חודש חשון
שמחה פנימית
א. לפי סדר י"ב לשונות השמחה המכוון כנגד חודשי השנה, נמצא שהחודש השני, חודש חשון, מכוון כנגד "שמחה" שהוא השני בי"ב לשונות השמחה, ויש לבאר מדוע מודגש ענין שמחה דווקא בחודש חשון.
שם החודש – "חשון" אינו נזכר בתנ"ך, שכן בתורה לא נזכרו שמות החודשים אלא "החדש הראשון", "החדש השני", זכר ליציאת מצרים, כדברי הרמב"ן על התורה (שמות יב, ב). שמות החודשים תשרי חשון וכו' הם שמות בבליים שהביאו עמם בני ישראל כשחזרו מגלות בבל (ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ב). יחד עם זאת, חודש חשון נזכר בנביא (מלכים א ו, לח) בשם "ירח בול", ופירש רש"י: "הוא מרחשון, שהעשב בלה בשדה, ובוללין לבהמה מן הבית".
ובביאור השם "מרחשון" הביא השדי חמד (אסיפת דינים, מערכת חתן וכלה אות כג) שהוא מלשון "מרירות" בגלל הצרות שאירעו לעם ישראל בחודש זה: [א] ירידת המבול התחילה החודש זה. [ב] פטירת אמותינו שרה (אסתר רבה ז, יא: "במרחשון זכות שרה אמנו שבו מתה") ורחל שנפטרה בי"א בחשון. [ג] חלוקת המלכות בין יהודה לישראל, ותחילת מלכות ירבעם בן נבט, כדברי הכתוב (מלכים א, יב,לב-לג) "ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש כחג אשר ביהודה וגו', בחודש אשר בדא מלבו ויעש חג לבני ישראל". ומתוך כך הביא השדי חמד שיש מקומות שמדקדקים ומקפידים לא לעשות חופה בכל חודש מרחשון, מאחר וראוי לערוך שמחת נישואין בחודש שיש בו סימן ברכה, ואילו חודש זה נקרא "מרחשון" מלשון מרירות ואין זה סימנא טבא.
וכעין זה כתב בספר בני יששכר (מאמרי חודש מרחשון, מאמר א) וז"ל: "שמעתי מפי כבוד אדמו"ר הרב הקדוש מהרמ"מ [רבי מנחם מנדל מרימינוב] זצוק"ל אשר עינינו רואים, כל הגזירות המתחדשות על שונאי ישראל מן המלכויות וכן נתינת המסים וארנוניות, התחלתן תמיד מן מרחשון. ואמר הטעם, שבחודש הזה הייתה המרידה במלכות בית דוד וימליכו את ירבעם (מלכים ב, יז כא) ויעש ירבעם את החג בחודש השמיני, החודש אשר בדא מלבו (מלכים א, יב, לג) – בו"ל וגו', על כן גזירת המלכויות במרחשון". ומבואר כי חודש מרחשון הוא שורש לדברים רעים שאירעו לעם ישראל.
מכל זה נוצר רושם כי אדרבה, בחודש חשון נעדרת השמחה, ואת מקומה תופסת המרירות. ואם כן, צריך ביאור מדוע בי"ב לשונות השמחה, מכוון חודש זה כנגד ענין ה"שמחה".
ומאידך יש להבין, אם חודש חשון הוא חודש של שמחה, מדוע אין בו יום טוב.
בנין בית המקדש הסתיים בחודש כסלו וחנוכתו נדחתה לחודש תשרי חודש כסלו כנגד מנשה או נפתלי
ב. בנין בית המקדש הראשון הסתיים בחודש חשון, אולם חנוכתו נדחתה לחודש תשרי, שנה לאחר מכן, כדברי חז"ל (ילקוט שמעוני מלכים רמז קפד) "משנעשה הבית בירח בול (מלכים א ו, לח), נעשה נעול י"ב חדש… והקב"ה חשב לערב שמחת בית המקדש בחדש שנולד בו אברהם (מלכים א ח, ב) בירח האיתנים, זה חדש תשרי. וכיון שנפתח בחדש מועדות והקריב הקרבנות וירדה האש אמר הקב"ה עכשיו נשלמה המלאכה, שנאמר (מלכים א ז, נא) ותשלם כל המלאכה, ועל זה נאמר (תהלים צב, ו) עמקו מחשבותיך". ויש לתמוה, אם חודש חשון הוא חודש שבו מתגלה לשון "שמחה", מדוע נדחתה שמחת חנוכת בית המקדש מחודש זה לחודש תשרי, קרוב לשנה ממועד סיום הבנייה, וכי לא מתאים היה לערוך את שמחת חנוכת בית המקדש בחודש השמחה.
