חודש אלול – השימוש בכוחות הטמונים באדם

בס"ד

חודש אלול

השימוש בכוחות הטמונים באדם

המליך אות יו"ד במעשה וצר בהם בתולה בעולם ואלול בשנה 

(ספר יצירה פרק חמישי משנה ח)  

א. בספר יצירה מובא שבבריאת העולם "נוצרו" י"ב חודשי השנה וי"ב המזלות בי"ב אותיות, ולפי הסדר המבואר שם, באות יו"ד "נוצר" מזל בתולה וחודש אלול, ויש להבין מה מסמלת האות יו"ד, ומה הקשר בין האות יו"ד לחודש אלול ולמזל בתולה.

עוד מבוארת בדברי הספר יצירה הדגשה על העשיה בחודש אלול – "המליך אות יו"ד במעשה", וצריך ביאור מהי ה"עשיה" המיוחדת הנדרשת בחודש אלול.

בספר בני יששכר (מאמרי חודש אלול, מאמר א מהות החודש, אות ו) מביא את דברי הספר יצירה ומוסיף משפט אחד: "הנה המליך אות יו"ד במעשה וצר בו אלול הוא הזמן המיוחד לתשובה". ומבואר בדבריו כי עבודת התשובה בחודש אלול מושפעת מיצירת החודש באות יו"ד, ודברים אלו דורשים הסבר, כיצד עבודת התשובה של חודש אלול תלויה ביצירת החודש באות יו"ד. ובעיקר דבריו צריך ביאור, מדוע דווקא חודש אלול הוא הזמן המיוחד לתשובה, הרי חיוב התשובה הוא תמידי בכל ימות השנה.

בחודש אלול תוקעים בשופר, ואומרים לאחר התפילה מזמור "לדוד ה' אורי וישעי", וצריך להבין כיצד מתקשרים עניינים אלו למזל חודש אלול, בתולה. 

בדברי המשנה הראשונה במסכת ראש השנה מפורש, כי באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. ובגמרא מוסבר הטעם לבחירת תאריך זה. אולם ודאי בעומק הדברים יש משמעות לכך שראש השנה למעשר בהמה נקבע דווקא בחודש אלול, וצריך ביאור.

בספר בני יששכר (מאמרי חודש אלול, מאמר א אות ח) מובא שחודש אלול מתייחס לשבט גד, וצריך ביאור בכוונת דבריו.

אות יו"ד – מהותה ומשמעויותיה

ב. עוד כתב בספר בני יששכר (שם) "הנה אות יו"ד היא נקודה גולם ראשית המעשה, דהנקודה גולם מקבלת כל הצורות… ואות יו"ד נכתב ראשון כשרוצים לכתוב איזה אותה, הנה ההתחלה והמכתב הראשון הוא אות יו"ד". כלומר, את האות יו"ד אי אפשר לחלק לגורמים שונים, והיא הנקודה היסודית של כל האותיות, וכל צורה או אות שאדם רוצה לכתוב, תחילתה בכתיבת נקודה ראשונה שהיא בעצם האות יו"ד.

