והאיש משה עניו (עקבי דרך, קרח)

"וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"

א. בורא עולם העיד בתורה הקדושה (במדבר יב, א-יג) על שלימות הענוה של משה רבנו: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח, וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר יְהֹוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה', וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

בדברי האור החיים הקדוש נתבאר היאך בפרשה זו נתגלתה מידה זו בשלימותה, משום שהדיבור היה בפניו: "וַתְּדַבֵּר וגו' בְּמשֶׁה , אולי שדיברו בפניו של משה, והדעת מסכמת בזה גם כן, כי מה יועילו דבר לא טוב ביניהם לבין עצמן, אלא אמרו דבריהם דרך תוכחה והוא שומע מילתם"[1].

על פי זה הטעים האור החיים הקדוש, את מאמר הכתוב "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", דווקא בפרשת הדיבור של מרים ואהרן במשה : "הודיע הכתוב זו כאן, לפי מה שכתבנו שדיברו בפניו, נתן הכתוב טעם שהוצרך ה' לעשות כל האמור בענין, מטעם כי האיש משה עניו מאוד, ולצד ענוותו נמנע מהשיב להם התשובה המתחייבת לבוא בענין, כדי שידעו ההפרש שבין נבואת משה לשאר נביאים".

בהמשך דבריו הוסיף האור החיים הקדוש לבאר היאך בפרשה זו משתקף גודל מדת ענוותנותו של משה רבנו: "מדברי אהרן משמע, כי משה הקפיד על דבריהם, אשר על כן מחלה [אהרן] פניו שימחול להם חטאתם", באומרו "בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ", שפירושו "הגם שהקפדת על הדברים עד שבא העונש, עתה שבא העונש יכופר העון, ולא תשת עוד עלינו חטאת". אולם "אחר שהאמת לא כן הוא, כי משה לא הקפיד על הדבר, לזה התחכם הכתוב וסמוך לדברם בו אמר וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד. נתכוון לשלול דברי אהרן כאן".

ולפי זה המתיק את לשון הכתוב בתפילתו של משה רבנו: "וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" – "טעם אומרו לֵאמֹר, בא בטענה כדי שלא יאמרו שהקפיד ויחזיקוהו כנוטר איבה [ולכן הוא צועק אל ה' להסיר מהם הנגע, כדי שלא יאמרו שהקפיד עליהם]. ודברי אהרן יגידו למו [שהרי מדבריו משמע שהמשה רבנו הקפיד עליהם]. לזה אמר בצעקו לה' בשביל שלא יאמרו דברים הנאמרים בסמוך מפי אהרן".

ועוד פירש שם: "עוד ירצה, כי אמר לפני ה' קודם התפללו שהוא מוחל על כבודו, ואחר כך התפלל אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ".

הנה כי כן, ממסכת דברים אלו של האור החיים הקדוש, מבהיקה באור יקרות מידת ענוותנותו של העניו מכל אדם ביפעת תפארתה, המתגלה בשיאה בפרשת הדיבור של מרים ואהרן במשה. ולכן דווא בפרשה זו, ציין בורא עולם בתורתו הנצחי כי "הָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

ענוותנותו של משה רבנו בפרשת קרח

ב. גם בפרשת מחלוקת קורח ועדתו, מתגלה לעינינו דרגתו של "הָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד", במלוא הדרה, בפרט, בהנהגתו מול דתן ואבירם, כמבואר בדברי האור החיים הקדוש שם.

