חודש ניסן /תקע בשופר – הרצון וההתחדשות כמפתח הגאולה

חודש ניסן 

תקע בשופר – הרצון וההתחדשות כמפתח הגאולה

י"ב ברכות אמצעיות של תפילת שמונה עשרה כנגד י"ב חודשי השנה 

(זוהר הקדוש)

א. לפי סדר זה, הברכה השביעית מתחילת שמונה עשרה, "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ", מכוונת כנגד החודש השביעי מתחילת השנה, חודש ניסן. 

הקשר בין חודש ניסן, לתפילה שהקב"ה יתקע בשופר גדול לחרותינו וישא נס לקבץ גלויותינו, מובן בפשטות  על פי דברי חז"ל במסכת ראש השנה (י, ב) "רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם, בניסן נולדו האבות, בניסן נגאלו, בניסן עתידים ליגאל". וברור איפוא, כי בחודש זה ראוי להתפלל באופן מיוחד שנזכה במהרה לקיבוץ הגלויות, הוא חודש ניסן, שבו עתידים ישראל להיגאל. 

אולם עדיין לא מבואר מדוע קיבוץ הגלויות חיוני והכרחי בתהליך הגאולה השלמה, עד שנקבעה ברכה מיוחדת לבקש על ענין זה בתפילת שמונה עשרה, כחלק ממערכת הברכות על גאולת ישראל, בנין ירושלים, וצמיחת קרן מלכות בית דוד והמשיח, וצ"ב.

כמו כן, יש לבאר את תפקידו של השופר כאות וסימן לתחילת החירות וקיבוץ הגלויות.

האבודרהם (סדר שחרית של חול, עמ' קז) הביא את דברי ההלכות גדולות שכתב כי "תפילת חנה מעין שמונה עשרה", והיינו שיש בפסוקים האמורים בתפילת חנה (שמואל א פרק ב) מעין י"ח הברכות בתפילת שמונה עשרה. והפסוק "רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר" (שם פסוק ט), הוא כנגד האמור בברכת 'תקע בשופר' – "מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל". והדברים סתומים ודורשים ביאור.

ניסן חודש הגאולה

ב. במדרש (שמות רבה טו, יא) מובא כשיטתו של רבי יהושע שבניסן עתידים ישראל להיגאל, בתוספת: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (שמות יב, ב), הדא הוא דכתיב (תהלים לג, יב) אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה' אֱלֹקָיו, משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חודשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו, קבע בו ראש חודש של גאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל". ויש לבאר את התוספת האמורה בדברי המדרש, שבחירת ניסן כחודש הגאולה נובעת מבחירת יעקב אבינו ובניו.

האדמו"ר מסלונים עמד בספרו נתיבות שלום (פרשת החודש עמ' שלו) על ההבדל בין חג הפסח לשאר מועדי השנה: "שלא כבשאר זמנים המתחילים רק בפרוס החג, הארות הפסח מתחילות כבר מראש חודש. ומשום כך אמרו חז"ל יכול מראש חודש, כי הארת החג מתחילה מראש חודש, משום שגילוי הפסח וכח ההתחדשות שבו, מתחילים כבר מראש חודש. על כן סובר רבי שמעון בן גמליאל "שואלין ודורשין בהלכות הפסח שתי שבתות" (פסחים ו, א), לפי שאז מתחילים ההשפעות המיוחדות של ימי הפסח, על כן מן הראוי לעסוק בהלכות אלו, המעוררות את האדם לגילוי אותם השפעות". 

ויש לבאר, מדוע "הארת" חג הפסח מתחילה כבר מראש חודש, ולא רק "בפרוס" החג, כבשאר מועדי השנה.

