א. מרן ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, עמד על ענין יסודי מאד, העובר כחוט השני באגרת הרמב"ן. וכך כתב בעיוניו לאגרת:
"עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד". הדגיש רבנו בהדגשה מיוחדת את ה"תמיד". בראש דבריו: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת". ובהסתכלות להשיג בה את הענוה: "כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ", וכאן: "לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד". וכן להלן "וֶהֱוֵי זָּהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָמִיד אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְמָהּ".
ומבואר בדבריו, כי הרמב"ן סלל באגרתו דרך ברורה ועקבית, שיסודה הוא ההתמדה בכל דבר, אשר היא השורש לכל ההנהגה והמידות הטובות.
ונראה כי יסוד זה מדוקדק לאורכה ולרוחבה של כל האגרת, ונפרט הדברים, כהמשך לדברי מרן הגר"י סרנא:
[א] תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת.
הנהגת הדיבור בנחת היא תמידית, ללא יוצא מהכלל: כל סוגי הדיבור, לכל אדם, ובכל עת. ההדגשה היא על ה"כל". דהיינו שכל הדיבורים כולם יהיו בנחת, תמיד.
[ב] וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ.
שוב, ההדגשה בהנהגה לכבד את הזולת היא כוללת: "כל אדם", וכפי שמפרט הרמב"ן בהמשך הדברים: "אם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך".
[ג] בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ וּבְכָל עֵת, חֲשׁוֹב בְּלִבָּךְ כְּאִילּוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
גם כאן, היסוד להתבוננות "כאילו עומד לפני הקב"ה" הוא תמידי, וכולל את כל החלקים: מחשבה, דיבור ומעשה, בכל עת. וכדברי הרמ"א בתחילת השו"ע "שיוויתי ה' לנגדי תמיד".
[ד] תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם.
מידת הבושה, אף היא, מכל אדם.
[ה] וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶׂיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה.
חיוב התשובה, גם הוא תמידי, ערב ובוקר. כדי שהאדם יחיה כל ימיו בתשובה. וענין זה יבואר במקומו להלן.
[ו]. וַחֲשׁוֹב הַדִּבּוּר קוֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּכָל דָבָר וְדָבָר וְלֹא תֶחֱטָא.
פעם נוספת מדגיש הרמב"ן, שבכל ענייני העולם, העצה להינצל מהחטא, היא התבוננות ומחשבה קודם לדיבור או למעשה, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". והתבוננות זו אינה פוסקת לעולם – כל ימי החיים, ובכל דבר ודבר.
[ז] תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בַּשָׁבוּעַ וְלֹא תִפְחוֹת, לְקַיְּמָהּ וְלָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר הַשֵׁם יִתְבָּרַךְ.
סיומה של האיגרת, מהווה איפוא, המשך מתבקש לכל האמור בה: לקיים את דברי האיגרת וללכת בדרכה תמיד אחר השי"ת.
- • •
למדים אנו מדברי הרמב"ן, כי השגת קנייני היראה והמידות הטובות, וההצלחה בעבודת השי"ת – יסודם אחד: מהלך עבודה תמידי של התבוננות קודם כל הדיבור ומעשה, בכל עת ובכל מצב. התבוננות, הן בחלק המצוות שבין אדם למקום, והן בחלק המצוות שבין אדם לחברו.
כל הדרכותיו של הרמב"ן להשתלם במידות הענווה, בושה, צניעות ויראת שמים, ולהתעלות בתפילה, לחזור בתשובה ולהידבק בה' – מועילות רק אם יסודם בהתבוננות תמידית וקבועה, שמכוחה מכים הדברים שורש ומניבים פירות.
