התגוננות מפני אנטישמיות ופיגועים בארץ ובחו"ל – האם דינם כ'מלחמת מצוה'

פרק א: התגוננות בשבת מפני נכרים המתקיפים 'ערים הסמוכות לספר'

פרק ב: כיבוי הצתות לאומניות בשבת

פרק ג: מלחמה 'תקשורתית' בשבת

בעקבות אירועי האלימות והמתקפות האנטישמיות החוזרות ונשנות נגד יהודים ברחבי ארצות הברית, ובראשם הרצח בבית חב"ד בסאן דייגו, קליפורניה, ותקיפות יהודים בניו ג'רזי ובמונסי, ניו יורק. ולאחר המהומות האלימות שהתרחשו בארצות הברית בחודש סיון תש"פ (מאי 2020), ביקשתי ללבן עם בני החבורה, מה הן דרכי ההתגוננות מפני מתקפות מחבלים ופורעים המותרות בשבת.

למרבה הצער, המציאות העגומה היא, שכתיבת צלבי קרס או כתובות נאצה על קירות בתי כנסת, קללות, אלימות של ממש, ולפעמים דקירות וניסיונות רצח – הפכו לדבר שכיח ברחבי ארצות הברית.

הרב יעקב זקס, רב בית הכנסת The Chai Center, Dix Hills, NY, פרסם מאמר תחת הכותרת: KRISTALLNACHT 2020 – DOES ANYONE CARE? [ליל הבדולח 2020 – האם מישהו מודאג?], ובו הדגיש את העובדה שההפגנות בלוס אנגל'ס, לא היו במרכז העיר, ב – Hollywood Boulevard, Rodeo Drive Staples Center, Beverly Hills, UCLA, California State University, אלא דווקא באיזור Fairfax שבו מתגוררים רבבות יהודים, ובתוכו עשרות בתי כנסת, בתי ספר, מסעדות כשרות וחנויות של יהודים – שרבים מהם אכן הושחתו, נבזזו ונפגעו בהתפרעויות, היו מכוונות לשם על ידי גורמים אנטישמיים מובהקים.

המצב שבו נמצאים כיום יהודי ארצות הברית עורר אותנו לבחון האם מדובר במצב של 'מלחמה', אשר לו הלכות ודינים משלו, ובפרט בהלכות שבת.

פרק א: התגוננות בשבת מפני נכרים המתקיפים 'ערים הסמוכות לספר'

א. במסכת עירובין (מה, א) מבואר כי "נכרים שצרו על עיירות ישראל, אין יוצאין עליהם בכלי זיינן, ואין מחללין עליהן את השבת. במה דברים אמורים, כשבאו על עסקי ממון. אבל באו על עסקי נפשות, יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללים עליהן את השבת. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רבן נחמן, ובבל, כעיר הסמוכה לספר דמיא. ותרגומא, נהרדעא". בהמשך הסוגיא מובא: "דרש רבי דוסתאי דמן בירי, מאי דכתיב (שמואל א כג, א) וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת הַגֳּרָנוֹת. תנא, קעילה עיר הסמוכה לספר היתה, והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש, דכתיב (שם) וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת הַגֳּרָנוֹת".

מדברי הגמרא למדנו שלושה חילוקי דינים:

• נכרים שצרו על ערי ישראל על "עסקי נפשות" – בכוונה להרוג, מחללים שבת להגנה מפניהם.
• נכרים שצרו על ערי ישראל על "עסקי ממון" – בכוונה רק לבזוז את ממונם ולא להורגם, אסור לחלל שבת במלחמה נגדם.
• כאשר נכרים צרו על "עיר הסמוכה לספר", אפילו אם הגיעו רק על "עסקי תבן וקש" – במטרה לבזוז ממון בלבד, מותר לחלל שבת במלחמה נגדם.

דברי הגמרא טעונים ביאור, האם הדינים שנתבארו נאמרו דווקא בארץ ישראל, או על "ערי ישראל", דהיינו מקומות בהם מתגוררים יהודים, בכל רחבי העולם.

לשם כך יש לבאר מה מוגדר "עיר הסמוכה לספר" – האם מדובר דווקא בעיר השוכנת בגבולה של ארץ ישראל, או בכל מקום שיש בו ישוב קבוע של יהודים בעולם הסמוכה לישובים של נכרים.

בעיר הסמוכה לספר – אפילו באו על עסקי קש ותבן מחללים את השבת

ב. בדברי רבותינו הראשונים נתבארו הטעמים לדין זה:

• רש"י (ד"ה לספר) פירש: "לספר, עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאין עליהם, שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם". ולכאורה משמע מדבריו כי ההיתר לחלל שבת נאמר רק לצורך הגנת ישובים הסמוכים ל"ספר" – הגבול בין ישראל לאומות העולם, מחשש פן יצליחו הנכרים ללכוד את העיר הנמצאת בסמוך לגבול, ומשם תהיה הדרך סלולה בפניהם לכבוש את כל הארץ.
• רבנו חננאל פירש: "עיר הסמוכה לספר, פירוש על שפת הים". ונראה מדבריו, כי בעיר הנמצאת על שפת הים הסכנה גדולה יותר מכל מקום בפנים הארץ, ולכן מותר לחלל שבת להגנה מפני מתקפת נכרים במקום זה.
• הראב"ן (סי' שסג) ביאר: "דכיון דסמוכה לספר, אם יעמדו ישראל על ממונם יהרגום ולא ייראו, כיון דסמוכי לגוים אחרים". נכרים הבאים על "עסקי קש ותבן" לא יראים מלהרוג את היהודים אם לא ימסרו להם את ממונם, כי יסמכו על כך שהנכרים הגרים בקרבת מקום יבואו לעזרתם, ולכן יש חשש ברור של סכנת נפשות. וכן מפורש בדברי המאירי (עירובין מה, א ד"ה והלכתא) שכתב: "ובעיר הסמוכה לספר, כלומר שהיא קרובה לעיירות האוייבים, אפילו לא באו על עסקי קש ותבן, יוצאין עליהם בכלי זיין ומחללים עליהן את השבת, פירוש דמתוך שצרתם קרובה יבואו מממון הקל לעיסקי נפשות".

וכן פירש האור זרוע (הלכות שבת סימן פד) "אפילו אם באו לשלול בעלמא, שיוצאים עליהם בשבת בכלי זיין, שכששוללים אז כמו כן הורגים".

"עיר הסמוכה לספר" – בארץ ישראל או גם בחו"ל

ג. נפקא מינה ביו הטעמים שנתבארו, האם הדינים שנתבארו בגמרא על "עיר הסמוכה לספר" נאמרו דווקא בערים הסמוכות לגבולה של ארץ ישראל, או על גם "ערי ישראל", דהיינו מקומות בהם מתגוררים יהודים, בכל רחבי העולם.

בדברי רש"י שהובאו לעיל, מפורש כי מדובר בדווקא על המקומות הנמצאים בגבולה של ארץ ישראל, ורק שם התירו לחלל שבת גם כשהנכרים צרו על "עסקי קש ותבן", כדי שלא ימשיכו מערים אלו לכבוש גם את הערים הנמצאות בתוך תחומה של ארץ ישראל. אולם בהמשך דבריו (ד"ה תרגומא) פירש רש"י את הגמרא: "אי זו היא עיר בבבל דהויא סמוכה לספר, נהרדעא, שהיתה סמוכה לנכרים מצד אחד, ולעיירות שיושבין בהן בני גולה מצד שני", משמע שלא מדובר בגבולות ארץ ישראל, שהרי נהרדעא היתה בבבל, ולא במקום הסמוך לגבולות ארץ ישראל, וצ"ע.

ואכן בתורת חיים (ד"ה ובבבל) פירש: "דנהרדעא לאו סמוכה לספר היה, והכי קאמר, בבל כיון דעיירות עובדי כוכבים סמוכות שם לעיירות ישראל, כדאיתא בפ"ק דיבמות (טז, ב) צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו (איכה א, יז), אמר רב כגון הומניא לפום נהרא. לכך אפילו עיר היושבת באמצע המדינה ולא באו אלא על עסקי תבן וקש, הוה ליה כעיר הסמוכה לספר, ומחללין עליהן את השבת. שאם לא יעמדו נגדם, איכא למיחש שמא יבואו פתאום וילחמו עליה ויכבשו ויהרגום. ותרגומא נהרדעא דווקא, לפי שיש שם יישוב קבוע וישראל הרבה, לכך ראוי לחלל את השבת בשבילם. אי נמי, לפי שהיו שם עיירות של עובדי כוכבים סמוכות לה". מבואר בדבריו, שההיתר לחלל שבת בהתגוננות מפני נכרים שצרו על "עיר הסמוכה לספר" נאמר גם בחו"ל על ישוב יהודי הנמצא בסמוך לעיירות של נכרים.