בספר בני יששכר (מאמרי חודש מרחשון, מאמר א) מובא שלפי סדר י"ב השבטים על פי דגליהם המכוון כנגד חודשי השנה, חודש חשון הוא כנגד שבט מנשה. ואילו בסידור בית יעקב כתב היעב"ץ שחודש חשון הוא כנגד שבט נפתלי. ויש לבאר מהו הקשר בין ענין השמחה שבחודש חשון לבין שבט מנשה [לפי הבני יששכר] או לשבט נפתלי [לפי היעב"ץ].
בספר היצירה (פרק ד) נאמר: "המליך אות נ' בריח, וקשר לו כתר וצירפן זה בזה, וצר בהם עקרב בעולם וחשון בשנה ודקין בנפש זכר ונקבה". ובספר ליקוטי אמרים (אות טז) מובאים דבריו של רבי צדוק הכהן מלובלין: "המליך אות נ' בריח, שאות נ' הוא רמיזת הנפילה והשבירה כמו שאמרו בפרק קמא דברכות (ד, ב) רק מכל מקום ריח נשאר, ולכך צר בו חשוון בשנה, שמעצרת ועד החג הוא זמן שמחה דמביאין ביכורים וקורין, ומהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא (ביכורים פרק א משנה ו), ובחשון נשאר עדיין הריח והרשימה מן השמחה". ודברים אלו סתומים, ויש לבאר מהי בחינה זו של "ריח" ומה משמעות האות נ' – וכיצד מתקשרים הדברים לשמחה – ולחודש חשון.
*
שמחה – פנימית מהלב והיא "שלמות הנפש"
ג. בביאור הדברים נתבונן מהי השמחה האמיתית, ומה הם דרכי השגתה.
במאמר הקודם [תשרי – ששון] הבאנו את דברי המפרשים שהבדילו בין ה"שמחה" שהיא שמחת הלב הפנימית לבין ה"ששון" שהוא הגילוי החיצוני של השמחה. וכדבריו של רבנו יונה בפירושו לספר משלי (כא, טו) שמדרגת ה"שמחה" גדולה יותר מה"ששון", וז"ל: "ומידת השמחה, התעורר הלב והתפשט את הרוח על מצוא חפצו, והיא יותר מן הגילה והמשוש, כאשר יוכיחו הכתובים". בשמחה הפנימית מתגלה שמחת הנפש, וזוהי השמחה האמיתית, ומכאן שגדולה השמחה הפנימית מהששון החיצוני שלא בהכרח מגיע ממעמקי הפנימיות.
ואכן השמחה היא שלימות הנובעת מעומק פנימיות הלב, וכפי שכתב המהר"ל (באר הגולה, הבאר הרביעי) וז"ל: "כי השמחה הוא מצד הנפש, כי השמחה הוא כאשר האדם הוא בשלמותו ואין שלימות רק אל הנפש ולא אל הגוף החומרי, מצד שהגוף החומרי הוא בכח ולא בפועל ואין בו שלימות כלל במה שאינו בפועל ויש לו כבידות הטבע, ואדרבא מצד הגוף החומרי שהוא בכח ימצא התוגה. ולפיכך כאשר האדם מרקד יש בו השמחה יותר, כי הנפש בשלמות כחה ואז נמצא השמחה".
לפי זה מבאר המהר"ל (נצח ישראל פרק כג) את מאמר חז"ל (ברכות לא, א) "אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה – כי על ידי השמחה שהיא שלימות הנפש, ועל ידי זה השכינה שורה עליו, והוא עם השי"ת".
