המליך אות ז' בהילוך וצר בהם תאומים בעולם וסיון בשנה
(ספר יצירה פרק חמישי משנה ט)
א. ויש לבאר מה הקשר בין האות ז' לחודש סיון.
בדברי הספר יצירה יש כמה גרסאות: הנוסח המובא לעיל – "המליך לו ז' בהילוך", הוא גירסת האר"י ז"ל. גירסת הגר"א היא: "המליך אות ז' בראיה". וגירסת הגאונים: "המליך אות ז' בריח". והשאלה, האם ניתן לגשר בין כל הגירסאות ולהעלותם בקנה אחד. כמו כן יש להבין מהי משמעותן המשותפת של תכונות אלו [הילוך, ראיה, ריח] לעניינו של חודש סיון.
בכתיבת סת"ם, מורכבת האות ז' מהאותיות ו' וי', ויש לבאר פשר הדבר.
באות ז' רמזים נוספים: ה"זי"ן" פירושו חרב [גם צורת האות ז' כצורת חרב], סייף – כלי נשק, ומשמעויות אלו טעונות ביאור.
במסכת שבת (קד, א) גילו חז"ל כמה מהרמזים הטמונים באותיות האל"ף בי"ת. לאחר שנאמר כי "גימ"ל דל"ת גמול דלים", דהיינו שבאותיות אלו נרמזים פעולות החסד עם הזולת, מובא: "ה"ו זה שמו של הקב"ה, ז"ח ט"י כ"ל, ואם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וחן אותך ומטיב לך ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעולם הבא". ומבואר האות ז' מייצגת את הבורא "הזן את הכל". כלומר, האות זי"ן היא מלשון "זָן", ורומזת על הפרנסה הקצובה לאדם מאת הקב"ה, וצריך ביאור.
ויש להבין את משמעויותיה של האות ז' בכלל, ואת הקשר של משמעויות אלו לחודש סיון.
בקהילות רבות נתפשט המנהג לומר את "תפילת השל"ה" בכל ערב ראש חודש סיון. תפילה זו מובאת בספר השל"ה הקדוש (מסכת תמיד, נר מצוה) "חל עלינו חובת התפלה ובקשה להשם יתברך בכל צרכינו, כי הכל מאתו יתברך, על כן בכל מה שיצטרך האדם בכל עת ובכל שעה, ירגיל על לשונו תפלה קצרה להשליך על ה' יהבו. וביותר צריך זירוז להתפלל שיהיה לו זרע כשר עד עולם, ואגב כל צרכיהם וזיווגם, מה' יצא הדבר. ולבי אומר שעת רצון לתפלה זו בערב ראש חודש סיון – הוא החודש שבו נתנה התורה, ואז נקראים בנים לה' אלקינו". ועיקר התפילה הוא התחינה "שיהא זרעי וזרע זרעי עד עולם זרע כשר" ויש בה בקשות לצאצאים בעלי תורה ומידות טובות.
כאמור, השל"ה מבאר בעצמו מדוע ראויה התפילה להיאמר באופן מיוחד בערב ראש חודש סיון, ויש לברר האם נוכל לקשור תפילה זו גם לאות ז', שאותה "המליך" הקב"ה על חודש סיון.
* * *
המספר שבע – הנקודה הפנימית הרוחנית הנמצאת בתוך הגשמיות
ב. לביאור משמעות האות ז', נתבונן במהות המספר שבע שהוא הגימטריא של האות ז'.
בדברי המדרש (ויקרא רבה כט, יא) מובא: "כל השביעין חביבין לעולם… בשנים שביעי חביב, שנאמר (שמות כג, יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה. בשמיטין שביעי חביב, שנאמר (ויקרא כה, י) וקדשתם את שנת החמשים. בימים שביעי חביב, שנאמר (בראשית ב, ג) ויברך אלקים את יום השביעי. בחדשים שביעי חביב, שנאמר (ויקרא כג, כד) בחדש השביעי באחד לחדש".
גם בזוה"ק (זוהר חדש דף ג, א במדרש הנעלם) נאמר: "תאני רבי שמעון, על שבעה עמודים הארץ עומדת, שנאמר (משלי ט, א) חצבה עמודיה שבעה, והם תלויים על המים, וכנגדם אמר דוד המלך ע"ה שבעה קולות, דכתיב (תהלים כט, ג) קול ה' על המים". ובהרחבה (זהר חדש בראשית דף רמא, להלן תרגומו) מובא: "הכל תלוי על שבעה. עמודי שמים הם שבעה, והרקיעים שבעה, והכוכבים שבעה, מעלות למעלה שבע, גויים למעלה שבעה, גויים למטה שבעה [דהיינו, ז' אומות ששלטו על ארץ ישראל בטרם כיבוש ישראל, וכנגדן ז' אומות מסבבים ארץ ישראל שלמעלה שהיא המלכות]. ארצות שבעה, ימים שבעה, נהרות שבעה, ימי בראשית שבעה, והשביעי – שבת לה', יום שכולו שבת".
