א. לפי סדר י"ב לשונות השמחה המכוונים כנגד חודשי השנה, חודש אדר הוא כנגד "רינה". המקור לכך ש"רינה" היא לשון שמחה" הוא באבות דרבי נתן (פרק לד משנה ט) מונה עשר לשונות שמחה: "ששון, שמחה, גילה, רינה, דינה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה". וצריך להבין מה פשר לשון השמחה "רינה", ומה הקשר בין חודש אדר ורינה.
בדברי חז"ל (דברים רבה ב, א) מפורש כי "רינה" הוא אחד מעשר לשונות של תפילה, וז"ל: "אמר רבי יוחנן עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן: שועה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, ופילול ותחנונים". ובמסכת ברכות (לא, א) מובא: "לשמוע את הרינה ואל התפילה (מלכים א ח, כח) – רינה זו תפילה, תפילה זו בקשה".
ברש"י מבואר, כי משמעות לשון התפילה "רינה" הוא, תפילה של שבח, כדבריו שם: "רינה זו תפילה, של שבח". כעין זה כתב רש"י גם בפירושו למאמר חז"ל (ברכות ו, א) "תניא אבא בנימין אומר אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר לשמוע אל הרינה ואל התפלה, במקום רינה שם תהא תפלה". ופירש רש"י: "במקום רינה, בבית הכנסת, ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב". ויסוד זה מפורש בדברי המדרש (דברים רבה ב, א) "לשמוע אל הרינה ואל התפילה, רינה זו קילוסו של הקב"ה, ותפילה לצרכיו של אדם".
הגדרה זו של "רינה" שהיא ביטוי לשבח, מבוארת בדברי מפרשים נוספים. הרלב"ג כתב: "הרינה, השיר והשבח קודם לתפלה". גם בפירוש אברבנאל כתב: "וזכר ג' מיני תפילה, רינה – שהוא שבח הא-ל, תפילה שישפוט עצמו כשהוא חוטא והמעטת כוחו, ותחינה היא בקשת הצרכים". וכן מפורש במלבי"ם: "רינה, סיפור שבחי המקום. תפילה, שפיכת הנפש והדבקות הרוח ופלילת הנפש להידבק בשרשה. תחינה, בקשת הצרכים".
והשאלה היא, מהו המכנה המשותף בין שתי משמעויות אלו של "רינה" – שמחה ותפילה של שבח.
כמו כן יש לבאר את מאמר הגמרא שאין התפילה נשמעת אלא בבית הכנסת, מדוע אמנם אין ה"רינה" נשמעת אלא במקום התפילה.
משנכנס אדר – מרבים בשמחה
ב. במסכת תענית (כט, א) מובא: "כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, אמר רב פפא הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה". וכתב בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קס) וז"ל: "והרמב"ם (פ"ה מתענית ה"ו) כתב משנכנס אב ממעטין, ולא כתב הא דלשתמיט מנכרי. אמנם בשו"ע בהלכות תשעה באב (סי' תקנא סע' א) הוסיף וכתב הא דלשתמיט, ואמנם בהלכות מגילה לא כתב הרמב"ם ולא השו"ע הא דמרבים בשמחה ולא הא דלימצי לנכרי והמג"א (סי' תרפ"ו סק"ה) הביאו, וצריך לידע טעם להשמטה זו". כלומר יש לתמוה מדוע הלכה זו של "משנכנס אדר מרבין בשמחה" לא נזכרה ברמב"ם ובשולחן ערוך, וגם לא הוזכרה ההלכה שיהודי שיש לו דין ודברים עם נכרי, שישתדל לדחות את הדיון עד לחודש אדר משום "דבריא מזליה". והגם שהמגן אברהם הזכיר זאת, אולם צריך עיון מדוע השמיטו הרמב"ם והשלחן ערוך גמרא מפורשת.
ובעיקר דברי חז"ל, צריך להבין מהי הגדרת ה"שמחה" שאליה התכוונו חז"ל באומרם "משנכנס אדר מרבים בשמחה", ומהו שיעור ה"ריבוי" בשמחה, וצ"ע.
השפת אמת (הובא בבית ישראל, פרשת שקלים, תש"י) דקדק בלשון חז"ל "משנכנס אדר מרבים בשמחה", מדוע נקטו בלשון "משנכנס", ולא "משהגיע" אדר, או "משבא" אדר, ויש להבין מה רצו להשמיענו בלשון זה.
"באחד באדר משמיעין על השקלים" (שקלים פ"א מ"א), ובמצוה זו החיוב הוא לתת "מחצית השקל" במדויק, כלשון הכתוב (שמות ל, טו) "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". וצריך ביאור כיצד קשורה ה"רינה" למצות מחצית השקל. בענין מחצית השקל נאמר בירושלמי (שקלים פ"א ה"ד) שהקב"ה הראה למשה רבנו "מטבע של אש", וצריך ביאור מה משמעות הדבר, ומה הקשר בין זה ל"רינה".
לדעת האריז"ל סדר החודשים מכוון כנגד השבטים לפי סדר חנייתם במדבר. ולפי זה חודש אדר הוא כנגד שבט נפתלי. ובוודאי יש קשר בין חודש אדר, שבט נפתלי ולשון השמחה "רינה, וצ"ע.
התפילה – תקנתה ודיניה
ג. במסכת ברכות (כו, א) מפורש שאת עיקר התפילות תיקנו האבות: "אברהם תקן תפלת שחרית, יצחק תקן תפלת מנחה, יעקב תקן תפלת ערבית". ואילו את פרטי הלכות וסדר התפילה למדו חז"ל מדוד, שלמה ודניאל, וכן מתפילתה של חנה, כמבואר באריכות בסוגיית הגמרא במסכת ברכות (לא, א). מדניאל למדו ש"לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות", ושצריך המתפלל לכוין נגד ירושלים. מדוד למדו שלא יכלול את כל ג' התפילות ביחד אלא יתפלל "ערב ובקר וצהרים'". ומשלמה למדו שקודם יתפלל ואחר כך יבקש צרכיו. ומתפילתה של חנה למדו הלכות רבות: שאין להשמיע את הקול בתפילה, שהמתפלל צריך שיכוין לבו בתפילה, ושיחתוך התפילה בשפתיו, ושאסור להגביה קולו בתפלתו.
והנה גם מתפילתו של משה רבנו למדו בסוגיא (ברכות לב, א) "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל, מנלן ממשה". ואם כך הרי שמשה רבנו ודאי נהג בעצמו ככל דיני התפילה ופרטיה, ומדוע איפוא, לא נלמדו כל פרטי הלכות התפילה וסדריה ממשה רבנו, והוצרכו חז"ל למצוא את מקורות הדינים מכל אותם פסוקי התפילה אצל חנה, דוד, שלמה ודניאל, ולא למדו הכל מסדר התפילה של משה רבנו, וצ"ע.
