חודש טבת
ראה נא בעניינו – גאולת ישראל בהווה
י"ב ברכות אמצעיות של תפילת שמונה עשרה כנגד י"ב חודשי השנה
(זוהר הקדוש)
א. לפי סדר זה, חודש טבת, החודש הרביעי בחודשי השנה, מכוון כנגד ברכת "ראה נא בעניינו", הברכה הרביעית מי"ב הברכות האמצעיות בשמונה עשרה. ויש להבין מה הקשר בין ברכה זו לחודש טבת.
ראשיתו של חודש טבת בימי החנוכה המסמלים אור ושמחה, אולם בהמשך החודש התרחשו שלוש פורענויות, כפי שמקונן הפייטן בסליחות ל"עשרה בטבת" – "אזכרה מצוק אשר קראני, בשלשה מכות בחודש הזה הכני, גדעני הניאני הכאני, אך עתה הלאני". המפורסם שבפורענויות הוא "צום העשירי" שכדברי הגמרא (ראש השנה כח, א) "צום העשירי זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים". מלבד צום זה, נקבעו גם שני הימים הסמוכים לו כימי "תענית צדיקים" בשל פורענויות שקרו בשמיני ובתשיעי בו, כפי שנפסק בשלחן ערוך (או"ח סימן תקפ סע' ב) "בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חושך בעולם שלשה ימים, ובתשיעי בו לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו". ובבאר היטב (ס"ק ו) הביא מדברי הט"ז והמג"א: "ובהסליחות שלנו איתא שמת עזרא הסופר, בתשיעי בחודש".
ויש להבין כיצד מתיישב הניגוד המשווע בין הפורענויות שהיו בחודש זה, לבין הנס המופלא של חג החנוכה שגם כן אירע בתחילת חודש זה.
זאת ועוד, כידוע נס חנוכה נמשך שמונה ימים, ובשל כך סיומו בחודש טבת, ונמצא כי זהו החג היחיד בשנה המתמשך על פני שני חודשים. ויש להבין מהי המשמעות הרוחנית של הימשכות חג החנוכה גם בחודש טבת.
יתר על כן, יומו האחרון של חנוכה הנקרא "זאת חנוכה", הוא הנעלה והנשגב מכל ימי החנוכה, כדברי השפת אמת (חנוכה, תר"מ) "כי יום האחרון כולל כל הימים כמו שמיני עצרת מאסף כל ימי החג. כן בחנוכה. ועל ידי שהוא יום האחרון קשה עלינו פרידות הימים טובים, לכן משאיר יותר הארה על כל השנה, ומתעורר בו נרות המנורה". ויש להבין מדוע נקבע יום "זאת חנוכה" דווקא בחודש טבת, לכאורה היה יותר מתאים אילו נקבע בחודש כסלו המלא אורה שבו רוב ימי החנוכה, מאשר בימי הפורענות של חודש טבת. וכן יש לבאר כיצד מתחבר עניינו של יום "זאת חנוכה", לברכת "ראה נא בעניינו".
בספר בית ישראל (חנוכה, ליל ו' ר"ח טבת) כתב: "הגיד כ"ק אאז"ל [האמרי אמת] בשם ספרים, על [הכתוב] תקבר בשיבה טובה [ראשי תיבות טבת], כי אברהם אבינו ע"ה נפטר בראש חודש טבת. ויש רמז בפרשת העקידה, אני והנער נלכה עד כ"ה, הרמז על חנוכה כ"ה בכסלו. ויש לבאר את המשמעות שצופנת בחובה פטירת אברהם אבינו בחודש טבת, והקשר שלה לברכת "ראה נא בעניינו".
בספר בני יששכר (מאמרי חודש כסלו טבת, מאמר יד אות ב) כתב: "החודש הזה [טבת] מיוחס לשבט דן, אשר בהם היה התחלת עבודה זרה פסל מיכה כידוע". על דגלו של שבט דן התנוסס הנחש, שהוא "סמל" השבט, כאמור בפסוק (בראשית מט, יז) "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח". בסדר החניה של שבט דן במדבר, מקומו היה בצפון, כלשון הכתוב (במדבר ב, כה) "דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי".