ומשמו של רבי נחמן מברסלב מובא ש"עיקר השמחה הוא בלב, ואי אפשר ללב לשמוח עד שיסיר עקמימות שבלבו". ורבי אורי מדובינסקי היה אומר כי "בשמחה אותיות מחשבה, שמחה ללא מחשבה – הוללות (פתגמים נבחרים, עמ' שטו-שטז).
"מרחשין שפוותיה" – עבודת הלב בחודש חשון נמשכת
מתוך עבודת המעשה של חודש תשרי
ד. לפי האמור, נמצאנו למדים כי "אשר ברא ששון ושמחה", פירושו בריאת שלימות המושתתת על ששון חיצוני המביא לשמחה פנימית, ודווקא בסדר זה: קודם כל פעולות "ששון" חיצוניות, כדי שעל ידי כך תקנה ה"שמחה" שביתה בלבו, ותהפוך לקניינו הפנימי של האדם, כדבריו הידועים של ספר החינוך "כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (מצוה טו; מצוה צה). ולמהלך זה רומז סדר החודשים תשרי וחשון – באופן של ששון [תשרי] הקודם לשמחה [חשון].
וביאור הדברים: חודש תשרי, מלא וגדוש בפעולות ומעשים של מצוות. תקיעת שופר, תענית יום כיפור ועשיית תשובה, מצוות הסוכה והלולב, ומצות השמחה בסוכות ובשמיני עצרת. סדר הימים הנוראים עמוס במעשים שהם "פעולות חיצוניות", האמורות לעורר את פנימיות לב האדם לעבודת בוראו – והיינו בחינת "ששון", של פעולות ומעשים חיצוניים. לפיכך, לאחר מכן מגיע חודש חשון שהוא בבחינת "שמחה", המורה על פנימיות הלב. כלומר, בחודש זה על האדם להפנים את כל הפעולות החיצוניות של חודש תשרי בלבו, כדי להמשיך את השפעת פעולת המצוות לכל השנה, ובכך להגיע אל השלימות. ההפרדה בין המעשים החיצוניים, הנקראים "ששון" לבין העבודה הפנימית ורגשות הלב, הנקראת "שמחה", נועדה לאפשר לאדם את יישוב הדעת הנדרש להפנמת תוכן המעשים החיצוניים, בכדי שיוכל להמשיך ולעבוד את הקב"ה גם בימי שיגרה שאין בהם ציוויים מיוחדים, בימי חול כבימי מועד.
ובשם רבי ישראל מרוזי'ן מובא (בספר צמח לצדיק) כי שם החודש "מרחשון" נובע מלשון הגמרא (חגיגה ג, א) "מרחשין שפוותיהו", דהיינו שפתיים הנעות מעצמן. משל למה הדבר דומה, כאשר אדם יוצא מבית הכנסת לאחר תפילתו, פיו עדיין ממלמל זמירות ופיוטים מתוך הרגל להמשיך בתפילה שבה התחיל בבית הכנסת. כך גם בחודש מרחשון, לאחר שבחודש תשרי עסוקים בתפילה בתורה ובמעשים טובים, שפתותיו מרחשות כאילו מעצמן בדברים אלו מאחר שנתרגל בזה. והיינו כאמור, העבודה ב"ששון" שנעשתה בחודש תשרי, במעשים חיצוניים, מחלחלת וחודרת לעמקי הלב, עד לגיבוש ה"שמחה", שהיא העבודה מתוך פנימיות הלב. וכאשר העבודה נובעת מהכרה פנימית, היא נעשית בכל תנאי ובכל מצב.
ובאופן דומה אמר רבי אהרן מבעלזא, כי השם "מר" אינו מורה על מרירות, אלא על חשיבות, כי "מר" בלשון הקודש הוא מלשון חשיבות – "מר דרור" (שמות ל, כג). ונקרא כן, מאחר ונסמך לחודש תשרי אשר בו חלים הימים הנוראים, או בגלל שעדיין השפתים רוחשות מתפילות הימים הנוראים, ונמצא איפוא, שסמיכותו של חשון לחודש תשרי הופכת אותו להיות חודש חשוב.
