ביום שני ח' אדר ב' תשפ"ד, אלפי בני אדם ליוו למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, את סרן דניאל פרץ הי"ד, בנו של הרב דורון פרץ, יו"ר תנועת המזרחי העולמי, שנפל בשמחת תורה, ביום הראשון למלחמת 'חרבות ברזל'. דניאל פיקד על טנק בנחל עוז וגופתו נחטפה לעזה על ידי מחבלי החמאס. חמישה חודשים מאז נחטף, קבע הרב הצבאי את מותו על סמך ממצאים שונים ומידע מהימן, המאפשרים קבורה על פי ההלכה.
כשלושה חודשים קודם לכן, בכ"ג כסלו תשפ"ד, הובא למנוחת אלוף משנה אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה, שנהרג גם הוא ביום הראשון למלחמת 'חרבות ברזל', במהלך קרב עם מחבלים ליד קיבוץ נירים, וגופתו נחטפה לעזה.
בעקבות מקרים כאלו ואחרים שהיו במהלכה של המלחמה, בהם חללי צה"ל הובאו לקבורה, למרות שגופתם עדיין מוחזקת בידי המחבלים, רבים שאלו – כיצד ניתן לקבוע מוות כאשר אין גופה.
לבירור הענין, יש לדעת מה הם הדרכים לזיהוי וקביעת מותם של חללי צה"ל בכלל, והזיהוי מכורח הנסיבות שטרם היה כמותן במלחמת 'חרבות ברזל', בפרט.
א. בימים עברו, זיהוי נפטר על מנת לקבוע את מותו, נעשה על פי מסירת עדות על הכרה ברורה של המת וזיהויו בצורה ודאית, כדברי המשנה במסכת יבמות (פט"ז מ"ג) "אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו. אין מעידים אלא עד שתצא נפשו, ואפילו ראוהו מגוייד [מנותח] וצלוב, והחיה אוכלת בו". ופירש הרע"ב: "במקום שנפשו יוצאה, מעיד עליו שהוא מת".
בסוגיות הגמרא ודברי רבותינו הראשונים, (שם) בשלחן ערוך אבן העזר ובדברי הפוסקים שם, ולאחר מכן בספרי השאלות והתשובות לאורך כל הדורות, נתבררו הפרטים הרבים אודות ההסתמכות על "סימנים", וראיות שונות, שעל פי הן ניתן לקבוע מוות ולהתיר את אשתו של הנפטר מכבלי עגינותה.
הטבח המזעזע והמרושע של המחבלים ביומה הראשון של מלחמת 'חרבות ברזל', העמיד את אנשי הרבנות הצבאית וזק"א, מול קושי בלתי נתפס בעבודת הקודש שלהם – אל מול פני המציאות הנוראה: גופות רבות שנשרפו או הושחתו ללא היכר, גופות מבותרות או חלקי גופות מפוזרים, שלא ניתן היה לזהות למי הן שייכות, ופרטים נוספים שאי אפשר להעלותם על גבי הכתב. וכל זאת מלבד הקושי בזיהוי שנגרם כתוצאה ממספרם הגדול של הגופות שנאספו והגיעו לזיהוי בפרק זמן קצר, השטח הרב שעל פניו היו מפוזרות, והקושי לחפש אחר ממצאים נוספים, בגלל הקרבות עם המחבלים ושיגור רקטות, או חשש להימצאות מטעני חבלה שעדיין לא נוטרלו.
לפני כעשר שנים, הוקמו בצה"ל צוותי 'חליטה', שתפקידם לקבוע באופן מוחלט וּוַדַּאי את המוות, על סמך אמצעי הזיהוי העומדים כיום לרשותם. בכל צוות: דיין, משפטן, רופא שיניים, איש חקירות וזיהוי חללים, ומזכיר. מסקנות הצוות מובאים לידי אישורו וחתימתו של הרב הצבאי הראשי, שהוא המוסמך היחיד על פי החוק במדינת ישראל, לאשר את זיהוי החללים.
