חודש אדר/ קדושה וטומאה – כאשר זה קם וזה נופל

חודש אדר

קדושה וטומאה – כאשר זה קם וזה נופל

המליך אות ק' בשחוק וקשר לו כתר וצר בהם דגים בעולם ואדר בשנה 

(ספר יצירה פרק חמישי משנה ט) 

א. יש להבין מה הקשר בין האות ק' לחודש אדר. 

ובדברי הגמרא במסכת שבת (קד, א) על משמעות אותיות האל"ף בי"ת, נאמר: "ק' – קדוש". ומפורש כי האות ק' מסמלת את הקדושה. ואם כן יש לברר מהי "קדושה", ועל פי זה להבין מדוע דווקא בחודש אדר "המליך" הקב"ה את האות ק' שמשמעותה קדושה.

במדרש אותיות דרבי עקיבא נאמר על האות ק': "מפני מה הוא גבוה בקומה ויש לו קרן מאחריו, מפני שכל קרני רשעים שמהלכין בגאות ומתגאים על הצדיקים בעולם הזה, עתיד הקב"ה לגדען מפני כבודן של ישראל שנקראו ראש, שנאמר (דברים כח, יג) ונתנך ה' לראש. ומנין שהוא עתיד לגדען, שנאמר (תהלים עה, יא) וכל קרני רשעים אגדע, ומגדלין לישראל, שנאמר (שם) תרוממנה קרנות צדיק". וצריך ביאור, כיצד יתכן מצב זה שאותה אות משמשת לדבר והיפוכו. ק' – במובן של "קרני צדיקים" ו"קרני רשעים", בנשימה אחת.

פליאה זו מתעוררת למקרא מאמר נוסף מדברי מדרש אותיות דרבי עקיבא, המתאר את בקשת האותיות מהקב"ה שבהם יברֵא העולם: "אחר כך נכנס ק' לפני הקב"ה ואמר, ריבונו של עולם, רצונך שתברא בי את עולמך, שבי קוראין לפניך לעתיד לבוא קדושה משולשת, שנאמר (ישעיה ו, ג) וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. השיב הקב"ה ואמר לאו, אמר לו למה, אמר לו מפני שבך עתידין קללות לבוא בעולם בבני דור המבול, שנאמר (איוב כד, יח) קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ, מיד יצא מלפניו בפחי נפש". וגם כאן תמוה ביותר, כיצד אותה אות משמשת לדברים מנוגדים כל כך – קדושה מצד אחד, ומנגד קללה, רח"ל. וצ"ע.

עוד מובא במדרש אותיות דרבי עקיבא: "ק' יש לה שני זיינין כנגד שני קשרים של תפילין, של ראש ושל זרוע, ולפעמים יש זיין אחד כנגד הציץ". כוונת המדרש ל"תגים" שבראש האות ק' בכתיבתה בסת"ם. אולם עם כל זאת, רב הסתום על הנגלה, מה פשר הרמז שבאות ק' לתפילין של יד ולתפילין של ראש, וצריך ביאור.

המאורע החשוב ביותר בחודש אדר הוא כמובן פורים, הציר המרכזי עליו סובב החודש, והשאלה היא האם ניתן למצוא נקודה המחברת בין האות ק' לפורים.

הקדושה – ודרכי השגתה

ב. לביאור הדברים נרחיב את היריעה בביאור מעלת ה"קדושה" ודרכי השגתה.

הפירוש המילולי של המלה "קדוש" הוא "פרוש, מובדל", כדברי חז"ל הידועים על הפסוק "קדושים תהיו, פרושים תהיו". כלומר להיות "קדוש", פירושו להיות מובדל מהחומריות הגשמית ולהידבק בדברים הרוחניים. ובעומק הדברים, ה"קדושה" היא השפעה ממרומים, הבאה על האדם לאחר שהשתדל לקדש את עצמו. 

יסוד זה הושתת בבריאת העולם בתורה, כפי שביאר רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו ישראל קדושים, על פי הכלל שבכל מקום שמוזכרת האות בפעם הראשונה בתורה, יש ללמוד מכך על מהות האות. והאות ק' שמסמלת את הקדושה מוזכרת לראשונה בתורה בפסוקים על השבת: "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, ג). ולכן יש ללמוד מהשבת מהי "קדושה", וז"ל: "וקבלתי, שבכל ענין במקום שמילה זו נזכרת פעם ראשונה בתורה, שם הוא שורש הענין. וכן שורש הקדושה שישנו בעולם היא קדושת יום השבת, שהיא קדושה קביעא וקיימא, שקבע ה' בעולמו זמן מיוחד לברכה וקדושה שבירכו וקידשו, והקדושה נמשכת מהברכה שהיא השפעה עליונה. וממילא כשמקושר למעלה נמשך עליו רוח קדושה מלמעלה. וזהו עיקר הקדושה, לזכות שה'  יתברך מקדשם. אבל הכנת אדם לקדושה מה היא חשובה וכמה יכול לקדש עצמו, וגם זה אינו אלא אחר שקידש ה' יתברך יום השבת ונתן קדושה בזמן, ומזה נמשך גם למקום והנפש".

ממיקומה של האות ק' בתורה בפסוקי השבת, למדנו כי ה"קדושה", עניינה הוא השפעה ממרומים הבאה לאחר הכנה מצדו של האדם. 

הדברים מבוארים בהרחבה במסילת ישרים (פרק כו, בביאור מידת הקדושה ודרך קנייתה) וז"ל: "ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו, תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מה שמקדשים אותו. והוא מה שאמרו ז"ל (יומא לט, א) אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. וההשתדלות הוא, שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלקיו. ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה, כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חומרי הוא ובשר ודם, על כן אמרתי, שסוף הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות, הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמיתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה, אך הסוף שהקב"ה ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה וישרו עליו קדושתו ויקדשהו, ואז יצלח בידו זה הדבר שיוכל להיות בדביקות הזה עמו יתברך בתמידות, כי מה שהטבע מונע ממנו, יעזרהו יתברך ויסייע לו, וכענין שנאמר (תהלים פד) לא ימנע טוב להולכים בתמים". 

וכפי שמסכם המסילת ישרים: "הנך רואה שדרך קנית זאת המדה הוא על ידי רוב הפרישה, עד שיתדבק בו דבקות גדול וידע לכוון מחשבתו בהיותו הולך ומשתמש בדרכים הארציים. הנה בדרך שרוצה לילך, יוליכוהו ובעזר האלקי אשר יותן לו תתגבר נפשו בו ותנצח את הגופניות ותדבק בקדושתו יתברך ותשלם בו".

ומי לנו כמשה רבנו, שגם הוא השיג את מעלתו בקדושה כשיעור הכנתו אליה, כדברי האור החיים (שמות לג, יא) "כי כפי שיעור ההכנה שהיה עושה משה להקבלת פני שכינה, לאותו שיעור תהיה ההשגה מפנים העליונים, כי כפי אשר יכין אדם עצמו להשפעת הקדושה, ישיג". והסיבה היא: "כי בחינת הקדושה לא תקדים אלא למזמין אותה ומעיר על הדבר, והוא מאמרם ז"ל (זוהר ח"ג דף צב) באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא" (אור החיים שמות יט, ג).

מצות "קדושים תהיו" – כל אדם לפי ערכו

ג. מובן מאליו של"קדושה" – פרישות והתבדלות מענייני החומר הגשמי, מדרגות רבות, וכמו שכתב המלבי"ם בתחילת פרשת קדושים: "הקדושה, היא הפרישות וההתנשאות מכל דרכי החומר והטבע אל עניינים נפשיים אלוקיים, גבוהים ונעלים מכל עניני הבשר. ויש בקדושה מדרגות רבות, יש מתנשא על כח התאווה לעריות ומאכלות אסורות, יש מתנשא לפרוש מכל ענייני החומר ומשאלותיו, ומכל ענייני העולם, עד יהיה כבר אלקין".

ממילא גם מובן, שכל אדם שונה מחברו בדרכי קניית הקדושה, ולכל אחד יש את עבודתו הפרטית להתקדש בהתאם למצבו. לכן נאמר הציווי "קדושים תהיו" במעמד "הקהל" לכל בני ישראל, כפי שביאר הרב זוין (לתורה ולמועדים, פרשת קדושים) כדי "שלא יחשבו שלמדרגת הקדושה יוכלו להגיע רק יחידי סגולה, אלא "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו", שכל אחד מישראל לפי מדרגתו יש בו את כח הקדושה של ישראל".

יסוד הדברים מבואר ביתר הרחבה בדברי השם משמואל (פרשת קדושים תרע"א, ד"ה דבר) וז"ל: "לכאורה ייפלא, איך שייך לומר לכל עדת בני ישראל שיהיו קדושים, מה שהוא מעלה אפילו לגדולי ישראל, כי לאו כל אדם זוכה לכך שייקרא קדוש, ובאשר זוהי מצות עשה לכל אחד ואחד, נראה שכל איש ואיש, יהיה מי שיהיה, יכול להיות קדוש, וזה פלא. ונראה דהפירוש הוא, דכל אחד ואחד לפי מה שהוא, מצוה אליו שייפרש וייבדל ממה שהוא עומד בו. ובאמת, כי הקדושה של פשוטי העם לא נחשבת לאנשי המעלה מאומה כמובן, ומכל מקום, לאיש כזה שהוא מבדיל עצמו מהחומריות שנחשבת אצלו לחומריות – היא אצלו קדושה, ולאנשי המעלה, עדיין אין זו קדושה כלל, והוא צריך להבדיל עצמו גם ממה שהוא בתמידות, אף שלגבי הפשוטים, התמידות שלהם היא להם לקדושה גדולה. הכלל שהיא מצוה כוללת, אך לכל אחד ואחד יש קדושה אחרת מה שאין לזולתו, כי כל איש צריך להתקדש ממה שטבעו נוטה לזה". 

הרב אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה, מביא בשיחותיו לספר ויקרא (שיחה יט) בשם החזון איש, שאמר על ההלכה שכל יהודי חייב לכוין בפסוק ראשון של קריאת שמע, ואם לא כיון, לא יצא ידי חובת המצוה (שו"ע אורח חיים סימן ס סע' ה) – שהכוונה שחייבים לכוון אינה שווה אצל כל אחד. אדם שיכול לכוון כוונות עליונות [על פי כוונות האריז"ל וכדומה] חייב לכוון זאת, ולא יצא בפחות מכך. לעומת זאת, מי שאינו יודע לכוון כוונות נשגבות, צריך לכוון כפי השגתו הפשוטה, כפי מדרגתו. דהיינו בסיס המצוה אמנם שווה לכולם, אך החיוב מתחלק לפי הדרגות השונות, וכל אחד מקיימה לפי מעלתו. 