אמור מעתה: בחודש תשרי הבשילו התנאים מאפשרים לאדם להמשיך בעבודתו ביתר שאת וביתר עוז, כאשר נכנס לימי השיגרה והחולין בחודש מרחשוון, ונוצרו האפשרויות למזג את עבודתו החיצונית עם עבודתו הפנימית ולהשיג את השלמות.
חודש חשון משלים את חודש תשרי.
ובשפת אמת (פרשת נח, תרנ"ב) מובא: "ולבני ישראל נתן הקב"ה תורה ומצוות לעמוד על ב' הבחינות, תורה היא הפנימיות, ומצוות במעשה". נמצא לפי זה, שלאחר עבודת ה"מעשה" בקיום המצוות המעשיות בחודש תשרי, באה העבודה הפנימית בתורה בחודש חשון, והדברים משלימים זה את זה.
עבודת השמחה – ממתיקה את מרירות החודש
ה. נמצא כי לעומת המרירות שיש בחודש מרחשון, בגלל ירידת המבול, פטירת אמותינו שרה ורחל, וחלוקת המלכות בין יהודה לישראל, ואף הגזירות על ישראל תחילתם בחודש זה, כפי שהבאנו לעיל [אות ב]- ניתנה לחודש חשון בחינת השמחה בעבודה פנימית, שבכוחה ניתן להמתיק את מרירות החודש.
וכעין דבריו של האדמו"ר מאלכסנדר בספרו ישמח ישראל (ר"ח מרחשון, אות ב) "נקרא חודש זה "מר-חשון" שממתיק מר במר, והיינו כשהאדם משים אל לבו רוב מרדיו ופשעיו, ולפני מי חטא, וכמה רע ומר למי שעובר רצון השי"ת, ונפשו מרה לו מאד על זה, ונדמה לו שחלילה אפס תקוה. עצתו אמונה שיחזק עצמו ויראה בגודל רוממתו יתברך שמו, שהוא טמיר ונעלם בלי חקר. ויחזיר המלוכה לחי העולמים, למלך מלכי המלכים הקב"ה בבחינת "הדר מרי שמיא", כמו שאמר הרבי מלובלין זצללה"ה זי"ע על פיוט אקדמות "הדר מרי שמיא", שיהדר ויחזיר המלוכה למרי שמיא, והיינו שידע ידיעה אמיתית שהוא משגיח על כל בשמים ובארץ בהשגחה פרטית וכו'. וזהו שממתיק מר – מרירות נפשו, במר – במה שמהדר ומחזיר המרות והמלוכה למרי שמיא".
ולמדנו מדבריו כי את מרירות הנפש, דהיינו את המצב של ירידה רוחנית העלולה להתהוות בחודש חשון, לאחר סיומם של ימי המועדים בחודש תשרי – יש להמתיק על ידי חזרה להכרה בבורא עולם, בחיזוק העבודה הפנימית בלב. ולפי האמור לעיל, ההסבר לכך הוא, שבחודש חשון מודגשת השמחה הפנימית, במטרה להמשיך את קדושת חודש תשרי בימי החולין. ולכן דווקא חודש מרחשון הוא חודש של שמחה – בבחינת "זה לעומת זה": כדי להמתיק את המרירות שבחודש זה, יש לגלות בו את השמחה הפנימית, שהיא עבודת חודש זה, הממשיך ומשלים את עבודת חודש תשרי.
חנוכת בית המקדש – בצירוף שלימות הששון החיצוני עם השמחה הפנימית
ו. לאור המבואר נבין מדוע למרות סיום מלאכת בנין בית המקדש בחודש חשון – נדחתה חנוכתו לחודש תשרי "שנולד בו אברהם".
השלמת בנין בית המקדש בארץ ישראל והשראת השכינה בו, היא נקודת של שלימות בבריאה, בהתאחדות קודשא בריך הוא ושכינתיה ועם סגולתו, במקום המובחר ביותר עלי אדמות – בבית המקדש. ועל כן מובן מאליו, שמועד חנוכת בית המקדש, אף הוא יהיה בזמן המושלם ביותר, כאשר השמחה מתגלה בשיא שלימותה, וכמאמר חז"ל "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה" (שבת ל, ב).
