א. לפי סדר י"ב לשונות השמחה המכוונים כנגד חודשי השנה, לשון השמחה "חתן", הוא כנגד חודש כסלו. והקשה האמרי אמת (ליקוטים, ענייני נישואין) "מה שייכות חתן וכלה בין הלשונות של שמחה". ואכן, יש להבין מהי המשמעות של "חתן" שבגללה הוא נמנה על אחד מי"ב לשונות השמחה. וכן צריך לבאר מהו הקשר בין לשון זו של השמחה לחודש כסלו.
בספר יצירה נאמר על חודש כסלו: "המליך אות ס' בשֵינה". ובבני יששכר (חדש חשון, מאמר א אות ב) מובא שעל פי סדר הדגלים המתייחס כנגד השבטים, חודש כסלו הוא כנגד בנימין. ובביאור הדברים כתב השם משמואל (חיי שרה, ר"ח כסלו שנת תרע"ב) בשם אביו האבני נזר: "והנה היפוך מדת התשוקה הוא העושה מעשיו בעצלות ועצלה תפיל תרדמה, ועל כן לפי הוראת מזל חודש כסלו הוא שֵינה. אך שבט בנימין בצדקתו הפכו למידתו מידת התשוקה, ונקרא שמו כסלו שהוא לשון תשוקה". ויש לבאר מהי ה"תשוקה" המיוחדת לבנימין, וכיצד ה"תשוקה" באה לידי ביטוי בחודש כסלו. וכן צריך ביאור כיצד ענין זה מתקשר ללשון השמחה "חתן" המכוון כנגד חודש כסלו.
חנוכת בית המקדש השני על ידי החשמונאים היתה בכסלו, כדברי חז"ל (ילקוט שמעוני מלכים רמז קפד) "אמר רבי חנינא, בכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן. והיו ישראל ממלמלין על משה לומר, למה לא הוקם מיד שמא דופי אירע בו, והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק. ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה, אמר הקב"ה עלי לשלם, מה שילם לו הקב"ה חנוכת חשמונאי". ויש להבין מדוע כל אחת מחנוכות בית המקדש היתה בתאריך שונה: חנוכת בית המקדש הראשון בתשרי (מלכים א ח, יא), וחנוכת בית המקדש השני על ידי החשמונאים בחודש כסלו, וצ"ע.
החתן נמשל לשמש
ב. במזמור י"ט בספר תהלים (פסוקים ה-ו) נאמר: "לשמש שם אהל בהם, והוא כחתן יצא מחפתו ישיש כגבור לרוץ אורח". ובדברי חז"ל מצאנו הקבלה בין החתן לבין השמש, כדלהלן.
וז"ל מדרש שוחר טוב על תהלים: "מה חתן זה נכנס גיבור ויוצא חלוש, כך השמש יוצא גיבור ונכנס חלוש מעוונותיהן של בריות. דבר אחר, מה חתן זה נכנס טהור ויוצא טמא, כך השמש נכנס טהור ויוצא טמא".
ובפרקי דרבי אליעזר (פרק טז) מובא: "החתן דומה למלך – מה המלך הכל מקלסין אותו שבעת ימי המשתה, כך חתן הכל מקלסין אותו שבעת ימי המשתה. מה המלך לובש בגדי כבוד, כך החתן לובש בגדי כבוד. מה המלך שמחה ומשתה לפניו כל הימים, כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימים. מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו. מה המלך פניו מאירות כאור החמה, כך חתן פניו מאירות כאור החמה, שנאמר והוא כחתן יוצא מחופתו". ועוד כתב הפרקי דרבי אליעזר (שם פרק ה) וז"ל: "והחמה רוכב במרכבה ועולה מעוטר כחתן, שנאמר והוא כחתן יוצא מחופתו".