האות יו"ד היא האות העשירית באותיות האל"ף בי"ת, ומסמלת את המספר עשר, והמספר עשר מציין שלימות, לפנינו דבריו של רבנו בחיי (הקדמה לפרק חמישי של מסכת אבות) בענין: "ומן הידוע במספר עשרה שהוא מספר נעלם, ולעולם השכינה שורה בעשרה… ובעבור כי הוא תכלית המספר ואין המספר אחריו, אמרו ז"ל (ברכות מט, ב) אחד עשרה ואחד מאה ואחד עשרה ריבוא, וכן אין דבר שבקדושה פחות מעשרה (ברכות כא, ב)… וכן המילה בעשרה, והוא הדין לכל דבר וענין שבקדושה. וכן מצינו עוד השכר והעונש במספר עשרה, העונש למצרים בעשר מכות והשכר לישראל שיצרו מידם – בעשרת הדברות, ובזכות מה, בזכות אברהם שנתנסה בעשרה ניסיונות. והנה אברהם היה עשירי לנח, וכן נח היה עשירי לאדם, וכן לעולם העשירי קודש לה', עד שעולם הזה שנברא בשביל הצדיקים נברא בעשרה דברים והם עשרה מאמרות". והמהר"ל (דרך חיים על מסכת אבות, פרק ג משנה ו) כתב: "אבל מספר עשרה הוא מיוחד בכל מקום למדרגת הקדושה, עד שהמספר הזה מגיע אל מדרגת עולם הנבדל הקדוש", וכוונתו לעשר הספירות שבהנהגת העולם. הנה כי כן, המספר עשר מסמל את השלימות, ויש להבין מדוע.

חשיבות האות יו"ד כל כך גדולה, עד שספר תורה או מזוזה שחסר בהם אפילו קוצו של יו"ד, פסולים.

אודות האות יו"ד נאמר במדרש אותיות דרבי עקיבא, שכאשר רצה הקב"ה לברוא את העולם, באו לפניו כ"ב האותיות וכל אחת מהן טענה שהיא האות הראויה לברוא בה את העולם: "נכנס יו"ד ועמד לפני הקב"ה, ואמר רבונו של עולם רצונך שתברא בי את עולמך, שבי נקראת י-ה ה' צור עולמים (ישעיה כו, ד) שבי יודו על מעשיך בכל יום כל באי עולם, שנאמר (תהלים קמה, י) יודוך ה' כל מעשיך וגו', ולא עוד אלא שבי תחילת שמך יחיד, אמר לו לאו, אמר לו למה, אמר לו מפני שבכך אני עתיד לברוא יצר הרע שהוא מטעה את הבריות בבאי עולם, שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, מיד יצא מלפניו בפחי נפש". ומדרש זה מפליא כל רואה, מה פשר הויכוח שהתנהל בין הקב"ה והאות יו"ד, וגם תשובת הקב"ה טעונה ביאור, הרי כשם שיצר הרע נברא באות יו"ד, כך גם יצר טוב נברא באות יו"ד, ומה איפוא הסיבה שהשיב הקב"ה לטענת האות יו"ד מדוע לא היתה ראויה שיברא בה העולם.

עוד נאמר במדרש אותיות דרבי עקיבא: "אל תיקרי יו"ד אלא יד, מלמד שזה הוא יד ושם טוב שעתיד הקב"ה ליתן להם לצדיקים לעולם הבא בירושלים ובבית המקדש", וצריך ביאור בכוונת המדרש שיו"ד היא בחינת "יד".

אות יו"ד – עולם נעלם – עולם העתיד

ב. ונראה בביאור הדברים על פי משמעויותיה הנוספות של האות יו"ד.

האות יו"ד מתייחסת לבריאת העולם הבא, כדברי הגמרא במסכת מנחות (כט, ב) "מאי דכתיב (ישעיה כו, ד) בטחו בה' עדי עד כי בי-ה ה' צור עולמים, מאי שנא דכתיב בי-ה ולא כתיב י-ה, כדדרש רבי יהודה ברבי אילעאי, אלו שני עולמות שברא הקב"ה אחד בה"א ואחד ביו"ד, ואיני יודע אם העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"א אם העולם הזה ביו"ד והעולם הבא בה"א, כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא בה"א בראם [הוי אומר העולם הזה בה"א והעולם הבא ביו"ד]… מפני מה נברא העולם הבא ביו"ד מפני שצדיקים שבו מועטים, ומפני מה כפוף ראשו מפני שצדיקים שבו כפוף ראשיהם מפני מעשיהן שאינן דומין זה לזה" [פרש"י: "וכבודו של זה גדול משל זה משום הכי ראשיהם כפופים דמתבייש מחברו"]. ובמקום אחר דרשו חז"ל (ב"ר יד, ה) את ייתור האות יו"ד בפסוק "וייצר ה' אלקים את האדם" (בראשית ב, ז) "וייצר, ב' יצירות, יצירה בעולם הזה ויצירה לעולם הבא".