והנה כפי שנתבאר לעיל, השמחה החיצונית ["ששון"] שבחודש תשרי אינה גילוי שלם כל עוד לא באה מתוך שמחה פנימית ["שמחה"]. וכמו כן לאידך גיסא, השמחה הפנימית אינה דבר שלם כל עוד לא באה לידי ביטוי בשמחה חיצונית. שלמות השמחה היא בצירוף שלמות הששון החיצוני עם השמחה הפנימית. ולכן כאשר נשלמה מלאכת בניית בית המקדש בחודש חשון, שבה התגלתה השמחה הפנימית, עדיין לא הגיעה השמחה לשלימות, והוצרך הקב"ה להמתין ולחנוך אותו רק בחודש תשרי שאחריו, כדי שלשמחה הפנימית של חודש חשון תצורף השמחה החיצונית של חודש תשרי – ואז כשתגיע השמחה לשלימות, יוכל להיחנך בית המקדש.
ויתכן כי ענין זה ביקשו חז"ל ללמדינו באומרם שחנוכת בית המקדש נדחתה ל"חודש שנולד בו אברהם". אברהם אבינו מסמל את השפעת האמונה בעולם בשלימות הכוללת הכרה פנימית ומעשים חיצוניים. שהרי "מהיכן למד אברהם את התורה, אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה" (ב"ר סא, א). אברהם אבינו הגיע מעצמו להכרת הבורא מתוך הרגשה פנימית. ויחד עם זאת, לא הסתפק רק בהכרה פנימית, אלא פעל במעשים, וכיתת את רגליו ממקום למקום כדי להפיץ את האמונה בכל שדרות הציבור, כדברי הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פ"א ה"ג) "והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלו-ה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר (בראשית יג, ד) ויקרא שם בשם ה' אל עולם".
דחיית חנוכת בית המקדש לחודש שנולד בו אברהם אבינו, אשר גילם את שלימות העבודה, בפנימיות ובחיצוניות – נועדה להדגיש את שלמות העבודה הנדרשת מבניו, וללמדם בשעה שחונכים את המקום המרכזי של עבודת השי"ת בכל העולם כולו, כי עבודת ה' בדרגת השלימות פירושה צירוף ההכרה הפנימית עם המעשים החיצוניים. לפיכך הזמן המתאים ללימוד זה הוא חנוכה בחודש תשרי הבא לאחר השלמת הבנין בחודש חשון – דהיינו צירוף שני כוחות השמחה גם יחד, כח השמחה הפנימית של חודש מרחשון, שבו הסתיים בנין הבית, עם כח הששון החיצוני של חודש תשרי הבא אחריו.
שמחת הנישואין – שלימות; ולכן יש הנמנעים מלישא אשה במרחשון
ז. שמחת הנישואין היא שמחת שלימות האדם, כמאמר הגמרא (יבמות סב, ב) "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה". ועוד נאמר (שם סג, א) "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם".
ובשעת הנישואין מצוה לשמח את החתן והכלה במעשה, וכדברי חז"ל (ברכות ו, ב) "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר (ירמיה לג, יא) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות", והביא הטור (או"ח סי' שלח סע' ב) בשם האבי עזרי כי אין שמחת חתן וכלה אלא בכלי שיר. ובמסכת כתובות (יז, א) מסופר על חכמי ישראל שיצאו מגדרם כדי לקיים מצות שמחת חתן וכלה: "אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה. רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת [רש"י: שלש בדין זורק אחת ומקבל אחת]. רב אחא מרכיב לה [את הכלה] אכתפיה ומרקד".
בשמחת נישואין אין די איפוא בשמחה פנימית, ויש צורך בביטוי חיצוני של השמחה חיצונית.