וכן נראה מדברי ההגהות מיימוניות שכתב על דברי הרמב"ם (הלכות שבת פ"ה הכ"ג) "בעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, מחללין עליהן את השבת", וזה לשונו: "וכל שכן אנו שאנו שרויים עמהם, שמותר". וכוונתו לומר כי תושבי חו"ל הדרים בין הנכרים, שיש להם דין "עיר הסמוכה לספר", שמותר להם לחלל שבת כנגד נכרים הבאים על "עסקי תבן וקש", היות והנכרים הבאים על "עסקי תבן וקש" לא יראים מלהרוג את היהודים אם לא ימסרו להם את ממונם, כי יסמכו על כך שהנכרים הגרים בקרבת מקום יבואו לעזרתם. וכפי שכתב הראב"ן, בהמשך דבריו [לעיל אות ב] "דכיון דסמוכה לספר, אם יעמדו ישראל על ממונם יהרגום ולא ייראו, כיון דסמוכי לגויים אחרים. וכל שכן אנו שאנו יושבים בתוכם, שלא יראו מלהרוג, ומחללין את השבת ומצילין".

וכן מפורש בדברי האור זרוע (הלכות שבת סימן פד) "כל שכן עתה שאנו דרים ביניהם, שאפילו אם באו לשלול בעלמא, שיוצאים עליהם בשבת בכלי זיין, שכששוללים אז כמו כן הורגים". דברי האור זרוע הובאו בהגהות אשרי על הרא"ש (עירובין פרק ד סימן ו) "ובזמן הזה, אם באו שוללים על עסקי ממון יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. וכן מותר לכבות את הדליקה בזמן הזה, מפני שיש שדרים בין קצת אומות [כשיש דליקה באים] ושוללים והורגים, ולא גרע מעיר הסמוכה לספר. ואין לחלק בין היכא שצרו [הנכרים] כבר, לאומרים שרוצים לבוא לשלול. אלא כשהקול יוצא שרוצים לבוא לשלול, אע"פ שלא באו עדיין, מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר, כדי שלא יבואו, ואין מדקדקין בפיקוח נפש". מבואר בדבריו, כי בזמן הזה מותר לחלל שבת בכל מקום שדרים בו יהודים בין נכרים, כדין "עיר הסמוכה לספר".

נמצאנו למדים מדברי התורת חיים, ההגהות מיימוניות והאור זרוע, כי דין "עיירות הסמוכות לספר" לא נאמר בהכרח על עיירות הנמצאת בגבולה של ארץ ישראל, אלא על כל ישוב יהודי קבוע ברחבי העולם, הנמצא בסמוך ליישובים שגרים בהם נכרים, אליהם יכולים להימלט הפורעים הבאים על "עסקי קש ותבן". או לחלופין, יש חשש שהנכרים הדרים בסמוך יבואו לעזרת הפורעים ויצטרפו אליהם במעשי הביזה וההרג.

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סימן ט פ"א) ביאר כי ענין זה התחדש בדברי רב יוסף בר מניומי אמר רבן נחמן "ובבל, כעיר הסמוכה לספר דמיא. ותרגומא, נהרדעא", ולכאורה לא מובן "מה משמיענו רב יוסף בר מניומי, הא הרי זהו ממש הדין של עיר הסמוכה לספר שאמרו עליו, שאפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת, ואיזה סלקא דעתין היה לומר שנהרדעא אין לה הדין של עיר הסמוכה לספר, שצריכין לאשמיענו עליה". וביאר הציץ אליעזר: "אבל דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, דבבבא קמא (פג, א) איתא, תנו רבנן לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר וכו', אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן בבל כעיר הסמוכה לספר דמי, ותרגמא נהרדעא. ומפרש שם רש"י, ואשמעינן רב נחמן, דהואיל ויש בבבל ישוב קבוע וישראל הרבה, מותר לגדל כלבים בעיר הסמוכה לספר, כאילו היא מארץ ישראל. הרי שרש"י בעצמו עמד על השאלה הנ"ל מה משמיענו רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, ומפרש שהחידוש הוא, אף על פי שהוא לא מארץ ישראל, והיינו שעצם דין עיר הסמוכה לספר נאמר על ארץ ישראל, ורב יוסף בר מניומי מחדש שהיה בעיר הסמוכה לספר בחו"ל במקום ישוב קבוע וישראל הרבה. וזהו מדויק גם בדברי רש"י בעירובין, שגבי עיר הסמוכה לספר כותב ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם, והיינו שהמדובר בארץ ישראל, והחשש שיכבשו את הארץ, ולכן משמיענו רב יוסף בר מניומי שהוא הדין נהרדעא בבבל, מכיון שסמוכה לנכרים מצד אחד ולעיירות שיושבין בהן בני גולה מצד שני".

ובספר תרומת הגורן (סימן עח) הוסיף בענין זה: "גם קעילה לא היתה מבחינה גאוגרפית על גבול א"י ממש, וקרובה היתה לעדולם וסמוכה לחברון, ואע"פ כן נדונה בימי דוד כעיר הסמוכה לספר, משום שהפלישתים ישבו בגת ובסביבתה. נמצינו למדים שעיירה הסמוכה לספר, אין הכוונה יושבת על גבול המדינה בסמוך למדינה זרה, אלא כל שבסמוך לישוב היהודי שוכנת אוכלוסיה לא יהודית עויינת, נדון הישוב היהודי כיושב על הספר. שהרי נהרדעא לא ישבה על הגבול של מדינה שונה ממנה, כי גם היא השתייכה לבבל כמו חברותיה, ואע"פ כן נדון הישוב היהודי הגדול שבה כישוב על ספר".

בזמן הזה מחללים שבת אפילו אם באו הנכרים על עסקי ממון

ד. להלכה נפסק בשלחן ערוך (או"ח סי' שכט סע' ו) "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללים עליהם את השבת; באו על עסקי נפשות, ואפילו סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללים עליהם את השבת. בעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, מחללים עליהם את השבת". והרמ"א הביא להלכה את דברי האור זרוע: "ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא".

בהלכה הסמוכה (שם סעי' ז) הביא מרן המחבר גם את דברי האור זרוע: "יש מי שאומר שבזמן הזה אפילו באו על עסקי ממון, מחללין. שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות". וכתב הרמ"א: "ומכל מקום הכל לפי הענין". והמשנה ברורה (ס"ק יז) הוסיף: "הכל לפי הענין, היינו לפי מה שמשער כעסן ופחזותן".

בכף החיים (ס"ק כח) ביאר כי מרן המחבר כתב את ההלכה בלשון "יש מי שאומר, לא מפני שיש פלוגתא בזה, אלא כי כן דרך השו"ע, דדין שלא מצאו כי אם בפוסק אחד, כותב אותו גם כן בשם יש מי שאומר".

מפשטות הדברים יוצא איפוא, כי בזמן הזה, בכל מקום שנכרים באים "על עסקי ממון", מותר לחלל את השבת, משום שמדובר בפיקוח נפש, נוכח הסכנה המיידית "שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות".

חילול שבת להגנה מפני נכרים הבאים על עסקי ממון – מהלכות 'פיקוח נפש' או מדיני 'כיבוש' ו'מלחמה'

ה. בדברי האור זרוע שהובאו לעיל [אות ג] "כשהקול יוצא שרוצים לבוא לשלול, אע"פ שלא באו עדיין, מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר, כדי שלא יבואו, ואין מדקדקין בפיקוח נפש", מפורש כי ההיתר לחלל שבת הוא מהלכות פיקוח נפש, וכפי שכתב ידידי רבי אברהם אבידן (שבת ומועד בצה"ל, עמ' ה) "הרי לנו ראיה ברורה מדברי האור זרוע שהיתר המלחמה הוא מדין פיקוח נפש. שאם לא כן, מדוע הוא מנמק את היתר היציאה למלחמה בשבת כאשר יוצא קול שהאויב עלול לפשוט על העיירה, בכך שאין מדקדקין בפיקוח נפש. כן ניתן להוכיח זאת מדברי המחבר בשו"ע (שם סע' ו) שאפילו סתם, כלומר שלא ידוע בודאי שהנכרים באו על עסקי נפשות, מחללין עליהם את השבת, וראה שם במשנה ברורה (שם ס"ק יג) שביאר זאת משום הספק נפשות להקל".

