חודש אייר – חבקוק/ אמונה בהשי"ת – בחכמים – בעצמך

חודש אייר – חבקוק

אמונה בהשי"ת – בחכמים – בעצמך

א. נראה לכאורה כי יש הקבלה בין י"ב ספרי הנביאים הנקראים "תרי עשר" לי"ב חודשי השנה. ולפי זה, חודש אייר מקביל לנביא חבקוק.

חז"ל הדגישו באופן מיוחד את נבואתו של חבקוק, כמובא בסוף מסכת מכות (כד, א) "בא דוד והעמידן על אחת עשרה, בא ישעיהו והעמידן על שש, בא חבקוק (ב, ד) והעמידן על אחת, וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". ופירש רש"י: "שבתחילה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה, אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך, ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה. ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו אחת עשרה מצות הללו, וכן כל שעה דורות של מטה הולכים וממעטים אותו". וביארו הר"ן (הדרוש השישי) והמהרש"א (מכות שם) כי בדורות ראשונים "לבבם היה פתוח כאולם ויכלו לקיים כל תרי"ג המצוות בשלמותם, מה שאין כן דורות אחרונים שנתמעטו הלבבות וקטנה הדעת, אם ירצו להגיע לשלמות תרי"ג המצוות לא יוכלו, בבחינת "תפשת מרובה לא תפשת" (ראש השנה ד, ב). ולכן הוצרכו לקבוע את עיקר העבודה באותן המצוות שבהם יגיעו ויזכו לחיי העולם הבא". ובא דוד והעמידן על אחת עשרה שהם ה"עיקרים". וכאשר "נתמעטו" הדורות עוד, הוצרכו הנביאים לבחור פחות מצוות, עד שהגיע חבקוק ובחר מצוה אחת שהיא יסוד הכל: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה".

ויש לברר את חשיבותה של מצות האמונה שהיא "יסוד הכל", והקשר בין מצוה יסודית זו לחודש אייר.

• הרד"ק כתב בתחילת פירושו לספר חבקוק (א, א) "הנביא הזה לא ידענו דורו ולא משפחתו", והדברים מפליאים, היאך נבואה יסודית וחשובה כל כך נאמרה מפי נביא שלא ידועה משפחתו ומתי חי.
• רבי צדוק הכהן מלובלין כתב בספרו צדקת הצדיק (אות קנד) "כשם שצריך אדם להאמין בהשי"ת, כך צריך אחר כך להאמין בעצמו. רצה לומר, שיש להשי"ת עסק עמו, ושאיננו פועל בטל שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד (יונה ד, י) וכחיתו שדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו והשי"ת מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו", וצריך ביאור בכוונת דבריו. 

מאורעות חודש אייר סגולותיו ורמזיו

ב. חודש אייר מתאפיין באירועים רבים ומשמעותיים, נציין כמה מהם:

• ירידת המן – תחילת ירידת המן במדבר היתה בחודש אייר, כמפורש בפרשת בשלח (שמות טז, א-ד) "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם". 
• פסח שני – בחודש אייר נקבע מועד מיוחד "פסח שני", כאמור בפרשת בהעלותך (במדבר ט, ט-יא) "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה', בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ". "פסח שני" הוא מועד מיוחד במינו, זמן שניתן לאנשים המשתוקקים להקריב קרבן פסח ומסיבות של אונס לא הקריבוהו – להקריב בי"ד באייר את קרבן הפסח בשנית.
• מלחמת עמלק – בסדר עולם רבא (פרק ה) מובא: "אחד בשבת בכ"ג אייר נסעו מאלוש ובאו לרפידים ושם ניתנה להם הבאר ונלחמו עם עמלק ושם עשו שבת שניה". 
• פרשת קברות התאוה – האמורה בפרשת בהעלותך (במדבר פרק יא) "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר", היתה בכ' באייר, כמבואר בסדר עולם רבא (פרק ה).
• בנין בית המקדש הראשון – בספר מלכים (א ו, א) נאמר: "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִיו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לה'".
• ל"ג בעומר – י"ח באייר, הוא יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי. 
• ספירת העומר – חודש אייר נמצא כולו, מראשיתו ועד סופו, בתוך ימי ספירת העומר המחברים בין חודש ניסן וחודש סיון ומקשרים את תחילת הגאולה והוייתם של עם ישראל, והתעלותם ל"עם סגולה", עם סוף ימי הספירה המתקרבים לקראת קבלת התורה. 
• אברהם, יצחק, יעקב ורחל – בהלכות כתיבת גט (אבן העזר, סימן קכו סע' ז) פסק הרמ"א להלכה: "אייר [כותבים] בשני יודי"ן, ואם כתב בחד יו"ד פסול אם לא בשעת הדחק". והבית שמואל (ס"ק כ) כתב: "אייר בשני יודי"ן, רמז לדבר אברהם יצחק יעקב רחל". ובהגהות רבי עקיבא אייגר הוסיף: "מצאתי בילקוט, חודש זיו הוא אייר, ראשי תיבות אברהם יצחק יעקב רחל, שהם סוד המרכבה".  
• חודש ה"רפואה" – חודש אייר נחשב כזמן שיש בו סגולה מיוחדת לרפואה, והמקור לכך נמצא בדברי חז"ל במסכת שבת (קמז, ב) "אמר שמואל כולהו שקייני מדיבחא ועד עצרתא מעלו". פרש"י: "שקייני, משקין לרפואה". וביאר המהרש"א (יבמות סב, ב; ד"ה מפני – בתוך דבריו בביאור מיתת תלמידי ר"ע בין פסח לעצרת) וז"ל: "ואמר שמתו בין פסח לעצרת להורות שמתו בהשגחה, כי הוא הזמן ממוצע לבריאות וקרוב לרפואה". ובזוה"ק (ח"ג רצב, ב) מובא שאיי"ר בגימטריה אר"ך, שהוא לשון רפואה, כלשון הכתוב "כי אעלה ארוכה לך" (ירמיה ל, יז). וכן מובא בבני יששכר (שם אות ג) "חודש אייר הוא נבחן ומנוסה בחכמת הרפואה, שהוא מסוגל לרפואה". ודברים אלו נדרשו כרמז על הפסוק (שמות טו, כו) "כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" – ראשי תיבות איי"ר: "אני י' רופאך", כמובא בחתם סופר (שבת, שם). 
• יום העצמאות ויום ירושלים – בדור האחרון, זימנה ההשגחה העליונה לחודש אייר שני מאורעות כבירים: בשנת תש"ח הוקמה מדינת ישראל בארץ ישראל, ו"יום העצמאות נקבע לתאריך ה' באייר. כעבור שלושים ושתים שנה, בכ"ח אייר תשכ"ז, שוחרר מקום המקדש, ולזכר מאורע זה נקבע "יום ירושלים" בתאריך זה.