במדרש תדשא (פרק יא) הוסיף רבי פנחס בן יאיר מוסיף: "שבעה בעולם, בשנה ובנפש. מנורת זהב יש לה שבעה נרות כנגד שבעה מאורות בעולם. ובשנה – שבעה ימים טובים. ושבעה שערים בנפש – שתי עיניים, שתי אזניים, שתי אפיים ופה אחד". דברים אלו נזכרו עם תוספות בפירוש רבנו בחיי (פתיחה לפרשת שמיני) וז"ל: "במדרש, חכמות בנתה ביתה (משלי ט, א), זאת התורה שבנתה כל העולמות. חצבה עמודיה שבעה, שנחצבה משבעה רקיעים, זכה אדם והתעסק בה נוחל שבעה ארצות, ואם לאו מסתלק משבעה ארצות… והמדרש הזה עשה חשבון שבעה דווקא, לפי שהוא החשבון המכוון הכולל העליונים והשפלים, והוא החשבון הנמצא בהרבה מצות שבתורה שהן סובבות על חשבון שבעה, כמצות השבת והשמיטה והיובל. גם ימי הפסח שבעה, וימי הסוכות שבעה, וארבעה מינין שבלולב חוזרין לשבעה, גם ימי האבלות שבעה כימי השמחה, והכל ענין אחד, ירמוז לשבעת ימי בראשית. גם בלעם הקריב בשבעה מזבחות, גם ימי המילואים שבעה, וכל הדברים האלה הסובבים על שבעה, עיקרן ושרשן ממקום אחד ומוצאן ממעין אחד".
ובפרשת כי תצא (דברים כג, כד) הוסיף רבנו בחיי, עוד פריטים הסובבים את החשבון שבע: "נקבי הראש שהם שבעה, שני אוזניים שני עיניים שני נחירים והפה הוא השביעי, והקב"ה בחר בשביעי, ברא שבעה רקיעים ובחר בשביעי שהוא ערבות, ברא שבעה ימים ובחר בשבת, וכן בחר בפה להללו ולשבחו, כי הוא הכלי לשבח בו שם קדשו".
אך עדיין אין הדברים נהירים די הצורך, מדוע עניינים רבים סובבים סביב ציר ה"שבע".
המספר שבע – הנקודה הפנימית הרוחנית הנמצאת בתוך החומר הגשמי
ג. בביאור הדברים הרחיב המהר"ל במקומות רבים בביאור מהות המספר "שבע".
המספר "שבע" מסמל את הנקודה הרוחנית הפנימית בתוך החומר הגשמי בבריאה, כי במציאות הגשמית, לכל גוף וחומר יש ששה "קצוות", דהיינו מימד האורך הרוחב והגובה, שהם שש פינות: למעלה למטה ימין שמאל פנים ואחור. וה"קצה השביעי", מרמז לנקודה הפנימית הרוחנית הטמונה בתוך כל חומר גשמי. ולכן, שבעת ימי השבוע מסודרים באופן של ששה ימי חולין והשביעי קודש, וכן בחודשים ובשנים כי מספר שש מסמל את החולין, החומר, הגשמיות – כנגד שש הקצוות של החומריות, ואילו השביעי הוא כנגד "היכל הקודש" שהוא הנקודה הרוחנית, שהרי המספר שבע מסמל את הנקודה הפנימית הרוחנית הנמצאת בתוך החומר הגשמי.
מפאת אריכות הדברים נביא מעט מזעיר מדבריו, ובהם מה שכתב בספרו גבורות ה' (פרק מו) וז"ל: "וכאשר תעיין ותמצא שהגשם יש לו חלופי ו' צדדין והם המעלה והמטה ימין ושמאל פנים ואחור, וכל שש צדדים אלו מתייחסים אל הגשמיות, בעבור שכל צד יש לו רחוק וזהו גדר הגשם. אמנם יש בו שביעי והוא האמצעי שאינו נוטה לשום צד ומפני שאינו מתייחס לשום צד דומה לדבר שהוא בלתי גשמי שאין לו רוחק. ולפיכך יש גם כן לזמן המתייחס ומשתתף עם הגשם ששה ימים והם ימי חול, אבל השביעי קדוש, ונמצא כי שבעה ימי שבוע הם דומים לגשם הפשוט שיש לו ששה, קצות והאמצעי שבשניהם זהו ענין ששת ימי חול והשביעי הוא קדש". ומפורש בדבריו, כי המספר שבע מסמל את הנקודה הפנימית הרוחנית הנמצאת בתוך הגשמיות.
