חודש שבט
צדיק במצוה אחת
המליך אות צ' בלעיטה וקשר לו כתר וצר בהם דלי בעולם ושבט בשנה
(ספר יצירה פרק חמישי משנה ט)
א. יש להבין מה הקשר בין חודש שבט לאות צ'.
חודש שבט נזכר בתורה בפתיחת ספר דברים (א, ג-ה) "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר דבר ה' אותו אליהם, בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר". ויש לברר כיצד ביאור התורה בחודש שבט, מתקשר עם האות צ'.
כידוע, האות צ' נמנית על אותיות מנצפ"ך – אותיות המופיעות כ"פשוטות" באמצע מלה, וכאותיות בעלות צורה שונה, כאשר מיקומן בסוף המלה. ובמסכת שבת (קד, א) ביארו חז"ל את משמעותה הכפולה של האות צ': "צד"י כפופה וצד"י פשוטה, צדיק כפוף צדיק פשוט". ובמדרש אותיות מובא: "צ' כפוף, שכל צדיק כפוף הוא לפני יוצרו וכופה את יצרו".
ויש לבאר מהי המשמעות הכפולה שיש לאות צ' כ"כפופה" באמצע מלה וכ"פשוטה" בסוף המלה, ומה משמעות היות האות צ' חלק מחמש אותיות מנצפ"ך – וכיצד הדברים מתקשרים לחודש שבט.
בדברי חז"ל מופיעה האות צ' בשתי גרסאות: האחת – צד"י, והשניה – צדי"ק. וגם כאן, המשמעות הכפולה של "צדי" ו"צדיק" אומרת דרשני, וצריך ביאור מה ניתן ללמוד משתי גרסאות אלו על הרמזים הנלמדים מהאות צ', והאם יש לכך קשר לחודש שבט.
והנה המובן של "צדי" הוא משורש "צֵדה" המתאר את פעולת הציד [ויש הסוברים שאף צורת האות, הדומה לחכה או לקרס, רומזת על מלאכת הצידה], ויש להבין מה פשרה של "צידה" זו.
גם משמעות הגרסא השניה – "צדיק", טעונה בירור, מה טיבה של "צדקות" זו, ומיהו ה"צדיק" אליו רומזת האות צ'.
צדיק יסוד עולם
ב. במושכל ראשון, ה"צדיק" מבטא שלמות מוחלטת, שהרי הקב"ה הוא "צדיק וישר" (דברים לב, ד). ואף החכם מכל אדם מזכיר את ההגדרה המושלמת של הצדיק – "צדיק יסוד עולם" (משלי י, כה).
בענין זה כתב בספר עולם האותיות (עמ' 171) "המונח צדיק, מתייחס גם לבני אדם ההולכים בדרכו של ה' – בדרך הצדקות, על ידי הנהגת עצמם ביושר, בצדק, ובאמת. (עי' תוספות יום טוב מסכת ברכות פ"ז מ"ג). כשם שהקב"ה, הצדיק העליון, מקציב לכל גורם בבריאה את המידה הראויה לו של זמן, מקום, וחומר. כך מספק הצדיק האנושי לרעיו את כל צורכיהם בכל מצב. חייו של אדם כזה מורכבים בראשונה משלֵמות במידת הענווה, כפי שנאמר במדרש [הובא לעיל] צדיק כפוף, שכל צדיק כפוף לפני יוצרו וכופה את יצרו. התהליך אותו עובר האדם כדי להפוך לצדיק הוא תהליך אינסופי. דברי הימים ותורת המחשבה מלמדים אותנו, כי הצדיקים מוסיפים לגדול ולהתעלות מבחינה רוחנית גם כאשר גופם דועך. רומז על כך, גם ערכה המספרי של האות צ' – תשעים, גיל אשר במהלך חייו של האדם מציין את נכונותו של האדם להקדיש את עצמו לה'. פירושה המקובל של מימרת חז"ל (אבות פרק ה משנה כא) בן תשעים לשוח הוא, שבגיל תשעים מתחיל גופו של האדם להתנוון. אולם רבנו יונה מפרש את המלה "לשוח", כמרמז לשיח מתמיד עם הבורא יתברך, כלומר, קשר מלא תפילה וכיסופים".