במדרש (במדבר רבה ב, א) מובא: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, בי"ח מקומות אתה מוצא משה ואהרן שוים כנגד י"ח ברכות. שלשה אבות התקינו שמתפללים ג' פעמים ביום, ומשה ואהרן ומן האזכרות האלו למדנו לי"ח ברכות". ומתבאר כי למרות שמשה ואהרן היו לכאורה שותפים בסידור התפילה, ולשונות התפילה גם הם נלמדים ממשה רבנו, בכל זאת בברכות "שמונה עשרה" לא נזכר משה רבנו, ונזכרו רק האבות הקדושים, ונשאלת השאלה, מדוע.
• • •
"רינה" – דיבור המתפרץ מתוך המיית הלב
ד. בביאור הדברים נרחיב בהסבר משמעות לשון התפילה "רינה", על פי המובא לעיל מדברי חז"ל והמפרשים, שהכוונה לאמירת דברי שבח וקילוס להקב"ה.
וכאמור לעיל, צריך להקדים את הרינה לתפילה, כדברי חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל. ומפני זה תקנו אנשי כנסת הגדולה שלש ברכות של תפלה לסידור שבח של מקום. זאת אומרת, שה"רינה" מהווה הכנה מתאימה לאדם לפני בואו לתפילה – לבקשת צרכיו, וזו בעצם עיקר חובת התפלה, וכמו שכתב השפת אמת (פרשת ואתחנן, תרמ"ה ד"ה במדרש) וז"ל: "כי הנה עיקר התפלה שקראוהו חז"ל עבודה שבלב (תענית ב, א) הוא התפילה בעבודת הבורא יתברך, שצריך כל אדם סיוע ועזר מן השמים. וכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו ונמצא עיקר בריאת האדם היה על זה לסדר שבחו של מקום כפי היכולת שבו, כדכתיב (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. ובהיותו מסדר שבחו של מקום כפי כוחו, אז שייך תפילה על היתר שאינו בכח עצמותו, ואז נקרא תפילת אמת בדבר שצריך העזר מן השמים". כלומר, לתפילה שהיא עבודת הלב דרושה הכנה ראויה, והיא באה באמירת דברי שבח וקילוס. ומילים של התפילה ללא הכנה זו הם ככלי ריק, וכביכול אינה "תפילת אמת".
ובתוספת ביאור נראה על פי מה שכתב השם משמואל (פרשת בשלח, תרע"ח) מהי "רננה", וז"ל: "כי רננה היא טרם שנתגלו הדברים שבלב, אלא מתוך שהלב נתמלא מתפרץ מלבבו כעין המיה בלי דיבור, וכמו שכתוב במיתת אחאב (מלכים א, כב) ויעבור הרינה במחנה, שהוא ענין המיה והתלחשות, ועל כן זמן אסיפתם וקיבוצם של כוחות הנפש לתוך הלב בלתי מתגלה בדבור פה גורם רננה".
ה"רינה" היא שמחה פנימית המתפרצת החוצה לאחר שהלב מתמלא ברגשות נפשיים הפנימיים. ובענין התפילה, הרינה היא התפרצות דברי שבח וקילוס להקב"ה היוצאים מפנימיות הלב לאחר שהלב המה ועלה עלי גדותיו.
"רינה" – שירה מתוך תשוקה ורצון
ה. רבי אברהם שארר (הלקח והלבוב, פרשת שמיני, מאמר ב) מוסיף עוד נופך בהגדרת לשון התפילה "רינה", וז"ל:
"אולי הכוונה בפסוק (ויקרא ט, יב) וירונו ויפלו על פניהם – לא היה כאן שירה שהיא שיא השמחה הבא לאחר שנתמלא ההתפעלות והתרגשות עד שיוצא לחוץ, רק אדרבה הם היו רעבים לטוב, רמז לדבר, ירונו בגימטרייה "רע"ב", כי היה הרינה מתוך תשוקה ורצון, ולא היו כאן דיבורים חדשים של שירה שיהיו נכתבים בתורה, רק קול פשוט של געגועים להבורא יתברך, ולכן כתוב וירונו קודם ויפלו על פניהם".
דברים אלו משלימים את מה שכתב השם משמואל ש"רינה" היא התפרצות של שירה מתוך הלב ההומה, כי יסודה של שמחה זו היא מתוך תשוקה ורצון, אשר מרוב התפעלות היא פורצת כשירה וקילוס. וזהו עומק דברי הגמרא "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל", שכן על ידי הרינה מתעוררת הרגשת הלב בגעגועים לבורא יתברך, ומאפשרת תפילה בדרגה של עבודת הלב".
והנה בזוהר (ח"א דף רמד) מובא: "השתא צלותא באתר דקרבנא, ובעי בר נש לסדרא שבחא דמריה כדקא יאות, ואי לא יסדר צלותיה, לאו צלותיה צלותא" [בזמן הזה התפילה היא במקום הקרבן, וצריך האדם לסדר תחילה שבחו של הקב"ה כראוי, ואם אינו מסדר שבחו, תפילתו אינה תפילה]. ולכאורה לא מובן, מדוע בגלל חורבן בית המקדש שבעטיו אין מקדש וקרבנות, יש סיבה מיוחדת לסדר שבחו של מקום לפני התפילה, והדבר חמור עד כדי כך שאם לא עשה כן "תפילתו אינה תפילה". אך לפי המבואר לעיל הדברים מובנים, כי בזמן שהיו קרבנות, הקרבתם יצרה את הקירבה בין הקב"ה וישראל. ומשחרב בית המקדש, כדי ליצור מחדש קירבה, הדרך היא על ידי שמסדר שבחו של מקום לפני התפילה, וסידור השבח הוא ה"רינה" שבאמצעותה מתפרצים רגשות הלב בדברי שבח וקילוס.
"תפילה לעני" – המעולה שבכולן
ו. ממוצא הדברים למדנו כי מעלת התפילה בהיותה "עבודת הלב", היא בהכנה לה על ידי "רינה" – דברי שבח הבאים מתוך פנימיות הלב.
ובזה נבין את דברי הזוהר (ח"ג דף קצה) וז"ל: "תלת אינון דאקרון תפילה, תפילה למשה איש האלקים (תהלים צ, א). תפלה לדוד (שם פו, א). תפילה לעני (שם קב, א). מאן חשיבא מכולהו, הוי אימא תפילה דעני, תפילה דא קדים לתפילה דמשה, וקדים לתפילה דדוד, וקדים לכל שאר צלותין דעלמא, מאי טעמא, בגין דעני איהו תביר לבא, וכתיב (שם לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב". "תפילה לעני" היא התפילה החשובה והמקובלת מכל שלוש התפילות, ומעולה יותר מ"תפילה למשה" ומ"תפילה לדוד" – מפני שלעני יש "לב נשבר", ולכן תפילתו הבוקעת ממעמקי הלב מתקבלת יותר בנקל שהרי "קרוב ה' לנשברי לב".
דקדק דוד המלך לקרוא לתפילת העני הנאמרת בלב שבור בלשון "עטיפה" – "תפלה לעני כי יעטוף", והכוונה ל"עטיפת הלב" בדברי שבח היוצאים מעומק הלב, וכפי שביאר בספר פרי צדיק (פרשת וישב, ואת ג) את דברי הזוהר, שהקב"ה כביכול "מרכין שכינתו ושוכן בתוך לב המתפלל ובתוך אותיות התפילה", כמפורש בנביא (ישעיה נז, טו) "כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
ולפי זה יוצא כי תפילה "לעני" המעוטף בכוונת הלב, אין פירושה דווקא לעני בנכסים או אדם המדוכא ביסורים וצרות רח"ל, אלא לכל אדם אשר יכין את לבבו כראוי לעבודת התפילה על ידי "רינה" – שהיא התפרצות הרגשות הפנימיים הנובעים בתשוקה ורצון לקירבת אלקים. אדם זה הוא הוא ה"עני" ה"מעוטף" בכוונת הלב הסוללת דרך לקבלת התפילות.