לאור זאת מבאר המהר"ל (דרך חיים על מסכת אבות, פרק ה משנה טו) את דברי חז"ל הנ"ל ש"כל השביעין חביבין", וז"ל: "מספר שבעה מורה על המדרגה שמתחבר ביחד הגשמי ובלתי גשמי… ולפיכך תמצא בכל מקום כי במספר שבעה חול וקדושה, שבעת ימי שבוע ששה ימי חול והשביעי הוא קודש, ובחדשים השביעי גם כן קודש הוא חודש תשרי, ובשנים ששה שני עבודה והשביעית שמיטה והיא שנת קודש, וכל זה מפני כי מספר הששה הם חול, והם כנגד ששה קצוות הגשם שהוא חול. ואילו השביעי הוא כנגד היכל הקודש, שהוא השביעי והוא באמצע ודבר זה ידוע".
בשל"ה הקדוש (מסכת חולין דף פו, ב) מבואר לפי יסוד הדברים, כי תוכן זכירת השבת בכל יום הוא כדי להכיר את הנקודה הפנימית הרוחנית, שהיא היום השביעי – שבת, המקיימת את גשמיות ששת ימי המעשה. וז"ל: "ובמכילתא (פרשת יתרו) זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת. ר"י אמר, לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין, אלא תהא מונה לשם שבת, עכ"ל. כלומר, היום יום ראשון היום יום שני בשבת וכן כולם. כבר האריך הפרדס וביאר שכל הימים יונקים מהשבת, שיום השבת הוא נקודת המרכז שעליה תסוב עגולת הששת ימים, והוא נקרא נקודה אמצעית פנימית".
נמצא לפי זה שהאות ז' שמספרה שבע, היא ביטוי לערכים הרוחניים, אשר הם תכלית הבריאה.
שבע – ביטוי לשלמות
ד. מאחר ושבע מסמל את הנקודה הפנימית הרוחנית הנמצאת בתוך החומר הגשמי, הרי שבמספר זה מתגלה השלמות, בהתאחדות הרוחניות עם הגשמיות.
ואכן בדברי הרמח"ל (רמח"ל, דרך ה', חלק ד פרק ז) מפורש שהמספר שבע נקרא "שיעור שלם", וז"ל: "ואולם גזרה שיהיו הימים כולם מתגלגלים בשיעור מספר אחד שיסובב בזמן כולו בסיבוב, והוא מספר השבעה ימים. וזה, כי הנה בם נברא המציאות כולו, ונכלל כל הויותו במספר זה, ונמצא מספר זה מה שראוי שיקרא שיעור שלם. אמנם יהיו מספר זה מתגלגל והולך וחוזר בסיבוביו עד סוף כל הששת אלפים. ולא עוד, אלא שימות כל העולם כלו גם הם ישמרו השיעור הזה בכמות הגדול, והיינו, ששת אלפים ואלף מנוחה, ואחר כך תתחדש ההויה למציאות בסדר אחר כפי גזירת החכמה העליונה".
מתבאר בדבריו אודות המחזוריות סביב המספר "שבע" בבריאה, שמספר זה נקרא "שיעור שלם", ובשל כך מנין שנות העולם הוא ששת אלפים שנים, ובשביעי יתחדש העולם ויבוא לתיקונו השלם.
תכונת השלמות שבמספר שבע, נרמזה במספר שבעת קני המנורה בבית המקדש, כפי שהרחיב רבי שמשון רפאל הירש בפירושו לתורה (שמות כה, לט) באומרו: "רואים אנו את הנר האמצעי המאיר כלפי מעלה או כלפי קודש הקדשים, ומשני צידיו, מימין ומשמאל, פונים הנרות אל הנר האמצעי הזה, שלושת הנרות שבימין פונים שמאלה, ושלושת הנרות שמשמאל פונים ימינה, וכולם מאירים איפוא אל הנר האמצעי, ובכיוונו מתאחדים כל שבעת הנרות. הרי שהנר האמצעי הזה הוא תכלית שאיפתם של כל נרות המנורה, הווה אומר, מקום שאליו מכוון הנר האמצעי, הוא גם תכלית שאיפתם של כל שאר נרות המנורה. מכאן שהנר האמצעי אינו רק התכלית המאחדת, אלא בו בזמן גם נקודת המוצא המשותפת לכל הנרות. עלינו לראות איפוא, את שבעת הנרות, לא כשבעה כפשוטם, אלא כאחד ועוד ששה – כאחד שממנו יוצאים ששה ושבו חוזרים הששה ומתאחדים מחדש".
דברי הרש"ר הירש יונקים בשורשם ממקור דברי חז"ל והמהר"ל, שהמספר שבע, רומז למשמעות רוחנית שממנה שואבים כוחות "שש הקצוות" הגשמיים, הנכנעים לנקודה הפנימית השביעי שהיא "היכל הקודש", וה"מספר השלם". שכן זוהי הסיבה ששבעת הנרות במנורה הם יחידה מאוחדת – "אחד שממנו יוצאים ששה ושבו חוזרים הששה ומתאחדים מחדש".