• לאחר שקורח ועדתו נקהלו על משה ואהרן, נאמר בפרשתנו (במדבר טז, ד) "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו", וביאר האור החיים הקדוש: "ואומרו וַיִּפֹּל, נגד מה שאמרו שהם מתנשאים על קהל ה', שכללו בדבריהם משה ואהרן, כנגד מה שנוגע למשה נפל על פניו, להראות קצה האחרון ההכנעה. ושיווה נפשו כעפר הארץ, כעבד המשתחוה לפני השררה".
• משה רבנו שולח לקרוא לדתן ואבירם, ובטעם הדבר פירש האור החיים הקדוש (במדבר טז, יב-יג) וזה לשונו: "נתחכם בזה לדבר עמם ביחוד שלא בשעת הוועד, אולי ירויח דעתם אחד לאחד, גם באמצעות החשיבות אשר הוא מחשיבם לדבר אליהם מכללות הנועדים, יתרכך לבם להטות אוזן. ודקדק הכתוב לומר וַיִּשְׁלַח משֶׁה, שלא היה צריך לזכרון משה ויסמוך על זכרונו בסמוך, אלא להעיר מי הוא השולח, משה מלך ישראל ונביא ה', לקרא לשני הדיוטות, אולי בזה יתעשתו להטות אזנם אליו".

וכפי שהזכיר האור החיים הקדוש גם בהמשך דבריו (שם יז, ו) "שראו כמה השפיל עצמו לפני דתן ואבירם, אולי ישובו וכו', זה יגיד שהשתדל לבל ימותו".

• בסופו של דבר, משה רבנו קם והולך אל דתן ואבירם, וכתב האור החיים הקדוש על הפסוק (שם טז, כה) "וַיָּקָם משֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל", וזה לשונו: "צריך לדעת טעם אומרו וַיָּקָם, ואם להודיע שהיה יושב מה יצא לנו מהודעה זו. אכן ירצה על דרך אומרו (משלי טז, יח) לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה: (שם יח, יב), ואמרו ז"ל (שמות רבה מה, ה) השפלתי הגבהתי. והוא מאמר הכתוב וַיָּקָם משֶׁה, קימה היתה לו, במה שהלך לדתן ולאבירם האנשים הרשעים אשר חרפוהו ולא רצו לבא אצלו, והשפיל עצמו הוא והלך אצלם, עליהם נאמר לפני שבר גאון, ועל משה ולפני כבוד ענוה".

ומעתה יש להבין מה רצתה התורה ללמדנו בכך, לאחר שכבר הודיע הקב"ה מקודם כי "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". וביאר בספר אילת השחר (פרשת קרח, שם) על פי דברי האור החיים הקדוש דלעיל: "אע"פ שהתורה כבר העידה על משה במעשה דמרים שהוא עניו מכל אדם אשר על פני האדמה, מכל מקום עדיין היה יכול להתעלות בזה, דיש הרבה מדרגות בענוה".

ענוותנותו של משה רבנו בפרשיות נוספות

ג. להשלמת היריעה בביאור מדרגת ענוותנותו של משה רבנו, נעיין בדברי האור החיים בפרשיות נוספות, בהן הועלה על נס  ענין זה:

• משה רבנו לא רצה לקבל השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים, כאמור בלשון הכתוב (שמות ג, יא) "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם", ופירש האור החיים הקדוש, כי משה רבנו חשש "שמא יארע תקלה לישראל באמצעות מניעת זכותו, וזה מהענוה והשפלות".
• משה רבנו נצטווה (שמות ט, יג) "הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי", ופירש האור החיים הקדוש את פשר הציווי להתייצב בפני פרעה: "פירוש שלא ירכין ראשו ולא ירכין קומתו כדרך העומדים לפני גדולים, אלא כגדול העומד לפני קטן. כי כבר עשאו ריבון ושליט עליו. והוצרך לצוותו, לצד שמטבעו של משה להרכין ראשו מעט כדרך השפלים, לזה אמר כי לפני פרעה לא יתנהג כן".

והוסיף: "עוד רמז לו, כי פרט זה שאומר לו וְהִתְיַצֵּב, לא בכל מקום יסיר מעליו ההכנעה הרגיל בה, אלא לפני פרעה. אבל יהיה בלבו עניו ושפל לפני אל עליון, ויהיה ניצב בגופו ולבו מוכנע מאימת מלא כל הארץ כבודו".