בספר עולם האותיות מסמיך להבנה זו את צורתה של האות צ' בכתיבתה בסת"ם: "נכונותו הגדולה של הצדיק להכניע עצמו בענווה לפני הבורא, מתבטא באורח ציורי בצורתה של האות צ' המורכבת מהאות נ' כפופה המסמלת ענווה, ואשר כאן צורתה כפופה עוד יותר, כדי לאפשר לאות י' המסמלת את הקב"ה, לשכון עליה.
פירוש אחר רואה במבנה האות צ' רמז לאמונתו של הצדיק. גם אם יסבול מנפילה [האות נ'], הוא בוטח בה' [אות י'] הקרוב אליו שיציל אותו.
לפי האמור, נמצא כי האות צ' במובנה "צדיק" – רומזת על הצדיק המושלם המורם מעם, הולך בדרכי בוראו ומתעלה התעלות בלתי פוסקת בצדקותו בהנהגת הענווה והיושר.
"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"
ג. ברם מאידך אמר הנביא ישעיה (ס, כא) "ועמך כולם צדיקים". משמע שכל אחד מישראל נקרא "צדיק", ונמצא שאין כל יחודייות לאדם הצדיק אם כולם צדיקים.
השאלה מחריפה עוד יותר, כאשר לעומת הפסוק "ועמך כולם צדיקים", אמר החכם מכל אדם קהלת ז, כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ומשמע שכל אדם יכול להיות צדיק. ומצד שני, אין צדיק בארץ שלא יחטא, ואם כן כיצד מתיישב הניגוד בין הצדיק והחטא.
ובאמת, בהתבוננות בדברי חז"ל על גדולי עולם, שאלה זו נשאלת ביתר שאת וביתר עוז. מצד אחד מובא במדרש שוחר טוב (תהלים לד) "ג' צדיקים היו יסוד עולם, אדם הראשון ונח ואברהם". ואכן, התורה עצמה העידה: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (בראשית ו, ט), ובהמשך הפרשה: "כי אותך ראיתי צדיק לפני" (שם ז, א). ועל אברהם אבינו אמרו חז"ל על הפסוק (בראשית יח, יח) "ואברהם היו יהיה" – "זכר צדיק לברכה (משלי י, ז) הואיל והזכירו ברכו". ועוד אמרו במדרש (שיר השירים רבה ג, ח) "מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מקטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל (שיר השירים ג, ו). מקטרת מור זה אבינו אברהם, מה המור הזה ראש לכל הבשמים, אף אברהם אבינו היה ראש לכל הצדיקים".
מצד שני, אדם הראשון, צדיק יסוד העולם, חטא ואכל מעץ הדעת. ועל נח ידועים דברי חז"ל (סנהדרין קח, א) "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, אמר רבי יוחנן בדורותיו ולא בדורות אחרים". ועל אברהם אבינו כתב הרמב"ן (בראשית יב, י) וז"ל: "ודע כי אברהם אבינו חָטָא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלקים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלקים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא".
ואף שבעינינו אין מעשים אלו של גדולי עולם נראים כחטא, אולם חז"ל מצאו בהם בחינה של חטא, כדברי הגמרא ביבמות (קכא, ב) "וסביביו נשערה מאד, מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו [הצדיקים] כחוט השערה"]. ומעתה יש לתמוה איך יתכן איפוא, שלמרות החטא עדיין הם נקראים בשם "צדיק יסוד עולם".
צדיק 'גמור' וצדיק 'שאינו גמור'
ד. אמנם מצאנו בדברי חז"ל הבחנה בדרגותיהם של הצדיקים.
במסכת ברכות (ז, א) מובאת שאלתו של משה רבנו להקב"ה: "מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו". והקב"ה השיב למשה: "צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו רשע שאינו גמור, רשע ורע לו רשע גמור".