ויש לבאר את הקשר בין תכונתו של שבט דן, סמלו – הנחש, מיקומו בצפון, לחודש טבת ולברכת "ראה נא בעניינו".
ביאור ברכת ראה נא בעניינו
ב. בנוסח הברכה יש להבין מהו "עָנְיֵנוּ" – ה"עוני" שמבקשים אנו מהקב"ה שיראה, ומה פשר "רִיבֵנוּ" – ה"ריב" שמבקשים מהקב"ה שיריב לנו.
וכן יש לבאר את הנוסח האמור בחתימת הברכה "כִּי אֵל גּוֹאֵל חָזָק אָתָּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל", ולכאורה בקשתנו מהקב"ה שיגאל אותנו מ"עָנְיֵנוּ" בעתיד, ומדוע אנו חותמים בלשון הווה – "גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל", וצ"ע.
- • •
תהליך הגאולה מצרות הכלל והפרט – בהווה
ג. במסכת מגילה (יז, ב) נתבאר הטעם לסדרן של הברכות האמצעיות בתפילת שמונה עשרה: "ומה ראו לומר גאולה בשביעית, אמר רבא מתוך שעתידים ליגאל בשביעית, לפיכך קבעוה בשביעית". ופירש רש"י: "ואף על גב דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא, אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד, דהא ברכת קיבוץ ובנין ירושלים וצמח דוד יש לכל אחת ואחת ברכה לעצמה לבד מגאולה זו, אפילו הכי, כיון דשם גאולה עלה קבעוה בשביעית". ומבואר בדברי רש"י, כי בנוסף לבקשות לגאולת הכלל, שנקבעו עליהן ברכות קיבוץ הגלויות ובנין ירושלים ואת צמח דוד, קבעו אנשי כנסת הגדולה ברכה נפרדת לבקש על גאולת הפרט "שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד" [ומכיון שגם גאולת הפרט נקראת ב"שֵׁם" של גאולה, קבעוהו כברכה שביעית ולמדו זאת מדברי חז"ל שעתידים להיגאל בשביעית].
והנה בניגוד לחורבן, שנחשב חורבן רק לאחר שנעשה בפועל – הגאולה נחשבת כגאולה כבר בתחילת תהליך הגאולה ועוד לפני שהתרחשה בפועל. בגאולת מצרים אמרו חז"ל כי בני ישראל נחשבו גאולים ונקראו "בני חורין", כבר בשלב הראשון של התחלת יציאתם ממצרים, כאשר קיבלו את הרשות לצאת ממנה, כדברי הגמרא בברכות (ט, א) "הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה, וכי בלילה יצאו והלא לא יצאו אלא ביום, שנאמר (במדבר לג, ג) מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם, אלא מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב". ופירש רש"י: "מערב נגאלו, נתנו להם רשות לצאת". וכתב הרמב"ן (שמות יב, נא) "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם, מפני שאמר למעלה (שם פסוק מב) ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, חזר ופירש כי לא יצאו בלילה כולם מן הארץ, אלא שנתן להם רשות לצאת והיו בני חורין, אבל בעצם היום ההוא יצאו מכל גבול מצרים עם כל צבאותם צבא הנשים וערב רב הנלוים עליהם". ומבואר כי הרשות לצאת ממצרים עשתה אותם לבני חורין, ולפיכך נחשבה גאולתם כבר מהלילה.
ונראה כי גם בברכת "רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ" אנו מבקשים מהקב"ה על גאולה בהווה, על דרך גאולת מצרים שנחשבו "גאולים" כבר בשלב הראשון של הגאולה, ואנו מתפללים "לקבל רשות" להחשב כגאולים ולהרגיש את פעמי הגאולה, כפי שהיה במצרים, ובכך תהיה לנו כבר עכשיו גאולה בהווה.
ומכאן הנוסח האמור בחתימת הברכה "כִּי אֵל גּוֹאֵל חָזָק אָתָּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל", בלשון הווה – "גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל", כי בקשתנו לראות בהווה את הגאולה.
