זיעת איסור (ב)

א. דין 'זיעה' – מקור ההלכה

מדברי המשנה במסכת מכשירין (1א) "מרחץ טמאה זיעתה טמאה", למד הרא"ש בתשובותיו (1ג) כי "זיעה היוצאת מן הדבר חשובה כדבר עצמו", ומתוך כך אסר "לתת אלפס חולבת תחת קדירה של בשר, מפני שתעלה הזיעה החולבת ותתערב בקדירת הבשר".

והריב"ש (1ד) כתב בנדון איסור משקה הנעשה מן הזיעה היוצאת מיין נסך, כי מדברי המשנה במכשירין מוכח כי משקה היוצא מן הזיעה הרי הוא כדבר עצמו. והוסיף להוכיח מדברי הגמרא בחולין (1ב) בנדון קדירה שכוסתה שנאסרת כולה, משום שמתערב בה זיעת המאכל, ונחשב כמי שניער את הקדירה.

[אמנם מדברי רש"י שם נראה שפירש את דברי הגמרא, שעל ידי הכיסוי עולים מי הבישול עצמם ומתערבים שם. והרחבנו את היריעה בבירור הדברים בשיעור עולמות – זיעה (א) עיין שם].

ב. דין זיעה – איסור דאורייתא או דרבנן

הפוסקים הקשו על הריב"ש (1ד) שאסר משקה הנעשה מזיעת איסור, מדברי הגמרא במסכת פסחים (2א) לפטור ממלקות בשתיית משקה שנסחט מפירות ערלה, מב' טעמים: שאינו כדרך הנאה, ומשום שמשקים אלו אינם אלא זיעה בעלמא.

כמו כן, במסכת חולין (2ב) מבואר, כי ציר המאכל אינו אסור מדאורייתא, משום שאינו אלא זיעה בעלמא.

על פי זה נקט בספר לחם משנה על מסכת תרומות (2ג) כי בשיכר הנעשה משעורים אין איסור חדש, משום שאינו אלא 'זיעה בעלמא'. ואף שקיימא לן להלכה 'טעם כעיקר' – היינו דווקא לעניין אכילה, או בדבר שנתרבה גם לעניין שתיה.

גם הפני יהושע בסוף מסכת קידושין (3א), נקט שאין איסור מדאורייתא בשיכר הנעשה משעורים, אמנם הם אסורים מדרבנן. אבל מהר"ם טיקטין (3ב) סבר כדעת ריב"ש כי יש איסור מדאורייתא, משום שלעניין איסור הדבר תלוי ב'טעם', שהרי 'טעם כעיקר' דאורייתא, ומכיוון שיש בזה 'טעם' איסור, הרי הוא אסור. וכן כתב בשער אפרים (3ג).

בשו"ת מהרש"ג (3ד) דן אודות מאכל אסור שעלתה ממנו זיעה לתוך קדירת תבשיל, והביא את דברי הרא"ש (1ג) שאסר את זיעת המאכל, וכתב שאין העולם מקפידים כל כך בדבר. וכתב על ראיותיו של הרא"ש מדיני טומאה וטהרה, שאין הדבר דומה, משום שכאן הדבר תלוי ב'טעם' ואין 'טעם' איסור. וביותר מפורש בש"ס, כי דבש אינו אלא 'זיעה בעלמא'. ומכל מקום, היות והרא"ש אסר, יש לומר שאסור מדרבנן ועל כן יש להקל בספק.

בתשובות משכנות יעקב (4א) כתב להתיר כאן את הזיעה מטעם אחר, כי רק באיסור יין נסך אסר הריב"ש, משום שקיימא לן שגם אפרו אסור, אבל באיסורים שאפרם מותר, גם כאשר עושים מהם שיכר אין איסור.

בשו"ת יביע אומר (4ב) דן בהרחבה האם מותר להשתמש בתנור בשרי שמתמלא מזיעת הבשר, אחר כך לחלבי, והביא את מחלוקת הפוסקים האם זיעה אסורה מדאורייתא או מדרבנן. ועוד כתב שם, לאור מחלוקת הפוסקים, האם יש זיעה מן המאכל או רק מן המשקה [נתבאר בהרחבה בשיעור עולמות – זיעה (א)], להקל מספק בהסתמך על דעות הפוסקים שהאיסור אינו אלא מדרבנן.

