חודש תמוז
אחוה
א. לפי סדר י"ב לשונות השמחה המכוונים כנגד חודשי השנה, לשון השמחה "אחוה", הוא כנגד חודש תמוז.
הפירוש הפשוט של המלה "אחוה" הוא קשר בין אחים, ואם כן צריך להבין מדוע "אחוה" היא אחת מלשונות השמחה. וכן צריך לבאר את הקשר בין "אחוה" לחודש תמוז.
בספר פחד יצחק, אגרות וכתבים, סימן פז) העיר על השימושים השונים במילים "אחוה" ו"רֵעות" בתורה. ובעוד שלענין חיוב האהבה נאמר (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך", הרי שלענין איסור השנאה נכתב בתורה (שם פסוק טז) "לא תשנא את אחיך בלבבך". וצריך להבין מדוע בציווי לאהוב את הזולת לא נאמר אח אלא הוזכרה אהבת רֵעים, ומשמע כאילו אין אהבה בין אחים.
ולמעשה אכן מפורש בדברי חז"ל (תנחומא שמות פרשה כז) "אתה מוצא כל האחים שונאים זה לזה. קין שונא להבל, שנאמר (בראשית ד, ח) ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ישמעאל שונא ליצחק, שנאמר (שם כא, ט) ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק, ואין מצחק אלא שיבקש להרגו. עשו שונא ליעקב, שנאמר (שם כז, מא) ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. השבטים שנאו ליוסף, שנאמר (שם לז, ד) וישנאו אותו. ובאיזה אח אמרו ישראל להקב"ה מי יתנך כאח לי (שה"ש ח, א) – כמשה ואהרן, שנאמר (תהלים קלג, א) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. שהיו אוהבים ומחבבים זה את זה, שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן את הכהונה, לא שנאו זה את זה, אלא היו שמחים זה בגדולת זה וזה בגדולת זה".
ויש לשאול כמה שאלות: ראשית, מדוע אמנם "כל האחים שונאים זה לזה". שנית, מה המיוחד במשה ואהרן, שרק הקשר ביניהם הוא ה"אחוה", עליה נאמר בכתוב "מי יתנך כאח לי". שלישית, אם קשר בין אחים אינו מורה בהכרח על לשון של שמחה ואהבה, מדוע קבעו חז"ל את הלשון "אחוה" בין י"ב לשונות השמחה הנאמרים ב'ברכת החתנים'.
כאשר מתעמקים בדברים, טיבו של הקשר בין אחים, כפי שהוא נראה בספר בראשית, מעורר תמיהה נוספת.
רבי צדוק הכהן מלובלין כתב בספרו פרי צדיק (ר"ח כסלו אות ה) וז"ל: "ובכל מקום שנזכר האות בראשונה בתורה, מורה על שורש החיים של זה האות, וכמו שמצינו לעניין אות ט', הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה". וכוונתו לדברי הגמרא בבבא קמא (נה, א) "אמר רבי יהושע, הרואה ט' בחלומו סימן יפה לו, הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה שמבראשית עד וירא אלקים את האור לא כתיב ט'". וכעין זה כתב רבי צדוק בספרו פוקד עקרים (אות א) "פקידת עקרים מכונה בדברי חז"ל כן בכל מקום בלשון פקידה, שכן מצינו בלשון הכתוב (בראשית כא, א) וה' פקד את שרה, שהיא הראשונה לדבר זה ולישועה זו משנברא העולם. וידוע דכל דבר בפעם הראשון הוא פתיחת אותו השער לכל דורות עולם, דאחר כך נקל לאחרים לפעול גם כן ישועת אותו דבר אחר שכבר נפתח שער הישועה בדבר זה והכל נכנסים ויוצאים דרך אותו שער, ומאחר שמצאנו ישועה הראשונה בלשון פקידה, שמע מינה דזהו שער הישועה של דבר זה כשזוכה שהשי"ת פוקדו".
ולפי זה יוצא, כי האזכור הראשון של אחים בתורה הוא שלילי ביותר – קין והבל והשנאה שביניהם. ובעצם כמעט כל ה"אחים" שהוזכרו בספר בראשית [יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף והאחים] היו "שונאים זה לזה". וכנוסח המדרש תנחומא כפי שהוא מובא בילקוט שמעוני: "מי יתנך כאח לי, אי זה אח, אתה מוצא מתחילת ברייתו של עולם האחים שונאים זה את זה, קין להבל, ישמעאל ליצחק וכו'. ואם כך, הרי ש"פתיחת השער" וה"שורש" של ה"אחוה" בתורה היא בריב ומדון, ולא באהבה ואחווה, ותגדל איפוא התמיהה מדוע ה"אחוה" היא מלשונות השמחה.