ומעתה לא יפלא, מדוע ניתנה התורה דווקא לעניו מכל אדם, כי התורה אינה נקנית אלא באמצעות הענוה והשפלות, כדברי הגמרא בעירובין (נד, ב) "מאי דכתיב (במדבר כא, יח) וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת, אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשים בו תורה, ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו א-ל, שנאמר וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל. וכיון שנחלו א-ל עולה לגדולה, שנאמר וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת". אשר על כן, המושלם במדה זו, הוא הראוי לקבל התורה ולהנחילה לעם ישראל[2].

ענוותנות של אהרן הכהן והנהגתו המופלאה במחלוקת קורח ועדתו

ד. מפרשת קורח ועדתו, נשקפת גם ענוותנותו של אהרן הכהן.

בדברי חז"ל מבוארת מדרגת ענוותנותו המופלאה של אהרן הכהן, כמאמר הגמרא במסכת חולין (פט, א) "אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני נתתי גדולה, לאברהם אמר (בראשית כח, כז) וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, למשה ואהרן אמר (שמות טז, ז) וְנַחְנוּ מָה". ובהמשך שם: "גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, ואילו במשה ואהרן כתיב וְנַחְנוּ מָה".

ומצאנו בדברי האור החיים הקדוש (שמות ד, יד) בביאור ענוותנו של אהרן הכהן, עליו נאמר "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ", וזה לשונו: "נתכוון להגיד שבחו וענותנותו, כי מן הראוי היה לו להקפיד על היותו הוא לפה ואחיו הקטון יגדל ממנו. ואמר כי מלבד שלא יקפיד על הדבר, אלא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. ובאמצעות דברים אלו יגיד כי הגם שהוא "עניו" דַבֵּר יְדַבֵּר, והגם שהיה כבד פה וכמו שפירשתי, שהענוה לא תגרום הרחקת עשות רצון המלך".

מכאן נבוא להעמיק ולהתבונן בפלאות הנהגתו של אהרן הכהן במחלוקת קרח ועדתו, כדברי הרמב"ן בפשתנו (במדבר טז, ד) את האמור בפסוק "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו", ומדוקדק כי דווקא משה רבנו נפל עליו פניו ולא אהרן הכהן "כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך". וביאר מו"ר רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל, בספרו שם דרך (פרשת קורח, חלק הביאורים אות ו) "מסתבר שאמנם האמין אהרן בכל לבו "שמעלת קרח גדולה ממעלתו אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך", כי אין נראה שעשה רק כאילו מודה בצדקת קורח – אלא ברוב ענוותנותו ומוסרו אכן האמין אהרן שמעלת קורח גדולה ממעלתו, ונתרצה בכהונתו הגדולה רק משום ציוויו של משה ומ"גזירת מלך" עולם. אנו עומדים איפוא, לפני המראה המתגלה לפנינו כאן ואין לנו אלא להשתומם על פלאות דרגתם של משה ואהרן. כשנתעמק ונסור לראות בפרשה, לא נוכל אלא להסתיר פנינו ברוב בושה וכלימה בהביטנו אל נפשינו האכולה מקנאה לשררה והתגאות על הזולת".

ענוותנותם של משה רבנו ואהרן הכהן בפרשת המרגלים

ה. גם בפרשת המרגלים נמצא את ענוותנותם המופלאה של משה רבנו ואהרן הכהן, הנופלים על פניהם לפני כל קהל עדת ישראל, כאמור בכתוב (במדבר יד, ה) "וַיִּפֹּל משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וביאר הרמב"ן: "שראו שהיו העם נועצים לעשות ראש ולשוב מיד, וקמו הצדיקים והשתחוו לאפם ארצה לאמר להם, אל נא אחי תרעו ולא תהיה זאת לכם לפוקה, על כן אמר לפני כל קהל עדת בני ישראל, כי להם השתחוו על אפים".