בשו"ע (או"ח סימן רכו) נפסק: "היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח אומר בָּרוּךְ שֶׁלֹּא חִסַּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִיוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת להִתְנאוֹת [פרש"י: ליהנות] בָּהֶם בְּנֵי אָדָם". וכתב בכף החיים (סי' רכו ס"ק א) "משמע מדברי הטור והשו"ע דנקטו בימי ניסן, דדווקא בימי ניסן ראוי לברך ברכה זו, ולא קודם לכן ולא לאחר מכן, וכן משמע מלשון הגמרא (ברכות מג, ב) דקאמר האי מאן דנפיק ביומי דניסן, וכן כתב בהלכות קטנות. ומיהו יש אומרים דיומי ניסן לאו דווקא, דהוא הדין בחודש אחר (אליהו רבה ס"ק א), וכן כתב המחצית השקל דהוא הדין בחודש אַחֵר, כל שרואה הלבלוב פעם ראשון מברך". ומסיים הכף החיים: "אבל [החיד"א] בברכי יוסף (ס"ק ב) כתב דברכה זו על דרך האמת שייכא דוקא לימי ניסן, עכ"ל. ועל כן כיון דאיכא פלוגתא בזה, וכן משמע מלשון הגמרא דדוקא בניסן, וגם קיימא לן ספק ברכות להקל, אין לברך אלא דוקא בניסן, וכן עמא דבר". ומבואר בדבריו, שעל פי הקבלה יש להקפיד לברך את ברכת האילנות דווקא בניסן, ואכן נפסק להלכה שאין לברך ברכת האילנות בשם ומלכות אלא בניסן. 

ויש לבאר האם יש קשר בין ברכת האילנות לחודש ניסן, ולתפילה לקיבוץ הגלויות בברכת "תקע בשופר".

קידוש החודש – המפתח לגאולה

ג. בראש חודש ניסן, עוד בטרם יצאו בני ישראל ממצרים, נצטוו לקדש את החודש, כפי שנאמר בתורה (שמות יא, א-ב) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". וידועים לכל דברי חז"ל המובאים בפירוש רש"י בפתיחת חומש בראשית: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". 

והשאלה המתבקשת היא, מדוע נבחרה דווקא מצות קידוש החודש להיות המצוה הראשונה שנצטוו בה בני ישראל, הלוא דבר הוא. זאת ועוד, מדברי רבי יצחק נראה, שמצות קידוש החודש לא נופלת בחשיבותה מסיפור בריאת העולם ומעשה בראשית, והיה ראוי לפתוח במצוה זו את התורה, אילולא הצורך להשיב תשובה ניצחת לאומות העולם מדוע ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, והדבר דורש הסבר, מדוע מצות קידוש החודש חשובה עד כדי כך שהיה ראוי לפתוח בה את התורה.

ואמנם השפת אמת (פרשת החודש שנת תרמ"ה) כתב "במדרש (שמות רבה טו, ד) החודש הזה, הדא הוא דכתיב (שיר השירים ב, ה) קול דודי הנה זה בא, כי הוא מצוה ראשונה לישראל, וזו הפרשה היתה מפתח של הגאולה". ורבי אברהם שארר הוסיף בספרו הלקח והלבוב (תשס"ג, פרשת שמיני), על פי דברי השפת אמת שקריאת פרשת החודש לפני ראש חודש ניסן, נועדה לרמז על ה"מפתח" לגאולת ישראל בחודש ניסן. ויש לבאר מה הכוונה "מפתח הגאולה", ומדוע דוקא מצוה זו היא ה"מפתח" לכל גאולת מצרים.

בכל קהילות ישראל נהגו לומר את 'ברכת החודש', דהיינו להכריז קודם תפילת מוסף בשבת שלפני ראש חודש, על החודש הקרב ובא. וכידוע, אומרים את התפילה "מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ וְגָאַל אוֹתָם מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, הוּא יִגְאַל אוֹתָנוּ בְּקָרוֹב וִיקַבֵּץ נִדָּחֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, חֲבֵרִים כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֹאמַר אָמֵן". ויש להבין מדוע ברכת החודש היא המקום המתאים לתפילה ולבקשה מהקב"ה שיעשה לנו ניסים כשם שעשה לאבותינו.

• •  •

גאולת מצרים ב"אתערותא דלעילא" 

ד. ביאור הדברים נראה בהקדם מה שביארנו בספרנו רץ כצבי – מחשבה חלק ב (שער ו, חודש ניסן אות י)  כי סדר העבודה בעולם הזה, הוא תחילה ב"אתערותא דלתתא" – השתדלות "מלמטה", מצדם של הנבראים, ואחר כך הבורא משפיע שפע רב ממרומים ב"אתערותא דלעילא", כדבריהם הידועים של חז"ל (שיר השירים רבה ה, ג) "אמר הקב"ה לישראל, בני פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו". וכן אמרו במסכת שבת (קד, א) "הבא לטהר מסייעין אותו". כלומר, תחילה צריך האדם להתעורר מעצמו באתערותא דלתתא, ואז הוא זוכה לסייעתא דשמיא והקב"ה מעורר עליו אתערותא דלעילא. 