האמור לעיל משלים את הערתו של בעל הכתב והקבלה בפרשת אמור (ויקרא כו, יח) שכתב: "שבע, וכן שבוע, יסודם במלת "שוב", חזרת דבר למעמדו הראשון. וכן הוסד הטבע במספר שבע, וכן שבע קולות המוזיקה [כוונתו לתאר את ה"אוקטבה" המוזיקלית בת ימינו, המתחילה מחדש לאחר כל שבעה תווים]".
סוף דבר, המספר שבע נקרא "שיעור שלם" מכיון שהוא מבטא את השלמות הרוחנית הפנימית המקיימת את המציאות הגשמית, ונמצאת חבויה ב"שש הקצוות המתייחסים לגשמיות". והיינו "שבע" משורש המלה "שוב", כי שלמות המציאות הגשמית היא בחזרה אל "המעמד הראשון" – האין סוף הרוחני, ממנו נשתת העולם והתהווה.
"אות זי"ן" בגימטריא "דעת" – שורש שבע הספירות
ה. ממוצא הדברים נבוא להוסיף עומק לפנים עומק במהות האות ז' והמספר שבע, אך לפני כן יש להקדים הקדמה נחוצה.
כידוע, יש בעולם "שבע ספירות תחתונות". הרמח"ל בספרו כללים ראשונים (נדפס בסוף ספר דעת תבונות) ביאר בתחילת הספר, מהו "ענין הספירות", וז"ל: "הנה הספירות הם מידותיו ית', המידות שחידש לעצמו לצורך הנבראים, שאינם מידות לפי ענין שלמותו ומציאותו האמיתי הקדום אלא מידות מחודשות מרצונו וחפצו לפי מה שמצטרך לנבראים שרצה לברוא".
בביאורם של מושגים עמוקים אלו הרחיב רבי חיים פרידלנדר, בהקדמה לספר שערי רמח"ל (חלק ג) וז"ל: "הספירות – הן גילוי מידותיו ית', דרכיו והנהגותיו, שלהן נתן הבורא מידה, שיעור ומספר, על ידי הצמצום, לכן נקראות הן ספירות [שמם מוסבר גם במשמעות של ספיר, כאבן ספיר זו שאין לה צבע, אולם קרני האור מתנוצצים בה במגוון של צבעי הקשת. כך הספירות. לנו הן נתפסות כרב גווניות, במספר ובמידה, בעוד שאורו ית' מצד עצמו לא שייך בו התחלקות לגוונים, למספר או הגבלה]. הנהגותיו ית' מתחלקות לעשרה שורשים – "עשר ספירות". שלוש הספירות העליונות הם: "חכמה, בינה, דעת". דעת מופיעה באמצע מתחת חכמה ובינה, כי נובעת מהם. דעת היא מידת היישום של חכמה ובינה. היא מעבירה את מסקנות חכמה ובינה אל שאר הספירות, ומחדירה אותן בהן, עד שנעשית לפנימיות שלהן. שבע הספירות התחתונות, מהוות את בנין ההנהגה בפועל: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות".
לאחר הקדמה זו, נפנה לדברי האדמו"ר האמרי שאול ממודז'יץ (שבועות עמ' כו; פרשת בחוקותי עמ' רמב) וז"ל: "בספר יצירה, המליך אות ז' בהילוך וצר סיון בשנה, אות ז' מורה על דעת, מפני שהוא שורש ז' מדות התחתונות, חסד גבורה תפארת וכו', כמבואר בספר עץ חיים בתחילתו. ומרומז גם כן "אות זי"ן" בגימטריא "דעת". והטעם בזה, כי כל המידות אין תועלתן טובה רק בצירוף הדעת".
הנה כי כן נתבאר שבאות ז' נרמז ענין ה"דעת", שהוא שורש הנהגת שבע הספירות, ודברים אלו העומדים ברומו של עולם, סתומים וטעונים ביאור.
"דעת" – חיבור הגוף והנפש כהכנה לקבלת התורה בסיון
ו. ננסה לקרב את הדברים להבנתנו, על פי מה שכתב השפת אמת (פרשת נשא תרנ"א) "כי הדעת הוא התחברות גוף ונפש, התקשרות רוחניות וגשמיות. ושורש הדעת הוא במוח, ושם אחדות אחד, אך כשמתחלק למטה בגוף באלה ארבעה מקומות שכתב המדרש [במדבר רבה י, ח – פה, לב וכליות] צריכה בירור. ובעבור זה הוצרכו בני ישראל להיות בכור הברזל במצרים לברר זאת הדעת, ונגד הבירור ד' לשונות של גאולה".