אמצעי הזיהוי הם: היכרות אישית, טביעת אצבעות, צילומי שיניים, וד.נ.א. – לאחר השוואה בין מה שנלקח מחיים (A.M. – ante mortem), למה שנמצא לאחר המוות (P.M. – post mortem). בעשרים השנים האחרונות, כל חייל שמתגייס לצה"ל משאיר במאגר הצבאי טביעת אצבעות, צילום שיניים ודגימת ד.נ.א.. כאשר מגיעים ממצאים פתולוגיים לזיהוי, המחשב משווה את הנתונים מהממצאים הללו לנתונים הנמצאים במאגר, והתוצאה – מי הוא החלל, מתקבלת בתוך שעות ספורות, ברמת דיוק של מאה אחוז.
כאשר נתונים אלו [טביעת אצבעות, צילומי שיניים וד.נ.א.] אינם נמצאים במאגר הצבאי, נעשים מאמצים להשיג טביעות אצבעות או צילומי שיניים שיכולים לסייע בזיהוי. כמו כן, ניתן להפיק ד.נ.א. מהורים, אחים או ילדים, המסייע בזיהוי מיטבי. ובנוסף, במידת האפשר, נעזרים באמצעי זיהוי נוספים הנחשבים כ"סימנים", כגון: דיסקית צוואר או דיסקית נעליים, וכן חפצים אישיים יחודיים שנמצאו על החלל, הראויים להצטרף בתנאים מסויימים לקביעת הזיהוי הסופי.
עם תחילת מלחמת 'חרבות ברזל', הנחה הרב הצבאי הראשי, הרב אייל קרים, את צווי החליטה, כי מעיקר הדין אפשר לקבוע זיהוי ודאי על פי סימן ביומטרי אחד בלבד, אבל כדאי להשתדל להסתמך על שני אמצעים ביומטריים לפחות, ובתנאי שהקבורה לא תתעכב. כפי הידוע לי, הצוותים לא עסקו בחיפוש סימנים, דהיינו דיסקית, חפצים אישיים או קעקועים, אלא התבססו על טביעת אצבעות, צילומי שיניים ודגימת ד.נ.א. ולעיתים הסתייעו גם בבדיקת מבנה עצמות, באמצעות צילום מבית החולים עם נתונים על מבנה עצמות או כל דבר אחר המיוחד בעצמות, שניתן להשוואה לממצאים בשטח. ברובם המוחלט של המקרים, הצליחו לזהות את החללים על פי שני אמצעים, ובמיעוטם, אכן הסתמכו על השוואת הד.נ.א. בלבד.
להלן תמצית קצרה מדברי הפוסקים, בנדון קבילותם של אמצעי הזיהוי השונים, על פי ההלכה.
נציין, כי במסגרת זו, לא נעסוק בפרטים ההלכתיים של זיהוי על פי היכרות אישית – הכרת הפרצוף והחוטם או סימני הגוף, זיהוי כאשר יש חבלה או שריפה באיברים, ודינם של חללים שנמצאו ג' ימים לאחר מותו.