ובמסכת קידושין (מ, א) "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג, י), וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב, אלא טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב". ובהמשך הסוגיא מובא: "רבי שמעון בן יוחאי אומר, אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות, שנאמר (יחזקאל לג, יב) צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר (שם) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו".
למדנו מדברי חז"ל שגם ב"צִדקות" וצדיקים יש "צדיק גמור" ו"צדיק טוב", ללא כל חסרונות. ויש "צדיק שאינו גמור" ו"צדיק שאינו טוב".
ונראה לבאר לפי זה את שתי הגירסאות לכתיב המלא של האות צ" – צד"י וצדי"ק, הרומזות לשתי בחינות אלו של "צדיק גמור", ו"צדיק שאינו גמור". האדם בדרכו אל השלמות עובר שלבים רבים, וכביכול עליו ל"צוד" את עצמו ואת יצרו – והיינו האות צ' בכתיב "צדי", ואז נהיה ל"צדיק".
יש להוסיף רמז לענין זה מדברי רש"י על הפסוק (בראשית א, כב) "ויברך אותם אלקים", וז"ל: "לפי שמחסרים אותם וצדין מהם ואוכלים אותם הוצרכו לברכה". כלומר, כל דבר שרגילים לצודו, יש לחשוש שיתמעט ויחסר, ולכן צריך ברכה מיוחדת שהריבוי יהיה יותר מן החיסרון. ואף האדם השואף לשלמות, בתחילת דרכו הוא מלא בחסרונות, וכאשר הוא עסוק במלאכת הציד של חסרונותיו הוא נזקק לברכה מיוחדת ולסייעתא דשמיא אשר ילוו אותו בכל שלב ושלב, עד להתעלותו לדרגת "צדי"ק", דהיינו "צדיק גמור".
"צדיק" – בקיום מצוה אחת בשלמות
ה. ונראה לבאר בדרך נוספת את המושג "צדיק", ואת משמעות האות צ'.
שנינו בסוף מסכת מכות: "רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להן תורה ומצוות, שנאמר (ישעיה מב, כא) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות: "מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר רבי חנניה, כי המצוות בהיותם הרבה, אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה. וממה שיורה על העיקר הזה, מה ששאל רבי חנינא בן תרדיון, מה אני לחיי עולם הבא, והשיבו המשיב כלום מעשה בא לידך (עבודה זרה יח, א). כלומר, נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן, השיבו, כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלמות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העולם הבא. ופירוש הפסוק: ה' חפץ למען צדקו – לצַדֵק את ישראל, למען, כי – יגדיל תורה ויאדיר".
רבי יוסף אלבו הביא בספר העיקרים (מאמר שלישי פרק כט) את דברי הרמב"ם, וחידד את החידוש שבדבריו: "ונתבאר שם לפי מה שאמרנו, כי מצוה אחת בלבד תספיק לתת השלמות האנושי. ואולם מה שנמצאו בתורה מצוות רבות, לא היה זה על צד ההכרח, אבל על צד היותר טוב, כדי שלא ימלט אדם מישראל שלא יזכה לעולם הבא על ידי אחת מהן אי זו מהן שתהיה".
כלומר, לפי הרמב"ם בעשיית מצוה אחת בשלמות זוכה האדם לחיי העולם הבא, וזו ה"צדקה" שעשה הקב"ה עם ישראל במה שנתן להם מגוון של תרי"ג מצוות, שמתוכם ניתן לבחור מצוה אחת ולקיימה בשלמות, ועל יד זה זוכה לחיי עולם הבא.
בכל אחת מהמצוות טמונה שלמות המביאה לחיי העולם הבא
ו. והנה יש שרצו לומר שכוונת הרמב"ם בדבריו אודות "מצוה אחת", לא לכל מצוה ומצוה, אלא לקיום מצוה כללית השקולה כנגד כל המצוות, כדוגמת מצוות תלמוד תורה, שבת, מילה וציצית – שאדם המקיים בשלמות מצוה אחת ממצות אלו, זוכה לחיי העולם הבא, מכיוון שמצוות אלו שקולות כנגד תרי"ג המצוות. אולם האמת היא, שגם בקיום כל מצוה אחת מתרי"ג המצוות, ולאו דווקא אחת מהמצוות שנאמר עליהן שהן שקולות כנגד כל המצוות – נחשב ל"צדיק גמור" וזוכה לחיי העולם הבא.