וכנראה בשל כך יש הנמנעים מלישא אשה בחודש חשון, שהרי חודש זה עיקרו שמחה פנימית, ואילו לצורך שמחת השלימות של חתן וכלה יש צורך בשמחה מושלמת המאחדת בין הפנימיות והחיצוניות, ואין די בשמחה פנימית גרידא.
חודש חשון – כנגד מנשה וכנגד נפתלי
ח. ממוצא הדברים יבואר מדוע חודש חשון הוא כנגד שבט מנשה, על פי דברי הבני יששכר (חודש חשון, מהות החודש אות ו) ש"מנשה" הוא אותיות "נשמה". והדברים מתאימים למבואר לעיל, שהרי עיקר עבודת חודש חשון היא השמחה הפנימית, בבחינת הנשמה שהיא פנימיות האדם.
אך יש להוסיף בביאור הדברים על פי מה שהרחבנו בספרנו רץ כצבי (חלק א מאמר ב) בביאור תכונתם של בני שבט מנשה העולה מדברי הנצי"ב, שציין מחד גיסא (העמק דבר, בראשית מח, יד) כי "לא היה אפרים קודם למנשה אלא בעניינים רוחניים, מה שלמעלה מהליכות עולם הטבע, אבל בהליכות עולם היה מנשה קודם וגדול מאפרים". ועוד כתב הנצי"ב (שם פסוק כ) ש"אפרים היה גדול בתורה ודבק לאלוקיו, ומנשה בהליכות עולם ועוסק בצרכי ישראל". ברם מאידך כתב הנצי"ב (דברים ג, טז) שבני שבט מנשה, היו "גדולי תורה וראשי ישיבות", ומשום כך שתלם משה רבנו עם בני גד ובני ראובן.
וביארנו את כוונת הנצי"ב, שאמנם אפרים היה גדול יותר בתורה ממנשה, אך גדלות זו היתה אך ורק בתורה, ולא היה מעורה בהליכות עולם. אולם גדלותו של מנשה היתה, שגדלותו בתורה היתה במה שהגדלות בתורה היתה מתוך מעלתו בהליכות העולם. ובזה מוסבר מדוע "מנשה" בחילוף אותיות מורה על "נשמה", כי כשם שהנשמה היא דבר נסתר שאין רואים אותה, כך עבודת הקודש של מנשה, הגדול בתורה גם בשעה שהיה "המליץ" העסוק בהליכות עולם, גם היתה נסתרת.
נמצא כי מנשה מגלם את השלימות, המורכבת ממיזוג הכרה פנימית של גדלות בתורה עם מעשים חיצוניים בהליכות העולם ובצרכי ישראל. ובחינה זו מתאימה עם עבודת חודש חשון, אשר באמצעותה ניתן למזג את העבודה החיצונית של ה"ששון" שנעשתה בחודש תשרי, עם עבודת ה"שמחה" בלב פנימה של חודש חשון.
ואף בתכונת בני שבט נפתלי מצאנו את ענין השמחה בשביעות הרצון, כדברי הספרי בפרשת וזאת הברכה: "נפתלי שבע רצון – מלמד שהיה נפתלי שמח בחלקו בימים ובדגים וכפניות". והיינו דברי היעב"ץ שחודש חשון הוא כנגד שבט נפתלי.
מרחשון – כנגד חוש הריח שהוא דבר רוחני
ט. לעיל [אות ב] הבאנו את דברי ספר היצירה "המליך אות נו"ן בריח, וקשר לו כתר וצירפן זה בזה, וצר בהם עקרב בעולם וחשון בשנה". ודברים אלו מבוארים על פי דברי הבני יששכר, שחודש זה מתייחס לשבט מנשה, שאותיותיו "נשמה", הרומזת לריח שכל מהותו היא רוחנית, כדברי חז"ל (ברכות מג, ב) "מנין שמברכין על הריח, שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח". ובביאור הדברים כתב השם משמואל (פרשת נח תרע"ד, ד"ה בספר יצירה) וז"ל: "ענין ריח הוא פנימיות של דבר שאיננו נראה לחוש הראות, אלא שחוש הריח מריח מה דהוא תחות כנפא דלבושא [גם דבר הנמצא מתחת לכנפי הבגד]. ועל כן המשכיל על העתיד נקרא גם כן מריח, שהרי העתיד הוא מכוסה תחות כנפא דלבוש ההוה, ואין נופל בו חוש הראות אלא חוש הריח". כלומר, חוש הריח כל מהותו היא פנימית – רוחנית.
