חודש ניסן – נחום
נחמה וגאולה
א. לפי ההקבלה בין חודשי השנה ל"תרי עשר" הנביאים, חודש ניסן, הוא כנגד ספרו של הנביא נחום.
נבואותיו של הנביא נחום סובבות והולכות סביב נושא אחד: חורבן העיר נינוה, שהיתה בירת ממלכת אשור מימי סנחריב. הנביא נחום מצטרף לשורה של נביאים שנשלחו על ידי הקב"ה להינבא לא רק לעם ישראל אלא גם לאומות העולם, כדי להוכיחם על מעשיהם הרעים. ויש לבאר, ראשית כל, מדוע נתייחד ספר שלם בתרי עשר, לנבואות לאומה מאומות העולם. ושנית, יש לבאר את הקשר בין נבואתו של נחום, למהותו של חודש ניסן.
המאורע המשמעותי, ובעצם הציר המרכזי של חודש ניסן, הוא הגאולה ממצרים, ויש להבין מה הקשר בין גאולת מצרים לנבואתו של נחום על נינוה.
לקראת ראש חודש ניסן, קוראים את פרשת "החודש". ובראש חודש ניסן הוקם המשכן (שמות רבה נב, ב). ויש לבאר את שייכותם של מאורעות אלו לנביא נחום ונבואתו.
- • •
נחמה – חרטה – עידוד ותנחומים – רחמים
ב. ונראה כי נבואתו של הנביא נחום היא מקור לנחמה לעם ישראל, ולשם כך נרחיב מעט את היריעה בביאור המושג "נחמה", על משמעויותיו השונות, כפי שמשתקף מלשונות הכתובים.
- חרטה – בסוף פרשת נח (בראשית ו, ו-ז), לאחר שראה הקב"ה את רעת בני האדם, נאמר: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם". כאן המושג "נחמה" הוא במובן "חרטה", שהקב"ה כביכול "התחרט" על בריאת האדם.
וכן מתבאר בלשון הכתוב (שמות לב, יד) וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ", כמבואר בדברי רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו רסיסי לילה (אות מה) "שורש לשון נחמה כמו וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה שהוא לשון חרטה".
- עידוד ותנחומין – כן מתבאר בלשון הכתוב האמור ביעקב אבינו לאחר שהציגו בפניו את כותנתו של יוסף טבולה בדם: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם" (בראשית לז, לה). וכפירושו של רש"י בשם המדרש: "אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי".
כאן המושג "נחמה" הוא במובן של עידוד ותנחומין. ובמובן זה מתפרש הפסוק (בראשית לח, יב) "וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ", כפי שפירש האבן עזרא: "אחר שקיבל תנחומין עלה על גוזזי צאנו".
- רחמים – הכתב והקבלה (בראשית ו, ו) הביא מדברי התרגום בכמה מקומות שמשמעות "נחמה" היא במובן של רחמים: "וינחם ה', וירחם ה', כמו יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי (הושע יא, ח), דתרגומו רחמי. ומִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹקִים (יונה ג, ט), דתרגומו ויתרחם, וכן (ישעיה יב, א) יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי, תרגומו ותרחמני. וטעם המקרא שהתנהג ה' עמהם במידת רחמיו להאריך להם מאה ועשרים שנה אולי ישובו, אף שמצד מעשיהם הרעים היו ראוים מיד להשחיתם, מכל מקום לא רצה לאבדם מיד לפי שהם מעשי ידיו וחס עליהם כאשר יחוס האומן על הכלי אשר עמל ויגע בעשותו".
נחמה חלקית – להתבונן ב"רע במיעוטו"
ג. ברור כי הנחמה הרצויה היא הנחמה ה"מושלמת", נחמה "אמיתית", שהרע חלף, עבר ולא ישוב עוד, ומעתה ואילך יהיה רק טוב. אך יש גם נחמה "חלקית", המצמצמת ו"מקטינה" את הצער והיגון, בבחינת "הרע במיעוטו".