בהמשך דבריו כתב הרב אבידן: "הוכחה נוספת שהיתר הלחימה בשבת נובע מההלכה של פיקוח נפש, אפשר להביא מדברי הרז"ה (שבת יט, א) בטעם חיוב הקדמת המלחמה ג' ימים קודם השבת, מפני שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש".

מאידך גיסא, מלשון רש"י [לעיל אות ב] בפירוש טעם ההיתר לצאת למלחמה בעיר הסמוכה לספר אפילו על עסקי קש ותבן "שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם", נראה שההיתר הוא מדיני הכיבוש של ארץ ישראל. וכן משמע מדברי התוספות בעירובין (שם מה, א ד"ה אי) שכתבו בתוך דבריהם "מדקאמר וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה, דקרי ליה מלחמה, ומסר דוד נפשיה עליה אף על פי שלא באו אלא על עסקי תבן וקש, שמע מינה דמחללין עליה נמי את השבת". ומבואר כי ההיתר של דוד המלך להילחם בקעילה "על עסקי תבן וקש" היה מדיני מלחמה וכיבוש ארץ ישראל, ולא מהלכות פיקוח נפש [ולקמן יבואר נפק"מ בזה].

חילול שבת בערים הסמוכות לספר – בארץ ישראל מדיני 'כיבוש' ו'מלחמה' ובחו"ל מהלכות 'פיקוח נפש'

ו. הרוגאצ'ובר ביאר בספרו צפנת פענח, את שיטת הרמב"ם (הלכות שבת פ"ב הכ"ג) לחלק בין ההיתר לחלל שבת בעיר הסמוכה לספר בארץ ישראל שאינו מהלכות פיקוח נפש, אלא מדיני כיבוש ארץ ישראל. ואילו בערים "הסמוכות לספר" בחו"ל, דהיינו ישובים יהודים הנמצאים סמוך לנכרים, ההיתר הוא מהלכות פיקוח נפש.

לביאור הדברים נקדים את האמור בספר דברים (כ, כ) במצות המלחמה וכיבוש הארץ: "וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ". ובמסכת שבת (יט, א) דרשו חז"ל: "תנו רבנן, אין צרים על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו אין מפסיקים. וכן היה שמאי אומר, עַד רִדְתָּהּ [שתהא כפופה לך, רש"י] – אפילו בשבת". וכן פסק הרמב"ם (שם הלכה כה) "צרין על עיירות הגוים שלושה ימים קודם לשבת, ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת, עד שכובשין אותה. ואף על פי שהיא מלחמת הרשות, מפי השמועה למדו עַד רִדְתָּהּ, ואפילו בשבת. ואין צריך לומר במלחמת מצוה, ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת".

על פי דברי הרמב"ם הנ"ל, כתב הצפנת פענח: "עיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי קש ותבן, יוצאין עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת, זה לא מין גדר פיקוח נפש, רק משום כיבוש כמו בהלכה כ"ה. והא דאמר גם על נהרדעי כן, ושם הוה חו"ל, עיין בר"ן (פ"ג דשבת), דגבי נזק דרבים הוה כל נזק כמו סכנה. ולכך כאן אף בסתם יוצאין עליהם בשבת. משא"כ בהלכה כ"ד כתב [הרמב"ם] ואפילו יחיד הנרדף מפני נכרים או מפני הנחש או דוב שהוא רודף אחריו מצוה להצילו, דווקא להורגו ולא סתם".

בספר צפנת פענח עם ביאורים והשלמות (מאת הרב אברהם בן שמעון, בהוצאת מוסד הרב קוק) הסביר בהרחבה את דברי הרוגאצ'ובער, שנכתבו, כדרכו, בקצרה: "רבינו מבאר, הא דפיקוח נפש דוחה שבת באדם יחיד הנרדף ע"י נכרי או חיה, מחללין שבת רק אם ידוע לנו שהם רוצים להורגו. בציבור – כל נזק נחשב כסכנה, ואם צרו נכרים על העיר אף בסתם שאין ידוע לנו אם באו להרוג או על עסקי ממון, מחללין עליהם השבת. ואם ברור שבאו רק על עסקי ממון, אין מחללין. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו אם ברור לנו שבאו רק על עסקי ממון, מחללין שבת אף דליכא פיקוח נפש משום דין כיבוש ארץ ישראל. ואם זה בארץ ישראל – הטעם הוא לא משום פיקוח נפש אלא משום כיבוש הארץ שהיא מלחמת מצוה, ומותר אף להתחיל בשבת. בחו"ל [כגון בנהדרעא, שהיא עיר הסמוכה לספר בחו"ל] – אם צרו עכו"ם על עסקי ממון וברור לנו שאין כל סכנת נפשות אין מחללין את השבת. אבל אם צרו סתם, שאין אנו יודעים על מה, מחללין את השבת כי נזק של רבים נחשב סכנה".

המקור לדין זה, אליו מציין הצפנת פענח, הוא דברי הר"ן (שבת יט, ב מדפי הרי"ף) שלמד מסוגיית הגמרא במסכת שבת (מב, א) בדין כיבוי גחלת הנמצאת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים "דשרינן שבות דרבנן במקום שהיזק הרבים מצוי. והרב בעל הלכות התיר עוד אפילו איסורא דאורייתא, שנראה שהרב סובר דנזקא דרבים כסכנת נפשות חשיב לן".

היתר חילול שבת מדין 'מלחמה' שונה מגדר ההיתר לחלל שבת משום 'פיקוח נפש'

ז. ונראה להוסיף בביאור הדברים על פי מה שנתבאר לעיל [סימן ב] בבירור יסודו של ההיתר לחלל שבת הנלמד במסכת שבת (יט, א) מהפסוק "עַד רִדְתָּהּ – אפילו בשבת". וכתב בשו"ת הריב"ש (סימן קא) "אבל יש בה היתר אחד מיוחד, שאם התחילו אין מפסיקים ומחללים את השבת לכל צרכי המצור ואפילו שלא מפני הסכנה". ונראה מדבריו כי ההיתר ללחום בשבת אינו נובע מגדרי היתר פיקוח נפש – שהרי כתב במפורש שמתירים ללחום "אפילו שלא מפני הסכנה", אלא זהו היתר מדיני המלחמה.

ונתבארו [שם] דבריו על פי מה שכתב המנחת חינוך (מצוה תכה) "ידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה, אם כן דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן, וצ"ע". ומבואר כי למלחמה יש "כללי הלכה" שונים, ואף שבכל התורה סכנת "פקוח נפש" דוחה את קיום המצוות, שונה הדין בשעת מלחמה – שגזרה התורה להסתכן ביציאה למלחמה. והדברים פשוטים מסברא, שהרי אילו היינו אומרים "פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה", היאך היה מותר לצאת להלחם [והבאנו [שם] כי יסוד זה מפורש בדברי הנצי"ב והגרי"ז]. ולפי זה מבוארים דברי הריב"ש, כי ההיתר ללחום בשבת הנלמד מדין "עַד רִדְתָּהּ" אינו היתר מגדרי פיקוח נפש אלא מדיני המלחמה, ולכן מותר ללחום "אפילו שלא מפני הסכנה", מה שכמובן אינו מותר משום פיקוח נפש.

גדר זה בהיתר חילול שבת מדין מלחמה, נתבאר בהרחבה בדברי הרב אברהם שפירא, הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב, בספרו מנחת אברהם (ח"ד סימן א). דבריו נסבו על מה שכתב הרמב"ם (שבת פ"ב הכ"ג) "נכרים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת". ותמה הרב שפירא: "כאן הנכרים באים על עסקי תבן וקש, והחשש הוא שעל ידי זה יכבשו את העיר או את כל הארץ, ולכאורה הוי צירוף של חששות רחוקים. והרי בכל פיקוח נפש של יולדת דעת הרמב"ן שמחללין שבת ע"י שינוי, משום שחשש הסכנה הוא רחוק מאד, שהוא אחד מאלף. ולכאורה גם כאן החשש רחוק, כי במצב כפי שהוא עתה אין בו ענין של סכנה לפנינו, אלא חשש שיצא מכך בהמשך הזמן מצב סכנה, ומנין כי בשל חשש שכתב מותר לחלל שבת".

