא להתיר לסב להשתתף בברית מילה של נכדו, בכדי שלא תיפגם השמחה בהיעדרו.

והיסוד לטעם זה מובא בשערי תשובה (או"ח סי' תקנא ס"ק ג) לענין המנהג שהסבים והסבתות לובשים בגדי שבת בשמחת הברית של נכדיהם בשבוע שחל בו תשעה באב, וז"ל: "ואבי אבי הבן ואבי היולדת גם כן נוהגים להקל וללבוש בגדי שבת, הם ונשיהם. וכמדומה שנוהגים להקל גם בשאר קרובים אשר דרכם אם היו בימים אחרים ללבוש בגדי שבת, הם לובשים גם עתה, וצ"ע בזה. ונראה שצער הוא לאבי הבן והיולדת כשאין מתערבים בשמחתם הקרובים האלה בלבישת לבנים, ולשאר קרובים יש להחמיר". וכן נקט בספר נטעי גבריאל (אבלות פרק כג סע' כב) "בברית של נכד או נין מותר להשתתף, אפילו תוך שלושים". וציין מקור להוראה זו, מדברי ערוך השלחן ושערי תשובה הנ"ל.

ונימוק זה, שאי השתתפות הסב והסבתא בשמחת נכדיהם תגרום צער לבניהם ובנותיהם, בעלי השמחה, ולכן יש להתיר להם להשתתף בשמחה למרות היותם בתוך שנת האבל – כמובן שייך בין באבי אבי הבן, ובין באבי היולדת [וכן בסבתות] וכמפורש בדברי השערי תשובה.

ומכל זה נראה לכאורה שאין כל סיבה לחלק בהיתר הסב והסבתא להשתתף בסעודת הברית של נכדיהם, בין אם הנכד הוא בן בנם, ובין אם הוא בן בתם.

ברית מילה

ג. ונראה לדון בדברים על פי מה שדן רבי עקיבא אייגר (שו"ת מהדורא קמא סימן מב) בשאלה "על דבר יתום שרוצים להכניסו בברית של אברהם אבינו, ואבי אביו יהיה המוהל, ורצון רומ"פ שאבי אביו יברך להכניסו, ומתנגדים לנגדו ואומרים דהתופס התינוק יברך להכניסו, כדכתב הטור והראב"ד והרמ"א".

ובתוך דבריו מי מברך את הברכה, המוהל או הסב, כתב רעק"א כי "אבי האב לו שייכות ענין הברכה יותר מאחר", וזאת על פי דברי הגמרא בקידושין (ל, א) "עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל, כגון זבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות", ודין זה נלמד בברייתא: "ולמדתם אותם את בניכם, אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין, תלמוד לומר הודעתם לבניך ולבני בניך". ומאחר ש"ללמדו תורה זהו חיוב גמור על אבי אב הבן, כדאיתא בקידושין, ועיין בכ"מ דמחויב אפילו לשכור מלמד ללמוד עם בן בנו, ואם כן להכניסו שייך יותר על אבי האב… דבאמת מילה ותורה שייכים להדדי, וכמ"ש בעוללות אפרים (מאמר שצב) שמילה חצונית היא סיבה למילה פנימית מערלת לב, כשימול ערלת לבבו אז יהי' חדרי לבו פתוחים להבין ולהשכיל, עיי"ש. אם כן מילה מבוא למילת הלב להבין ולהשכיל בתורה ומצות… וכיון דהחיוב גמור על אבי האב ללמדו תורה ממילא שייכות הברית יותר עליו, שזהו הגורם לבא לשערי התורה".

למדנו מדבריו, שיש לסב שייכות מיוחדת במילת נכדו, ולכן יש לו קדימות על אחרים – היות והסב גם כן מחוייב ללמד את בן בנו תורה, והברית והתורה קשורים זה לזה [כי הסרת ערלת המילה גורמת לפתיחת הלב לקבל תורה]. ומובן לפי זה מדוע רשאי הסב האבל להשתתף בסעודת הברית של נכדו, כי גם על הסב מוטל חיוב ללמד את הנכד תורה, וזה גורם לו להתדמות לאב הרשאי להשתתף בברית הבן גם בשנת האבל.

ד. אלא שאם כנים הדברים, והשמחה המיוחדת של הסב בברית הנכד, נובעת מחיובו ללמדו תורה – נראה שיש לחלק בין השתתפות הסב בברית של נכד שהוא בן בנו, לבין השתתפותו בברית של נכד שהוא בן בתו.

דהנה פסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"א ה"ב) "כשם שחייב אדם ללמד את בנו, כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך. ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו, שנאמר ושננתם לבניך. מפי השמועה למדו, בניך אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר ויצאו בני הנביאים. אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו, להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן חבירו".