•     •     •

יסודות האמונה ודרכי השגתה

ג. כדי להעמיק בביאור דברי חבקוק הנביא "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה", אשר על פי דברי חז"ל, כוללים בתוכם את יסוד כל תרי"ג המצוות, נראה להתבונן בשלושה חלקים מרכזיים במצות האמונה:

[א] אמונה בהשי"ת. 

[ב] אמונת חכמים. 

[ג] אמונה שיש לאדם להאמין בעצמו, הלא היא "גדלות האדם" במשנתו של הסבא מסלבודקה.

בדרך לאמונה בהשי"ת יש שני נתיבים, כדבריו של הרב שמחה כהן (אל המקורות, ח"א עמ' 23) "נתיב האמונה התמימה הרגשית – בנתיב זה צועד אדם אשר משחר ילדותו מתחנך לאמונה בבורא, ופעמים אף ללא הסברים וחקירות מרובות. כמו כן קיימים בני אדם שנחונו בנטיה טבעית לאמונה אשר מוצאת את ביטויה בחיפוש אחר הבורא ובהתקרבות לאנשים דתיים. פעמים מתעוררת האמונה בלב אדם בעקבות מאורע מרשים חד פעמי. התעוררות זו יסודה באמונת הרגש. נתיב האמונה השכלית – בנתיב זה נמצא את כל אותם אנשים המתקרבים לאמונה בבורא על פי חישובים שכליים הבנויים בדרכי ההגיון, חישובים מדעיים וכדומה. 

מכיון שאמונה בבורא היא ענין אישי פנימי של כל אדם, הרי שעל פי רוב בוחר כל אדם באופן טבעי בנתיב האמונה הקרוב לנטיותיו האישיות. לפיכך אין הכרח שאמונת אדם אשר לא למד ולא השכיל תהיה דווקא אמונה תמימה רגשית. יתכן שאדם כזה יגיע לאמונה בדרך שכלית באמצעות חישובים שיצר בעצמו. וכמו כן, יתכן שאמונת איש מדע האמון על מחקרים מדעיים, תהיה אמונה תמימה רגשית".

השכל והרגש הם איפוא, נתיבים המשלימים זה את זה, בדרך לאמונה במי שאמר והיה העולם.

אברהם אבינו "ראש המאמינים" מעתיק את האמונה לזרעו

ד. אברהם אבינו, הנקרא בפי רבותינו הראשונים והאחרונים "ראש המאמינים", בחר בדרך השכלית להאמין בבורא, כמבואר במאמרי חז"ל המובאים בדברי הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה (פ"א הלכה ב-ג) "וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל, עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלו-ה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו".

בהמשך דבריו תיאר הרמב"ם את מסעותיו של אברהם אבינו לפרסם את האמונה בעולם, לאחר שנעשה לו הנס כשניצל מכבשן האש באור כשדים: "והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלו-ה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר (בראשית כא, לג) וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם. וכיון שהיו העם מתקבצים אליו ושואלים לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחיבר בו ספרים".

אך את עיקר הפצת האמונה, עשה אברהם אבינו לזרעו – יצחק ויעקב, כלשון הכתוב (בראשית יח, יט) "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". וכדברי הרמב"ם, שם: "והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיק כל הנלווים אליו".