וגם נוכל להבין את דברי רש"י בפירושו על הפסוק (תהלים קו, מד) "וירא בצר להם בשמעו את רינתם", וז"ל: "וירא בצר, מתוך תפילה. בשמעו את רינתם, מתוך זכות אבות. ויזכור להם בריתו, מתוך תשובה. וינחם כרב חסדיו, מתוך הקץ". השפת אמת (על תהלים שם) כתב על דברי רש"י: "ולפי זה נראה הטעם, כי ביצור הוא אחד מלשונות התפילה, כמו שאיתא במדרש ואתחנן ע"ש, ורינתם משמע השבח שמסדרין בתפילה קודם הבקשה, והוא הזכרות זכות אבות, שג' [ברכות] ראשונות שבתפלה נגד ג' אבות הם. ובריתו מתוך תשובה, פירוש, שעל ידי תשובה מתעורר כח וחיות שורש הכל והוא הברית והקיום של כל דבר". וכנראה הכוונה לכח המיוחד שיש לאדם בשעה שהוא מרנן לבוראו בשירות ותשבחות היוצאים מתוככי קירות לבו, שיכולתו לעורר את זכות שלושת האבות ולבקש את זכותם, וזהו מכח הרינון והשירה.
קבלת התפילה – בזכות האבות שהיו באמונה פשוטה
ז. עתה אולי נשכיל להבין מדוע לא נזכר משה רבנו בתפלת שמונה עשרה, ונקדים מדברי השפת אמת (פרשת וארא, תרמ"ה) במה שכתב בביאור ההבדל שבין האבות הקדושים לבין משה רבנו, וז"ל: "מדרגת האבות היה האמונה לעבוד ה' בדרך זה שלא להרהר. ומדרגת מרע"ה היה רק בתורה ובדעת. וכך הוצרך לו לידע כל דבר לאשורו, כמו שכתוב (תהלים קג, ז) יודיע דרכיו למשה. אך הדור עדיין לא היו מתוקנים לדרך הזה". כלומר, מדרגת האבות היתה לעבוד את הקב"ה באמונה פשוטה, לעומת משה רבנו, שעיקר עבודתו היתה בבחינה שכלית והגיונית.
והנה כפי שנתבאר, עיקר כח התפילה הוא באמונה הפשוטה, בהיות התפילה נובעת מרגשות הלב המתפרצים בדברי שירה ושבח לבורא העולם – וזהו גם המפתח לקבלת תפילות האדם. לכן מזכירים בתפילת שמונה עשרה רק את זכות האבות, שהתייחדו בכח זה, לומר שבדרך זו מתקבלות התפילות, ולא מזכירים את משה רבנו.
ויתכן כי הסיבה שהתפילה נשמעת יותר בבית הכנסת, כמאמר הגמרא שאין ה"רינה" נשמעת אלא במקום התפילה, נובעת מכך שבבית הכנסת תפילת האדם היא תפילת הלב, והדברים מוטעמים על פי מה שכתב המבי"ט בספרו בית אלקים (שער התפלה פרק ה) "ענין רינה הוא שבח ותהילה לא-ל יתברך, וזה בלי ספק אין מקום אמירתו אלא בבית הכנסת, כי הוא מקדש מעט, וכמו שבמקדש הלוים היו משוררים ומשבחים לאל בדוכנם, כן ראוי להיות שבחו יתברך נאמר בבית הכנסת, שהוא מקום קבוץ בני אדם לשבח אותו בדבר שבקדושה שאינה בפחות מעשרה". ומהדמיון לבית המקדש נלמד כי בבית הכנסת הוא "מקום קיבוץ בני אדם" המשבחים את הקב"ה, וזה גורם להתעוררות פנימית לעבודת הלב, ולכן זהו "מקום רינה" שבו נשמעת התפילה, וכמבואר לעיל, שכוחה של תפילה הנובעת מ"עיטוף" של כוונת הלב גדול מאד.
ואכן כאשר מתפללים להקב"ה בסידור שבחיו מקודם, דהיינו ב"רינה" שהיא עבודת הפנימיות, זוכים לדבקות בהקב"ה, וכפי שמפרש בספר אור ישראל את הפסוק (תהלים לג, א) "רננו צדיקים בה'" – "בה', כשהם דבוקים בה'".
עבודת ה' ברינה – חיבור לשורש החיים
ח. מדרגת הרינה הבוקעת מעבודת הלב, היא כח בעל עוצמה לעבור את נסיונות החיים.
במדרש תנחומא (דברים פרשה ב) מובא: "בסוף ארבעים שנה שיצאו ישראל ממצרים התחיל [משה] מפרש התורה בשבעים לשון, באר את התורה הזאת, הפה שאמר לא איש דברים אנכי (שמות ד, י), אמר אלה הדברים (דברים א, א) – והנביא צווח ואמר (ישעיה לה, ו) אז ידלג כאַיָל פִסֵח ותָרון לשון אִלֵם, למה, כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה, לכך נאמר אלה הדברים". והקושיא עצומה. כיצד הצליח משה רבנו, כבד הפה והלשון, האומר על עצמו "לא איש דברים אנכי", לבאר לבני ישראל את התורה באר היטב בשבעים לשון, הלא פלא הוא. וגם תירוצו של המדרש "והנביא צוו ואמר אז ידלג כאַיָל פִסֵח ותָרון לשון אִלֵם", לכאורה אינו מובן, כיצד מתרץ המדרש תמיהה זו, שהרי פסוק זה נאמר בנבואת ישעיה הנביא לאחרית הימים, למועד שבו "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחה עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" (שם פסוק י). באותם ימים נפלאים, גם הפיסח יוכל לדלג כמו אייל, והאילם ישיר וירנן בלשונו. ואם כן לא מובן מדוע בפסוק זה האמור בנבואה העתידה, טמונה התשובה ליכולתו של משה רבנו לבאר את התורה בשבעים לשון, למרות שלא היה "איש דברים".