טביעת אצבעות
ב. הרב דב בורשטיין, אב"ד בתל אביב, כתב בירחון הפרדס (תמוז תשי"ג, סימן סד) כי זיהוי על פי טביעת אצבעות, הינו 'סימן מובהק', שעל פיו ניתן להתיר עגונה: "מכיון שמנוי וגמור בסוד חכמי הרפואה והמשפט, שהקווים והשרטוטים מאצבעות האדם אינם שווים אצל בני האדם. ולפי דבריהם גם אחרי המוות, עוד לא נרקב הגוף, ונשארת סדרת השרטוטים האלה שעל האצבעות בלי שום שינוי. אם כן יש לדון שזהו הוי סימן מובהק. שהרי גדר סימן מובהק כתב המשאת בנימין, דהוא כל שלא ימצא אחד מאלף, וכל שכן בזה שלפי עדות המומחים לא ימצא אפילו בין אלפי אלפים וריבוא רבוון של מקרים, דמיון בטביעת האצבעות של האחד למשנהו". וכן כתב רבי שלמה פישר במסקנת מאמרו בנושא זה בקובץ נעם (ח"ב, תשי"ט, עמ' רכא) "טביעת אצבעות דינה כסימן מובהק ומועילה לכל הדברים שסימן מובהק מועיל, ואינה מועילה במה שאין סימן מובהק מועיל: [א] לענין דיני נפשות דעת כל הפוסקים מלבד הנודע ביהודה (מהדורא קמא אבן העזר סי' נא) היא, שאין סימן מובהק מועיל. ראה בזה שו"ת רבי עקיבא איגר (סימן קז) ובאר יצחק (חו"מ סימן ו). [ב] לענין שאר ענשי הגוף מסתבר שדינם כדיני נפשות. [ג] לענין הוצאת ממון מחזקתו, קיימת מחלוקת הפוסקים. [ד] לענין איסורים והיתר עגונה הריהו מועיל".
אמנם בשו"ת יביע אומר (ח"ו אבן העזר סימן ג אות ד) כתב: "וכמו כן צירפנו זיהוי על פי טביעת אצבעות, לשאר הוכחות על זיהוי החלל, ובירחון הפרדס, תמוז תשי"ג, כתב הרה"ג ר' דב בורשטיין להקל בעגונה על פי זיהוי של טביעת האצבעות של החלל. והסכים עמו רב אחד בירחון הפרדס תשי"ד, וסמכנו על זה בצירוף הוכחות ואומדנות אחרות".
כיוצא בזה כתב הרב אלכסנדר לוינזון, רב משמר הגבול, בספרו סוגיות בהלכות צבא ומשטרה (עמ' רצה) "הלכה למעשה אמר לי הגרי"ש אלישיב, שגם לטביעת אצבעות יש לצרף ראיות נוספות". בהמשך דבריו, ציין הרב לוינזון כי "זיהוי על פי טביעת אצבעות אינו פשוט, רק צירוף של הרבה אלמנטים קובע את הסימן". כפי שידוע לי, צוותי החליטה מחפשים זהות של 14 נקודות שונות [ומעלה] בין ה-A.M ל-P.M.. ולכן במקרה שהאצבע לא שלימה, או שיש שהאצבע נפוחה או שרופה, ויש פחות מ-14 נקודות להשוואה, אין זה בגדר 'סימן מובהק'.
צילומי שיניים
ג. בשו"ת יביע אומר, בהמשך לדבריו המובאים לעיל, כתב: "במקרים רבים היה צורך לזהות החלל על פי מרשם שיניים שנמצאו אצל רופא שיניים שטיפל בו מחיים. והנה בתשובת מהרא"י שהובאה בשו"ת מהר"י מברונא (סי' נג) כתב, שאם יש נקב בשן חשיב סימן מובהק. וכיוצא בזה כתב בשו"ת מהר"י וייל (סי' קנ), והובא בכנסת הגדולה ושאר אחרונים. וכל שכן כאן שיש סתימות או עקירות בכמה וכמה מקומות, ובצמצום המקומות, דהוי ליה כנקב יש בו בצד אות פלונית, (גיטין כז, ב וטור שו"ע אבן העזר סי' קלב ס"ד)".
אלא שבספר ערוך השלחן (אבן העזר סי' יז סע' קעג) כתב, כי בזמנינו יש לאנשים רבים חורים וסתימות בשיניים, ולכן אין בכך סימן מובהק: "ויש שכתב דנקב מפולש בשן הוי סימן מובהק, ולא נהירא לפסוק כן בזמנינו, שנתרבה כאב השיניים והרבה שיניים נקובים בבני אדם". אולם כבר כתב הרב אברהם אבידן, בספרו דרכי חסד (פ"ו סע' כה) "אבל אם נעשה צילום שיניים בחייו, ורופא מומחה היודע להבחין בצורות שונות של נקבים, מעיד שנקב זה שבחלל הוא הנקב המופיע בצילום, יש לקבלו כסימן מובהק". עם כל זאת, כתב הגר"ע יוסף: "אף בזמן הזה דשכיחי נקבים בשיניים, מכל מקום בצמצום המקום יש לומר דחשיב סימן מובהק. ועל כל פנים ודאי דחזי לאצטרופי טובא עם עוד סימנים".
