פרשת צו – ורצית שבח מהומי ברגש (פירוש הרמב"ן)

תקציר השיעור

 

ורצית שבח מהומי ברגש

 

א. טעם הקרבת קרבן עולה ויורד וקרבנות המצורע – שמא לא הכיר בחסדי ה'

עיון בפרשיות הקרבנות, מלמד עד כמה קובעים וחשובים רגשותיו ומחשבותיו של האדם אצל בורא העולם, כפי שיבואר – ומה עלינו להפיק לקח מכך.

  • אחת משתי הציפורים שמביא העני לקרבן אשם, מוקרבת לעולה כי "אולי עלה על רוחו מחשבה" של תרעומת, על העניות שבגללה נבצר ממנו להקריב קרבן משובח מן הבהמה.
  • דברי הרמב"ן בטעם קרבן החטאת שמביא המצורע בתום ימי צרעתו "אולי בצערו נתן תִּפְלָה לֵאלֹקִים".

ב. האדם קובע במעשיו מה שנוא ומה ראוי ומכובד לפני המקום

בדברי הרמב"ן בשם הרמב"ם בטעם איסור הקטרת שאור ודבש, מבואר כי האדם במעשיו והרגשתו קובע מה שנוא ומה ראוי לפני הקב"ה.

  • עוד זאת למדנו מדברי הרמב"ם בטעם מליחת הקרבנות, כמה קובעת ונחשבת הרגשת האדם לפני הקב"ה. ומופלא עוד יותר, שעל ידי מחשבה זו נקבעה "ברית מלח".

ג. דעתו של האדם ומעשיו – מעלים את הקרבן להיות ריח ניחוח לה'

אף שיש סודות טמירים ונעלמים בענין הקרבנות שהם "לחמי שמים", מכל מקום גם טעם זה שהם מעוררים את האדם לחשוב ולהתבונן להיטיב דרכיו, מעלה אותם לריח ניחוח לה'.

  • הבאת הקרבן – הקרבת הכוחות השפלים וכל הרגשות והתשוקות לכבודו יתברך.

ד. יסוד דעת האדם ומחשבתו – הסיבה שהחמיר הכתוב בחיוב הכפרה על ספק

ה. מחשבת הכהן – משנה את סדר עבודת הקטרת המנחה ואכילתה

יתר על כן מצינו שהאדם בהרגשותיו ומחשבותיו קובע ומשנה כביכול את דיני התורה.

ה. רגשות האדם וצרכיו נכללים בסודות המופלאים של מצוות השמיטה והיובל

הלכות שמיטה ויובל מיוסדות על עומק מופלא שמכוון לסודות נשגבים, יסוד האמונה במעשה בראשית ובעולם הבא. ועם זאת, פרטי המצוה מושתתים על התחשבות מופלאה בצער האדם ורגשותיו.

ו. וְרָצִיתָ שֶׁבַח מֵהוֹמֵי בְרֶגֶשׁ – החובה לעבוד את הקב"ה בכל הכוחות והרגשות

ביאור הוויכוח בין קין והבל – האם יש לה' חפץ בתוספת הטורח והרגשות של בני האדם בעבודתם.

ז. כל חלב לה' – מסירת כוחות הגוף והנפש והממון לה'

"כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב" • המקריב קרבן – כאילו הקריב נפשו.

  • מסירת הכוחות להקב"ה בלימוד התורה.

 

פרשת צו – ורצית שבח מהומי ברגש (פירוש הרמב"ן)

פרשת צו

ורצית שבח מהומי ברגש

 

 

באחד הפיוטים בתפילת שחרית ביום הכיפורים, נאמר: "וְרָצִיתָ שֶׁבַח מֵהוֹמֵי בְרֶגֶשׁ". הקב"ה, למרות היותו נשגב ונעלה מתפיסת בן אנוש, רוצה וחפץ בשבח שמשבחים אותו ברואיו בהמיית רגשותיהם.