הדברים מבוארים על פי מה שכתב השפת אמת (דברים תרל"א) וז"ל: "ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל על מה שכתוב בשבעים לשון פירשה להם. ומה נצרך זה. רק שיש לע' אומות ע' מדרגות להתנגד להקדושה. ומשה רבנו ע"ה המשיך אור התורה שיוכלו להתדבק בה אף שיהיו בגלות תחת כל אומה כו', ע"ש. [עי' הלשון במדרש תנחומא על לא איש דברים כו'] אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם כו', במדרש תנחומא דלעתיד שיהיה הכל נדבק בשורשו לא יהיה פסח ואלם. וזה ידלג שמחבר עצמו לשורש החיים. ולכך גם ע"י כח התורה מתרפא הלשון". וכוונתו, שהתירוץ על השאלה כיצד יכל משה רבנו לבאר את התורה בשבעים לשון, למרות שלא היה "איש דברים", טמון בפסוק "אז ידלג כאַיָל פִסֵח ותָרון לשון אִלֵם" האמור בנבואת אחרית הימים. "לעתיד יהיה הכל נדבק בשורשו", כלומר, באחרית הימים תתגלה הנקודה הפנימית הטמונה ומכוסה בשורש הבריאה. ולנקודה הפנימית אין כל מגבלות, עד שאפילו אדם ללא פה יכול לשיר ולשבח לה', וכפי שהביא האמרי אמת (פרשת נשא) "איתא בחובת הלבבות, שעובד ה' האמיתי יכול לשבח בלא פה ולשמוע בלי אוזן ולראות בלי עיניים". לעבודה אמיתית מתוך שלמות אין מחסום ומעצור.
וכיצד מתגלה הנקודה הפנימית – כאשר העבודה היא מתוך רינה, והיינו דברי הנביא "אז ידלג כאַיָל פִסֵח ותָרון לשון אִלֵם". באחרית הימים, כשסדר העבודה יהיה פנימי מתוך השמחה, גם האילם ירון בשיר וזמר, והפיסח יוכל לדלג כאייל. וכדברי השפת אמת "וזה ידלג, שמחבר עצמו לשורש החיים", כי בחיבור הנקודה הפנימית לשורשה, נמצאים החיים והברכה. ובזה מגלה המדרש את כוחו של משה רבנו, כבד הפה והלשון, שלמרות שלא היה "איש דברים", עם כל זאת כאשר היה נצרך להכין את בני ישראל לעבודה פנימית, נעלמו המפריעים והוסר כל מעצור, ומתוך גילוי העבודה הפנימית שבה גם אילם בשיר ירון, ביאר לבני ישראל את התורה בכל עומקה "עד שהכל מבינים".
נמצאנו למדים שהסוד לגלות את הנקודה הפנימית, שמתוכה מתאפשרת עבודת ה' בדרך החיים הרצופה נסיונות ומכשולים – הוא ה"רינה", וכפי שנלמד מהפסוק שהביא המדרש – "ותָרון לשון אִלֵם".
החיבור להקב"ה בעבודת הלב – במתן מחצית השקל
ט. באחד באדר היו משמיעים על השקלים. מצוה זו עיקרה היא נדבת הלב, נתינה הנובעת מתוך הרגשה פנימית, כדבריו של הפני מנחם (פרשת שקלים עמ' קלו) "רחמנא ליבא בעי, שקלים, נדבה, רצון, משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט, א). כתיב בדוד המלך ע"ה כשהתנדבו לבית המקדש (דברי הימים א כט, ט) וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה' וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה". וגם בכל רצון לה' להיות טוב, כדכתיב באסא המלך ועודד הנביא, כשנשבעו ובאו בברית לדרוש את ה' בכל לבבם ובכל נפשם (דברי הימים ב טו, טו) וישמחו וכו' על השבועה, כי בכל לבבם נשבעו ובכל רצונם בקשוהו וימצא להם". בדבריו מדגיש הפני מנחם את המשותף בין מצות הצדקה ועבודת השמחה, בהיותם נובעים מעומק הלב. והוסיף הפני מנחם בשם החידושי הרי"ם: "באחד באדר משמיעים על השקלים, שקלים מרמז על התעוררות הנדיבות שמקבל על עצמו".
ובהטעמת הדברים יש לומר על פי מה שכתב בעל הטורים (שמות כה, י) על עשיית הארון: "כל מידותיו היו שבורות בחצאי אמות, כי הארון רומז לתורה, ללמדך שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו". המידות החצויות רומזות לענווה ושפלות הרוח שהם עבודת הלב. ואף מתן מחצית השקל, מורה לאדם שהוא אינו אלא "חצי", ועליו להתמיד בעבודת הלב הפנימית, ומכח זה גם ישתלם במידת הנדיבות והנתינה.
ויתכן שגם ה"מטבע של אש" שהראה הקב"ה למשה רבנו בשעה שנתן את המצוה, רומז לעבודת הלב, וכמו שכתב רבי אברהם שארר בשיחותיו (לפרשת שקלים) "שהקב"ה הראה למשה רבנו מטבע של אש, היינו כח הרצון והתשוקה שנשאר בלבות בני ישראל, כי בנתינת החצי נשאר רצון לעשות עוד, להשלים הנתינה, ובלב נשאר אש קודש להתקרב יותר, וזה האש הוא עיקר הנתינה, וזהו ענין של מחצית השקל".
השקלים מסמלים איפוא את עבודת הלב, וזו גם כן תמציתה של ה"רינה", כמבואר לעיל, שהיא השמחה הפנימית המתפרצת מהלב. ומבואר שפיר מדוע בחודש אדר מתאים לשון השמחה "רינה".
והיינו "משנכנס" אדר מרבים בשמחה, כי השמחה היא שמחה פנימית, ועל כן הדברים צריכים להיכנס ללב. וכנראה בשל כך השמיטו הרמב"ם והשו"ע את ההלכה ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה", כי מאחר והעבודה היא פנימית ונובעת מעומק הלב, אי אפשר להגדיר מהו "ריבוי" של שמחה.
עתה מתבארת היטב ההקבלה של חודש אדר לשבט נפתלי, וללשון השמחה – "רינה". "נפתלי" הוא מלשון "חיבור", כמו שפירש רש"י את דברי לאה במעמד קריאת השם: "נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי" (בראשית ל, ח) וז"ל: "מנחם בן סרוק פירשו במחברת צמיד פתיל, חבורים מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים. ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שוה לאחותי, גם יכלתי – הסכים על ידי. ואונקלוס תרגם לשון תפילה: נפתולי אלקים נפתלתי כמה בקשות החביבות לפניו נתקבלתי ונעתרתי כאחותי, נפתלתי – נתקבלה תפלתי". ובשורשם, שלשת הפירושים שלובים ואחוזים זה בזה. כי כאשר האדם מתפלל, מתחנן ומתעקש לפני הקב"ה, הרי הוא כביכול מתחבר ומתקרב אליו יתברך.
והדרך לכך היא בעבודה הפנימית של הלב, ב"רינה".
השמטות
אבא שאול אומר זה סימן לתפלה, אם כוון אדם לבו לתפלה יהא מובטח שתפלתו נשמעת שנאמר (תהלים י): תכין לבם תקשיב אזנך". גם אם אמנם רנה נחשבת לאחת מלשונות התפילה, אבל היא מתייחדת בדברי שבח להקדוש ברוך הוא – "רנה זו קילוסו של הקדוש ברוך הוא".
בסגנון זה אכן מפרש ה"שפת אמת" את דברי חז"ל: "במקום רנה – שם תהא תפילה": "פירש רש"י בבית הכנסת כו' בנעימת קול ערב. ויש לפרש עוד, כי תפלת רבים אף הבקשות נקראו רנה ושבח וכבוד ברוב עם הבאים לבקש ממלכו של עולם על צרכיהם. או יש לפרש כפשוטו, לשון רנה – על הרמת קול שיש ברוב עם. גם יש לפרש כי באמת התפלות שנסדרו בכל יום הם שבח להבורא יתברך ונקראו רנה. והמכוון בכאן על תפלה של יחיד שמבקש את הנצרך לו לפי השעה וכשכולל עצמו בבקשת הרבים בבית הכנסת נשמע בקשתו גם-כן כדכתיב: אל הרנה ואל התפלה כנ"ל".