ובכסף משנה (שם) הסתפק האם גם את בן בתו מחויב להקדים לפני בן חברו, וז"ל: "אבל הא מספקא לי אי בן בתו קודם לבן חברו, דאפשר דאין קודם לבן חברו אלא היכא דנתחייב באביו, אבל גבי בת דליכא למימר הכי לא". כלומר, דווקא לבן הבן יש קדימות על פני אחרים, מכיון שכל אב מחוייב ללמד את בנו, ואם כן כשנולד בן לבנו, אזי מחוייב הוא ללמד את הנכד תורה "דנתחייב באביו" – שנתחייב הסב ללמד את בנו, שהוא אביו של הנכד, ומכח זה נובע חיובו ללמד את הנכד תורה. מה שאין כן בנכד שהוא בן הבת, שם הרי אין חיוב ללמד את הבת תורה, ואם כן יתכן שגם אין חיוב ללמד תורה את בנה של בתו. שהרי כאמור, חיוב הנכד נובע מחיוב אביו ללמוד מהסבא, וזה אינו בנמצא בנכד שהוא בן הבת.

ולפי זה, הרי שסברת רעק"א שיש לסב שייכות מיוחדת במילת נכדו [ולכן יש לו קדימות על אחרים], בגלל שגם הסב מחוייב ללמד את בן בנו תורה – נכונה רק בברית של נכד שהוא בן הבן, שאכן מחוייב ללמדו תורה. ברם בנכד שהוא בן הבת – לפי ספקו של הכסף משנה, שיתכן ואין חיוב לסב ללמדו תורה, הרי שאין לסב שייכות מיוחדת במילת נכד זה, ולא יהיה לו דין קדימות על אחרים לענין ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

ולאור האמור לעיל, שגם היתר השתתפות הסב בברית הנכד, הוא בגלל שעל הסב מוטל חיוב ללמד את הנכד תורה, וזה גורם לו להתדמות לאב הרשאי להשתתף בברית הבן גם בשנת האבל. כל זה דווקא בנכד שהוא בן הבן, ולא בנכד שהוא בן הבת, שלפי ספקו של הכסף משנה, יתכן ואין חיוב לסב ללמדו תורה, וצ"ע.

והנה נשים פטורות מתלמוד תורה, כדברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א ה"א) "נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. ואין האשה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד חייב ללמד". ואם כן יוצא שלפי המתבאר לעיל, שהיתר השתתפות הסב בברית הנכד נובע מחיובו ללמד את הנכד תורה, נימוק זה כמובן לא שייך בסבתא, שאינה מחוייבת ללמוד וללמד את בנה תורה, וצ"ע.

פדיון הבן

ה. בסוף דבריו, הביא רעק"א ראיה נוספת, מדוע יש לסב שייכות מיוחדת במילת נכדו, וז"ל: "גם כיון דבכמה מקומות אמרינן בני בנים הרי הם כבנים (יבמות סב, ב; קידושין ד, א), יש לו שייכות לזה יותר מאחר. וכמו שכתב הבאר שבע בספרו צדה לדרך (פרשת בא) באורך על פדיון הבן אם רשאי אבי האב לפדות נכדו, אחר שהאריך דהבית דין או אחר יכולים לפדותו, כתב כל שכן וק"ו שאם מת האב קודם הפדיה שיכול אבי אביו לפדותו, שהרי הוא עדיף טפי לפדותו מאחר דבני בנים כבנים. הרי דיש לאבי האב קדימה בפדיה, מאחר מטעם דבני בנים הרי הם כבנים הכי נמי יש לומר לענין מילה". ומבואר בדבריו, שמתוך ההלכה ש"בני בנים הרי הם כבנים", יש ללמוד שהסב קשור לנכד יותר מכל אדם אחר – ונפקא מינה לדין ברית מילה ופדיון הבן, שיש לסב קדימות לקיים המצוה על פני אחרים.

ברם, כשנעיין היטב בדברי הצידה לדרך, נמצא כי יסוד ההלכה ש"בני בנים הרי הם כבנים" נובע מחיוב הסב ללמד את בן בנו תורה, וז"ל: "ומכל שכן וק"ו שאם מת האב קודם שהגיע הזמן לפדותו, שיכול אבי אביו לפדותו. שהרי הוא עדיף טפי לפדותו מאדם אחר, דבני בנים הרי הן כבנים. והראיה מתלמוד תורה, ככתוב והודעת לבניך ולבני בניך. שוב שמעתי שהעידו אנשים רשומים חסידים ואנשי מעשה תושבים דק"ק פראג עיר ואם בישראל, שגם שם איקלע פדיון הבן, ופדאו אבי אביו בפשיטות בלי פוצה פה ומצפצף. על כן ליבי אומר וגומר ההלכה למעשה וכל שכן שאבי אביו יכול לפדותו בכהאי גוונא, אם עבר האב ולא פדאו, או אם מת האב קודם שהגיע זמנו לפדותו, מטעם דבני בנים כבנים".

