חג האסיף (עקבי דרך מועדים)

א. נעיין בפסוקים בהם נאמר הציווי לחגוג את חג הסוכות:

ויקרא פרק כג

(לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה': (לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ וגו' (לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: (מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: (מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.

בלימוד הפסוקים מתעוררות הקושיות הבאות:

[א] מדוע חזרה התורה על הציווי לחגוג את חג הסוכות יותר מפעם אחת.

[ב] מדוע בציווי הראשון נאמר החודש השביעי "הזה" משא"כ בציווי השני.

[ג] מדוע עניין ה"אסיף" מוזכר רק בציווי השני.

ב. לפתרון הענין נתעמק בתוכן משמעותם של שלושת הרגלים בכלל, וחג הסוכות בפרט.

והנה למרות שלכל אחד משלושת הרגלים יש ענין המיוחד לו – "זמן חרותנו", "זמן מתן תורתנו" ו"זמן שמחתנו", אולם המשותף לכל המועדים הוא היותם זכר ליציאת מצרים, כנאמר בסדר התפילה:

סידור התפילה, תפילת שלוש רגלים

וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, אֶת יוֹם:

לפסח – חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, זְמַן חֵרוּתֵנוּ: לשבועות – חַג הַשָׁבוּעוֹת הַזֶּה, זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵינוּ:

לסוכות – חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה, זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ: לשמיני עצרת ושמחת תורה – שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הַזֶּה, זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ:

מִקְרָא קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם:

אך לא זו בלבד, כשנעיין בפסוקי התורה בפרשת משפטים, נמצא כי שלש הרגלים, מלבד היותם זכר ליציאת מצרים [וחג השבועות הוא חג "מתן תורה"] מתאפיינים כל אחד בשם מיוחד לעצמו:

שמות פרק כג

(יד) שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: (טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: (טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה:

והיינו שפסח, שבועות וסוכות הם חגים משום "האביב", "הקציר" ו"האסיף". ויש להבין מהו התוכן הרוחני שמבקשת התורה להדגיש בציון מאורעות גשמיים הקשורים בעיקרם לעבודת האדמה, וצ"ב.

ג. הרי תשובה לפניך בדברי רבותינו הראשונים, כל אחד בסגנונו שלו:

פירוש הרמב"ן על התורה, שמות כג, יז

בעבור שאמר (בפסוק יד) שלש רגלים תחוג לי בשנה, ופירש את חג המצות תשמור בחדש האביב (פסוק טו), שתשמור לעשות חג בתחלת האביב, חזר ואמר והאחר תשמור שיהיה חג הקציר בכורי מעשיך, והשלישי תשמור שיהיה חג האסיף בצאת השנה, והנה כולם באספו כל מעשיו מן השדה לתת בהם הודאה לאלקים, שהוא שומר חקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב וזה טעם אל פני האדון ה', שהוא האדון המפרנס עבדיו, ובנטלם פרס מלפניו יבאו אליו לראות מה יצום והנה אל פני כמו לפני.

ספורנו שמות כג, טו

שלש פעמים בשנה יראה, להודות על החירות, ועל האביב ועל הקציר ועל האסיף, כי ממנו הכל.

ובביאור דבריהם כתב מו"ר הגרש"ז ברוידא:

שם דרך, חומש ויקרא, מאמר י

ביאור ענין זה שהאביב הקציר והאסיף קובעים חג לעצמם הוא, כי ההכרה בחסדי השי"ת הנותן לחם לכל בשר – הינה מיסודות האמונה שנאמין בהשגחת השי"ת בחילוק האפסניה לעבדיו והנהגת העולם לפי חוקים הדרושים כדי לגדל ולהצמיח ונבחין בכל טובה בפני עצמה. כי חג ה"אביב" הוא ההכרה בהשגחתו בזריעה וטובתו בקצירה מביאה להכרה ב"חג הקציר", ואחר כך כשזוכים לאסוף הכל ולראות פירות מכירים ומודים בטובתו בחג האסיף. וחגים אלו באים ללמדנו תורת האמונה בהשגחת השי"ת, וההשקפה שלא כוחי ועוצם ידי עשו את החיל הזה.