אולם לא כך היו פני הדברים ביציאת מצרים, וכפי שהביא השם משמואל (שבועות תער"ב) וז"ל: "פירש הקדוש ר' ברוך זצללה"ה בפסוק ופסח ה' על הפתח, כי אמרו ז"ל פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם, וישראל במצרים לא היו יכולין לפתוח אפילו כחודה של מחט, והשי"ת פסח אפילו על פתיחה זו, ועשה הכל בלי אתערותא דלתתא כלל". והיינו שבדרך כלל צריך מעט "אתערותא דלתתא", ורק אחר כך יש סייעתא דשמיא. אולם במצרים, כאשר ראה הקב"ה את ישראל שהם בעומק מ"ט שערי טומאה, ואם לא יגאלם מיד לא יוכלו להיגאל לעולם, אזי ברוב רחמיו וחסדיו "פסח על הפתח". כלומר, שהיתה גאולה רוחנית "באתערותא דלעילא" ללא עבודה ופתיחה כלל.

אולם נראה כי "אתערותא דלעילא" בגאולת מצרים התחילה כבר בראש חודש ניסן, כשניתן אז לבני ישראל כח הרצון להתחדשות, ונבאר הדברים.

מצות קידוש החודש – כח הרצון להתחדשות 

ה. בשפת אמת (פרשת החודש שנת תר"מ) מבואר שקודם היציאה ממצרים, קיבלו בני ישראל את "כח ההתחדשות", בכדי להכינם ליציאה מגבולות הטבע: "החודש הזה לכם הוא כח ההתחדשות שהבורא יתברך מחדש בכל יום מעשה בראשית בכח התורה, וקודם יציאת מצרים לא היו יכולים בני ישראל לקבל זה ההתחדשות, דאין כל חדש תחת השמש". 

בגבולות הטבע שנברא מששת ימי בראשית, העולם נוהג כמנהגו, בבחינת "אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט). ולכן,  בכדי להכין את בני ישראל ליציאת מצרים שנעשתה בניסים גלויים ומחודשים שלא בדרך הטבע, נצרכו בני ישראל לקבל את "כח ההתחדשות שהבורא יתברך מחדש בכל יום מעשה בראשית בכח התורה", והיינו שהקב"ה מקיים ומחדש את העולם בכח התורה, כדברי חז"ל (פסחים סח, ב) "אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו לג, כה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי". נמצא לפי זה כי מצות קידוש החודש, שבה נצטוו בני ישראל קודם יציאת מצרים [וכמובן קודם מתן תורה], נועדה להכין את בני ישראל לקבל את כח ההתחדשות הנובע מכוחם של מצוות התורה. 

אלא שעדיין לא מובן, היאך זכו לקבל את כח ההתחדשות כשנצטוו לקדש את החודש, כל זמן שעדיין לא יכלו לקיים את המצוה בפועל. 

והתשובה לכך היא, שכאשר נצטוו ישראל עוד בהיותם במצרים בראש חודש ניסן במצות קידוש החודש, הקב"ה הטביע בהם ["אתערותא דלעילא"] את כח הרצון להיגאל ["אתערותא דלתתא"], כדברי השפת אמת (פרשת החודש שנת תרמ"ז-תרמ"ח) בביאור הכתוב (יחזקאל מו, א) "שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ", וכתב השפת אמת: "וביום השבת יפתח, שבשבת ההנהגה למעלה מהטבע. וזה הדרך מיוחד רק לבני ישראל, וביציאת מצרים התחיל התגלות זה הדרך הפנימי. אכן ביום החודש יפתח הוא בכח בני ישראל בעצמם, וזה שכתוב החודש הזה לכם. וניסן ראש השנה לחדשים שבו התחיל התחדשות דרך הנסים ונפלאות למעלה מן הטבע, ומסתמא בכל חודש ניסן מתגלה התחדשות על כל השנה, והוא הבחירה שבוחר השי"ת בנו בכל שנה מחדש. וזה הרצון הוא פנימיות קיום כל הבריאה". 