ההסבר לכך הוא, מכיון שבכל מצוה ישנה "התכללות" של כל המצוות, כדברי הזוהר (רעיא מהימנא פרשת נשא דף קכד עמ' א) "וכל מאן דקיים פקודא חד כדקא יאות, כאילו מקיים רמ"ח פקודין דעשה דלית פקודא דלאו איהו כלילא מכולהו רמ"ח" [כל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, כאילו מקיים רמ"ח מצוות עשה, שאין מצוה שאינה כלולה מכל מצוות רמ"ח]. וכן מובא בשל"ה (הקדמה לתורה שבכתב) "וכדי ללמדך בינה להשכיל ולהבין את הדבר הזה, צריך שתדע כי המצוות כלולות זו מזו, וכל מצוה מתרי"ג מצוות ברוחניותה כוללים כל רוחניות התרי"ג, כי בכל מצוה נכללים כל המצוות". ובמקום אחר (שער האותיות) הוסיף השל"ה: "ומפני כן, העושה מצוה אחת כתיקונה עושה מלאך אחד שלם בכל רמ"ח אבריו הרוחניים שממליץ בעדו, כי כל מצוה כלולה מרמ"ח. וזהו דתנן (אבות פרק ד משנה יא) העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, ואמרו רבותינו ז"ל בפרק קמא דסוטה (ג, ב) אמר רבי שמעון בר נחמני אמר רבי יונתן, כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא".
ובטעם הדבר שבכל אחת ממצוות התורה יש "חיבור" לכל שאר המצוות, כתב השפת אמת (פרשת יתרו תרנ"א ד"ה ומצות) "וכל תרי"ג מצוות תלויין זה בזה, והם אחדות אחת. לכן אמרו חז"ל שכולן בדיבור אחד נאמרו, וגם כל תרי"ג מצוות שבעשרת הדיברות נכללין. נמצא כולן בדיבור אחד נאמרו, ממילא כל העושה מצוה אחת יש לו דביקות בכל".
מבואר איפוא, כי במסירת תרי"ג המצוות ב"דיבור אחד" נקבע שכל אחת ואחת מהמצוות מחוברת לכל המצוות, משום ש"המצוות כלולות זו מזו". ובשל כך, כבר בקיום מצוה אחת כתיקונה יש שלימות מכל תרי"ג המצוות, וכדברי הזוהר שהמקיים מצוה אחת כראוי כאילו מקיים רמ"ח מצוות עשה, מכיון שאין מצוה שאינה כלולה מכל שאר המצוות.
קיום מצוה אחת בשלמות – תיקון השליחות בעולם הזה ובה זוכה לחיי העולם הבא
ז. על פי האמור יבוארו המעלות הגדולות שיש בקיום מצוה אחת כתיקונה.
ומצאנו כמה מימרות של חז"ל בענין זה: "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ" (קידושין פ"א מ"ט). ובביאור דברי המשנה מובא בגמרא (קידושין לט, ב) "אמר רב יהודה, הכי קאמר כל העושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו מטיבים לו ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה" (קידושין לט, ב). ובתלמוד ירושלמי (קידושין כב, ב) נתבארו דברי המשנה באופן אחר: "אמר רבי יוסי בי רבי בון, מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו".
