תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בַּשָׁבוּעַ וְלֹא תִפְחוֹת, לְקַיְּמָהּ וְלָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר הַשֵׁם יִתְבָּרַךְ, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכֶיךָ וְתִזְכֶּה לְעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים, וּבְכָל יוֹם שֶׁתִּקְרָאֶנָּה יַעֲנוּךָ מִן הַשָׁמַיִם כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאוֹל עַד עוֹלָם אָמֵן סֶלָה.
א. יש לבאר כיצד נתן הרמב"ן הבטחתו להצלחת קורא האגרת.
ונראה ביאור הדברים דהנה מצינו ענין מיוחד של הצלחה וברכה ליראיו בדווקא, כדבריו של דוד המלך בתהלים (קמה, יט) "רצון יראיו יעשה". וכן נאמר (תהלים קמז, יא) "רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו".
ומצינו בלשון ברכת "ברוך שאמר" שאמרו "ברוך משלם שכר טוב ליראיו", ומבואר בזה כי יש תשלום שכר מיוחד ליראיו.
ומצאנו כן אצל יוסף הצדיק, שזכה להצלחה גדולה, כאמור בלשון הכתוב (בראשית לט, ג) "וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו", וכתב הרמב"ן:
כי יצליחו מעשיו בכל עת יותר מכל אדם, וידע כי מאת אלקים הוא לו.
ובהצלחה מופלאה זו, זכה מכח יראתו, כדברי הרמב"ן (בראשית מז, יד) בסוף פרשת ויגש:
סיפר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה, להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת, וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען, אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות, ומצא בזה חן גם כן בעיני העם כי ה' הוא המצליח את יראיו.
היראה – סוד ההצלחה במלחמה ומוסיפה ימים
ב. עוד זאת מצאנו בדברי הרמב"ן, כי סוד ההצלחה במלחמה, טמון ביראתם של הלוחמים, והרי הובטח "כי רוצה ה' יראיו", כפירושו עה"פ "כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם", וז"ל:
יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים, ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גיבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה, רק שישיבו לבם אל ה' ויבטחו בישועתו, ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה, כי רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו.
והנה הכהן שהוא העובד את השם יזהירם ביראתו ויבטיחם. אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם, פן ימות במלחמה, כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים.
ועל כולם, היראה "מוסיפה ימים" לאדם, כמפורש בדברי הרמב"ן (בראשית ה, ד) בטעם אריכות ימי האבות הקדושים יותר מהרגילות באותם השנים:
ונראה כי בדורות אברהם יצחק ויעקב היו הימים בעם שבעים ושמנים שנה, כאשר הזכיר משה רבינו בתפלתו (תהלים צ, י) אבל הצדיקים בדורותם יראת ה' תוסיף בהם ימים.
היראה מוסיפה כח ועוז
ג. ונראה להוסיף ביאור בסוד הצלחת "יראיו" על פי דרכי הטבע, לפי המבואר בדברי הרמב"ן (בראשית כט, ב) מהיכן שאב יעקב אבינו את כוחו הגדול לגלול את האבן מעל פי הבאר, וז"ל:
יאריך הכתוב בספור הזה להודיענו כי קווי ה' יחליפו כח, ויראתו תתן עוז, כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עיף, ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים, ושלשה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים כלם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל.
רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר, תשל"ג מאמר ח) ביאר את הדברים בדרכו הנפלאה:
מצינו ביעקב אבינו (בראשית כט, י) דכתיב, ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר. ופירש רש"י, כמי שמעביר את הפקק מעל גב בצלוחית, מלמד שכוחו גדול. כח גדול זה שכתב רש"י אין כוונתו לכח גופני, שהיה גיבור ורב כח בגופו. שהרי בתפילת גשם יסד הפייט "יחד לב וגל אבן מפי באר מים, בעבורו אל תמנע מים". והיינו שאנו מתפללים ומבקשים על הגשם בעבור יעקב, שגלל אבן שמעל הבאר. ואם בכח הגוף הדברים אמורים, אין זו זכות שיכולים לבקש עבורה מהשי"ת. גם אין לומר שבזכות יחוד לבו של יעקב זכה לנס למעלה מדרך הטבע שיוכל לגלול את האבן, דאין זו זכיה כלל לאדם שמשתנים עבורו טבעי הבריאה, וכמו דאיתא בשבת (נג, ב), מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינוק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו וכו', א"ל אביי כמה מגונה אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית.