האות יו"ד מסמלת את המחשבה ואת העתיד, כדבריו של רש"י בביאור הכתוב (שמות טו, א) "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה", וז"ל: "אז כשראה הנס, עלה בלבו שישיר שירה…למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה". 

ומוסיף שם רש"י: "אבל מדרשו, אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צא, ב) מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה". ביאור דבריו, לאחר שבני ישראל חצו בשלום את ים סוף וחזו במפלת המצרים וטביעתם בים, שרו משה ובני ישראל שיר תהילה לה'. אך במקום לתאר את המאורע בזמן עבר – שר, משתמשת התורה בזמן עתיד – אז ישיר. ועל כך דרשו חז"ל שהאות יו"ד נדרשת על שם העתיד, ומבטאת את זמן תחיית המתים העתיד לבוא [וכך הוא בלשון הקודש, כל מילה שמוסיפים לפניה את האות יו"ד נהפכת לעתיד].

האות יו"ד היא כמובן, האות הקטנה ביותר, ויש בכך רמז על בחינת העלם ודברים נסתרים, כלשון הזוהר הקדוש  (פרשת ויקהל דף ריב ע"ב) "חד נקודה תתאה זעירא דאתחזי ולא אתזזי, ודא איהו אות יו"ד" [נקודה קטנה וזעירה הנראית ואינה נראית, וזוהי אות יו"ד], ובספר הקנה (דף ב' עמ' א) הוסיף בביאור הדברים "והיו"ד קטן מכל האותיות, לומר שהוא דבר נעלם ולא ישיגוהו לא בפה ולא במחשבה" [ובכלל ענין זה, מרמזת האות יו"ד על מידת הענווה, להקטין ולהעלים עצמו, כמובא במדרש אותיות דרבי עקיבא: "יו"ד מפני מה הוא קטן מכל האותיות, מפני שכל מי שהוא מקטין עצמו בעולם הזה ואין בו גסות הרוח זוכה ונוחל חיי עולם הבא שנברא ביו"ד, שנאמר כי בי-ה ה' צור עולמים".

ובדברי המהר"ל (בספר אור חדש ובספר תפארת ישראל) מבואר ההבדל בין האות יו"ד המסמלת את ההסתר, לאות ה"א המסמלת את הידוע והגלוי, על פי הגמרא במנחות שבה"א נברא העולם הזה וביו"ד נברא העולם הבא: "נראה כי מה שהה"א דווקא ה"א הידיעה, מפני שהשי"ת ברא עולמו בה"א, ובה"א היה הכל נגלה ונמצא, כי כל העולם נמצא ונגלה בה"א.  ולכן הה"א עושה כל דבר נגלה ונודע, והוא ה"א הידיעה". ואילו האות יו"ד מורה על ההסתר "כי עולם הבא יש לו מדרגה נעלמת וצפונה, דכתיב (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, והוא היין המשומר לצדיקים לעתיד". והיינו שעולם הבא הנברא באות יו"ד, בהכרח שהוא עולם הנסתר.

אות יו"ד – הכוח הפנימי [פוטנציאל] המצוי בכל אדם ועליו לגלותו

ג. מכל דברי חז"ל הנ"ל מצטיירת התמונה הבאה: האות יו"ד היא השורש והיסוד של כל האותיות, וכל צורה או אות שאדם רוצה לכתוב, תחילתה בכתיבת נקודה ראשונה שהיא בעצם האות יו"ד. זוהי האות הקטנה ביותר מכל האותיות, ויש בה בחינה של העלם ודברים נסתרים. ובאות יו"ד נרמז העתיד, על העולם הבא, והיא מסמלת את המחשבה.