כלומר, ה"רצון" הוא הדחף המניע את קיום הבריאה. ולכן בכדי להכשיר את הגאולה, הושתת יסוד גאולת מצרים על כח שהטביע הקב"ה בבני ישראל ב"אתערותא דלעילא", שירצו להיגאל. דהיינו שיפעלו ב"אתערותא דלתתא" בכח רצונם לפתוח את השער לשרשרת הנסים המחודשים, שהובילו ליציאת בני ישראל ממצרים, והפך את בחינת ה"מחשבה" לבחינת "מעשה".

הדברים מפורשים בהסברו של השפת אמת (פרשת החודש שנת תרע"ז) למשנה הראשונה במסכת ראש השנה: "תשרי ראש השנה לשנים, הוא התחדשות השנה על פי דרך הטבע. ובניסן ראש השנה למלכים, למלכי ישראל כדאיתא בגמרא (ראש השנה ג, א). והיינו בני ישראל שנקראו בני מלכים שהם בני חורין משיעבוד הסטרא אחרא, שאינם תחת הטבע. ולכן אחר שהתחילה הגאולה במצרים, אז נאמר להם החודש הזה לכם".

ובמושכל ראשון דבריו מתמיהים, וכי רק "אחר שהתחילה הגאולה במצרים אז נאמר להם החודש הזה לכם', והרי לכאורה ההיפך הוא הנכון, בראשונה נצטוו על קידוש החודש ורק שבועיים לאחר מכן נגאלו. אולם לפי האמור, הם הם הדברים, ואף שהגאולה בפועל התרחשה בט"ו ניסן, אולם תחילת הגאולה היתה באמת כבר בראש חודש ניסן – בכח הרצון להיגאל, שהטביע הקב"ה בישראל כשנצטוו "החודש הזה לכם".

השפת אמת מייחס לכח הרצון כוחות נשגבים בהרבה תחומים. לדוגמא,  כאשר יש רצון עז לעשות דבר באופן טבעי, זה גורם שגם הנס נחשב כדבר טבעי, כדבריו (תרל"ד ליל א' דחנוכה) מדוע היה צורך בחנוכה בנס של ריבוי השמן הטבעי, וכי הקב"ה לא היה יכול לעשות נס שאינו על פי דרך הטבע כלל: "רק יש לומר שזה היה חיבה יתירה להיות נזדמן להם שמן על פי הטבע מצד הברכה ששורה על המעט, שיהיה נחשב שעשו בני ישראל זה מעצמם. ובאמת הנס דחנוכה חביב מאד, והיא חיבה יתירה". ומבואר בדבריו כי בגלל רצונם ומאמציהם של ישראל להדליק בשמן טבעי כפי שנצטוו, זכו ונעשה להם נס שהשמן הטבעי עצמו יתרבה, כדי שיחשב להם שהדליקו את המנורה בשמן טבעי, ולא על ידי שמן שנברא בנס, כרצונם. ולמדנו מדבריו, כי רצון עז לעשות דבר באופן טבעי, גורם שגם הנס עצמו יֵחשב כדבר טבעי. 

והחידוש בדבריו הוא, שאמנם מעשה הנס, שנעשה על ידי הקב"ה, הוא כמובן נס. אך כאשר הנס נעשה מתוך רצון טבעי, אזי  הרצון גורם לכך שהיחס ההלכתי לנס הוא גם כן טבעי. ומשום כך רצונם להדליק את המנורה באופן טבעי, גרם לכך שהנס שנעשה נחשב כמעשה טבעי על ידי האדם. ולפי המבואר יתכן שכח הרצון נהפך למעשה טבעי רק בגלל הכח שהטביע הקב"ה בבני ישראל בראש חודש ניסן. 

כח הרצון וההתחדשות – בלב

ו. השפת אמת (פרשת החודש שנת תרס"א ד"ה איתא) מוסיף עוד נדבך בביאור רצונם של ישראל להיגאל, שמקורו בלבם הטהור.

בדברי הגמרא במסכת שבת (קמז, ב) מובא, כי רבי אלעזר בן ערך הגיע ליישוב "דיומסת", שהיו מצויים בו מעיינות רחיצה ויין, ונמשך אחרי תענוגות אלו, עד שנשתכח ממנו תלמודו. וכאשר "קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא החודש הזה לכם, אמר החרש היה לבם". וביאר המהרש"א שם: "כאן התחיל [במצות קידוש החודש] לפי שהיא המצוה הראשונה בתורה, כמו שאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה וכו'. ונפל טעות זו בפיו לפי עניינו שנעשה לבו לב אבן וחרש מלהבין, אחרי שהיה לבו כמעיין המתגבר בחיבורו לחכמים".