ועוד קשה "ממה שכתבו הפוסקים (עי' שו"ע הרב) בדין חילול שבת להציל, שאם יש חשש סכנה לעצמו פטור להציל. ואילו בהלכה זו של נכרים שצרו על עיירות חייבים לילך ולהציל, והרי הנכרים באים בכלי זיין, ושוב ודאי יש חשש גמור של סכנת נפשות, ומדוע איפוא חייבים להילחם". כלומר, בהלכות פיקוח נפש, אין חובה להסתכן כדי להציל את חברו מסכנה, ואם כן מדוע כאשר נכרים צרים על עיירות ישראל, יש חובה לצאת ולהילחם עמהם אפילו כשהדבר כרוך בחשש ברור של סכנת נפשות.

הרב שפירא הקשה קושיא נוספת על המשך דברי הרמב"ם שם: "ובכל מקום, אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה, או שצרו סתם, יוצאים עליהן בכלי זיין ומחללים עליהן את השבת", ויש להבין למה התכוין הרמב"ם במה שהוסיף וכתב "או שערכו מלחמה", והרי אם מדובר שהנכרים באו במטרה להרוג, כבר כתב הרמב"ם בתחילת דבריו שהם "באו על עסקי נפשות", ואם כן מהי התוספת "או שערכו מלחמה", שאינה נכללת במה שכבר נכתב מקודם "באו על עסקי נפשות".

מחמת קושיות אלו הגדיר הרב שפירא את ההבדל בין ההיתר לחלל שבת מדין מלחמה לבין ההיתר לחלל שבת משום פיקוח נפש: "על כן נראה לומר שכאן לא מיירי דווקא בחילול שבת מדין פיקוח נפש, אלא איכא דין אחר שמבואר בספרי, עַד רִדְתָּהּ ואפילו בשבת, והובא להלן בדברי הרמב"ם (שם הלכה כה). הרי שדין מלחמה דוחה שבת. וקא משמע לן הרמב"ם בכל אלו הדוגמאות, דהוי כאן חלות דין מלחמה, שאע"פ שלעולם בדין מלחמה מבואר בהלכות מלכים שהוא ע"י המלך או סנהדרין, דהיינו מה שישראל הולכים למלחמה. אבל אם באו עכו"ם וצרים על העיר, יש על בני העיר דין ומצות מלחמה גם בלא מלך וסנהדרין. והנה לדעתי זה מתקבל מאד לגבי בני העיר עצמם, אמנם נראה דאפילו אלו שאינם בני העיר כיון שיש כאן חלות דין והיתרי מלחמה בשבת, גם להם יש מצות מלחמה והיתר בשבת". כלומר, כאשר הנכרים מתקיפים מקומות ישוב יהודים במטרה לכבוש את המקום, חל מיד דין 'מלחמה', המתיר חילול שבת לא רק לבני העיר אלא גם למי שאינם בני העיר – ואין זה היתר מהלכות 'פיקוח נפש'.

לפי זה יישב הרב שפירא את כל הקושיות: "רק בדין פיקוח נפש אמרינן שאינו חייב לסכן עצמו, אבל בדין מלחמה הרי זוהי המצוה שיסכן עצמו במלחמה [כמבואר לעיל בדברי המנחת חינוך, כי אילולא דין מלחמה אין היתר להסתכן במלחמת רשות]. ויתכן שחילול שבת במלחמה הוי בגדר 'הותרה', משא"כ פיקוח נפש בשבת הוא 'דחויה' (כלשון הרמב"ם הלכות שבת פ"ב ה"א "דחויה היא שבת אצל סכנת נפש"). ולפי זה נראה דלא רק על נפשות, אלא גם אם באים לכבוש העיר שאינה בספר שתהא תחת רשותם, וכל שכן לשבי גם כן יוצאים בכלי זין בשבת. ודווקא כשהנכרים באים רק על עסקי ממון, דהיינו שנוטלים ממון ומסתלקין, וזהו רק מעשה לסטים וגזלנים, להכי אין כאן חלות של מלחמה. אבל בעיר הסמוכה לספר, החשש הוא שבאים לכבוש העיר והוי על זה דין מלחמה. וזהו שכתב הרמב"ם שערכו מלחמה. ונראה לפי זה דעיר שעל הספר אינה חשש של פיקוח נפש של ישראל, אלא שישנו חשש של כיבוש הארץ עצמה, ובכך נמי סגי שיהא על זה דין מלחמה".

מדבריו למדנו ג' חילוקים בין ההיתר לחלל שבת מהלכות פיקוח נפש להיתר מדין מלחמה הנלמד מהפסוק "עַד רִדְתָּהּ ואפילו בשבת":

• מדין 'מלחמה', השבת 'הותרה' – דהיינו אין כל צורך להתאמץ הרבה כדי לצמצם בעשיית המלאכות האסורות. מה שאין כן בפיקוח נפש, השבת 'דחויה' – יש להשתדל לעשות את הדברים בדרך של היתר, הגם שהדבר כרוך במאמץ, כדי להימנע מעשיית מלאכה אסורה.
• בהיתר לחלל שבת מדין 'מלחמה', מצוה לסכן עצמו להציל את המותקפים, מה שאין כן במצב של פיקוח נפש, שאינו חייב לסכן עצמו להצלת הזולת.
• ההיתר לחלל שבת מדין 'מלחמה' הוא גם "בחשש רחוק", כשעדיין אין לפנינו סכנה, אלא "חשש שיצא בהמשך הזמן מצב סכנה".

דין 'עיר הסמוכה לספר' – במדינת ישראל

ח. מדברי הפוסקים שהובאו לעיל, עלה בידינו כי הגדרת 'עיר הסמוכה לספר' כוללת גם ישובים יהודים בחו"ל, החשופים לסכנת נפשות בהתקפת נכרים הבאים אפילו על עסקי ממון. בחסדי הבורא יתברך, זכינו וארץ ישראל נתונה תחת שלטון יהודי במדינת ישראל, ויש לדון האם למקומות ישוב יהודים, בעיקר אלו המבודדים ונמצאים בתחומי יהודה ושומרון בסביבת ישובים עויינים – יש דין 'עיר הסמוכה לספר'.

בקובץ המעיין (חלק נג, תשרי תשע"ג, עמ' 11) הובאו דברי הגרי"ש אלישיב ש"כיום לא קיים בארץ ישראל ההיתר של עיר הסמוכה לספר, מכיון שהנימוק להתיר יציאה על עסקי תבן וקש הינו החשש שהארץ עלולה להיכבש על ידי אותם אוייבים. וכיום מדינת ישראל חזקה ומבוססת דיה, ואין חשש שהארץ תיכבש בגלל הצתות אלו. לכן, השיקול הלגיטימי היחיד שאותו יש לבחון בבואינו להחליט על פעילות הכרוכה בחילול שבת, הוא החשש לפיקוח נפש" [הדברים במלואם יובאו בפרק הבא].

מנגד, בספר משיב מלחמה (שער ב סימן יג) הביא את פסקי השו"ע [לעיל אות ד] "בעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי קש ותבן, מחללים עליהם את השבת; בזמן הזה אפילו באו על עסקי ממון, מחללין. שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות". ודברי הרמ"א: "ומכל מקום הכל לפי הענין", וכתב: "כלומר, כל מקום לפי מצבו הבטחוני ולפי טיב האנשים. ברור איפוא, שלא רק ישובי ספר, אלא גם מקומות ישוב מבודדים בפנים הארץ, זקוקים לשמירה מחשש רציחות וגזילת רכוש, וכי ההגנה על הרכוש לענין שבת בישובי ספר דינה כדין הגנה על הנפש, ומחללים עליה שבת לכל דבר".

וכיוצא בזה הובאו [בפרק הבא] דברי רבי דוב ליאור, רב העיר וראש הישיבה בקרית ארבע, שכתב: "לענ"ד, היום לכל הארץ יש דין של עיר הסמוכה לספר, מפני שכוונתם לפגוע ולהחריב את כל היישוב היהודי בארץ".

דין 'מלחמה' בזמן הזה – שאין מלך וסנהדרין

ט. הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ה הלכה א-ב) סיכם בקצרה את ההבדל בין מלחמת מצוה, ובכללה מלחמה ל"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" – שהמלך "אינו צריך ליטול בה רשות בית דין אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת", למלחמת הרשות – שהמלך "אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". ומאחר ונתבאר כי ההיתר להתגונן בערי הספר מפני מתקפות של נכרים יסודו בדיני 'מלחמה', לכאורה צ"ע היאך חלים דינים אלו בזמן הזה שאין מלך וסנהדרין.