רבי יהונתן אייבשיץ מביא בספרו יערות דבש (ח"א דרוש ד) את דברי הילקוט שמעוני (רמז תמג) "הקב"ה יאמר לאברהם לנחם ישראל, ויאמר נחמו בני, [ועל כך ישראל] יאמרו, ממך נקבל תנחומין, שקראת לבית המקדש הר דכתיב (בראשית כב, יד) בְּהַר ה' יֵרָאֶה. ובא יצחק לנחם, יאמרו [ישראל] ממך נקבל תנחומין, שיצא ממך עשו המחריב ביתנו. יבוא יעקב לנחמם, ויאמרו [ישראל] ממך אנחם, דעשית בית המקדש כלא היה, דכתיב (בראשית כח, יז) אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים. ובא משה לנחם ויאמרו [ישראל] אתה הוא שקללת אותנו, מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף (דברים לב, כד). וחזרו כולם לקב"ה ויאמרו (ישעיה נד, יא) עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה. יאמר הקב"ה אני מנחם אותם דכתיב (ישעיה מ, א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם".
וביאר רבי יהונתן אייבשיץ מדוע מיאנו ישראל לקבל תנחומים מהאבות, אברהם, יצחק ויעקב וממשה רבנו, והסכימו לקבל תנחומים רק מהקב"ה: "אבל הענין נחמה הוא בשני אופנים. האחת, נחמה אמיתית, אשר רופא ינחם לחולה או מי שנסמא עינו ונשבר לו יד, אל תדאג כי תהיה לך רפואה ושב בשרך כמקדם, למה לך לדאוג בשביל יסורים, סופך להיות כבראשונה. אמנם נחמה שניה היא מקרית, שיאמרו לו, וכי לבדך קרה זה, הלא רבים שתו מן כוס פורענות, וכאומרם (דברים רבה פרשה ב, יד) צרת רבים חצי נחמה. והנה על אופן השני יבאו אבות לנחם לישראל".
ונראה שכוונתו לומר, שהנחמה על ידי האבות הקדושים ומשה רבנו היא נחמה "חלקית", ו"מקרית", לראות את הרע במיעוטו, לעומת נחמה מהקב"ה שהיא נחמה "מושלמת". ולכן עם ישראל מיאן להתנחם בנחמה "חלקית", אלא רק בנחמה הבאה מהקב"ה בכבודו ובעצמו במאמר "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי".
במה שהקב"ה הוא המנחם – זו הנחמה
ד. אולם יתכן לפרש את הנחמה האמורה בפסוק "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" באופן שונה, ואדרבה, נחמה זו אינה נחמה מושלמת, אלא נחמה בבחינת ה"רע במיעוטו". וכפי שביאר הקדושת לוי (לשבת נחמו) "כי מה שהשי"ת מנחמינו, בזה לבד יש לנו נחמה. דרך משל, אינו דומה שומע מפי השר דברי ניחומים ודברי אהבה, אינו נחמה עד גמר קבלת טובה ממנו. מה שאין כן פי מלך, רצונו כעב מלקוש ואמרי פיו הם מעשה טוב גמור, כי בשמוע דברי תנחומים מפיו ישעשעו נפשינו". כאשר הנחמה נשמעת מפי הקב"ה, דבר זה כשלעצמו יש בו נחמה בבחינת ה"רע במיעוטו", בעצם הזכות לשמוע דברי ניחומים מהקב"ה בכבודו ובעצמו, וכן במה שדברי הניחומים נשמעים מפי הקב"ה, שכל דבריו אמת וקיים לעד, זו הנחמה הגדולה ביותר.