ומתוך כך נראה כי יש באות יו"ד לרמוז על הכוח הפנימי [פוטנציאל] המצוי בכל אדם ועליו לגלותו. לכל אדם יש כוחות כבירים האצורים בקרבו, תכונות נפלאות שביכולתו להוציא לפועל, דברים מיוחדים שבאפשרותו לעשות, ותכניות גדולות שאם ירצה יוכל להגשים. ותפקידו של האדם, לגלות את הכוחות הפנימיים שבו, להפיק מעצמו את המירב.

יסוד זה למדנו מביאורו של רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק לר"ח אלול) לדברי ספר יצירה שפתחנו בהם "המליך אות יו"ד במעשה וצר בהם בתולה בעולם ואלול בשנה", וז"ל: "אות יו"ד מרמז על חכמה… ואפשר שעל זה רמז רש"י ז"ל בפירושו על הפסוק אז ישיר, שכתב למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה, וכן איתא (מנחות כט, ב) שהעולם הבא נברא ביו"ד. ואמר שהמליך אות יו"ד במעשה, היינו שהמעשה יהיה על פי החכמה… וזה כוונת ספר היצירה, דאף יד שמאל [בספר יצירה מובא שי"ב האותיות וחודשי השנה הם כנגד י"ב איברים שבגוף, וחודש אלול כנגד יד שמאל], היינו פעולות שאינם מעשה המצוות, מכל מקום יהיו באות יו"ד היינו על פי החכמה. ועל זה נאמר (קהלת ט, י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כחך, היינו על פי החכמה שהוא אותיות "כח מה" כמו שכתוב בתיקונים, וזה מורה על התחלת ההכרה שנקרא "מה".

"המליך אות יו"ד במעשה" פירושו, שיש צורך להביא לידי ביטוי את ה"אות יו"ד" במעשי האדם. דהיינו לעשותם בחכמה, וחכמה היא אותיות "כח מה", כלומר, להוציא אל הפועל את הכוחות הטמונים מן הכח [בחינת ה"מחשבה"] אל הפועל [בחינת ה"מעשה"]. שכן "כח" הוא היכולת [פוטנציאל] שיש באדם, כביאורו של המלבי"ם (בראשית מט, ג) "כחי וראשית אוני, כחי – הכח הפנימי, אוני – התגלות הכח לחוץ". והשילוב "חכ – מה", הוא "תחילת ההכרה" של האדם בכוחותיו [בחינת "מה"] והוצאתם מהכח אל הפועל.

אות יו"ד – ניצול הכוחות הנעלמים כדי לבנות את העתיד 

ה. מעתה מתחברים כל החוליות למערכה אחת.

האות יו"ד היא האות שנברא בה העולם הבא, והיא מרמזת על דברים עתידיים, מכיון שאות יו"ד היא הכח הפנימי שיש לכל אדם, אשר באמצעותו צועד הוא אל העתיד המבטיח, לחיי העולם הבא. ולכן האות יו"ד היא אמנם קטנה, אך היא מהווה את השורש והיסוד לכל שאר האותיות, וממנה נלמד כי הפוטנציאל הטמון באדם עשוי להביא לתוצאות כבירות ללא גבול, ובכוחו הקטן של האדם לפעול גדולות ונצורות.

וכנראה לכך התכוונו חז"ל באומרם "אל תיקרי יו"ד אלא יד, מלמד שזה הוא יד ושם טוב שעתיד הקב"ה ליתן להם לצדיקים לעולם הבא בירושלים ובבית המקדש", כי האות יו"ד היא בחינת "יד" – כלי עזר וסיוע לעולם הבא.

וזו גם הסיבה שהאות יו"ד היא "דבר נעלם", ומרמזת על הכוחות העלומים וטמונים באדם, על הפוטנציאל החבוי בתוכו.