"ועשית הישר והטוב בעיני ה'" – מצוה כוללת לתת את הדעת להבין כיצד להתנהג על פי התורה בכל ענין
ב. ונראה להוסיף כי יסודות העבודה התמידית בהתבוננות בכל דיבור ומעשה, טמונים בדברי הרמב"ן עה"פ (דברים ו, יח), "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" וז"ל:
ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל, לא תקום ולא תטור ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיוצא בזה, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח, א וילפי' לה מהאי קרא) ואפילו מה שאמרו פרקו נאה (עי' תענית ז, ב) ודיבורו בנחת עם הבריות (עי' יומא פו, א) עד שיקרא בכל ענין תם וישר.
מתבאר בדבריו, שמצות "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" אינה מצוה פרטית לעצמה, ואין זה רק ציווי אחד, אלא מצוה כוללת – לתת את הדעת מתוך המצוות שנצטווינו על מה שלא נתפרש לנו, מה רצונו ית' ומה טוב וישר בעיניו. ומצוה זו כוללת ומקיפה את כל מעשי האדם מהחל ועד כלה, בכל הנהגתו עם חבריו, בדינים, במשא ומתן, ב"פשרה ולפנים משורת הדין", ושיהיה "פרקו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות". הכל צריך להיות מבוסס ומושתת על התבוננות תמידית, מה טוב וישר בעיני ה', על ידי התעמקות במה שנתפרש בתורה. שהרי בלתי אפשרי להזכיר בתורה את כל פרטי הפרטים בחיי האדם והנהגתו "עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם". ולכן לאחר שנזכרו בתורה מצוות רבות כדוגמת "לא תלך רכיל, לא תקום ולא תטור ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיוצא בזה – חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר".
וכיצד משכילים לנהוג בכל שאלה המתעוררת ובכל ספק בהנהגה "עד שיקרא בכל ענין תם וישר" – כאשר נותנים את הדעת להתעמק בהן להבין מהו רצון ה'. ועל ידי זה זוכים לעשות את הטוב והישר בעיני ה' בכל משעולי החיים ונסיונותיהם.
נמצאנו למדים, כי מצוה מפורשת בתורה להתבונן בכל דבר וענין.
הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו – מעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל התורה כולה
ג. מצינו בדברי הרמב"ן תוספת לדברים.
בציווי לעשות "הישר בעיני ה'", נצטוו בני ישראל עוד לפני בואם להר סיני לקבל התורה, כלשון הכתוב: "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו" (שמות טו, כה-כו). וביאר האבן עזרא:
כבר הזכרתי שכל שמיעה שאחריו ל' או ב' אין פירוש הדבר לשמוע הדבר, רק להבין טעם הענין הנושא הדבר. והנה זו השמיעה שיבין מה מצווה לעשות, והישר בעיניו תעשה אלו מצוות עשה, והאזנת למצוותיו מצוות לא תעשה, להתבונן מה הם.
הרמב"ן (שם) הביא בקצרה את דברי האבן עזרא:
אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך, פירש רבי אברהם להבין טעם מה שיצוך לעשות.
ומבואר כי הציווי "לעשות הישר בעיני ה'", הוא ציווי מפורש להבין עומק רצון השי"ת הטמון במצוות ולא רק לקיימם, ונצטוו בו בני ישראל עוד לפני קבלת התורה.
לאחר שהביא את דברי האבן עזרא, הוסיף הרמב"ן:
ובמכילתא אמרו, והישר בעיניו תעשה, זה משא ומתן. מלמד שכל הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלה עליו כאילו קיים כל התורה כולה. ועוד אבאר זה בפסוק ועשית הישר והטוב, אם ייטיב עמי האל הטוב.
ויש להבין את דברי המכילתא, היאך מקיים "הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו" את ציווי התורה "והישר בעיניו תעשה". וביותר צריך ביאור, מדוע כל "הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו – מעלה עליו כאילו קיים כל התורה כולה".