בסגנון דומה לפירושו של ה"שפת אמת" מוצאים כבר במקורות קדומים יותר. הרלב"ג בפירושו על הפסוק: "
========================
לעומת מפרשי התנ"ך התואמים לכאורה את פירושו של רש"י, הרי שה"אבן עזרא" מפרש שהכוונה על הרמת קול: "רנתי – היא בקול גדול, ותפלה – בלחש" (תהלים יז, א'). או: "תפלתי – כוונת הלב, ורנתי – בלשון" (תהלים פח, ג'). [המתאים עם אחד מפירושי ה"שפת אמת" שהובאו לעיל: "או יש לפרש כפשוטו, לשון רנה – על הרמת קול שיש ברוב עם"].
מדברי המפרשים נראה, שהלשון "רנה" אכן כולל גם את המשמעות של "שמחה" וגם את המשמעות של "תפלה", כאשר בזה האחרון, היא אמורה לבטא סוג מיוחד של תפלה, או תפילה של שיר ושבח, או תפלה בהרמת קול.
========================
על קושיא זו תירץ החתם סופר: "והנראה לעניות דעתי, דרב [האומר את הדין: "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – כך משנכנס אדר מרבין בשמחה] לטעמיה דסבירא ליה כמאן דאמר, כל חודש אב אסור ברחיצה, ואבילות נוהג כמו שכתבו התוספות סוף מגילה (לא,ב ד"ה ראש חודש), והיינו טעמא, דדרש כמאן דאמר (תענית ל,א) : "והשבתי חדשה", דכל החודש נוהג אבילות, אם-כן הכי נמי דרשינן לענין שמחת אדר: והחודש אשר נהפך מיגון לשמחה, להיות שמחה נוהג משנכנס אדר, ואולי אסור בהספד ולכל הפחות מצוה לשמוח. אמנם אנן קיי"ל כמאן דאמר דשבת שחל תשעה באב בתוכה נוהג אבילות דדרשינן: "והשבתי שבתה" – ולא חדשה, וכמו שכתבו כל זה תוספות סוף מגילה הנ"ל, אם כן הוא הדין באדר לא דרשינן והחודש אשר נהפך, וכיון דלא דרשינן והחודש, שוב אין לנו להוסיף שמחה אפילו בשבוע שחל פורים, דשבתה לא כתיב בפורים", עכ"ד.
תמצית הדברים, כי הואיל ולהלכה נפסק, שדיני אבלות אינם נוהגים החל מראש חודש אב רק בשבוע שחל בו תשעה באב, מאותו טעם גם אין דורשים לגבי חודש אדר את הפסוק: "והחודש אשר נהפך", לכן אין מקום להרבות בשמחה בחודש אדר מלבד ימי הפורים עצמם.
אמנם בשו"ת "כנף רננה" (או"ח סימן פה) הקשה על תירוצו של החת"ס: "ואחר המחילה זה אינו, דהא מבואר בסימן תרפ"ח סעיף ז', כל החודש כשר לקריאת מגילה, והוא ירושלמי מקרא: "והחודש אשר נהפך".
אמנם אחרים דחו קושייתו, דלמעשה כבר כתב ה"בית יוסף" (סימן תרפ"ח) שמזה שבגמרא בבלי לא הביאו זאת, נראה שהיא לא סוברת כדברי ירושלמי, ורק בשעת הדחק כשאי אפשר בענין אחר כלל, כדאי הוא הירושלמי לסמוך עליו. ואכן, אם נזדמנה לו מגילה כשרה בזמנה, חוזר וקורא, וכפי שכתב הט"ז, דחוזר וקורא בברכה כאילו לא יצא כלל.
בשו"ת התעוררות תשובה כתב ליישב קושיא זו, מדוע לא נזכר בשו"ע שום דבר מריבוי השמחה באדר: "דבגמרא דידן לא מצינו שום הקדמה לקראות המגילה רק י"א י"ב וי"ג באדר, אבל בירושלמי מגילה פרק א' הלכה ה' איתא, דכל החודש כשר לקריאת המגילה, וילפינן ליה מדכתיב: החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה", וכיון דכל החודש נהפך לשמחה, יכולין לקרות המגילה מראש החודש, אלא דמסיים שם: אמר רב חלבו, ובלבד עד חמשה עשר, דלא יעבור כתיב). וכיון דהמחבר (סימן תרפ"ח ס"ז) הביא בשם "יש אומרים", דיכולים לקרות המגילה מראש חודש, דהרי הא דקורין המגילה מראש חודש יליף לה מהא ד"נהפך החודש לשמחה", והיינו מראש חודש, וממילא מרבים בשמחה מראש חודש".
========================
דברים מעניינים בזה מובא בספר "שערי הלכה ומנהג" מהאדמו"ר מליובאוויטש זי"ע (חלק ב' עמוד רפב אות רפה) המבאר, שגדר השמחה של "משנכנס אדר", אינה מסובבת בסיבת איזה דבר מצוה, כי אם – "מרבים בשמחה", איזה שמחה שתהיה, גם שמחה בענייני הרשות. כי העיקר היא השמחה. ומוסיף שריבוי השמחה, אינה שמחה של מאכל ומשתה, כריבוי הסעודות וכיו"ב כמו בפורים, אלא כל שמחה שהיא, כולל ענייני הרשות, עכ"ד.
========================
הביטוי "רנה" כשם נרדף לתפלה, או כציון של אמירת דברי שבח קודם לבקשת האדם בתפלתו, נזכר רבות בספר תהלים. אחד המקומות הוא בפרק קמ"ב, הנודע כפרק תפלה רגשי ומיוחד, שם נאמר (פסוק ז'): "הקשיבה אל רנתי כי דלותי מאד הצילני מרודפי כי אמצו ממנו". ראוי להבין כאן את השילוב המיוחד הנדיר בסגנון התפלה: "הקשיבה – אל רנתי". יש כאן שני שינויים שבוודאי אמורים להדגיש, הן הלשון "הקשבה", והן הלשון "רנה".
========================
יג. את הלשון "רנה" פוגשים גם בקינתו של ירמיהו הנביא בספר איכה (ב', יט): "קומי רוני בלילה". פסוק זה נדרש בחז"ל על לימוד תורה: "אין רנה של תורה אלא בלילה" (שמו"ר מז, ה; ויק"ר יט, א). עוד דרשו (תמיד לב,ב): "תנא רבי חייא כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר: קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה'".
הלשון "שירה" בכללותו נדרש על לימוד תורה. כה שנו חכמנו ז"ל (חגיגה יב,ב): "אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו", ומה טעם "יומם יצוה ה' חסדו" – משום – "ובלילה שירה עמי". ואיכא דאמרי אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה שהוא דומה ללילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא שהוא דומה ליום שנאמר: יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי".