בענין זה כתב הרב אלכסנדר לוינזון (שם עמ' רצה), "בשיחה עם פרופ' שוורץ, מהפקולטה לרפואת השן בבית חולים 'הדסה' בירושלים עולה, שאי אפשר לסמוך על חור אחד אפילו אם הוא נמצא בצמצום מקום, כי בדרך כלל חור רגיל מופיע אצל הרבה אנשים. ולכן אם לכל עשרה אנשים יש חור באותו מקום אפילו בצמצום מקום, זה סימן גרוע, כי יש את הסימן לאחד מעשר. אבל אם יש שני סימנים כאלה, החזרה בשני הסימנים יחד, היא בכל מאה. ובשישה סימנים שיניים הסיכוי למצוא עוד אדם, הוא אחד למיליון. נמצא שכדי שהרופא יזהה, הוא צריך לצרף כמה סימנים גרועים, והרי נפסק בשו"ע (אבן העזר סימן יז סע' כד) שאפילו אלף סימנים גרועים אין מצרפים. אמנם צ"ע אם נוכל לראות בכל השיניים כסימן אחד, בגלל שכל הסימנים נמצאים במקום אחד, ואז אין צריך לצרף סימנים בודדים, אלא כל המקום שנחשב בשיניים, נחשב כסימן אחד מובהק".
הסתמכות על ד.נ.א.
ד. היחידה הבסיסית של גוף האדם הינה התא, וכל תא מכיל בתוכו גרעין ובתוכו מולקלות של החומר ד.נ.א. שהינו חומר התורשה, ה"מדריך" את מערכות התא לייצר את החומרים הנחוצים לקיום ותפקוד הגוף. מולקלת הד.נ.א. מסודרת וערוכה במבנה הקרוי כרומוזום, ועשויה בצורה של סליל כפול. באמצעות בדיקה, ניתן להשוות בין חומר הד.נ.א. של גופה או איבר שנמצא, עם פרטי ד.נ.א. של אדם, על ידי חיתוך חומר הד.נ.א. לחתיכות קטנות והשוואתו.
בספר סוגיות בהלכות צבא ומשטרה (עמ' שטו-שיח) פורסמה תשובה שחתומים עליה הגר"ש ואזנר והגר"נ קרליץ, בענין קבילות בדיקת ד.נ.א. – האם אפשר להתיר עגונה מכבלי עיגונה על סמך בדיקה זו: "באופן כללי יש להבדיל בנדון זה בין בדיקת ד.נ.א. שיש התאמה בגוף האדם מעצמו לעצמו, או שיש התאמה בין גוף האדם הנעדר לבין שני ההורים וצאצאים. בדיקה בגוף האדם מעצמו לעצמו הינו יותר מגדר סימן בינוני וקרוב לסימן מובהק, אבל אין לסמוך אך ורק על בדיקה זו אלא אם כן יש רגלים לדבר וצדדים נוספים ע"פ הלכה. אבל בדיקת ד.נ.א. שנעשית ההתאמה בין גוף הנעדר ובין הורים או צאצאים אינו יותר מגדר סימן בינוני בלבד". לדעת הגר"ש ואזנר והגר"נ קרליץ, בדיקת ד.נ.א. נחשבת הוכחה של "רוב" בלבד, אך לא כוודאות מוחלטת. אמנם יש להעיר כי יתכן והכרעה זו נאמרה רק בהשוואה בין גוף הנעדר ובין הורים או צאצאים, אך כאשר זו השוואה בין ד.נ.א. שנלקח מהאדם לפני מותו לד.נ.א. שלו לאחר מותו, גם לדעתם אין זה "סימן בינוני בלבד" אלא סימן מובהק, וצ"ע.