ועל כרחך שבמעשה יעקב לא היה משום שינוי הטבע כלל ועיקר, אלא שכן הוא בטבע הרוחני שבנפש האדם, שיש בכוחו לגלול אף את האבן הגדולה ביותר אם מייחד לבו ונפשו עבור הזולת, ונותן תמצית דם לבו כדי להתחסד עם הבריות. כי הכוחות האנושים שבאדם תלויים בכוחות הרוחניים, ומהם הם יונקים את חיותם. וכשהכה הרוחני פועל באדם, יכול הוא לפעול אף הרבה למעלה מכוחות אנוש רגילים. ובזכות ה"יחד לב" של יעקב, שיחד את כל כוחותיו לחסד, אנו מבקשים "אל תמנע מים.
הנה כי כן, סוד ההצלחה של יעקב אבינו, לפעול בכוחות טבעיים אדירים, נבע איפוא, מכוחותיו הרוחניים ועוצמתו הפנימית – "יראתו תתן עוז".
על פי יסוד זה פירש הרמב"ן (במדבר ד, טז), את כוחם האדיר של משה רבנו, אהרן הכהן ובנו אלעזר:
ועל דעת הירושלמי (שבת פ"י ה"ג) הכתוב בפירושי רש"י (שבת צב, א ד"ה שכן) שהוא נושא אותם, יהיה משא גדול, כי הקטורת שס"ה מנה (כריתות ו, א) ומשה רבינו לא פטמה לחצאין. ושמן המאור לשנה שלימה רב מאד קפ"ג לוגין. ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה. אבל היה אלעזר חזק ואמיץ כיעקב אבינו, וכן משה רבינו ואהרן אחיו, וקוי ה' יחליפו כח.
בדברי הירושלמי מבואר כי אלעזר הכהן היה נושא על גבו את כל השמנים והקטורת שהכינו עבור שנה שלימה, והיה זה משא כבד וגדול מאד. ומדוייק בדברי הרמב"ן, שלא היה זה מעשה נסים, אלא בכוחו שהיה "חזק ואמיץ". "כיעקב אבינו" – שגלל את האבן, וכמבואר לעיל בדברי הרמב"ן; וכ"משה רבינו" – ששבר את לוחות הברית, ואמרו בגמרא (נדרים לח, א) "ארכן ששה ורחבן ששה ועוביין שלשה" [ומכאן למדו שם, שהיה גיבור]; וכ"אהרן אחיו" – שהניף את כ"ב אלף הלווים ביום אחד (עי' במדבר ח, כא). ומבואר בדברי הרמב"ן, כי כוחם הגופני המופלא, עליו נאמר "וקוי ה' יחליפו כח', נבע משום ש"יראתו תתן עוז".
על פי זה יתכן לומר, כי סוד ההצלחה של יראי השי"ת בדרך הטבע, נובע מכך ש"הכוחות האנושים שבאדם תלויים בכוחות הרוחניים". כי היראה נותנת עוז ותעצומות להצליח בדברים מופלאים, שאינם ביכולת ההשגה של אחרים.
- • •
והנה מבואר בדברי הרמב"ן באגרת, כי תכלית האגרת בקנין מדת הענוה, להעפיל אל מדת היראה:
וְכַאֲשֶׁר תִּנָצֵל מִן הַכַּעַס תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶאֱמַר עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה', וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִרְאָה.
ומבוארת מעלת הענוה כי היא מביאה ליראת השי"ת.
ומעתה נראה, כי הבטחת ההצלחה בסיומה של האגרת היא מכוחה של היראה, כי "ה' הוא המצליח את יראיו". ועל כן הבטיח הרמב"ן שעם קיומה של האגרת בהתעלות ממדת הענווה אל היראה, מתברכים בברכת "משלם שכר טוב ליראיו".