ואף יצחק אבינו ויעקב אבינו, הלכו בדרכו של אברהם אבינו לפרסם את האמונה בעולם, כדברי רבנו בחיי על הפסוק (בראשית יב, ה) "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן", וזה לשונו: "על דרך המדרש (ב"ר לט, יד) ואת הנפש, אלו הגרים שהכניסם תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר האנשים ושרה מגיירת את הנשים, וזהו שאמר אשר עשו ולא אמר אשר עשה. וכן מצינו ביצחק שהיה עושה כן, ממה שדרשו (שם פד, ד) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו (בראשית לז, א), מגיורי אביו, ולימדך שהיה יצחק מגייר את האומות. וכן מצינו ביעקב, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם (שם לה, ב), הא למדת שכל האבות הלכו בדרך הזה לבטל עבודה זרה ולפרסם האמונה והיחוד".

גם רחל אמנו פעלה לחזק את האמונה בבורא עולם על ידי גניבת התרפים מאביה לבן, כדברי חז"ל (הובאו ברש"י בראשית לא, יט) "וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ, להפריש את אביה מעבודת אלילים נתכוונה".

יציאת מצרים – יסוד האמונה 

ה. אולם ככל שהתארכה הגלות במצרים, ובני ישראל שקעו במ"ט שערי הטומאה, נתערערו בקרבם יסודות האמונה, כדברי הרמב"ם (שם) "עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן, חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות".

יציאת מצרים נועדה על ידי הקב"ה, להחזיר את האמונה למקומה, ולבטל את דעות הכפירה והאפיקורסות שהתפתחו מאז בריאת העולם ועד אותה שעה, כדבריו המפורסמים של הרמב"ן בסוף פרשת בא (שמות יג, טז) מדוע נצטווינו מצוות רבות [שבת, תפילין, מזוזה, סוכה ועוד] זכר ליציאת מצרים "להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלוקים". והמקיים מצוות אלו "מודה בחידוש העולם, ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו… ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון".

בדברים אלו טמונה התשובה לשאלה ששאל רבי יהודה הלוי את האבן עזרא (ראה בפירושו שמות כ, ב) "למה הזכיר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ". והתשובה לשאלה זו מבוארת לפי האמור לעיל, כי מאז בריאת העולם נשתכחו יסודות האמונה, וביציאת מצרים הושבו יסודות אלו למקומם על ידי היוצאים ממצרים שהיו עדים במו עיניהם להשגחה הפרטית של הבורא, כדברי הרמב"ן (שמות כ, ב) "אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלקים להם. כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת. והוא אלקים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם. וגם תורה על החידוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו. ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (שמות ט, יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה".

יציאת מצרים החזירה על כנה את האמונה בהשי"ת, ולכן היא יסוד היסודות האמור בדברי חבקוק הנביא, וכפי שכתב מורי ורבי, רבי יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון, בספרו דליות יחזקאל (ח"א עמ' קפג) "יסוד כל התורה והמצוות היא יציאת מצרים, וגם מצות אנכי ה' אלקיך שבה כלולה כל התורה, ועליה נאמר "בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה", גם היא עיקרה ויסודה ביציאת מצרים. וכבר כתב בארחות חיים להרא"ש ז"ל, כי מי שאינו מאמין באשר הוצאתיך", גם ב"אנכי" אינו מאמין. כלומר, אף אם יעמוד בשכלו ובהכרתו על האמונה, מכל מקום אם יחסר לו היסוד של יציאת מצרים, הרי הוא נחשב כאינו מאמין.

ובדיבור "אנכי ה' אלקיך" מתגלה גודל מעלתם של ישראל, ומזה ידע כל יחיד ויחיד להאמין בעצמו, כדברי הנתיבות שלום (פרשת יתרו אות ב) "באנכי ה' אלקיך נכלל שאנכי האלקים שלך, הקשור לקביעת עם ישראל כעם הנבחר. הנה במאמר זה נתגלה גודל מעלתם של ישראל, שיש בהם חלק אלוקה ממעל, שהוא כח עליון בלתי מוגבל, וכמ"ש הרה"ק רבי ברוך ממעזיבוז' שגם ליהודי לא ניתן להסביר ולהבינו מה הוא יהודי. יהודים עצמם אינם יודעים את גודל מעלתם ורום ערכם. וכשם שאמונת ה' היא למעלה מכל טבע, כך האמונה בכוחו של יהודי היא שאינו מוגבל בטבע, אלא יש בו כוחות עילאיים על טבעיים. והמשכתו של כח זה תלוי באמונתו של יהודי, במידה שמאמין בכוחו הגדול של יהודי, כך זוכה להמשיך ממנו".