ומעתה נראה כי יש לתלות את דברי הצידה לדרך, שקדימות הסב לכל אדם אחר בחיוב לפדות את נכדו, יסודה בחיוב הסב ללמד תורה את בני בניו – בספקו של הכסף משנה. ולפי הצד שהעלה הכסף משנה שבבן הבת יתכן ואין חיוב לסב ללמדו תורה, הרי שאין לסב עדיפות על פני אדם אחר לפדות את בן בתו.

ואם כך, הרי שגם לענין השתתפות הסב בסעודת פדיון הבן של הנכד, נראה שאם ההיתר של הסב להשתתף בברית הנכד, הוא בגלל שעל הסב מוטל חיוב ללמד את הנכד תורה, וזה גורם לו להתדמות לאב הרשאי להשתתף בברית הבן גם בשנת האבל – הוא הדין לפי הצידה לדרך בפדיון הבן. ויהיה הסב רשאי להשתתף בפדיון הבן של נכדו, שהרי גם בפדיון הבן, הסב קודם בגלל דין "בני בנים הרי הם כבנים", הנובע מחיובו ללמד את בן בנו תורה.

ולפי האמור לעיל, יתכן איפוא, שגם דין זה יהיה דווקא בנכד שהוא בן הבן, ולא בנכד שהוא בן הבת, שלפי ספקו של הכסף משנה, יתכן ואין חיוב לסב ללמדו תורה. וכמו כן, גם סבתא לא תוכל להשתתף בשמחת הפדיון של נכדה, מכיון שאינה מחוייבת ללמוד וללמד תורה לבניה ונכדיה [אמנם לעיל [אות א] הובא מדברי הגרש"ז אויערבך שהתיר לסב להשתתף בשמחת נכדו, ולא חילק בדבר].

בני בנים הרי הם כבנים

ו. כאמור לעיל בדברי רעק"א והצידה לדרך, היתר השתתפות הסב בשמחות נכדיו, נובע מההלכה ש"בני בנים הרי הם כבנים", ומכאן הקשר במיוחד בין הסב והנכד.

והנה דין "בני בנים הרי הם כבנים", מוזכר בסוגיית הגמרא ביבמות (סב, ב) לענין קיום מצות פרו ורבו, וכפי שנפסק בשו"ע (אבן העזר סי' א סע' ו) "נולדו לו זכר ונקבה ומתו והניחו בנים, הרי זה קיים מצות פריה ורביה. במה דברים אמורים, כשהיו בני הבנים זכר ונקבה, והיו באים מזכר ונקבה, אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו, הואיל ומשני בניו הם באים, הרי קיים מצות פריה ורביה. אבל אם היו לו בן ובת ומתו והניח אחד מהם זכר ונקבה, עדיין לא קיים מצוה זו". ומפורש איפוא, שגם בני הבנות נחשבים כבנים, לענין קיום מצות פרו ורבו.

אולם לענין חיוב הנכדים בכבוד סבם, נחלקו הפוסקים האם בני הבנות מחוייבים בכבוד סבם.

החיוב בכבוד זקנו מבואר בדברי המדרש (ב"ר פרשה צד; הובא ברש"י בראשית מו, א) "ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, לפיכך תלה יעקב באביו יצחק ולא באבי אביו אברהם". ומבואר, שיש חיוב לכבד את זקנו [אלא שהחיוב בכבוד אביו גדול יותר מהחיוב בכבוד זקנו]. וממדרש זה תמה בדרכי משה הארוך (סימן רמ אות יד) על דברי המהרי"ק (שורש מד) שכתב, שהנכד אינו חייב כלל בכבוד אבי אביו: "וקצת לא משמע כן במדרש [שם] שהביאו רש"י בפירוש החומש בפרשת ויגש גבי ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק". ובהגהותיו לשו"ע (יו"ד סי' רמ סע' כד) הביא הרמ"א שתי דעות אלו: "יש אומרים דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו (מהרי"ק), ואינו נראה לי אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו" [בהסבר שיטת המהרי"ק, ביאר בספר אור אברהם על הלכות תלמוד תורה (פ"א ה"ב) "דדווקא התם, דעיקר יסוד מצות פרו ורבו היינו במה שלשבת יצרה, והיינו במה שיש כאן במציאות ריבוי בנים בעולם מחמתו, אם כן בזה גם בני הבנים נחשבים כבנים. אבל במקום שנאמר דין בן ממש, הרי בזה ס"ל למהרי"ק דלא אמרינן דבני בנים כבנים"].