והנה נתבאר לעיל, שהאות ז' והמספר שבע מבטאים את השלמות הרוחנית המקיימת את המציאות הגשמית. ובדברי השפת אמת אנו מוצאים מהי הדרך להשגת שלמות זו – על ידי ה"דעת". כי רק באמצעות הדעת יכול האדם לנצל את הגשמיות ולשעבדה אל הנקודה הרוחנית הפנימית. והן ודאי ששבע הספירות הם מידות בהנהגת העולם, ומידת "דעת" שהיא שורש ההנהגות, מובנה טמיר ונעלם. אך יש מכאן גם לימוד לסדר עבודת האדם, להפעיל את מידת ה"דעת" שלו, כדי לחבר את הגוף לנפש, ולקשר בין הרוחניות והגשמיות.
עתה יובנו דברי האדמו"ר האמרי שאול, המוסיף ביאור לאור האמור: "והמליך חודש סיון בהילוך, היינו בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) והוא בסיון שהלכו בדעת לקבלת התורה". רצונו לומר, ההכנה הראויה לקבלת התורה היא באמצעות הדעת, דהיינו קיום מושלם של "בכל דרכיך דעהו", שהוא במילים פשוטות, חיבור הרוחניות והגשמיות, כמפורש בדברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ג הלכה ג) "ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב, וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".
והיינו דברי הספר יצירה שבסיון "המליך" הקב"ה את האות ז' "בהילוך" – רמז ל"הליכתם", ההכנה שלהם לקראת קבלת התורה.
ובהטעמת הדברים יש להוסיף את מה שכתב בספר בני יששכר (מאמרי חודש סיון, מאמר א אות ו) וז"ל: "בספר יצירה, המליך אות ז' בהילוך וכו' וצר בהם תאומים בעולם וסיון בשנה ורגל שמאל בנפש זכר ונקבה, עכ"ל. והנה אי אפשר להלוך ברגל אחד. והנה בחודש ניסן כשנגאלו אבותינו ממצרים נתקן בחינת רגל ימין, ועדיין לא נקרא הליכה, כי אי אפשר לילך ברגל אחד, ואחר כך בסיון כשנתקן בחינת רגל שמאל, אז היו מוכנים לקבוע הלכות – הליכות עולם. על כן ביום "הז"ה" באו מדבר סיני [לקבל התורה] דייקא באו [משמע לשלול זמן אחר, רק היום הזה מוכן לכך], כשכבר ניתקן מה שנברא באות זי"ן, היינו רגל השמאל, ומה שנברא באות ה"א, היינו רגל ימין, אז באו בהליכה". ביאור דבריו: בשעת יציאת מצרים, אמנם יצאו ישראל ממ"ט שערי הטומאה, אך עדיין לא היו ראויים לקבלת התורה בטרם יתקנו את הנפש מזוהמתה. ומשום כך, כשיצאו ממצרים עדיין לא "הלכו" בכוחות עצמם, כי רק "רגל ימין" נתקנה, ורק כאשר נתקנה גם "רגל שמאל", בחודש סיון – אז היו מוכנים לקבל את התורה.
כעת מובנים דברי האדמו"ר האמרי אש, המוסיף על המובא לעיל "והמליך חודש סיון בהילוך, היינו בכל דרכיך דעהו, והוא בסיון שהלכו בדעת לקבלת התורה", ומסיים: "וזהו ענין ספירת העומר, תיקון שבע מידות [ספירות] לכל פרטותיהם, לכן אומרים כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם". ההכנה לקבלת התורה היא רק כאשר מושלמת השגת ה"דעת" בחיבור הגשמיות והרוחניות, לאחר שהנפש נטהרה מזוהמתה. שלמות הבאה לידי ביטוי בחודש השביעי, חודש סיון, באות ז' שהיא ה"דעת", המעמידה את האדם על שני רגליו.
שלימות החיבור בין הרוחניות והגשמיות – "בהילוך, בראיה, בריח"
ז. לעיל [אות א] הבאנו את הגרסאות השונות בספר יצירה: "המליך לו ז' בהילוך, בראיה, בריח", ונתבונן מה המשותף לתכונות אלו ביחד, ולקשר בין תכונות אלו לעניינו של חודש סיון.