ובמסכת שבת (קיח, ב) העידו כמה מהאמוראים על מצוות מסויימות שהקפידו עליהם באופן מיוחד: "אמר רב נחמן תיתי לי דקיימית שלש סעודות בשבת, אמר רב יהודה תיתי לי דקיימית עיון תפלה, אמר רב הונא בריה דרב יהושע תיתי לי דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש, אמר רב ששת תיתי לי דקיימית מצות תפילין, ואמר רב נחמן תיתי לי דקיימית מצות ציצית". וכתב הנצי"ב מוולאזי'ן (העמק שאלה, שאילתא קמה אות כה) על פי דברי הגמרא בשבת: "דאי אפשר לאדם שיהא נזהר ועסוק בכל חלקי התורה והמצוה בזהירות יתירה, וכל אדם מהראוי ליקח מצוה אחת שיהא נזהר בה ביותר, כמו שכתב בשאילתא (יט אות ד) וז"ל, ואפילו שאר מצוות הגון לקבל אחת מהן יותר מהחיוב… ועל זה אמר שלמה, שאם בא לשאול שאיזה ענין יהא נזהר הרבה, התשובה לזה, ילך בדרך שלבו מושכתו, שזה האות דבר מזליה דהאי מצוה היא".
כדבריו מבואר גם בספר חסידים (סימן תקכט) "וטוב לאדם אם יש בידו מצוה אחת ומקיים כהלכתה, ממצוות הרבה ואינו מקיימן כהלכתן". ובספר חרדים (פרק סא) וז"ל: "להחזיק במצוה אחת בשלימות בכל עוז". וכעין זה מובא בספר (שפתי צדיק פרשת שלח אות ח) בשם האר"י הקדוש, שכל אחד מישראל ראוי "שיהיה לו מצות עשה אחת ומצות לא תעשה אחת, ויתקשר בם בכל לב ונפש ויזהר בם מאד מאד, על ידי זה יזכה לתקן כל מה שנשלח לעולם הזה".
למדנו מדברים אלו, שמאחר וקיום כל תרי"ג המצוות בשלמות הוא דבר כמעט בלתי אפשרי, עדיף "להתמקד" בקיום מצוה אחת בשלמות. וקיום מצוה אחת בזהירות ובהקפדה מיוחדת, מוביל את האדם "לתקן כל מה שנשלח לעולם הזה".
המקור לדברים מפורש בסוגיית הגמרא בסוף מסכת מכות (כד, א) מובא המאמר: "תרי"ג מצוות וכו' בא דוד והעמידן על אחת עשרה, בא ישעיה והעמידן על שש, בא מיכה והעמידן על שלוש, חזר ישעיהו והעמידן על שתים, בא חבקוק והעמידן על אחת" [בסוגיא מפורטים מה הן המצוות]. ופירש רש"י: "שבתחילה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה, אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך, ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה. ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו, וכן כל שעה דורות של מטה הולכין וממעטין אותו". ובמהרש"א שם כתב בשם בעל העיקרים, שכל אחד מהנביאים היה מכוון לעשות כללים כוללים מצוות רבות מהתורה כדי שעל ידם ישיג האדם המדרגה הגדולה מהשלמות. ובדרשות הר"ן (תחילת הדרוש הששי) כתב לבאר שכדי לזכות בחיי הנצח בעולם הבא צריכים לקיים את כל המצוות כתיקונם, ודורות ראשונים שלבבם היה ברי ופתוח כאולם יכלו לקיים כל תרי"ג המצוות בשלמותם, מה שאין כן דורות אחרונים שנתמעטו הלבבות וקטנה הדעת, אם ירצו להגיע לשלמות תרי"ג המצוות לא יוכלו, בבחינת "תפשת מרובה לא תפשת" (ראש השנה ד, ב), ולכן הוצרכו לקבוע את עיקר העבודה באותן המצוות שבהם יגיעו ויזכו לחיי העולם הבא.
הרי מפורש שעם ירידת הדורות, כבר בזמן הנביאים נבחרו מצוות מסויימות כדי שיוכלו להתמקד בקיומן בשלמות, משום שקיום כל המצוות בשלמות כמעט אינו בר ביצוע. ומכאן המקור לדברים המובאים לעיל, שכדאי "להחזיק במצוה אחת בשלימות בכל עוז".