והנה הגר"א בביאורו לשו"ע ציין ראיה לדעת המהרי"ק מסוגית הגמרא במסכת סוטה (מט, א) "רב אחא בר יעקב איטפל ביה ברב יעקב בר ברתיה, כי גדל אמר ליה אשקיין מיא, אמר לו לאו בריך אנא. והיינו דאמרי אינשי רבי רבי בר ברתך אנא". ופירש רש"י: "בר ברתך אנא, ואין עלי לכבדך כבן". ומוכח מכך שאין חיוב לכבד את זקנו. אמנם כבר כתב הגר"א לאחר שציין "ומגמרא דסוטה ראיה למהרי"ק", וז"ל: "ונ"ל דלאבי אמו פטור וכמ"ש בבראשית רבה (פרשה צד) בני בנות וכו'", עכ"ל. וכוונתו בדבריו הקצרים, למבואר בהגהות יד אברהם על גליון השו"ע: "ואין ראיה משם [מהגמרא בסוטה לשיטת המהרי"ק] דבן בנו אינו חייב בכבוד אבי אביו, שמא דווקא בן הבת אינו חייב, ואולי רב יעקב סבירא ליה כמאן דאמר הובא במדרש רבה פרשת וישב, דבן בתו לא חשוב כבנו ורק בן בנו חשוב כבנו". ודברי המדרש שציינו הגר"א והיד אברהם, הובאו בבראשית רבה (פד, ו) וז"ל: "ויקם יעקב וגו' ויקחו את מקניהם בניו ובני בניו (בראשית מו, ה-ז) א"ר יהודה בר אלעאי, בנות בנים הרי הן כבנים, ובני בנות אינן כבנים".

לפנינו שיטת הגר"א והגהות יד אברהם כי דין "בני בנים הרי הם כבנים", נאמר לענין מצות פרו ורבו גם לבני הבנות. אולם לענין כבוד הסב רק בני הבנים הרי הם כבנים, ולא בני הבנות. וכשיטה זו כתב גם המהרש"א בסוטה (מט, א ד"ה א,ל אשקיין) וז"ל: "אע"ג דבני בנים הרי הם כבנים ואפילו ברא לברתא, כדאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סב, ב), היינו לענין מצות פרו ורבו. והיינו טעמא משום דלשבת יצרה, והאיכא. אבל לענין כבוד אב [בן הבת] אינו כבנים". ובשו"ת אבן ישראל (ח"ט סימן קכו) כתב בביאור שיטתם, מדוע רק בבן הבן נאמר דין "בני בנים הרי הם כבנים", ולא בבן הבת: "והסברא בזה היא, משום דלמשפחותם לבית אבותם כתיב, משפחת האב דווקא. וגם כיון דמצד האב הוא בן לזקנו זה, אינו יכול להיות בן לזקנו האחר".

ומעתה יתכן שאם הטעם להתיר לסב אבל להשתתף בשמחת נכדיו הוא מדין "בני בנים הרי הם כבנים", הרי שלפי שיטת הגר"א והמהרש"א, היות ודין "בני בנים הרי הם כבנים" לא נאמר על בני הבנות, אין היתר להשתתף בשמחתם.

אמנם כבר נתבארו לעיל [אות ב] דברי התשובות והנהגות, הגרי"ש אלישיב והנטעי גבריאל, שטעם היתר השתתפות הסב והסבתא בשמחת נכדיהם בתוך שנת אבלותם, הוא בגלל שאי השתתפותם בשמחה תגרום צער לבניהם ובנותיהם, בעלי השמחה – כמובן שאין כל הבדל בין בני בנים לבני הבנות.

וכן מובא בשם הגרי"ש אלישיב בספר ציוני הלכה (אבילות עמ' תפז) שהתיר לסבא רבא להשתתף בפדיון הבן, ואף לגבי השתתפותו בסעודה לא אסר אלא אמר ש"לא כדאי", ותלמידו רבי בן ציון קוק ביאר את דבריו: "לא אמר רבינו אסור, אלא לא כדאי. מפני שיש מקום להתיר אם תפגם השמחה בהיעדרו, אלא שכיון שאיפלג דרא [כלומר, שה"סבא רבה" רחוק בדור אחד מהסבא] לא ברור שאכן תיפגם השמחה, לכן אמר שעדיף שלא לאכול שם".