בעקבות החזון איש הוסיף הרב נבנצל: "כן הוא לענ"ד גם בענין הקדושה: כל ישראל מצווים "קדושים תהיו", אבל כל אחד מחוייב בה לפי דרגתו". קיים שוני מה נחשב אצל כל אחד ל"קדושה" – פרישות והבדלה מהחומריות הגשמית. וכפועל יוצא מכך, כל אדם נדרש להשגות שונות במדרגות הקדושה, בהתאם למצבו.

השגת הקדושה – אם אינו הולך ומתעלה בהכרח הוא הולך ויורד

ד. אולם למרות השוני שיש במדרגות הקדושה ודרכי השגתה בין כל אדם מישראל, יש נקודה מרכזית ביותר בהשגת הקדושה, השווה אצל כולם. בקדושה אין מצב סטטי שבו האדם יכול לעמוד על מקומו, אלא חייבת להיות תנועה מתמדת של התקדמות בהשגת מדרגות הקדושה, שאם לא כן, עלול האדם ליפול מטה.

היטיב להגדיר את הדברים השם משמואל (פרשת בראשית תרע"ח ד"ה אלה תולדות השמים) וז"ל: "מצות קדושים תהיו, כבר אמרנו שהיא מצוה כוללת, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. ויתכן למעשה אחד, שלזה יקרא פחיתות לפי מצבו ומעלתו, ולזה יקרא קדושה לפי שפלות מצבו. והפירוש "קדושים" – מובדלים ממה שהוא. ולאדם שהוא בשפל המצב, יבדל ממצבו שהוא עומד בו, ואם יזכה לעמוד במצב יותר טוב, אז עליו המצוה להבדל גם מזה, וכן הוא הולך ומתעלה עד אין שיעור וחקר, עד שאפילו למשה רבנו ע"ה שהיה בתכלית קדושת המין האנושי, נמי מוטלת עליו מצות "קדושים תהיו", להיבדל עוד יותר גם ממצבו, ואף שאין אתנו יודע עד מה. וזה שמסיים – "כי קדוש אני ה' אלקיכם", היינו כשם שאין שיעור לקדושתי, כן לא יהיה שיעור לקדושתכם. וכך היא צורת אדם המעלה להיות הולך למעלה מדרגא לדרגא, ואם אינו הולך ומתעלה בהכרח הוא הולך ויורד, ועל כן נקרא האדם "מהלך", כלפי שהמלאכים נקראים עומדים, והדברים עתיקים".

כלומר, כדי להשיג את מעלות הקדושה, האדם צריך להיות "הולך" ומתעלה, כי אפילו אם ימצֵא במצב של "עמידה במקום", הרי הוא "יורד", משום שהחומר סוחף ומושך את האדם ליפול מכל מדרגות הקדושה והפרישות שכבר השיג. בסיומו של כל נצחון בקרב על כיבוש מעלה נוספת של קדושה, אין אפשרות "לנוח על זרי הדפנה", כי היצר הרע לא נח ולא שוקט על שמריו, ובכל רגע ורגע אם אין תשומת לב להתמיד בכיבוש מדרגות הקדושה, עלולה לבוא נפילה. וכפי שמסיים השם משמואל את דבריו הנ"ל: "האדם צריך להיות מתקדש והולך ועולה במעלותיו, ואם ח"ו לא יעשה כן בהכרח שירד למטה בכל עת יותר ויותר, עד שייפול לבאר שחת ר"ל".

מטעם זה נקרא האדם "מהלך" והמלאכים נקראו "עומדים". ותוארים אלו מקורם בנבואת הקב"ה ליהושע הכהן הגדול (זכריה ג, ז) "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה". וכתב הרב זוין (לתורה ולמועדים, פרשת קדושים) בביאור משמעות תוארים אלו: "המלאכים הם עומדים [כפי שאומרים בברכת יוצר אור] "וכולם עומדים ברום עולם", בלי מצב של גידול והתפתחות. מחנה מיכאל באהבה ומחנה מיכאל ביראה, ולא רק שאינם מחליפים תפקידיהם, אלא אף באותם תפקידים עצמם הם אינם משתנים, לא בעליה ולא בירידה, ולא מצד שלמותם אלא מצד צמצומם, נבראו בתחילה בכחות מוגבלים. וישראל הם מהלכים – ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה (משלי טו, כד). דרך שלישית לא ניתנה. אצל יהודי אין אפשרות של עמידה. או למעלה למשכיל, או ירידה למטה. לכן נבראו המלאכים ב"קדושה אחת", הכח היסודי שניתן להם, לא פחות ולא יותר. וישראל ב"שתי קדושות", כי מעבר לכח היסודי, יש להם כח גידול והילוך. אלא שמפני שיצר הרע שולט בהם, ויתכן גם הילוך להיפך, ירידה למטה, לכן ניתן להם הכח הנוסף בקדושה, כדי שההילוך יהיה לכיוון הרצוי – לקדושה. ומכאן הלקח, שעל האדם תמיד לעלות, כי עמידה אין, וכח לעלייה כבר ניתן לעם ישראל".

דבר המיוחד לקדושה מסוגל לקבל טומאה

ה. מכל הדברים דלעיל אנו למדים כי במאבק המתמיד בין הקדושה לטומאה אין רגע של מנוחה, כי ברגע של העדר עליה בקנין מדרגות הקדושה, עלולה להיות ח"ו נפילה לבאר שחת. ולפי זה יוצא שכגובה המעלות של קדושה אותן השיג האדם, כן עומק הירידה.

יסוד זה מפורש בדברי הכוזרי (מאמר שלישי אות מט) שכתב: "הטומאה והקדושה הם שני דברים העומדים תמיד זה מול זה. לא ימצא האחד מהם כי אם בהימצא חברו ומקום שאין קדושה אין טומאה. הטומאה אינה כי אם ענין האוסר על בעליו לנגוע בדבר מן הדברים שבקדושה, זאת אומרת מן הדברים שהוקדשו". הטומאה והקדושה נבראו "זה לעומת זה", וכאשר אין קדושה, מיד תופסת הטומאה את מקומה. וככל שמדרגת הקדושה יותר גבוהה, כן יש בה תפיסת מקום לטומאה גדולה יותר.

המהר"ל (דרוש על המצוות) מבאר לפי זה מדוע דווקא יין נסך נאסר במגע גוי ולא פת ושמן: "כי היין אינו כמו שאר משקין שהם לגוף בלבד, אבל היין מפקח השכל, ומפני שהוא רוחני בלתי גשמי, לכן תיכף בנגיעת העכו"ם, היין נאסר". החומרה באיסור יין נסך נובעת מהיותו יותר רוחני משמן ופת, שהם בדרגה נמוכה מיין, וככל שהדבר מסוגל יותר לקדושה, כן יש בו קלקול גדול יותר של הטומאה.

וכעין דברי הרמב"ן באגרת שבה הוא מתאר את מצבה של ארץ ישראל בימים (כתבי הרמב"ן ח"א, עמ' שסז) "כללו של דבר, כל המקדש מחברו חרב יותר מחברו, ירושלים יותר חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל". ככל שהדבר יותר קרוב ומסוגל לקדושה, כאשר הוא ח"ו נטמא, הוא מקבל טומאה יותר גדולה.

המובן הנוסף של "קדושה" – לקדש את החומר

ו. מלבד המבואר לעיל ש"קדושה" פירושה התבדלות ופרישות מענייני החומר, הרי שיש מובן נוסף ל"קדושה" – לקדש את כל דברי החולין ולמצוא בהם את ה"נקודה" הרוחנית, כי אפילו בדברי טומאה ניתן למצוא את "נקודת" הקדושה. נושא זה מקורותיו רבים, ונביא אחדים מהם.

במדרש (ויקרא יד, א) מובא: "אשה כי תזריע, הדא הוא דכתיב (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני, אמר רבי יוחנן אם זכה אדם נוחל שני עולמות – הזה והבא, הדא הוא דכתיב אחור וקדם צרתני. ואם לאו בא ליתן דין וחשבון, שנאמר (שם) ותשת עלי כפכה, כדכתיב (איוב יג, כא) כפך מעלי הרחק". וביאר השפת אמת (פרשת תזריע תרל"א) כיצד "נוחלים שני עולמות", וז"ל: "פירוש, שממשיך נחל וחיבור משורש החיות אל ההסתר שיש בעולם הזה. כי מה שבח שנוחל עולם הזה, אך מה שמחבר עולם הזה אל עולם העליון. ואיתא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, פירוש, גם בעולם הזה כל מעשיהם יש בהם חלק פנימיות מאור הצפון שנגנז במעשה גשמיי, וזה היה מכוון בריאת האדם בעולם הזה – כדי לתקן כל הבריאה, לברר שהכל מחיות השם יתברך".

אבי מורי ז"ל הרחיב בביאור דברים אלו בספרו עיונים על פרקי אבות (פ"א מ"א מאמר ב), על פי מאמר חז"ל (ברכות נד, א) "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך – בשני יצריך", שיש לעבוד את הקב"ה גם עם יצר הרע, וכפי שמבארים בספרי חסידות, שתפקיד האדם הוא ליטול את הנפש ה"בהמית" ולהעלותה לה', ועל ידי זה זוכה לנחול עולם הזה ועולם הבא, כי גם העולם הזה הופך אצלו להיות בחינה של עולם הבא, כאשר הוא מעלה את הגשמיות לרוחניות.

בספר הגות בפרשיות התורה (עמ' 428) מביא מספרי חסידות בענין זה: "אוהב ישראל אומר (פרשת קדושים), אל יאמר האדם איך אפשר לבוא לבחינת מצוה זו ולקיימה, והלא התאווה שולטת על הרצון, ואיך אפשר שבשעה שעוסק בהנאת הגוף ימשוך גם לזה פרישה וקדושה. לזה אמר הכתוב "כי קדוש אני ה' אלקיכם", היינו כמו שהשי"ת הוא בוודאי  ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה כלל, ועם כל זאת הוא מובדל ומופרש מכל עלמין. ביתר בהירות מבטא את הרעיון בעל חידושי הרי"ם. הוא מפרש "קדושים תהיו" גם בתוך הטבע, שהרי גם הקדושה של הקב"ה היא בתוך הטבע, ובכל זאת הקב"ה נבדל ומופרש. בעל הכתב סופר מפתח את הרעיון. ישנו פרוש שפורש עצמו מבני אדם ומשלים נפשו ואינו מביט באחרים, ואין בזה חפץ ה', כי אם שישתדל לטובת בני אדם להיטיב להם, וגם להדריכם לעבודת ה'. והנה השם יתברך מביט ומשגיח בתחתונים להיטיב להם ורצה לזכותם לפיכך הרבה להם, והיינו קדוש קדוש קדוש ה' צבא-ות, ומכל מקום – מלא כל הארץ כבודו. כן ידמה יצור ליוצרו שיהיה קדוש בעצמו, אבל מכל מקום יהיה מעורב בין הבריות כדי לזכות רבים. וזה כוונת המקרא: "קדושים תהיו", על איזה דרך – "כי קדוש אני", כמו שאני קדוש, ובכל זאת, ה' אלקיכם נקרא אלקינו, בשביל שהשגחתו פרטית עלינו, כן תהיו קדושים". בדרך זו פירש החתם סופר את דברי חז"ל: "פרשה זו בהקהל נאמרה (תורת כהנים). הקב"ה אינו אוהב את הנזירות והפרישות מהבריות, אלא רצונו, שיהא אדם אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. וזהו פרשה זו בהקהל נאמרה, פרשה זו של קדושה אינה בבדידות, אלא בהקהל – בתוך הציבור ועם הציבור, זו מהותה של הקדושה היהודית".