במסכת ברכות (טז, ב) מובאות נוסחאות של תפילות שהיו אומרים אמוראים לאחר תפילת שמונה עשרה, ובהם תפילתו של רבי אלעזר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשכן בפורינו [רש"י: בגורלינו] אהבה ואחוה ושלום ורֵעות". ויש להבין, הרי בקשות דומות לתפילה זו כבר נאמרו בתפילת שמונה עשרה, ומדוע תיקן רבי אלעזר תפילה מיוחדת זו בנוסף על התפילה עצמה.
חודש תמוז והמאורעות שארעו בו – "אחוה"
ב. כתב בספר בני יששכר (מאמרי חדשי תמוז-אב, מאמר א אות ג) "והנה תמצא בסידור השבטים לדגליהם, ראובן נגד תמוז". ויש לבאר את פשר הדברים, מדוע חודש תמוז קשור לשבט ראובן.
ועוד הביא הבני יששכר כי על פי הקבלה נחשב חודש תמוז לחודש ששורים בו דינים קשים: "ותצפנהו שלשה ירחים – אלין תלת ירחין דדינא קשיא שריא בעלמא, ומאי נינהו תמוז אב טבת" (זוה"ק שמות יב, א). ובגמרא (פסחים קיא, ב) מובא ש"קטב מרירי" [שם של שדים] שולט בחודש זה.
בחודש תמוז שהו המרגלים בארץ ישראל, כמבואר בגמרא (תענית כט, א) "בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים, וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום".
עוד מאורע שהיה בחודש תמוז, מוזכר בברייתא סדר עולם (פרק ד) – שילוח העורב והיונה מהתיבה: "ויהי מקץ ארבעים יום (בראשית ח, ו), לקץ שהתחילו המים לחסור, בעשרה בתמוז, ויפתח נח את חלון התבה וגו' וישלח את העורב וגו', שהה שבעת ימים וישלח את היונה וגו' ולא מצאה וגו', שהה עוד שבעת ימים ויסף שלח [את] היונה וגו' ותבא אליו היונה וגו', שהה עוד שבעת ימים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד, הלכה וישבה לה על ראשי ההרים, בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים (שם ח, ה), זה אב".
בחודש תמוז נולד יוסף, כפי שמובא בסדר בדורות (חלק ימות עולם, ב' אלפים קצ"ט) "יוסף נולד כ"ז תמוז (שלשלת הקבלה) והבחיי כתב א' תמוז ב' אלפים קצ"ט לבריאת עולם, וכן הוא בספר הישר". ובספר מועד לכל חי (סימן ט אות ג) כתב: "מה טוב מי שהולך להשתטח על קברו של יוסף הצדיק זיע"א ביום ר"ח תמוז, דנולד יוסף בר"ח תמוז".
מאורע נוסף מובא בסדר עולם רבה (פרק יא) שהיה בחודש תמוז הוא: "בג' בתמוז ויאמר לעיני כל ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון (יהושע י, יב), וידום השמש".
ויש לברר במה קשורים מאורעות אלו ל"אחוה".
האמנם שנאו ה"אחים" המוזכרים בתנ"ך האחד את השני
ג. ברור לכל מתבונן, כי ה"שנאה" שהיתה בין האחים המוזכרים בתנ"ך, לא היתה "שנאה" במושגים שאנו רגילים בהם.
ידועים דברי הגמרא (שבת קיב, ב) "אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים". רבי יוסף יהודה ליב בלוך, ראש ישיבת טעלז (שיעורי דעת ח"ב עמ' סה, מאמר ראשונים כמלאכים) מחדד את המסר האמור בדברי חז"ל אלו: "מי שיש לו רק עינים לראות ואזנים לשמוע, יכול להכיר מדברי חכמינו הקדושים ז"ל, את רוב גדלותם ורוממותם ומיעוט ערכינו נגדם. הלא רואים אנו בחוש שהדורות מתמעטים והולכים. לא נדבר אודות האבות והאמהות הקדושים, אודות הנביאים, אנשי כנסת הגדולה, וגם אודות תנאים ואמוראים… עפרא לפומייהו דהני אנשי דאמרי שהם היו אנשים כמונו שענינים קטנטנים שתופסים מקום אצלנו, תפסו מקום אצלם, ושהדורות אינם מתמעטים והולכים. שוטה ופתי גמור יכול לומר דברים כאלו".
