חודש שבט
גילה
א. לפי סדר י"ב לשונות השמחה המכוונים כנגד חודשי השנה, חודש שבט הוא כנגד "גילה".
ויש לברר את פשר לשון השמחה "גילה", מהי המשמעות של סוג זה של שמחה.
בא' שבט "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" (דברים א, ג). ופירש רש"י בשם המדרש: "בשבעים לשון פירשה להם". בחודש שבט חל ראש השנה לאילנות, כדברי המשנה (ראש השנה פרק א, משנה ב) "באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו".
ויש לבאר מהו הקשר בין ביאור התורה בשבעים לשון וראש השנה לאילנות, ללשון השמחה "גילה".
ההבדל בין גילה לשמחה
ב. בדברי המפרשים נאמרו פירושים שונים מהי "גילה":
רבי יעקב מליסא כתב בפירושו מגילת סתרים על מגילת אסתר (ח, טז) וז"ל: "גילה היא שהשמחה גלויה לכל". ורבי שמשון רפאל הירש כתב בפירושו לתהלים (ב, יא) וז"ל: "וגילו, שמחה עליונה".
הגר"א בביאורו לספר משלי על הפסוקים (כג, כד-כה) "גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו, ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך", כתב וז"ל: "ההבדל שבין גילה לשמחה הוא, כי גילה בא על דבר תמידיות, ושמחה הוא בדבר שמתחדש, כמו בהיוולד בן לאדם, אזי בעת היוולדו ישמח אביו ואחר כך כל ימי הבן הוא גילה לאביו. וזה שכתוב ישמחו השמים ותגל הארץ, כי בארץ לא יחודש דבר, כי אין כל חדש תחת השמש ואין בארץ אלא מאשר נתון לה, מה שאין כן בשמים יחודש תמיד, כמו שכתוב יום ליום יביע אומר".
ובספר אור דניאל (ענייני תשעה באב) כתב: "ידוע בשם הגר"א שעשר ביטויים יש לשמחה [הנזכרים בברכת "אשר ברא"] גילה, רינה דיצה. והראשון בהם "ששון", שהיא השמחה המיוחדת בעת המהפך לטובה, ואחר כך "שמחה", שהיא המשך ל"ששון", אך לא באותה דרגה של התרגשות. ולאחר מכן "גילה", כאשר השמחה הראשונית כבר דעכה לגמרי, ואמנם האדם ממשיך ליהנות ולשמוח, אלא שזוהי שמחה ללא כל התרגשות".
מתבאר בדברי הגר"א ש"גילה" היא ביטוי לשמחה "תמידית" ללא כל התרגשות והתחדשות. וזאת בניגוד ל"שמחה" שהיא ביטוי ל"שמחה בדבר שמתחדש".
המעניין הוא, שהמלבי"ם (משלי, שם) פירש את ההבדל בין "שמחה" וגילה" הפוך בדיוק מהגר"א, וז"ל: "גיל בא על דבר מתחדש, כגון מציאה, ואינה תמידית כשמחה". וכן כתב גם בפירושו לתהלים (צו, יא) "שמחה היא תמידית, גיל הוא מחודש, כי תתחדש בה הנהגה לפי מעשה יושביה".
ובפירושו על ספר ישעיהו (סה, יח) הוסיף המלבי"ם: "הגיל נבדל משמחה במה שגיל מורה השמחה הפתאומית על בשורה חדשה שנתבשרה לו, והנה שיהיה הגילה תמידית הוא דבר בלתי אפשר, כי מלבד שגם שמחה תמידית הוא בלתי אפשר מצד טבע האדם עצמו, שהשמח בתמידות על הטוב תמידי ישוב הטוב ההוא כדבר רגיל עד שלא ישמח בו עוד, כל שכן שלא יצוייר גילה תמידית, כי הגיל היא רק ברגע התחדשות הבשורה".
ויש לבאר את המשמעויות השונות, ואף ההפוכות, של פירוש המלה "גילה".
בילקוט שמעוני (תהלים רמז תרסח) מובא: "לכן שמח לבי ויגל כבודי, אמר ר' אבהו, גילה – בשעה שהקטנים עוסקים בתורה. כבוד – בשעה שהגדולים עוסקים בתורה. דבר אחר, שמח לבי – בדברי תורה, ויגל כבודי – במלך המשיח שעתיד לעמוד ממני, שנאמר (ישעיה ד, ה) כי על כל כבוד חופה. ומבואר בדברי חז"ל כי לשון השמחה "גילה" נאמרה לפי דעה אחת על תקופת הילדות, כאשר "הקטנים עוסקים בתורה". ולפי דעה אחרת, על תקופת הגאולה ומלך המשיח, וצריך ביאור.
שמחה "מתחדשת" – בשעה שהקטנים עוסקים בתורה
ג. ונראה כי המשמעויות השונות של "גילה" מתאימות לשתי התקופות שנזכרו בדברי חז"ל: "גילה" במשמעות של שמחה מתחדשת, היא שמחת ההתחדשות בשעה שהקטנים עוסקים בתורה. בעוד ש"גילה" במשמעות של שמחת תמידית, תהיה בשעת מלכותו של מלך המשיח. ונבאר הדברים.
על הפסוק (דברים כו, טז) "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך", הביא רש"י את דברי חז"ל: "בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים כאילו היום ניתנו". אחד היסודות בלימוד התורה הוא ה"התחדשות", ודבר זה נחוץ במיוחד אצל צעירי הצאן, בשעת התחלת לימוד התורה, כדי שירגישו את מתיקות הלימוד, כדברי האור החיים על הפסוק (דברים כו, יא) "ושמחת בכל הטוב", וז"ל: "גם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה, כאומרם ז"ל (אבות פ"ו מ"ג) ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
לפיכך, ה"גילה" היא כאשר "קטנים עוסקים בלימוד התורה", כי לימוד הקטנים צריך להיות בשמחה של התחדשות, כדי שירגישו את טעמו המתוק והערֵב של הלימוד. כאשר מחדירים כבר מקטנות את מתיקות ונועם התורה, הרי שגם בעתיד, מתיקות וערֵבות זו ילוו את הקטן לכשיגדל, ולאורך כל מהלך חייו, או אז הוא נמשך בחבלי קסם אל התורה הקדושה, עד שלא יחפוץ להיפרד ממנה כל ימי חייו.
בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן – מתחדשת מידת הרחמים בכל יום
ד. לשמחת ה"התחדשות" שבלימוד הקטנים, יש השלכה נוספת.
חשיבות הלימוד של ה"תינוקות" מפורשת בדברי הגמרא (שבת קיט, ב) "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן, לפי שאין דומה הבל פה שיש בו חטא להבל פה שאין בו חטא". ועוד אמרו שם: "אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש". וביאר המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק י) מדוע לימוד התורה של תינוקות של בית רבן חשוב יותר מבנין בית המקדש: "כי בית המקדש אף שיש בו קדושה עליונה, מכל מקום הקדושה הוא על עצים ואבנים ועל מקום מן הארץ, אבל התורה היא שכלית והיא אצל הקטן שהוא אדם בלא חטא, ולפיכך אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש".
זאת ועוד, לימוד התינוקות מגן ומציל מפורענות, כדברי הגמרא שם: "כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה". ולימוד זה הוא זכות הקיום היומיומית של עם ישראל ושל העולם כולו, כפי שנאמר במסכת כלה (פרק ב) "תנא בכל יום מלאך יוצא מלפני הקב"ה לחבל את העולם ולהפכו לכמות שהיה, אלא כיון שהקב"ה מסתכל בתינוקות של בית רבן ובתלמידי חכמים שיושבים בבתי מדרשות מיד נהפך כעסו לרחמים".
ואמנם כאשר תינוקות של בית רבן נתבטלו מתלמודם, מיד חרבה ירושלים, כדברי הגמרא (שבת קיט, ב) "אמר רב המנונא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן, שנאמר (ירמיה ו, יא) שפוך על עולל בחוץ, מה טעם שפוך – משום שעולל בחוץ".
לחשיבות לימוד התורה של קטנים יש ערך נוסף על פי דברי חז"ל (שיר השירים רבה א, כג) מאחר והיא משמשת כ"ערבות" למתן התורה לישראל, וז"ל המדרש: "אמר רבי מאיר בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה אמר להם הקב"ה, הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם. אמרו לפניו רבונו של עולם, אבותינו ערבים לנו. אמר להם אבותיכם צריכין ערבים, אלא הביאו לי ערבים טובים ואתננה לכם. אמרו, הרי בנינו עורבים אותנו. אמר הקב"ה, הא ודאי ערבים טובים, על ידיהם אתננה לכם, הדא הוא דכתיב (תהלים ח, ג) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואין עוז אלא תורה שנאמר (שם כט, יא) ה' עוז לעמו יתן. לפיכך צריך אדם להכניס בנו לתורה ולחנכו בלימוד שיאריך ימים בעולם, שנאמר (משלי ט, יא) כי בי ירבו ימיך". כלומר, לימוד התורה של "בנינו" – תינוקות של בית רבן, משמש כערבות יום יומית למתן התורה.
ואם נצרף לכך את מאמר חז"ל (נדרים לב, א) "גדולה תורה, שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" – הרי שקיום כל העולם, שהוא בזכות התורה תלוי בלימוד התורה של הקטנים, משום שזוהי הערבות לכל קבלת התורה.
מתוך כך מתבאר הסבר נוסף, מדוע "גילה" שהיא "שמחה מתחדשת" נאמרה בדווקא על "קטנים העוסקים בתורה", כי בזכות לימוד התורה של הקטנים "נהפך כעסו של הקב"ה לרחמים" ויש קיום תמידי לעולם, וזו איפוא סיבה ל"שמחה מתחדשת" בכל יום.
לכן לא יפלא להבין את דברי הגמרא (שבת קיט, ב) שתינוקות של בית רבן נקראו "משיחַי" – "מאי דכתיב (תהלים קה, טו) "אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו, אל תגעו במשיחי – אלו תינוקות של בית רבן, ובנביאי אל תרעו – אלו תלמידי חכמים". כי הלימוד של התינוקות הוא הערובה לעתיד כלל ישראל ולביאת המשיח.
שבט זמן התחדשות הבריאה – והתחדשות האדם בלימוד התורה וקיום המצוות
ה. לאור האמור מבוארת היטב התאמתו של חודש שבט ללשון השמחה "גילה".
במסכת ראש השנה (יד, א) מוסבר מדוע באחד בשבט ראש השנה לאילן: "מאי טעמא, אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה". פרש"י: שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה". ראש השנה לאילנות הוא זמן ההתחדשות של טבע הבריאה, ובדבריו של רבי שמשון רפאל הירש (במעגלי השנה, חלק ב, עמ' צג) מבואר מהו הלקח שעלינו ללמוד מכך:
"בט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, הוי אומר בעיצומם של ימות החורף, יחול יום הולדתה של הפריחה וצמיחה המחודשת. ועליך היהודי להגות במשמעות היום הזה, לשאוב מתוכנו רוממות נפש, עד שתתלקחנה בחביוני לבך ניצוצות חדוה ורשפי גיל, אשר יקרבוך אל אביך הטוב שבשמים.