רבי צדוק הכהן מלובלין ביאר בספרו פרי צדיק (ר"ח סיון אות א) את הגירסא "המליך אות ז' בריח", וז"ל: "ויש לפרש בזה הרמז לקנין דברי תורה, כי בחינת ריח בא על ידי טהרת הנפש מהטומאה היוצא מהגוף, כדאיתא בגמרא (סוטה מט, א) תניא ר"ש בן אלעזר אומר טהרה בטלה טעם וריח [ופרש"י: "טהרה שפסקה מישראל, ביטלה טעם הפירות וריחם, שמתוך שהיו טהורים ונוהגין בטהרה אף הקב"ה מטהר פירותיהן מריח רע ומטעם רע]. כאשר נשמר בזה לטהר נפשו, הוא הכלי מוכן לקבלת התורה שנקנה בנפש על ידי היראה, כמו שנאמר (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה', והיינו בחינת הריח, כמו שנאמר (ישעיה יא, ג) והריחו ביראת ה', ואמרו ז"ל (יומא עב, ב) יראת ה' טהורה (תהלים יט, י) זה הלומד תורה בטהרה. וענין זי"ן יש לו גם כן שייכות למתן תורה, כדאיתא במדרש (שמו"ר ל) למטרונה שהייתה הולכת, הזי"ן מכאן והזי"ן מכאן והיא באמצע… שניתן לנו כח החרב בדברי תורה וכו' להכניע הסטרא אחרא, וזהו כמו שנאמר (תהלים קמט, ח) וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים, והיינו הזי"ן מכאן ומכאן, כצורת האות זי"ן משני הצדדים. וזה שייכות גם האות זי"ן לחודש סיון – זמן קבלת התורה".
בעולם הגשמי, "חרב" היא כלי המלחמה בשדה הקרב. ובעולם הרוחני, החרב, "כלי הזי"ן" במלחמה נגד היצר הרע, הוא בכח התורה. כדברי הגמרא בקידושין (ל, ב) "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". ולכן בחודש סיון שבו ניתנה התורה, "המליך" הקב"ה את האות ז' "בריח", כלומר, נתן את כלי הזי"ן, כלי המלחמה נגד היצר הרע – התורה. ומכאן הלימוד, שכדי לזכות ב"ריח" שהוא בחינת התורה בטהרתה, להכניע את הגשמיות ולשעבדה לרוחניות – יש להשתמש בכלי ז' המתאימים, שמירת התורה וקיום המצוות.
זאת ועוד, חוש הריח הוא כמובן תכונה גשמית, אולם עיקרו תכונה רוחנית, כדברי חז"ל (ברכות מג, ב) "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח".
המלכת ה"ריח" בחודש סיון פירושה איפוא, מיזוג הרוחניות והגשמיות, ככלי להשגת השלמות.
גם חוש הראיה הוא כמובן תכונה גשמית, אולם יש בחינה של "ראיה רוחנית", כמבואר בדברי המהרש"א במסכת שבת (פח, ב ד"ה לכשתעשי) "נראה לי שיש לאדם ראיה חושית וראיה שכלית, והן הן השני עיניים. בתחילה היה לבך שלם באחת מעיניך, היינו ראיה שכלית, שאמרת נעשה ונשמע, ולכשתקיים ותעשי, יהיה לבך שלם עמי בשתי עיניך, גם בראיה חושית שנופל בו לשון העשייה ממש". ולפי זה מבוארת הגירסא "המליך אות ז' בראיה", דהיינו השגת שלמות במיזוג הראיה הגשמית והראיה הרוחנית בחודש סיון, כהכנה לקבל התורה.
המלכת אות זי"ן בראיה, מורה גם היא על ההשלמה הרוחנית, המושגת באמצעות המיזוג בין העין הרוחנית לבין העין הגשמית, שלמות שהייתה הבסיס לקבלת התורה.
נמצא מעתה שכל הגרסאות השונות בספר יצירה: "המליך לו ז' בהילוך, בראיה, בריח", עולות בקנה אחד, ושורש משותף להן. ההכנה לקבלת התורה בחודש סיון נצרכת לשלמות הנרכשת באמצעות שילוב כל הכוחות הרוחניים והגשמיים. לפי גירסא אחת, שלמות זו היא בדמיון הילוך בשני הרגליים, שלאחר יציאת מצרים עדיין לא "הלכו" בכוחות עצמם, כי רק "רגל ימין" נתקנה, ורק כאשר נתקנה גם "רגל שמאל", בחודש סיון – אז היו מוכנים לקבל את התורה. לפי הגירסא השניה, שלמות זו היא ב"ראיה" המשלבת בין חוש הראות הגשמי וחוש הראות הרוחני. ולפי הגירסא השלישית, שלמות זו היא ב"ריח", המסמל את השילוב בין חוש הריח הגשמי לחוש הריח של הנשמה.
תפילת השל"ה לזכות בכל הכוחות הרוחניים והגשמיים הנדרשים לקבלת התורה
ח. עתה נוכל להבין מדוע ראויה להיאמר תפילת השל"ה להצלחת הבנים, דווקא בערב ראש חודש סיון. כפי שנתבאר לעיל, ההכנה לקבלת התורה בחודש סיון היא בחיבור הרוחניות והגשמיות, ובשילוב כל החושים הגופניים עד להשגת התכלית הרוחנית. שאיפת האדם לראות צאצאים הולכים בדרך התורה והמצוות, אף היא פירותיו של שילוב זה, כמבואר בדברי הרמב"ם [הובא לעיל אות ו] "וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל, ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".