ובמדרש (במדבר רבה יב, ד) מובא: "ארגמן זה השמש שהוא נתון למעלה והוא רוכב במרכבה ומאיר לעולם, כמה דתימא והוא כחתן יוצא מחופתו. ומכח השמש הגשמים יורדים, ומכח השמש הארץ מעלה פירות ולכך קראו "ארג-מן" שיצרו הקב"ה לארוג מן לבריות, ואין מן אלא פירות ומזונות, כמה דתימא (דניאל א) וימן להם המלך".
עוד מוזכר בדברי הספרי (האזינו פרשה א) שאמר הקב"ה שהשמש "שמח לעשות לי רצוני, שנאמר והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור לרוץ אורח".
מכל דברי חז"ל הנ"ל למדנו שיש דמיון בכמה דברים בין החתן לבין השמש, והענין צריך ביאור.
* * *
השמש והירח – משפיע ומקבל
ג. לביאור הדמיון בין חתן לשמש, נתבונן במהותם של שני המאורות – השמש והירח, המתבארת בדברי רבנו בחיי (בראשית א, יד) וז"ל: "כי הלבנה אין לה אורה מצד עצמה, כי אם מאור השמש. לכן תיקנו רז"ל בתפילת יוצר אור, ראה והתקין צורת הלבנה. כלומר, שהיא צורה בלתי אורה, כחום הברזל שהוחם באש, שאין החום מצד הברזל רק מצד האש שהוא מחמם, והברזל מקבל החמימות ממנו. על כן אמר והיו למאורות, חסר וא"ו [הכתיב בתורה: לִמְאוֹרֹת] כי שניהם אור אחד". ההבדל בין השמש והירח הוא, שלירח אין אור מצד עצמו, כדברי הזוהר (ח"א קפא, א) "כד ברא קב"ה עלמא עבד לה לסיהרא, דהא לית לה מגרמה כלום" [כאשר ברא הקב"ה את העולם, ברא את הירח שאין לו מעצמו כלום], וכל האור שהירח מקבל הוא מהשמש. זאת אומרת שהחלוקה בין השמש והירח היא, שהשמש היא ה"משפיע", והירח הוא ה"המקבל".
בספר ממעמקים (פרשת בראשית, מאמר ד) הוסיף בביאור הדברים: "חכמינו ז"ל גילו לנו כי המאור הגדול, השמש, משתייך לבחינת משפיע, ולעומתו המאור הקטן משתייך לבחינת מקבל. ובמלה מארת [חסר ו'] המתייחסת אל תחילת בריאת שני המאורות, רמזה לנו התורה שהלבנה נבראה מתחילה כמקבלת אורה מהשמש. ענין ההשפעה טבועה כל כך במהותה של השמש, עד כי גם שמה וגם צבעה מורים על ענין ההשפעה. וכן כתב המהר"ל (נצח ישראל פרק יז) החמה אשר היא אדומה, כדאיתא (בבא בתרא פד, ב) האי שימשא סומקתא היא, בשביל כך נקראת השמש חרסה, בטרם יבא החרסה (שופטים יד, יח), כי החרס הוא אדום. וכמו שנקרא המאור הקטן לבנה, על שם הלבנות, כך נקראת השמש חרסה על שם האדמימות, עכ"ל המהר"ל. נמצא ששמה הנוסף של החמה 'חרסה' מורה על צבעה האדום, כדוגמת החרס האדום, צבע המורה על השפעה [על שם הדם, שהוא מקור חיות הנפש, על פי הנאמר (דברים יב, כג) כי הדם הוא הנפש, ועניין הנפש הוא הרצון וההשפעה, כדברי אברהם אבינו לבני חת (בראשית כג, ח) אם יש את נפשכם, שפירושו אם יש את רצונכם]. לעומת זאת הלבנה נקראת על שם צבעה הלבן, שהוא בחינת העדר צבע, המורה על העדר השפעה ועל הנכונות לקבל".