המסורת היהודית העתיקה מצביעה בפנינו על האילנות הקרחים עוד בעיצומם של ימי חורף מושלגים, ממתיקה סוד אתנו ולוחשת על אוזנינו מוסר השכל: הנה אלה האילנות חוגגים כבר היום את יום התחדשותו של האביב הבא. מה נוקבים ויורדים חדרי בטן הם דברי המוסר המאלפים המקופלים בבשורת אביב זו אליה נסכית מפי אילנות החורף עטופי השלג והצחור. כי הנה מתהלכים בתוכנו בני אדם עמוסי דאגה ואכולי יגון, אשר קומתם שפופה עד לאימה מרוב נטל הדווי המעיק עליהם. הלוא כה יפה ציירו לעצמם את עתידם וחזו בדמיונם פריחת עושר השמורה אך ורק להם. אך אהא שוד ושבר. סער החיים ישתולל סביבם ויטביעם בנחשוליו, עוד ניתכים על ראשם זלעפות ברד, חזיז ורעם, נשברים המה ברוחם על כי אין שום ציץ פורח להם ובאופק לא נראית עין הירק – מבלי לזכור כי עליהם להציץ פנימה, בתוככי פנימיות נפשם, להפנות את המבט אל המקום אשר רק ממנו תפרח תקוותם ותצמח קרן ישועתם.
הן "האדם עץ השדה", וביחוד איש הפנימיות, הנמשל בהתפתחותו לאילן. אין ספק כי בעל המחשבה השטחית לא יעלה בדעתו לציין כיום הולדתו של הפרי, תאריך אחר, זולת היום בו ינשרו עלי הפריחה והפרי כולו מבצבץ ומתקלף מנרתיקו. ברם, מי שחושב ברצינות ומעמיק ביסודו של דבר, הלה "אזיל בתר חנטה", הלה חוקר אחר היום בו חנט ראשיתו של הפרי בהשקט ובהצנע".
ט"ו בשבט מהווה איפוא תזכורת לאדם – עץ השדה להתחדש בתורה ומצוות בעקבות התחדשות האילנות. והיינו ה"גילה" שבחודש שבט, לפי ההבנה ש"גילה" היא השמחה המתחדשת.
שבט זמן ההתחדשות – בביאור התורה
ו. גם מהות ענין ביאור התורה בא' שבט נועדה להתחדשות בלימוד התורה.
ולכאורה לא מובן מדוע היה צריך משה רבנו לחזור ולבאר את התורה, בתום ארבעים שנות לכתם במדבר, לאחר שלמדו את התורה כל אותם השנים. ועוד יש להבין את דברי חז"ל [הובאו לעיל אות א] "בשבעים לשון פירשה להם", ותמוה לשם מה נצרך תרגום התורה לשבעים לשון. ומצאנו בדברי המפרשים כמה דרכים בטעם ביאור התורה בא' שבט.
בפירוש החזקוני כתב: "הואיל משה באר, כל המצוות, גם עשרת הדברים ששמעו מפי הגבורה, רצה הקב"ה שישמעום גם הנולדים במדבר מפי ציר נאמן". ואילו בספר קדושת לוי (פרשת דברים) ביאר את הסיבה לתרגום התורה לשבעים לשון, שנבעה מראייתו של משה רבנו את העתיד: "כי בארץ ישראל לא היה רק לשון הקודש, אבל בארץ מואב שהוא ארץ הגוים חוץ לארץ ישראל, צריך לבאר התורה בכל הלשונות, בכדי לקיים ישראל בגלות". משה רבנו ראה צורך לבאר את התורה בשבעים לשון, כדי שגם בימי הגלות, יוכלו בני ישראל ללמוד התורה בכל מקום בעולם שבו יהיו.
אולם הבית ישראל (פרשת דברים תש"י) כתב: "הואיל משה באר את התורה הזאת, הגיד כ"ק אא"ז [האמרי אמת] הואיל מלשון התחלה. משה רבנו שלמד כל כך הרבה תורה הראה להם שהוא מתחיל, שהתורה אין שיעור, ואחר שגומרים עומדים הם אצל ההתחלה, וזה משנה תורה. ואיתא, אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת, זה נדרש על הפסוק ושבתם וראיתם כו' בין עוד ה' לבין מי שלא עבדו, ומשה רבנו נקרא עבד ה', והיה אחר המאה פעמים אצל האחד האלף שמתחיל מחדש, וכן נתן לבני ישראל הכח הזה. ואיתא גם כן בשם הבעש"ט, מאה פעמים ואחד, יחידו של עולם. ויהי בארבעים שנה באחד לחודש רמז על האחד, לחודש, להתחדשות בלימוד התורה".
הרי לנו כי ביאור התורה על ידי משה רבנו לפני פטירתו, נועד להשריש בבני ישראל את מעלת ההתחדשות בלימוד התורה. ומי לנו כמשה רבנו שקיבל התורה מפי הגבורה, ובכל זאת גם לאחר ארבעים שנה רצופות שלמד את התורה וחזר עליה אין ספור פעמים, הראה לכולם שהוא מתחיל את הכל מההתחלה, משום שלתורה אין שיעור, וגם לאחר כל כך הרבה פעמים של לימוד, עדיין נמצאים בהתחלה.
נמצא כי ראש חודש שבט, שהוא זמן התחדשות הבריאה, הוא גם הזמן להתחדשות בלימוד התורה, כי בזמן זה "מתעוררת" סגולת התורה שבעל פה, וכמו שהביא בספר ליקוטי יהודה (לר"ח שבט) בשם החידושי הרי"ם: "כי תורה שבכתב הוא האילן ותורה שבעל פה הם הענפים והפירות שגדלים ויונקים מתורה שבכתב, כמו שאמרו חז"ל (תענית ט, א) מי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא", וכמו שברוחניות ובשכליות התורה הוא ראש השנה לאילנות באחד בשבט, כמו שכתוב בעשתי עשר חודש באחד לחודש כו' בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר, היינו תורה שבעל פה והוא ראש השנה, כן בגשמיות הוא ראש השנה שמתחילים האילנות להוציא הפירות באחד בשבט, כי הכל נברא בתורה".
מעתה מבוארת היטב בתוספת ביאור ה"גילה" שבחודש שבט, דהיינו "גילה" במובן השמחה המתחדשת, כי בלימוד התורה יש צורך תמידי בהתחדשות, אפילו למד כבר פעמים רבות, וזמן התחדשות זו בבריאה ובלימוד התורה הוא בחודש שבט.