ובספר נתיבות שלום (טהרת המידות, קדושים תהיו, מאמר א) ביאר על סמך יסוד הדברים, מדוע כלל הרמב"ם בחיבורו "יד החזקה", בספר "קדושה" את הלכות איסורי ביאה והלכות מאכלות אסורות, וז"ל: "וביאור הענין למה תלוי תואר נשגב זה של קדושה בעניינים הללו, מפני שהאכילה על ידה קיום האדם, מהדם המתהווה מהאוכל, והדם הוא הנפש, וכאשר אוכל מאכלים קדושים, וכן מקדש עצמו גם בהיתר שאכילתו תהיה לשם שמים, אכילה כזאת מולידה בו דם קדוש וטהור, ואז קדוש יאמר לו, שכל קיומו ממקור הקדושה. וכמו כן גם באיסורי ביאה, המקדש עצמו שלא למלא תאוותיו ותשוקותיו הרעות, ומעלה אותם כרצון ה', מטהר ומזכך את דמו שלא ירתח לעבירה, שעל ידי זה יורדת טומאה על דמו, והמעלה רתיחת דמו לרצון ה', מזכך ומטהר ומקדש בזה את דמו, על כן קדוש יאמר לו".

וזו ייחודיותו של עם ישראל, שגם המעשים הגשמיים של כל יהודי הופכים להיות רוחניים. וכך נוצר למעשה שילוב מיוחד במינו: "קדושה" במובן של התבדלות מהחומריות, המחוברת אל ה"קדושה" במובנה הנוסף, שעל האדם לגלות מעורבות בענייני העולם הזה, כדי לברר מתוכם את ה"נקודה" הרוחניות. 

*   *   *

האות ק' – משמעות של קדושה ושל קללה 

ז. לאור המבואר נוכל להבין כיצד יתכן מצב זה שאותה אות משמשת לדבר והיפוכו. ק' – במובן של "קרני צדיקים" ו"קרני רשעים", בנשימה אחת. ק' במובן של קדושה מצד אחד, ומצד שני היא סימן לקללה.

התשובה לכך, לקדושה שני פנים, מעלתה היא אמנם המעלה הגדולה ביותר, וכאשר משיגים דרגות גבוהות בקדושה, הרי שהקב"ה מוסיף תוספת של קדושה, כדברי המסילת ישרים [לעיל אות ב] שענין הקדושה "תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מה שמקדשים אותו, והוא מה שאמרו ז"ל אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה". אולם הרי נתבאר, שעבודת השגת קנייני הקדושה דורשת התמדה, משום שברגע אחד עלולה להיות ח"ו נפילה לבאר שחת, ואז כגובה מעלות קדושה כן עומק הירידה. 

ואם כן, מעלת הקדושה עלולה להביא ח"ו לקללה בעת משבר. וזו איפוא, המשמעות הכפולה של האות ק', לקדושה וח"ו לקללה, להיות "קרן" לצדיקים או ח"ו "קרן" לרשעים". וכמבואר לעיל, שהקדושה והטומאה נבראו "זה לעומת זה", וכאשר אין קדושה, מיד תופסת הטומאה את מקומה. וככל שמדרגת הקדושה יותר גבוהה, כן יש בה תפיסת מקום לטומאה גדולה יותר.

ויתכן שזהו ביאור דברי המדרש שיש לאות ק' "שני זיינין כנגד שני קשרים של תפילין, של ראש ושל זרוע". תפילין של יד הם כנגד הלב, ומכסים אותם בשעת הנחתם. זאת אומרת שהם כנגד הקדושה הפנימית של האדם, קדושה גרידא הנקיה מכל תערובת. לעומתם, תפילין של ראש מניחים בגלוי. האדם צועד ובראשו תפילין גלויות גם ברחובות ובשווקים בסמוך לטומאה. ואם כן היה מקום לחשוב שבשל כך, קדושת תפילין של ראש עלולה להיפגם. אולם אדרבה, דווקא תפילין של ראש נחשבות קדושות יותר מתפילין של יד, כדברי הגמרא במנחות (לד, ב) "תפילין של יד עושין אותה של ראש ושל ראש אין עושין אותה של יד, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה". ופירש רש"י: "תפילין של ראש חמורה קדושתה, שרובו של שד"י נעשה (בקשר) בשל ראש שי"ן דל"ת, אבל בשל זרוע אין אלא יו"ד שיש שם רצועה קטנה כשיעור רחב אצבע ובסוף ראשה מעט כמין יו"ד, ועוד כתיב וראו כל עמי וגו' ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש". ומכאן לימוד שהימצאות הטומאה בסמוך לקדושה יכול להיות מעלה, אם ישכיל האדם להתגבר על הטומאה ולברר ממנה את מעלת הקדושה.

בחודש אדר – מלחמת הקדושה בטומאת הרע של עמלק

ח. ואם כנים הדברים מבואר היטב הקשר בין האות ק' לחודש אדר ונס פורים.

ונקדים מדבריו של רבי יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק (חנוכה, מאמר טו) וז"ל: "מצינו בדברי חכמים (מגילה ו, א) שבין יעקב ועשו מתקיים יחס של – "כשזה קם זה נופל". אם יאמר לך אדם על ירושלים ורומא, ששתיהן בנויות או שתיהן חרבות, אל תאמין. ואם יאמר לך אדם שאחת בנויה ואחת חרבה, תאמין". ומוסיף הרב הוטנר, שמאבק זה בין יעקב ועשו אינו רק מאבק גשמי, אלא מאבק בין כוחות הקדושה והטומאה "שהמלחמה ביניהן תהיה מלחמת החיים והמוות, ומיתתה של האחת היא סם חיים לחברתה".

וכמובן, דברים אלו הרב הוטנר שנאמרו באופן כללי על יעקב ועשו, ישראל ואומות העולם, כוחות הטוב והרע, נכונים גם באופן פרטי אצל כל אחד ואחד. המאבק בין היצר טוב והיצר הרע אינו פוסק לרגע אחד, ו"כשזה קם זה נופל", כמבואר לעיל, שברגע שנעצרת ההתעלות במדרגות הקדושה, מיד תופסת הטומאה את מקום הקדושה.

בחודש אדר נערך המאבק הגדול בין המן הרשע, שהיה מזרע עמלק, ובין העם היהודי. עמלק הוא זרעו של עשו, המסמל את הטומאה והחסרון שיש בעולם, כדברי חז"ל (הובא ברש"י שמות יז, טז) "הקב"ה נשבע שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם". נס פורים, ביטול גזירת המן ותלייתו על העץ, מבטאים את נצחון הקדושה על הטומאה במאבק לחיים או למוות. מאבק שאין בו אפשרות של "אמצע" ו"הפסקה", אלא "כשזה קם זה נופל", וממעלת הקדושה, נובע החסרון שירידת ממדרגות הקדושה מובילה לבאר שחת.

זאת ועוד, כח הרע של עמלק נקרא בתורה: "קרך", כלשום הפסוק (דברים כה יח), "אשר קרך בדרך". וכתב רש"י שלושה פירושים: [א] קרך – לשון מקרה. [ב] דבר אחר, לשון קרי וטומאה. שהיה מטמאן במשכב זכור. [ג] דבר אחר, לשון קור וחום צננך והפשירך מרתיחתך". ומעניין מאד למצוא את עמלק מוזכר במגילת אסתר לא בשמו המפורש "עמלק" אלא בתואר "קרהו", כדברי חז"ל (אסתר רבה ח, ה) "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו (אסתר ד, ז). אמר להתך, לך אמור לה, בן בנו של קרהו בא עליכם, הדא הוא דכתיב אשר קרך בדרך". ועל פי זה נוכל לומר שהאות ק' רומזת גם לענין ה"קרהו", שהוא הכח לעורר ספקות [מקרה] באמירה שהכל הוא מקרה וח"ו אין בורא ואין השגחה [עמלק בגימטריא ספק], וזהו כח טומאה [קרי], המצנן את הקדושה [קור].

וזוהי איפוא "המלכת" האות ק' בחודש אדר – נתינת המקום לקדושה לשלוט על הטומאה במהלך של "כשזה קם זה נופל", כמשמעות האות ק', שיש לה את שתי האפשרויות של קדושה מצד אחד, וקללה וקרך מצד שני. וב"המלכה" זו נטמן הזרע להרמת קרן הצדיקים בנצחון הקדושה על הטומאה ובגדיעת קרן הרשעים.

מעתה מובן ביותר, מדוע לא ניתן היה לבנות את העולם באות ק', המורכב מן הקדושה והטומאה גם יחד.שכן אז כשעדיין לא היה את הכח של "כשזה קם זה נופל" עדיין לא היה את הכח להתגבר על הטומאה בעוצמה כזו שתהפכנה לקדושה, והיה עלול לקרות השתלטות הטומאה חלילה, או השתלבות של הטומאה בקדושה, כלומר, לתערובת, שהוא דבר הפסול בתכלית. כדי לברוא את העולם היה צורך בקדושה טהורה ונקייה מכל תערובת. 

*

ייחודיות ההצלה בפורים, שהתקיימה כאמור בנס של התהפכות היוצרות, של – "ונהפוך הוא". מוסברת יפה בדברי ה"פחד יצחק" שהבאנו למעלה, שמאז יעקב אבינו שהיתה מטתו שלמה, היחס של עם ישראל עם עשו – עם עמלק הוא על משקל של "כשזה קם זה נופל", כהמשך דבריו שם: "ועל כן מצינו, שהישועה בצרת פרס, באה היא בדרך "ונהפוך הוא". כלומר, לא רק קימת ישראל, אלא קימת ישראל מתוך מפלתו של המתנגד. והיינו, משום שצרה זו נולדה מהזדווגותו של עמלק, ועם עמלק, החשבון הוא תמיד על משקל "כשזה קם זה נופל".