ולפי זה מוטעמת פתיחת הברכה בלשון "רְאֵה", כפי שהביא בספר טללי אורות בשם רבי אליהו דושניצ'ר, משגיח ישיבת לומז'ה בפתח תקוה, שמטבע הלשון "רְאֵה" מקורה בלשון הכתוב (שמות ג, ז) "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי", וכן (שם ב, כה) "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹקִים", ויש ללמוד מכך "שתחילת הגאולה והישועה היא בראיה, ולכן פותחים אנו את בקשת הגאולה באומרנו רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ". הבקשה בברכת "ראה נא בעניינו" היא "בלשון הווה", המבטאת את "תחילת הגאולה והישועה שהיא בראיה".
אור הגאולה מתנוצץ כבר בחשכת הגלות
ד. והאמת היא, שהגאולה אכן קיימת בהווה.
רבי יעקב עמדין כתב בסידורו בית יעקב, כי הגאולה היא "יום יומית" בנס קיומו הרוחני של עם ישראל, שאינו מתבולל ונאבד בין הגויים: "גואל ישראל – כי לעולם גואל ישראל בכל דור, כל זמן שישראל מפוזרים בין האומות אינו מניחם להשתקע ביניהם חס ושלום".
ואילו רבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש, ח"א) פירש, כי הגאולה "יום יומית" בהצלה הגופנית של כלל ישראל משנאת האומות: "גואל ישראל – יתן האדם ללבו כי בכל יום נעשה גאולה, וקודשא בריך הוא שומע תפילות ישראל, בכל יום עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם, והוא הגאולה הנעשית בכל יום ורגע. ולכן קבעו מטבע גואל ישראל לשון הווה, ולא יגאל לשון עתיד, ולא גאל לשון עבר, רק גואל לשון הווה, שבכל יום גואל פודה ומציל".
וכן ביאר הרב שמעון שוואב בספרו עיון תפלה (עמ' שלג) "גואל ישראל – לשון הווה, שתמיד אתה גואל את ישראל מכל צרותיהם, ועצם העובדה שאנחנו עוד מתקיימים באמצע ים של שנאת ישראל, היא היא הנס הכי גדול מכל האותות והמופתים אשר עשה ה'. ובאמת לא יודעים מצבנו האמיתי איך שאנו נמצאים בסכנה גדולה, אשר כל קיומנו מעשה נס הוא, הן מצד היות האומה הישראלית שה אחת בין שבעים זאבים, והן כל יחיד לעצמו. ועל זה אנו באים בהודאה בָּרוּךְ אַתָּה ה' על הנס הגדול שאתה תמיד גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל בתוך הגלויות ובתוך הצרות".
וכפי שמסכם השפת אמת (ויחי תרמ"ז) "כי הגאולה היא גם כן בכל יום, ויש בכל יום הארת הגאולה, בפרט הגלות שיש בכל זמן איזה הסתר לכל עובדי ה'. ואם כי אינו גאולה שלימה, מכל מקום נמצא הארת גאולה בכל יום".
אור הגאולה מתנוצץ איפוא, כבר בחשכת הגלות, לגאול את ישראל ולהצילם מצרות הכלל והפרט בהווה. אך למרבה הצער אנחנו לא מספיק חשים ומרגישים את הגאולה הקיימת כבר עכשיו. ועל כן תפילתנו, שהקב"ה יראה בעניינו, ויגאל אותנו מכל צרותינו הרוחניות והגשמיות, הכלליות והפרטיות – בהווה, ויתחיל את בשורת הגאולה השלימה.
ויתכן כי בבקשה "ראה נא בעניינו", אנו מייחלים שהקב"ה ילַמד ויצריך אותנו לראות היטב, לחוש להבין ולהרגיש, כי הגאולה כבר התחילה, והיא מתרחשת בהווה.
ימי החנוכה ותכונת הציפיה לישועה של שבט דן – מאירים את חשכת טבת
ה. מעתה מבואר הקשר בין ברכת "ראה נא בעניינו" לחודש טבת, היות וגם בחודש טבת מתנוצץ אורם של נרות החנוכה, בחשכת הפורענויות שבחודש זה.