בר מצוה

ז. בספר נטעי גבריאל (פרק כו סע' ט) פסק על פי דברי שו"ת זרע אמת (ח"ג סימן קסח) "אב או אם תוך שלושים או תוך י"ב חודש, רשאים להשתתף בשמחת בר המצוה של בנם", כי "זאת השמחה שלהם, שזכו שבנם נכנס לבר המצוה ונפטר האב מעונשו". ובהמשך פסק הנטעי גבריאל על פי דברי ערוך השלחן [הובא לעיל אות א] שסמך על דעות המקילים להשתתף בשמחת בניו ונכדיו" – שהאבלים רשאים להשתתף בשמחת בר המצוה של נכדיהם.

ונראה לדון בדברים, על פי שני הביאורים שכתב המג"א (סי' רכה ס"ק ה) בביאור לשון הברכה "שפטרני מעונשו של זה" וז"ל: "פי' דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו. ובלבוש פירש איפכא, דעד עתה הבן נענש בעון האב". לפנינו שני ביאורים בנוסח הברכה: הביאור הראשון, שהכוונה היא שעד עכשיו האב נענש כאשר הבן חטא בגלל שלא חינך את הבן להתנהג כראוי, אבל מיום שנעשה בן י"ג שנים "מחוייב הוא להתחזק בעצמו למצוות השי"ת" (לשון המשנה ברורה, שם ס"ק ז), ושוב לא יענש האב אם הבן יחטא, ועל כך מברך האב "שפטרני מעונשו של זה". והביאור השני, שכוונת הברכה "שפטרני מעונשו של זה", שעד עתה הבן נענש בעוון האב [ומקור הדברים בילקוט שמעוני (רות רמז תרז) "עד י"ג שנה הבן לוקה בעוון האב"].

ובפירוש שערי רחמים על ספר שערי אפרים (שער ד הערה כד) כתב נפקא מינה בין שני הטעמים, כאשר האב נפטר והסב חי – האם אבי האב לברך ברכה זו צריך כאשר הגיע נכדו לגיל י"ג, והביא בשם שו"ת מעשה איש (יו"ד סימן יד) "שאין שום חיוב על אבי אביו לברך בעד נכדו ברכה זו". ברם בפירוש שערי חיים על שערי אפרים (שם, אות כד) כתב על דבריו: "לענ"ד צ"ע דהלא קי"ל בשו"ע (יו"ד סי' רמה סע' ג) שחייב ללמוד תורה לבן בנו וכו', וממילא אם לא למדו כראוי הוא נענש, ושפיר שייך לומר ברוך שפטרני וכו' לפירוש הראשון המובא במג"א סימן רכ"ה". כלומר, לפי הטעם הראשון ש"ברוך שפטרני" הוא מדין חינוך, הרי שאם נפטר האב, והסב חייב בחינוך ובלימוד תורה עם נכדו, הוא מברך "ברוך שפטרני", כאשר האב לא מברך. אולם לפי הטעם השני לברכת "ברוך שפטרני" , שעד עתה הבן נענש בעוון האב, ברור שאין טעם זה שייך בסב, ולכן הוא אינו מברך.

ומעתה נראה, שלפי דברי הזרע אמת, שהיתר הורים אבלים להשתתף בשמחת בניהם הוא בגלל שמחתם שנפטר האב מעונש הבן, הרי שטעם זה שייך גם בסב, על פי המבואר לעיל, שגם הסב חייב ללמד את בן בנו תורה, ולכן מובן מדוע גם הסב רשאי להשתתף בשמחת בר המצוה של נכדו.

אלא שאם כן, גם דין זה יהיה דווקא בנכד שהוא בן הבן, ולא בנכד שהוא בן הבת, שלפי ספקו של הכסף משנה, יתכן ואין חיוב לסב ללמדו תורה. וכמו כן, גם סבתא לא תוכל להשתתף בשמחת בר המצוה של נכדה, מכיון שאינה מחוייבת ללמוד וללמד תורה לבניה ונכדיה, וצ"ע.

אולם למעשה, הורה הגרי"ש אלישיב (ציוני הלכה אבילות עמ' תצ) שלא רק האב רשאי להשתתף בבר מצוה של בנו בגלל שנפטר מעונשו, אלא גם האם רשאית להשתתף. וכן הסב רשאי להשתתף (שם עמ' תצב). ובטעם ההיתר לסבא, ביאר הגרי"ש אלישיב, כי "מסתמא הוא יגיד שם דרשה". ולשאלה "האם מותר לו [לסב] לאכול שם", השיב הגרי"ש: "מותר, הרי זה רק בר מצוה". מכל מקום תלמיד הגרי"ש, הרב בן ציון קוק, ביאר שם (הערות לג, לח-לט) שאמר כן "לרווחא דמילתא, שכן עיקר ההיתר בכל אלו, בכדי שלא לפגום בשמחת חתן הבר מצוה, והיינו על פי מה שכתב המג"א (או"ח סי' רכה סע' ד; הובא במשנ"ב שם ו) דמצוה על כל אדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה. כלומר, שמחת חתן בר מצוה צריכה להיות כשמחת חתן ביום חופתו, וכשם שבחתונה מותר לאב ואם להשתתף, כדי שלא לפגום בשמחת החתן והכלה, כך בבר מצוה".