בבחינה זו של "משפיע", דומה השמש לקב"ה, כדבריו של האוהב ישראל (פרשת וארא) "בבחינת המקבלים יש השתנות לפי ערך בחינת כל אחד ואחד, אצל זה הוא לטוב ואצל זה להיפך ח"ו. על דרך משל זריחת השמש שזורחת לכל העולם בשוה. ועם כל זה חֵלב נימס מפני חום השמש, ושעוה אדרבה נתקשה יותר מחום השמש, גם פשתן כשמכבסים אותו מתלבן מחום השמש. ושאר דברים נשחרים מחום השמש, כמ"ש (שיר השירים א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש. והשמש מאירה לכל בשוה, ואין בה שום שינוי כלל מדבר זה לזה. ועם כל זה, יתראה בכל דבר איזה שינוי מצד המקבלים. וכמו כן הוא כביכול אצל הטוב והחסד אשר השי"ת מטיב לברואיו ומשפיע לכל אחד ואחד שפעו הטוב בכל עת ורגע בלי הפסק כלל. ומכל מקום ישתנה בכל אחד ואחד לפי ערך המקבלים לטוב או לרע לפי מעשיהם".
העולה מן הדברים, כי השמש נחשבת "למשפיע" באור ובחום הקורנים ממנה לכל היקום. והשפעתה לכל דבר היא בדיוק כפי צרכיו של המקבל – וזו כמובן הדרגה הגבוהה ביותר של "משפיע", בדומה להשפעת החסד וטוב של הבורא, אשר כל אחד מהנבראים מקבל כפי ערכו.
החתן – משפיע
ד. מאחר וה"שמש" היא "משפיע", והחתן דומה לשמש, נמצא כי "חתן" רומז על מידת ה"משפיע" שבו. וכן מובא בשמו של האמרי אמת (ליקוטים, ענייני נישואין) "חתן נקרא שמש, דכתיב לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח, ואילו הכלה נקראת לבנה שמקבלת".
הדברים נכונים גם בטבע העולם שנקבע בתורה הקדושה בפסוק: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד). מיום שנולד, החתן סמוך על שולחן הוריו ו"מקבל" מהם, ברוחניות ובגשמיות גם יחד. הם גידלוהו, לימדוהו וכלכלוהו בכל צרכיו. עד לנישואיו. בשעה זו, כאשר החתן מקים בית נאמן בישראל, הוא מסיים את תקופת ה"מקבל" והופך להיות ה"משפיע" בביתו, הן בחלק הרוחני, בהכוונת הבית על אדני התורה והיראה, ובבוא העת, בחינוך הבנים והבנות. והן בחלק הגשמי, להמציא מזון וטרף לביתו ולספק את צרכי בני משפחתו. וכך, ביום חתונתו הופך החתן להיות דומה ל"שמש" ומשפיע על זולתו, כדוגמת ה"שמש" המשפיעה על העולם כולו.
יתכן שיש רמז לדבר גם בשבירת הכוס מתחת לחופה. אף שבוודאי עיקר טעם שבירת הכוס נועד להזכיר את חורבן בית המקדש, אך הכוס היא כלי קיבול, ושבירתה מסמלת איפוא את סיום העידן שבו החתן הוא "כלי קיבול", ומרגע שקידש את אשתו ואילך "נשברה" הכוס, וה"מקבל" הופך בבת אחת להיות "משפיע".
תפקידיו של החתן – הנלמדים מהשמש ותכונותיה
ה. מתוך ההשוואה של החתן לשמש, יכול החתן ללמוד מה הם תפקידיו כ"משפיע".
ראשית, החתן אמור להקרין חום ואהבה על ביתו ולהביא אור לבית, כדוגמת השמש.
מתכונותיה של השמש, מחשבה על הזולת וחיפוש עצות לסייע לו, כדברי חז"ל (נדרים לט, ב; סנהדרין קי, א) שבשעה שחלקו קרח ועדתו על משה רבנו "מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו, רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים, ואם לאו אין אנו מאירים. באותה שעה ירה בהן חיצים וחניתות, אמר להם בכל יום ויום משתחווים לכם ואתם מאירים, בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם". כלומר, השמש חשבה על זולתה, על משה רבנו, וחיפשה דרכים כיצד תוכל לסייע לו. ומכאן צריך החתן ללמוד פרק בהלכות "משפיע": לא לחשוב רק על עצמו אלא גם על זולתו, ויתירה מזו, גם לחפש דרכים ורעיונות כיצד יוכל לעזור לאחרים, במחשבה באמור ובמעש.