ומעתה מובן מדוע חודש חשון שמהותו עבודה פנימית רוחנית שייך לחוש הריש שכל מהותו פנימית רוחנית.
ואת הקשר לאות נו"ן ביאר השם משמואל (פרשת בראשית, ר"ח מרחשון תרע"ב) וז"ל: "דידוע ד"סור מרע" הוא כלל מצוות לא תעשה, "ועשה טוב" הוא כלל מצוות עשה, ושורשם הוא יראת ה' ואהבת ה', טהרה, וקדושה, כי טהרה היא ב"סור מרע" כמו שכתוב טהר ידים יוסיף אומץ, וקדושה היא ב"עשה טוב" כמו שאנו מברכים על כל המצוות אשר קדשנו במצוותיו וציונו. והנה אות נו"ן כפופה מתייחסת ליראת השם כידוע לחכמי האמת. ועל דרך הפשוט היא מרמזת שיהיה כפוף להשי"ת. ובש"ס שבת (קד,א) נאמן כפוף נאמן פשוט, והוא טהרת הלב מגסות הרוח ומאהבות חיצוניות. ולפי הנ"ל יובן שהוא ענין חודש מרחשון. והנה בשלהי סוטה (מט, א) טהרה בטלה טעם וריח וכו', דטהרה מביאה ריח טוב. ומעתה יובנו דברי ספר יצירה המליך אות נו"ן בריח, כי הריח תלוי באות נו"ן וכנ"ל".
כדי להגיע ל"ריח" האמיתי שהוא כאמור רוחני במהותו, על האדם להתאמץ בעבודת ה' מתוך הכנעה וטהרת הלב, וכאמור לעיל, זוהי עבודת חודש חשון, עבודת השמחה הפנימית בלבו של האדם.
ומכאן פתח נוסף להבנת המאורעות המרים שאירעו בחודש חשון – ושעל שמם נקבעה המרירות בשם "מרחשון", וכפי שמבאר השם משמואל בהמשך דבריו: "והנה נו"ן היא אות רומזת על נפילה כאמרם ז"ל (ברכות ד, ב) מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל דכתיב נפלה לא תוסיף וגו'… כי צורת החודש הזה בגשמיות התחלת ימי גשמים שאין דעתן של בריות נוחה וגשם דולף טורד והעלה נבל ונופל, ונקרא מקודם חודש בול שבלה הכל (עי' ירושלמי ראש השנה דף ו ע"א). וכמו בגשמיות כן ברוחניות מעותד חודש זה לנפילה, ועל כן הייתה אז תחילת נפילת עשרת השבטים בימי ירבעם שחידשו חג בחודש הזה, ומזה נסתעפו כל הגזירות בגלות כנ"ל. אך אין זו נפילה בהחלט, דכמו בגשמיות שהנפילה של החודש הזה שהיא התחלת ימי הגשמים היא חיים לעולם, ובסיבת הנפילה יתחדשו פני האדמה לעשות ענף ולשאת פרי. כן כל נפילת הרוחניות היא בסגנון זה. ואף שאין איתנו יודע איך הוא זה, לעתיד כשיתגלה כבוד ה' ומלאה הארץ דעה את ה' אז כל אחד יראה בעיניו את כל הטובה שהייתה טמונה בנפילה, ושלא היה אפשר לבוא לכל הטובה הגדולה והיתירה אלא על ידי הנפילה… וכל מה שסבלו ישראל הוא דבר נקל וקל לעומת רב וגודל הטובה העתידה, ואילו היו יודעין זה מראש היו מתאוין לזה, כמו שמתאוין ומתפללין על הגשמים, אלא שהיה טמון ומכוסה, ומכל מקום המשכיל ירגיש בחוש הריח את העתיד, וזה שאמר שחודש זה נבנה מצירוף נו"ן בריח כנ"ל".