על כן הזמן המתאים ביותר לבקש שגם הבנים יזכו להיות יותר רוחניים, יהיו "בעלי תורה" ובעלי "מידות תרומיות" [מתוך לשון התפילה] – הוא בערב ראש החודש שבו ניתנה התורה, החודש שבו "המליך" הקב"ה את האות ז' המבטאת את המספר שבע – הנקודה הפנימית הרוחנית הנמצאת בתוך החומר הגשמי, חודש שבו יש דגש מיוחד על מיזוג כל הכוחות הרוחניים והגשמיים לעבודת השי"ת, כדי להיות ראויים לקבלת התורה.
וכדי שנזכה אנחנו וצאצאינו לכך, אנו מתפללים [כנאמר בתפילת השל"ה] "לתכלית שהם ואני ואנחנו, כולנו יעסקו בתורתך הקדושה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה".
אות ז' מורכבת מהאותיות ו' וי' – החיבור בין הגשמיות והרוחנית, ובפרט בעסק הפרנסה
ט. כפי שהזכרנו בראשית הדברים, האות זי"ן היא מלשון "זָן", ורומזת על הפרנסה הקצובה לאדם מאת הקב"ה. עוד הבאנו לעיל, שבכתיבת סת"ם, מורכבת האות ז' מהאותיות ו' וי', ולפי האמור לעיל הדברים מוטעמים ומבוארים.
האות י' מסמלת את שם השי"ת, ואילו האות ו' מסמלת את החיבור. וכאשר ביחד הן יוצרות את האות ז', משמעות הדברים היא החיבור בין הגשמיות והרוחניות – וככל המבואר לעיל, שהמספר שבע הוא מספר "שלם" בהיותו ביטוי לנקודה הפנימית הרוחנית הנמצאת בתוך החומר הגשמי, שבהתגלותה מגיע החיבור בין הרוחניות והגשמיות לשלמות. והיא גופא הטעם שדווקא באות ז' נרמז ענין הפרנסה, כי הדרך הרצויה שבה ילך האדם בהיותו טרוד על המחיה ועל הכלכלה היא, כאשר עסק הפרנסה הגשמי נעשה מתוך חיבור לרוחניות, בהכרה שגם ה"דרך ארץ" תורה הוא, כדברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות דעות, שהשלמות בעבודת הבורא בכל המעשים היא כאשר "ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה'… נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן… מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'… ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". ושפיר האות ז' היא מלשון "זָן", ורומזת על הפרנסה, אותה יש להשיג בדרך של ו' וי' [המרכיבים את האות ז] בחיבור כל מעשיו, הגשמיים והרוחניים, לשם שמים.
מתוך כך ניתן לבאר בדרך נוספת את דברי הספר יצירה שהקב"ה "המליך" את האות ז' על חודש סיון "בהילוך", וכפי שהרחיב לבאר רבי אברהם שארר (במדבר תשס"ב) וז"ל: "בכתבי האריז"ל איתא, כי סדר החדשים הוא לפי סדר הדגלים, ודגל מחנה יהודה הוא מניסן, ונמצא יששכר מכוון לאייר וזבולון לסיון. והסברא נותנת, כי יששכר יהיה נגד חודש סיון, שהוא חודש של מתן תורה, ויששכר הרי הוא באוהלה של תורה ונושא עולה של תורה, ולמה דייקא סיון נגד זבולון.
ויש להרחיב הדברים על פי מה דברי הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע, שביאר כי ד' אמות של הלכה, אין פירושו רק מקום לימוד התורה, רק כל מקום שאדם מתנהג כפי ההלכה, הרי זה נתקדש בקדושת ד' אמות של הלכה. ואם האדם בשעת עסקו במסחר הרי הוא זוכר בחושן משפט, ונזהר אפילו בגניבת נכרי, ונזהר מכל ענין של רמאות ושקר, רק מתנהג בתמימות כרצון התורה, אז הרי המסחר עצמו הוא ד' אמות של הלכה. אם האדם בעת המסחר זוכר לקדש עצמו כפי ההלכה, שזוכר הלכות יחוד, שומר את עיניו, זוכר את דברי התנא באבות (פרק א משנה ה) המזהיר אל תרבה שיחה עם האשה, הרי בכל הדברים האלו שמתנהג על פי הלכה, הרי המקום נעשה ד' אמות של הלכה, וכן הוא בכל אדם בכל זמן, אם עיסוקו במסחר הוא על פי הלכה. ובזה מובן כי ברכות התורה נמשך לכל היום כולו, כי אינו מסיח דעתו מהלכה ומדרכי התורה, ותמיד נמצא האדם בתוך ד' אמות של הלכה, וכל הליכותיו הם על פי תורה. וצריך להיות כל שאיפת האדם, שיהיה כל ההילוך שלו על פי תורה, שזה התכלית היהודי בעולמו, לחיות כל חייו על פי התורה ועם התורה. למדים אנו מזה, כי ענין הליכה מורה על הדברים שאדם עוסק בהם חוץ מעסק התורה – כל הליכותיו הגשמיים, אכילה, שתייה, שינה וכיוצא בה. ובזה יתפרש לשון הכתוב (ויקרא כו, ב) אם בחוקתי תלכו", ופירש רש"י, שתהיו עמלים בתורה. היינו שכל העמל של האדם יהיה בתורה – יהיה עם דרכי התורה. וזה כוונת הכתוב אם בחוקתי תלכו, שיהיה ההליכה בתורה".