אכן, הרמב"ן עצמו, פירש את הדברים כשציין לדבריו בפרשת ואתחנן הנ"ל בענין מצות "ועשית הישר והטוב", שפירושה "גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר". והיינו שנצטווינו להתעמק ולהבין מתוך המצוות שנצטווינו בהם, כדי ללמוד מכך לגבי מה שלא נתפרש לנו, וכך נדע לכלכל את צעדינו בכל נסיונות החיים: בהנהגת האדם עם חבריו, בדינים, במשא ומתן, ב"פשרה ולפנים משורת הדין", ושיהיה "פרקו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות". וכמבואר בדברי הרמב"ן, כי מצות עשיית הטוב והישר בעיני ה' היא מצוה הכוללת בתוכה כל הנהגת האדם לפרטיה, על ידי התעמקות בכל ציוויי התורה מה טוב וישר לפניו ית'.
והיינו כוונת המכילתא ש"הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו מעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל התורה כולה". כי הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו הגיע לדרגה זו רק לאחר שנהג כפי רצון הקב"ה ש"הוא אוהב הטוב והישר", והיינו שהשכיל להעמיק ולהבין מכל מה שציוה ה' בתורתו מהו הטוב והישר בעיניו, ולפיכך שפיר "מעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל התורה כולה", שהרי כלל בהנהגתו את שלמד והשיג מכל התורה כולה.
החיוב לתת את הדעת ממה שנצטוינו על מה שלא נצטווינו מקיף את כל חלקי התורה
ד. החיוב להתבונן בכל מצב, מה התורה דורשת מאיתנו גם כאשר הדברים לא מפורשים, אינו רק במצוות שבין אדם לחברו, כמבואר בדברי הרמב"ן בביאור מצות "ועשית הישר והטוב", אלא אף במצוות שבין אדם למקום, קבעה תורה מצוה כוללת – מצות "קדושים תהיו", להתבונן במצוות התורה כדי להשכיל מתוכן כיצד ראוי לנהוג במצבים שלא נתפרשו בהם מצוות, כדבריו הידועים הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים (ויקרא יט, ב) וז"ל:
קדושים תהיו, פרושים תהיו. כבר אמרו רבותינו (תו"כ ריש הפרשה) שהפרשה הזו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב [רש"י], אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והענין, כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו, יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה".
ומתבאר בדברי הרמב"ן כי שני ציוויים כלליים נאמרו בתורה: האחד, "קדושים תהיו". והשני, "ועשית הישר והטוב". ושווים הציוויים בגדרם, וכשם שכללה התורה את כל תורת הנהגת האדם עם חבריו "לתת דעתך ממה שצוך על מה שלא צוך" בציווי "ועשית הישר והטוב" – כך גם בענייני איסור והיתר, קדושה, פרישות וטהרה, ישנם הפרטים שעליהם נצטווינו להתבונן ולהעמיק בהם, והוא הציווי הכללי של "קדושים תהיו", וכמפורש בדברי הרמב"ן עצמו שהשווה את שני הציוויים זה לזה.
נמצא כי בכל חלקי התורה יש חיוב התבוננות תמידית – דעת מתוך מה שנצטווינו על מה שלא נצטווינו, במצוות שבין אדם לחברו – בדינים במשא ומתן וכיוצא בזה, ובחיובי האדם למקום – קדושה, טהרה ופרישות.
- • •
מעתה ברור איפוא, כי באיגרת שכתב הרמב"ן לבנו, להדריכו בנתיבות היראה והמידות, מודגשת במיוחד החובה להתבונן בכל עת ובכל מצב, כפי שהבאנו לעיל [אות א] מדברי מרן הגר"י סרנא, וכמדוקדק לאורך כל דברי האיגרת. כי יסוד זה מקיף את כל תחומי החיים, כדברי הרמב"ן בפרשת ואתחנן ובפרשת קדושים הנ"ל – שבכל הנהגות האדם, עליו להתבונן מה רצון ה' בתורה.