ויתכן כי לכך התכוונו חז"ל כאשר היו מברכים האחד את חברו בברכה "עולמך תראה בחייך", כפי שמסופר בגמרא בברכות (יז,א) "כי הוו מפטרי רבנן [כאשר היו התלמידים נפרדים] מבי רבי אמי ואמרי לה מבי רבי חנינא אמרי ליה הכי, עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העולם הבא, ותקותך לדור דורים, לבך יהגה תבונה, פיך ידבר חכמות ולשונך ירחיש רננות, עפעפיך יישירו נגדך, עיניך יאירו במאור תורה ופניך יזהירו כזוהר הרקיע, שפתותיך יביעו דעת וכליותיך תעלוזנה מישרים, ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין". ופרש"י: "עולמך תראה בחייך – כל צרכיך תמצא", ובמהרש"א הוסיף: "עולמך תראה, עולם הזה, ואחריתך לחיי העולם הבא, דהיינו לימות המשיח". 

ומבואר בברכתם של החכמים שאיחלו זה לזה "עולמך תראה", שתזכה לראות את העולם הנעלם הגנוז בך, דהיינו את הכוחות הטמונים בכך – "בחייך", בעודך חי בעולם הזה, ואז אחריתך תהיה לחיי העולם הבא. כי כל אדם הוא "עולם מלא" (סנהדרין פרק ד משנה ה), עולם של יכולות ואפשרויות, עולם של כוחות ותכונות. ולכן בירכו החכמים איש את רעהו, בשעה שסיימו את הלימוד בבית המדרש, שכל אחד יזכה להוציא אל הפועל את הכוחות הנעלמים שבו, וינצל היטב את "עולמו" בעולם הזה, ואז יזכה לאחרית חיי העולם הבא.

ובשל כך האות יו"ד,שהיא האות העשירית באל"ף בי"ת, מסמלת את המספר עשר שהוא השלימות, משום שרק מיצוי כל הכוחות של האדם הוא המפתח אל השלימות.

ומעתה מבוארת צורתה של האות יו"ד בכתיבת סת"ם. לאות יו"ד יש שלשה "קוצים", האחד למעלה בראשה, השני למטה בתחתית רגל האות, והשלישי באמצע, בחלקה העליון של האות נוטה כלפי מטה. ונראה כי בכך נרמז תפקידה של האות יו"ד לחבר את העולמות – והיינו לנצל את הכוחות שבאדם בעולם הזה, כדי לבצר את עתידו בעולם הבא. לחבר את הווה והעתיד, לחבר בין הפוטנציאל והמחשבה לבין המציאות והמעשה. ולפיכך בצורת האות יו"ד יש "קוצים" בכל חלקיה, סימן לחיבור שמחברת האות יו"ד.

ומובן מדוע חסרון, אפילו של "קוצו של יו"ד" מהווה פסול בכל הספר תורה, משום שאם אינו מנצל את כל הכוחות, הרי זה פסול. אל ידמה האדם בנפשו שיתכן לוותר או לא לנצל את כל הכשרונות ופוטנציאל שלו לעבודת ה', כי אפילו "קוצו של יו"ד", החלק הקטן ביותר של הכוחות הטמונים בו, צריך להיות מנוצל כראוי.

חודש אלול ומזל בתולה – הזמן המיוחד לגלות את הכוחות הטמונים באדם

ו. נמצא שבחודש אלול מוטלת על האדם החובה להגשים את יכולותיו, ולהוציא את האות יו"ד שהיא הכח היסודי הנעלם, אל הפועל. והיינו "להמליך" את המרומז באות יו"ד, ליישם בפועל את הכח הכמוס באדם, ולהוציא את המחשבה לעולם המעשה.