ואמנם בשו"ת רבבות אפרים (ח"ב סי' קז) כתב, כי מטעם זה ההיתר לחלל שבת בזמנינו להגנה מפני מתקפות של נכרים בערי הספר היא מהלכות 'פיקוח נפש' ולא מדיני 'מלחמה': "יש נפקא מינא בין מלחמת מצוה למלחמת הרשות, וזה רק באופן שיש סנהדרין או על פי מלך. ואם כן בזמנינו, כל המלחמות הן מותרות, לא מההיתר של עד רדתה, אלא משום פיקוח נפש. ובזמן שנגמרה הסכנה באמצע שבת, אז צריך להפסיק, ואסור להמשיך אפילו בדברים השייכים למלחמה. דרק במלחמת מצוה או רשות על פי מלך, אפשר להמשיך. ודין מלחמה בשבת לא הביא המחבר בשלחן ערוך אורח חיים בסימן רמ"ט, משום דזה לא נוגע, וכל ההיתר הוא רק משום פיקוח נפש. ואם כן בימינו אי אפשר לקרוא לזה מלחמת מצוה, דעל זה בעינן מלך, ונשיא אין לו כח של מלך, או דין של שופט שהיה להם בתקופת השופטים. ועצם הדין של מלחמה בימינו בשבת ראויה לבירור עמוק".

מנגד, הגר"ע יוסף בתשובתו בנדון "מבצע יהונתן [אנטבה] בהלכה" (שו"ת יביע אומר ח"י, חושן משפט סימן ו אות כג) כתב בתוך דבריו כי מבצע חילוץ החטופים הוגדר כ'מלחמת מצוה', היות "שאין כל ספק שבאו על עסקי נפשות, ודאי שיוצאים עליהם בכלי זיין, ומחללים עליהם שבת להצילם, אם המבצע מתוכנן היטב ע"י מומחים צבאיים, באופן שקרוב לודאי שיצליח ה' בידם להציל את החטופים באוגנדה. ולפי מה שכתב בשו"ת משפט כהן (סי' קמג) נראה שהסכמת הציבור לבחירת ממשלה, יש לה דין מלכות. וע"ע בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' רח). ומכל שכן שאין איסור בזה אם נהרגים בשעת מלחמה להציל החטופים, דהוי מלחמת מצוה. ובמלחמת מצוה לכולי עלמא מצוה להציל אף כשיש סכנת נפשות, וכאן נחשב למלחמת מצוה". במצב מסוכן שבו יש הסכמה כללית של כל הציבור לצאת למלחמה, יש למלחמה דין 'מלחמת מצוה', היות ולהסכמת הציבור יש דין מלכות. וכפי שנתבאר גם בשו"ת קול מבשר (ח"א סימן מז) "ואם כי מלחמת מצוה צריך שתוכרז על פי המלך, אבל הציבור כולו או רובו, יש לו הסמכות של מלך ישראל".

הרב אברהם שפירא, ביאר בשו"ת מנחת אברהם (שם) באופן נוסף היאך יתכן דין 'מלחמה' גם ללא מלך וסנהדרין: "לכאורה צ"ע, שהרי חלות דין מלחמה תלויה במלך, ואיך נניח שיש כאן מעצמו חלות דין מלחמה. אמנם נראה, דמשום חלות דין מלחמה באמת אין צריך למלך, ואדרבה חלות שם מלחמת מצוה היא על ידי המצוה לחוד, דהיינו שעל ידי שהמצוה שיוצאים כל ישראל, נעשה חלות דין מלחמה לכל דיניה".

הגדרה נוספת, מהי 'מלחמת מצוה', מצאתי בספרו של ידידי רבי אברהם אבידן, משא בהר (עמ' 32), לפנינו דבריו: "נראה שלענין חלות דיני מלחמה אין צורך במערכה בקנה מדיני גדול, אלא כל התנפלות של אוייב על יהודים בשל היותם יהודים בכדי לפגוע בהם, הופכת את היציאה כנגדו למלחמת מצוה. ראיה לכך ממה שפסק המחבר בשו"ע (סי' שכט סע' ו) שנכרים שצרו על עיירות ישראל מצוה לצאת כנגדם בכלי זיין גם בשבת, אף שהדבר כרוך בסכנה אישית. ומה מחייב את הסיכון, הרי אין חובה כזו בפיקוח נפש – אלא צריך לומר שאף מצב כזה נכלל בגדר מלחמה של "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"א). מכאן שכל ההתקפות והפיגועים של ארגוני החבלה דין מלחמה ממש להם. כל שהפגיעה ביחידים איננה על דרך מקרה וכדומה, אלא כחלק משיטת מאבק, שכוונתה לסכן כמה שיותר יהודים, היציאה כנגד מאבק זה נחשבת למלחמת מצוה".

דין 'מלחמה' – גם בהתגוננות מול מחבלים ופורעים בחו"ל

י. המגן אברהם (או"ח סי' שכט ס"ק ה) תמה על ההיתר המבואר בשו"ע (שם סע' ז) לחלל שבת כאשר נכרים באים בזמן הזה "על עסקי ממון": "וצ"ע, דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת". כלומר, מהיכי תיתי להתיר לחלל שבת רק בגלל החשש שהיהודי לא יניח לנכרי לבצע את זממו ליטול את ממונו. וכי לא נאמר ליהודי להניח לנכרי לקחת את ממונו, ובלבד שלא יחלל שבת.

המגן אברהם תירץ: "ואפשר, כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג, ולכן מחללין. אבל באדם יחיד, יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת". דבריו הובאו במשנה ברורה (סי' שכט ס"ק טז) שכתב: "והני מילי [שמחללים שבת על עסקי ממון] כשבאו על רבים, דבוודאי יש לחוש שיעמוד אחד נגדם ולא ירצה ליתן להם ממונו ויהרגוהו, ולכן הוי כמו שבאו על עסקי נפשות. אבל כשבאו על יחיד, יניח ליקח ממונו ולא יחלל את השבת". כלומר, על יחיד אפשר לסמוך ש"יניח [לנכרי] ליקח ממונו ולא יחלל שבת". אולם כאשר הנכרים באו על רבים "בוודאי יש לחוש שיעמוד אחד נגדם ולא ירצה ליתן להם ממונו ויהרגוהו, ולכן הוי כמו שבאו על עסקי נפשות".

ידידי רבי שלמה דיכובסקי, דיין בבית הדין הגדול בירושלים, הראה לי את דברי הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ז אות ג), שכתב על דברי המג"א: "בכהאי גוונא שבעל הבית יודע ברור שיוכל ודאי להשכים עליו ולהרגו, משמע דשפיר מותר גם בשבת". אבל "מסתבר דבכהאי גוונא שבעל הבית מסופק אם יצליח להתגבר ולהרוג את הגנב, שפיר צריך גם בימות החול ליתן כל אשר לו בעד נפשו, ולא להכניס עצמו בספק סכנה", והוסיף: "אפשר דכדי שלא יתרבו גנבים ופורצים, כמו שמותר לציבור להסתכן במלחמת רשות, כך רשאי כל יחיד לעמוד על ממונו, אף אם מכניס עצמו בכך לספק סכנה".

בהמשך דבריו (שם אות ז) כתב הגרש"ז: "כמו שנתבאר קודם דכמו שיש מלחמה של צבור כך יש גם מלחמה של יחיד עם רודפו, ואין זה חשיב כמתחיל בשבת, כיון שהגנב התחיל בכך ולא הבעל הבית. וגם מסתבר דכיון שברור הדבר שאם רבים יתנהגו כהמג"א לוותר על ממונם בשבת, יתרבו ודאי גנבים ורודפים בשבת, בידעם שביום זה יתנו להם לבוז ממונם של ישראל. וכיון שמחמת החזקה שאין אדם מעמיד על ממונו, יהיו הרבה אנשים אשר לא יוכלו לוותר על ממונם ויבואו לידי סכנה, לכן אפשר דחשיב ממש כמלחמת מצוה [אשר רבים סוברים שמותר גם להתחיל בשבת] ואף בשבת חייב בעל הבית לקום עליו ולהרגו".

ונלע"ד ללמוד מדברי הגרש"ז, שאם התגוננות מפני גנבי ממון מוגדרת כ'מלחמת מצוה', מחמת החשש ש"יהיו הרבה אנשים אשר לא יוכלו לוותר על ממונם ויבואו לידי סכנה", קל וחומר כאשר יש צורך להתגונן מפני מחבלים ופורעים המסכנים נפשות כפשוטו, ובפרט לאחר שנוכחנו לראות כי לא מדובר במקרים בודדים אלא ברצף של אירועים המוכיח כי אנו נתונים במלחמה של ממש – הרי זה בגדר 'מלחמת מצוה', על כל המשמעויות והדינים שלה, אשר נתבארו לעיל.