ויש להוסיף עוד על פי המובא בשם החידושי הרי"ם (ליקוטי יהודה, לר"ח שבט) "שבאחד בשבט הואיל משה באר את התורה, ואז מתעורר השגת התורה שבעל פה, ואמר שמכיר חידושים של תורה שקודם א' בשבט, ומה שאחר א' בשבט. ואמר שחודש שבט נקרא על שם שבט, בהחודש הזה מוסרים משמים החידושי התורה מה שאדם יחדש כל השנה". כלומר, ראש חודש שבט הוא זמן של התחדשות בתורה, ולכן השמחה הגדולה שיש בהתחדשות בתורה, וחידושי התורה המתגלים בו, מביאים ל"גילה" בחודש זה.
שמחה תמידית – במלך המשיח שעתיד לעמוד ממני
ז. לעומת פירושו של המלבי"ם ש"גילה" היא השמחה המתחדשת, הובא לעיל פירושו של הגר"א ש"גילה" היא שמחת תמידית, ונראה כי מובן זה של ה"גילה" מתייחס למובא מדברי חז"ל "ויגל כבודי – במלך המשיח שעתיד לעמוד ממני", והיינו שהשמחה תמידית תהיה בזמן שיבוא מלך המשיח.
והדברים מבוארים על פי נבואת הנביא ישעיה (לה, ב) "ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת. פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון ניתן לה". ופירש במצודת דוד: "ארץ ישראל שהיא עתה כערבה, תגל אז. פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן, רצונו לומר תגל גילה אחר גילה". הנביא מדבר על שמחת הגאולה שתיקרא "גילה", אולם בחר להמשיל שמחה זו לשמחת פריחת האילנות. וההסבר לכך, כי פריחת האילנות מסמלת את ההמשכיות: מזרע קטן צמחו שורשים, ומהם גזע שהצמיח ענפים, ללא הפסקה.
הביטוי "גילה אחר גילה" נזכר בדברי חז"ל (בראשית רבה סג, א) וז"ל: "גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו (משלי כג, כד) "גילה אחר גילה בזמן שהצדיק נולד, גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק – ואלה תולדות יצחק בן אברהם". וגם אצל יעקב אבינו נאמרה לשון השמחה "גילה": "בשוב ד' את שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל" (תהלים יד, ז).
גם כאן דומה לידתו של הצדיק לעץ שמסתעפים ממנו ענפים חדשים היונקים מהשורש. ונוכל ללמוד מכך, שפריחת האילנות מסמלת על שמחה של המשכיות – שמחה תמידית, בלידת הצדיקים. וכפי שנרמז בתפילת מנחה של שבת: "אברהם יגל יצחק ירנן", פירוש: "אברהם יגל" כי "יצחק ירנן", משום שבלידת יצחק, היה אצל אברהם אבינו שמחה של המשכיות עם ישראל, ושמחה זו מתמשכת אצל יעקב, שממנו יצאו י"ב השבטים, ולכן היא "גילה" – "שמחה תמידית".
בחודש שבט – רמזים לשמחת הגאולה
ח. ממוצא הדברים ששמחת הגאולה שתהיה שמחה תמידית נמשלה לשמחת פריחת האילנות, מוטעמים דברי חז"ל (שבת ל, ב) "יתיב רבן גמליאל וקא דריש, עתידים אילנות שמוציאים פירות בכל יום, שנאמר ונשא ענף ועשה פרי, מה ענף בכל יום, אף פרי בכל יום" – ההתחדשות המיוחדת של פירות האילן מהווה איפוא סימן לשמחה התמידית בזמן הגאולה.
וכן מפורש בדברי חז"ל (במדבר רבה יג, יב) "ששה דברים ניטלו מאדם הראשון ועתידים לחזור על ידי בן נחשון הוא משיח, ואלו הם: זיוו וחייו וקומתו ופירות הארץ ופירות האילן ומאורות". לעתיד לבוא, כשיבוא המשיח, תחזור הבריאה לתיקונה, והסימנים לכך יהיו בחזרת פירות הארץ ופירות האילן לתיקונם. והדברים מבוארים, כי בהתחדשות האילן יש רמז לשמחת הגאולה. וכפי שמובא בלב שמחה (שבת הגדול, תשל"ח) שהפסוק "אז ירננו עצי היער (תהלים צו, יב) נאמר על העתיד, שאז ירננו כולם, גם אילני סרק, כדברי הגמרא בכתובות (קיב, ב) "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב, עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, שנאמר (יואל ב, כב) כי עץ נשאר פריו תאנה וגפן נתנו חילם".
והיינו דבריו של רבי צדוק הכהן מלובלין המביא בספרו מחשבות חרוץ (אות ח) שהמשיח יהיה גם מצאצאיו של אשר. והנה לפי סדר חודשי השנה שהם כנגד השבטים, חודש שבט הוא כנגד אשר. נמצא כי בחודש שבט רמז נוסף לשמחה התמידית של הגאולה.
* * *
לאור האמור, יובנו דברי רבי יעקב מליסא במה שכתב כי "גילה היא שמחה גלויה לכל", ודברי רבי שמשון רפאל הירש ש"גילה" היא "שמחה עליונה", כי כאשר ה"גילה" יכולה להיות בעלת שני מובנים, הן שמחה של התחדשות והן שמחה תמידית, אזי היא שמחה עליונה וגלויה.