ונראה כי ענין זה נרמז במזל החודש, בתולה, שהרי שנינו "אין אשה אלא לבנים" (תענית לא,א). בבתולה טמון הכח ללדת בנים, ומעלתה בעתיד הצפוי לה, מימוש הפוטנציאל שבה. מזל חודש אלול, רומז איפוא, על עבודת החודש, לגלות את הכוחות הטמונים באדם ולהגשימם.

ומעתה נבין את טעם אמירת מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" בימי חודש אלול, ויש שנתנו רמז לכך מהפסוק "לולא האמנתי לראות" שבמזמור זה – "לולא" אותיות "אלול". והנה בגמרא (ברכות ד, א) דרשו: "למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו, שמא יגרום החטא". אך עדיין לא מובן מדוע חשש דוד המלך, והרי לא חטא. וצריך לומר שחששו נבע שמא לא יזכה לנצל את הכוחות הטמונים בו, שמא לא ישכיל להוציא אל הפועל את היכולות שלו, ומי  שאינו מנצל את הפוטנציאל שלו, דבר זה עצמו לחטא יחשב, ומכך חשש דוד המלך. ואם כן מבואר היטב, כי בחודש אלול אומרים את מזמור לדוד ה' אורי וישעי, כדי לומר את הפסוק "לולא האמנתי", ולהתבונן במרומז בו – גודל החובה לגלות את הכוחות הטמונים באדם, שהיא מהות חודש אלול.

ומכאן נוכל להוסיף בטעם היות ימי חודש אלול ימי רצון, וכפי שהסמיכו את הפסוק "אני לדודי ודודי לי", ראשי תיבות אלול, לומר שימים אלו הם ימי קירבה ורצון בין בורא עולם לעם ישראל, רק אם האדם יגלה את כל הכוחות הטמונים בו בשיעור של "אני לדודי", דהיינו ניצול מירבי של כל אישיותו ותכונותיו לעבודת הבורא, או אז "דודי לי", יזכה לקירבת אלקים ויזכה בדין. וכעין דבריו של השפת אמת (שופטים תרל"א) שחודש אלול "הוא עת רצון באדם שיוכל לקרב עצמו לדבק בהקב"ה בפנימיות הלב, כי הקב"ה מלא רצון, ורק מי שזוכה יוכל להתקרב אליו, כי כמים הפנים וכו', וכפי התעוררות רחמים בלב על עצמו, איך שיש בו נקודה קדושה מהקב"ה ונטבע בחומר וגשמיות, וכפי התעוררות בלבו, ככה מתעורר עליו רחמים רבים בשמים גם כן". הקירבה והדבקות המירביים להקב"ה אפשרית רק כאשר האדם מנצל את כל כוחותיו לעבודת הבורא, וזוהי עבודת "אני לדודי" של חודש אלול.

הזרעים של תכונת החודש ומזלו נזרעו כבר בבריאת העולם. בכ"ה באלול נברא העולם, דהיינו, נבראה בריאה מופלאה שנטמנו בה כוחות שיש לנצלם. ומאז, בחודש שבו נברא העולם והושמו הכוחות בנבראים, עליהם למצות את כוחותיהם הפנימיים ולנצלם עד תום.

ראש השנה למעשה בהמה

ז. על פי זה גם מבוארת קביעות ראש השנה למעשר בהמה בראש חודש אלול, כמו שכתב השפת אמת (אלול תרמ"ב) "מו"ז ז"ל [החידושי הרי"ם] אמר רמז על אלול (תהלים ק, ג) לא אנחנו הקרי והכתיב לו [וביחד הם אלול], על ידי שלא אנחנו, ומבטלים עצמנו, לכן לו אנחנו עמו וצאן מרעיתו, שאמרו אחד באלול ראש השנה למעשר בהמה". 