זהו איפוא התוכן הרוחני שמבקשת התורה להדגיש בציון מאורעות גשמיים הקשורים בעיקרם לעבודת האדמה.

ד. עתה נוסיף להעמיק בתוכן משמעותו המיוחדת של חג הסוכות כ"חג האסיף", וכיצד מתקשר ענין זה למשמעות חג הסוכות שהוא זכר ל"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל".

והדברים יבוארו על פי דברי הגמרא:

מסכת סוכה יא, ב

כי בסכות הושבתי את בני ישראל, ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר, סוכות ממש עשו להם.

רש"י: ענני כבוד היו – סוכות שאמר הכתוב שהושיבם במדבר: סוכות ממש – מפני החמה, בשעת חנייתן היו עושים סכות.

בביאור דברי הגמרא כתב הרשב"ם בפירושו על התורה:

רשב"ם, ויקרא כג, מג

למען ידעו דורותיכם, פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה סוכה ממש. וזה טעמו של דבר, חג הסוכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך באספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר, למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וכסדר הזה נמצא בפרשת עקב תשמעון (דברים ח, ב-יח) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה וגו' ויאכילך את המן וגו'. ולמה אני מצוה לך לעשות זאת, כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה [וגו'] ואכלת ושבעת [וגו'] ורם לבבך ושכחת את ה' וגו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הקב"ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבו על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה.

ומבואר בדבריו, כי זיכרון ה"סוכות ממש" שנעשו לבני ישראל במצרים הוא זיכרון עניין "האסיף" בכל שנה. באר את הדברים.

ומתוך כך מתבאר כיצד מתקשרת משמעותו המיוחדת של חג הסוכות כ"חג האסיף", להיותו זכר ל"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". שהרי לדעת רבי עקיבא "בסוכות הושבתי את בני ישראל", פירושו סוכות ממש – מפני החמה, בשעת חנייתן היו עושים סוכות. כלומר, זכרון הסוכות שנעשו לבני ישראל בצאתם ממצרים הוא הודאה על החסד וההטבה שנעשו לאבותינו בהגנה עליהם במקום ציה ומדבר, והכרה שהכל בא מכוחו יתברך. וזהו גם תוכן ההודאה על האסיף, לאמר "שלא כוחי ועוצם ידי" עשה את החיל הזה, אלא בהשגחתו יתברך זוכים לכל הטוב.

ומטעם זה נקבע חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבו בהשקפה שבכוחו נעשו הדברים, אלא הכל מאת השי"ת.

נמצא איפוא ששלושת הרגלים נועדו לחיזוק האמונה בה' שכל קניינו הגשמי של האדם מגיע בהשגחתו יתברך, ולכן מודים בהם לה' על ה"אביב" ה"קציר" ו"האסיף". ובסוכות בפרט, עניין האסיף הוא גם כן עניין זיכרון ה"סוכות ממש" המשמש תזכורת שכל דבר, קטן כגדול, נעשה בהשגחת הבורא.

ה. לאור האמור נוכל להבין את מצות השמחה שיש בכל שלוש הרגלים:

פירוש הרמב"ן על התורה, דברים טז, ח

שחייבין כל ישראל ללכת בשלש הרגלים האלה אל המקום אשר יבחר ה' ולחוג שם איש כמתנת ידו כברכת ה' אשר נתן לו, לשמוח לפניו להודות על כל הטובה אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו.

מצות "ושמחת בחגך והיית אך שמח" האמורה בשלוש הרגלים, עניינה לשמוח לפניו בהודאה "על כל הטובה אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו".

ובפרט סוכות שהוא "זמן שמחתנו" ו"שמחה יתירה היתה בו", כי זמן האסיף המסיים את כל שלבי עבודת האדמה, הוא זמן השמחה בהודאה שלמה על כל הטוב שגמלנו ברוב חסדיו:

פירוש רמב"ן על התורה, ויקרא כג, לט

ביום חמשה עשר לחדש השביעי הזה בעבור שהוא עת אספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' בשבעת ימים. ואמר עוד שתוסיפו לשמוח לפני ה' בלולב ואתרוג שבעת ימים, כי הוא זמן שמחה שברך ה' אותך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח לפניו. וטעם תחוגו את חג ה', שתחוגו לפניו לתת הודאה לשמו על מעשיכם אוסף כי בא.