ואכן, בדרך זו מפרש ידידי רבי אשר וייס, ראש ישיבת דרכי תורה בירושלים, את המריבה בין יעקב ועשו, שלא היתה על רקע אישי, אלא בבחינה המבוארת בדברי הרמב"ן (בראשית יב, ב) "מעשי אבות סימן לבנים" – שכל מעשיהם והתנהגותם של האבות הקדושים קבעו ויצרו את מעשי בניהם לאורך כל הדורות, וכמו שכתב הרמב"ן בפתיחה לחומש שמות: "השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחידוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כענין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל העתיד לבוא להם. ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם".
על פי זה כתב הרב וייס: "מאבק איתנים ניטש בין יעקב ועשו. עוד ממעי אימם מריבים הם בנחלת שתי עולמות, למי הבכורה ועבודת המזבחות. מהו עוז חפצו של יעקב בנטילת הברכות. מבואר בזוהר הקדוש (תולדות, קצט) שלא לעצמו זכה יעקב בברכות אלה, לא לדידיה ולא לגרמיה, אלא משום שראה ברוח קדשו, שרק ברכות אלו יתנו לזרע יעקב בסוף הדורות עוז ותעצומות לזכות לגאולה השלמה. לא למענו ביקש יעקב אבינו לזכות באלו הברכות, אף כי מצאוהו רעות וצרות, ימי עשו ולבן וכמעט עד האסף, עת קפץ עליו רוגזו של יוסף. לא, לא לצרכו פעל כל זאת, כי אם לזרע זרעו אחריו בצאתם אל ארץ מדבר תלאובות, להחיש ישועה וגאולת עולם, לקבצם שנית לכונן בית מקדשם – מעשה אבות יצירה לבנים. גדולי האומה לית ליה מגרמייהו ולא כלום".
כלומר, לפי מבט זה, המריבה והשנאה בין יעקב ועשו לא היו אישיים, אלא עבור הדורות הבאים. ובדרך זו ניתן גם להסביר את השנאה בין ישמעאל ליצחק, שנבעה מהחשש שישמעאל [שעבר על ג' עבירות חמורות, כמובא ברש"י בראשית כא, ט] ישפיע לרעה על רוחניותו של יצחק – ולא נבעה מסיבות אישיות.
שנאת האחים ליוסף – "מעשה אבות סימן לבנים"
ד. אף שנאת האחים ליוסף נבעה ממניעים משוללי נגיעות עצמיות, כדבריו של השפת אמת (וישב תר"מ ד"ה במדרש) "אמר ר' אחוה בר זעירא, עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם, תקוה היא לעולם, וישבו לאכול לחם, מאכיל לחם לכל באי העולם (ב"ר פד, יז). כי חלילה להבין כפשוטו שהיו חוטאים ח"ו. וגם מה שאמרו חכמים ז"ל, כי כל הגלות על ידי זה החטא. ומי לא יבין כי אין הדברים כפשטן. והלא ידוע כי אדרבא כל קיום בני ישראל בגלות וקיום כל העולם בזכות השבטים כידוע. אבל בודאי השבטים הכינו דרך בעבורנו. והם ידעו והבינו, כי לא נוכל להיות נמשך בהנהגה עליונה ורמה של יוסף הצדיק שנקרא נזיר אחיו. לכן כיון שמכרוהו ישבו הם במקומו, והכינו דרך במדרגה תחתונה קצת ממדרגות יוסף הצדיק, שנוכל למצוא דרך זה גם בתוך הגלות. אמנם הכתוב מייחס להם לחטא, כי היה להם להפליא מעשיהם למצוא דרך לתולדותיהם גם לפי הנהגה עליונה של יוסף הצדיק, כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (במ"ר כ, כד), והן שמים לא זכו בעיניו, לכן מייחס להם החטא כאלו כל הגלות היה על ידיהם. אבל ודאי באופן זה שהיה. היה המעשה זו תקווה לנו בגלות כדברי המדרש הנ"ל". וחזר השפת אמת על הדברים בסגנון דומה (וישב תרמ"ו ד"ה במדרש) "והשבטים עם יוסף היו הכנה לגלות הזה, לכן נמצא בהם רמז מלשון הרע ושנאת חנם. וזה שאיתא במדרש (ב"ר פד, יח) כשרצית נתת בלבם לשנוא כו'. כלומר שהיה הכל מכוון בגזירת עליון. כדי שיהיה לנו קיום בגלות. הוכרח להיות נמצא בהם רמז משנאת חנם כנ"ל".