קביעותם של ימי החנוכה, ובפרט יומו האחרון, "זאת חנוכה", בחודש טבת, נועדה להמשיך את הארת החנוכה אל תוך חשכת ימי חודש טבת, כדברי השפת אמת (חנוכה תר"נ), בשם החידושי הרי"ם: "ראש חודש טבת שהוא בחנוכה, בוודאי מקבל הראש חודש הארות הנרות על כל ימי החודש, כי בראש תלוי כל החודש. ויתכן לרמוז מה שמדליקין ל"ו נרות, שהנרות מאירין ל"ו יום מתחילת חנוכה עד סוף טבת. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל [החידושי הרי"ם], כי טבת מלשון הטבת הנרות, עכ"ד. ויתכן לפרש כמו שכתבו בספרים כי ימי טבת הם ימי הסתר, ולכן הקדים הרפואה, שעל ידי הנרות, מאירים גם ימי חושך אלו, ואור כי טוב".
בחודש טבת מעורבים החושך והאור. שלוש פורענויות אירעו בחודש זה, אך יחד עם זאת, בתוך חשכת החודש, מאירים הנרות ונותנים עוז ותעצומות גם בשעות של הסתר פנים, וכדברי הבית ישראל (ליל זאת חנוכה תש"ט) "האחרון מימי חנוכה כתיב זאת חנוכת המזבח ביום המשח, המשך אותו, וכתיב עוד הפעם זאת חנוכת המזבח אחרי המשח, המשך אותו. הגיד כ"ק אאז"ל [האמרי אמת] הרמז על המשך ימי חנוכה על אחר חנוכה, וזה דאיתא שחנוכה נותן כח לכל השנה".
ובקדושת לוי (חנוכה, קדושה ראשונה) ביאר לפי יסוד זה את דברי הגמרא בשבת (כג, ב) "לשנה אחרת עשאום ימים טובים וקבעום בהלל ובהודאה", שהכוונה "שקבעו שאלו ההארות והנסים והחסדים יהיו תמיד, ובזה אנו ממשיכים ההארה תמיד בכל זמן. וזה קבעום, כלומר שקבעו אותם בכל דור ודור". ובספר אור שמונה (סימן כד) הוסיף לבאר על פי דברי הקדושת לוי: "ובזה יש לומר למה עשו יום השמיני אף דלשעבר לא היה בו נס וכקושיית הבית יוסף, דעשו בזה הארה על העתיד ביום אחד נוסף על לשעבר, לרמז דהארת הנס יתקיים לדורות העתידים, נר מצוה ותורה אור, שיאיר עינינו מחשכת הגלות באור התורה והחכמה, הרמוז בשמן, ולכן עשו יום אחד נוסף. וזהו יום זאת חנוכה, שעיקר החנוכה נמשך מההארה שבאה אז על דורות העתידים".
ומבואר היטב כי חודש טבת, הזמן שמייחלים לכך שההארה שתחילתה בימי החנוכה תמשיך להאיר את חשכת ימי החודש, נתייחד לברכת "ראה נא בעניינו", שבה מתפללים שהקב"ה הגואל אותנו מכל צרותינו בהווה, ימשיך לגאול אותנו מכל צרותינו הרוחניות והגשמיות, הכלליות והפרטיות, עד לגאולה השלמה.
ומבואר היטב מדוע נקבע "זאת חנוכה" בחודש טבת ולא בחודש כסלו.
ראה נא בעניינו וריבה ריבנו – המשותף בין הברכה לחודש טבת ולימי החנוכה
ו. ממוצא הדברים נוכל להוסיף בביאור לשון הברכה "רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ וְרִיבָה רִיבֵנוּ", מה פשר ה"עוני" וה"ריב" שמבקשים מהקב"ה שיצילנו מהם.