סמוך לראש השנה של שנת תשס"א, התרחש בארה"ב אסון קריסת מגדלי התאומים. בעקבות האסון, נדרשו פוסקי הדור לסוגיית התרת העגונות, שבעליהן נספו, הי"ד. ובחלק גדול מהמקרים, היה צורך להסתמך על השוואת הד.נ.א., וכפי שכתב הרב זלמן נחמיה גולדברג, בתשובה בענין אסון התאומים (תחומין כרך כג עמ' 116) "בדיקת ד.נ.א. נראה שנחשבת כסימן מובהק, שהרי כאמור לעיל הסיכוי למציאת אדם בעלי סימני זיהוי דומים הוא אחד מתוך עשרה בליון [מליארד]. אלא שיש מי שטוען, שהבדיקות לא נעשו בכל האנשים שחיו מאז ימות האדם הראשון, ואין להקיש ממספר האנשים שנבדקו אל כלל האנושות". על כך כתב הגרז"נ גולדברג: "ברם לענ"ד אעפ"כ סומכים על זה. תדע, שהרי סומכים על טביעת עין מכח ההנחה שאין פרצופיהן של אנשים דומים זה לזה. ומנין לנו זאת, וכי נסעו בכל העולם ובדקו את כל האנשים וראו שאין שני אנשים דומים. אלא על כרחך שסמכו על כך שרואים הרבה אנשים, ומתוכם לא נמצאו שנים דומים. אין זה אלא שכך ברא הקב"ה את בריותיו, שיהיו פרצופיהם שונים זה מזה". ומסקנתו: "על כל פנים, גם ההבדלים המתגלים בבדיקת ד.נ.א. הם מגדולתו של הקב"ה, שאף שנברא אדם יחידי, עם כל זה יש לכל איש ואיש סימני ד.נ.א. שונים משאר אנשי העולם (וכך גם טביעת אצבעות ומבנה מערכת השיניים, ואף צילום דיוקנו של אדם כמו שהעלה בשו"ת עין יצחק אה"ע סי' לא), וניתן להתיר אשה על סמך בדיקה זו".
בספרי רץ כצבי – פוריות (חלק א סימן יב אות כה) ציינתי כי במחקרים המדעיים האחרונים הוכח שההסתברות הסטטיסטית למציאת שני בני אדם עם מבנה ד.נ.א. זהה היא אחת לטריליון [אלף מיליארד] – מספר הגדול יותר מכל בני האדם שעל פני כדור הארץ. כלומר, כבר אין כל אפשרות, ולו הקלושה ביותר, שמבנה ד.נ.א. הוא של שני בן אדם. ולפי זה בדיקת ד.נ.א. כבר איננה הסתמכות על דין "רוב" אלא הופכת לבירור של וודאות מוחלטת.
ביום חמישי כ"ז ניסן תשע"ה, שוחחתי על כך עם ידידי רבי משה שטרנבוך, ראב"ד ירושלים, ושאלתי מה עמדתו בנושא קבילותה של בדיקת הד.נ.א. על פי ההלכה. הרב שטרנבוך השיב בנחרצות, שלדעתו ניתן להסתמך על בדיקה זו כבירור ודאי לכל דבר וענין.