עיון בפרשיות הקרבנות, מלמד עד כמה קובעים וחשובים רגשותיו ומחשבותיו של האדם אצל בורא העולם, כפי שיבואר – ומה עלינו להפיק לקח מכך.

 

א. טעם הקרבת קרבן עולה ויורד וקרבנות המצורע – שמא לא הכיר בחסדי ה'

בפרשת קרבן עולה ויורד נאמר (1א) "ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים או שני בני יונה לה', אחד לחטאת ואחד לעולה. יש להבין מדוע אחת משתי הציפורים שמביא העני מוקרבת לעולה – והרי לא השיגה ידו להביא בהמה לקרבן אשם.

האבן עזרא (1ב) הביא את תירוצו של רב יצחק "כי טעם אחד עולה בעבור שלא תגיע ידו אולי עלה על רוחו מחשבה". מדבריו למד בספר שם דרך (2א) "יסוד נפלא", שקרבן העולה – אשר יסודו "על הרהורי עבת הלב" [לשון הרמב"ן (1ג) בשם המדרש] – נצרך בשל החשש פן העני בשעה שלא הגיע ידו להביא קרבן נאה לפני הקב"ה כפי שעשיר מביא, עלתה בלבו מחשבת תרעומת על העניות שבגללה נבצר ממנו להקריב לה' קרבן שמן וטוב כמו שמקריב העשיר. "ועל הרגש קל זה שאולי לא הכיר בחסדי ה' אתו – מעלה עליו הכתוב כאילו חטא במחשבה זו".

כעין זה מצינו בדברי הרמב"ן בפרשת הקרבנות שמביא המצורע בתום ימי צרעתו (1ה) "אמר הכתוב (1ד) באשם וכפר וחזר ואמר בחטאת וכפר על המטהר, ואמר עוד בעולה ובמנחה וכפר עליו הכהן וטהר, ולא ידענו מה ענין הכפרות הללו כולן. אולי האשם יכפר על מעלו אשר מעל קודם נגעו, והחטאת על חטאו אשר חטא בימי הנגע אולי בצערו נתן תפלה לאלקים, וזה טעם מטומאתו" [מלשון הכתוב בספר איוב (1ו) "בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלקים", ופירש במצודות: "תפלה – לא חטא להתרעם אחר ה'"]. המצורע, המיוסר ומבודד, שלא מן הנמנע שיהרהר באותן שעות קשות אחר מידותיו של הקב"ה – נתבע "אולי בצערו נתן תפלה לאלקים".

וכתב בספר שם דרך (2א) "מכאן אנו למדים כמה קובעת מחשבתו של האדם. אפילו שמץ של הרהור שיתכן ועלה על דעת האדם, עני שאינו יכול להביא בהמה לקרבן או מצורע בימי צרעתו – כבר יש בה כדי לקבוע בתורה חיוב קרבן מיוחד כפרה על הרהורים אלו. ירדה תורה לנבכי נפשו ומסתורי לבבו של האדם, וכל בדל של מחשבה והרהור נחשב לפני הקב"ה ודן בו, וכשנמצא שאינו ראוי, יש להביא כפרה עליו. נפלא למתבונן".

 

ב. האדם קובע במעשיו מה שנוא ומה ראוי ומכובד לפני המקום

הרמב"ן (2ג) הביא את דברי הרמב"ם בטעם איסור הקטרת שאור ודבש: "המנהג היה לעובדי עבודה זרה להקריב כל מנחתם חמץ, ולערב הדבש בכל קרבניהם, ולכן אסרם לגבוה. ובטעם המלח אמר גם כן, בעבור שהם ימאסו אותו ולא יקריבוהו כלל". ומוסיף הרמב"ן עוד טעם למליחת המלח בקרבנות: "ויתכן מפני שאינו דרך כבוד להיות לחם ה' תפל מבלי מלח". כטעם זה הביא הרמב"ן (3א) בשם האבן עזרא: "הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון".