רבותינו בעלי תוספות, ויקרא כג, מ

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' ושמחתם לפני ה', לפי שגבי פסח לא כתיב שמחה לפי שעדיין לא נלקטה שום תבואה, וגבי שבועות לא כתיב אלא חדא שמחה לפי שהתבואה נלקטה אבל פירות האילן לא נלקטו. אך בסוכות שהכל נאסף אל תוך הבית וגם נמחלו העוונות ביום הכיפורים, כתיב ביה שלש שמחות, ושמחתם דהכא, ושמחת בחגך, והיית אך שמח. חדא מתבואה, וחדא מפירות האילן וחדא ממחילת עוונות, וזהו שאמר הכתוב והיית אך שמח, שאין לך להתעסק רק בשמחה.

[וגם יש שמחה מיוחדת בסוכות לפי שבא לאחר מחילת עוונות, ויבואר להלן].

נסכם איפוא את המבואר עד כאן: שלוש הרגלים נועדו לחיזוק האמונה בה' שכל קניינו הגשמי של האדם מגיע בהשגחתו יתברך, ולכן ניתנת בשלוש הרגלים ההודאה לה' על החסדים הגשמיים. ובסוכות בפרט, עניין האסיף הוא גם כן עניין זיכרון ה"סוכות ממש" המשמש תזכורת שלא כוחי ועוצם ידי עשה לי את חיל הזה.

ו. עתה נוכל לשוב וליישב את השאלות שהעלנו לעיל [אות א]: מדוע חזרה התורה על הציווי לחגוג את חג הסוכות יותר מפעם אחת, ומדוע בציווי הראשון נאמר החודש השביעי "הזה" משא"כ בציווי השני. וכן מדוע עניין ה"אסיף" מוזכר רק בציווי השני.

דהנה כפי שנתבאר במאמר הקודם [זמן שמחתינו] חג הסוכות נועד:

[א] לזכר ענני הכבוד והשמחה היא על השראת השכינה לאחר חטא העגל. ובשיעור זה למדנו שחג הסוכות נועד.

[ב] להודאה לה' על כל הטוב שגמלנו, בזכרון ענני הכבוד שהם סוכות ממש שנעשו לבני ישראל במצרים, ובהודאה על האסיף.

ומעת נוכל לומר, שהציווי לחגוג את חג הסוכות נאמר בתורה פעמיים, כדי להדגיש את שני העניינים הנ"ל שבמהות חג זה. חג הסוכות – כנגד ענני הכבוד שחזרו לאחר חטא העגל. חג האסיף – כנגד  ענין ההודאה על האסיף שהיא הודאה בהשגחה. ומדוקדק לפי זה מדוע בפרשת כי תשא נאמר "חג האסיף", ואילו בפרשת ראה נאמר "חג הסוכות". כי מאחר ועניינו של החג הוא שמחת השראת השכינה לאחר חטא העגל היה לאחר שניתנו לוחות השניים, ולפיכך קודם הדיברות השניות נקרא חג האסיף ולא חג הסוכות, כי לא היה עדיין עניין בענני הכבוד, אלא ענין זמן האסיף שהוא זמן שמחה, ולאחר שחזרו ענני הכבוד נתחדש בו עניין הסוכות, דהיינו ענני הכבוד המסמלים את השראת השכינה לאחר חטא העגל, ונקרא בשם חג הסוכות. ועל פי זה מיושבות כל השאלות דלעיל:

משך חכמה, פרשת משפטים

וחג האסיף וכן בפרשת כי תשא [נאמר וחג האסיף] לא כן בדברים [פרשת ראה] כתיב חג הסוכות. והטעם על פי דברי הגר"א דכשניתן לוחות השניים ומשה ירד מן ההר וחזרו ענני הכבוד בט"ו לחודש תשרי נצטוו על הסוכות כידוע, ולכך אז קודם דיברות שניות נקרא חג האסיף ולא חג הסוכות.