דברים דומים הביא אבי מורי ז"ל בספרו עיונים בהפטרות (הפטרת פרשת ואתחנן, עמ' תלט) בשם רבי משה מקוברין שפירש את הפסוק באופן זה: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ – עַמִּי". וביאר אבי מורי: "כלומר, הנחמה היא בעצם העובדה שאנחנו עדיין "עמי", שאנחנו עדיין נמנים על אותו עם מיוחד, אותו עם סגולה שזכה לקבל את התורה, ולזכות לקירבה מיוחדת להקב"ה. ולמרות כל מה שחטאנו לפניו יתברך, אנחנו עדיין זוכים שהקב"ה יקרא לנו "עמי". קריאה זו אכן אמורה לנחם בכפליים, כאשר נדע, שכשם שכל הטוב הוא מהשי"ת, כך גם כל הצרות והיסורים הם מאתו יתברך, וכל השתלשלות העניינים נשגבת מבינתינו.
ולפי זה מבואר יפה המשך הפסוק "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי – יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם", הנביא מנחם את עם ישראל בכך ש"עמי – יאמר אלקיכם", שהקב"ה בכבודו ובעצמו טורח לציין זאת ולומר שהם עם ה', כפי שהתורה העידה, שעם ישראל נקראים בניו של הקב"ה בכל עת ובכל מצב – בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א).
ובספר לב שמחה (פרשת ואתחנן) מובא בסגנון דומה: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם, לשון עתיד, לתמיד, לכל הדורות ולכל בני ישראל, דכיון שיאמר אֱלֹקֵיכֶם, הקב"ה בעצמו, לכן הוא לתמיד. נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, אל תקרא עַמִּי [בפתח] אלא עִמִּי [בחיריק]. נחמת בני ישראל עם נחמת השי"ת, דשכינתא בגלותא".
נמצא כי בדברי הקב"ה "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" יש למצוא נחמה בבחינת ה"רע במיעוטו", שלמרות חשכת הגלות ושנות הסבל הרבות שעובר העם היהודי, הקב"ה הוא המנחם בכבודו ובעצמו, והקב"ה לא עוזב את בניו והם "עמו" וצאן מרעיתו, והוא נמצא "עמהם" גם במצבים הקשים ובגלות המרה.
ואולי זהו פשר כפל לשון הנחמה "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי", כי אין די בנחמה אחת להאיר את חשכת הגלות בשעת צרה כל כך גדולה, עת אשר הרע שולט בעולם, אלא יש צורך שהנחמה תהיה כפולה.
יום הנחמה ויום הגאולה
ה. במסכת פסחים (נד, ב) מבואר ש"שבעה דברים מכוסים מבני אדם", ואחד מהם הוא "יום הנחמה".
ופירש רש"י: "ויום הנחמה של כל אדם, מתי יתנחם מדאגתו". והמהרש"א כתב: "ויותר נראה לפרש, יום נחמה שיתנחמו ישראל על גלותן. והיינו טעמא [שדבר זה מכוסה מבני אדם כדי] שיהיו כל ישראל תמיד בכל יום בתשובה, דאין נגאלין אלא בתשובה, כדאמר (סנהדרין צח, א) היום אם בקולו תשמעו". ובבן יהוידע (פסחים שם) תמה על פירושו של המהרש"א: "וצריך להבין למה קראו יום הנחמה ולא קראו יום הגאולה".
ולפי המבואר נראה להסביר את דברי הגמרא, שיש הבדל בין "יום הגאולה" ל"יום הנחמה". "יום הגאולה" הוא היום שיגאלו ישראל בגאולה שלימה מהגלות – הגאולה הסופית. וזה עדיין לא הגיע ב"יום הנחמה", שהוא זמן שיגאלו בגאולה "חלקית". והיינו שבעיצומה של הגלות זוכים לנחמה פורתא, נחמה ועידוד המקטינים ומסירים במקצת את היסורים והסבל, שעדיין קיימים, בבחינת "הרע במיעוטו".