מתאימים לכך דברי התוספות במסכת ברכות (יא, ב ד"ה שכבר) שכתבו: "ונשאל להרב ר' יצחק כגון אנו שאין אנו לומדים מיד לאחר תפלת השחר שאנו טרודים והולכים כך בלא לימוד עד אמצע היום או יותר, אמאי אין אנו מברכין ברכת התורה פעם אחרת כשאנו מתחילים ללמוד". ותירצו: "ויש לומר דשאני תורה שאינו מייאש דעתו, דכל שעה אדם מחוייב ללמוד, דכתיב והגית בו יומם ולילה, והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק". ומבואר שגם כאשר אדם עסוק במסחר וטרוד ב"דרך ארץ", חלה ברכת התורה שבירך בבוקר על כל הלימוד שלומד במשך היום, משום שגם בשעה זו שאינו לומד אלא עושה לפרנסתו, אם כוונתו לשם שמים, אין זה הפסק והיסח הדעת מלימוד התורה.
ועל פי זה מתבארים דברי הספר יצירה שבחודש סיון שניתנה בו התורה, "המליך" הקב"ה את האות ז', המרמזת על שלמות החיבור בין הגשמיות והרוחניות – ב"הילוך", דהיינו ההליכה בדרכי התורה בכל העניינים הגשמיים. ומתבאר החידוש הגדול, שהחודש שבו ניתנה התורה הוא כנגד שבט הסוחרים זבולון, העושה פרקמטיא ונותן לתוך פיהם של לומדי התורה, ללמדנו כי תכלית השלמות היא כאשר כל המעשים, לרבות הגשמיים, נעשים לשם שמים, בדרך התורה והיראה.
* * *
בסיום מאמר זה, הנני לצרף מכתב שכתב כ"ק האדמו"ר ממודז'יץ שליט"א, ובו דברים שאמר אביו האדמו"ר הנחלת דן ממודזי'ץ:
איתא בספר יצירה: "המליך אות זי"ן בהילוך ויצר תאומים בעולם וסיון בשנה ורגל שמאלית בנפש.
ולהבין הענין יש להקדים, דהנה הפסוק הרומז אל שם הוי' אותו יש לכוון בחתימת הברכה האמצעית בתפילת מוסף של ראש חודש הוא: "יתדותיו ולצלע המשכן השנית" (שמות כט יט-כ), המהווה למעשה הרכב של שני חלקי פסוקים [שכן המלה "יתדותיו" מסיימת את פסוק י"ט, והמלה "ולצלע" מתחילה את פסוק כ].
והענין בזה, דהנה אם החדשים הולכים לפי סדר השבטים בדגלי המדבר, נמצא ששבט יהודה הראשון הוא כנגד חודש ניסן, שבט יששכר כנגד חודש אייר, ושבט זבולון כנגד חודש סיון, רמז לכך אות זי"ן שהיא האות הראשונה של זבולון. וידוע שזבולון היה משתתף עם יששכר ומתחלק עמו בתורתו, וזהו יצר "תאומים" בעולם, שזבולון אינו הולך לבד, רק בצוותא עם יששכר. לכן גם השם של החודש מורכב משני פסוקים, לרמז על השילוב של זבולון ויששכר. ולכן גם נבחר דווקא פסוק זה העוסק בידות המשכן, שנועדו להרכיב את הקרשים ולחברם, להורות על החיבור של הגשמיות עם הרוחניות, שרק באמצעות חיבור זה ניתן להגיע לשלמות. וזה גם הענין של "רגל שמאלית בנפש". בטבע האדם הוא שהידיים, כל יד אדון לעצמו, כל יד יכולה לעשות פעולה שונה. משא"כ הרגלים, חייבים שניהם לצעוד יחד, לא ייתכן שכל רגל תצעד לכיוון אחר.
בשיחה עם האדמו"ר הנחלת דן [בח' סיון תשס"ה] הוסיף האדמו"ר, כי האות זי"ן עצמה, מכוונת גם למובן "זן" ומפרנס, שכידוע פרנסת האדם תלויה הרבה בזולת, והצירוף של האות זי"ן נצרך לחודשים האחרים", ע"כ דבריו.