א. פרשה מפורשת בתורה כיצד "נבחנו" בני ישראל אם יעמדו בקבלת התורה:
שמות פרק טו
(כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה… (כה) שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: (כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו, כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ
וביארו המפרשים מה היה ה"נסיון" שנתנסו בני ישראל במרה:
רש"י, שם
שם שם לו, במרה נתן להם מקצת פרשיות שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין.
רמב"ן, שם
ולשון רש"י שאמר פרשיות שיתעסקו בהם, משמע שהודיעם החוקים ההם ולימד אותם עתיד הקב"ה לצוות אתכם בכך, על דרך שלמד אברהם אבינו את התורה. והיה זה להרגילם במצוות ולדעת אם יקבלו אותם בשמחה ובטוב לבב, והוא הנסיון שאמר ושם ניסהו. והודיעם שעוד יצוום במצות, זהו שאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והאזנת למצותיו אשר יצוה אותך בהם.
אור החיים, שם
וה' נתן להם שבת ודינים קודם, לנסותם אם ישמעו למצוות אלו יצוום התורה כולה, והוא אומר למעלה ושם ניסהו, פירוש אם יעמוד בקבלת התורה.
מבואר כי ניתנו לבני ישראל במרה מקצת מצוות שיקיימום, ואם יקיימום כראוי, יוכלו לקבל כל התורה.
אך עדיין לא מובן כיצד ניתן לדעת מקיום מקצת המצוות שנצטוו בני ישראל במרה אם ראויים הם לקבל כל התורה, שמא רק כמה מצוות מסויימות ישכילו לקיים, אך מי יאמר לן שיצליחו לשמור ולעמוד בקיום כל תרי"ג מצוות.
ב. בפירוש הרמב"ן הביא את דברי חז"ל שנאמרו בביאור הפסוק "וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה".
רמב"ן, שם
ובמכילתא אמרו והישר בעיניו תעשה זה משא ומתן, מלמד שכל הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו מעלה עליו כאילו קיים כל התורה כולה.
ויש להבין בדברי המכילתא איך "הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו" שייך לציווי התורה "אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה".
וביותר צריך ביאור, מדוע כל "הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו" – "מעלה עליו כאילו קיים כל התורה כולה". מה פשר הדבר.
• • •
ג. לביאור הדברים נעמיק בביאור אחת ממצוותיה של התורה, שהיא מצוה הכוללת בתוכה קיום כל התורה כולה.
דברים ו, יח
וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'
רמב"ן, שם
ועשית הישר והטוב בעיני ה'. על דרך הפשט, יאמר תשמרו מצות ה' ועדותיו וחוקותיו, ותכוון בעשייתם לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד וכו'. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה כי מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציווך, ועתה יאמר גם באשר לא ציווך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר.
וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל, לא תקום ולא תטור ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיוצא בזה, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (בבא מציעא קח, א וילפינן לה מהאי קרא) ואפילו מה שאמרו פרקו נאה (עי' תענית ז, ב) ודיבורו בנחת עם הבריות (עי' יומא פו, א) עד שיקרא בכל ענין תם וישר.
את היסוד המבואר בדברי הרמב"ן, האיר מו"ר הגרש"ז ברוידא:
שם דרך – הישר והטוב, פתיחה
ומתבאר בזה שמצות "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" איננה מצוה פרטית לעצמה, ואין זה רק ציווי אחד, אלא היא מצוה כוללת – להתעמק בהבנת המצוות וטעמם כדי להשכיל להתבונן ולהבין מתוך המצוות שנצטווינו על מה שלא נתפרש לנו, מה רצונו ית' ומה טוב וישר בעיניו.
שם דרך – הישר והטוב, פרק ב
והיינו שנצטווינו להכנס לעומק הבנת הדברים וטעמם ולהבין מתוך המצוות שנצטווינו בהם את מה שלא נתפרש לנו, לדעת מה רצונו ית' ומה טוב וישר בעיניו.
ואם כן מצות עשיית הטוב והישר בעיני ה' היא מצוה כוללת בתוכה כל הנהגת האדם לפרטיה, כי מחייבת היא ללמוד להתעמק בכל ציוויי התורה מה טוב וישר לפניו ית'. ומהות התעמקות זאת, להשיג ולהשכיל את הטוב והישר בהנהגת האדם עם חבריו, בדינים, במשא ומתן, ב"פשרה ולפנים משורת הדין", ושיהיה "פרקו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות". וכעין המובא בספר מעלות התורה בתחילתו בשם הגר"א, שתרי"ג מצוות הן תרי"ג כללים דוגמת העץ ממנו מסתעפים הענפים.
ד. וכשם שכללה התורה כל תורת הנהגת האדם עם חבריו "לתת דעתך ממה שציווך על מה שלא ציווך" בציווי "ועשית הישר והטוב" – כך גם בענייני איסור והיתר, קדושה, פרישות וטהרה, ישנם הפרטים שעליהם נצטווינו להתבונן ולהעמיק מתוכם בציווי הכללי של "קדושים תהיו", כדבריו המפורסמים של הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים:
רמב"ן ויקרא יט, ב
קדושים תהיו, פרושים תהיו… ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב [רש"י], אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והענין, כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות…
וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו, יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה.
הרמב"ן עצמו, מציין איפוא בסוף דבריו, כי מהות הציווי הכללי "קדושים תהיו" שווה למהות ציווי הכללי "ועשית הישר והטוב" – להעמיק ולהתבונן מתוך פרטי המצוות מהו הרצון הכללי של הקב"ה, ועל ידי זה נדע ונשכיל ממה שנצטווינו כיצד היה רוצה הקב"ה שננהג במה שלא נצטווינו.