וכתב השפת אמת בביאור עומק טעותו של רבי אלעזר בן ערך שאמר "החרש היה לבם", במקום "החודש הזה לכם", כי הציווי "החודש הזה לכם" מבטא את טוהר הלב הגלום במצות קידוש החודש, כפי שבא לידי ביטוי ברצונם של ישראל להיגאל: "בני ישראל ירדו למצרים ועבדו בחומר ובלבנים לזכות למאורות האלו במוח ולב, ונתברר ונעשו ברי לבב במצרים. ולכן החודש הזה לכם, כמו שכתוב (תהלים נא, יב) לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי, וזה הרמז החרש היה לבם, ולא יכלו לראות ההתחדשות, עד שנגאלו ממצרים ונעשו ברי לבב, על ידי זה החודש הזה לכם".

כאשר נמשך רבי אלעזר בן ערך אחר תענוגות המרחצאות והיין של דיומסת, במקום לקרוא "החודש הזה לכם", הוא קרא "החרש היה לבם", לאות ולעדות כי לבו הטהור שהיה כמעיין המתגבר (אבות פ"ב מ"ה),  נסתם והפך להיות "לב אבן".

ולא בכדי, דווקא על ידי מצות קידוש החודש המעידה על המולד החדש של הלבנה, באה לידי ביטוי טהרת לבם של ישראל, כפי שביאר השפת אמת (פרשת החודש תרס"ב ד"ה ראשון לחדשי השנה) "החדשים בחינת לבנה, הוא הלב שכתוב בו (שיר השירים ה, ב) אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, שאפילו בשעת שינה יש בלב קיסטא דחיותא [הארת חיות]. וזה הרמז החודש הזה לכם, חרש היה לבם, שבגלות היה נסתם הלב, וביציאת מצרים נפתח הלב שמשם שורש ההתחדשות, כמו שכתוב וְלִבִּי עֵר".

התחדשותה של הלבנה בכל חודש, מסמלת את התחדשות לבם של ישראל לאביהם שבשמים. ולכן המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל בהיותם במצרים היתה קידוש החודש, והיא ניתנה כדי ללמדם את גודל מעלת כח הרצון להתחדש, שהוא היסוד לקיום כל התורה, והיסוד לגאולת מצרים שהיתה רק לאחר ש"נפתח לבם" של ישראל בהתחדשות. לפיכך, האות להתנתקות וההתרחקות ממעלת ההתחדשות במשיכה אחר תענוגות העולם הזה, היה כאשר רבי אלעזר בן ערך קרא את הפסוק "החודש הזה לכם" בלשון "החרש היה לבם", לבטא את הלב ה"פתוח" ש"נסתם".

הארת פסח מתחילה מראש חודש – זמן תחילת ההתחדשות 

ז. ממוצא הדברים למדנו, כי שורש הגאולה נטוע בכח הרצון, שיסודו תשוקת לבם הטהור של בני ישראל להיגאל ולקיים המצוה. והיינו דברי השפת אמת שהובאו לעיל [אות ג] "החודש הזה, הדא הוא דכתיב (שיר השירים ב, ה) קול דודי הנה זה בא, כי הוא מצוה ראשונה לישראל, וזו הפרשה היתה מפתח של הגאולה". במצוה הראשונה שנצטוו ישראל, קידוש החודש, הונחה התשתית לגאולה ממצרים, ולכן היא "מפתח הגאולה".

ואף שגאולת מצרים היתה בבחינת "אתערותא דלעילא", שהקב"ה משפיע מצדו שפע מחמת גודל טובו, גם כאשר עם ישראל אינם ראויים להיגאל כי היו שקועים במ"ט שערי הטומאה, ואע"פ שהקב"ה פסח על ה"פתחו לי פתח" וגאלם, עם כל זאת, הקב"ה הטביע בלבם קודם לכן את הרצון להתחדש, שבזכותו נגאלו. 