חיזוק האמונה בהתבוננות בבריאה – בהיסטוריה – באדם

ו. יש דרכים רבות להגיע לאמונה בנתיבי השכל והרגש. הרב משה רייס (אל המקורות, ח"א עמ' 31) מסכם בקצרה חלק מדרכים אלו: "שטחי ההתבוננות שמהם אדם יכול לשאוב אמונה הם רבים ומגוונים, אציין רק שלשה מהם: [א] הטבע – הבריאה [ב] ההיסטוריה היהודית [ג] האדם עצמו.

• הטבע – הבריאה: פסוקים רבים בתנ"ך, ביחוד בספר תהילים, מדגישים כי היקום כולו מלמדנו פרק באמונה. הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ (יט, ב); מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ (קד, כד); ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ (ח, י). ואכן ההתאמה המופלאה שאנו רואים בבריאה בכללותה, ובכל חלק ממנה בפני עצמו, מוכרחה להוביל למסקנה שאכן יש מנהיג לבירה. כשם שאין השכל הישר יכול לסבול דעה הסוברת ששעון המורכב מחלקים רבים מותאמים היטב נוצר מאליו, או מתהליך של התפתחות, וכפי שאמר בעל חובת הלבבות: הלא תראה אם ישפך לאדם דיו פתאום על נייר חלק, אי אפשר שיצטייר ממנו כתב מסודר. ואילו בא לפנינו כתב מסודר ואחד אומר כי נשפך הדיו על הנייר מעצמו ונעשתה צורת הכתב, היינו מכזבים אותו. אם הדברים אמורים בנייר כתוב ובשעון מתקתק, על אחת כמה וכמה שהם נכונים לגבי כללות הבריאה, שהיא מורכבת ומסובכת לאין שיעור מכל שעון. ועוד לא נוצר המוח הגאוני והכלים המעולים שיכולים לרדת לסוף נבכי סתרי הבריאה, קל וחומר ליצור אותם בעצמו"
• ההיסטוריה היהודית – זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר (דברים לב, ז). הורתה התורה כי העיון בהיסטוריה היהודית לתקופותיה השונות, יש בכוחו לאלף וללמד. לא תמיד מבינים אנו מהלך זה או אחר, שנעשה ע"י ריבון העולם, המכתיב את ההיסטוריה. אך התמונה הכללית מלמדת, בראש ובראשונה, פרק באמונה. ופרשת הגלות הארוכה שעם ישראל הושלך לתוכה אחר החורבן, ולאחר שעמדו כל כך הרבה שרצו להשמיד את האומה הישראלית, ועדיין היא נשארה חיה וקיימת, למרות הקזות הדם הרבות שסבלה מכל הצדדים, עדיין החליפה אבר וחידשה ימיה. כלום אין דבר זה אומר "אלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות" (יומא סט, ב). הכבשה האחת המתקיימת בין שבעים זאבים, מעידה כאלף עדים שיש לה רועה כל יכול המשגיח ושומר עליה". וכדבריו של היעבץ בהקדמה לסידור בית יעקב: "חי ראשי, כאשר אני מתבונן בקיום עמנו בגלות, שה אחת בין שבעים זאבים, גדול הנס הזה בעיני יותר מכל הנסים שנעשו לאבותינו במצרים ועל הים ובארץ ישראל".
• האדם – גם הוא עולם קטן, וכשם שההתבוננות בפלאי העולם מביאה בהכרח להרהורי אמונה, כן גם ראיה מפוכחת על האדם והקשור בה. וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹ-הַּ (איוב יט, כו). כל אותה מכונה מסובכת הקרויה בפינו גוף האדם, כולל המערכות השונות לעיכול, כלי הדם והנשימה, מערכת ה"מנופים" הקרויה בפינו "שרירים", החושים השונים, אשר נתון בהם האדם לתועלתו – כולם כאחד עונים ואומרים ה' מי כמוך. תקצר היריעה מלמנות את כל שאר הפרטים שבאדם, שכל אחד מהם בנפרד, וכולם כאחד, בהכרח מצביעים לכיוון אחד ויחיד המובע בבהירות בפרק ח' בתהלים – מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ, וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ".

גדלות האדם – מיסודות האמונה

ז. האדם משמש איפוא, אמצעי להכרה באמונה בהשי"ת, אבל מצד שני, האמונה בבריאת האדם יחידי, וההשגחה על כל יחיד בהשגחה פרטית, היא ההוכחה הגדולה ביותר לגדלות האדם.

במשנה (סנהדרין פ"ד מ"ה) מובא נוסח האיום שהיו מאיימים על העדים שהיו באים להעיד עדות בדיני נפשות: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא. ולהגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולם דומים זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם". 

אדם הראשון נברא יחידי, כדי להחדיר בכל יחיד ויחיד עד סוף כל הדורות, את ההכרה שמאחר וכל העולם כולו נברא לכבודו של האדם, עליו למלא את חובתו בעולמו. וכאשר נוסיף לכך את הידיעה שלא רק בריאת העולם נעשתה עבור היחיד, אלא גם ההשגחה על כל אדם היא פרטית, כדברי הגמרא (חולין ז, ב) "אין אדם נוקף באצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה" – נבין את גדלותו של האדם, ואת כובד האחריות המוטלת עליו למלא את חובותיו כלפי בוראו.