מהשמש ניתן ללמוד על מידת ההבלגה. "תנו רבנן הנעלבים ואינן עולבים שומעים חרפתם ואין משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (גיטין לו, ב). וכתב המאירי: "ואמר זה דרך משל על מה שנאמר במסכת חולין (ס, ב) שהלבנה קיטרגה על השמש, ואמר לה הקב"ה המעיטי עצמיך. כך יארע לו שהוא יצא בגבורתו והעולב נתחסר יותר ממה שלא חיסר. ועל כוונה זו אמרו, עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
השמש שמעה את "חרפתה" מפי הלבנה שביקשה למעטה, והבליגה. ובזכות זו נשארה בגודלה, ולעתיד לבוא: "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" (ישעיה ל, כו). מידה זו של הבלגה, להיות מה"שומעים חרפתם ואינם משיבים", היא בהחלט מידה המועילה לחתן לזכות ב"שלום בית".
השמש נתברכה במידת ההכנעה, כדברי חז"ל (ויקרא רבה לא, ט) "אמר רב בשעה שגלגל חמה ולבנה נכנסין ליטול רשות מלפני הקב"ה, עיניהם כהות מזיו השכינה ומבקשים לצאת להאיר לעולם ואינן רואים כלום, ומה הקב"ה עושה להם, מורה לפניהם חצים ומהלכים לאורם". כלומר, השמש אינה יוצאת להאיר את העולם בטרם תיטול רשות בהכנעה מבורא העולם, ולמרות שזהו התפקיד שייעד לה הבורא. וגם מכאן לימוד נוקב לכל אחד, ובפרט לחתן הבונה את ביתו, שאפילו בפעולות קבועות שהאדם עושה מתוקף תפקידו, עליו לנהוג בהכנעה ובענווה וליטול רשות מהזולת.
כמו כן יכול החתן ללמוד מהשמש את מידת ההסתפקות במה שיש לו, ומידת "עין טובה", כפי שנהגה השמש, שלא היתה עינה צרה בכך שגם הלבנה מאירה כמותה, והסתפקה במה שבידה.
סוף דבר, החתן ביום חופתו הופך להיות "משפיע", וכפי שנרמז בדמיון שדימוהו לשמש שהיא "משפיע". יחד עם זאת, עליו לזכור, כי גם בתפקיד של "משפיע" ראוי לנהוג במידות של הבלגה, הכנעה ומחשבה על הזולת – כמנהגה של השמש, שלמרות היותה "משפיע", אין היא מתנהגת ביהירות וגבהות רוח כלפי ה"מקבלים", אלא מרכינה ראש בענווה והתחשבות.
ה"משפיע" צריך לדעת להיות גם "מקבל"
ו. כאשר נעמיק להתבונן במהות השמש, נמצא שגם היא אינה מקור עצמי של אור, כי השמש מקבלת את האור ממקורו העליון.
הדברים מפורשים במה שכתב המלבי"ם (בראשית א, יד) וז"ל: "שגם השמש אין לו אור מצד עצמו, רק מקבל האור מלמעלה מגבוה על גבוה דרך מסכים ולבושים, והלבוש האחרון היה האור הגנוז שהוא הושם בנרתיק השמש שאורו גם כן צמצום מאור העליון". ואם כך, הרי לנו תוספת חשובה בהבנת תפקידו של ה"משפיע", שגם הוא, אחרי הכל "מקבל" כלים כדי להשפיע. ולכן על המשפיע לדעת כי עליו להיות מוכשר לקבל את הנחוץ לו כדי להשפיע לאחרים.