וכתב מו"ר זצ"ל בספרו שם דרך (פרשת שלח, חלק הביאורים אות י) "נתבונן במחזה המופלא הלזה. משה רבנו שעמד בגבורה עילאית בפני פרעה במצרים. וכשירד מהר סיני וראה את העם מחולל סביב העגל, באומץ נשגב יחיד נגד הכלל, לא היסס לשבור את לוחות הברית ולהכריז מלחמה נגד החוטאים בעוז ובתושיה. ואילו בשעה זו משה ואהרן לא עומדים בפרץ בעוז ובגבורה מול העם. וכי לא יכלו משה ואהרן לכלות בהבל פיהם את כל העוברים על פי ה', אך כאן נדמה כאילו עומדים משה ואהרן כאובדי עצות.

וסוד הדבר נראה, כי ברוב ענוותנותם וצידקותם המופלאה לא יכלו משה ואהרן לעמוד וללחום בגבורה ובאומץ נגד הכלל בשעה שרוצים למנות אחרים להנהיג את העם במקומם. כי לא יכלו לעמוד על כך שהם הם הראויים להנהיג את העם ולא אחרים. ולכן גדולי עולם אלו נפלו אפים ארצה על פניהם והשתחוו לפני כל קהל עדת ישראל להראות כי כל כח מנהיגותם אינו שייך להם ואינו נובע מרצונם האישי אלא מרצון הבורא שהטיל על שכמם עול זה, והם מצד עצמם מתבטלים לפני כל הקהל ומשתחווים ונופלים לפניהם. פלאי פלאים".

ענוותנו של משה רבנו והתגברותו בפרשת קורח ועדתו – אין בהם סתירה כלל וכלל

ו. הנה כי כן, בורא עולם העיד על שלימות מידת הענוה של משה רבנו.

ומעתה יש לתמוה, היאך קורח ועדתו העיזו לחשוד במשה רבנו שהוא "מתנשא" ו"משתרר" על קהל ה', כמאמרם "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' (במדבר טז, ג); "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (שם פסוק יג) – ההיפך הגמור מתכונת ענוותנותו.

ומאידך יש לעורר על כך, שכל עמידתו האיתנה בכל תוקף ועוז בפרשת המחלוקת, לכאורה עומדת בסתירה למידות ההכנעה והשפלות[3].

וביאר בספר להעיר להורות ולהשכיל (ח"א עמ' עג) על פי דברי הארחות צדיקים (שער הגאוה) כי "הגאוה נגד הרשעים היא משובחת מאד, להוכיחם ולהכלים אותם. ולא יכנע להם, ויצוה על הטוב, ויזהיר מהרע כפי יכלתו. אף על פי שזה דומה בעיני העולם כמשתרר וכמתגאה אחרי שלבו לשם שמים – הרי זה משובח. ולא ייכנע לרשעים, כמו מרדכי שלא נכנע להמן. ובכל מקום שיש מצוה עליו לעשות, לא ייכנע כלל לרשעים לעזוב הטוב מפני השפלתו לפניהם"[4].

ומכאן יש ללמוד כי "אע"פ שמידת הגאוה פסולה היא מאד, עם כל זאת יש מקומות ועניינים שעל האדם להתנהג במידת הגאוה. ולפי זה מצאנו פשר והסבר לכל המקרים שהשתמש משה רבינו במידת הגאוה, אע"פ שהיה עניו מכל האדם, והכל כדי להוכיח הרשעים ולהזהיר אותם".