- • •
חודש ניסן – חודש הנחמה ב"אתערותא דלעילא" בלבד
ו. ממוצא הדברים מבוארת מהותו של חודש ניסן כחודש "נחמה".
בספר קדושת לוי (פרשת בא) ביאר את ההבדל בין החודשים תשרי וניסן: "הכלל הוא כי יש שפע הנשפע מהבורא ית' מחמת גודל טובו אשר בשביל זה ברא העולם בכדי להיטיב לברואיו ולא מחמת מעשה התחתונים, ויש שפע הנשפע מהבורא יתברך על ידי התעוררות עמו ישראל למלאות בקשתם ומעוררים למעלה להשפיע וכו'. והנה בתשרי אנו עושים הרבה מצוות, כמאמר חז"ל, שכן מרובה במצוות, ועל ידי המצוות אנו מעוררים השפע בזה החודש וכו', ובחודש ניסן השפע הנשפע הוא רק מחמת גודל טובו".
חודש תשרי תלוי ב"איתערותא דלתתא" – במצוות ובמעשים טובים שעם ישראל עושה. בחודש זה הקב"ה מצפה שניטיב את דרכינו ונשפר את מעשינו. לעומת זאת, חודש ניסן, הוא זמן "איתערותא דלעילא", שהקב"ה משפיע מצדו שפע מחמת גודל טובו, גם כאשר עם ישראל אינם ראויים. וכפי שהיה בגאולת מצרים, שבני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה, והקב"ה פסח על ה"פתחו לי פתח" וגאלם.
חודש ניסן, מבטא את ה"נחמה" הראשונה של עם ישראל, שלמרות היותם שקועים במ"ט שערי טומאה, ולא ראויים להיגאל, הקב"ה בחר אותם לעם ב"אתערותא דלעילא", והוציאם מעבדות לחירות, ללא "אתערותא דלתתא".
סוד הנחמה – כח ההתחדשות התמידית של כלל ישראל
ז. הנתיבות שלום (פרשת בא) הוסיף כי ענין זה מרומז במצוה הראשונה שנצטוו בני ישראל במצרים (שמות יב, ב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", כדבריו: "במצוה זו מתגלה המתנה שנתן השי"ת לישראל שבחר בהם להיות העם הנבחר באתערותא דלעילא אף כאשר אין עדיין אתערותא דלתתא, שזה היה ענין גאולת מצרים. וכמו דאיתא בתורת אבות ממרן הסבא קדישא מסלונים, על אומרו רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, שאלול תשרי הם בבחינת אני לדודי ודודי לי, שההתחלה היא באתערותא דלתתא של יהודי. ואילו בניסן הוא בבחינת דודי לי ואני לדודי, מתחיל באתערותא דלעילא. וזהו רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, שהקב"ה מתחיל להשפיע לכם בראשונה, אפילו אם יהודי ריק מכל, בחר בו השי"ת באתערותא דלעילא. וזו המצוה הראשונה בה היה צריך להתחיל התורה, שבה מתגלה עניינו של העם הנבחר, שאף בשיא החשכה מסוגלים להתחדש כבתחילה באיזה מצב שהינם נמצאים, ואפילו בהיותם משוקעים במ"ט שערי טומאה".
המצוה הראשונה שניתנה לעם ישראל במצרים ניתנה כ"נחמה". למרות היותם שקועים במ"ט שערי טומאה, ולא ראויים לגאולה, ולא עוד אלא שהיו עם של עבדים מושפלים – ועם כל זאת הקב"ה בחר אותם להיות עם נבחר, עם סגולה, ב"אתערותא דלעילא". ולכן מצוה זו מבטאת את כח ה"התחדשות" התמידית של עם ישראל, גם במצבים הקשים ביותר.