נישואין

ח. רבי משה פיינשטיין התיר בכמה מקומות בתשובותיו, להורים להשתתף בחתונת בניהם אפילו בתוך השבעה, משתי סיבות: [א] המקובל הוא שהורים מוציאים ממון רב כדי להשתתף בחתונת בניהם, ולכן העדרותם מהשמחה נחשבת כ"הפסד מרובה", שבגינו הותר לאבל לעשות מלאכה מחוץ לביתו, גם בתוך ימי השבעה. [ב] בגלל הצער הגדול שיגרם לחתן או לכלה, במידה והוריהם לא ישתתפו בחתונתם.

רבי משה פיינשטיין כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קסט) ש"הנה בדבר אבי הכלה או אבי החתן שהיה אבל תוך שבעה ששמעו ממני שהאב מותר לילך לחופת בתו ולחופת בנו, אשר כתב ידידי שיש שתמהים על זה ורוצה לידע המקור. הנה הוא מכנסת הגדולה, הובא בגליון מהרש"א (יו"ד בסימן שצ"א ובסימן שצ"ב) שכתב דיכול האב ליכנס לחופת בתו… והטעם פשוט דצער גדול כזה שלא להיות על חופת בתו ובנו שעדיף הוא מהפסד ממון, דהרי חזינן שהרבה הוצאות מוציא האב לבא על חופת בתו ובנו, אין לך דבר האבד גדול מזה, שמותר אף בתוך שבעה. אבל אבלים האחרים כאח ואחות אין הצער גדול כל כך, ואין להתיר… וכן פשוט שגם להאם יש להתיר כשהיא אבלה על חופת בנה ובתה, והראנ"ח שהביא גליון מהרש"א בסימן שצ"א שלא התיר לה אלא כשבנה החתן לא רצה לישא אם לא תהיה האם שושבינות, אולי פליג דהכנסת הגדולה משמע שמתיר בכל אופן אף שלא יתבטלו הנישואין משום צער האב, ולדינא יש למיזל באבלות בתר המיקל. ולהטעם שביארתי אין חילוק בין תוך שלשים לתוך שבעה, דדבר האבד מותר אף תוך שבעה". ובסיום דבריו הוסיף רבי משה: "וממילא מותרים האב והאם אבלים להיות על החתונה משום צערם הגדול, וגם משום צער החתן והכלה".

רבי משה חזר על פסק זה באגרות משה (שם סימן קעא), ושם הוסיף כי בנדון זה שהאב או האם האבלים יבואו לחתונת בניהם בתוך השבעה "וגם המנגנים בכלי שיר יוכלו לנגן, דהחתן והכלה אין צריכים למעט שמחתם שהוא מצוה בכל עניני שמחה להיות בנישואין, וגם לא נתווסף לאב שמחה יותר במה שינגנו מבעצם החתונה שרק מזה משמח. ובדבר האכילה איתא שם (יו"ד סי' שצא) בגליון מהרש"א ובלבד שלא יאכל בסעודת החתן, אבל נראה שהוא לאכול בתור אורח קרוא להסעודה, אבל אכילה כדרך שאוכלים המשרתים לא שייך לאסור דאין זה אכילה דשמחה. ולכן טוב שיאכל שלא במקום קבוע, אלא איזה מין במקום זה ואיזה מין במקום אחר שיהיה ניכר שהוא רק אכילה בעלמא. ובמקום שהדרך שהאב יושב אצל החתן רשאי לישב שם אף כשאומרים שהשמחה במעונו, אבל טוב שהוא לא יהיה המברך רק מהעונים".

וחזרו הדברים ונשנו גם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן מ אות טז).

והנה רבי משה התיר להורים להשתתף בחתונת בניהם אפילו בתוך השבעה, בגלל צער ההורים שנחשב כ"הפסד מרובה", ובגלל צער החתן והכלה, במידה והוריהם לא ישתתפו בחתונתם. ובמפורש אסר על "אבלים האחרים, כאח ואחות, שאין הצער גדול כל כך" להשתתף בשמחת נישואי קרוביהם. ויש לדון על פי דבריו בהשתתפות הסב וסבתא בשמחת נישואי נכדיהם בזמן שהם אבלים.