והדברים מוטעמים על פי האמור לעיל, שכל אחת ואחת מהמצוות מחוברת לכל המצוות, משום ש"המצוות כלולות זו מזו". ובשל כך, כבר בקיום מצוה אחת כתיקונה יש שלימות מכל תרי"ג המצוות, ובהקפדה על קיום מצוה אחת כתיקונה האדם "מתקן כל מה שנשלח לעולם הזה". ולמעשה אלו הם דברי הרמב"ם הנ"ל שבקיום "מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא".
* * *
האות צ' – צדיק "גמור" המקיים מצוה אחת בשלמות
ח. לאור האמור יתכן לבאר את שתי הגירסאות של האות צ', והלימוד מכך להשגת השלמות בקיום מצוה אחת כתיקונה.
צ' בכתיב "צד"י" היא ה"צידה" שעל האדם כביכול "לצוד" מצוה אחת "שיהא נזהר בה ביותר", ולהחזיק במצוה זו "בשלימות בכל עוז". ובאמצעות מצוה זו, יזכה להיות בבחינת צ' בכתיב "צדי"ק", וככל המבואר לעיל, שעל ידי קיום מצוה אחת בשלמות "מתקן כל מה שנשלח לעולם הזה", ובה זוכה לחיי העולם הבא.
ומבואר הטעם שיש צ' פשוטה וצ' כפופה. האות צ' הכפופה מורה על כפיפת הקומה "לצוד" מצוה אחת כדי לקיימה בשלמות, או אז מגיע האדם לבחינת האות צ' הזקופה, דהיינו בשיאה ובמקומה הראוי.
מעתה מובן מדוע גם אדם הראשון, נח ואברהם אבינו נקראו "צדיק יסוד עולם", ויחד עם זאת מצאנו שחטאו. וכמו כן, כל אדם מישראל נקרא "צדיק", כדברי הנביא ישעיה "ועמך כולם צדיקים", ומצד שני "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אך באמת אין כל סתירה, משום שכל אדם אכן יכול להיות "צדיק" – כאשר הוא בוחר להקפיד לקיים מצוה אחת בשלמות, הגם שאינו מקיים מצוות אחרות כראוי. לכן לא יפלא שאין אדם אשר אין בו חטא, לרבות גדולי עולם, אולם כאשר האדם זוכה לקיים מצוה אחת בשלמות הוא "צדיק" הממלא את שליחותו בעולם הזה ונוחל חיי העולם הבא.
בגמרא (קידושין מט, ב) נאמר שהמקדש אשה "על מנת שאני צדיק, אף על פי שהוא רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר בתשובה". וכבר תמהו רבים, היתכן ש"רשע גמור" הופך ברגע אחד ל"צדיק", והקידושין חלים. אולם לפי המבואר שבמעשה מצוה אחד בשלמות אפשר לזכות להעפיל לדרגה הגבוהה של צדיק, נוכל יותר להבין כיצד אפילו רשע גמור יכול להפוך בין רגע לצדיק, אם יהרהר תשובה ויקבל קבלה גמורה לעשות מצוה אחת בתכלית השלמות.
"המליך" אות צ' בחודש שבט – דמיון האדם לעץ השדה
ט. עתה נבין את הקשר בין האות צ' לחודש שבט.
"באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו" (ראש השנה פ"א מ"ב). בתורה נזכר הדמיון של האדם לצומח, כלשון הכתוב (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה". כאשר ברא הקב"ה את העצים ואת כל הצומח על האדמה, ודאי היה בכל פרט מהצמחים כוונה המיוחדת לו בבריאתו, ולכל פרי וירק סיבת קיום משלו. אולם בד בבד, ודאי מצורף כל פרט מפרטי הצומח, לשאר הבריאה המתאחדת עם כל חלקיה [חי, דומם ומדבר] לתכלית אחת. וכך גם "האדם – עץ השדה", יש סיבה מיוחדת למה כל אחד ואחד נברא ו"כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו" (במדבר רבה כא, ב). אך לא רק סיבת בריאת בני האדם שונה, אלא גם סיבת קיומם שונה, ולכל אחד ואחד יש סיבה מיוחדת או זכות מיוחדת, לבריאתו ולעצם קיומו.