לסיכום: לשיטת הרמב"ם, בעיר הסמוכה לספר בארץ ישראל, ההיתר לחלל שבת אפילו באו הנכרים על "עסקי קש ותבן", הוא מדיני מלחמה וכיבוש ארץ ישראל.

לעומת זאת, בערים "הסמוכות לספר" בחו"ל, דהיינו ישובים יהודים הנמצאים סמוך לנכרים, ההיתר הוא מהלכות פיקוח נפש, כי נזק לרבים נחשב סכנת נפשות.

אולם מדברי הגרש"ז אויערבך נראה ללמוד, כי בזמנינו שיש פיגועים חבלניים ועליה בתקריות האנטישמיות בחו"ל, אנו נמצאים במצב שההתגוננות מפני הסכנות האורבות לנו מהנכרים היא בגדר מלחמת מצוה. ונתבאר כי מהלכות 'מלחמה', השבת 'הותרה' לעשיית הדברים הנצרכים, ומותר להסתכן להצלת אחרים גם בחששות רחוקים, ואפילו בדברים השייכים למלחמה ואינם פיקוח נפש.

פרק ב: כיבוי הצתות לאומניות בשבת

ממוצא הדברים נבוא לדון מה הן הפעולות המותרות על פי ההלכה, במלחמה מול 'טרור' המחבלים המציתים שדות וכרמים בסמוך ליישובים יהודיים. ברור לכל, כי ההצתות נועדו 'להבריח' את המתיישבים היהודים מאחיזתם בארץ ישראל, והשאלה היא, האם מותר לכבות שריפות מסוג זה בשבת.

כיבוי שריפה בזמן הזה

יא. בשו"ע (או"ח סי' שכט סע' א) נפסק: "כל פיקוח נפש דוחה שבת, והזריז הרי זה משובח. אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו ויבוא לידי סכנה, מכבין כדי שלא תעבור". הרמ"א (או"ח סי' שלד סע' כו) הוסיף כי ההיתר לכבות הוא בכל מקום שיש חשש ספק סכנת נפשות: "כתבו הראשונים והאחרונים, שמותר לכבות דליקה בשבת משום דיש בה סכנת נפשות והזריז הרי זה משובח. ומכל מקום הכל לפי הענין, דאם היו בטוחים ודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר, אסור לכבות; אבל בחשש סכנת ספק מותר לכבות אפילו הדליקה בביתו של כותי, וכן נוהגים. ודווקא לכבות הדליקה דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה [האסורה מדרבנן], ויש סכנה אם לא יכבה". וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק עג) "ומזה יצא ההיתר לכבות הדליקה בכל מקום, כיון דאפשר אם לא יכבנה אל יחסר מהיות שם בעיר זקן או חולה שאין יכול לברוח ותבוא הדליקה עליו".

וכן נפסק בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מא סע' א) "דליקה שנפלה, הרי במקום שיש חשש לפיקוח נפש, ויהא החשש, אפילו רחוק ביותר, כגון דליקה בבית שאיננו עומד בודד ויש לחשוש שתתפשט ותגיע לבית שיש בו זקן או חולה או תינוק, אשר אי אפשר יהיה להוציאם משם בעוד מועד, מותר להפסיק בו זרם החשמל ולכבות את הדליקה. ואף מותר לקרוא גם בטלפון למכבי אש על מנת שיבואו לכבות, ומצוה לפרסם דין זה ברבים".

ידידי רבי אשר וייס, בספרו שו"ת מנחת אשר (ח"א סימן כז), הביא את דברי הרמ"א הנזכרים וכתב: "הרבה חככתי בדבר האם גם בזמנינו נאמר כן, דהלא רוב הבתים בארץ ישראל בתי אבן הם ואינם נשרפים ואינם נמסים מפני האש, ולכאורה הסכנה רחוקה שהאש תתפשט מבית לבית, משא"כ בהרבה מקומות בחו"ל שרוב הבתים הם בתי עץ שהופכים למאכולת אש ונהפכים חיש מהר לתל חרבות, אך לאחר חקירות ודרישות נתברר לי שגם בארץ ישראל הסכנה קרובה, שאם לא יכבו את האש תתפשט האש מבית לבית דרך תעלות החשמל, ויש סכנות רבות באש בלתי מבוקרת כגון פיצוץ בלוני גז מן החום הגבוה אף אם לא הגיעה אליהם ממש, ונפילת קווי מתח גבוה שיש בהם סכנה נוראה וכדומה. ומשום כך נראה דכשם שכל גדולי הפוסקים האחרונים, האליה רבה, שו"ע הרב, ערוך השלחן והמשנה ברורה, כתבו דיש לכבות כל שריפה שבבית [אלא אם כן ידוע בודאי שאין בו סכנה, כגון הדר בבית מבודד שאין בתים בסביבותיו], כן יש לדון גם בזמנינו, ובפרט מכיון שמדובר בכיבוי שהוא מלאכה שאין צריכה לגופה".

וכן פסק הראשון לציון, רבי יצחק יוסף (ילקוט יוסף, שבת ח"ד סימן שלד סע' ב) "בבנין דירות משותף שבזמנינו, שיש בזה חשש סכנה, יש להזעיק את מכבי האש ולחלל שבת מפני ספק פיקוח נפש. ואפילו אם הוא ספק סכנה, מחללין שבת, כמבואר בשלחן ערוך (סי' שכט סע' ג) והרמ"א שם".

כאשר השריפה משתוללת בשדות וכרמים, ויש חשש שהאש תגיע לפאתי הישוב ותסכן את חיי התושבים, פשוט איפוא, שמותר ואף חובה לכבותה. אולם נשאלת השאלה מה הדין כשאין חשש, אפילו רחוק, שתיגרם מהדליקה סכנת נפשות בשבת, והנזק שייגרם הוא לרכוש בלבד – האם יש היתר לכבותה בשבת.

כיבוי הצתות שנועדו לגרש את היהודים ממקומות ישובם

יב. רבי יעקב אפשטיין, דן בשו"ת חבל נחלתו (חלק יג סימן י) "האם מותר ומצוה לכבות בשבת הצתות לאומניות, דהיינו הצתות הנובעות לא כדי להציק או להזיק בלבד, אלא כמרידה וכדרך מלחמה בעם ישראל היושב על אדמתו".

בתשובתו, הביא את סוגיית הגמרא בעירובין [לעיל אות א] וכתב: "אם נשווה בין הצתה לאומנית למלחמה בקעילה וכדומה, נראה שיש חילוק משמעותי בין הצתות לאומניות לבין נכרים שבאו על עסקי קש ותבן. במקרה של נכרים שצרו, האויב נמצא במקום כעת, מלחמה בו עתה תסכל את נסיונות החדירה שכעת הם על ממון, אולם אם לא יעצרום יגיעו לנפשות. לעומת זאת בהצתה לאומנית אין עתה אויב במקום, יש את האש שהוא שילח בשדותינו שיכולה לפגוע בישובים או במחנות צה"ל. המלחמה באש עתה היא לא להכרעת האויבים שכבר נסתלקו מן המקום, אלא למנוע מהם להשיג את התוצאה הרצויה ממעשיהם. ובכך למנוע מהם הישג במלחמה זו. אולם גם בהצתה לאומנית אם האש לא תכובה, סביר להניח שהיא תביא את המציתים למעשים נוספים עד כדי פיקוח נפש. כלומר אין כאן אירוע מקומי לשם נזק בלבד של שריפת שדות, אלא מלחמה על קיום הישוב היהודי בארץ ישראל ובמדינת ישראל. במידה ולא ילחמו בפעולותיהם בשבתות, התוצאה תהא פעולות מתמידות של אויבי ישראל בשבתות, והצלחתם תגרום להתעוררות לאומנית ופגיעות בנפש. ולכן קטיעת פעולותיהם מתחילתה, תמנע בעתיד פגיעות בנפש. אם נראה זאת כמלחמה ופיקוח נפש, שוב אין להתלבט מה מותר לעשות בשבת כדי להילחם, ואף פעולות שיש בהן מלאכות דאורייתא, כגון הבאת כבאיות וכיבוי במים או בנוזלים מתאימים, כיבוי ע"י מטוסים, חריש לשם יצירת פסי אש רחבים וכדומה, כל אלו הם מצוה בעת שריפות מסוג זה".

הרב אפשטיין הוסיף, כי לשיטת הרמב"ם (הלכות מלכים פ"א ה"א) שמלחמה ל"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" היא מלחמת מצוה, גם במלחמה "בהצתות נראה שהיא עזרת ישראל מיד צר".