לעיל [אות ג] נתבאר שבברכה זו אנו מבקשים על גאולת הפרט "שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד", וכן ביאר רבי משה מכיר בספרו סדר היום: "רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ, כי אין לנו כח ואפשרות ללמוד תורה ולקיים המצוות כראוי בהיותינו מוטבעים בבוץ רגלינו, בתוך הגלות המר והנמהר הזה. ואין אנו יכולים לעשות את כל אשר איוותה נפשנו מכובד המשא ועול הכובד אשר הכבידו עלינו. ובסיבת זה החוטאים מתרבים. ועל זה אנו מתחננים ומתפללים אל א-ל בשמים, רְאֵה בְעָנְיֵנוּ, ונוכל לעמוד לעסוק בתורה ובמצוות כראוי, ובכן נמצא חן בעיני אלקינו, ולא נבוא לידי חטא ולא לידי עבירה ומלאה הארץ דעה את ה'". ומבואר כי בברכת "ראה נא בעניינו" אנו מבקשים מהקב"ה שיגאל אותנו מכובד הצרות הבאות עלינו בזמן הגלות, אשר בגללן אין אנו עוסקים כראוי בתורה ובמצוות.
ומיד מוסיפים: "וְרִיבָה רִיבֵנוּ" בבקשה מהקב"ה שיעזור לנו "לריב" את ה"ריב" שלנו עם היצר הרע, שמנצל את הקושי והצרות שלנו בגלות להטות אותנו מהדרך, כפי שכתב רבי אליעזר פאפו בספר בית תפילה (עמ' יח) "וישפוך לבו לפני ה' שירחם עלינו ויריב ריבנו, שהיצר הרע והמקטרגים מריבים עמנו, ואין אנו יכולים לעמוד כנגדם לייחד לבבנו לעבודת השי"ת לולא עזרתו יתברך לנו, לכן אנו מפילים תחנונינו לפניו". וכעין זה פירש האדמו"ר יסוד העבודה מסלונים (תורת אבות עמ' רנו) "יש להבין לשון ריבה, מה שייך אצל הקב"ה ענין ריב, והלא הכל נעשה במאמרו. אכן הכוונה על ריב יצר הרע, שהאדם מחוייב לריב עמו תמיד, ועל זה אנו מבקשים מהשי"ת שיריב את הריב שלנו, כי אין לנו כח לעמוד כנגדו".
יוצא איפוא, כי בברכת "ראה נא בעניינו" אנו מבקשים מהקב"ה כוחות להתמודד עם צרותינו הפרטיות בגלות, ונסיונות היצר הרע להפריע לנו לעסוק בתורה ובמצוות כחפצינו. ואנו שואבים לכך כוחות מנס החנוכה, כמבואר בדברי השם משמואל (מקץ תרע"ג, ליל ב' דחנוכה) בביאור הנאמר בברכת על הניסים "רַבְתָּ אֶת רִיבָם", וז"ל: "הנה לשון ריב הוא מלשון (דברים כה, א) כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים, עוד טרם נקרבו למשפט לברר הדין עם מי. ונראה דהנה מצב ישראל היה כי היו כולם כמתיאשים ומצפים ליהרג על קידוש השם שזאת היתה תכלית נחמתם, והשי"ת עורר אותם לבל ישנו כמתיאשים, עד שחשמונאי ובניו הרימו ראש לצאת לקראת נשק בגודל לבב. ועל זה נאמר רַבְתָּ אֶת רִיבָם, היינו שהריב שנתהווה ביניהם לבין היוונים, מאת ה' היתה זאת". הקב"ה אימץ את רוחם וחיזק את לבם של ישראל לבל יתייאשו מללחום עם היוונים, אלא עשה אותם "בעלי ריב" עמהם, והפיח בהם כוחות מחודשים ללחום בהם בעוז ותעצומות.
ולמעשה, זהו גם יסודה של ברכת "ראה נא בעניינו", לבקש מהקב"ה "שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד" ויתן את הכח "לריב" עם היצר הרע, שלא יפריע לנו לעסוק בתורה ובמצוות כשאיפותינו.
ואולי בבקשה "ראה נא", יש לנו לראות את נרות החנוכה, ומהם נבין שיש לנו אור בכל יום ובכל שעה, שהקב"ה גואל אותנו בהווה. ובראיית "חצי הכוס המלאה", את היפה והטוב, ולא את הרע והמכוער, אנחנו נהפוך לטובים יותר, ונעשה את המוטל עלינו.