ט. אמנם כבר הבאנו לעיל בסימן יח בנדון השתתפות אבל בשמחה ויציאה מביתו, כי דברי רבי משה אינם מוסכמים, ולדעת הגר"ע יוסף (חזון עובדיה, אבילות ח"ב עמ' שדמ) אין היתר לאבל להשתתף בחתונת בנו או בתו, ואף לא בחופה בלבד. ורק רשאי לצאת מביתו ולעמוד בקרבת מקום לשמוע את הברכות. וגם הגרי"ש אלישיב לא הסכים לדברי רבי משה, אלא הורה ש"מותר להורים להשתתף בחופה בלבד, לא בסעודה", כמובא בספר ציוני הלכה (אבילות עמ' תיג).

ואמנם לכאורה מסתבר כי דין הסב והסבתא כדין ההורים, שהרי גם הסב והסבתא מוציאים ממון רב כדי להשתתף בחתונות נכדיהם, ולכן לדעת רבי משה שהתיר להורים להשתתף בתוך השבעה, הוא הדין שהסבים יהיו מותרים בכך, שהרי העדרותם מהשמחה נחשבת בהחלט כ"הפסד מרובה", מטעם זה ניתן להתיר את השתתפותם בשמחה. וכמו כן לנכדיהם, החתן או הכלה, יגרם צער גדול במידה והסב או הסבתא לא ישתתפו בחתונתם [הרבה יותר מאשר אח או אחות].

ולמעשה היסוד להיתר זה כבר נתבאר [לעיל אות ב], שמותר לאבל להשתתף בברית המילה של נכדו מטעם "שאם ימנע מלבוא, על ידי זה פוגם בשמחת בני המשפחה. לפיכך נראה שבשמחת הברית של נכד אין להחמיר, ואפילו לאכול בסעודה מותר". וכפי שהובא בשערי תשובה [שם] שאי השתתפות הסב והסבתא בשמחת נכדיהם תגרום צער לבניהם ובנותיהם, בעלי השמחה, ולכן יש להתיר להם להשתתף בשמחה למרות היותם בתוך שנת האבל.

ואכן, גם הרב אלישיב שהחמיר שאין להורים להשתתף אלא בחופה בלבד, התיר לסבא ולסבתא להשתתף בחופת נכדם בתוך שבעה, אך לא להשתתף בסעודה (ציוני הלכה, אבילות עמ' תטו).

י. וכאשר נשאל הגרי"ש אלישיב (שם עמ' תקי) "האם מותר לסבא להשתתף בשמחת נישואי נכד", לאחר "שחכך בדעתו", אמר: "אם יש צורך אפשר להתיר, ורצוי שיהיה משמש". והטעם "שחכך בדבר", כי הסתפק "עד כמה צער החתן והכלה בהעדר הסבא" [הסברא המבוארת בדברי הערוך השלחן, כדלעיל אות א].

ואף לאחי החתן או הכלה התיר הגרי"ש אלישיב (שם עמ' תקיב) להשתתף בחתונה וללבוש בגדי שבת, אלא ש"עליהם להיות משמשים, ואינם צריכים דווקא להגיש אוכל, העיקר שיהיו בתפקיד. כגון להשגיח שלכל אחד מהאורחים יש מקום, ולהושיב כל אחד במקומו". וגם זה בכדי שלא תפגם השמחה בהיעדרם.

וכן פסק גם הגר"ע יוסף (אבילות ח"ב עמ' שלט) "אירע אבל לאבי הכלה, רשאי הוא להיכנס לסעודת החתן והכלה בכל שבעת ימי המשתה, אף בתוך י"ב חודש לפטירת אמו. וגם שאר קרובי החתן והכלה שהם בתוך י"ב חודש לאב ואם, מותר להם להשתתף בסעודת הנישואין של החתן וכלה, כדי שתהיה שמחת החתן והכלה בשלמותה, ששון ושמחה ישיגו".

וכן נקט לדינא בספר נטעי גבריאל (פרק טז סע' ה) "כשהאבלים הם אביו ואמו של החתן או הכלה, מותרים להשתתף בשמחת בניהם ולאכול שם כרגיל, ולשמוע שם כלי זמר כרגיל, אפילו בתוך שלושים". ובסמוך (שם סע' ו) כתב: "גם בשמחת נכדיהם, מותרים להשתתף כהנ"ל". ובהערות ציין כמקור לדבריו את מש"כ ערוך השלחן [לעיל אות א] ש"בשמחת בניו ונכדיו ודאי מותר" להשתתף. ואת דברי שו"ת רבי טיאה וייל (סימן קז) אשר נשאל: "אם אבי החתן ואבי אביו שהם מתאבלים על שאר קרובים, אם מותרים להיות שושבינים ולאכול שם", וכתב בתוך דבריו: "ואביו ואמו של חתן, אם הם שושבינים עצבים, זה גורם צער לחתן ולכלה, ואין שמחתם שלמה, ולכן מותרים להיכנס אפילו תוך שלושים לקרובים".