ומבואר היטב, מדוע המצוה שנבחרה לשם כך היא מצות "קידוש החודש", כי מצוה זו מסמלת את התחדשות עם ישראל בדומה להתחדשות הלבנה, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין (מב, א) "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידים להתחדש כמותה", וכפי שביאר הנתיבות שלום (בהמשך דבריו, שם) בתוספת נופך: "מצות החודש הזה לכם להיות מונים ללבנה היא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, והיא משקפת את מציאותם של עם ישראל עלי אדמות. כענין שמצינו אצל דוד המלך ע"ה שכל חייו היו רצופים יסורים ותלאות וגלויות. ודוד המלך מסמל את המציאות של חיי עם ישראל, כמאי דכתיב (תהילים סט, ט) מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי, שכל מציאותו היתה מוזר הייתי לאחי, זו המציאות של כלל ישראל בכל הנסיונות העוברים עליהם תמיד, ובכל זאת חיים וקיימים הם, ועתידים להתחדש כמותה".
והדברים מתאימים עם דברי השפת אמת (פרשת החודש תרל"א) "איתא (שמות רבה טו, כז) אומות העולם מונים לחמה ובני ישראל ללבנה, עי"ש במדרש המשל. והענין, דאור השמש הוא עצם ההארה, מה שנשתנה בכל יום מחושך הלילה לאור היום. אבל התחדשות אור הלבנה אינו יחוס השינוי מצד אורה, שהרי ביום אור יותר. רק מצד שמאירה גם בתוך החושך. וזה ענין בני ישראל גם כן, שעבודתם למצוא בעולם הזה שהוא חושך ולילה הארות התורה שנברא על ידה כל הבריאה".
ישראל "מונים ללבנה", ומשתיתים את כל סדר המועדים עליה, כדי לתת תקוה ונחמה גם בזמנים של חושך וגלות, שאף על פי שאין גאולה שלימה, אך עדיין ניתן לראות מעט מהאור, ולהתנחם בזה.
המרור והאפיקומן – הכנה לגאולה העתידה
ח. לפי האמור נבין את עומק מאמר הגמרא (ראש השנה יא, ב) "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". ולכאורה אם כבר נגאלו, מה לנו לומר שוב "עתידים" להיגאל, הרי הם כבר גאולים. ולפי המבואר הדבר ברור, עם ישראל החל בתהליך הגאולה ביציאת מצרים, ועליו לעבור עוד כברת דרך ארוכה עד לגאולה השלימה. כלומר, יציאת מצרים היא בבחינת "נחמה" – ה"רע במיעוטו", בהתחלת ה"יציאה" ממ"ט שערי טומאה, אבל עדיין רב המרחק מהגאולה השלימה – ולכן זו רק "נחמה".
ומצאתי בדברי השפת אמת (פסח תרנ"ג) שהאפיקומן רומז לענין זה: "רמז אפיקומן הוא, לרמוז כי יציאת מצרים היתה הכנה גם לגאולה העתידה, כמו שכתוב (מיכה ז, טו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. ולכן הפסח נאכל על השובע, לומר כי הגם שיציאת מצרים היתה גאולה ראשונה, אבל גאולה האחרונה תלויה בה, כמו שכתוב (קדושה, תפילת מוסף של שבת) הן גאלתי אתכם אחרית כראשית. והחכם שואל כיון שעתה זמן גאולה וחזרנו לגלות, מה הענין בזכירת יציאת מצרים. והתשובה, אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן, כי ליל שמורים הוא לגאולה העתידה". התהליך של הגאולה השלימה מתחיל ב"נחמה", ב"צעד הראשון" ביציאת מצרים – באתערותא דלעילא, וה"אפיקומן" הטמון ומכוסה רומז על הגאולה העתידה שתחילתה בגאולה הראשונה ממצרים.
ויתכן לבאר לפי זה את ההלכה ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" – אסור לאכול לאחר האפיקומן כדי ש"טעם המצה" ישאר בפה, כי ה"אפיקומן" רומז על הגאולה הסופית, שאין אחריה כלום.