חודש טבת – שבט דן – נחש – צפון – ברכת "ראה נא בעניינו" – זאת חנוכה
ז. הרשב"ם ביאר את הברכה שברך יעקב אבינו את דן: "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" (בראשית מט, טז–יח), וז"ל: "על שבטו של דן נתנבא, שהיה מאסף לכל המחנות, וגם ביהושע (ו, ט) כתיב והמאסף הולך אחר הארון. ולפי שהיה הולך כל הימים בין בימי משה בין בימי יהושע אחר כל הדגלים, והיה צריך להלחם עם כל האומות הרודפים אחריהם לזנב הנחשלים אחריהם בדרך, ולהנקם מן האומות, כי גבורים היו, לכך אמר יעקב דן ידין עמו, ינקום נקמת עמו כאחד כל שבטי ישראל היה נוקם נקמתם ומשמרם מרודפיהם". ומפרש הרשב"ם את המשך הפסוקים: "יהי, שבטו של דן, נחש עלי דרך", להרוג את האומות, ויפול רוכבו, האויבים נופלים לפניו, לישועתך, דן, קויתי ה', אני מקוה ה', שיושיע אותך וישגבך על האומות". ומבואר בדבריו, כי הישועה והנצחון של ישראל במלחמה התמידית עם אומות העולם נרמזה בברכתו של יעקב אבינו לשבט דן, שהתנבא על תקופת "עיקבתא דמשיחא".
כאשר המלחמות יהיו כבדות מנשוא, או אז יתגבר עליהם שבט דן ו"ידין עמו" להושיעם בכוחו המיוחד בהיותו "המאסף לכל המחנות" הנותן תקווה גם לשרויים בחושך ולכודים במלחמת היצר, לחלצם מן המיצר ולהביא להם את אור הגאולה. "יהי דן נחש עלי דרך" – כנחש המתפתל, כן שבט דן מלווה את ישראל לכל נפתולי ההיסטוריה, מלכד ומחזק בשעות קשות.
ולכן דגל מחנה דן היה בצד צפון, כי "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (ירמיהו א, יד), ובמדרש (במדבר רבה ב, ט) מובא: "צפון, משם יוצא החושך לעולם". וכתב בספר שבטי נחלתך (שער דן, פרק ד) בביאור הדברים: "דגל מחנה דן מצליח להכניס לכלל ישראל גם את מצב החושך. הם שאספו לתוכם את כל אלו שפלטן הענן, את כל הנחשלים. ומכאן שגם בגלות שנפלטו ישראל מן הענן כבודו יתברך ויצאו לגלות, הרי כח המאסף של הדור האחרון להיות ציבור ועם, על אף החשכה והפיזור בין העמים – הוא דן". ויש רמז לכך בשמו של נשיא שבט דן "אֲחִיעֶזֶר בֶּן עמישדי", כדבריו: "כח המאסף של דן הוא מחמת עצם האחוה, כשמו של נשיא השבט אחיעזר. האחוה נוהגת גם ללא הסידור הקבוע של המשפחה והממלכה, אלא יהודי מרגיש הזדהות עם כל אחיו באשר הם, בגלל שם ישראל שלהם. כך מאסף דן את הפרטים הרחוקים זה מזה, על אף שאין להם כל הארץ וממלכה, ומשייך אותם למקור אחד".
מקומו של שבט דן בצפון היה כדי לקדם את פני הרעה, ולאסוף את כל היהודים שנפלטו מכלל ישראל לאורך הגלות. ובאמת צפון הוא מקור החושך והחורבן, אך מצאנו גם להיפך, שמצפון מגיע אור, כדברי הגמרא ביבמות (עב, א) בטעם שלא מלו ישראל במדבר "משום דלא נשים להו רוח צפונית". ופירש רש"י: "רוח צפונית נוחה, לא חמה ולא צוננת וחמה זורחת". צפון מסמל איפוא, רעה וטובה, כמו חודש טבת.
נמצא כי תפקידו של שבט דן היה להאיר את החושך הבא מצד צפון, ולהפוך את החורבן לנחמה, ואת חשכת הגלות לאור הגאולה.