לשון השמחה "גילה" אמור אפוא הן על דבר המתחדש, והן על דבר תמידי. לכן הוא משמשת את הגאולה העתידה, כלשון חז"ל במדרש: "בכל יום ויום בהגיעה תפלת המנחה, מלך הדור יושב ומרומם לחיות עד שלא יכלה דבר מפיו חיות הקודש יוצאות מתחת כסא הכבוד, ופיהם מלא רנה בכנפיהם במלא גילה, ידיהם מנגנות ורגליהם מרקדות ומקיפות וסובבות את מלכם וכו' (בתי מדרשות ח"א, פרקי היכלות רתבי פי"ג אות ד). עוד אמרו במדרש: וכל ימי עולם הבא, כולו סעודה ומשתה שמחה ויום טוב רנה והודאה גילה רנן וצהלה תהילה וברכה השקט ובטח, חיים בלא צער ימים טובים בלא יגון וכו' … גילה מנין שנאמר: יגל יעקב וכו'" (בתי מדרשות ח"ב, מדרש אלפא ביתות, מסכתא שטן).
גם הנביא בבואו להמחיש את השמחה שתהיה בעת הגאולה, משתמש בלשון "גילה". כי השמחה באותה עת היא גם מתחדשת וגם תמידית, שהרי הגאולה הקרובה תהיה גאולה נצחית. מכאן גם ההגדרה המיוחדת של הרב שמשון רפאל הירש ז"ל: שמחה עליונה, וכן של בעל "מגילת סתרים": שמחה גלויה לכל, כי השמחה העתידית המובאת בלשון גילה מכוונת אל שתי המשמעויות גם יחד, אל השמחה המתחדשת ואל השמחה התמידית, מובן מדוע שמחה זו, של שמחת הגאולה, היא אכן שמחה עליונה, ויחד עמה היא גם שמחה גלויה לכל, כפי שאכן יהיה בביאת המשיח בגאולה העתידה.
מעניין שאחד הכינויים של "גילה" הוא על ירושלים, כפי שמובא במדרש זוטא (שיר השירים פרשה א'): "שבעים שמות קרא (שלמה המלך) לירושלים … נקראה גילה שנאמר: הנני (בונה) [בורא את] ירושלים גילה ועמה משוש (ישעיה סה, יח)". והנה המעיין בספר ישעיהו ימצא כי פסוק זה מדבר על העתיד, כאשר ירושלים תיבנה ותכונן, או אז היא תיקרא "גילה", על שם השמחה התמידית שתשרה בה כפי שמפרש שם ה"מצודות דוד: "כי אם שישו – רצה לומר לא יאמר לכם שום דבר, כי אם שישו וגילו עד עולם, על אשר אני הוא הבורא את השמחה ותהיה מתקיימת לעולם. בורא את ירושלים גולה – אחדש שם ירושלים להיקרא גולה ואחדש שם עמה להיקרא משוש".
אך אם נעיין בפירוש הרד"ק שם, נמצא שכונות הנביא היא, הן על ירושלים של מטה והן של ירושלים של מעלה, כי בעת הגאולה העתידה, תזכה ירושלים לשמחה רוחנית וגשמית גם יחד: "כי הנני בורא את ירושלים גילה – שיהיה שמה גילה ושם עמה משוש. וזכר ירושלים, כי אף על פי שיהיה שלום בכל העולם תהיה ירושלים העיקר ומשם יצא השלום לעולם והתורה והדרך הטוב שבעבורו יהיה שלום, כמו שאמר על מלך המשיח: ודבר שלום לגוים, ואמר: והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ורב הטובה והשלום ואריכות הימים בירושלים ובארץ ישראל יהיה, כמו שאמר: נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות". ירושלים תהיה לא רק משוש כל הארץ, כי האור הרוחני של ירושלים תקרין על כל העולם כולו. ירושלים תהיה אפוא משוש כל העולם – ברוחניות ובגשמיות.
לכן נאמר בנבואות הנחמה בספר ישעיהו (סו, י'): "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". ישעיהו הנביא מזכיר כאן במכוון את הלשון "גילה", שהיא אחד מהשמות של ירושלים, להורות על כך, שלעתיד לבוא תהיה "גילה" שם העצם של ירושלים, על שם השמחה התמידית שתשרה בה באותה עת.
כמה מתאים כאן פירושו של הגר"א ללשונות השמחה: ששון ושמחה – גילה, כפי שהבאנו בפתח הדברים מספר "אור דניאל", שלשון השמחה "ששון" מבטאת את השמחה המיוחדת בעת המהפך לטובה, ואילו לשון השמחה "גילה", מורה על השמחה התמידית, הברכה לאחר שהשמחה הראשונית כבר דעכה לגמרי.
הנביא ישעיהו פותח את הפסוק בלשון "שמחה", לאמור, השמחה והגילה שיאפיינו את ירושלים באותה עת, תהיה גולת הכל – כל אוהביה, כל מי שרק יזכה להיות באותה עת בתקופת הגאולה העתידה, יזכה לשמוח בשמחת התמידית של ירושלים, אולם – "שישו אתה משוש", שהיא השמחה המיוחדת של הרגעים המיוחדים והמרגשים בעת שתתקיים הגאולה העתידה בפועל, זה רק – "כל המתאבלים עליה", אותם שהתאבלו עליה והשתתפו בצער השכינה והגלות השכינה, הם יזכו לראות גם את הששון, שהיא השמחה המיוחדת במלוא ההתרגשות האופיינית לשמחה זו.
מכאן הקשר המיוחד של לשון השמחה "גילה" לחודש שבט, המבטא את שמחת ההתחדשות התמידית ברוחניות ובגשמיות, שמקורה בהתחדשות המיוחדת של חודש שבט המקיפה את כל הבריאה כפשוטה, הן את התורה הקדושה, והן את הצומח, ונמשכת לעבר השמחה התמידית בעת הגאולה העתידה, שמחה שייסודה בירושלים עיר הקודש לתפארת, ומצודתה על פני כל תבל ומלואה.
השמטות
האבן עזרא (איוב ג, כא) כתב: "יש אומרים, שגיל תנועה לשמחה ולאבל".