כשנוסיף להתבונן בדברים, עם ישראל בכללו, נחון בתכונה של "משפיע" ו"מקבל" בעת ובעונה אחת, וכפי שמבאר רבי יוסף ענגיל (אוצרות יוסף, דרושים, מאמר לבנה) את טעם קביעות "לוח השנה" היהודי על פי החמה והלבנה גם יחד, וז"ל: "ישראל אין מונין באמת ללבנה לבד, שהרי הם רואים להשוות שנת הלבנה עם שנת החמה ועושים עיבור השנה עבור זה. והענין, המעלה שיש בזה לישראל הוא, כנודע (זוהר פרשת וישב, קפא, א) כי הלבנה מקבל האור מן החמה, והחמה משפיעה במדרגת זכר, והלבנה מקבלת במדרגת נקבה, והם ענין הצורה והחומר, וכמבואר במורה נבוכים (ח"א פרק יז). וזהו ענין שישראל מונין לשניהם, כי ישראל יש להם העבודה בצורה ובחומר, ומה שאין כן העכו"ם, עבודתם בצורה בלבד ולא בחומר".
למדים אנו, שגם ה"משפיע" צריך לתת את הדעת לכך שעליו להיות "מקבל". הדברים אמורים לכל אחד ואחד, ה"משפיע" על סביבותיו, משפחתו, ידידיו וכל הבאים במגע עמו. ועל אחת כמה וכמה, אמורים לחתן ביום חופתו, המתחיל להיות "משפיע" בביתו, ובשעה זו עליו לזכור שעדיין יש לו מה "לקבל", מהוריו ורבותיו – גם כאשר שהינו "משפיע".
הדברים משלימים את המבואר לעיל, שתכונותיה של השמש הם הכנעה והבלגה. והבסיס למידות אלו היא הבנה זו, שלמרות היות השמש "משפיע", היא גם "מקבל". והיינו משום שהמפתח לקנין כלים של "קבלה" מאחר, הם תכונות ענווה ושפלות. ולכן שלמותו של "משפיע" נמדדת בכוחו לדעת ולרצות לקבל מאחרים.
השמש והחתן – משמחים כל רואיהם
ז. בין החתן והשמש קיימת השוואה נוספת – שניהם משמחים את רואיהם, כדברי המפרשים על הפסוקים "לשמש שם אהל בהם, והוא כחתן יצא מחפתו ישיש כגבור לרוץ אורח". וז"ל האבן עזרא: "והמשילו לחתן, בעבור שכל רואיו שמחים בו". וכעין זה פירש הרד"ק: "והוא כחתן יוצא מחופתו, בשחר בצאתו בזוהרו ובהדרו הוא כחתן יצא מחופתו שהכל שמחים לנגדו, כך השמש הכל שמחים לאורו".
ואכן טבעו של עולם, לשמוח בצאת השמש, וכפי שפירש האבודרהם (סדר שחרית של שבת) את לשון התפילה (שחרית של שבת) "צהלה ורנה לזכר מלכותו, כי בזריחת השמש יקום האדם לאור היום ויודה לבוראו שהאיר אליו". וכמו כן, הכל שמחים בשמחת החתן, ובשל כך הלכה פסוקה היא, שבבית כנסת שמתפלל בו חתן אין אומרים תחנון (שו"ע או"ח סימן קלא סע' ד). ולא עוד אלא אפילו אם החתן היה בבית הכנסת ואחר כך יצא, אין אומרים שם תחנון, וכמו שכתב המשנה ברורה (שם ס"ק כא) "וכתבו האחרונים דאפילו יצא אחר כך לביתו גם כן אינו צריך לומר תחנונים, דכיון שהיה בבית החתן או בבית הכנסת בשעת התפלה חלה עליו השמחה".