ואף "זאת חנוכה" החל בימי חודש טבת הוא ה"מאסף" לקדושת ימי החנוכה, כמבואר לעיל [אות ג] בדברי הבית ישראל "האחרון מימי חנוכה כתיב זאת חנוכת המזבח ביום המשח, המשך אותו, וכתיב עוד הפעם זאת חנוכת המזבח אחרי המשח, המשך אותו. הגיד כ"ק אאז"ל [האמרי אמת] הרמז על המשך ימי חנוכה על אחר חנוכה, וזה דאיתא שחנוכה נותן כח לכל השנה".
פטירת אברהם אבינו וימי החנוכה – המשכיות שרשרת הדורות
ח. כאמור לעיל [אות א] בדברי הבית ישראל, אברהם אבינו נפטר בראש חודש טבת.
ובמקום אחר הוסיף הבית ישראל (שנת תשל"ד, ליל ח' דחנוכה ד"ה זאת חנוכה) בשם החידושי הרי"ם: "פך השמן בחותמו של כהן גדול רמז על אברהם אבינו היהודי הראשון, ונקרא כהן גדול, אתה כהן לעולם, וחותמו נשאר לכל הדורות, איתא במדרש שאברהם אבינו נתגלו לו כל ענייני בני ישראל עד שיגאלו גאולה שלימה. והגיד כ"ק אאז"ל [האמרי אמת] בשם המדרש, שאברהם אבינו נפטר בראש חודש טבת, תקבר בשיבה טובה ראשי תיבות טבת, וכוחו נשאר לכל הדורות, ואברהם אבינו עודנו עומד לפני ה', שצדיקים גדולים במיתתם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש שאינו נמחק לעולם, ויכולים להמשיך אחר ימי החנוכה, כאשר הגיד כ"ק אאז"ל [האמרי אמת] על זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו, המשך אותו".
אברהם אבינו "היהודי הראשון", אשר "חותמו נשאר לכל הדורות", ומועד פטירתו בראש חודש טבת, בימי החנוכה, מבטא את המשכיותו הנצחית של העם היהודי, צאצאיו של אברהם אבינו, שהם "פך השמן הטהור החתום בחותמו של הכהן גדול". כוחו של אברהם אבינו נשאר לכל הדורות, כשם שהארת נרות החנוכה נמשכת גם בימים אחר כך, וימי החנוכה הם סמל לנצחיות החינוך היהודי למרות גזרות היוונים שביקשו לקעקע את המשכיות האמונה בה' ושמירת התורה והמצוות.
ונראה למצוא לכך רמז בברכת "רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ", כביאורו של רבי דוד מדינוב (צמח דוד, ליקוטי אמרים, עמ' קיח) "יש להתבונן, הלא ג' דברים יש שצריך להתפלל עליהם ביותר, דהיינו בני, חיי ומזוני. ולמה על חיי ומזוני תיקנו אנשי כנסת גדולה ברכה [חיי – רפואה, מזוני – ברך עלינו] ולא מצינו בשמונה עשרה תפילה על בני. ויש לומר שמתפלל על כך בברכה רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ, כמו שאמר המגיד בהגדה של פסח וירא את עָנְיֵנוּ, זו פרישות דרך ארץ, וזה פירוש התפילה רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ". ומבואר בדבריו כי בברכת "ראה נא בעניינו" אנו מבקשים על פרי בטן, שילך בדרכי אבות, ויצליח לשמור תורה ולקיים מצוותיה גם בחשכת ימי הגלות.
- • •
מעתה מצטרפים כל פרטי הדברים למערכה אחת. ימי החנוכה, ו"זאת חנוכה", נועדו להמשיך את הארת החנוכה אל תוך חשכת ימי חודש טבת, ואף תפקידו של שבט דן שהיה בצפון, היה "מאסף לכל המחנות" להאיר ליהודים הנמצאים בחשכת הגלות לחזור ולמצוא את הדרך לתורה ולשמירת המצוות. וזו מהותה של ברכת "ראה נא בעניינו", התפילה לה' הגואל אותנו מכל צרותינו בהווה, שימשיך לגאול אותנו מכל צרותינו הרוחניות והגשמיות, הכלליות והפרטיות, לבקש מהקב"ה "שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד" ויתן את הכח "לריב" עם היצר הרע, שלא יפריע לנו לעסוק בתורה ובמצוות כשאיפותינו, עד לגאולה השלמה שתבוא במהרה, אמן.