שבע ברכות

יא. בספר קיצור דברי סופרים (פרק מא סע' פז-פח) כתב בשם שו"ת זרע אמת (ח"ג סימן קע) וז"ל: "יש אומרים דאפילו אם לא תידחה השמחה, אלא שאם לא ילך הוא, יגרום צער להחתן ולכלה באופן שתתבטל מצות שמחת חתן וכלה, כיון שהוא נכנס בעובי הקורה להשיא אותם, ולכן מותר לו לילך, דמצות שמחת חתן מצוה גדולה היא. ועל פי סברא זו כתב בשו"ת זרע אמת, דהוא הדין האב והאם של החתן או של הכלה, אם הם אבלים בתוך י"ב חודש של אביהם או אמם, מותרים להיכנס בנישואי בניהם, ולישב בסעודה כל שבעת ימי המשתה, כיון דבמבלעדם תתבטל המצוה, דהיינו מצות שמחת חתן וכלה". ובהערה הוסיף: "ונראה דמותר גם לרקוד. אך יזהר שירקוד עם החתן או לפני החתן לשמחו, אבל מה שנוהגים לרקוד גם שלא עם החתן, אסור. כי אין מיעוט שמחה לחתן אם לא ירקוד שם".

ולפי המבואר לעיל, נראה כי גם אצל הסב והסבתא, שייכת לכאורה סברא זו, שאי השתתפותם בשמחה עלולה לגרום צער לחתן ולכלה, ומכאן פתח להתיר על פי דברי הזרע אמת גם את השתתפותם בשבע ברכות של נכדיהם. ובפרט, אם נצרף לכך את דברי ערוך השלחן הנ"ל [הובא לעיל אות א] ש"בשמחת בניו ונכדיו ודאי מותר" להשתתף – ובכלל זה, שמחת שבע ברכות.

ובספר שמירת שבת כהלכתה (פרק סה סע' סו) כתב בדיני השתתפות האבל בשמחות בשבת, שהמנהג הוא, שהאבלים הקרובים לחתן ולכלה אינם משתתפים בסעודות שבע ברכות המתקיימות בשבת מחוץ לביתם, למעט הורי החתן והכלה. והגרש"ז אויערבך התיר גם לסבא ולסבתא להשתתף בשמחת שבע ברכות בשבת, כמו הורי החתן והכלה. ואף שדבריו נאמרו לענין שבת, ברם ניתן ללמוד מזה כי יש מקום להשוות בין דינם של הסב והסבא לדין ההורים לענין השתתפותם בשמחות בזמן אבלם.

וכן הורה הגרי"ש אלישיב, כמובא בספר ציוני הלכה (אבלות, עמ' תקיב) להתיר לאחי החתן או הכלה שהם אבלים להשתתף בשבע ברכות "כמו בחתונה, בין בחול ובין בשבת". וכן התיר לסבא "להשתתף בשמחת שבע ברכות המתקיימת בביתו". בנימוק: "שהרי הותר לו להשתתף בשמחת החתונה, וכל שכן שמותר כשהסעודה בביתו".

 * * *

יב. והנה הש"ך (יו"ד סימן רמה ס"ק א) הביא את ספקו של הכסף משנה, וכתב: "ולי נראה דקודם לבן חברו", ומפורש בדבריו שהסב מחוייב ללמד את נכדו, בן בתו, יותר מכל אדם אחר. וכן הכריע בשו"ע הרב (הלכות תלמוד תורה פ"א ס"ח) וז"ל: "אבל לבן בתו ובן בן בנו, אין חיוב עליו אפילו לשכור מלמד וכו'. אבל אם יכול ואפשר לו ללמוד עמהם בעצמו חייב ללמדם. ולא לאלו בלבד, אלא מצות עשה של תורה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינם יוצאי ירכו שנאמר ושננתם לבניך, וקיבלו חכמים בניך אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר ויצאו בני הנביאים. אלא שמצוה להקדים בניו וכל יוצאי ירכו לתלמידים אחרים".

ומבואר כי להלכה פשטו הש"ך ושו"ע הרב את ספקו של הכסף משנה, ולדעתם מוטל חיוב על הסב ללמד את נכדיו תורה, ואין בזה הבדל בין נכד שהוא בן הבן, לבין נכד שהוא בן הבת. ולפי זה, גם בכל שמחות הנכדים שהותר לסב להשתתף בהן, אין להבדיל בין שמחות של בן הבן, לבין שמחות של בן הבת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

בחירת מין העוּבָּר

בחירת מין העוּבָּר פתיחה בחודש טבת תשע"ט, ידידי הרב אילן סיגלמן, העומד בראש השלוחה האמריקאית של מכון פוע"ה, הפנה את תשומת לבי לשאלה שנשאל: "זוג

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.