ואמנם לכשנתבונן בעומק הנהגת גאוה זו – הרי שיסודה בענוה, כמפורש בדברי המאירי (חיבור התשובה, מאמר ראשון פרק ה) שכתב: "וכלל הדברים שכל התגברות והתנשאות כשהוא על צד כוונה רצויה, נקרא גם כן ענוה. וכן אצלי ראיה, בהיות משה רבנו ע"ה מפורסם במידת הענוה, באומרו וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד, ומילת מְאֹד תורה היות לו ענוה יתירה. ועם כל זה היות מדרכו, לקנא תכלית הקנאה בכל מעשה מכוער, ומתגבר בביטולו תכלית ההתגברות, כענין המצרי, וכענין מעשה העגל, וכענין מחלקתו של קורח". נפלא למתבונן.

ענוה וגדלות ששורשה ביראת שמים – אינן סותרות זו את זו

ז. ממוצא הדברים נראה כי בעומק הבנת מידת הענוה, אין בה סתירה לרוממות הדעת וההכרה בערך עצמו, ומתוכה לצעוד בעוז ובגאון בדרך התורה והיראה.

וכך כתב המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין, בספרו אור יחזקאל (ח"ד, מידות עמ' קצד), נעתיק חלק מדבריו:

"וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וצריך ביאור, היאך יתכן שמשה רבנו, אדון כל הנביאים, ירגיש עצמו פחות יותר מכל האנשים בעולם, והיאך אפשר במציאות לחוש כן. ועיין ברש"י שם שפירש: "עניו, שפל וסבלן". וכתב הרמב"ן (שמות ד, י) שמחמת הענוה שבמשה נמנע מלילך בשליחותו של הקב"ה, ועל כן התווכח וטען עם השי"ת ז' ימים רצופים "כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני בשליחות". ולכאורה כיון שהיה שפל וסבלן, היאך היה יכול להתווכח עם השי"ת, והלא לזה צריך גבורת וגבהות הלב. ובעת שיש באדם הכנעה וסבלנות, צריך לקבל כל אשר נאמר לו. והיאך תואמים ב' הדברים יחד – שמצד אחד חושש לשלוט ולהנהיג את ישראל, ולעומת זאת מסוגל לבוא בדין ודברים עם הקב"ה. והרי לפי הבנתנו הפשוטה מושג ענוה, ביאורו, נוח ומקבל הכל בשלווה ובמתינות.

חזינן מכל זה, ביאורה של מידת הענוה, שהיא באופן אחר מכפי הבנתנו הפשוטה. הענוה היא כליל המעלות – המעלה העליונה שאפשר להגיע אליה, ולכן משבחת תורה את משה רבנו ע"ה במדת הענוה, מפני שזהו שיא השלימות. והענוה האמיתית באה לאחר שלימות ביראה, כי ללא יראת שמים אין אפשרות כלל להגיע לענוה. ומעתה יבואר שפיר סירובו של משה רבנו ע"ה לקבל את שליחות הקב"ה להוציא את בני ישראל ממצרים, שמגודל ענוותנותו ויראתו, מרוב חפצו לקיים רצון ה' יתברך, בדק וחזר ובדק בכל מעשיו, האם תואמים לרצון השי"ת. ולכן כיון שחשש מרוב יראת שמים לקבל את השליחות, ואף שהקב"ה בעצמו מבקשו לקבל את השליחות, מכל מקום הרי לא בשמים היא וניתן לאדם כח הבחירה וחייב לבחור בטוב, והדבר תלוי באדם עצמו בהבנתו ובהכרעתו, איזה רצון ה' צריך להוציא אל הפועל. ובחר משה רבנו בסירוב לקבל השליחות, שמא אין זה רצון ה'.

ולהאמור יובן כי מידת הענוה אינה סותרת כלל להנהגות הנובעות מגבהות הלב. כי אין ביאור הענוה שפלות הנפש וכדומה, אלא להיפך, ענוה מקורה בגדלות הלב, ומהכרת גדולת השי"ת ומרוב יראת שמים. לכן אינו שבע רצון מעצמו, משום שמא עדיין לא הגיע לתכלית".