חודש אדר הוא גם החודש של משה רבנו, שכן בז' באדר נולד משה ובז' באדר נסתלק. משה רבנו מהווה את הסמל של ההתגוננות של יהודי מפני האויב – מפני הגוי. כפעוט היה בעת שנאלצו להחביאו ביאור מבעד לקני הסוף האמורים להסתיר את תיבתו – תיבת משה, כדי שיצליח לשרוד את הגזרה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א' כב). משה אף נקרא בשם זה, שקראתו בתיה בת פרעה – "כי מן המים משיתהו" (שם ב' י'), ללמד על כך שכל חיותו של משה רבנו ושל כל  יהודי היא מן התורה שנמשלה למים – "אין מים אלא תורה" (בבא קמא יז,א). וכשם שהמים משמשים מקור חיות בלעדי לדגים, כך גם התורה שנמשלה למים משמשת מקור חיות בלעדי לעם ישראל, ומכאן ההתאמה המיוחדת של מזל דגים לחודש אדר. לכן מתאים מאד, שעם ישראל זכה שקבלת התורה תהיה בחודש אדר – "הדר קבלוהו בימי אחשורוש" (שבת פח,א), קבלה העולה בחשיבותה על זו הראשונה, שכן הראשונה היתה בהכרח – "כפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית" (שם), ואילו זו שבימי אחשורוש היתה מרצון. 

חודש זה המסמל כאמור את הקדושה באה לחדד את ההבדל התהומי בין שני הקצוות הקוטביים, בין עם ישראל לבין עמלק, בין עם ישראל המהווה את סמל הקדושה, בפעליו להחדיר את הקדושה בתוככי הפעולות הגשמיות, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק: "ומספר את רובע ישראל" (במדבר כג י): "מלמד שהקדוש ברוך הוא יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל מתי תבוא טיפה שהצדיק נוצר הימנה ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה" (נדה לא,א). 

מנגד עמלק מהווה את סמל הטומאה – "היה חותך מילות וזורק כלפי מעלה" (מדרש תנחומא פר' תצא י'). מילה היא חותם בבשר, אות ברית קודש בין ה' לעם ישראל. יש עמה קידוש כח היצירה, השראת השכינה במעשה היצירה. בא עמלק, ונוטל אות זה ומחזירו כלפי מעלה. הופך את מעשה היצירה האנושי, לנטול קדושה – לבהמי. ומכאן להסרת כל סייגים מוסריים אלמנטריים, כפי שדרשו חז"ל: "אשר קרך – לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור". דווקא בערב קבלת התורה, בשעה שעם ישראל עמל על עצמו לשעבד את כח היצר שבאדם, שיהיה גם הוא מוכן לקבל את התורה, מופיע עמלק ומטמאם. מכאן ההגדרה הנוראה – "ולא ירא אלקים".

מלחמת המן בעם ישראל מהווה המשך ישיר לאותה מלחמה. לכן קוראים בפורים בפרשת בשלח – "ויבא עמלק", להדגיש את ההמשכיות של מלחמת עמלק, שהגם שזוכים לנצח במלחמה, הניצחון הוא עדיין זמני, כחתימת הפרשה שם: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". מלחמת עמלק בישראל שנערכה בתקופת הבראשית של עם ישראל, ומלחמת המן באומה היהודית, הינה אותה מערכה – "מלחמה לה' בעמלק". ומלחמה זו נמשכת עד היום הזה ממש, ותימשך עד הגאולה העתידה.

חודש זה המסמל אפוא את הקוטביות לפי סדר המסעות, הוא כנגד שבט נפתלי. בשני מקומות בתורה מתוארת דמותו של נפתלי, בברכת יעקב – "נפתלי אילה שלוחה" (בראשית מט כא), ובברכת שמה – "נפתלי שבע רצון" (דברים לג כג). "אילה שלוחה" סמל לריצה מהרה זורמת. איילה היא גם סמל של ערגה רבה, כיסופים וחשק – "כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלקים" (תהלים מב א'). אותו כח פורץ שאינו מוצא מנוח במקומו, הוא כוח הרצון. ואכן, נפלתי שבע ומלא מזה הכח, שהוא בעצמם הכח המאפיין את חודש אדר. מצד אחד חודש של קדושה, ומנגד חודש של טומאה, שיש להילחם נגדה בזריזות ובזהירות. 

חודש אדר הוא החודש הנתון לתנודות חריפות, הקוטביות שבאקלים, כמו מלמדת על קוטביות פנימית. חודש שהמאפיין שלו, הוא כח שעמו סכנות מרובות, אך מנגד, גם סיכויים גדולים. בחודש זה התנהלה המלחמה עם עמלק, שהיתה כאמור מלחמה רוחנית, מלחמה עם ה"קרך" והמקריות, לעומת טהרה ונצחיות. מצד אחד חודש של קבלת התורה – "הדר קיבלוה בימי אחשורוש",  אפשרות של יצירה נצחית – "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר" (ביצה טו,ב), ומאידך סכנה של איבוד כוחות יצירה עד לאיבוד צל אנוש. 

התנודות הקטביות בחודש זה העמידו אותו כמרחב פונטציאלי להגיע לקדושה לא רק לכלל ישראל, אלא גם לכל יחיד ויחיד, כאישיות פרטית, הן בניצול הקדושה בטהרתה, כאמור: "אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה", והן הפיכת הטומאה לקדושה, המתקיימת בשלבים, למן התרחקות מכל דבר עבירה – "הוו פרושים מן העריות", ועד לקידוש הוויות החולין הגשמיים והעלתם לקדושה ולטהרה, באמצעות – "קדש עצמך במותר לך". 

לכן נתייחס חודש זה, בו זכה עם ישראל להגביר את נצחיות התורה, להגביר את הוויית הקדושה והטהרה על הניסיון להשכיח את התורה ולטמאות את עם ישראל, לחודש בו מקיים עם ישראל את זכירת העימות המרכזית בין ישראל לעמלק, עד שנקבעו ימי הפורים למשתה, וחודש אדר כולו לימי שמחה. 

 & & & & &

לאור האמור, גם המובן הנוסף של המלה ק' – כלי שבעזרתו מנקבים חורים, תואם עם הרעיון הבסיסי הטמון במצות הקדושה, התמדת ההתעלות. האדם יכול לחדור מבער לחורים כלפי מעלה, לעלות מעלה ולהתקרב אל הקדושה, אולם כאשר הוא מנסה להישאר בכלי, הרי שתוך זמן קצר הוא מתחיל ליפול מבעד לחורי הכלי, וכאשר אדם נופל, הוא יכול להתדרדר עד לבאר שחת.

זה גם הפירוש של המובן הנוסף של המלה ק' – מלשון היקף. הקדושה מסמלת דברי רוחני, והתקרבות אליה מסמלת התעלות רוחנית – התעלות חיובית. לעומת זאת, אם האדם נשאר על מכונו, אזי לא רק שאינו מתעלה, אלא הוא גם מתדרדר כלפי מטה, ומפסיד הכל, כפי שמפרש רש"י את המלה "קופיא" – צף כדבר הצף על פני המים, ואינו נקרא על שמו. (עי' רש"י יומא נ,ב ד"ה בקופיא), ההתדרדרות כלפי מטה היא מהירה, כאדם המתגלש במדרון, ומכאן המובן של היקף כאחד המקיף את הדבר מלמעלה כלפי מטה, כאשר התנועה הסיבובית השיגרתית לתנועה זו, דומה להקפה, שגם הוא אחד המובנים של האות ק'.

מאידך, מובנים אלה משמשים גם את ההגדרה החיובית. כדי להגיע אל הקדושה על האדם להקיף אותה, גם אם עדיין אין לו את היכולת ליישם אותה בפועל. על כך אומרת התורה: "קדושים  תהיו – כי קדוש אני ה'". קדושת השם היא למעלה מן הטבע, ואין בכח האדם להשיגה, קדושת האדם אכן אינה חלק טבעי ממנו, היא מעין השתקפות של קדושתו וטהרתו המוחלטת של הקדוש ברוך הוא. כדי לעלות בדרגות הקדושה, חייב האדם להידבק בבוראו על ידי יקום מצוותיו. לפיכך לא נקראת האומה הישראלית בשם – אנשים קדושים, כלומר, קדושים מטבעם, אלא "אנשי קודש" (שמות כב ל). קדושת האדם נובעת משליטה על יצריו ותאוותיו, ומשימוש בהם כדי לעשות את רצון קונו. כל ניסיון מוצלח של אדם להשתלט על היצר, מקרבת אותו אל בוראו – מקרבת אותו אל הקדושה. לאדם מן השורה גם קשה להתמיד בכך, הוא מנסה להשתלט על היצר ואף מצליח, אולם מאידך לא אחת הוא נופל בחזרה. התגלות הקדושה תלויה אפוא הן בטבע האדם, והן במחזוריות עבודתו הרוחנית, מכאן המובן הקף – מחזוריות, והקפה – סיבוביות.

הכתיב של האות ק' גם זהה לזה של המלה "קוף"

העובדה שהאות ק' מייצגת את הקדושה, ובעת ובעונה אחת גם את הקוף, (חיה שהינה פרודיה של המין האנושי), מעלה לפנינו ראייה פנימית מעמיקה של תפקיד האדם בעולם. האדם נברא בצלם אלקים, ודרגתו נמוכה אך במעט מזו של המלאכים. על אף שאין הוא יכול להגיע בהשגותיו אל הקדושה של השם יתברך, עליו ללכת בדרכיו ולהידמות לו, [(שבת קלג,ב): "ואנוהו – הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנוך ורחום"], ומובטח לו שיזכה להתעלות לגבהים רוחניים. אולם דבר זה מותנה בכך, שמאמציו יהיו טהורים וכנים. אם הוא מתנהג באמת כנברא בצלם אלקים, הפוטנציאל הטמון בו, הוא בלתי מוגבל. אך אם הוא אינו אלא חיקוי עלוב למה שעליו להיות, אין הוא טוב בהרבה מאותם יצורים המכונים – דמויי אדם.

האות ק' גם מייצגת את הקרבן [(מעשר שני פרק ד' משנה יא): "המוצא כלי וכתוב עליו ק' – קרבן"]. המלה קרבן נגזרת מן השורש "קרב", [הקרבן עצמו קרב על גבי המזבח]. בזמן שבית המקדש היה קיים, היווה הקרבן אחד מדרכי ההתקרבות אל הקדוש ברוך הוא. 