מתגלים לנו כאן פירושים נוספים במשמעות של רנה, אולם כיצד מתיישבים כל המשמעויות גם יחד?
יד. בסקירת אמרות חז"ל שהובאו עד כה, נחשב הלשון "רנה" כלשון של תפלה (ברכות לא,א, דב"ר ב',א), שם הוא נמנה כאחד מעשרת לשונות התפלה.
========================
לאחר שעמדנו על ההדגרה של "רינה" במשנתו של ה"שם משמואל", נוכל אולי לעמוד על דבריו בפרשת ואתחנן (תרע"ה): "… ולפי זה יש ליתן טעם על תפילת משרע"ה בלשון ואתחנן, דבמדרש (דב"ר ב): "עשרה לשונות של תפילה, גדולה שבכולם היא ואתחנן". והיינו כי עשרה לשונות של תפילה הם נגד עשרה הכחות שבנפש ממטה למעלה, והכח העשירי הוא בעומק המוח והשכל, כי בעומק השכל אין לכל ברייה אצל הקב"ה כלום וכל מי שמשיג יותר יודע יותר כמה הוא רחוק מלהיות לו אצל הקב"ה כלום, ועל כן התפלל בלשון ואתחנן".
ה"שם משמואל" הוסיף להאריך בהסבר הדברים במקום אחר (ואתחנן – תרע"ו):
"ועוד יש לומר דהנה בענין עשרה לשונות של תפילה, יש לומר שהם לעומת עשרה כוחות הנפש, וידוע ששבעה כוחות הם במדות, ושלשה בשכל, והשלישי שבשכל שהוא למעלה מחכמה ובינה, יש לומר שהוא עצם הרצון למעלה מן הטעם, כאמרם ז"ל אין טעם לרצון, והטעם מסתעף מחכמה ובינה, וזה למעלה מהם [והיא למעלה למשכיל ספירת הכתר שאין בו שום תערובת דין וצמצום, כי כל דבר התלוי בטעם ושכל הוא בהכרח בגבול וצמצום, עד כה מגיע הטעם והשכל], והיינו להיות האדם נמשך אחר השי"ת למעלה מן הטעם והשכל, וכמו שכתוב (תהלים מ', ט'): "לעשות רצונך אלקי חפצתי", שכל חפצי איננו לתועלת עצמי, אלא לצורך גבוה להפקת רצונו יתברך שמו, ובזה מעוררים גם כן למעלה שהשם יתברך ישפיע כל טוב למעלה מן הטעם, היינו שכל זמן שהאדם מקבל בזכותו לזה עדיין הוא לפי הטעם והשכל, ולמעלה מן הטעם הוא אף על פי שאינו ראוי לו, אלא כמו אב הנותן כלי שעשועים לבנו הקטן כדי הפקת רצונו.
"ונראה שזהו ענין לשון של תפילה ואתחנן, היינו שהוא נתמלא חמלה וחנינה מחמת גודל אהבת השם יתברך, ומהדר אחר הפקת רצונו יתברך שמו לא לתועלתו כלל, וזו הייתה תפילת משה רבנו ע"ה, שכל כוונתו הייתה לתועלת ישראל למען הכשירם לפניו יתברך שמו שיקבל נחת מהם וישמח ה' במעשיו".
========================
בדברי מאורי החסידות נמצינו למדים, שלשון זה של תפילה, עומד מבחינות מסוימות בדרגה נעלה וגבוהה ביותר, כפי שכותב הרה"ק רבי … בספרו "הלקח והלבוב" (פרשת שמיני, מאמר ב') בשם הרבי רבי שמחה בונם מפרשיסחא זי"ע לפרש את לשון התפלה: "הבוחר בשירי זמרה – היינו בשיירי זמרה, כי דבר שבא לידי גילוי בדיבור, הרי יש לו הגבלות של הדיבורים של שירה, מה שאין כן דבר הנשאר בלב, הרי הוא למעלה מזמן ומקום, וזה הוא השירה העיקרי, הבוחר בשיירי זמרה – מה שנשאר בלב".
כהמשך לרעיון הוא מוסיף שם לבאר את דברי רש"י בפתיחת שירת הים: "אז ישיר משה – עלה בלבו שישיר", שהכוונה על רגשות הלב המתפרצים: "והנה יש זמן שהתפעלות הלב הוא כל כך שנתמלא הלב ושופך לחוץ הרגשים שלו, וזה הוא הכוונה עלה בלבו שישיר, שהלב היה מלא שירה עד שיצאו הדברים לחוץ. וכן פירש הרב מווארקא זי"ע, שהלב עלה על כל גדותיו".
סגנון זה של תפילה, זו היא הרינה הנמנית בין עשר לשונות התפלה, המתייחדת בשל היותה נסתרת ונטולת כל הגבלות שהם, ודווקא משום כך, היא נבחרת יותר אצל הבורא יתברך.
להלן הוא [הלקח והלבוב] מעמיק יותר בייחודיותה של סגנון זה של תפלה הנקרא "רינה":
========================
(זוהר שם בהמשך הדברים)
בסגנון חריף יותר כותב הזהר: "תא חזי, השתא צלותא דבר נש אתער שלימו לעילא ותתא, ובברכתא דבריך לקב"ה מתברכין עלאין ותתאין, ועל דא בצלותא דישראל מתברכין עלמין, מאן דמברך ליה לקב"ה יתברך, מאן דלא בריך לקב"ה לא יתברך, הדא הוא דכתיב (שמואל א' ב', ל'): כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" (זוהר שם רנ,א).
כאשר האדם אינו מסדר את שבחו של מקום, אין התפלה שלאחריה נחשבת כתפלה, והוא אף נחשב כמבזה השכינה חלילה. מאידך, כאשר אדם כן מסדר שבחו של מקום כראוי, מעורר הוא בכך את העולמות העליונים והתחתונים, ואף זוכה להיות גורם להמשיך ברכה, שברכותיו מעפילות לכל העולמות, ועם ישראל בתוכם.
הרנה, הינה בעצם המהות המאפשרת לאדם לסדר שבחיו של מקום עובר לתפלתו. אמנם השמחה משמשת כמקור טבעי לרנה, [גם אם ניתן להגיע אליה באמצעות רגשי האדם המעורות את געגועיו לבורא יתברך], על כן נאמר: (תהלים צח): "נהרות ימחאו כף" – שהוא בחינת שמחה, "יחד הרים ירננו" – היא התפלה, כפי שכותב רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן (מהדו"ק ח"א סי' מה): "לשמוע אל הרנה וגו'". הרים בחינת צדיקים – "יחד הרים ירננו", היינו על ידי שמחת הלב יכולים להתפלל ולהביש את תפלתם במאמר" וכו'. על ידי השמחה יכול האדם להגיע לרנה – לסידור שבחיו של המקום, שהיא כאמור המפתח לתפילה.