ג. דיני 'ניצוק' ו'זיעה' – דברי הפוסקים

בדברי המשנה במסכת מכשירין מבואר דין העברת טומאה על ידי צונן טמא שנשפך לתוך חם. המפרשים חלקו בביאור דברי המשנה – מהו חשש זה, ומתוך פירושים אלו יש לדון האם ניתן ללמוד מדברי המשנה לדיני איסור והיתר. נפקא מינה, בשאלה מצויה – האם כאשר יוצקים מים חמים מקומקום לתבשיל בשרי, הקומקום נהיה 'בשרי', ודוגמאות נוספות שיבוארו לקמן. ונבאר הדברים.

במשנה במסכת מכשירין (5א) מבואר אופן נוסף להעברת טומאה: "כל הניצוק טהור, המערה מחם לחם ומצונן לצונן ומחם לצונן, טהור. מצונן לחם טמא". ומתבאר בדברי המפרשים, שאף ש'ניצוק' אינו מטמא לבד, אבל כאשר הכלי התחתון חם, הוא מעלה הבל ב'ניצוק' לעליון ומטמא.

בדרכי משה (5ב) הביא דברי המרדכי, שלמד מדין זה לאסור לשפוך מכלי שיש בו שומן כשר לתוך נר של חלב, משום שגם לגבי איסורים, יש לומר כי האיסור עולה בניצוק והבל. ובספר האסור והיתר הארוך כתב שבדיעבד אין לחוש. אבל בתרומת הדשן (5ג) כתב על דברי המרדכי, שאין ללמוד מדיני טומאה לאיסור והיתר, כי שם תלוי בנגיעה ולא בנתינת טעם, ולכן ודאי שאין לאסור משום 'ניצוק'.

ובתורת חטאת (6א) כתב, שאף דקיימא לן 'ניצוק' אינו חיבור – היינו בדיעבד, אבל לכתחילה יש לחוש.

הרמ"א (6ב) פסק להלכה את דינו של המרדכי לאסור עירוי שומן כשר לנר דולק: "אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור, ובדיעבד אין לחוש". וכתב היד אברהם, מכיוון שהאיסור "מקלי קלי" [נשרף] מהאש, על כן אינו אוסר בדיעבד, אבל אם יהיה זיעה והיד סולדת יאסור אף בדיעבד מדין זיעה. וכן כתב בספר כנפי יונה (7א) כי בחום גדול שהיד סולדת ודאי יש לאסור אף בדיעבד. עוד צידד שם, להחמיר לעניין נתינת טעם באיסורים אף בחם לחם, דלא כמו שכתוב במשנה בדיני טומאה.

ד. דיני 'ניצוק' ו'זיעה' – הלכה למעשה

בספר אבן ישראל (7א) נשאל, מה הדין בבניין שגר בו אינו שומר תורה ומצוות שאוכל חמץ בפסח, האם יש לחשוש להשתמש במים היוצאים מהצינור של הבית המשותף, מחשש שהוא שפך מים לחמץ חם ועל ידי זה נאסרו המים שבתוך הצינורות. בתשובתו הרחיב בסוגיית 'ניצוק', והביא את מה שכתב בספר יד יהודה, כי "בדבר שאוסר ב'משהו' [כדוגמת חמץ בפסח] יש לאסור ב'ניצוק' גם בדיעבד". אולם בהמשך דבריו צידד לומר כי בנדון זה, לא שייך כלל דין 'ניצוק', עיין שם בדבריו, אולם יתכן לאסור מדין 'זיעה', וכפי שנתבאר, שאם היד סולדת ב'זיעה', יש לאסור גם בדיעבד [גם לא מדין 'ניצוק'].