והיינו דברי רבי צדוק הכהן מלובלין [לעיל אות א] שהאמונה בהקב"ה מעצימה באדם את האמונה בעצמו, בכוחותיו, וביכולותיו להגיע לפסגות – "כשם שצריך אדם להאמין בהשי"ת, כך צריך אחר כך להאמין בעצמו. רצה לומר, שיש להשי"ת עסק עמו, כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו והשי"ת מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו".

ונראה כי יציאת מצרים חידדה וחיזקה לא רק את האמונה בהקב"ה אלא גם את האמונה באדם ובגדלותו – מעלת כל יחיד מישראל, שכל העולם לא נברא אלא בשבילו, כדברי האדמו"ר הקדושת אהרן מסדיגורה (מובא בספר הלקח והליבוב, הגדה של פסח עמ' קמו) שביאר את דברי בעל ההגדה "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם", ולכאורה "תיבת הוא מיותר. והביאור על פי דברי חז"ל שחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, כל איש ישראל צריך לחיות תמיד בהרגשה שעליו עומד העולם. וזה הכוונה גם כאן, שכל אחד חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ובשבילו היה כל היציאת מצרים, וצריך ליתן שבח והודאה להקב"ה כאילו לו לבדו נעשה הטובה הזאת".

אמונת חכמים – מיסודות האמונה בבורא

ח. גם האמונה בחכמים היא דרך להגיע לאמונה בהשי"ת, אך מקודם לכן יש לחזק את האמונה בהשי"ת.

וכדברי השפת אמת (ויקרא פסח תרל"ט) בביאור הכתובים (שמות יד, לא; טו, א) "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ, אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה', וידוע מה שכתבו בספרים כי על ידי אמונת חכמים יכולים לבוא לאמונת הבורא יתברך, כי אמונתו למעלה מאמונת חכמים. אבל הוא בחינת אני ראשון ואני אחרון. כי יש אמונה בה' מקודם, וזה מביא לאמונת חכמים, ואחר כך באים לאמונה אמיתית בהשי"ת. וכן הסדר בכאן ויאמינו בה' – אחר כך ובמשה – ואחר כך אז ישיר".

כלומר, לאחר הביסוס של השלב הראשון באמונה בהשי"ת, מגיע השלב הבא: מכח האמונה בהשי"ת, מתחזקת האמונה בצדיקים חכמי התורה, שמעשיהם והדרכותיהם כולם על פי ה'. וקנין האמונה הבלתי מסוייגת בחכמים, משלים את האמונה בהשי"ת בדרגה הגבוהה ביותר.

סוף דבר, יציאת מצרים החזירה על תילה את האמונה בה' ובמשה עבדו, אמונת החכמים, וגם את האמונה בגדלות האדם, שהרי כל אחד, עד סוף כל הדורות, חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ובשבילו היתה כל היציאת מצרים.

•     •     •

חודש אייר- חיזוק האמונה

ט. לאחר שהשכלנו להבין את עיקרי מצות האמונה, חלקיה ודרכי קניינה, נמצאים בידינו המפתחות להבנת מהותו של חודש אייר, על מאורעותיו השונים, סגולותיו ורמזיו, והתאמתו לנבואתו של חבקוק "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה".

חודש אייר הוא חודש המסמל את המעבר משרשרת הניסים הגלויים שהיתה בחודש ניסן, בשעה שנגאלו ממצרים, מזמן שבו האמונה חושית וברורה – לשיגרת חיי היום יום, זמן שבו לעיתים נמצאת ההשגחה בהסתרה, וצריכים חיזוק באמונה בה', באמונת חכמים, ובאדם עצמו.

הפסוק "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּו", תיאר לנו את הניסים הגלויים. ואמנם יציאת מצרים היא היסוד והתשתית לאמונה, ובסיומה זכו בני ישראל להגיע לפסגת השלמות באמונה בה', בחכמים ובגדלות האדם. אולם אמונה זו הושגה כתוצאה מהניסים הגלויים. ועם סיומו של פרק זה, עברו בני ישראל לפרק הבא – היישום המעשי והקשה של האמונה במשעולי החיים, בזמנים שאין ניסים גלויים, ונמצאים בשגרת נסיונות החיים. בבחינת "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת" (תהלים צב, ג), כביאורו של המשגיח רבי ירוחם ממיר (דעת תורה, פרשת וישלח עמ' ריט) "מה שאמרו חז"ל ואמונתך בלילות, כי כל סוד האמונה הוא דווקא בלילות, מתוך חושך ואפילה. כי לילות הוא הלמעשה של האמונה".

חודש אייר הוא החודש שבו נמדד הגילוי והביטוי המעשי של האמונה, בשגרת החיים. החודש שבו היה צורך, לראשונה מאז יציאת מצרים, להשיג את האמונה בנתיבי השכל והרגש, בדרך לקבלת התורה.