ומאחר ורצון זה היה כבר מראש חודש, שבו נצטוו על מצות "החודש הזה לכם", מוטעמים דברי הנתיבות שלום [אות ב] שהארות הפסח מתחילות כבר מראש חודש, כמו שאמרו חז"ל "יכול מראש חודש", משום שגילוי הפסח וכח ההתחדשות שבו, מתחילים כבר מראש חודש – הזמן שבו הקב"ה הטביע בהם את כח הרצון, ובני ישראל גילו שהם רוצים להתחדש ולהיגאל.

וכך הוא גם בנוהג שבעולם, בתנאי שעבוד וצרות, עלול האדם לשקוע בדכאון ובדכדוך הנפש הגורם לו לאבד את כל כח הרצון, עד כדי מאיסה בחיים. ועם כל זאת, באופן פתאומי מתנוצץ בו זיק של תקוה ונולדים בו כוחות מחודשים. וכנראה הדבר נובע מכח הרצון שהטביע הקב"ה בבני ישראל במצרים, מאז ולאורך כל הדורות נתברכו היהודים בכח רצון אדיר להתחדש, וכפי ששמענו וידוע שהיה בתקופת שואת יהדות אירופה, סיפורי מופת על יהודים רבים, שבזכות כח הרצון להילחם על חייהם, זכו לשרוד את אימי היסורים ולבנות בתים נאמנים לתפארת ישראל.

• •  •

קיבוצם של ישראל באחדות – תנאי לגאולתם 

ח. מהו המקור לאותו רצון של ישראל להיגאל – התשובה לכך נמצאת בדברי המדרש [לעיל אות ב] "משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חודשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו, קבע בו ראש חודש של גאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל". 

לפני פטירתו של יעקב אבינו, קרא לבניו ואמר להם: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם". יעקב אבינו "ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים" (רש"י שם בשם המדרש). ומה היו אותם "דברים אחרים" שאמר לבניו: "צוה אותם על המחלוקת, אמר להם תהיו כולכם אסיפה אחת, נעשו בני ישראל אגודה אחת התקינו עצמכם לגאולה" (ב"ר צח, ב). 

יעקב אבינו מגלה לבניו את יסוד ההכנה לגאולה העתידה – שלמות האחדות ביניהם, וכפי שמדוקדק בכפל לשונו "האספו" ו"הקבצו", וביאר הגר"א (חבקוק ב, ה) "האסיפה היא מן החוץ אל תוך הבית, והקיבוץ הוא בתוך הבית אל מקום אחד". כפילות המדגישה את שלימות האחדות, מבית ומחוץ, שהיא התנאי לגאולה העתידה.

ואכן, כאשר קיימו בני ישראל את עצת יעקב אבינו, נגאלו, כדברי המכילתא (בא פרשה ה) שישראל נגאלו בזכות שלא נחשדו על לשון הרע "ומנין שלא נחשדו על לשון הרע והיו אוהבים זה את זה, תלמוד לומר ושאלה אשה מאת שכנתה, כבר היה בידם י"ב חודש ואי אתה מוצא אחד מהם שהלשין על חברו". ובספר שפתי כהן על התורה [תלמיד האריז"ל] פירש את הפסוק (שמות ב, כה) "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים – מה ראה, ראה שהיו מרחמים זה על זה, כשהיה אחד מהם משלים סכום הלבנים קודם חברו, היה בא ומסייע עם חברו. כשראה הקב"ה שהיו מרחמים זה על זה, אמר ראויים אלו לרחם עליהם. כל המרחם מרחמים עליו, שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך". ומבואר כי גאולת מצרים באה מכח אחדותם ואהבתם זה לזה. 

הרצון הפרטי – חלק מהרצון הכללי של עם ישראל

ט. הרב מרדכי גרינברג, ראש ישיבת כרם ביבנה, מבאר בספרו מועדי ה' (פסח, עמ' 36) את דברי הראי"ה קוק (אורות הקודש ח"ג פרק קכז, עמ' מג) במעלת הרצון שהוא "הכח היותר אדיר שבמציאות, שאיננו פוסק מלפעול בנפש האדם. וכל המעשים של האדם, אינם אלא ביטויים של אותו רצון פנימי", וכח זה "שוטף ומתרומם, מכה גלים ומשלח פלגים ללא הרף, וכשכח זה זקוק, הוא בהיר ומלא יושר. כל מה ששופע וזורם הכל ישר וטוב הוא".