ההקפה וההיקף הם אחד מדרכי ההתחברות וההתקרבות של האדם אל הבורא יתברך. גם החיקוי, שהוא אחד המאפיינים החזקים של הקוף, מתפרש בשני המובנים, לחיוב ולשלילה. כאשר המעשים נעשים כחיקוי בעלמא, ללא כל פנימיות, הם מהווים חלילה התקרבות אל הסטרא אחרא. מנגד, כאשר החיקוי נובע מדחף פנימי, כשהוא נובע מקטנות המושג להשיג את קדושת הא-ל יתברך, אזי החיקוי נעשה, מהשאיפה להתדמות אליו יתברך, כדי שיוכל להגיע לדרגה מסוימת של התקרבות – של קדושה. 

למעשה, המובן היקף בפירוש המילה ק', הוא המובן היחיד שנמצא מפורשות באמרות חז"ל – באותיות דרבי עקיבא: "ק' זה משה אבי כל החכמים, שהקיף לפני פרעה כל דברי חכמה וכל דברי בינה וכל דברי ערמה וכל דברי השכל בשבעים לשון. למעשה מתבארים כאן שני מובנים של המילה היקף, אחד מלשון עקיפה, שמשה רבנו עקף והשתמט מתחבולותיו של פרעה, ואחד מלשון היקף וסיבוב, שמשה רבנו סובבו בדברי חכמתו.

וכאן יש מקום לשלב גם את דברי בעל ה"אלפא ביתא", שאמר על יסוד הפסוק: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן", שהאות ק' בשמה ובתמונתה רומזת לקישור ולענני כבוד, שמתוכם קבל משה רבנו ע"ה את התורה ועשרת הדברות על הר סיני, כי על ידי כפיפותה ועיקומה של הק', נעשה היקף סביב משה רבנו, ונעשה על ידי זה כמין חופה נראה לו בענני כבוד". 

האות ק' בהיקפה גם רומזת למדת תפארת, כפי שכותב בעל "מגן דוד" (אות הק'): ק' הוא לשון – "ותקופתו על קצותם", "ותקופת השנה", ומדתה התפארת …  הכלל, בכל מקום שתמצא לשון היקף או ענין היקף, רומז באות הזה ובמידתה שהיא התפארת". 

יש אומרים, שהק' היורדת עם רגלה מתחת לפני הקרקע, רומזת שבן מאה (שהוא מספר האות ק' , כאילו מת ועבר מן העולם.

מאידך, האות ק' רומזת לא רק על קדושה, אלא גם על קללה. הכל לפי הנסיבות. לפעמים צורת הקוף משמשת סמל להקדוש ברוך הוא ולמשה רבנו, ולעתים הוא סמל לסטרא-אחרא, המחקה את משה במעשה כישוף, כמו ענין הנחש. 

הק' בדומה ל"ה"א" מורכבת משני חלקים, ושתיהן דומות זו לזו, ולשתיהן מטרה משותפת, להחזיר את האדם בתשובה, ולהענישו על חטאיו במדת הדין אם אינו חוזר בתשובה.

דו פרצופיות זו מתאים מאד עם הרעיון היסודי של חלות הקדושה בעם ישראל, שאין בה אפשרות של מצב סטטי, וברגע שהאדם אינו מתאמץ לעלות מדרגה, הוא נופל חלילה. כפי שהבאנו למעלה את דברי הכוזרי המגדיר זאת במשפט חריף: "הטומאה והקדושה הם שני דברים העומדים תמיד זה מול זה לא ימצא האחד מהם כי אם בהימצא חברו ומקום שאין קדושה אין טומאה".

[ידוע שעל כן טומאת המת היא החמורה מכולם, עד שהיא מוגדרת – "אבי אבות הטומאה", יען כי ברגע שמסתלקת מן האדם – מאיש ישראלי, הנשמה הטהורה, מיד הטומאה, שחברה לה לטהרה בכל העת, מתפשט במהירות ותופסת את מקומה].

*

השמטות

מובנים שונים נקשרו לאות ק'. יש הרואים בכך את המובן "נקבן" – כלי עזר לניקוב חורים. אחרים מפרשים מלשון "הקפה". לרמז, ששכרו של הצדיק ניתן לו בהקפה, שכן אינו מקבל את שכרו בעולם הזה אלא בעולם הבא.  

הק' מסמלת את הקדושה, ויחד עם זאת היא מסמלת גם קללה. לפעמים מהווה האות סמל להקדוש ברוך הוא ולמשה רבנו, ובמקרים אחרים היא סמל לסטרא אחרא.

משמעות נוספת לאות ק' היא החיקוי – מלשון "קוף", וגם כאן היא מסמלת הן את הקדושה והן את הסטרא אחרא, לפעמים האות ק' אמורה לחקות אחת ממידותיו של הקדוש ברוך הוא ואת שליחיו הצדיקים, ולפעמים הוא אמור לכנות את החיקוי למעשה הרשע ומידותיו – חיקוי לסטרא אחרא. כל המובנים ניתנים לפירוש לשני כיוונים, חיובי ושלילי. 

אולם בעוד וכל המובנים נקשרים לאות הראשונה של המלה – ק', קדושה, קללה, הרי שהמובן "הקפה" אינו נקשר לאות הראשונה של המלה, שהוא במקרה זה – ה' ולא ק'?

================

"… כללו של דבר, ענין הקדושה הוא, שיהיה האדם דבק כל כך באלקיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא ייפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהשתמשו מדברים גשמיים".

וזה כפי שנתבאר, שתחילת הקדושה יורדת משמים ונאחזת אצל כל איש יהודי באשר הוא, (באמצעות חותם ברית המילה, כפי שאומרים: "וצאצאיו חתם באות ברית קודש"), אולם השראתה בגוף האדם תלויה בהכנה והשתדלות שהוא עושה לכך, וסופה גם היא יורדת משמים, בהתאם לקנייני האדם באמצעות השתדלותו, כך זוכה הוא לקבל את הקדושה כמתנה משמים.

כדי שאדם, יצור אנוש יוכל להגיע למעלת הקדושה, היה צורך להנחית אותה משמים כדי שתהיה לה אחיזה כל שהוא. לולא זאת, לא היה בכוחו של האדם להגיע אליה. בכך שונה הקדושה מלהבדיל הטומאה, הנמצאת בכל מקום באורח תמידי, ונאחזת באדם, כמו בכל דבר, גם ללא כל מאמץ.  

היסוד הראשון נמצא בדברי חז"ל במסכת יומא (לח,ב): "אמר ריש לקיש מאי דכתיב: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (משלי ג' לד), בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו", כלומר, כדי שאדם יחבור לטומאה, אין צורך בכל מאמץ או סיוע, ברגע שהפתח נפתח, מיד חודרת הטומאה – "בא לטמא פותחין לו". לעומת זאת כדי להחדיר בו מעט קדושה, נצרך האדם להגיע לסיוע משמים – "בא לטהר מסייעין אותו". הדברים מפורשים בפירוש רש"י במסכת מנחות (כט,ב, ד"ה לא מסתייעא): "לא מסתייעא מילתא – דהבא ליטהר בעי סיוע מפני יצר הרע הלכך עבדי ליה סיוע פתח יתירה", וכן להלן: "מסייעין אותו – אלמא בעי סיוע", סיוע מיוחד נדרש לאדם כדי להתקרב אל הקדושה. סיוע שאינו נדרש כדי לחבור לטומאה חלילה.

================

אמנם עדיין צריך לעמוד על מהותה של הקדושה, עליה אדם מצווה לשאוף בתמידות. 

את מצות הקדושה בחרה התורה לבטא לשון עתיד – "קדושים תהיו", ולא בלשון ציווי – "קדושים היו". מאידך כאשר התורה מבקשת להעמיק את המחויבות היהודית להינזר ממאכלות אסורות ומטומאתן, זאת באמצעות החדרת התודעה על מהות הקדושה של עם ישראל, לא הסתפקה התורה בפחות מאזהרה כפולה – "והתקדשתם והייתם קדושים" (ויקרא יא מד), הלא הדברים אומרים דרשני.

על אף שכבר הבהרנו שמצות הקדושה הינה יחסית בתכלית, מכל מקום, עדיין שומה עלינו להבין, כיצד זה באה התורה הקדושה ומצווה על כל איש מישראל – "קדושים תהיו", בו בזמן, שכידוע, הקדושה הינה מהפסגות הגבוהות ביותר, אליהן מסוגל לכאורה להעפיל אדם ילוד אשה והנה על אף שכאמור, אלמלא, שהקדוש ברוך הוא הוריד את הקדושה משמים וקבעה בארץ, לא היה באדם את היכולת להגיע אליה. אמנם גם לאחר האחיזה של הקדושה בעולם הזה, עדיין נותר על האדם העבודה והמאמץ להיאחז בה – בקדושה. לכן גם אם הקדוש ברוך הוא קיבע את קדושת השבת – "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו", בכל זאת עדיין האדם מבחינתו מצווה לקדש את השבת, ולא רק בכניסת השבת, אלא גם בבוקרו, שכן אלמלא פעולת האדם מצידו, תישאר הקדושה מקובעת במקורה אצל הקב"ה.

אחד הדרכים להיאחז בקדושה היא באמצעות התורה המכונה "התורה הקדושה", כדברי הזוהר הק': "ואורייתא קדושה אתקרי, דכתיב: "כי קדוש אני ה'", ודא אורייתא שמא קדישא עלאה, ועל דא מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש, דכתיב: "קדושים תהיו", קדושים היו לא כתיב, אלא "תהיו" – תהיו ודאי!". (כלומר, התורה נקראת קדושה .. ועל כן מי שעוסק בה נטהר ואחר כך מתקדש … כלומר, שהיא הבטחה שעל ידי התורה תהיו קדושים).

להסבר הדברים ראוי להביא מפירושו של הגה"ק רבי יחיאל משה מאוז'רוב זי"ע: "הורתה לנו התורה: "והתקדשתם", כלומר, עליהם מוטל לעשות את כל הפעולות שעל ידם תזכו להשיג קדושה, כמו שאמרו (יומא לט,א): "אדם מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה, מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה – מקדשין אותו לעולם הבא". ואל יאמר האדם, הכיצד אוכל להשיג מדרגה נעלה זו? לפיכך הבטיחה לנו התורה: "והתקדשתם" – עשו אתם כפי יכולתכם, וממילא – "והייתם קדושים". וכך הוא גם הציווי: "קדושים תהיו", היינו שתשתדלו לעשות כל מה שאפשר לאדם בזהירות, בזריזות וכו', בכדי שבסופו של דבר תזכו להגיע להקדושה". (באר משה פר' שמיני)

נמצאנו אפוא למדים, כי ה"קדושה" עליה אנו מצווים, פירושה הכשרת עצמנו ככלי מתוקן העשוי לקלוט אל תוכו את אותו שפע אלקי נשגב. או אז, הקדושה האלוקית, שהקדוש ברוך הוא הורידה משמים, במטרה לשכנה גם כאן בעולם הזה, כאשר תמצא את האדם כלי מתוקן לקבלת הקדושה, הרי ממילא היא תשכון בתוכו. וככל שיוסיף האדם לשכלל את אותו כלי לייעודו האלקי, כן הוא יוסיף לאצור בתוכו עוד ועוד ממאגרי הקדושה.