ומבואר בדבריו הנפלאים כי הסמליות שבחודש חשון מתחילה עונת הגשמים, יש בה כדי ללמד שבדומה לגשמים שבעת ירידתם לא ניכרת התועלת הצומחת מהם, ואדרבה, הם מהווים מטרד. כן הנפילה המתבטאת באות נו"ן, שהחלה עם התפלגות המלכות בעם ישראל ונמשכת עד היום, איננה נפילה במהותה, אלא נועדה להיות כקרש קפיצה לעליה. אמנם ההתבוננות בענין זה עמוקה עד מאד, ורק כאשר האדם מביט על כל דבר בפנימיותו ובתכליתו, הבטה שהיא פועל יוצא של חוש הריח, יוכל לראות את האור בקצה המנהרה, ולהתחזק באמונה שהנפילה אינה אלא הכנה לתקומה.
ומעתה עולים כל הדברים בקנה אחד: ייחודו של חודש מרחשון בעבודת השמחה הפנימית המתעוררת בלבו של האדם, עבודה הבאה מתוך הכרה עמוקה, שהיא בחינת "חוש הריח" הנובע מחלקו הרוחני של האדם. ובהכרה זו נרכשים הכלים להבין שגם "נפילה" יכולה להיות בפנימיותה, שורש לצמיחה.
חשון – שמחה ב"ראש חודש" גם ללא שמחת המועדים
י. אך עדיין נשאלת השאלה, מאחר וחודש חשון הוא חודש של עבודת השמחה – לכאורה מתאים היה שתחול בו שמחה, ומדוע לא חל בו אף אחד ממועדי השנה.
אולם התשובה היא, שגם בחודש חשון חל יום טוב – הלוא הוא "ראש חודש", כי ראש חודש הראשון של השנה הוא בחודש חשון [בחודש תשרי אין ראש חודש, אלא ראש השנה, כמבואר בספרנו רץ כצבי חלק א מאמר א] – ואף "ראש חודש" נחשב ל"יום טוב", כדבריו של השם משמואל (פרשת נח ור"ח מרחשוון, תרע"ז) "והנה ראש חודש הוא יום טוב של דוד המלך ע"ה שכל עניינו בתשוקה עזה, כמ"ש (תהלים סג, ב) צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, וכל ספר תהלים מלא מזה, הוא מכפר על העדר החיות וצימאון במצוות ומעשים טובים. וזהו שאנו אומרים "זמן כפרה לכל תולדותם", היינו המצוות ומעשים טובים שיהיו נקראים תולדות".
יום טוב של ראש חודש הוא זמן של "תשוקה" הנובעת מעמקי הלב, כפי שמבאר השם משמואל בהמשך דבריו: "והנה תשוקתו של אדם הוא דבר הטמון בעומק הלב, עד שכמעט האדם עצמו אינו יכול לירד לסוף דעתו ותכליתו, כי לפעמים ידמה האדם בנפשו שתשוקתו בלתי לה' לבדו, ומכל מקום יתגנב בו שמץ תועלת עצמו, והוא אינו מבין. ובראש חודש שמתווספת באדם נפש יתירה שהיא חפץ ותשוקה להשי"ת, הנה היא לו לעזר מעט עכ"פ לחפוץ שתהיה תשוקתו בלתי לה' לבדו. וזהו השעיר של ראש חודש שנאמר בו לה' – שמכפר על חטא שאינו מכיר בו אלא ה'". כלומר, ראש חודש הוא יום שבו מקבל האדם נפש יתירה, המעוררת בו תשוקה הפנימית לכל דבר שבקדושה, לכן הוא נקרא "יום טוב של דוד המלך", המגלה במזמורי התהלים את תשוקתו העזה לבוראו.
יוצא שגם בחודש חשון יש שמחת "יום טוב" של ראש חודש, והדברים משלימים את המבואר לעיל שעבודת חודש חשון היא השמחה הפנימית, שהרי גם עניינו של ראש חודש הוא התשוקה הפנימית העזה המפעמת בלב, שיש לנצלה לעליה בתורה ויראת שמים.