גם מדברים אלו למדנו, כי האדם במעשיו והרגשתו קובע מה שנוא ומה ראוי לפני הקב"ה, כדברי השם דרך (3ב) "מעשי הרשעים גורמים שדברים נעשים שנואים לפני הקב"ה, כגון שאור דבש ומצבה הגם שמתחילה היו אהובים.  וכן הרגשת דעת בני אדם שהקרבת קרבן תפל  לה' ללא מלח היא "דרך בזיון", חשובה עד שנעשה בזה "ברית מלח".

 

ג. דעתו של האדם ומעשיו – מעלים את הקרבן להיות ריח ניחוח לה'

מתורת הקרבנות למדנו יסוד נוסף – על ידי דעת האדם מתעלה הקרבן להיות ריח ניחוח לה'.

הרמב"ן (3ג) כתב בטעם הקרבנות: "בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה ה' כי כאשר יחטא יביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה". בהמשך דבריו שם ביאר הרמב"ן את ה"סוד הנעלם" שיש בקרבנות על דרך האמת. ומעתה עדיין יקשה, כפי ששאל הרמב"ן על פירוש הרמב"ם, וכי מטעם זה הקרבנות הם "לחם ה'" ו"אשה ריח ניחוח לה'".

וביאר בשם דרך (3ד) שאף שיש סודות טמירים ונעלמים בענין הקרבנות שהם "לחמי שמים", מכל מקום גם טעם זה שהם מעוררים את האדם לחשוב ולהתבונן להיטיב דרכיו, מעלה אותם לריח ניחוח לה'. ונמצא לפי זה "כי על ידי דעת האדם מתעלה הקרבן ונהיה ריח ניחוח לה', ומכאן כמה קובע האדם במחשבתו ודעתו. וזה מופלא מאד".

להשלמת היריעה, ראה בדברי רבי יוסף יהודה לייב בלוך, בספרו שיעורי דעת (4)-(5) במה שהרחיב לבאר את מהות ענין הקרבנות, שנועדה להקריב את הכוחות השפלים וכל הרגשות והתשוקות לכבודו יתברך, ובאמצעות מסירת כוחות ורגשות האדם, מתעלה הבריאה לתיקונה.

 

ד. יסוד דעת האדם ומחשבתו – הסיבה שהחמיר הכתוב בחיוב הכפרה על ספק

בדברי הרמב"ן (6ב) מבואר כי חומר החטא אינו נמדד אך ורק בחומר מעשה החטא, אלא גם ביחס למידה שעומד החוטא לשוב בתשובה מחטאו. ולכן כאשר ספק בעיני האדם אם חטא כי לא נודע לו שחטא עלול הוא שלא לשוב בתשובה שלמה ולכן "החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מוודאו". כי מניעת התשובה מחמת ספקו בחטא מגדילה פי כמה את עוונו, ועד כדי כך שנחשב לאשם ו"שמם יהיה בעוונו" עוד יותר מאשר חטא שחטא בוודאי.

בספר שם דרך (6ג) הוסיף לבאר על פי זה את דברי הרמב"ן (3ג) בטעם הקרבנות "וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה". ויש להבין, מדוע כשחטא במחשבה שהביאה לידי מעשה סגי בקרבן חטאת ששורפים רק הקרב והכליות, ואילו על חטא במחשבה בלבד מביא עולה שכולה נקטרת". וביאר: "לפי המבואר בדברי הרמב"ן שחומר החטא תלוי במידה שעומד לשוב בתשובה מיושב הדבר, כי כאשר החטא הגיע לידי מעשה חמור הוא בעיניו ומתחרט ושב עליו בתשובה, אבל כשחטא רק במחשבה נדמה לו שאין כאן חטא חמור כל כך, ואולי לא ישוב כראוי, ועל כן החמירה התורה בכפרתו". וגם מכאן נלמד "כי דעת האדם ומחשבתו, עד כמה מודע לחטאיו ובדעתו לשוב בתשובה, היא הקובעת את חומר חטאו ואת הכפרה שעליו להביא".