כשבועיים לאחר מכן (י"א אייר תשע"ה), בביקור שערך בביתי בלוס אנג'לס הרב פרופ' אברהם שטינברג, מחבר האנציקלופדיה הרפואית ההלכתית ועורך האנציקלופדיה התלמודית, כאשר שוחחנו על עמדת ההלכה ביחס לקבילות בדיקות הד.נ.א. אמר לי כי הוודאות של בדיקת ד.נ.א. עומדת על מאה אחוז, וזו גם דעתו של רבי זלמן נחמיה גולדברג, שהוסיף כי בדיקה זו לא פחותה מסימן מובהק שניתן על ידו להתיר אשת איש לעלמא. הרב פרופ' שטינברג הזכיר את דברי הרמ"א בהלכות עגונות (אבן העזר סי' יז סע' כד) "גבשושית גדולה על חוטמו, או שחוטמו עקומה הרבה, או כדומה לזה הוי סימן מובהק, אבל מעט עקומה לא", ואמר: "אני מכיר יותר מאדם אחד בעולם שיש לו גבשושית גדולה בחוטמו, וזהו סימן מובהק, ואילו שני בני אדם עם אותו ד.נ.א. אני לא מכיר"… יחד עם זאת הוסיף, שאכן ידועה גישת הפוסקים הנמנעים מלהסתמך על בדיקת הד.נ.א. בוודאות מוחלטת מחשש לטעות בבדיקת המעבדה. ולכן לדעתו ניתן להתגבר על בעיה זו, ולתת את דגימת הד.נ.א. לבדיקה בשתי מעבדות שונות במקביל, ואם התוצאה תהיה זהה נוכל להיות בטוחים בתוצאות במאת האחוזים.
גם ידידי רבי אשר וייס, גאב"ד דרכי הוראה, כתב בתשובתו (רץ כצבי שם) להסתמך מעיקר הדין על בדיקת ד.נ.א. להתיר עגונות, כדבריו: "ולפיכך נראה יותר דנדון דידן יש לדמותו לדין סימנים, דכשם שבסימנים מעריכים אנו את ההסתברות שסימן מסויים יופיע בשני דברים שונים, כך בבדיקה דידן מעריכים אנחנו את הסיכוי שנתונים גנטיים מסויימים יופיע אצל שני אנשים שאין להם גנים משותפים. ונראה ברור דבדיקת ד.נ.א. דינה כסימן מובהק וכבר קבעו הראשונים דאף דאיבעיא לן אם סימנים דאורייתא או דרבנן, סימן מובהק לכולי עלמא הוי דאורייתא. ולגבי עגונות מפורש להדיא (גיטין כז, ב) דבסימן מובהק דנקב יש בצד אות פלוני מתירין אשה לנישואין ומוציאין אותה מחזקת אשת איש. ומשו"כ נראה להלכה דיש לסמוך על בדיקה זו בכל הנוגע להוצאת ממון, בין לגבי דיני ירושה ובין לגבי חיוב מזונות. וגם לענין עגונות יש לסמוך מעיקר הדין על בדיקה זו, אך מכל מקום נוהגים לבסס היתר עגונה גם על צירופים אחרים, ואכמ"ל. ופשוט שיש לסמוך על בדיקה זו גם לגבי דיני קבורה ואבילות".
כפי שנודע לי, היו מקרים במהלך המלחמה האחרונה, של זיהוי חללים שלא התאפשר למצוא סימנים מהראש, שיניים או טביעת אצבעות, או כל סימן אחר, וקביעת הרבנות הצבאית הסתמכה באופן מוחלט בזיהוי רק על בדיקת ד.נ.א..
- • •
קביעת מוות על סמך איברים ודם שהחיים תלויים בהם
ה. במהלך מבצע 'צוק איתן' (קיץ תשע"ד, אוגוסט 2014), כוח של סיירת גבעתי עסק בפעילות מבצעית לאיתור מנהרות באזור רפיח, שבמהלכה תקפו מחבלים שיצאו ממנהרה את הכוח, והרגו שלושה חיילים. אחד החיילים, הדר גולדין, נחטף לתוך מנהרה. סגן מפקד הסיירת ומפקד חפ"ק המג"ד, הובילו מרדף אחר חוליית המחבלים בתוך המנהרה, אשר במהלכו נתגלו פריטים שעל פיהם קבע הרב הראשי הצבאי דאז, הרב רפי פרץ, שעמד בראש בית דין מיוחד, את מותו של גולדין – שגופתו עדיין נמצאת בעזה. קביעה זו נסמכה על ממצאים מזירת הקרב, והעיקריים שבהם: חלקה העליון של עצם הירך של גולדין והדם הרב שלו שנמצא בזירה, אשר הובאו לקבורה למחרת, בבית העלמין הצבאי בכפר סבא.