ומעתה יתכן לבאר את סגולת הרפואה של חודש אייר, לא רק לרפואת הגוף, אלא לרפואת הנפש, כי האמונה היא היסוד והרפואה לכל התורה, כדברי חז"ל על חבקוק הנביא שהעמיד את כל קיום התורה על מצות "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה".

ונראה כי לכך נרמזו בשם החודש "איי"ר" – אברהם, יצחק, יעקב ורחל, אשר כפי שנתבאר לעיל [אות ד], שהם מסרו את נפשם להפצת האמונה בעולם, ללמדנו שחודש אייר הוא הזמן לביסוס וחיזוק האמונה, בדרכם של אבות האומה, שהם המתווים לדרך זו.

מלחמת עמלק וירידת המן – הכפירה והאמונה זה לעומת זה

י. עתה מובן היטב מדוע מלחמת עמלק וירידת המן אירעו בחודש אייר.

עמלק הוא סמל הכפירה בעולם, כמפורש בדברי הפסוק (שמות יז, טז) "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר", וידועים דברי חז"ל (הובאו ברש"י שם) "ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית", כי עמלק הוא שורש הכפירה וההתנגדות לאמונה בעולם, כדברי חז"ל "אשר קרך בדרך – לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו העובדי כוכבים יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אע"פ שנכווה הקרה אותה בפני אחרים". עמלק "צינן" את "חום התלהבות" אומות העולם מראיית השגחת הקב"ה בניסים הגלויים במצרים ובזמן יציאתם.

מאידך גיסא, ה"מן" מסמל את האמונה על כל סוגיה: בהשי"ת, אמונת חכמים והאמונה באדם עצמו – "גדלות האדם".

סגולותיו של המן מחזקות את האמונה בהשגחה הפרטית של הקב"ה על כל אחד ואחד – שירדה לו מהשמים המנה המדוייקת לו. את אמונת חכמים – בשכר הצדיקים שהצדיקים קיבלו את המן בפתח אהליהם ולא הוצרכו לטרוח ללכת ללקוט את המן. ואת "גדלות האדם" ויקר תפארתו – שכל אחד ואחד היה טועם את הטעם הפרטי והמיוחד שחפץ בו.

זאת ועוד, המלבי"ם (ספר הכרמל) כתב כי "במן היו שני עניינים: האחד, שהיה מזון גשמי לשובע הגוף, להשביע רעבים כמזון טבעי. והשני, שהיה לחם מן השמים שמשם היה גם כן מתייחס אל שורשו, וירד עמו גם מזון רוחני והשגה שכלית למזון נפש השלמים. המון בית ישראל אשר לא השיגו מאומה מדבר ה' ושפע שכלי אשר היתה נעלמת בו, להם לא היה המן רק לחם ומזון גשמי לבד לשבור רעבונם, ושב אצלם מזון גשמי ממש והוצרכו ללקטו בשדה ולאספו הביתה ולבשלו בפרור. אבל הצדיקים השלמים אשר השיגו הרוחניות שבתוכו, שפע השכלי שירד עמו, לא הוצרכו ללקטו ביד רק ירד אל בתיהם, שהשיגו באהליהם השפע האלקי שירד עמו, וזה אמר (שמות טז, ד) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם".

ירידת המן במדבר, היתה חיזוק יום יומי לאמונה, על חלקיה השונים.

חודש אייר הוא החודש שבו מתגלה הביטוי המעשי של האמונה בשגרת החיים, ולכן אירעו בו מלחמת עמלק וירידת המן, המסמלים את הכפירה והאמונה זה לעומת זה, לחדד את הנסיון הגדול להשליט את האמונה בחיי היום יום כשהשגחת הבורא נמצאת בהסתרה, כדבריו של חבקוק "שהעמידן על אחת – וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה", שיסוד כל המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו הוא האמונה, על כל חלקיה.

[על פי האמור מבוארים היטב דברי המדרש (ב"ר מח, יג) "מאיזו זכות זכו ישראל שינתן להם מן במדבר, בזכותו של אברהם". וכן דברי המדרש (ויק"ר כח, ו) "לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את הארץ". המן מסמל את האמונה בהקב"ה, אמונת חכמים ואמונת האדם בעצמו, וספירת העומר היא הזמן של חיזוק האמונה שהיא היסוד לתיקון המידות – ההכנה לקבלת התורה. אברהם אבינו היה "ראש המאמינים", הראשון שהכיר את בוראו, ולכן גם המן וגם העומר היו בזכותו]. 

תיקון המידות בימי ספירת העומר – לחזק את האמונה

יא. הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק יא) מדריך כיצד להתמודד עם מידת הקנאה: "לו ידעו ולו יבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא (יומא לח), והכל כאשר לכל מה' הוא כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת, הנה לא היה להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל". ובהטעמת דבריו כתב רבי יחזקאל לווינשטיין (אור יחזקאל, מידות ח"ד עמ' ריב) "כי המאמין האמיתי אין לו אלא רצון ה' יתברך. ומכיון שרואה שרצונו יתברך בהצלחת זולתו, הרי זה נהפך אף לרצונו. וכל המידות נובעות רק מחסרון אמונה. שסובר שחברו מקבל ולוקח מעצמו, ולכן מתקנא בו. והיינו דאמרינן בגמרא (מכות כג, א) בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה, שבשעה שזוכה לאמונה אמיתית, אף שאר המידות הרעות רחוקים מאתו, ולכן הכל תלוי באחת, והיא האמונה".