 

ה. מחשבת הכהן – משנה את סדר עבודת הקטרת המנחה ואכילתה

יתר על כן, מצינו שהאדם בהרגשותיו ומחשבותיו קובע ומשנה כביכול את דיני התורה, כפי שיש ללמוד מדברי הרמב"ן (7א) שבגלל שקומץ הוא דבר מועט, ואם יאכל הכהן המקריב מנחה את השיריים ידמה לו כאילו לא הקריב כלל את הקרבן, השתנתה הקרבת מנחת הכהן משאר המנחות, וצריכה להישרף כליל לה' – כדי להוציא מחשבה זו מדעת הכהן. וגם מכאן יש ללמוד, כפי שביאר בספר שם דרך (7ב) "היאך האדם קרוץ החומר בהרגשותיו ומחשבותיו המוגבלים קובע ומשנה בדיני התורה, ובגלל מחשבת הכהן המקריב, לא רק שהשתנה דין מנחת כהן משאר המנחות, אלא מחשבה זו נהיית  המנחה ולא רק הקומץ כליל לה' וכולה ריח ניחוח לפניו".

 

ה. רגשות האדם וצרכיו נכללים בסודות המופלאים של מצוות השמיטה והיובל

הלכות שמיטה ויובל מיוסדות על עומק מופלא שמכוון לסודות נשגבים, יסוד האמונה במעשה בראשית ובעולם הבא, כמבואר בדברי הרמב"ן בפרשת בהר (7ג). עם זאת, פרטי המצוה מושתתים על התחשבות מופלאה בצער האדם ורגשותיו, כדברי הרמב"ן (7ד) שיסוד החילוק בדין בתי ערי חומה לדין שדה אחוזה הוא ההתחשבות המופלאה של התורה במצבו של האדם הנצרך למכור את ביתו.

מכאן למד בספר שם דרך (7ה) "רום יקרת כבודו וערכו של האדם בעיני בורא עולם – שגם המצוות המופלאות הנצחיות, הלכותיהן בנויות על רגשות האדם וצרכיו".

 

ו. ורצית שבח מהומי ברגש – החובה לעבוד את הקב"ה בכל הכוחות והרגשות

בספר שם דרך (8) ביאר את מחלוקת קין והבל, האם יש לה' חפץ בתוספת הטורח והרגשות של בני האדם בעבודתם. והקב"ה שעה "אל הבל" – רגשותיו שמסר לה', "ואל מנחתו", עצם הסוד שבקרבן.

 

ז. כל חלב לה' – מסירת כוחות הגוף והנפש והממון לה'

ממוצא הדברים נתבונן בגודל החובה למסור להקב"ה את היפה והמשובח, את כוחות הגוף והנפש, כדברי הרמב"ם (10ב) בפירוש הכתוב (10א) "כל חלב לה'" – "כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב".

וראה בדברי הרב פינקוס (10ג) שהמקריב קרבן – כאילו הקריב נפשו, והנפקא מינא למעשה – במסירת הכוחות להקב"ה בלימוד התורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

ביומו תתן שכרו

גדרי החיוב א. נצטווינו במצות לא תעשה "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר"  (ויקרא יט, יג), ובמצות עשה "בְּיוֹמוֹ

קרא עוד

אין קטיגור נעשה סניגור

– האם מותר להתפלל מתוך סידור או ללמוד מספרים שנדפסו בשבת.
– חילול שבת לצורך תפילה על חולה.
– היאך תפרו אדם וחוה חגורות מעלי תאנה, למאן דאמר שהיה העץ שאכלו ממנו, והרי "אין קטיגור נעשה סניגור".

קרא עוד

בלורית הראש

א. איסור גידול בלורית הראש ותספורת "קומי" – המקורות בדברי חז"ל איסור גידול בלורית הראש ותספורת "קומי", משום "דרכי האמורי",

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

פוריות – פרקי מבוא

פרקי מבוא הקדמה מימי בריאת העולם ובמשך אלפי שנים, כאשר ילדים נולדו "בדרך כל הארץ", צורת ההשתדלות לקיום מצות פרו ורבו ודיני היוחסין היו ברורים.

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.