זמן שמחתנו, מאמר ה

ומבואר בדבריו שקודם דיברות שניות הוא נקרא חג האסיף ולא חג הסוכות, שלא היה עניין ענני הכבוד, אלא ענין זמן האסיף שהוא זמן שמחה, ולאחר שחזרו ענני הכבוד נתחדש בו עניין הסוכות, שזה ענני הכבוד, ונקרא בשם חג הסוכות.

ואפשר לבאר לפי זה את ב' הציוויים בתורה של חג הסוכות: בתחילה "בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות לה'", ואח"כ "אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה'", דהציווי הראשון שייך לבחינת חג הסוכות שנתחדש לאחר הכפרה על חטא העגל, על מה שנתרצה להם הקב"ה ריצוי גמור להשרות שכינתו בתוכם, וזה כנגד הענני הכבוד שחזרו לאחר חטא העגל [וכמו שנתבאר בדברי הגר"א בשיעור הקודם].

והציווי השני הוא ענין חג האסיף, דזמן אסיפה הוא זמן שמחה, והוא המועד של זמן האסיף. ומה שבא בתורה מקודם ענין חג הסוכות של הריצוי של חטא העגל, משום דבתחילה בא חג הסוכות כהמשך לסדר זמן המועדים של ר"ה ויום הכיפורים, וכמו שדקדק החת"ס דבתחלה כתיב בחודש השביעי "הזה", והיינו "הזה" שנזכר מקודם, דלאחר שהיה ראש השנה ויום הכיפורים ומחל להם הקב"ה על עוונותיהם, באה שמחת החג של חג הסוכות, על מה שנתרצה להם הקב"ה בריצוי גמור להשרות שכינתו בתוכם.

ואחר כך חזר לענין המועד של חג האסיף שהיה גם קודם חטא העגל, וע"ז אמר באספכם את תבואת הארץ, וזה אין שייך לסדר המועדים של הימים נוראים, ולפיכך כתיב בחודש השביעי ולא כתיב הזה, דהוא עניין בפני עצמו של חג האסיף.

    •    •    •

נמצאנו למדים כי בחג הסוכות שמחים אנו על שני עניינים:

[א] זכר לסוכות – ענני הכבוד – הביטוי לשמחה על השראת השכינה בעם ישראל.

[ב] זכר לסוכות – ממש – השמחה על האסיף בהודאה על חסדי ה' שגמלנו כל טוב.

ועל כך נאמרו בתורה כמה ציוויים על חג הסוכות, כדי להדגיש את העניינים הנ"ל:

[א] "בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות לה'" – כנגד הציווי לשמוח על השראת השכינה בעם ישראל. [ב] "אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה'" – כנגד הציווי לשמוח על האסיף בהודאה על חסדי ה' שגמלנו כל טוב.

ז. והנה גם נטילת ד' המינים היא ביטוי לשמחת ההודאה על האסיף, כמבואר בספר החינוך:

חינוך, מצוה שכד

לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצוה הא-ל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלקים בעת ההיא, ציונו ה' לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם.

יחד עם זאת, במאמר הקודם הבאנו את דברי חז"ל שהשמחה בד' המינים היא אות הנצחון שעם ישראל יוצאים בדימוס בסיומם של הימים הנוראים:

ילקוט שמעוני, רמז תרנא

אמר ר' אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין הידין נצוחיא אלא מאן דנסיב ביין בידיה אנן ידעין דהוא נצח. כך לפי שישראל ושרי אומות העולם נכנסים לדין לפני הקב"ה בראש השנה לית אנן ידעין מאן אינון נצוחיא אלא ממה שישראל יוצאון מלפני הקב"ה ולולביהן בידיהן ואתרוגיהן בידיהן אנן יודעין דישראל איגון נצוחיא.

ומעתה עולים כל הדברים בקנה אחד ומשלימים זה את זה.

כשם שבחג הסוכות השמחה היא על שני עניינים: הריצוי והכפרה על חטא העגל שהתבטא בחזרת ענני הכבוד והשראת השכינה, והשמחה על האסיף בהודאה על השגחת השי"ת וחסדו עלינו – גם בנטילת ד' המינים מצויינים שני עניינים אלו: השמחה על הזכיה בדין והכפרה בסיומם של הימים הנוראים, והשמחה בהודאה על האסיף.