עוד מצינו בהלכות קריאת התורה (או"ח סימן קלה סעיף א; ומקורו בסוגיא במגילה כא, א) שבימי שני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה, אין פוחתים מהם ואין מוסיפין עליהם". במשנה ברורה שם מביא בשם רש"י (מגילה שם) את טעם ההלכה: "משום ביטול מלאכה לעם". וכתב הרמ"א: "ואם היו שני חתנים בבית הכנסת והם ישראלים, מותר להוסיף לקרות ארבעה, דלדידהו הוי כיום טוב שמותר להוסיף". והקשה הט"ז (ס"ק ב) מה בכך שלחתנים יש יום טוב, והרי לקהל אין יום טוב ויש להם ביטול מלאכה. וביישוב תמיהת הט"ז מובא בשם האמרי אמת (ליקוטים, ענייני נישואין) "מכאן מוכח שלכולם יש שייכות לחתן, ואם הוא בשמחה, יכול הוא להכניס שמחה גם באחרים, וממילא גם אצלם הוא יום טוב [ומוסיף שם האמרי אמת: "וגם שהחתן יכול להשפיע פרנסה להקהל, ואין מיחוש בביטול מלאכה"].
ונראה להוסיף בביאור הדברים על פי האמור לעיל, שהחתן דומה בתכונותיו לשמש, והוא "משפיע" על סביבותיו, והשפעה זו באה מתוך מידות של הכנעה וסבלנות. ובהיות כך, הרי ללא ספק כל מציאותו של החתן משמחת את השוהים במחיצתו, כשמחת הנהנים מאור החמה.
ומעתה מבואר מדוע "חתן" הוא אחד מי"ב לשונות השמחה, והוא משמש כברכה במטבע לשון ה"שבע ברכות". כי הכוונה להתברך בסגולת "חתן" שהיא הכח להשפיע לזולת, השפעה שמקורה בענווה ובהתחשבות, אשר מביאה לשמחה.
השמש והחתן – חותרים אל השלמות בדרך ישרה
ח. ונראה כי מהשמש ניתן ללמוד דרכי עבודת ה'.
מהלך השמש בשמים מורכב מתנועה סיבובית ישרה בדרך למקום הראשון שבו נתלתה ברקיע בששת ימי בראשית, אך תוך כדי התנועה למקום זה היא נעה בסיבובים הפוכים מצד אחד למשנהו. כלומר, השמש חותרת בדרך ישרה לשוב אל מקומה, ואינה שמה לב לכל ה"מפריעים" לה, דהיינו ל"תנועה ההפכית" המתנגדת לדרכה הישרה. ובסופו של דבר, חרף ההתנגדות וההפרעות, לאחר מסע עקבי וארוך היא משיגה את חפצה, ומשלימה את דרכה. והמוסר שעל האדם ללמוד מכך הוא, לחתור אל השלמות בדרך ישרה ובלתי מתפשרת, לא להירתע ממפריעים ומהתנגדויות, ולדבוק באמת גם אם בשל כך לעיתים צריך ללכת "נגד הזרם". או אז, גם הטרדות והמניעות המסיטות אותו מהדרך הרצויה בעבודת ה', לא יצליחו להפריע לו להגיע אל השלמות.
הדברים מבוארים בספר ישמח משה (פרשת וירא; בראשית יח, א) המתאר את מהלכה של השמש, ומסיים: "והנמשל, כן הצדיק יאחז דרכו ללכת להשלים רצון קונו לגשת אל הקודש, אף אם תנועות הפכיות המרחיקות מקיפין אותו הוא היצר הרע, עם כל זה ברבות הזמנים ישלים חוקו האמיתי ועל מקומו יבא בשלום. והיוצא לנו מזה, כי השמש יש לה מנגד למהלכה הטבעי שמכריחה להיהפך שס"ה פעמים קודם הליכתה פעם אחת, אף על פי כן איננה מניחה את שלה אף רגע אחד והולכת לאט עד שתגמור הליכתה. והוא מוסר גדול ויסוד גדול בעבודת השי"ת, כי סיבת כל חולי הנפש הוא על ידי סיבת המונעים ושערי תירוצים לא ננעלו", עכ"ד.