ובמסקנת דבריו כתב על פי דברי תשובות הב"ח: "דכל מקום שיש להזיעה להתפשט לצדדים, אפילו אם היד סולדת במקום שעולה למעלה מותר, משום דריחא לאו מילתא היא. ואם כן גם בנדון דידן, דהוה מקום גלוי ליד הברז, בוודאי אין הזיעה אוסרת".

ממוצא הדברים דן בספר עיונים בהלכה (8), האם דין 'ניצוק' נאמר בבשר בחלב, וכגון בשאלה המצויה: האם מותר לשפוך מים מדוד של שבת לתוך קדירת חמין – האם קילוח שנשפך מהדוד של שבת לתוך קדירת החמין מחבר את שתי הקדרות [הדוד וקדירת החמין], ולמים יהיה דין 'בשרי', ואסור לשתותם עם חלב. והביא שם את מה שכתב בספר בדי השלחן, שאין לשפוך שמן, תבלינים, וכיוצא בזה על קדירה בשרית, כי על ידי העירוי יהיה על שארית התבלינים דין בשרי מחמת שיש 'ניצוק' המחברם'.

[כמובן, שבאופן שעולה הבל וזיעה מהקדירה הבשרית, יש לדון ולאסור מחמת דיני זיעה, וכמבואר לעיל].

ובתוך דבריו צידד להקל:

[א] כאשר שתי הקדירות, העליונה והתחתונה, חמות, יש לדון על פי דברי הפוסקים שאין דין 'ניצוק' לחברם [והסברא בזה, שכל דין ניצוק הוא חומרא בעלמא, וכאשר הקדירה העליונה גם כן חמה ואין ניכר בה כל כך השפעת הקדירה התחתונה כיון שבלאו הכי היתה חמה, לא גזרו בה].

[ב] דברי הפוסקים שעיקר דין 'ניצוק' נאמר בדיני טומאה וטהרה ולא באיסור והיתר, ונמצא שהלכה זו באיסור והיתר היא חידוש, ועל כן אסרו רק ששופך מכלי בשרי לכלי חלבי, שהוא "כעין איסור תערובת בשר בחלב". אבל כששופך מדוד סתמי [אינו חלבי] אל קדירת חמין בשרית, שהוא עדיין כולו היתר, לא החמירו בזה מדין 'ניצוק', כיון שכל דין ניצוק הוא חומרא בעלמא, ולכן הקילו כשהוא עדיין היתרא.

וסיים שם: "וכן מורה סתימת הפוסקים הקדמונים והאחרונים, שלא הזכירו כלל ענין ניצוק רק לענין איסורא, דהיינו לגבי לערות שומן לכלי שיש נר של חלב, או לגבי לערות מכלי בשר לכלי חלב, ולא דנו כלל אם כששופך מים לכלי של בשר, מותר לשתות שאר המים עם החלב, שהוא מילתא דשיכחא, ולמה לא דנו על זה כלל עד אחרוני זמנינו. אלא משמע דהיה פשוט דמותר, דכיוון דכל ענין ניצוק הוא חומרא בלעמא ולכן אינו שייך באופן שהוא עדיין כולו היתר".

סיכום – בספר פסקים ותשובות (7ב) ובגליון אזמרה לשמך (9), וראה במה שכתב שם לדון לגבי האדים, כששופך מבקבוק שמן או מקופסאות תבלינים לתוך סיר רותח של בשר או חלב ועולים ממנו אדים האם השמן או התבלינים נהפכים בשרי או חלבי. אכן, כמו שנתבאר לעיל, אדים אינם אוסרים אם אינם חמים שהיד סולדת בהם כגון ששופך מגבוה, או באופן ששופך מהצד. ולכן, מעיקר הדין לא מצינו שיצטרכו שני בקבוקי שמן לבשרי וחלבי כששופכים מתוכם ישירות אל הסיר, וכן בשתי קופסאות תבלינים, כיון שבדרך כלל שופכים מהצד או שאף אם שופכים מעל הסיר, אין באדים חום שהיד סולדת בו. וראו במה שדן שם האם צריך לייחד קומקום נפרד לבשר ולחלב.