"דבריך ומעשיך ומחשבותיך ישרים" – מכוחה של ההתבוננות
ה. ממוצא הדברים יבוארו דברי הרמב"ן בסיום האגרת:
וַחֲשׁוֹב הַדִּבּוּר קוֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּכָל דָבָר וְדָבָר וְלֹא תֶחֱטָא, וּבָזֶה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים.
הרי לנו, שהשגת הדרגה המופלאה שכל חלקי מעשי האדם – במחשבה, בדיבור ובמעשה, הם ישרים – היא תוצאה של התבוננות בכל דבר ודבר. והדברים מבוארים ומדוקדקים לפי מש"כ הרמב"ן הנ"ל בביאור מצות עשיית "הישר והטוב". "ישרות" במחשבה, בדיבור ובמעשה, מגיעה לאחר נתינת הדעת להתבונן מתוך המצוות שנצטווינו על מה שלא נתפרש לנו, מה רצונו ית' ומה טוב וישר בעיניו. וכדברי הרמב"ן, שעל ידי נתינת הדעת זו, ישכיל לעשות "הטוב והישר בכל דבר, עד שיקרא בכל ענין תם וישר". והיינו דברי הרמב"ן באיגרת, שהתבוננות לפני כל דבר, מצילה מן החטא, ומעלה את האדם על דרך סלולה, שכל דבריו, מעשיו ומחשבותיו – ישרים. כי רק מכוחה של ההתבוננות משיג את עשיית הישר בעיני ה' בכל מעשיו.
והנה במסילת ישרים (פרק ב) הרחיב את הדיבור בביאור מידת הזהירות "שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה ולא ילך במהלך הרגלו כעוור באפילה". ובסיום ביאור חלקי מידת הזהירות (סוף פרק ג) כתב, וז"ל:
כללו של דבר, צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו, מה הוא הדרך האמיתי לפי חוק התורה שהאדם צריך לילך בו. ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא, כי על ידי זה ודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע וליישר כל דרכיו.
מבואר בדבריו, כי על ידי ההתבוננות זוכה האדם: [א] להיטהר מכל רע. [ב] וליישר כל דרכיו.
ונפלא מאד, שהדברים מפורשים בדברי הרמב"ן באיגרת, שעל ידי ההתבוננות בכל דבר ודבר:
[א] לֹא תֶחֱטָא. [ב] וּבָזֶה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים.
ולא יפלא איפוא, שדווקא בדברים אלו חתם הרמב"ן את איגרתו. שכן זהו יסוד כל דברי האיגרת – להתבונן במעשיו תמיד, ככל המבואר, ועל כן ראוי לפרשם בסיום וסיכום הדברים.
"דיבורו בנחת" – מכלל מצות עשיית הישר והטוב
ו. לפי זה מוטעם בתוספת ביאור ענין נוסף המודגש באיגרת שלוש פעמים – חובת הדיבור בנחת.
[א] תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת.
[ב] עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד, כָּל דְּבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת.
[ג] וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ אַל תַּעֲנֵהוּ בְּקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת, כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ.
מבואר כאן, שענין הדיבור בנחת, חשוב מאד כדי לקבוע באדם את מידת הענוה, כי האדם מתרגל על ידי דיבורו בנחת לרכוש מידה זו. ולכשנדייק בדברי הרמב"ן בפרשת ואתחנן, שהבאנו לעיל [אות ב], הרי שענין הדיבור בנחת הוא דוגמא שמביא הרמב"ן להנהגת האדם בדרך הטוב והישר בעיני ה', כדבריו:
חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא, ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר.
ולמבואר, נראה שלא בכדי בחר הרמב"ן בענין הדיבור בנחת, בבואו להדריך את בנו בנתיבות הענוה והיראה הלכה למעשה. אלא יסוד גדול הורה בזה, שמכיון וההתרגלות במידה זו, היא אחת הדרכים שבהן ניכרת באדם מידת הישרות הבאה מתוך ההתבוננות, הרי שראוי לקובעה כאבן פינה לבנין מידות הענוה והשגת היראה.