וזהו ההסבר "היאך סירב משה רבנו לקבל שליחותו של הקב"ה. לו היתה ענוותנותו של משה נובעת משפלות וסבלנות הכוחות, לא היה מסוגל לסרב להקב"ה. אבל כיון שתקיפים היו מידותיו ותכונותיו, וענוותו מקורה ביראת שמים. לכן מגודל יראת השמים שבו, חשש שמא קיום השליחות הוי פגיעה ברצונו ית'. או מפני הפגיעה באהרן הכהן, או מחמת שאין זה ראוי לעניו להנהיג את ישראל, או לבוא אל פרעה כשליח ה'.

הסיבה שאיננו מבינים זאת, כי טעינו מאד בהבנת ענין הענוה, ולנו נראה שמי שירא וחושש מלדבר עם בני אדם והולך שפל ושחוח מיאוש, הרי בכלל הענווים יקרא. וזו טעות מרה וחמורה מאד, כי העניו האמיתי יודע גדלות האדם, שהוא חלק אלוק ממעל ומכיר בערך עצמו, ואינו ירא מפני בני אנוש".

דברים ברוח זו כתב גם רבי יחיאל יעקב ויינברג, בספרו לפרקים (ח"א עמ' צה) בתיאור דמותו של רבי אייזיק שר, ראש ישיבת סלבודקה: "ענוה אין פירושה כפיפת קומה, הרכנת הראש, עיניים מושפלות על הקרקע וצעידה איטית עקב בצד אגודל. הליכה כזו היא זחילה של נמלה, והיא גנאי לאדם שנברא בקומה זקופה. עניו הוא אדם המכיר בלבו את גודל המשימה שהתוותה לו תורתנו, ורואה את המרחק הרב שבינו לבינה".

מידות הכנעה והשפלות של משה רבנו ואהרן הכהן – לעומת מידת הגאווה של קורח

ח. על פי יסודות הדברים שנתבארו, נסיים בדברי הנתיבות שלום, מה היה הדין הדברים בין קורח ועדתו למשה רבנו, המובא בדברי רש"י (במדבר טז, א) בשם המדרש תנחומא, שטען קורח כי "טלית שכולה תכלת" פטורה מחיוב ציצית, והיינו כי ענין התכלת מרמז על יראת הרוממות, וטענת קורח היתה כי עבודת ה' צריכה להיות מתוך רוממות בלבד. ותשובת משה רבנו כי יש חיוב ציצית – עבודת ה' נצרכת למידות השפלות והענוה:

"קורח היה בחינה גבוהה בעבודת השי"ת, וכדאיתא במדרש (במדבר רבה יח, ב) אמרו חכמים, חכם גדול היה קרח, ומטועני הארון. ועבדותו היתה ביראת הרוממות, שהיא מדרגה גבוהה ביותר, אך מידת הכנעה ושפלות לא היתה לו. וענין התכלת מרמז על יראת הרוממות, וכנף מורה על מידת ההכנעה והשפלות. וטעותו של קורח היתה בחושבו אשר בעבודת ה' מתוך יראת הרוממות לבד, בלא הכנעה ושפלות, גם כן יהיה מוכן וראוי לכהונה גדולה. וזה פירוש השאלה "טלית שכולה תכלת חייבת בציצית, או לא" – שסבר שאהרן שהוא בבחינת "טלית שכולה תכלת", איננו צריך עוד לציצית הכנף, שהיא מדת הכנעה ושפלות. ומשה השיבו שחייבת בציצית, והיינו שצריך שצריך גם כן מידת הכנעה ושפלות. שאף שיש את כל המדרגות, אי אפשר להגיע לכהונה גדולה, רק ע"י עבודת ה' מתוך הכנעה ושפלות. ועל כן אינו ראוי לכהונה גדולה, מחמת שאין לו מידת הכנעה.