================

ההגדרה של קדושה פירושה – לא להיות סטטי, להיות מהלך. אדם הנמצא במצב סטטי, נקרא "יורד", וטומן באמתחתו ירידה מתמשכת עד לבאר שחת. דהיינו, הגדרת העצם של קדושה היא עלייה והתעלות, ובהעדרה, באה הנפילה או הקללה. אלא, שהביצוע הפרטני של מצוה זו, מיוחדת לכל אחד, בהתאם לדרגתו, ובהתאם לעבודתו הרוחנית.  

יתר על כן, בל יצפה האדם שלאחר שזכה לאחיזה כל שהיא בקדושה שהיא תישאר אצלו בתמידות, גם אם הוא ימשיך בחייו השגרתיים. לא כן הוא, השגת את הקדושה וקיומה אצלו, מותנית במדת ההשתדלות שאדם עושה להשגתה, כפי שכותב האור החיים בפרשת יתרו: "ויקרא אליו ה' – פירוש כשקדם הוא ועלה, תיכף קרא לו ה', ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה לא תקדים אלא למזמין אותה ומעיר על הדבר, והוא מאמרם ז"ל (זוהר ח"ג צב), באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא" (שמות יט ג'). כלומר בזכות ההשתדלות של משה רבנו לעלות אל הר סיני – להתקרב אל הקדושה, עוד בטרם ייקרא לכך רשמית, בזכות זה זכה שהקדוש ברוך יסייע בידו ויקרא אותו אליו לשמים.

גם משה רבנו שזכה להתקרבות המקסימאלית אל הקדושה, לא היה די בהשתדלות הראשונה, אלא נדרשה לכך השתדלות תמידית מצידו, כדי שיזכה להמשיך ליהנות מזיו הקדושה, כפי שכותב האור החיים בפרשת כי תשא, על הפסוק (לג יא): "ודבר ה' עם משה פנים אל פנים": "הכוונה בזה היא, כי כפי שיעור ההכנה שהיה עושה משה להקבלת פני שכינה לאותו שיעור תהיה ההשגה מפנים העליונים, כי כפי אשר יכין אדם עצמו להשפעת הקדושה ישיג". כלומר, כפי היוזמה מצד האדם להידבק בהקדוש ברוך הוא, כן תהיה ההיענות מצדו יתברך.

[בדרך זו מבאר האור החיים גם את המשך הפסוק: "ואומרו כאשר ידבר איש אל רעהו יתבאר לדרכינו על דרך אומרו (משלי כז יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, פירוש כי הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם לבו לאהוב חברו, כמו כן יתבונן לב חברו לאהוב אותו, והוא אומרו כאשר ידבר איש אל רעהו שלא יאהבהו אם לא יכין לבו להיות גם הוא רעהו, כמו כן דיבר ה' פנים אל פנים, ומעתה יבחין אדם מה הוא עם קונו, אם לבבו יתאוה ויחשוק בה' ובעבודתו הנה זה סימן כי ה' אהבו"].                           

================

מעתה ברור אפוא, שאין שיעור לדרגות הקדושה, ואין לה לקדושה הגדרה אבסולוטית, אלא יחסית, מה שמסביר לנו, שגם המובנים השונים הנקשרים לאות ק', שהבאנו בפתח הדברים, אינם בדיוק כן, וכאשר נתבונן היטב, נמצא שכולם אחת הן. 

ההגדרה של קדושה, היא היבדלות מן המצב הקיים. כאשר מכנים דבר בתור "קדוש", הכוונה, לציין שהוא נבדל מעניינים אחרים. אם המדובר בחפץ, הכוונה להחיל עליו דרגת קדושה האוסרת את השימוש בו לצרכים ותענוגות רגילים, ואם המדובר באדם, הכוונה להדגיש, שהוא שרוי בדרגה גבוהה מזו של אחרים. וכאשר מגדירים זאת כלפי הקדוש ברוך הוא, הכוונה להדגיש שאין להשוות אליו שום נברא או יישות – אנושיים או רוחניים.

================

יסוד הרעיון נמצא גם הוא בדברי ה"אור החיים" בפרשת קדושים:

" עוד ירצה, על זה הדרך, קדושים תהיו, לשון עתיד, פירוש אין הפסק למצוה זו, כי כל שער מהקדושה אשר יכנס, עדיין ישנו בגדר הכנסת שער אחר למעלה ממנו, כי אין שיעור להדרגות הקדושה המזומנת לכל הרוצה ליטול את השם.

"וצא ולמד ממדרגות הנביאים זו למעלה מזו, ומשה עולה על גביהן, ואולי שיכול להיות הדרגה גדולה ממשה, והוא מדרגת מלכנו משיחנו המעוטר בעטרי עטרות, כמובן מפסוק: "ונחה עליו רוח ה' וגו'" (ישעיה יא ב), ולדברי רבותינו ז"ל כי משה שהיה הוא הגואל העתיד, וכמו שהארכנו בפירושן של דברים במקומן, אם כן אין שיעור וגבול לדרגות הקדושה, לזה אמר "תהיו", כי מצוה זו אין לה הפסק, ותמיד ישנה בגדר מצוה זו להיות קדושים, ונתן טעם לדבריו – "כי קדוש אני ה' אלקיכם", שאין שיעור אל קדושתו יתברך, וחפץ ה' בבניו ידידיו להדמות לקונם בהפלגת הקדושה, ומעתה דון בדעתך ההדרגות אשר תבוא בהם.

"עוד ירצה בנתינת הטעם כי קדוש וגו', פירוש ולפי ערך גדולת קדושתו יתברך צריכין להתקדש, כי לצד שאנו מכינים עצמנו להשראת שכינה על ראשינו, צריכין לשער גודל קדושתו יתברך, כדי לעשות המוכן לדבר, כי אינו דומה המאכסן בביתו הדיוט, למאכסן שר וגדול, וקל וחומר מלך, וקל וחומר בנו של קל וחומר מלך המלכים, וקל וחומר וכו' מלך העולם אשר לו המלוכה, שכל מה שיעשה עדיין ישנו בקום עשה, כי אין שיעור די להצריך עשות, ולזה אמר כי קדוש אני ה' אלקיכם, פירוש ולערך קדושתי אני מצוה שתכינו עצמכם בכל יכולת המושג.

"ותמצא שאמרו ז"ל (שבת קיב,ב): "אם הראשונים כמלאכים וכו', ואם הראשונים אנשים וכו'". הראית לדעת כמה צריך אדם עשות בהתקדשותו, צא ולמד כמה היו משתדלים בעבודת ה' הראשונים, ממעשה רבי אלעזר בן עזריה (שבת נד,ב) שיצתה פרת שכנתו ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, הגם כי כפי דעתו היה מותר, ואמרו בירושלמי (שבת סוף פ"ה) שהושחרו שיניו בתעניות על הדבר ההוא, ולזה כיוון באומרו – "דבר" לשון קושי, לצד הפלגת הציווי, ולצד בחינת המושג אמר – "ואמרת". ואמר – "אל כל עדת בני ישראל", לבל יאמר אדם, שאין מצוה זו הגדולה לכל איש ישראל, ולא דיבר הכתוב אלא ליחידי סגולה, לזה אמר אל כל עדת וגו', שכולם ישנם בגדר מצוה זו, והוא מאמרם ז"ל יכול אדם לעשות עצמו כמשה רבנו".  

================

והנה במקור ההגדרה של קדושה אנו מוצאים מחלוקת אמוראים במסכת יבמות (כ,א): "אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש אמר ליה רבא וכל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע נמי לא מיקרי, אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לך". רבנו המהר"ל מפרש את המחלוקת: "אביי סובר כי נקרא המקיים מילי דרבנן קדוש, מפני שהקדוש הוא הפרוש מן החטא ואינו נמשך החמרי, וזה דמקיים מילי דרבנן נקרא קדוש, שהרי מרחק עצמו מן החטא שהוא בגוף, אף שאינו מן התורה ולכן נקרא קדוש. ואינו דומה למי שהוא מקיים מצות השם יתברך אשר גזר עליו, אף כי כל המצוות שבאו בתורה כולם שיהיה קדוש מן החטאים, אבל אין נקרא שמו קדוש, רק זה שהוא פורש עצמו מן הדבר שהוא חטא מצד הגוף, אף כי אינה מצוה בתורה הוא נקרא קדוש בעצמו, כי מילי דרבנן הם פרישה וקדושה. 

"ורבא הקשה, דזה משמע שנקרא קדוש, שהוא מקדש עצמו מרצונו, ולכך נקרא זה האדם קדוש, ודבר זה אינו, כי מאחר שחכמים גזרו, נקרא העובר דברי חכמים רשע, כי אינו מקיים דברי רבנן. אלא קדש עצמך במותר לך, כלומר, שהתורה אמרה שיהיה האדם קדוש, והיינו פרישה מדבר המותר, כי הערוה בעצמה אין זה מצד הפרישה בלבד רק שהוא מצות התורה, אבל כאשר פירש עצמו מדבר המותר דבר זה נקרא קדושה ופרישה …" (נתיב הפרישות פרק א')

להלן מרחיב המהר"ל את הדברים, על היות קדושת ישראל עומדת אף למעלה מקדושת המלאכים, כפי שמבואר בדברי חז"ל במדרש:

"רבי אבין אמר תרתין, רבי אבין אמר משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בו המלך שומרים, מהם נזירים ומהם שכורים, לעת ערב בא ליתן שכרם נתן לשכורים שני חלקים ולנזירים חלק אחד. אמרו לו, אדונינו המלך לא כולנו שמרנו כאחד, מפני מה אתה נותן לאלו שני חלקים ולנו חלק אחד? אמר להם המלך, אלו שכורים הן ודרכן לשתות יין, ולפיכך אני נותן לאלו ב' חלקים ולכם חלק אחד.

"כך העליונים, לפי שאין יצר הרע מצוי בהם, קדושה אחת שנאמר (דניאל ג' יד): "ומאמר קדישין שאלתא", אבל התחתונים, לפי שיצר הרע שולט בהם הלוואי בשתי קדושות יעמדו, הדא הוא דכתיב: "דבר אל כל עדת בני ישראל", וכתיב: "והתקדשתם והייתם קדושים".