בסיום התשובה, נדפס מכתבו של רבי דוב ליאור בנדון: "קראתי בעיון את תשובתך לגבי כיבוי הצתות של המחבלים בשדות ישראל בשבתות. יישר כוחך שקלעת למטרה, ודאי שיש כאן עניין מלחמתי, ולענ"ד היום לכל הארץ דין של עיר הסמוכה לספר, מפני שכוונתם לפגוע ולהחריב את כל היישוב היהודי בארץ. יהי רצון שנזכה לנקות ארצנו מכל המחבלים וליישבם בארצות מוצאם".

הצתות לאומניות – 'מלחמה' על הישוב היהודי

יג. מאידך גיסא, בקובץ המעיין [לעיל אות ח] כתב הרב זאב ויטמן: "לפני למעלה מעשרים שנה, סביב שנת תש"ן, התלבטנו מאוד – רבני גוש עציון – מה מותר לעשות בשבת במקרי הצתות של מטעים ושדות ע"י ערבים בסביבות גוש עציון. התופעה היתה חוזרת על עצמה פעם אחר פעם, ולצורך מניעה וטיפול בהצתות אלו נעשו במשך כל השבוע סיורי מנע, והיו כיתות כוננות וצוותי כיבוי שיצאו לשטח בכל מקרה של גילוי שריפה חדשה. ברוב המקרים היה מדובר במלחמת התשה כנגד ההתיישבות ואדמותיה, ולא היה בשריפות אלו חשש פיקוח נפש, אלא רק נזקי רכוש משמעותיים. שאלנו את הרב [הגרי"ש אלישיב], האם מותר לנו לצאת לכבות שריפות אלו בשבת כמו בימות החול, מדין עיר הסמוכה לספר שיוצאים בשבת גם על עסקי תבן וקש. הרב הציג בפנינו גישה מפתיעה באומרו שלדעתו כיום לא קיים ההיתר של עיר הסמוכה לספר, מכיון שהנימוק להתיר יציאה על עסקי תבן וקש הינו החשש שהארץ תיכבש על ידי אותם אוייבים, ולדעתו מדינת ישראל כיום חזקה ומבוססת דיה, ואין חשש שהארץ תיכבש בגלל הצתות אלו. לכן, לדבריו השיקול הלגיטימי היחיד שאותו יש לבחון בבואינו להחליט על פעילות הכרוכה בחילול שבת, הוא החשש לפיקוח נפש. אולם למרות דבריו, הרב הסכים שיש להתייחס להצתות המכוונות כאל מלחמה, והתיר לנו להלחם באויבים אלו בשבת כמו בחול, כולל יציאה לסיורי מנע, וכולל מרדף אחרי המציתים על מנת לתופשם ולהענישם. הרב אף התיר לחזור ממרדפים כאלו. אולם אם הם הצליחו לבצע את זממם ולהצית יער או מטע או שדה, ואין עתה כל חשש לפיקוח נפש, יהיה אסור לכבות את השריפה בשבת".

הרב ויטמן עצמו, העיר על הוראתו של הגרי"ש: "בזמנו ציינתי לעצמי בשולי דברי הרב, שלי לא ברור כלל ועיקר פשיטותה של הערכה זו שאז כיבוי השריפות אינו מעלה ואינו מוריד מבחינת אחיזתנו והתבססותנו בארץ. לדעתי, כפי שרשמתי לעצמי בזמנו, אם הצתות ושריפות אלו לא יכובו ולא יטופלו בשבת – לא שבקת חיי לאנשי המקום, ורבים מהם עלולים לעזוב ולעבור למקומות אחרים בעקבות הפגיעה החוזרת ונשנית ברכושם, ולהותיר את הארץ לאומות או לשממה, ק"ו כאשר מדובר על כך שהנזקים שיגרמו להם מהצתות השבת מצטרפים לנסיונות הפיגוע התכופים ברכוש [כגון עקירת מטעים] ובנפש [הדברים נכונים היו מאוד בשנים תשמ"ח – תש"ן, ונכונים במידה מסוימת גם היום, תשע"ג]. לי היה פשוט, שכל פגיעה ביכולת ההתיישבות היהודית ביו"ש להגן על רכושה, מחזקת את ההשתלטות הערבית על המקום, וזו בדיוק מגמתן של ההצתות הללו. גם לטעמו של הרב אלישיב, שאין כל סכנה לכיבוש כל הארץ ע"י אויבינו בעקבות הצתות אלו, קיימת בהחלט סכנה לכיבוש מקומות ספציפיים ביהודה ושומרון והורשתם מיהודים ח"ו, ע"י הגוים שבסביבת המקום, וזו בדיוק מגמתן של ההצתות".

הרב ויטמן הוסיף: "להערכתנו, אם השריפות לא יכובו בשבת, עלולים המחבלים והמתנכלים הערבים להסיק שהפעילות הבטחונית והעירנות להגנה על הישובים קטנה בשבת מבימות החול, וכתוצאה מכך הם עלולים להתפתות לנצל זאת גם לפעילות של פגיעה בנפש, לכן יתכן מאוד שצמצום הפעילות ההגנתית על הישובים ועל רכושם בשבתות עלול להתפתח למצב של סכנת נפשות. אך נקודה זו לא הועלתה בזמנו על ידינו בפני הרב".

גם רבי יעקב אפשטיין, הביא בשו"ת חבל נחלתו את הוראת הגרי"ש, וכתב: "לענ"ד טענת הגרי"ש אינה מקובלת, עצם הדבר שמתיישבים צריכים לצאת להגן על שדותיהם, מוכיחה שהמדינה אינה מגינה עליהם כראוי, וודאי שזה יגרום לחולשת אחיזתינו בארץ".

ולענ"ד דברי הגרי"ש אלישיב תמוהים, שהרי נתבאר לעיל [אות ג] כי דין 'עיר הסמוכה לספר' לא נאמר בהכרח על עיירות הנמצאת בגבולה של ארץ ישראל, אלא על כל ישוב יהודי קבוע ברחבי העולם הנמצא בסמוך ליישובים שגרים בהם נכרים, ומדוע יגרע דינם של הישובים במדינת ישראל מכל הקהילות היהודיות ברחבי העולם, אשר יש להם דין 'עיר הסמוכה לספר', שמותר לחלל שבת להגנה עליה מפני מתקפות מחבלים ובוזזים, וצ"ע.

פרק ג: מלחמה 'תקשורתית' בשבת

בליל שבת קודש פרשת שלח לך, כ"ג סיון תשע"ז, ביצעה חולייה של שלושה מחבלים פיגוע משולב, סמוך לשער שכם בירושלים. בזירה אחת בוצע ירי לעבר כוח משטרה ומג"ב ונסיון דקירה, אשר בס"ד לא צלח. בזירה שניה, נדקרה למוות, לוחמת מג"ב הדס מלכה, הי"ד. כל שלושת המחבלים נורו למוות במקום. כעבור שעות ספורות, פורסם בכלי התקשורת בעולם, כי שלושה פלסטינאים נרצחו בידי ישראל, ומועצת הבטחון באו"ם התכנסה מיד [בשבת] לישיבה מיוחדת לגנות את מדינת ישראל על "רצח אזרחים חפים מפשע".

לאחר מעשה, נשאלה השאלה האם מותר היה לחלל את השבת על מנת לפרסם מיד את האמת בכלי התקשורת הבין לאומיים. במציאות שבה אנו חיים כיום, למהירות התגובה התקשורתית ופרסום "הידיעה הראשונית", משקל מכריע בשכנוע דעת הקהל בעולם, שמדובר בפעולה בלתי נמנעת כנגד מחבלים רוצחים, ולא ההיפך.

בדומה לשאלה זו, יש לדון האם מותר למתיישבים ביהודה ושומרון לתעד במצלמות וידאו את מעשי הפרובוקציה של הערבים ובני בריתם מחוגי השמאל הישראלי הקיצוני, לצורך הסברה תקשורתית ותיעוד פלילי. גם במקרה זה, יש להניח כי זירת הקרב חוצה את גבולות השטח, והמלחמה העיקרית מתחוללת באמצעי התקשורת ודעת הקהל בעולם. ומכאן הצורך להציב מול מצלמות הוידיאו אותן מחלק ארגון השמאל 'בצלם' לשם תיעוד מעשי המתיישבים, אמצעי צילום מקבילים שיוציאו לאור עולם את האמת.