ה. לאור האמור נוכל להבין כיצד נודע בקיום מצוות מרה שיוכלו בני ישראל לעמוד בקבלת התורה.
והדברים מתבארים מתורתו של הרמב"ן, שהביא את דברי האבן עזרא בביאור המצוות שנצטוו בני ישראל במרה.
אבן עזרא שם
אם שמוע תשמע לקול ה', כל שמיעה שאחריו למ"ד או בי"ת אין פירושה לשמיעה בלבד אלא להבין טעם הענין הנושא הדבר. והנה זו השמיעה שיבין מה מצווה לעשות. והישר בעיניו תעשה, אלו מצוות עשה, והאזנת למצוותיו מצוות לא תעשה, להתבונן מה הם.
למדנו מדבריו כי הציווי לעשות הישר בעיני ה' משמעותו שאין די בשמיעה או בעשיית המצוה גרידא, אלא יש להבין את עומק רצון השי"ת הטמון בציווי לעשותה.
ומעתה סלולה הדרך להבין את הנסיון שהתנסו בני ישראל במרה:
שם דרך – הישר והטוב, פרק ב
כוונת עיקר הציוויים שנצטוו בני ישראל במרה היתה תפיסת עומק הרצון שבהם, ולא רק קיום המצוה הפרטית. וזה היה עיקר הנסיון שנתנסו במרה כשניתנו להם מקצת פרשיות – לראות אם יתעסקו בהם בעמלות ובהעמקה ויבינו עומק רצון ה' הטמון במצוות אלו.
והיינו המבואר בדברי הרמב"ן שהנסיון "שם שם לו חק ומשפט ושם ניסהו" היה "אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והאזנת למצוותיו" דהיינו להבין עומק המצוות, כדי להשכיל מתוך מה שנצטווינו על מה שלא נתפרש לנו, מה רצונו ית' ומה הטוב והישר בעיניו. והנסיון הוא לראות האם אכן יעסקו בתורה בעמלות ופלפול ויבינו עומק רצון השי"ת במצוות אלו.
ומעתה שפיר קיום המצוות במרה כראוי יכל לקבוע אם יוכלו לקבל את התורה, מפני שאם יתעסקו במצוות שנצטוו במרה בהבנת עומקם, מוכח שיכולים הם לקבל את כל התורה באופן שישיגו בה רצון הקב"ה בכל הטוב והישר בעיניו ולתת את הדעת ממה שציווך על מה שלא ציווך.
היוצא מן הדברים, כי במרה לא נבחנו בני ישראל אם יקיימו את המצוות שנטוו שם אלא איך יקיימום – האם ישכילו לקיים את המצוות בעמקות ובהבנת רצון ה'.
ואם זהו המבחן, שפיר ניתן לדעת גם מקיום מקצת המצוות שנצטוו בני ישראל במרה, אם ראויים הם לקבל כל התורה. שכן אם אופן קיום אותן מקצת מצוות יהיה בעמקות ובהבנה, מוכח שיודעים הם מהי הדרך הנדרשת לקיום המצוות, ואף כשתינתן להם כל התורה, ישכילו לקיימה בעמקות ובהבנת רצון ה'.
ו. והדברים מדוייקים להפליא בלשון חז"ל שבמרה ניתנו להם פרשיות "שיתעסקו בהם", ולא נאמר "שילמדו בהם", וצריך ביאור מה פשרו של "עסק" זה.
והתשובה מתבארת במטבע לשון חז"ל בקובעם את ברכת התורה בנוסח:
תפילת שחרית, ברכות השחר
אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה
ט"ז (או"ח סי' מז ס"ק א)
הברכה לעסוק בדברי תורה בדרך טורח דוקא וכו', ונמשך ממנו שעיקר מעלת העוסקים בתורה דווקא דרך טורח ויגיעה. ואל זה כיוונו בברכה "לעסוק" בדברי תורה.
לפי זה מתבאר היטב כי ה"עסק" שנצטוו "להתעסק" בפרשיות מרה כהכנה למתן תורה – היה לעמול במשא ומתן ופלפול בהשגת עומק פרשיות אלו.
והיינו ה"מבחן" וה"נסיון" אם יהיו ראויים לקבל את התורה, וכמבואר לעיל, שבמרה לא נבחנו בני ישראל אם יקיימו את המצוות שנטוו שם אלא איך יקיימום – האם ישכילו לקיים את המצוות בעמקות ובהבנת רצון ה'.
ז. וממוצא הדברים מובנים דברי המכילתא "כל הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלה עליו כאילו קיים כל התורה כולה", והם המשך הקו האמור לעיל.
שם דרך – הישר והטוב, פרק ב
הנושא ונותן באמונה הנוהג כפי רצון הקב"ה ש"הוא אוהב הטוב והישר", מוכיח במעשיו שהשכיל להעמיק ולהבין מכל מה שציוה ה' בתורתו מהו הטוב והישר בעיניו, ולפיכך "מעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל התורה כולה", שהרי כלל בהנהגתו את שלמד והשיג מכל התורה כולה.
• • •
סוף דבר, ה"נסיון" שנתנסו בו בני ישראל לפני קבלת התורה הינו לשעה ולדורות, כי עיקר ההכנה וה"מבחן" לקבלת התורה הוא בצורת הלימוד והקיום של התורה והמצוות – בעמל העיון וההבנה. ומשניתנה תורה, נצטווינו על כך במצוות הכלליות "ועשית הישר והטוב", ו"קדושים תהיו", שעניינם ההשכלה וההתעמקות, שהם עיקר הכל.