"ר' אבין אמר אוחרי, משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך, מה עשה המלך? נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו. כך בכל יום ויום העליונים מכתירין להקדוש כרוך הוא ג' קדושות, מה הקב"ה עושה נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל, הדא הוא דכתיב: "דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו" – "והתקדשתם והייתם קדושים" (ויק"ר כד ח). 

בפירוש "בית אהרן" על תהלים (פרק כ') מתקשה בדברי חז"ל אלו: "והנה שני המשלים מרבי אבין סותרים זה את זה, כי הראשון גורע בכבודן של ישראל, שיצר הרע שולט בהם, והשני מוסיף כבודן. אך כשמדבר עם המלאכים ששאלוהו, מפני מה אתה נותן לאלו שני חלקים ולנו חלק אחד, כדי שלא יקנאו בישראל הוא משיבן, כי הם גרועים מן המלאכים שיצר הרע שולט בהם, ולפיכך צריכין שתי קדושות. אך האמת כן הוא, שישראל קדושים הם ממלאכי השרת, ולכן נותן שתי קדושות בראשן של ישראל, כי התחתונים יש להם גוף ונפש, וכשמקדשים גופם גם כן לעבודתו יתברך, הרי אלו שתי קדושות, אך העליונים הם רוחניים לבד, ואין להם אלא קדושה אחת.

כמקור לרעיון הוא הדברים הוא מציין להמשך דברי המהר"ל, שתחילתן הובאו במאמרנו:

"במדרש הזה בא לבאר, אף כי התחתונים הם בעלי גשם, יש לישראל קדושה על המלאכים. וביאור זה, כי הקדושה שנתן השם יתברך למלאכים שהם נבדלים מן החומרי, אבל לא נתן להם רק קדושה אחת, אבל לישראל נתן להם שתי קדושות, מפני שהאדם בעל חומר, ולפיכך נחשב האדם כמו שכור שהוא גשמי לגמרי שאין עמו השכל, כך האדם הוא גשמי בכל חומר,  וכדי להרחיק את האדם מן החומרי נתן לו שיהיה קודש קדשים שלא נמצא דבר זה במלאך. אף על גב שתמצא אצל מלאך קדושה, כדכתיב: "ובמאמר קדישין שאלתא", אבל שיהיה קודש קדשים, דבר זה לו נמצא בהם.

"אבל האדם נמצא אצלו שהוא קודש קדשים, והיינו, שיש באדם סילוק הגשמי על ידי התורה, ובזה האדם קודש קדשים, כי התורה היא קודש קדשים. ובוודאי המלאך יש לו חדרגה זאת שנמצא קדושתו בפועל אצלו, ודבר לא נמצא אצל האדם כי הוא גשמי. אבל מצד שהאדם דבק בקודש הקדשים, היא התורה השכלית העליונה שאין המלאכים מגיעים שם. וזה שאמר שהוא כמו השכור, אשר השכור בעל גשם, ומפני שהוא בעל גשם יש כנגד זה לאדם התורה האלקית, ובזה האדם הוא קודש הקדשים, כלומר, המדרגה העליונה שהיא קדושה על קדושה.

"ואל תתמה, איך אפשר שתהיה לאדם הגשמי קדושה עליונה יותר קדושה מן המלאכים, כי דבר זה בוודאי ובבירור, כי על ידי התורה נכנס האדם לקודש הקדשים, למקום שאין נכנסים מלאכי שרת, ולכך אמר במסכת אבות (פרק ג'): "חביב האדם שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם", ולשון חביב ר"ל, כי חביב אף מן המלאכים בשביל שנתן לו כלי חמדה שבו נברא העולם, וזה שאמר כאן שנתן לו שתי קדושות.

"ומה שאמר גם כן רבי אבין, משל למלך שעשו לו ג' עטרות, נתן שתים בראש בניו ואחת בראשו, פי', ג' קדושות אלו, כי השם יתברך נבדל לגמרי, והם ג' מדרגות. האחד שאינו גשם, והשני שאינו כח בגשם, והשלישי שאין לו שום חבור כלל אל הגשם. ותדע כי הם ג' מדרגות, שהגוף – הוא גשם, והנפש – כח בגשם, והשכל – יש לו הקשר עם הגשם והוא קשר מציאות. 

"ולפיכך אומרים "קדוש – קדוש – קדוש", קדוש הראשון שאינו גשם, קדוש והשני שאינו כמו הנפש, שהוא כח בגשם, קדוש השלישי שאינו כמו השכל שהוא קשור עם הגשם. אבל השם יתברך נבדל לגמרי. 

"ומדרגת ישראל, מעלתם מדרגה זו, שאין מדרגתם גשמי ואינו כח בגשם, אבל שלא יהיה למדרגה זאת צירוף וחבור אל הגשם, דבר זה בוודאי אין לומר, שהרי ישראל הם בני אדם וקדושתם יש להם צירוף אל הגשמי, ולפיכך שתי עטרות נתן בראש בניו, ואחת היא השלישי, נתן בראשו.

"אמנם כל זה, כאשר האדם מקדש עצמו בדבר המותר, שזה הוא הרחקה והבדלה לגמרי מן הגשמי, לכך ראוי לאדם לכנוס במדרגה הקדושה, לקדש עצמו אף מן הדברים שאינם אסורים מן התורה, רק הם קדושה לאדם מן החומרי, ובזה יש לו קדושה גמורה עד שנקרא קדוש".

================

היות קדושת היהודי למעלה מקדושת המלאכים, מבוססת על הפסוק (זכריה ג' ז'): "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" – העומדים, הכוונה על המלאכים. ואילו מהלכים הכוונה על האדם. נאמר כאן ליהושע הכהן הגדול, שכאשר הוא ילך בדרך התורה, הוא אמור להתעלות ברוחניותו ובקדושתו, עד הוא יזכה להיחשב כמהלך גם בין המלאכים הנקראים עומדים. כלומר, שהאדם, כאשר הוא זוכה להתעלות בקדושה, הוא מתעלה למדרגת "מהלך", ובכך הוא עולה במעלתו על זו של המלאך, הנמצא רק במדרגה של "עומד". 

ההסבר לכך הוא, כי למלאך יש רק קדושה אחת, יש לו רק כוחות רוחניים בלבד. לעומת זאת האדם, התברך בשתי קדושות, שכן הוא מורכב מגוף ונפש, הנפש שהינו רוחני ביסודו, ומיועד כולו אך ורק לעבודת הבורא. והגוף שביסודו הוא גשמי, ואולם כאשר הוא זוכה לקדש את גופו לעבודת הבורא, אזי הופך גם הוא להיות רוחני. על כן נחשב האדם כמהלך, בכך שיכול להעלות ולהוליך את החלק הגופני שבו ולהפכו לרוחני, לעומת המלאך שנחשב כעומד, לפי שיש בידו רק את החלק הרוחני, שם אין לו כל אפשרות של עלייה והתעלות.

אולם מאידך גיסא, עצם זה שהאדם עולה בעדיפותו על המלאך וקדושתו גבוהה יותר, שכפי שהתבאר בדברי "אור החיים" הק' ו"שם משמואל", הדברים אמורים כלפי כל יהודי באשר הוא, שהרי כל אדם מחויב באופן אישי, להתקדש בכל העת. 

================

אמנם עבודה קשה היא, להגיע לאותה נקודה נסתרת החבויה בכל הבריאה בעולם הגשמי, אלא שבאמצעות עבודת האדם לקדש גם את הטומאה, הוא זוכה לגלות את הנקודה האלוקית שבו. או אז, הוא זוכה לנחול את העולם הזה, וזה השבח המיוחד שאדם זוכה על ידי מעשיו לתקן את הבריאה ולנחול את שני העולמות. 

אמנם כדי להקל על האדם בעבודה קשה זו, שהיא בעצם תפקיד של כל איש מישראל, לקחת את הטומאה ולהפכה לקדושה. הטביע הקדוש ברוך בעולם תופעה זו, של חיזור הטומאה אחרי הקדושה ובצמוד אליה, כדי לטמאות חלילה, כדי שבדרך זו יוכל האדם יותר בנקל לזהות את הטומאה, על מנת שיוכל להפכה לקדושה, וכבר אמר על כך התנא: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להן תורה ומצוות". כלומר, התורה הציבה לאדם ניסיונות בדמות חבירת הטומאה אל הקדושה, כדי לזכות את ישראל, שיוכלו למלאות את תפקידם בנאמנות, להפוך גם את הטומאה לקדושה.

אולם לא רק את הטומאה עצמה, על האדם להפוך לקדושה, אלא גם המעשים הגשמיים, גם את הליכותיו היומיים, עליו להפוך לקדושים יותר ונעלים יותר, ואלמלא זאת הרי הוא הופך להיות "נבל ברשות התורה". לדברי הרמב"ן, זהו חלק בלתי נפרד ממצות קדושים תהיו, "שנהיה פרושים מן המותרות", ועל ידי זה תתקיים בידו גם המטרה הבסיסית, של התגברות על הטומאה והפיכתה לקדושה.

למעשה, האדם עצמו מורכב משני חלקים קוטביים. למן עמדו על דעתו שוכנים בו יצר הטוב ויצר הרע. תפקיד האדם הוא להגביר את היצר הטוב על היצר הרע, ולא, מתגבר יצר הרע על  יצר הטוב. עולה על כך הנפש היהודית שמקורה בקדושה, וגם כאשר יצר הרע מתגבר עליו בשיא תוקפו, עדיין נשארה בו נקודה פנימית המחוברת אל הקדושה. 

מצות התורה "קדושים תהיו" ניתנת למימוש אצל כל יהודי באשר הוא, בגלל הכח של – "כי קדוש אני", בכח הקדושה של הקדוש ברוך הוא שהחדיר את אותה נקודה קדושה בכל נפש יהודית, בזכות היותנו לגיון של מלך – "אני ה' אלקיכם", כסיום דברי הרמב"ן (שם): "וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם – לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים". 

================

[בכך פירש החת"ס את דברי המדרש בפרשה: "כי קדוש אני", יכול כמוני, תלמוד לומר: "כי קדוש אני ה' אלקיכם". ישנם שני סוגי פרושים. סוג אחד – חנוך בן ירד, שהוא קדוש כמוני, נפרש ונבדל לגמרי מענייני עולם הזה, ובכל זאת אינו כמוני, כי אני משגיח ושם עיני בתחתונים, ואילו חנוך מצד פרישותו העלים עין מבני דורו וגרם להתהוותו של דור המבול. בפרישה כזו אין הקדוש ברוך הוא רוצה. הוא רוצה סוג אחר של פרישה, דוגמת אברהם אבינו, שהיה קדוש ומרומם על בני דורו, ועם זאת מעורבת עמם, עשה את הנפש בחרן, והמשיכם לעבודת השם יתברך. קדושה זו היא ממש כקדושת השם יתברך, הנקרא "אלקינו", והוא משגיח עלינו עם עוצם פרישתו. זה שאמרו חז"ל: "יכול כמוני", כחנוך בן ירד, תלמוד לומר: "כי קדוש אני ה' אלקיכם" המשגיח ושם עיני בכם.]