========================
יתר על כן, תפילתו פותחת את כל חלוני רקיע, עד שהיא מעפילה על כל שאר התפלות, כהמשך דברי הזוה"ק:
"כיון דצלי צלותיה, פתח כל כוי רקיעין, וכל שאר צלותין דקא סלקין לעילא, דחי לון ההוא מסכנא תביר לבא, דכתיב: תפלה לעני כי יעטוף, כי יתעטף מבעי ליה, מאי כי יעטוף, אלא איהו עביד עטופא לכל צלותין דעלמא, ולא עאלין עד דצלותא דיליה עאלת, וקודשא בריך הוא אמר, יתעטפון כל צלותין, וצלותא דא תיעול לגבאי, לא בעינא הכא בי דינא דידונון ביננא, קמאי ליהוו תרעומין דיליה, ואנא והוא בלחודנא, וקודשא בריך הוא אתייחד בלחודוי באינון תורעמין בההיא צלותא, דכתיב: ולפני ה' ישפוך שיחו, לפני ה' ודאי". (זוהר ח"ג קצה,א)
========================
לכן ה"רינה" היא זה גם הסוד של "רינה", שהיא אמירת שירות ותשבחות המעוררת את פנימיות הלב של האדם, ומבטאת מצב של "שלמות גמורה" – של תפלה רוחנית, כדברי המהר"ל (נצח ישראל פרק מג): "והאדם כאשר הוא בשלמות הגמור, אז נותן שירה ושבח למי שממנו השלמות". הפה אינו אלא משכן כח הדיבור המוציא אל הפועל את רגשות הלב ומחשבות השכל, בבחינת "פה גומר". כשם שבתפלת העני יוצאים דבורי התפלה במהותם הרוחנית, שהרי המתפלל בטוח שהוא אינו ראוי שתפילותיו תתקבלנה, כך גם השירה היוצאת מפיו שבו מתמקדת בחינת חיותו של אדם, מבטאת את בחינת השיא של ביטוי שפתיים, כי בשירה מצטרף לדיבור, יופי המליצה והרמוניית הצלילים, המעוררת את המהות הרוחנית של התפלה – את רגשות הלב ומחשבות השכל הרוחניים ומרוממת את תפלתו לתפלה רוחנית מושלמת.
זאת בקשתו של דוד המלך ע"ה (תהלים קמב, ז'): "הקשיבה אל רינתי כי דלותי מאד" – אין כאן רק שאיפה להאזין לתפילותיו, אלא ציפייה שהקדוש ברוך הוא יקשיב לעומק התפלה, לרגשות הלב ומחשבות השכל הרוחניים המתגלים דווקא באמצעות "רינה", או כאשר האדם סבור שסיכוייו דלים מכדי להתקבל תפלתו.
========================
מעלת השירה היא כה גבוהה, עד שאפילו אילם יכול להשתתף בה, לפי שמקור השירה היא מפנימיות הלב, וכח התשוקה הוא כה כביר וחזק, עד שהוא יכולה לסחוף עמה גם את האילם. זה גם ההסבר בדברי חז"ל על משה רבנו: "הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שמות ד') לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים מנין ממה שקרינו בענין: אלה הדברים אשר דבר משה". (דברים רבה א,א). וכ"ה במדרש תנחומא (דברים ב'): "אלה הדברים אשר דבר משה וגו', אמרו ישראל אתמול אמרת לא איש דברים אנכי, ועכשיו אתה מדבר כל כך? אמר רב יצחק אם אתה חייך שנה את התורה והתרפא, משה כבר למד את כל התורה"…
חז"ל מדגישים לנו כאן בלשונם: "חייך שנה את התורה – והתרפא", גם אחד שהוא כבד ופה וכבד לשון, עם כל זאת כאשר הלב חושק ומשתוקק, אזי אפילו אלם יוכל לדבר, עד ש"הפה שאמר לא איש דברים אנכי – אמר אלה הדברים", ולא רק שלימד את התורה שניתנה מהר סיני, אלא אפילו פירש את התורה בשבעים לשון. וכן אמר ישעיה הנביא (ישעיה לה, ו'): "אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם למה כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה", הנביא המשיל את הצימאון וההשתוקקות לתורה כאדם הנמצא במדבר ונפשו ניגרה בצמא מרוב השתוקקות למעט מים להרוות את צימאונו. במצב זה גם פסח יוכל לקפץ כדי להגיע למקור מים אשר ירוו את צימאונו.
כן הוא גם בתורה, כאשר אדם מתמלא בהשתוקקות כזאת, אזי – "ותרן", באמצעות השמחה וההשתוקקות – "לשון אלם", יכול גם אלם לדבר בתורה, אז שאפילו שאז כל טי כאשר אדם משתוקק וצמא לדבר ה', כפי שמביא ה"אמרי אמת" (פר' נשא) בשם "חובת הלבבות": "שעובד ה' האמיתי יכול לשבח בלא פה ולשמוע בלי אוזן ולראות בלי עיניים". כך כותב גם ה"אור החיים" (פרשת כי תבוא; כו, יא): "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך" בתו"ד: "גם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה, כאומרם ז"ל (אבות פרק ו' משנה ג'): "ואין טוב אלא תורה", שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא ייחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטוב שבעולם".
========================
לאור זאת מבואר היטב, כי שבט נפתלי זכה לחיבור עם הקב"ה על ידי עבודת הלב, שהיא ה"רינה",
התייחד בתפילותיו הרגשיות למכן כלל ישראל, לחודש אדר – חודש השמחה, וללשון השמחה "רינה", כי לשיא ההתחברות מגיע האדם באמצעות אמירת דברי שבח ורננה להשם יתברך, בפרט כאשר הם נאמרים בשמחה מתוך רגשי הלב ופנימיותו – על ידי שמחה ורינה, זוכה האדם להגיע להתחברות לקדוש ברוך הוא.
ענין זה נלמד גם אצל נפתלי, שהיה כאמור "שליח ציבור בבית הכנסת של יעקב אבינו", הרומז לכך, שעיקר כח התפלה היא בציבור, ושם קונים את עיקר הדבקות בהשם יתברך, לכן בחודש זה שמאיר בו כוחו של נפתלי, אפשר יותר בנקל להיות זהירים בתפילה בציבור. ואם נתבונן בדברי ה"עטרת זקנים" (פרשת תצוה), שברכת "השיבה שופטנו" הוא כנגד שבט נפתלי, וניכר בברכה זו יותר הפצרה מכל הברכות, מה גם שאבנו של נפתלי הוא "שבו" הרומז על ברכה זו. זו גם הבקשה המיוחדת בברכה זו: "והסר ממנו יגון ואנחה", שהכוונה על חורבן המקדש. ומאידך הרי חודש אדר הוא זמן של בנין המקדש, כלשון חז"ל: "משמיעין על השקלים", כמבואר בשם "חידושי הרי"ם", לכן מתייחד חודש זה בכח השמחה שבו.
השילוב המיוחד הזה של חודש של שמחה ורנה, והכח של נפתלי מעניק לחודש את הכח המיוחד שאפשר להפציר בו בתפלה יותר מתמיד, וצריך אפוא לבקש על שלמות מלכות הבורא יתברך, המיוחדת בימי הפורים, זמני מחיית עמלק והתגלות מלכותו יתברך.