[בכדי לסבר את האוזן בתועלת שיש בתיעוד מסוג זה, אציין לידיעה אחת (מיני רבות) שהתפרסמה בתקשורת על מבנה יביל [קארוואן] שהונח בשבת על ידי ערבים ופעילי שמאל, סמוך ליישוב 'מחולה' בבקעת הירדן. האירוע צולם בשבת על ידי המתיישבים, ובעקבותיו שיגר עו"ד אבי סגל מתנועת 'רגבים' פניה דחופה למנהל האזרחי עם תיעוד האירועים, לצד דרישה לנקוט הליכי אכיפה מול המבנה הבלתי חוקי בטרם יאוכלס. מסתבר כי התיעוד וההתרעה המיידית עשו את שלהם. באותו שבוע, לאחר שפקחי המנהל האזרחי הגיעו לשטח ומסרו לתושבים הערבים צו הריסה, החלו הערבים בפירוק המבנה, ופינו את חלקיו מהשטח].

יד. בספרנו רץ כצבי – רפואה ופיקוח נפש [סימן ב] הבאנו מקורות להתיר לצלם אירוע טרור בשבת – מעשה שנעשה עתה לצורך פיקוח נפש בעתיד [שהרי המחבל נמלט מזירת הפיגוע ועכשיו אינו מהווה סכנה] – כדי לסייע לכוחות הבטחון למנוע מהמחבל לשוב ולבצע בעתיד מעשה רצח נוסף. והסתמכנו על דברי הפוסקים שהתירו חילול שבת עתידי בשבת, ובפרט בפיקוח נפש עתידי של רבים. ועל סברת החזון איש (אבלות סימן רח ס"ק ז), כי בסכנה מצויה, גם פיקוח נפש "עתידי", נחשב כפיקוח נפש "בהווה", המותר בשבת.

בנושא זה, כתב לי ידידי רבי ישראל רוזן, ראש מכון צומת: "לדעתי פשיטא שמותר לצלם גם באיסור דאורייתא (הפלאש – אם כי לדעתי הכל כיום לֶדים LED). ואם אפשר בשינוי – רצוי. כשמדובר בפעילות מלחמתית (אפילו אם היא יותר ענין למשטרה מאשר לצבא) מול אויב עויין – כל כלי 'נשק' הוא בבחינת 'הותרה' ו'עַד רִדְתָּהּ'. ולא גרע מעיר הסמוכה לספר שהותרו איסורים גם על שם העתיד, כמפורש בראשונים, ודון מהתם ואוקי בדוכתין. אני מעריך, שכיום צילומי האירועים הם 'נשק' במישור הבינלאומי והתקשורתי, והמלחמה מתרחשת בכל עוז גם בחזיתות אלו".

הרב רוזן נקט כדבר פשוט כי המאבק בתקשורת על דעת הקהל העולמית, הינו חלק בלתי נפרד ממלחמת המצוה של הישובים הסמוכים לספר, המותרת בשבת. ומאחר ולא בהלכות 'פיקוח נפש' עסקינן אלא בדיני 'מלחמה' הנלמדים מהפסוק "עַד רִדְתָּהּ", הרי שהשבת 'הותרה' גם בחשש סכנה רחוק, ובדברים השייכים למלחמה ואינם פיקוח נפש, כפי שנתבאר לעיל [פרק א] – ולכן ב'מלחמה התקשורתית' מותר לחלל שבת גם באיסור תורה.

הרב אביהוד שוורץ, חידד במאמרו "פיקוח נפש תקשורתי" (תחומין, כרך ל (תש"ע), עמ' 87) את המציאות כיום, שהתקשורת היא "כלי בטחוני ובטיחותי", והביא דוגמה לכך: "בסיום פעילות צה"ל במחנה פליטים ברצועת עזה, התעורר חשד שהחיילים פגעו במשפחה חפה מפשע. צה"ל ערך תחקיר, ומסקנותיו שאין ממש בחשדות, ולא היתה פגיעה כזו. כמה חודשים לאחר מכן, טען כתב הערוץ הראשון שבידיו נתונים חדשים על הפרשייה, המטילים פקפוק רב בנכונות התחקיר הצהל"י. הכתב פנה לדובר צה"ל ביום שישי בצהריים, וביקש תגובה עד למהדורת "יומן" המשודרת בליל שבת. העדר תגובה מיידית, עלול היה להוביל לכך שבמשך שבת שלימה כל גופי התקשורת בארץ ובעולם ידונו ב"חידוש" הצהל"י לערוך תחקירים שמטרתם "לטייח" את העובדות, ולהאיר את צה"ל באור חיובי. מאידך גיסא, תגובה קולעת ומדוייקת של דובר צה"ל, תוכל "להשתיק" את הפרשיה מלכתחילה, ולמנוע את ההד התקשורתי שעלול להיות ממנה. מהירות התגובה קובעת. דעת הקהל כיום אינה נקבעת לאחר דיון מעמיק ויסודי, אלא בדקות בודדות. תמונה אחת, סרטון קצרצר או כתבה בת מילים ספורות באינטרנט – עשויים להיות מופצים בין רגע למאות מליונים, ולקבוע את דעתם באופן מיידי. אם ארגוני המחבלים יפיצו סרט, ובו נראים חיילי צה"ל פוגעים באוכלוסיה אזרחית, וסרטון התגובה של דובר צה"ל יפורסם רק 24 שעות לאחר מכן, כבר קנה הסרטון הראשון שביתה בתודעה הציבורית העולמית, וספק רב אם ניתן יהיה לשנותה".

הרב שוורץ, הביא את תשובתו של הרב דוב ליאור, האם מותר לחלל שבת עבור כך: "היות ועסקינן בסוגיה של פיקוח נפש ציבורי, ניתן להקל באיסורי דרבנן, ובכלל זה: שיחות טלפון, שליחת הודעות כתובות, כתיבה במחשב ואף הקלטה. הרב ציין, שמעבר למקורות המפורשים בידינו בענין פיקוח נפש ציבורי, ברור שפיקוח נפש כזה לא גרע מחולה שאין בו סכנה, שלדעת חלק מן הראשונים הותרו עבורו איסורי דרבנן. עם זאת, אין להתיר איסורי דאורייתא, משום שקשה להגדיר את האיום התקשורתי על אגפיו השונים כאיום שיש בו משום פיקוח נפש ישיר. הודעות הרגעה, הכחשת פרסומים זרים כוזבים, או הגנה על תדמית צה"ל – כל אלה הינם בגדר פיקוח נפש עקיף, ולא ישיר, ולכן הם מתירים אך ורק חילול שבת במלאכות דרבנן".

כדי להבהיר את דבריו, הסביר הרב ליאור, שטיפול תקשורתי בידיעות שונות, הרי הוא כהפעלת מפעל לייצור תחמושת. בעיתות שלום, ובדרך כלל גם בעיתות מלחמה, מפעל כזה לא יפעל בשבת, וזאת אף שאין ספק שיש לו חלק רב במאמץ המלחמתי. והציע, שאת איסורי הדאורייתא הכרוכים בפעילות יחידת דובר צה"ל, יבצעו נכרים, כך למשל, אם יש צורך להסיע קלטת מן השטח אל יחידת ההסרטה שבקריה בתל-אביב, יעשה זאת נהג גוי המיועד לכך מראש". על כל פנים, הרב דוב ליאור לא התיר לחלל שבת באיסור תורה ב'מלחמה התקשורתית'.

כיוצא בזה כתב הרב דב ליאור, בשו"ת דבר חברון (סימן שלד) במענה לשאלה האם מותר למתיישבים ביש"ע לצאת מחוץ לתחום העירוב לצלם נסיונות השתלטות של ערבים על קרקעות בשבת: "קודם כל נקדים את הכלל שנפסק בשו"ע (או"ח סי' שכט סע' ו) שאם נכרים באים על יישוב הסמוך לספר, אפילו על עסקי ממון, יוצאים עליהם בכלי נשק ומחללים את השבת אף במלאכה דאורייתא. לכן ודאי שמותר לצאת בכלי נשק אפילו מחוץ לעירוב, כי הם באים לנשל אותנו מחבלי ארץ, ובזה אנו מגינים על יישוב הארץ. לגבי צילום בוידאו, אם יש הכרח לצלם את האירועים בוידאו על מנת לנצח במאבק באם יתפתח לצדדים משפטיים, יש לצלם על ידי נכרי". גם בתשובה זו, הרב ליאור התיר איסור תורה רק לצורך הגנה מסכנת נפשות, ולא לצורך השגת מידע שישמש כלי נשק ב'מלחמה התקשורתית'.

ולא זכיתי להבין את דבריו, מדוע לא דן את "הטיפול התקשורתי" כדין מלחמה על דעת הקהל העולמית, ובדיני 'מלחמה' הנלמדים מהפסוק "עַד רִדְתָּהּ", השבת 'הותרה' במלאכה דאורייתא גם בחשש סכנה רחוק, וצ"ע.