=============
, והזו: ישמחו השמים ותגל הארץ". וההבדל שבין צדיק לחכם, כי הצדיק שמו יקרא על איש העושה מצוות תמיד ולא יחדש כלל, כי המצוות לא יחודשו ולא יוגרעו … ושם חכם בא על איש העוסק בתורה ומחדש חידושים תמיד בתורתו ונוסף אצלו תמיד אשר עליו נאמר: "ישמע חכם ויוסיף לקח … והצדיק הוא היושב בביתו ועוסק במצות ה', והחכם הוא יושב אצל רבו תמיד ומחכים את רבו ורבו שמח בו, וזה שכתוב: גיל יגיל אבי צדיק, שאצלו הגילה ממנו בתמידות, אבל יולד חכם והוא רבו, כמו שכתבתי למעלה – ישמח בו, יחודש שמחתו מחידושי חכמתו.
להלן כותב הגר"א: "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך – אחר זה, בעת ילך מרבו אל בית אביו ואמו ויבוא שמה, אז אביו ואמו ישמחו בו כאשר יראו וישמעו חידושיו בתורה יום ויום, וזהו: ימשח אביך ואמך, שלהם יחודש השמחה מאשר יראו וישמעו חידושיו תמיד, מה שאין כן רבו, לא יגיל אלא על שמחמתו הוא בא לחידושי התורה, כי הוא למדו חכמה, אבל אינו יודע מחידושיו מהיותו בבית אביו, ואז אצל רבו שייך לשון גילה, וזהו: ותגל יולדתך". [היינו, שאצל הרב השמחה הראשונה שהיה לו מתלמידו, ומחידושי התורה שחידש בעת שלמד אצלו, לאחר שהתלמיד סיים את משנת תלמודו אצל הרב ושב לביתו, אזי שמחה זו דועכת מעט, שהרי מעתה שוב אין לו את השמחה הראשונית הגדולה, מה שנשאר אצלו זה רק השמחה המתמשכת מעת למדו אצלו, שאז הוא שמח בתורתו ובחידושיו, על כך מתאים יותר הלשון גילה].
=============
על לימוד התורה של תינוקות של בית רבן, מתאים מאד לשון השמחה "גילה", הן בהיותה שמחה תמידית, המתאימה עם פירושו של הגר"א, והן בהיותה שמחה המתחדשת בכל יום – כלשון המדרש: "בכל יום מלאך יוצא", המתאימה עם פירושו של המלבי"ם.
ובביאור הדברים כתב המהר"ל (נתיב התורה פרק י) "ולפיכך אם אין תינוקות של בית רבן שהוא התחלת התורה, דבר זה הוא חורבן התורה, כאשר אין התחלה לתורה, ולכך נמשך אחר זה חורבן גם כן. כי ירושלים שהיא עיר קדשנו ותפארתנו, וראוי לה הקיום והישוב לפי מעלת ומדרגת המקום והוא התחלה לכל הישוב לפי מעלת ומדריגת המקום, והוא התחלה לכל הישוב וראוי לה הקיום יותר, רק בשביל שבטלו בה תינוקות של בית רבן שהוא דבר הכרחי, כמו שהתבאר כי הוא הבל פה שאין בו חטא והעולם על זה קיים כמו שאמרנו, וגם מפני כי התחלת התורה הוא תורת תינוקת של בית רבן, וכאשר הדבר המוכרח להיות אינו במציאות נקרא זה חורבן ושממה עד שאפילו ירושלים חרבה וזהו חורבן גמור ביותר".
ההסבר בכך הוא, כי לימוד התורה של הנוער, שהיא מתוך עריבות ושמחה, היא תקוות העתיד, והעדרה גרמה אפוא לחורבן הבית.
השכינה הקדושה כה שמחה ונהנית לימוד התורה של תינוקות של בית רבן, עד שכאשר הם גלו, מיד – גלתה שכינה עמהם. וכך אמרו במדרש רבה ("איכה א, לג): "אמר ר' יהודה בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה, גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם, הלא הוא דכתיב (איכה א', ה'): עולליה הלכו שבי לפני צר, מיד – ויצא מבת ציון כל הדרה". ההסבר הוא פשוט, לימוד התורה של הנוער הוא זה שמביא שמחה לפני הקדוש ברוך הוא, הרי שבהיעדרה נעדרת גם כל ההדר והעונג, כל ההדר והיופי, ועמה השמחה והגילה שיש לשכינה הקדושה בלימוד התורה הקדושה, לכן כשהם יצאו לגלות, מיד יצאה השכינה עמהם, כי כביכול, מה יש לה לעשות בלעדיהם.
=============
ראשית צריך להבין, מדוע נצרך משה רבנו לתרגת שני ת את התורה, לאחר שהיא ניתנה זה מכבר כארבעים שנה מקודם לכן. ועוד, עצם ביאור התורה בשבעים לשון דורש הסבר, וכבר עמדתי על כך בעבר, הרי אחד הדברים שאנו מצירים עליהם בסליחות הנאמרים בתענית "עשרה בטבת", הוא תרגום התורה בשבעים לשון בימי תלמי המלך, כפי שמובא בספרי ההלכה (הלכות גדולות סימן יח; ועוד), שעל כך חשך העולם שלשה ימים. מה אפוא הרבותא בכך שמשה רבנו ביאר את התורה בשבעים לשון?
מבחינה מסויימת נראה שהחשיבות של אירוע זה של "משנה תורה" עולה אף על זו של קבלת התורה ויש לה חשיבות יתר, כפי שמדייק מרן ה"לב שמחה" מגור זי"ע, שכאן נאמר הלשון: "אלה הדברים אשר דבר משה – אל כל ישראל". ואכן הוא מביא בשם בשם אביו מרן ה"אמרי אמת" זי"ע שהריבוי של מלת "כל" באה לומר, שבמשנה תורה יש לכל בני ישראל חלק" (לב שמחה דברים – תדש"ם), והדברים טעונים הסבר, שמשנה תורה תעלה בחשיבותה על מתן תורה.