מצות מעשר בהמה היא מצוה שבה ניתן העשירי קודש לה'. והלימוד מכך הוא, להקדיש לה' את כל הכוחות, בבחינת "לו אנחנו עמו" כצאן הסמוך ובטוח על הרועה. ולכן זמנה של המצוה בחודש שבו המליך הקב"ה אות יו"ד, במובן זה שבחודש אלול כל מרצו של האדם וכוחותיו צריכים להיות מוקדשים לגילוי הכוחות הפנימיים שבו.

חודש אלול הוא איפוא החודש שבו האדם מקדש את כל הכוחות הטמונים בו בקדושת "עשירי קודש" לה', ולכן בחודש זה מצות מעשר בהמה [ויש להוסיף כי ענין זה נרמז בעצם המעשר – שהוא אחד מתוך עשר, ועשר בגימטריא יו"ד].

שבט גד – הוצאה מהכח אל הפועל

ח. שבט גד היו גיבורי חיל מכח ברכת יעקב אבינו (בראשית מט, יט) "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב". ואמרו במדרש (במדבר רבה ב, ב) "על דגלו של גד היה מצוייר הרבה צורות אנשים מזויינים שהולכים למלחמה, כמו שנאמר גד גדוד יגודנו". וברש"י (דברים לג, כ) ביאר את האמור על שבט גד "וטרף זרוע אף קדקד – הרוגיהם היו ניכרין חותכים הראש עם הזרוע במכה". ובספר שבטי ישראל (עמ' 354) ביאר את משמעות ענין זה, שביקשו להראות בכך את התנגדותם היסודית למושג הפרדת מחשבת המוח מפעולות הגוף. 

כלומר, תכונתם של בני שבט גד "טרף זרוע אף קדקוד", פירושה קשר מושלם בין המוח [קדקוד] לגוף [זרוע], דהיינו חיבור בין הזרוע שהיא כנגד הלב  "שהוא עיקר התאוות והמחשבות" (שו"ע הלכות תפילין, או"ח סימן כה סע' ה), לבין "הנשמה שהיא במוח" (שו"ע שם). וזוהי עבודת האדם – לחבר ולאחד את כל הכוחות שבו לעבודת ה'.

ומעתה מבואר היטב הקשר של שבט גד לחודש אלול והאות יו"ד, וכפי שהבאנו לעיל [אות ה] את דברי רבי צדוק הכהן, שהאות יו"ד היא המחברת בין המחשבה למעשה, וגורמת למעשה שיהיה בחכמה. וענין זה הוא מהות חודש אלול – חיבור המחשבה למעשה, והוצאת הכוחות הטמונים באדם מהכח אל הפועל, ממחשבה למעשה.

וממוצא הדברים יבואר עניינה את תקיעת השופר בחודש אלול, וכידוע עיקר תקיעת השופר לא נועדה לשמיעת עצם הקול, אלא לתוצאת הקול – ההתעוררות לחזור בתשובה ולתקן את המעשים בפרוס ימי הדין. כלומר, עיקר עבודת השופר היא החלק הפנימי, וכאמור לעיל, זוהי עבודת חודש אלול, לגלות את הכוחות הפנימיים שבלב האדם, על מנת להשתמש בהם לשם שמים.

*

דא עקא, בדברי מדרש אותיות דרבי עקיבא שהבאנו לעיל [אות ב] מבואר שהאות יו"ד מסמלת גם את היצר הרע. ולכן כאשר באה האות יו"ד וביקשה שהקב"ה יברא את העולם בה, השיב לה הקב"ה שלמרות כל התכונות המצוינות של האות יו"ד, אך מכיון שתכונות אלו הם רק "בכח", וכל עוד לא הוגשמו "בפועל" אינם מגיעות לתכליתם, הרי שיש לחשוש ליצר הרע העובד ללא לאות להפריע לאדם למלאות את תפקידו בעולם לנצל את הכוחות האצורים בו, ולכן חובת האדם לעמול קשות להסיר את המפריעים לו למלא אחר חובתו לנצל את כל כוחותיו ויכולותיו למען שמו באהבה.