נמצא, שהחזרה שלוש פעמים על חובת הדיבור בנחת, היא חלק בלתי נפרד מכל המהלך היסודי הבא לידי ביטוי באיגרת – לקבוע את חובת ההתבוננות באדם, ובחר בה הרמב"ן באופן מיוחד, כדי שמכוחה ישתלם האדם בקנייני מידות הענוה והיראה, ואז יהיו כל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו של האדם, ישרים, ולא יבוא חטא לידו.
ההולכים שלא בדרכי היושר אינם נקראים "בניו"
ז. והנה מי שאינם הולכים בדרך היושר, להתבונן במעשיהם ולהתעמק להבין מהו רצון ה' במצוות התורה, לעשות "הטוב והישר בכל דבר, עד שיקרא בכל ענין תם וישר", לא רק שאין בידם מגן וצינה לסור מהחטא, וליישר את דרכיהם, אלא שבהנהגה זו הם מפקיעים עצמם מהיות "בניו" של הקב"ה. וכמו שביאר הרמב"ן עה"פ (דברים לב, ה) "שחת לו בניו מומם דור עקש ופתלתל", וז"ל:
וקראם לא בניו, כאשר יקראם בניו בעת רצון, ואמר כי הם דור עיקש ופתלתל, כי העקשות הפך היושר כענין שנאמר (מיכה ג, ט) ואת כל הישרה יעקשו, והפתלתל היפך הצדיק. ואחרי שהוא צדיק וישר והעם בהיפך מזה אינן בניו, אבל הם משחיתים לו, ושיעור הכתוב שחת לו מומם את לא בניו דור עקש ופתלתל. והנה הטעם שלא בא חסרון מעלתם מפעל הצור כי הוא תמים ולא יבוא בו חסרון לעולם, אבל מומם הוא המשחית אותם לפני אביהם.
בהליכה בדרכי השי"ת לעשות הישר בעיניו, דהיינו להתבונן מה רצונו במצוותיו, נקראים "בניו" של הקב"ה. שהרי הקב"ה "טוב וישר" (תהלים כה, ח) ו"אוהב הטוב והישר [לשון הרמב"ן הנ"ל בפרשת ואתחנן]. ואם כן, רק הנוהגים ביושר והולכים בדרכיו נקראים "בניו", ומי שאינם הולכים בדרכי היושר והטוב אינם נקראים "בניו", אלא "דור עקש ופתלתל".
בעשיית הישר – השכר מגולה
ח. בסופה של האיגרת מסיים הרמב"ן בהבטחה למי שיקיים את דברי האיגרת:
למען תצליח בכל דרכיך ותזכה לעולם הבא הצפון לצדיקים.
ונראה להטעים את הדברים לאור המבואר לעיל, על פי מש"כ בספר שם דרך – הישר והטוב (פרק אחרית דבר), וז"ל:
ומצינו תמיד סמוך לדברי התורה המצווים לעשות הישר והטוב את מתן שכרהם בצדם. בפרשת בשלח נאמר: "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה וגו' – כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו, כו). בפרשת ואתחנן כתיב: "ועשית הישר והטוב בעיני ה' – למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך" (דברים ו, יח). ובפרשת ראה: "למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלקיך" (דברים יב, כח). וכן: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך, כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמור את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום לעשות הישר בעיני ה' אלקיך" (דברים יג, יח-יט). ונמצא כי בכל מקום שבו הישר והטוב, שם השכר מגולה.
ולפי האמור, אף כאן, בסיומה של האיגרת, לאחר שהמקיימה קובע בעצמו את מידות ההתבוננות התמידית לכוון את כל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו שיהיו ישרים, ובכך מקיים למעשה את מצות "ועשתי הישר והטוב" – הרי שהשכר מגולה, והצלחתו מובטחת.