דברים בסגנון דומה כתב רבי חיים פרידלנדר, משגיח ישיבת פוניבז', בספרו שפתי חיים (מועדים ח"ג עמ' רפב) "הגר"א (ביאורי אגדת רבה בר בר חנה) מבאר את חומר חטאם של דורות האחרונים, ונרחיב את דבריו. שורש כל העבירות והחטאים הוא – החמדה. בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה, כי האמונה היא היפך החמדה – במידת ההסתפקות. המאמין ובוטח בה' יודע כי כל אשר נדרש לצורכו ולעבודת ה' שלו הוא מקבל משמים, ואשר לא ניתן לו אין כלים אלו מחלקו כלל. וכך הם גם סימני הטריפה והטהרה בבהמה ובעופות, עוף הטורף אסור באכילה, סימן שאין בו מידת ההסתפקות אלא אדרבה, יש בו מידת חמדת התאוה". והוא מסכם: "החמדה והתאוה – היפך האמונה".

שורשן של המידות הרעות, ובפרט מידת החמדה – בחסרון האמונה. האדם המאמין יודע כי לא יוכל ליטול ממה שאינו שלו, אין מה לקנא בחברו, אין סיבה לכעוס עליו או לנטור לו טינה – שהרי הכל בא מאתו יתברך, וחברו אינו אלא שליח ההשגחה העליונה, ולא עושה לו מאומה.

במאמר המוסגר, לא מזמן שמעתי סיפור על אחד מתלמידי החכמים בירושלים שנכנס עם בנו לראש הישיבה רבי אהרן לייב שטיינמן, ובפיו התלבטות לאיזו ישיבה ללכת. האב והבן החלו לדון על רמת הלימוד ועל ההספק בישיבות השונות, אבל הרב שטיינמן קטע את הדיון: "היכן עובדים יותר על המידות, ביררתם? בישיבה שבה עוסקים יותר בתיקון המידות – תבחרו".

ומעתה מובן מדוע חודש אייר נמצא כולו, מראשיתו ועד סופו, בתוך ימי ספירת העומר המחברים בין יציאת מצרים ומתן התורה. ימי ספירת העומר הם ימי ההכנה לקבלת התורה בעבודה על תיקון המידות, כדברי השפת אמת (ויקרא, פרשת אחרי תרמ"ב) "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא יח, ג), הוא שלא יתדמה מעשה איש ישראל למעשי הרשעים. והוא תיקון המידות כענין דרך ארץ קדמה לתורה, פרישות מקנאה תאוה וכבוד. ועל זה ניתקן ימי הספירה, תיקון המידות להיות ראויים אחר כך לקבל התורה. ויש לכל אדם מקודם לחפש אחר המטמוניות שבו. כי החוחים מסובבים תמיד גם בלב. וכשמיגעים עצמם לזכות לטהרה ומפשפשים במעשיהם מרגישים המקומות הצריכים תיקון". ולכן מקומם של הימים המיועדים לתיקון המידות, בחודש אייר – זמן חיזוק האמונה שהיא שורש תיקון המידות הרעות.

וגם נבין מדוע החטא של "קברות התאוה" התרחש בחודש אייר, שהרי שורש ומקור התאוה נובע מחסרון באמונה, ולכן חודש אייר הוא הזמן שיש בו נסיונות וקושי, ה"אספסוף", שהוא ה"ערב רב", לא היו בדרגה שהפנימו ויישמו באופן מעשי את מדרגות האמונה שזכו לה ביציאת מצרים, ובשעת נסיון של רצון לאכילה, נכנעו לתאוותם.

הדבקות בחכמים ובתורה שבעל פה – יסוד האמונה

יב. הציווי להקריב "פסח שני", התחדש לאחר בקשת "אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא –  לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ט, ו-ז). ונאמר שם: "וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא", ופירש רש"י בשם הספרי: "לפני משה ולפני אהרן, כששניהם יושבים בבית המדרש באו ושאלום". ויש להבין את פשר הדברים, מהי ההדגשה שבאו לפני משה ואהרן בבית המדרש. 

וחשבתי לומר שמכאן רואים את כח אמונת החכמים שהיה לאותם אנשים, שטענו למשה רבנו ואהרן הכהן המנהיגים, שלמרות שהיו טמאים או בדרך רחוקה, ברצונם לקיים את המצוה החשובה שניתנה לבני ישראל – הקרבת קרבן הפסח, כי הם מאמינים בערך עצמם וחשיבות "גדלות האדם". בקשה זו לקיים את המצוה ש"נגרעה" מהם, ולדברי האמרי אמת (בהעלתך תרפ"ז) ביקשו ממשה ואהרן שיעלו את תפילותיהם לפני הקב"ה שבקשתם תתקבל, מסמלת איפוא, את אמונת החכמים והאמונה בערכו של האדם. ויאה שהיה זה בחודש אייר, הזמן שבו צריך לגלות את האמונה במשעולי החיים.