ומוסיף השפת אמת (בהמשך דבריו, שם ד"ה הלל) כי ענין זה מרומז במה שהיה הלל "כורך פסח, מצה ומרור", להודיע "כי מרירות הגלות אינו דבר נפרד, ושהיה שינוי רצון בשעת הגאולה. אך כל הסדר שנהג הקב"ה עמנו הכל דרך אחד, כמו שכתוב (תפילת שמונה עשרה) ממית ומחיה ומצמיח ישועה. מרור הוא [בגימטריא] מות, כי בגלות חשובים כמתים, אבל הוא לצורך חיות חדש ולהיות ישועה לדורות. ולכן צריכים לאכול מרור, שאנחנו עתה בגלות ויכולים באכילת מרור למתק המרירות בלילה זו". כלומר, תהליך הגאולה השלימה מורכב מחלקים רבים, ומרירות הגלות היא כמובן חלק בלתי נפרד מתהליך זה, שתחילתו "נחמה" וסופו "גאולה".
באכילת המרור בכריכה אחת עם הפסח והמצה, יש איפוא, "נחמה" מהצער והצרות, בידיעה שגם מרירות הגלות היא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה. ו"נחמה" זו נותנת תקוה וכוחות נפש לעבור את הימים המרים של הגלות.
- • •
נבואת נחום על נינוה – נחמה לישראל לראות את ה"רע במיעוטו"
ט. כאמור לעיל [אות א], נחום הנביא התנבא על גויים, אנשי נינוה, בירת ממלכת אשור, והצטרף בכך לשורה של נביאים שנשלחו על ידי הקב"ה להינבא לא רק לעם ה' אלא גם לאומות העולם, כדי להוכיחם על מעשיהם הרעים. ונראה כי מטרת הנבואה על רשעות אומות העולם, להראות כי עם ישראל אינו במצב שפל כל כך, כאשר משווים אותו לאומות העולם הנמצאים במצב רוחני ונפשי הרבה יותר גרוע מעם ישראל – והרי זה בבחינת ה"רע במיעוטו".
נמצא כי נחום הנביא בנבואתו, "מנחם" את עם ישראל, מפיח בהם תקוה ועידוד. ולפי המבואר, זו גם מהותו של חודש ה"נחמה" ניסן, שבו נגאלו ישראל – למרות היותם שקועים במ"ט שערי טומאה – ב"אתערותא דלעילא", כדי לעודד ולתת תקוה בכל הזמן שבו ימשך התהליך הארוך עד הגאולה העתידה. וזה גם עניינה של פרשת החודש שבה קוראים על מצות קידוש החודש, הרומזת על כוח ההתחדשות של עם ישראל, כאורה של הלבנה המאיר מתוך החשיכה.
וגם מובן קביעות בניית המשכן בחודש ניסן, שהרי כל מהות בניית המשכן היתה "נחמה" ועידוד לבני ישראל לאחר שחטאו בחטא העגל, ללמדם שלמרות החטא הגדול, יש תקוה לחדש את הקירבה והאהבה עם הבורא.
ניסן – נחמה ועידוד מתוך חרטה ורחמים
י. כאשר נוסיף ונתעמק בשורשי הדברים, נמצא כי גם שאר המשמעויות השונות של "נחמה" מתאימים לחודש ניסן.
חרטה – כביכול הקב"ה מתחרט ואינו רוצה להרע לעמו, ומאפשר להם גאולה ממצרים למרות שלא היו ראויים לכך. ומקור הנהגה זו במידת הרחמים, לשנות את סדר ההשפעה שבדרך כלל מתחיל ב"אתערותא דלתתא", ובניסן נגאלו ממצרים, ב"אתערותא דלעילא" בלבד.
ומזה נשאב עידוד ותנחומין, לעבור את חשכת הגלות בציפיה לאור הגאולה השלמה, בקרוב בימינו. אמן.