ושמעתי ממחותני הרב מאיר גולדוויכט, שניתן ללמוד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, על הייעוד המיוחד לכל פרי. כל פרי מורכב משלושה חלקים: גרעין, בשר הפרי והקליפה. יש פירות שהפרי נאכל והגרעין נזרק – כגון גפן וזית. יש שהגרעין נאכל והבשר נזרק – חיטה, שעורה ורימון. ויש שהגרעין והפרי נאכלים יחד, כדוגמת התאנה. ומכאן, שלכל פרי יש תכלית שונה, ומכך נפיק לקח שלכל אדם יש ייעוד משלו ותכלית משלו, מה שאין לחברו.
כשנתעמק במשמעות הדברים, הרי שדמיון זה של האדם לעץ השדה, הוא מהותה של האות צ' – להגיע למעלת ה"צדיק" על ידי קיום מצוה אחת בשלמות. ומשום כך "המליך" את האות צ' בחודש שבט, ללמדֵנו מנטיעת האילנות שיש לכל נטיעה ולכל עץ, לכל ענף ולכל פרי, ייעוד מסוים השונה משל חברו, וכך גם אצל האדם – "צדיק כתמר יפרח", הפריחה של כל אחד ואחד שונה מאשר אצל רעהו, כי בכדי להיות "צדיק" נתבאר כי יש לקיים מצוה אחת בשלמות, ובזה מתייחד כל אדם לעצמו, בנטיית לבו לבחור לו מצוה אחת שאותה הוא מקיים בשלמות.
[ובדרך רמז יש להוסיף על פי המובא בספרים שחודש שבט הוא ראשי תיבות: שמחה ברכה טובה. או ראשי תיבות: שלום ברכה טובה. דברים אלו הם סמלי השלמות הכוללת, על פי מאמר חז"ל (יבמות סב, ב) "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה" [ראשי תיבות שבט]. וכמובן, "שלום" הוא מלשון שלמות. וחודש שבט הוא המוכשר לשלמות אותה משיגים באות צ'].
ביאור התורה בחודש שבט – הכנה לקיום מצוה אחת בשלמות
י. ממוצא הדברים, שבקיום מצוה אחת בשלמות ניתן להיות "צדיק", נבין את ענין ביאור התורה בחודש שבט.
משה רבנו התחיל את ביאור התורה, קצת יותר מחודש לפני פטירתו, כהכנה לכניסתם לארץ ישראל. והנה הרמב"ן מנה את מצות ישוב ארץ ישראל כמצוה במנין המצוות. וז"ל בספר המצוות (שכחת העשין לדעת הרמב"ן, עשה ד) – "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם וליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה, והוא אומרו להם (במדבר לג, נב) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ, ונכפל בזה העניין במצוה זו במקומות רבים". ודנו האחרונים מדוע אמנם לא מנה הרמב"ם את מצות ישוב ארץ ישראל כמצוה.
ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן מח, קונטרס אורחות המשפטים פרק יב) הביא את תירוצם של שו"ת תולדות יעקב והגרא"י קוק, על פי דברי הרמב"ם ב"שורשים" של ספר המצות (שורש ד-ה) "שאין למנות ציוויים הכוללים התורה כולה או מצוות הרבה, כאילו יאמר עשה כל מה שציויתיך, ומשום כך לא מנה גם מצוות יישוב ארץ ישראל במצוות עשה, מפני שהיא מצווה שכוללת הרבה מצוות ביחד, כמו שאמרו מכל מקום צוותה תורה לישב בארץ כדי לקיים מצוותיה, הרי מצווה זו של ישיבת ארץ ישראל היא מצווה כזו אשר על ידה נעשות מצוות הרבה, ונקראת מטעם זה מצווה כוללת, ומצווה כזו לא חשב הרמב"ם במניין המצוות שלו".