ומוסיף: "הרצון הפרטי של האדם קשור הוא אל הרצון הכללי", כדברי הראי"ה: "אי אפשר להבין את פליאת הרצון של האדם בכל פאר חופשו, רק בתור ניצוץ אחד מהשלהבת הגדולה של הרצון הגדול בכל הויה כולה. הופעת רצון רבון כל העולמים בה. בהתקדשותו של הרצון, הרי הענף דומה לשורשו הגדול יונק ממנו ומתחבר אליו". 

ומעתה כל הדברים עולים בקנה אחד. הרצון היוצר תהליך של גאולה, אינו יכול לנבוט רק כאשר כל יחיד רוצה לעצמו. הרצון הפרטי חייב להיות מחובר למערכת הרצון הכללי  של עם ישראל, כי רק רצון כללי הוא רצון המזוקק בתכלית הנקיות, שבכוחו ליצור מציאות המובילה לגאולה בפועל, וזאת על ידי התאגדות כל הרצונות של כל יחיד ויחיד באהבה וכבוד לזולת, לרצון כללי של כל האומה, בבחינת – "האספו" ו"הקבצו" לכח מאוחד המייחל לגאולה.

תקע בשופר – ברכה מיוחדת על קיבוץ הגלויות באחדות מבית ומחוץ

י. משנוכחנו לראות מה רב משקלה של האחדות, שהיא תנאי לגאולתם של ישראל, מבואר מדוע קיבוץ הגלויות חיוני והכרחי בתהליך הגאולה השלמה, עד שנקבעה ברכה מיוחדת לבקש על ענין זה בתפילת שמונה עשרה, כדברי רבי יעקב הלל, ראש ישיבת אהבת שלום (קובץ מקבציאל, שנה כג עמוד 544) "בברכת תקע בשופר יש שלש בקשות. הראשונה: תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ. והשניה: וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ. והשלישית: וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ. ודרכי לפרשן כך, דכאשר יבוא המשיח במהרה בימינו, הנה בתחילה יתקעו בשופר גדול שישמע בכל העולם להכריז על ביאתו. ושוב ירימו דגל המשיח להתקבץ יחדיו עדיין בחוץ לארץ, ושוב יקבצנו הקב"ה יחדיו לארץ ישראל. וצריך ביאור, דמה ענין התקבצות הגלויות בחוץ לארץ כל אחד בעירו ובמדינתו סביב לדגל המשיח, לפני שיעלו לארץ ישראל. אלא יש לומר הטעם, כי צריכים כל ישראל להתאחד יחד כאיש אחד בלב אחד בהיותם עדיין בחוץ לארץ, כדי שיזכו להיוושע ולעלות לארץ ישראל כולם כאחד". 

ברור איפוא, כי מפאת חשיבות הענין שהוא תנאי מקדים לגאולה, נקבעה על כך ברכה מיוחדת בפני עצמה, לבקש על קיבוץ הגלויות שיאפשר את הגאולה. 

וכן מבואר תפקידו של השופר כאות וסימן לתחילת החירות וקיבוץ הגלויות, על פי דברי המהר"ל (תפארת ישראל פרק ל) "כי אין קול השופר רק להשמיע קול, וכל השמעת קול שופר הוא היציאה של הדבר לפועל, ועל זה משמש קול השופר". ועוד כתב המהר"ל (חידושי אגדות ראש השנה יא, ב) שהשופר מורה על הגאולה: "כי אשר תמצא השופר בתורה, לא תמצא אלא בגאולה או מה שיושיע הקב"ה את ישראל", ולענ"ד דברי המהר"ל משלימים אלו את אלו, כי השופר מסמל את הוצאת הרצון הפנימי מהכח אל הפועל – אשר יביא לגאולה השלימה, כאשר הרצון הפרטי של כל אחד ואחד יצא מהכח אל הפועל, ויתאחד ברצון הכללי של כלל ישראל להיגאל במהרה.

תקע בשופר לקבץ גלויותינו – בחודש ניסן

יא. ומובן עומק הקשר בין חודש ניסן שבו עתידים ישראל להיגאל, לתפילה שהקב"ה יתקע בשופר גדול לחרותינו וישא נס לקבץ גלויותינו, שהרי הדברים תלויים זה בזה – התנאי המוקדם לגאולה הוא קיבוץ כל הגלויות באחדות מושלמת, מבית ומחוץ. 