קביעת מוות על פי שני אמצעים אלו, יסודה בדברי המשנה במסכת יבמות (פט"ז מ"ד) "מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים, ולא עלה בידם [כאשר ניסו להעלותו בחזרה, לא עלתה בידם] אלא רגלו. אמרו חכמים, מן הארכובה ולמעלה, תינשא". כלומר, אם הרגל שהועלתה מן הים שייכת לאדם זה [שהיתה קשורה לחבל שבו שילשלוהו], נחתכה מן הברך ולמעלה, אשתו מותרת להינשא. היות ובוודאי מת מחמת המכה, כתוצאה מאיבוד הדם הרב. לכן, כאשר נמצאה בשטח רגל שנחתכה מן הברך ולמעלה, יש בכך כדי לקבוע מיתה של בעל הרגל. כמו כן, כמות גדולה מאד של דם מהחלל [ליטר וחצי של דם שיצא מהגוף הוא בדרך כלל מצב מסכן חיים], שנמצאת בשטח יכולה להיות סימן מובהק למוות.
במקרים אחרים שהיו במלחמת 'חרבות ברזל', נמצאו רקמות בגודל של ס"מ ומעלה מהמח – שהן חלק מהגוף, שאי אפשר לחיות בלעדיו. ולכן כאשר נמצא על סמך השוואת ד.נ.א. למי שייכות הרקמות, אפשר לקבוע על פי זה מוות בוודאות [והוא הדין איברים או רקמות במקומות בגוף, במקום ובגודל שאי אפשר לחיות בלעדיהן].
בכל אותם מקרים, לאחר איסוף והשוואת כל הנתונים, ניתן איפוא לקבוע מוות, גם כשאין לפנינו את החלל בשלימותו, ולקבור בקבר ישראל את מה שנמצא.
קביעת מוות וקבורת חטופים ונעדרים שגופותיהם מוחזקות בשבי
ו. כפי שנכתב בפתיחה, מאז פרוץ המלחמה, נערכו לוויות לחיילים המוגדרים על ידי צה"ל "חלל השבוי ביד אוייב", אשר גופתם עדיין נמצאת בידי האויב.
בשבוע הראשון של המלחמה, הוקמה ועדה רפואית מיוחדת, שאחד מחבריה הוא הפרופ' עופר מרין, מנכ"ל המרכז הרפואי שערי צדק בירושלים, עליה הוטלה משימה לנסות לקבוע את מותם של בני ערובה המוחזקים עדיין בעזה. מאז, הוועדה מתכנסת פעם בשבוע, לישיבה המתמשכת שעות ארוכות, כדי לבדוק מידע המובא לעיונם על ידי הצבא ושירותי הביטחון, בחשד למוות של בני ערובה. לאחר קבלת החלטה, הוועדה מכינה דו"ח מפורט ובו הסבר כיצד הגיעה לממצאיה, ומוסרת אותו לרבנות צה"ל, במקרה של חייל שבוי, או לבית דין מיוחד שבראשו עומד הרב הראשי לישראל, במקרה של בן ערובה אזרח – לאישור סופי.
ביום שלישי, כ"א טבת תשפ"ד, בשעות הערב (לפי שעון ישראל), נעתר הפרופ' מרין לקיים עמי שיחת וידאו, ולהסביר לי, כמובן במגבלות ביטחון המידע המותר בפרסום, מה הם הדרכים שבהם אפשר לקבוע מוות בוודאות, כאשר השבויים עדיין נמצאים בידי האויב.
בראשית השיחה, חלק עמי פרופ' מרין את ניסיונו רב השנים, בהיותו מפקד בית חולים שדה של צה"ל, וראש משלחות חילוץ ואיתור נעדרים ברחבי העולם, וסיפר מהתרשמותו האישית, על ההקלה הנפשית של המשפחות, כאשר חוסר הוודאות מתחלף בידיעה מוחלטת – ואפילו כשהידיעה כואבת ומרה כל כך, מה עלה בגורל יקיריהם, וכמאמר הפתגם "אין שמחה כהתרת הספקות". חיבוטי הנפש והדאגה, אליהם מתלוות מחשבות בלתי פוסקות מה עובר על הנעדרים, הן סבל נורא, והידיעה על מוות, היא ראשיתו של התהליך הנפשי העמוק של האבל, המסייע להשבת החיים למסלולם.