וזהו מה שאמר להם משה רבנו "וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינו עָלָיו", כי אהרן יש לו מידת מה, שהוא בטל ומבוטל בעיני עצמו. והיינו מידת ההכנעה והשפלות, כמו שנאמר (שמות טז, ז) ויאמרו משה ואהרן וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ, היינו הכנעה ושפלות – ועל כן הוא ראוי לכהונה הגדולה.

ממוצא הדברים, לימדנו הנתיבות שלום, מסקנה מעשית לסדר העבודה לקראת שבת המלכה:

"גם בשבת קודש מצינו ענין זה, דהפוך בש"ת ותשכח שב"ת, שעל ידי הבושה נכנסים לשבת. ויש לבארו על פי מאי דאיתא בתורת אבות ממרן הס"ק מסלונים זי"ע, שבחינת שבת הוא, שהקב"ה מכניס בה את היהודי אליו להיכלו כולו אומר כבוד. והרי שבת הוא בחינת הכהן הגדול, שנכנס לבית קודש הקודשים. ומעתה כשם שאהרן הכהן לא היה יכול להגיע להיות ראוי להיכנס לקודש הקודשים, רק על ידי מידת הבושה וההכנעה והשפלות[5]. על דרך זה היא כניסת יהודי לשבת קודש בבחינת הכניסה לקודש הקודשים, שהדרך רק על ידי בושה ושפלות, מתוך שמתבונן במצבו ובהנהגתו בכל ימות השבוע. ועל ידי גודל הבושה, יוכל להשיג בחינת הכניסה לקודש הקודשים של השבת".

*  *  *

[1] והביא כן מדברי הספרי: "וישמע ה", מלמד שלא היתה שם בריה אלא בינו לבין עצמו דברו בו. רבי נתן אומר, אף בפניו של משה דברו בו, שנאמר וישמע ה' והאיש משה, אלא שכבש משה על הדבר".

[2] וראה במה שנתבאר ענין זה בפרשת בחוקותי מאמר ההכנות הנדרשות לקבלת התורה.

[3] כאשר נוסיף להתבונן במעשים נוספים של משה רבנו, נמצא בהם עוז ותקיפות, העומדים לכאורה בסתירה למידת הענווה:

[א] "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו, וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב, יא-יב). הכעס הזה על מעשה עוול – מעיד לכאורה על התנשאות ולא על ענוה, ובוודאי לא על שיא הענוה, שיסודה הוא הכנעה. [ב] למחרת – "וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שם פסוק יג). ולכאורה צדקו אותם אנשים במענם "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" דהיינו – שכך נראים הדברים לא של נכנע ועניו, אלא של שר ושופט. [ג] "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן" (שמות ב, יז). משה רבנו אינו יכול לשקוט כאשר נוכח במעשה עוול, אלא נוהג בתקיפות להושיע את בנות יתרו. [ד] ועל כולם – "וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות לב, יט). ופירש רש"י (דברים לד, יב) "נשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם". ומבואר כי שבירת בלוחות לעיני כל ישראל באה מנישאות הלב – ואיה איפוא ענוותנותו של משה רבנו.

[4] והוסיף שם: "וזה צריך חכמה, מתי ישתרר נגדם בדבר מצוה. כי פעמים אינו שווה שיעמוד נגדם, שאם יעיז פניו נגדם עבור מצוה אחת, יפסיד אותם מאה מצוות. לכך צריך החכם להתבונן לפי השעה והענין, ולפי זה יסדר מעשיו. כי יש דבר שצריך לעזוב בשבילם, ויש דבר שלא יניח בשבילם בשום ענין, וצריך בגופו ובמאודו לעמוד נגדם, ולא ייכנע להם".

[5] כמו שכתב שם: "וכמאי דאיתא ממהרח"ו זי"ע על מה שאמר משה לאהרן למה אתה בוש כי לכך נבחרת, שבגלל זאת שאתה בוש לכך נבחרת, ע"י הבושה ושברון הלב שהיה לאהרן, על ידי זה נכנס  לקודש הקודשים".