המטלה של עם ישראל היא להיות קדושים בתוך הטבע, להתקדש מבעד לחיי היום יום ובתוכם, לא קדושה של התנזרות, אלא קדושת החיים, ודווקא מתוך דביקות במקור חיים. וכבר אמר מרן מקאצק זי"ע בשפתו הקולחת (שמות כב ל): "ואנשי קודש תהיו לי" – מענטשלעך הייליג", כלומר, קדושה אנושית, ולא קדושה המנותקת מהחיים. כפי שמביא רבי אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד בשם חסידים, שדרך עבודת השם האמיתית היא להתבודד בהיותו – תוך חברת אנשים, ולהסתגף בגלגולי שלג, תוך כדי שכיבה מתחת לשמיכה חמה. 

על האמצעי להגיע לכך אמר מרן מקאצק, שגם היא רמוזה בתורה: "קדושים תהיו – כי קדוש אני ה' אלקיכם", "כיצד יכולים להיות קדוש, אך מצד – כי קדוש אני ה' אלקיכם". פירש את דבריו נכדו ה"שם משמואל", על פי דברי חז"ל: "פרשה זו נאמרה בהקהל". כי לאיש פרטי קשה להגיע לקדושה, "אלא שמצד שיש בכל ישראל חלק אלוק ממעל, על ידי כן מגיעין לקדושה", וכל כמה שאדם מקרב את עצמו להכלל, כמו כן מקבל הקדושה". 

דברים דומים אנו מוצאים בשם החידושי הרי"ם: "אף שנראה לכאורה שזהו דבר שאי אפשר, רק פרשה זו נאמרה בהקהל, היינו שיהיה אהבה ואחווה ורעות וכל אחד יבטל את עצמו להכלל ולהגדולים, ובהקהל כאשר יש להם חיבור קטן בגדול, יוכלו להיות כולם קדושים" …

================

השם משמואל ממחיש את משמעות ההתייחסות של פרשה זו נאמרה בהקהל לאפשרות לקיים מצות "קדושים תהיו", על פי הנאמר בפרשת ציצית: "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם" (במדבר טו): "הוסיף לאמר מלת "כל", כי קדושה הוא נבדל, ואי אפשר אלא אם כן כל אבריו מקודשים, שאם אבר אחד עדיין איננו מקודש, עדיין אינו מובדל כלל, שהרי יש לו חיבור לרע באמצעות אותו אבר, וידוע דרמ"ח מצוות עשה מקדשין רמ"ח אברכים שבאדם, וע"כ להיות קדושים אי אפרש כי אם על ידי עשיית כל רמ"ח מצוות עשה, שהרי הרבה אינן נוהגות בזמן הזה, ויש מצוות שאינן נוהגות אלא במלך או בכהן גדול, ויש הרבה מצוות שאינן אלא על ידי סיבה רחוקה מאד.

"אך כבר אמרנו במקום אחר, שאם אדם דבוק בכלל ישראל, וכלל ישראל הם כאיש אחד, ומועילות המצוות של זה לזה, כמו באדם הפרטי שמצוות שמקיים באבר זה מועילות גם לאבר אחר, וכבר דברנו בזה. אך כל זה באם הוא דבוק בכלל ישראל.

"וזה שנאמרה בהקהל, להורות שאי אפשר להגיע אל הקדושה רק באמצעות הכלל, מפי שרוב גופי תורה תלויים בה, והרי אי אפשר לאיש פרטי לקיים את כולם". (שם משמואל פר' קדושים תרע"ג)

יש כאן בחינה של נותן ומקבל בו זמנית, על ידי שהאדם מישראל נחשב כאבר מהגוף הגדול ששמו "כלל ישראל", על ידי זה הוא עשוי להיות ניזון משפע הקדושה השופע על הכלל, על ידי זה הוא יכול גם להעניק את חלקו לכלל.

גם מבחינה מעשית, קשה מאד לאדם בודד להתגבר על ריבוי הניסיונות שהיצר מעמיד בדרכו, ורק על ידי כח הרבים הוא מסוגל להתמודד בהצלחה עם יצרו. לדברי ה"פני מנחם", זוהי העצה של "פרשה זו נאמרה בהקהל", שהוא הכח המיוחד של התחברות עם חברים טובים, המסייע לאדם לגבור על הניסיונות המרובים. (פני מנחם פר' קדושים ליל שב"ק תשנ"ה)

[גם ההתבודדות המצוינת ב"מסילת ישרים" (פרק כו) כאמצעי לקניין הקדושה, אין משמעותה התרחקות מן החברה, אלא קביעת עתים לחשבון נפש עצמי כנה, כדי שההשתלבות בחברה תהיה בכיוון הרצוי].

הפירושים הרבים, כמו הרעיונות המעשיים לביצוען מבוססים בעיקרן על דברי הרמב"ן (שהובאו לעיל) בפירוש מצות "קדושים תהיו" – "קדש עצמך במותר לך – שנהיה פרושים מן המותרות". ראוי לציין שרש"י מפרש את מצות "קדושים תהיו", על פי דברי המדרש: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה – שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה", כלומר באיסורי עריות, מהווה עצם ההתרחקות של האדם מהם, אמצעי להשגת מעלות בקדושה.

וכבר כתב ע"כ מרן האדמו"ר מגור זי"ע בספה"ק "בית ישראל" ליישב את המחלוקת בין הרמב"ן לרש"י בשני אופנים: "אבל יכול להיות שאין כאן מחלוקת, שאי אפשר לבוא לקדש עצמך במותר לך רק על ידי הפרישה מעריות ועבירה, והלוא יש כמה חלוקי עבירה ואביזרייהו דעבירה דעריות, וכשאדם עושה לעצמו סייגים לגוף, העבירות מגיע אחר כך לקדש עצמך במותר לך".

תירוץ נוסף: "וגם לאו כל אנפין שוין, יש אנשים גדולים שאינם מתיראין מיצר הרע, כי לבם חלל בקרבם שהרגו ליצר הרע והם יכולים להתקדש במותר להם, ולאנשים המתחילין בעבודת ה' נצרך מקודם להיזהר מעבירות ומאביזרייהו אשר לזה בניקל להם לכבוש את יצר הרע, ואחר כך יגיעו למדרגת קדש עצמך במותר לך, וכן איתא בשפת אמת, כי כפי הפרישה כן זוכין לקדש עצמם במותר להם". 

השילוב של שנים  מפרשני התורה בביאור מצות קדושים תהיו, וההתחבטות הגדולה של הקדמונים מחד, ומאורי החסידות מאידך, מלמד על הניסיונות העומדים בפני האדם להגיע אל הקדושה, כי הם דברים שהיצר הרע תלוי בהם, ובכל מקום שיש בו שמץ של קדושה, מבקשת הטומאה להיאחז בו כדי להפריע בעד הקדושה, ועיקר עבודת האדם בקיום מצות "קדושים תהיו" היא לשעבד את המעשים הגשמיים אל הקדושה, כאשר על ידי כל התגברות על היצר הרע בעבירות אלה של איסורי ביאה ומאכלות אסורות זוכה אדם לעלות דרגה נוספת בקדושה,

================

התשובה השלילית שהשיב הקדוש ברוך הוא לאות ק' בתוספת הטעם: "מפני שבך עתידין קללות לבוא בעולם בבני דור המבול, צודקת בהחלט. אמנם האות ק' רומזת אל הקדושה, ומקדשין בה את השם יתברך, אבל הקדושה במהותה מכילה גם קללה. ואם אמנם, כאשר האדם מצידו מעורר התנגדות לטומאה ומחזר אחר הקדושה, מסייעים לו משמים לכך, אבל עם כל זאת יש לזכור, כי הקדושה במהותה מכילה גם קללה, וכדי להגיע לתכלית הקדושה יש לאדם לשים כנגד לבו ולזכור בכל העת את החלק השלילי, את הטומאה השוכנת באות ק', את קללת דור המבול הרמוזה אף היא באות ק', כדי להתגבר עליה ולהעלותה לקדושה, בחינה של עבודת השם "בשני יצריך", לקיים תמיד "משכהו לבית המדרש" (סוכה נב,ב), לשתף גם את היצר הרע בעבודת הקודש.

================

================

================

לסיום ראוי להביא את הסיפור של הגנב הקדוש, שתפסוהו לגנוב מבית תיפלתם שתירץ את גניבתו בכך שבקש לעשות להם טובה, שיידעו לבלי ללכת אחרי ההבל ולבלי לעבוד דבר שאין בו ממש.

כמובן שתפסוהו ודנוהו למיתה, אלא שהציעו לו עצה, להמיר את דתו, אולם הוא סרב, תוך שהוא חוזר על אמרתו: "אני יוסילי גנב, עברתי על הרבה עבירות, עשיתי הרבה חטאים ועוונות ופשעים, אבל להמיר את דתו – זאת לא יעשה יוסילי גנב אפילו אם ייסרו אותו בכל הייסורים שבעולם". ועוד הוסיף על כך: "משוגעים שכמותכם! מי זה יעשה כזאת להחליף אלקים חיים באבן דומם, מעשה ידי אדם, שלא היה בכחו אפילו להציל את עצמו מידי?! [בסופו של דבר, אכן קידש אותו גנב שם שמים ברבים, ונקבר תחת השם "הקדוש הגנב".

כפי שסיפר הסבא משפולי ז"ל, גנבים אלו ודומיהם (שגם במסגרת עוונותיהם קידשו שם שמים באמונתם הפשוטה), הצליחו לשבור את המנעולים שבין ישראל לאביהם שבשמים ולהרוס את החומה המפרדת, והקדוש ברוך הוא עמד מכסא דין וישב על כסא רחמים, ומלאכי רחמים הכניסו תפילות כל ישראל לפני שומע תפילה, ונתקבלו ברחמים וברצון, כפי שסיים הסבא משפולי: "וברוך השם, שפעלתי על ידי הגנבים שלי ישועות טובות על ישראל לשנה הבאה עלינו לטובה".

רואים מכאן עד כמה ניתן הכח להפוך את הטומאה לקדושה, עד למטרה נעלה של החדרת אמונה בכלל ישראל בקידוש שם שמים ברבים.