ומבואר הקשר שבין ברכת האילנות לחודש ניסן, ולתפילה לקיבוץ הגלויות בברכת "תקע בשופר", שהרי גם ברכת האילנות היא על התחדשות הבריאה בעת לבלוב הפרחים בצמיחתם המתחדשת, וכשם שאנו זוכים לראות את התחדשות הבריאה בלבלוב הפרחים, כך הגאולה השלימה תבוא כתוצאה מרצון להתחדשות באחדות קיבוץ הגלויות.

לאור המבואר לעיל יתכן לבאר את דברי ההלכות גדולות שהפסוק "רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר" (שם פסוק ט), הוא כנגד האמור בברכת 'תקע בשופר' – "מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל", על פי דברי הטור (או"ח סימן תיז) "שמעתי מאחי הרב יהודה וגו' שהמועדים נתקנו כנגד האבות, פסח כנגד אברהם, דכתיב (בראשית יח, ו) לושי ועשי עוגות, ופסח היה". וכידוע מידתו של אברהם אבינו היא מידת החסד, כדברי הנביא מיכה (ז, כ) "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם". ולכן נראה כי הפסוק  "רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר" מבטא את מידות החסד והאהבה, שהם היסוד לאחדות השלימה בכלל ישראל – העומד ביסודה של ברכת 'תקע בשופר'. ובהדגשה מיוחדת שהפסוק נכתב בלשון יחיד – "חסידו", ונאמר בלשון רבים – "חסידיו", ללמד על חיבור היחיד והרבים לחטיבה מאוחדת, שמכוחו יתקבצו הגלויות בגאולה השלימה בחודש שעתידים להיגאל בו – ניסן. 

ברכת החודש – המועד המתאים לתפילה על קיבוץ הגלויות מתוך האחדות

יב. לפי האמור מוטעם נוסח ברכת החודש "מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ וְגָאַל אוֹתָם מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, הוּא יִגְאַל אוֹתָנוּ בְּקָרוֹב וִיקַבֵּץ נִדָּחֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, חֲבֵרִים כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֹאמַר אָמֵן", וכמו שהביא בספר אבני המקום על מסכת חגיגה (עמ' רנא) בשם הגר"ח קנייבסקי: "הכוונה שאנו מתפללים שבשעת קבוץ הגלויות לא יהיה פירוד לבבות ומחלוקת בין כלל ישראל, אלא כולם יהיו חברים. כי אם יהיה מחלוקת ביניהם, עדיף טפי שישארו כל אחד במקומו". 

תפילתנו שהקב"ה יגאל אותנו בקרוב, מתבססת על הניסים שנעשו לאבותינו כשנגאלו מעבדות מצרים לחירות מכח רצונם בגאולה שנבע מאחדותם המופלאה, כמבואר לעיל. ומכוחם תקוותינו, שאם נשכיל לרצות באחדות מבית ומחוץ ולפעול ליישם זאת, נזכה שהקב"ה יגאל אותנו בקרוב ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, בהיותינו במצב של "חברים כל ישראל",  שהאחדות בכלל ישראל, שכולם יהיו אוהבים וחברים זה לזה, היא התנאי לקיבוץ הגלויות ולגאולה הקרובה.

ומעתה מוטעם מדוע ברכת החודש היא המקום המתאים לתפילה שהקב"ה יעשה לנו ניסים כשם שעשה לאבותינו, ויקבץ נדחינו בגאולה השלימה. כידוע, 'ברכת החודש' היא "כדוגמת קידוש החודש", כדברי המג"א (או"ח סי' תכו ס"א) "בשבת שלפני ראש חודש מברכים החודש, וכתוב בשם ספר יראים דאין זה קידוש בית דין, אלא שמודיעים להעולם מתי ראש חדש. ומכל מקום נהגו לעמוד בשעת אמירת ראש חדש ביום פלוני, דוגמת קידוש החדש שהיה מעומד". ובמצות קידוש החודש, שהיא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל, טבע הקב"ה בבני ישראל את כח הרצון להיגאל. ומה איפוא יותר מתאים, להתפלל לקיבוץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, כאשר נוהגים כ"דוגמת קידוש החודש", שהיא המצוה שבה גילו בני ישראל את רצונם להתחדש ולהיגאל.