דברים דומים כתב גם בספר ערבי נחל (לראש השנה שחל בשבת) הלומד מהשמש "מוסר השכל לבני אדם החפצים בתורת ה' ועבודתו, אף שטרדת הזמן וטרדת בני אדם ושאר יסורים וטרדת יצר הרע מונעם ומשיבם עשר מעלות אחורנית, אף על פי כן המה לא ייעפו ויעשו להם את שלהם, אף שאי אפשר בעבודת ה' רק מעט מזעיר על פי מונעים ההמה, ואלמלא מונעים ההם היו מוסיפים כהם וכהם אלף פעמים בעבודת השם, אין בכך כלום ויעשו את שלהם, כמו החמה אשר מתוך שמתנגדה מושכה לאחורה כל הכדור איננה עושה את שלה רק [חלק] אחד משס"ה מהגלגל".
לאור זאת, מבאר הערבי נחל את הדמיון בין חתן לשמש: "ועל זה הענין אומר והוא כחתן יוצא מחופתו, בדרך משל כמו החתן בתוך חופתו וימי המשתה, שדרכו להיות נקי לביתו בלי יעשה מלאכה ובלי לילך בדרך כל דהו. ואם הוא לרוב זריזותו יוצא משם ורץ אורח, עבור שלרוב זריזותו שמח בזאת. ולזה קראו יוצא מחופתו, רצונו לומר יוצא מדרך הטבעי השייך לו. כך ענין השמש שיוצא מטבע שלו אשר מצד המכריחין אותה ללכת ממזרח למערב והיא חוזרת לאחוריה ששה ושמחה לעשות רצון קונה".
הרי לנו לימוד נוסף שעל החתן כ"משפיע" ללמוד מהשמש – לצעוד בדרך מקורית ועקבית אל השלמות, בחתירה בלתי מתפשרת וללא לאות, ולעתים אף "כנגד הזרם", מבלי להתחשב במפריעים ובטרדות.
* * *
כסלו – חודש של תשוקה לשלמות
ט. לאור ההשוואה בין החתן לשמש, נבוא לביאור לשון השמחה "חתן" שהיא כנגד חודש כסלו.
ונקדים מדברינו בספרנו רץ כצבי – חדשי השנה (כרך א) בעניינו של שבט בנימין המצטיין במסירות נפש, וכפי שבא לידי ביטוי בשעה שהתקרבו בני ישראל לים סוף, שבני השבט קפצו ראשונים לים, כדברי הגמרא במסכת סוטה (דפים לו, לז) "היה רבי מאיר אומר, כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחילה לים וזה אומר אני יורד תחילה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר (תהלים סח, כח) שם בנימין צעיר רודם, אל תקרי רודם אלא "רד ים". והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר (שם) שרי יהודה רגמתם. לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר (דברים לג, יב) ובין כתפיו שכן". ונתבאר שם, כי בשל כך נקרא בנימין "ידיד ה'" (דברים שם), וידידות היא תכונה של מסירות לזולת – מלשון יד ליד. ולכן נקרא בנימין על ידי יעקב אבינו "בנימין זאב יטרף", ותכונת הזאב למסור את נפשו, כדברי הנצי"ב (העמק דבר, בראשית מט, כז) וז"ל: "נצחונותיו היו כזאב, ולא כארי שהוא אביר לב ולא יחת מפני כל, אלא כזאב שמפחד מרועה ומקלו, ומכל מקום טורף".
ונראה כי יש למצוא בבנימין את מסירות הנפש לזולת, בצורה שבה נהג לאחר העלמות אחיו יוסף, כדברי חז"ל (מדרש הגדול בראשית מו, כב) "מיום שגלה יוסף, לא חפפתי ולא סרקתי ונעשיתי עליו כארוד". ובזוהר (ח"א דף קנג עמ' ב) מובא ש"כל הימים שיעקב התאבל על יוסף, לא שימש מיטתו". זאת ועוד, בנימין קרא את שמות עשרת ילדיו על שמו של יוסף אחיו, כדברי הגמרא במסכת סוטה (לו, ב) "בלע, שנבלע בין האומות. ובכר, בכור לאמו היה. ואשבל, ששבאו אל. גרא, שגר באכסניות. ונעמן, שנעים ביותר. אחי וראש, אחי הוא וראשי הוא. מופים וחופים, הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו. וארד, שירד לבין אומות העולם, איכא דאמרי וארד שפניו דומין לוורד". מכל הדברים הללו אנו רואים את תשוקתו של בנימין למסירות נפש עבור הזולת.