========================
לעורר את התשוקות והרצונות שבלב, להלהיב באדם את האש קודש שיהיה מטבע של אש, כי מטבע הוא מלשון טבע, להטביע באדם את הטבע של התלהבות הלב לעבודת השם יתברך ולקיום מצוותיו, כאמרתו הנודעת של הרבי רבי שמחה בונם מפרשיסחא זי"ע, שמטבע של אש מורה על ההתלהבות של בני ישראל בעת נתינת השקלים, התלהבות האמורה להיות חקוקה בטבעם ובזכותה הופך להיות "מחצית השקל" – למרות שאינו אלא מחצית, להיות לו משמעות וחשיבות מיוחדת.
אפשר להעמיק בכך על פי מאמר נוסף של הרבי רבי שמחה בונם מפרשיסחא זי"ע, כל הנאמר בסיום "פסוקי דזמרה": "הבוחר בשירי זמרה", שהקב"ה בוחר ומשתוקק דווקא בכח של התשוקה והרצון הטמונים בלב האדם, שהרי זה כל העיקר, ההשתוקקות והרצון שבלב השולח גיצי תשוקה בוערים להתקרב לעבודת השם יתברך.
במצוות מחצית השקל, בוודאי נותרה בלב רבים מבני ישראל את כח התשוקה וההתלהבות לתת יותר מכך, כח זה נשאר אצור בלבות עם ישראל, והוא אמור לשמש להם ככח אתגרי המניע את תשוקת הלב לכל דבר מצוה.
לפי זה מיושבת גם שאלת ה"משנה למלך", על דברי חז"ל (יומא לה,ב): "תני רב הונא בר יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה אחר שכלתה עבודת ציבור כהן, שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לציבור, פשיטא מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קא משמע לן". שכהן גדול יכול להוסיף על הסך המוקצב לבגדיו, ובלבד שימסרנה לציבור יפה יפה. ומקשה ה"משנה למלך", הלא קיי"ל שדברים שבלב אינם דברים, וכאשר האדם עושה מעשה קנין, לא מתייחסים למחשבות הלב, אלא לעצם הקניין, שכאמור צריך להיעשות על פי כל דיני הקניינים, ואם-כן מדוע כשהכהן מוסר לציבור היה מקום לחשוש שמא לא ימסרנה יפה יפה?
מתרץ ה"ארץ צבי" על פי האמור, שעיקר מצות הנתינה במצות מחצית השקל לא היה הנתינה המעשית של המטבע, אלא עיקרה של מצוה היה נתינת הלב – ההתלהבות הפנימית של הנותן, כי בקרבנות ציבור נדרש נדיבות הלב של כלל ישראל, ורק כח זה הוא מה שיכול להקדיש את קרבנות הציבור ולהקריבן. בכזה אופן שכל המצוה היא "נדיבות הלב", הרי ברור שדברים שבלב הוי דברים, והעיקר הוא מה שבלבו של אדם, לכן מדגישים חז"ל באופן מיוחד את מחשבת הלב: "ובלבד שימסרנה לציבור יפה יפה", שהרי זוהי כל מהות מצוות הנתינה בקרבנות ציבור, מה שהיה בלב הנותן בעת מסירת השקלים.
========================
לכן אמרו חז"ל (שמור מז, ה; ויק"ר יט,א) "אין רנה של תורה אלא בלילה", ונפסק גם להלכה במשנה תורה להרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה יג; טור או"ח סימן רל"ח; יו"ד סימן רמ"ו), כי הרנה הבאה מתוככי קירות לבות האדם, יוצאת בצורה מושלמת, ואופפת את האדם כולו, וזו החשיבות המיוחדת של לימוד תורה בלילה, כי מעבר ללימוד בפועל משותף בו גם פנימיות הלב של האדם, לכן הלומד תורה בלילה, הנקראת בחז"ל "רינה של תורה", מושך עליו חוט של חסד כל היום.
========================
בתפילת מנחה של שבת אומרים: "אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו". ויש לבאר מדוע על יצחק אבינו נאמרה לשון "רינה".
לפי זה מובן גם מדוע נזכר הלשון רנה דווקא אצל יצחק אבינו – "יצחק ירנן". שכן יצחק מייצג את מדת הגבורה, לכן בשבת במנחה כאשר מצד אחד הוא זמן של מדת הדין במיטבה בהיותה שעת פטירתו של משה רבנו – מטעם זה גם אומרים "צדקתך". אמנם עם כל זאת, הרי בשבת מדת הדין מתבטלת, כפי שמובא ב"אמרי אמת" (לשבת תשובה), על פי דברי הזוהר שבשבת "כולהו ערקין" – "היינו שמדת הדין מתבטלת, ולכן: אברהם יגל יצחק ירנן", ואם כן גם אצל יצחק אבינו, נובעת העבודה ממידת השמחה, לכן מאד מתאימה ההדגשה "יצחק ירנן", להורות שבעת הזאת, גם אצל יצחק אבינו, העבודה עתה היא בבחינת רננה, כפי שכותב ה"שפת אמת" (חיי שרה תרמ"ז), שהאבות הקדושים תקנו את הדרכים שיכולים לבוא לתפלה על ידיהם, שהיא העבודה בזמן הזה, ולכן "ירנן – בחינת יצחק דכתיב ביה לשוח (בראשית כד, סג), והוא בחינת דיבור, ודברו הלווים בשיר". אף שהלווים גם היו בעיקרם קשורים אל מידת הדין ואל הגבורה, בכל זאת, כח התפלה אצלם מקורה ממידת השמחה, משירת הלווים בעמדם על הדוכן בבית המקדש בשעת העבודה של הקרבת הקרבנות. לכן נזכר אצל יצחק הלשון "רננה", לרמוז על כך, שגם אם אמנם מדתו היא גבורה, בכל זאת עבודת התפלה שהוא מהווה חלק בלתי נפרד ממנה, שהרי שהוא תקן את תפלת המנחה, עבודה זו צריכה להיעשות ברננה ובשמחה.
וכן כתוב גם בזוהר הק' (חלק א' רכט,ב), שלמרות שנאמר (תהלים ב', יא): "עבדו את ד' ביראה", בכל זאת עבודת התפלה לפני הקדוש ברוך הוא, צריכה להיות משולבת בשמחה וברננה, שהרי נאמר (תהלים ק', ג'): "עבדו את ד' בשמחה", זהו השילוב הנכון בעבודת התפלה. וזה לשון הזוה"ק: "רבי יוסי פתח ואמר: עבדו את ד' ביראה וגילו ברעדה, וכתיב: עבדו את ד' בשמחה באו לפניו ברננה … פולחנא דצלותא דקא בעי בר נש למפלח קמי קב"ה, בשמחה וברננה, לאכללא לכנסת ישראל בינייהו, ולבתר לייחדא יחודא כדקא חזי, דכתיב (שם ק', ג'): דעו כי ד' הוא אלקים, דא רזא דייחודא ברזא דפולחנא. ועם כל דא בעי בר נש למפלח קמיה דקב"ה בחדוה, ולאחזאה חדוה בפולחניה, ואלין תרין שמחה ורננה, לקבל תרין אלין תרין צלותין".
יחד עם הפחד והמורא בעת העבודה לפני הקדוש ברוך הוא, עם כל זאת, השמחה והרננה הם המפתח, שהתפלות תתקבלנה לפני הבורא ברוך הוא.