ונראה להוסיף נופך בדברים, על פי מה שכתב רבי גדליה שארר (אור גדליה, פסח שני אות ב) "אלו האנשים אשר היו זכאים באמת, וזכו להוריד הפרשה של פסח שני משמים, היו הראשונים שהורידו פרשה בתורה. וזה הוא ענין של תורה שבעל פה, שעל ידי העמל והיגיעה שלו הוא מוסיף חלק בתורה. ואף שהיה פרשה בתורה שבכתב, אבל אופן נתינתה היתה בבחינת תורה שבעל פה, שעל ידי עבודת האדם נתחדש פרשה זו. ולכן הוא בתחילת ספירת הוד, כי ענין תורה שבעל פה שייך לספירת הוד כאשר אמרנו. ובל"ג בעומר הוא הילולא דרבי שמעון בר יוחאי, ואז הוא ספירת הוד שבהוד, כי רבי שמעון בר יוחאי היה תלמידו של רבי עקיבא, ורבי עקיבא  היה יסוד של תורה שבעל פה, כדאיתא כולהו סתימאה אליבא דרבי עקיבא, ולכן בהוד שבהוד הוא הילולא דרבי שמעון בר יוחאי, יסוד של התגלות תורה שבעל פה".

נמצא כי פסח שני ול"ג בעומר, הם מועדי התבוננות בכוחה של התורה שבעל פה – כוחם של חכמי התורה, וכוחו הבלתי מוגבל של כל יחיד, לגדול בתורה על ידי עמלה – יסודות אמונת החכמים והאמונה בערכו של האדם, ומובן מדוע שני מאורעות אלו קרו בחודש אייר, החודש שיש לחזק בו את האמונה.

עתה מובן מדוע מועד בניית בית המקדש הראשון, היה בחודש אייר, כי בגמרא (ברכות נח, א) מבואר ש"ההוד, זה בית המקדש". בית המקדש הוא מקום החיבור בין הקב"ה החכמים והאדם, ולכן בית המקדש שהוא בבחינת "הוד" שמסמל את העבודה שבבית המקדש ואת חלקו הגדול של האדם בעבודה זו, וכל זה היה בחודש אייר שבו צריך לגלות במיוחד את האמונה בחכמים ובגדלות האדם, בחיי היום יום.

וגם נוכל להבין מדוע סובבה ההשגחה העליונה את הקמת מדינת ישראל ושחרור ירושלים מכובשיה בחודש אייר, שהרי אין יותר ביטוי לאמונה היהודית בת אלפי שנים, מאשר מאורעות אלו, המסמלים את הזכות לראות בחוש בהתגשמות אמונה רבת שנים, ובפרט לאחר שנות האימה והזעם של חורבן יהדות אירופה, בשיבת העם היהודי לארצו ולמקום השראת השכינה בכותל המערבי, שריד בית מקדשינו.

צדיק באמונתו – אמונה בהקב"ה בחכמים ובאדם – בכל דור ובכל מצב

יג. ממוצא הדברים נוכל להבין את עומק הבחירה של חבקוק הנביא, שעם ירידת הדורות בחר מצוה אחת שהיא יסוד הכל – "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה", ועד כמה כוללת ומקיפה מצוה זו.

בספר היצירה (פ"ב מ"ו) מבואר שהבריאה מתקיימת בשלושה יסודות: עולם, נפש ושנה. ונראה כי כל חלקי האמונה כלולים בשלושה יסודות אלו: עולם – מקום, הקב"ה נקרא "מקום", ברוך המקום, מסמל את האמונה בהקב"ה. נפש – האדם, מסמל את האמונה בעצמו, גדלות האדם. שנה – חז"ל הם שקובעים את מועדי השנה על פי הראיה, כלשון הברכה "מקדש ישראל והזמנים, ולכן "שנה" מסמלת את אמונת חכמים. 

ויתכן כי במילה אחת "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" כלולים כל חלקי מצות האמונה: אמונתו של הצדיק בהקב"ה. אמונת הצדיק בעצמו, דהיינו באמונת חכמים. ואמונתו בעצמו, דהיינו באמונת האדם בעצמו.

ולפי זה מבוארים דברי הרד"ק בפתיחה לספר חבקוק "הנביא הזה לא ידענו דורו ולא משפחתו", כדי ללמדנו כי במצות האמונה כל הדורות שווים וכל המשפחות שוות, אין הבדל בין דור זה לדור אחר, האמונה היא הבסיס והיסוד לכל התורה ולכל הדת היהודית ולכן לא הוזכרו אפילו ברמז שם משפחתו ודורו של הנביא חבקוק המעמיד את כל התורה על "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה", כי נבואתו לא מוגבלת לאדם, למקום ולזמן.