ומעתה מבוארים היטב דברי השם משמואל [לעיל אות א] שחודש כסלו הוא זמן של "תשוקה", ולכן חודש זה הוא כנגד בנימין שמעלתו היא ה"תשוקה", שהרי יסודה של מסירות הנפש הוא בתשוקה עזה לקירבת אלקים. וגם במצוות שבין אדם לחברו – התשוקה להיטיב עם הזולת, היא הבסיס ליחס אוהב ומתחשב בין בני האדם. ואשר על כן, שבט בנימין שמוסר את נפשו במצוות שבין אדם למקום ובמצוות שבין אדם לחברו, מסמל את ה"תשוקה".
והסיבה שחודש כסלו הוא זמן של "תשוקה" היא, כי בחודש זה היה גילוי מסירות הנפש של יוחנן חשמונאי כהן גדול ובניו, שהיו מעטים לעומת הרבים, ובמלחמתם, הן המלחמה הרוחנית כנגד מרשיעי הברית המתיוונים, והן המלחמה הגופנית ביוונים ובצבאם האדיר – היתה תעוזה ומסירות נפש יוצאת מגדר הרגיל. ובזכות מסירות נפש זו, זכו וחידשו את עבודת בית המקדש בטהרתה וחנכו את המזבח בקדושתו. על כן חודש כסלו הוא כנגד שבט בנימין, שמהותו מסירות נפש ותשוקה לעבודת הבורא.
כעת מוטעם ומבואר לשון השמחה "חתן" המתאים בדקדוק לחודש כסלו, שהרי נתבאר לעיל כי מהותו של החתן היא תכונתו להשפיע על הזולת מתוך מסירות נפש ותשוקה בלתי מתפשרת לבצע את משימתו, ולצעוד בדרכו הסלולה אל השלמות. על כן יאה לחודש כסלו, שהוא כנגד שבט בנימין, שבו מתגלה מסירות הנפש להשפיע ברכה ושמחה – לשון "חתן" בי"ב לשונות השמחה.
[ומצאנו את מסירות הנפש והמחשבה על זולת, גם בהלכות חנוכה, כדברי המשנה ברורה (סימן תרעא ס"ק ו) שכתב: "ואם יש לו שמן בצמצום על כל השמונה ימים, ולחברו אין לו כלום, מוטב שידליק בכל לילה אחד ויתן גם לחברו, דהא מדינא אין צריך אלא אחד, כנ"ל". ועוד הביא המשנה ברורה (סימן תער ס"ק א) בשם המגן אברהם: "נוהגין הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים. דהיינו שבחנוכה יש עניין מיוחד של אהבת הזולת, המתבטא בעזר וסיוע לזולת בכל דרך אפשרית].
מאחר וחודש כסלו הוא זמן של "השפעה" לזולת, יובן השוני בזמני חנוכת בתי המקדש, וכפי שהערנו לעיל [אות א] שחנוכת בית המקדש הראשון היתה בתשרי, וחנוכת בית חשמונאי בחודש כסלו. והיינו משום שבית המקדש הראשון נחרב בעוון עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות – עברות שבין אדם למקום. ובית המקדש השני נחרב בעוון שנאת חינם – עברות שבין אדם לחברו (יומא ט, א). ונראה שמסיבה זו רצה הקב"ה לבית המקדש השני יחנך דווקא בחודש כסלו, המסמל את כח "המשפיע" על הזולת, כדי להגביר תכונה זו, שייסודה באהבת הזולת והשתתפות פנימית בשמחת חבירו – ההיפך משנאת חינם. ולעומת זאת, בית המקדש הראשון נחנך בחודש תשרי – החודש שבו הימים הנוראים, בהם הקב"ה דן את כל הבריאה וכל אחד מתפלל לבוראו לזכות בדין – כ"תשובת המשקל" ולהיפך מהכעסת הבורא שהיתה בבית ראשון.