אכן בספרי האחרונים נתחבטו בכך, מדוע היה צורך לבאר את התורה בשבעים לשון. הדברים מפליאים ביותר, שהרי חז"ל למדו זאת מהנאמר בפרשת ברכות וקללות שנקראו במעמד המיוחד שהתקיים בהר גריזים והר עיבל, שם כתבו את כל התורה על האבנים, כפי שנאמר (דברים כז): "וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת באר היטב". אולם בעוד שם, הייתה המטרה לפרסם את התורה לאומות העולם, ככפי שמבואר במסכת סוטה (לה,ב), ואילו כאן, עיקר ביאור התורה היה לעם ישראל, ומדוע הוצרך משה רבנו לבארה בשבעים לשון.
=============
הוא מוסיף לדייק, שלכן ביאר זאת משה רבנו דווקא כאן בארץ מואב: "והזו בארץ מואב, (קדושת לוי,
עתה, משכלה דור המדבר ומשה רבנו עמד לפני דור העתיד – "דור באי הארץ", חזר משה רבנו על כל התורה שנית, כדי להנחילה לדורות העתידים. הייתה בכך חשיבות מיוחדת, בהיות שמשה רבנו קבל בעצמו את כל התורה מפי הקדוש ברוך הוא, ואין ציר נאמן כמותו ללמד את התורה לדורות הבאים, שלא זכו לשמוע את עשרת הדברות מפי הגבורה.
כבר הבאנו מדברי ה"אמרי אמת" המדייק מלשון הפסוק: "אל כל ישראל", שבמשנה תורה יש לכל ישראל חלק. אולי מן הנכון להעמיק מעט בכך, על פי דברי הנצי"ב, בפירושו "העמק דבר" לפרשת דברים, המאריך בביאור המשמעות של "משנה תורה", שמשה רבנו ביאר לעם ישראל לפני פטירתו.
בראשית דבריו, הוא מרחיב על המשמעות של קבלת התורה שניתנה למשה מסיני, הכוללת את כל ההלכות המקובלות, כפי שהם נדרשים מפסוקי התורה, כדברי הגמרא במסכת עירובין (דף נד,ב): כיצד סדר משנה, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו מה פרקו וכו', נכנסו כל העם ושנה להם משה פרקן", וכן אמרו במסכת חגיגה (דף ו',ב; סוטה דף לז,ב), כללות ופרטות למד משה בהר סיני ושנאן באוהל מועד, וזה היה עיקר ההוראה שתחילתה באוהל מועד, כדאיתא במדרש (שהש"ר ב',יג) על הפסוק (שה"ש ג', ד'): "ואל חדר הורתי- זה אוהל מועד שמשם יצאה ההוראה לישראל".
"אבל כל זה לא היה אלא הלכות פסוקות. מתחלה נאמרו למשה שילמדן לישראל על כל פרשה שהרי אי אפשר להורות שום דבר מתורה שבכתב אם לא בצרוף הלכות ומשניות שעליה.
"אבל, הקבלות שהיו למשה מפי הגבורה איך לדרוש התורה, שהן י"ג מדות שהתורה נדרשת וכן ל"ב מדות שבאגדה, ומזה הגיע לתלמוד להבין איך יצא המשנה מגוף תורה שבכתב כדי שישכילו להוסיף לקח ולחדש מדעתם ע"פ החיות התלמוד, כל זה לא לימד משה לכלל ישראל כל משך ארבעים שנה עד שבא לערבות מואב".
את הדברים הוא מבסס על פי דברי חז"ל במסכת נדרים (דף לח,א): "אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר (שמות לד, א'): "פסל לך" (פסוק כז): "כתב לך" – מה פסולתן שלך אף כתבן שלך. ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל. מתיב רבי חנינא: ואותי צוה ה' ללמד אתכם חוקים ומשפטים (דברים ד', יד)? ומשני, אותי ציוה ואני לכם". ומסיק: "אלא לפלפול בעלמא". ופי' הרא"ש: "הבנה וחריפות. והיינו כתבן שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות". פירוש, בחסר ויתר ושנוי לשון של התיבה ואותיותיה.
"למדנו שדרך הפלפול להעלות הלכה מדיוקי המקרא על פי המידות, הוא חלק שניתן מתחלה למשה לבדו וכל ישראל לא היו ראויים להשתמש בהוראת התורה אלא על פי הלכות המקובלות שאמר להם משה.
"וזה נלמד מהנאמר: "ככל אשר ציוה ה' אותו אליהם", הכולל גם את כל אותם דרכים בלימוד התורה הקדושה, שמשה רבנו לא למדם במשך כל הארבעים שנה, עד כעת סמוך לפטירתו. וזהו ההדגש המיוחד "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל", שרק כעת במשנה תורה, לימד משה רבנו את כל אותם דרכי לימוד מיוחדים, לכלל ישראל, וזהו השייכות המיוחדת שיש לכלל ישראל למשנה תורה, כי הייתה כאן מטרה מיוחדת להנחיל לנחלת הפרט את כל דרכי הלימוד והפלפול שניתנו למשה מסיני, להגדיל תורה ולהאדירה".
לקראת פטירתו בקש משה רבנו להנחיל לכל חלקי העם, את התורה לפרטיה ודקדוקיה, אך משה רבנו לא הסתפק בכך, אלא עמל להנחיל גם את דרכי הלימוד של התורה הקדושה כדי שכל אחד ואחד מישראל יוכל להתעלות בלימוד, לחדש חידושים בתורה, ואת ההלכות המתחדשות בכל דור ודור, כיצד להתאימן לדרך התורה כלשון הפסוק: "הואיל משה באר את התורה הזאת". זה היה עיסוקו המיוחד של משה רבנו לקראת פטירתו, וזו הייתה המטרה המיוחדת של ספר משנה תורה,כנאמר בפתיחת הספר: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל".