ומעתה יש לומר שלפני כניסתם לארץ ישראל רצה משה רבנו להכין אותם לקראת קיומה של מצוה אחת בשלמות – מצות ישוב ארץ ישראל, כדי שבזכות קיום מצוה זו יתעלו לדרגת "צדיקים". ומבואר היטב הזמן המתאים לכך – בחודש שבט, שבו "המליך" הקב"ה את האות צ', המרמזת על "צדיק" בזכות קיום מצוה אחת בשלמות.
אותיות מנצפ"ך – סימן ל"גאולות"
יא. בפרקי דרבי אליעזר (פרק מח) מובא: "רבי אליעזר אומר, חמש אותיות שנכפלו בתורה באותיות, כולם בסוד הגאולה. ך – בו נגאל אברהם מאור כשדים, שנאמר (בראשית יב, א) לך לך מארצך". ם – בו נגאל יצחק מיד פלשתים, שנאמר (בראשית כו, טז) לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. ן – בו נגאל יעקב אבינו מיד עשו, שנאמר (בראשית לב, יב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו. ף – בו נגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר (שמות ג, טז) פקד פקדתי אתכם. ץ – בו עתיד הקב"ה לגאול את ישראל בסוף מלכות רביעית, ולומר להם צמח הצמחתי לכם, שנאמר (זכריה ו, יב) הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ה'".
המהר"ל (גור אריה, שמות ג, טז) הוסיף בביאור הדברים: "וזהו הטעם שלא ישמשו אלו האותיות רק בסוף התיבה שאין אות אחריו, בעבור מדרגת ועליונות הפשוטים שלא יבוא שום דבר אחריו. וכמו שבא העולם בכ"ב אותיות, כך ברא ופעל הגאולה באותיות מנצפ"ך, כי הגאולה יותר עליון במעלה מענין העולם הזה. ולכך הגאולות הם באותיות מנצפ"ך שהם אחר אלפא ביתא שבהם ברא העולם". ובספרו גבורות ה' (פרק כו) כתב המהר"ל: "ומפני שמספר ת' מורה שעבוד, לכך אותיות מנצפ"ך שהם אחר הת' – הם גאולה, כי אחר שעבוד – גאולה. ולפיכך הם חמשה אותיות, שמספר חמשה מורה גאולה".
מבואר כי באותיות ה"סופיות" מנצפ"ך נרמזו הגאולות הבאות בסוף השעבוד, אשר דומות בכך לאותיות אלו, הבאות בסוף המלה. כמו כן, מציינות אותיות מנצפ"ך את הגאולות, מכיון שהגאולה מגיעות במהלך של השגחה מיוחד הבא משורש עליון שאין אחריו דבר, בדומה לאותיות אלו שהם בסוף התיבה ולא יבוא שום דבר אחריהם.
והנה מבואר בפרקי דרבי אליעזר שבאות ץ' עתיד הקב"ה לגאול את ישראל לעתיד לבוא. עוד מובא בבני יששכר (מאמרי חודש שבט, מאמר א, אות ז) "ועמך כולם צדיקים (ישעיה ס, כא) כיון שמזלם גם בעולם הזה הוא מזל הנברא על יד האות צ', והוא יהיה סימן הגאולה לעתיד במהרה בימינו צמח צדיק, כידוע מרז"ל (במ"ר יח, כא) והוא בעת אשר יתרומם קרנם ומזלם של ישראל לעד".
ולפי האמור נוכל להוסיף ביאור בזה על פי דברי המשנה בסנהדרין (פ"י מ"א) "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". ונתבאר כי "צדיק" הוא מי שמקיים מצוה אחת בשלמות, וכפי שכתב הרמב"ם באמצעות מצוה זו הוא זוכה לחיי העולם הבא, ובזכות זה יבוא הגואל.
והדברים משלימים את המבואר לעיל, שבחודש שבט הואיל משה לבאר את התורה כדי להכין אותם לקראת כניסתם לארץ ישראל. וכאשר נכנסו לארץ ישראל וכבשוה הרי זה בבחינה של "גאולה", ואם כן בחודש שבט נעשו הצעדים הראשונים בהכנה לגאולה. וגם לעתיד לבוא, בחודש שבט יש סגולה וסימן לגאולה, שתבוא במהרה בימינו.