בהמשך השיחה, ציין הפרופ' מרין, מה הם העקרונות המנחים את עבודת הוועדה, וקבלת ההחלטות:
- ההחלטות מתקבלות פה אחד, ללא חילוקי דעות או ספקות.
- לא מקבלים החלטה על סמך מקור אחד בלבד, אלא לפחות שני מקורות שונים.
- לא מסתמכים על צילומי סטילס, אותם ניתן לערוך.
- כאשר דנים בראיה מסרטונים, חייבת להיות הסרטה לא קצרה, ולא מסתמכים על חומר שהופץ על ידי החמאס.
- אין קביעה הנסמכת על ראיות של פציעה קשה בעת החטיפה לעזה, כי אין דרך לדעת האם בכלל, ומתי הוענק טיפול רפואי בזה, וכמובן מה איכות הטיפול, והאם הפצועים שרדו.
- כל ידיעה שנמסרה על ידי חטופים שהשתחררו, מתוך מה שראו או שמעו בזמן השבי, לא מתקבלת ללא בדיקה מדוקדקת.
פרופ' מרין, נמנע מלהיכנס לפרטים, ורק הדגיש באופן כללי, כי ניתן משקל רב למחקר מעמיק וניתוח של סרטונים שנמצאו במצלמות אבטחה בשטח ישראל, או שנתפסו במצלמות גוף (Go Pro) של מחבלים. בנוסף, לפני הוועדה מוצגים חומרים המתקבלים מהצבא ואנשי זרועות הבטחון, הכוללים מידע שנמצא במחשבים שנתפסו, או נתקבלו בחקירות של מחבלים שנלכדו, וכן מידע מודיעיני מסווג שנאסף על ידי המודיעין הצבאי ושירות הביטחון הכללי – הנבחנים ונבדקים בקפידה ובתשומת לב רבה.
הוא ציין לדוגמא, סרטון שנתקבל ממצלמות אבטחה מאחד הקיבוצים בעוטף עזה מיום שמחת תורה, בו נראה אדם שנורה שוכב על הקרקע באותו מקום בדיוק וללא כל תנועה בשעה שבע בבוקר, בתשע בבוקר, וגם באחת בצהריים, ולאחר מכן מוטל לתוך רכב של מחבלים שנוסע לרצועה. אך כאמור, למרות המסקנה הברורה העולה מהסרטון, לא יקבע מוות רק על סמך מידע זה.
בסיום דבריו פרופ' מרין הדגיש, כי עד כה, הן הרב הראשי לישראל והן הרב הצבאי הראשי, הסכימו ללא כל פקפוק להמלצות הוועדה לקבוע מוות לחללים השבויים ביד האוייב.
סוף דבר
כאשר מסכמים עשרות שנות זיהוי חללים בצה"ל, אין ספק כי בעקבות התפתחות הטכנולוגיה, יש בזמנינו הרבה יותר כלים, המאפשרים חיבור של כל הפרטים הנאספים על ידי כל העוסקים במלאכת הקודש, המביא לזיהוי ודאי של כל חייל או אזרח והבאתו למנוחת עולמים.
גם כאשר גופה עדיין מוחזקת בידי האויב, פעמים וניתן לקבוע מוות ולהתיר עגונות, על סמך מימצאים ומידע מאומת – לאחר מערכת שלימה של איסוף ומחקר של כלל גורמי המודיעין, רופאים בכירים, ומומחים לזיהוי פלילי וניתוח סרטונים ותמונות, המביאים לידי הרבנים הפוסקים, את כל הנצרך להכרעה הלכתית ברורה.