=============
יורד בו תחילים לירד בו השפעות של תורה שבעל פה, הכולל את הכח המיוחד של חידוש, לכן בית שמאי הנחשבים לחריפים יותר, מרגישים התחדשות זו מיד בראש חודש, לכן נאמר: "כדברי בית שמאי", לומר שאכן תחילת ההתנוצצות של ראש השנה הוא ביום זה, אלא שבית הלל מרגישים את ההתחדשות רק בחמשה עשר בשבט.]
מעתה מובן מאד הקשר שבין לשון השמחה "גילה" לחודש שבט, כי עצם ההזדמנות המיוחדת בחודש זו, המסוגל להתחדשות בתורה ומשמים מוסרים לאדם את כל חידושי התורה שהוא עתיד לחדש בשנה זו, זה בעצמו סיבה לגילה, כי השמחה הגדולה שיש בהתחדשות בתורה ובהתגלות חידושי תורה, מביאה לגילה, שהיא כאמור שמחה נמשכת.
אפשר שלכן גם חמשה עשר בשבט נחשב ליום משתה ושמחה, בהיותו ראש השנה לאילנות, יען כי ביום זה הוא התחלת עליית השרף בפרי, או התחלת הפרי עצמו – לדברי בית שמאי שהשרף מתחיל לעלות כבר מראש חודש, ומאידך, הרי זה גם זמן התחדשות של התורה, שלדברי בית הלל שהלכה כמותן, ורוב העולם שאינם חריפים ומחודדים, מקבלים ביום זה את ההארות המיוחדות של התחדשות בתורה ושל כח הפלפול בתורה באופן מחודש. לכן נקרא יום זה "ראש השנה לאילנות", כי יחד עם כל מעלותיו הרוחניות, הרי ידוע מספה"ק [וכעי"ז הבאנו בשם החידה"ר] שבעת שיורדת השפעת התחדשות רוחנית לעץ החיים שהיא התורה הקדושה, רז יש צמצום של אותה השפעה גם לאילנות הגשמיים שיש בהבריאה, וכל דבר שיש בעולם הגשמי הוא סימן למה שיש אז בעולמות העליונים באופן רוחני. אם כן יש ביום זה שמחה כפולה, גם כח ההתחדשות בתורה הקדושה, וגם כח ההתחדשות הגשמיות באילנות.
לכן מונים מיום זה שנות המעשר, אם הוא מעשר שני או מעשר עני, וכן את מנין שנות האילן לענין ערלה ורבעי. לכן גם אין אומרים בו תחנון ואין גוזרים בו תענית, לפי שהוא נחשב ליום טוב. מכאן גם המנהג של אכילת פירות, להורות כי ביום זה מתחדשים שנות האילן, שמפירותיהן אנו אוכלים, ואולם השמחה העיקרית היא, על ההשפעות היורדות ביום זה שבכוחן יכול האדם לפלפל בתורה ולחדש חידושי תורה, שהם הפירות הרוחניים של האדם.
=============
[ועיי"ש בפירוש רב ייבי שכתב לפרש: "יעקב, נקראים המון העם, ישראל, הם תלמידי חכמים ועובדי ד'. יגל – בלב. ישמח – בהתגלות לעתיד, כשיתבטל היצר הרע והתאוות הגופניות. יגל יעקב – להמון העם תהיה שמחה נסתרת בלב, בלב ונפש, אבל הגוף לא יהנה מזה כלל. לא כן עובדי ד', ישמח ישראל – כי הם סיגלו גם את גופם לעובדו יתברך, שמחתם תהיה גלויה ושלמה.] ולדברינו אפשר, שהשמחה שתהיה באותה עת, תורגש בכל שכבות העם ותהיה "גילה", שהיא שמחה מתמשכת.
=============
=============
=============
אמור את מסממני העתיד, מקורה בחודש שבט, חודש של התחדשות הבריאה הרוחנית והגשמית, וכאשר אנו מצפים בכל יום לביאת משיח צדקנו, שכפי האמור אנו גם שמחים על כך כבר מעתה, אזי מתאים ביותר הלשון "גילה" על השמחה העתידית, שכן השמחה מתחילה כבר כיום, ונמשכת עד לביאת משיח צדקנו.
לכן גם אומר המדרש: "דבר אחר, שמח לבי – בדברי תורה, ויגל כבודי – במלך המשיח שעתיד לעמוד ממני, שנאמר (ישעיה ד', ה'): כי על כל כבוד חופה" (ילקוט שמעוני שם,רמז תרסח), לפי שמלך המשיח העתיד לעמוד בעת הגאולה העתידה, הוא דבר תמידי, שהרי תהיה זו גאולה נצחית, לכן מתאים הלשון "גילה", כי השמחה אז תהיה שמחה מתמשכת.
אפשר לייחס זאת גם לפרח האילן, שביום זה שהוא יום של שמחה על פריחת האילנות, תגרור עמה את השמחה העתידית בביאת משיח, כאשר נעלה לציון ברנה ונוכל לשמוח שם, בקיום המצוות התלויות בארץ, ובהתחדשות מוגברת של חידושי תורה, שעל פי הידוע מסוגל יותר בארץ ישראל.
מעתה יובן גם ההקשר בדרשת חז"ל (שבת קיט,ב): "אל תגעו במשיחי – אלו תינוקות של בית רבן", כפי שכותב המהר"ל (בח"א שם): "כי תינוקות של בית רבן נקראים משיחי, כי המשוח הוא מקבל הקדושה, הכי כל דבר הנמשח הוא מקבל הקדושה והוא גשמי, ולכך תינוקות של בית רבן מקבלים התורה ובדבר זה נמשחו". כי כשם שיש גילה בלימוד התורה של תינוקות של בית רבן, כי אצלם מתקיים קבלת התורה במלוא עוזה והתחדשותה בכל יום, והיא האופפת אותם ומסיכה עליהם קדושה מיוחדת. כך גם יש גילה במלך המשיח, שכן אז תהיה התחדשות הבריאה, שעיקרה היא ההתחדשות המיוחדת בלימוד התורה הקדושה.