ומבואר בדבריו כי השנאה בין האחים ליוסף לא נבעה כלל וכלל ממניעים אישיים, אלא מתוך עצה עמוקה ומופלאה "להכין" עבור הדורות הבאים דרכים לקיומם בגלות, ובבחינה האמורה לעיל של "מעשי אבות סימן לבנים".
ובתוספת לביאור הדברים, כתב מורי ורבי שמחה זיסל ברוידא, בספרו שם דרך (פרשת וישב חלק הביאורים אות ד) בביאור דברי חז"ל (בראשית רבה פד, ח) "לכו וראו מפעלות אלקים (תהלים סו, ה) וכתיב בתריה (שם פסוק ו) הפך ים ליבשה, למה וישנאו אותו (בראשית לז, ד), בשביל שיקרע הים לפניהם פסים פסים". וז"ל: "מבואר בזה שלא רק שלא הזכירה התורה תביעה או ביטוי של חטא על מכירת יוסף, אלא אדרבה, השנאה והפירוד בין האחים יצרה וקבעה לדורות את מהלך ההנהגה של עם ישראל בצורה של שבטים, כל שבט לעצמו. והיינו שהקב"ה שילם לשבטים על גבורתם לקרוע מלבם את אהבתם לאחיהם – בקריעת ים סוף שנבקע פסים פסים, י"ב שבילים, שביל לכל שבט [וראה בדברי המג"א (או"ח ריש סי' סח; הובא במשנה ברורה שם ס"ק ד) בשם האריז"ל (בשער הכוונות) שהמנהגים שנהגו בשורשי התפלה אין לשנות ממנהג מקומו [כגון מנוסח אשכנז לספרד או להיפך] כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד, עכ"ד]. ויש ללמוד מכך שמבט התורה והשקפת חז"ל על מכירת יוסף שונים בתכלית מראייתם השטחית של בני האדם, ולא נמצא כל פגם ותביעה במעשה זה, הגם שבעיני בן אנוש נדמה כי זהו מעשה שלא יעשה. התנהגותם נבעה מתוך חשבון עמוק וראיית הנולד, ושנאתם מקורה בסיבות שהוזכרו בתורה "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם", ומתוך זה באו לפסק ההלכה לנהוג עמו ככל שעשו לו, ובמה שעל ידי הנהגתם זו נבקע הים "פסים פסים" לי"ב שבילים היה "אישור" מהשמים למשפטם ומעשיהם. ואף דוד המלך כאשר התבונן בזה, יצא מגדרו והתפעל באומרו "לכו חזו מפעלות אלקים" – אין זה אלא נפלאות הבורא ששנאת האחים לא היה בה כל חטא ולא גרמה פירוד אלא יצרה את כל המהלך הנפלא של עם ישראל המאוחד למרות י"ב השבטים שבו".
הנה כי כן, גם שנאת האחים ליוסף נבעה ממניעים משוללי נגיעות עצמיות, וכחלק ממעשים שהם "סימן" לדורות הבאים, וכדברי השפת אמת "אבל בודאי השבטים הכינו דרך בעבורנו".
השנאה של קין להבל – מתוך קנאה
ה. אמנם גם אם הסבר זה מבאר את מעשי האבות והשבטים, על שנאתו של קין להבל אחיו, נאמר הסבר אחר:
במדרש הגדול (בראשית ד, ה) מובא: "ואל קין ואל מנחתו לא שעה, מלמד שנדחית מנחתו של קין ולא ירדה עליו אש מן השמים, והיה מתבזה בעיניו שנתקבל קרבן אחיו והוא לא נתקבל קרבנו, שנאמר ויחר לקין מאד ויפלו פניו". קין חש עצמו פגוע, כאשר קרבן אחיו התקבל וקרבנו לא. וכנראה מתוך כך נתקנא באחיו, כדבריו של הרד"ק: "ואז התקוטט קין עם אחיו מתוך כעס שהיה לו עליו מחמת קנאה". וכן פירש האור החיים: "הכוונה היא, להיות כי קין נתקנא בהבל בחושבו כי הוא סיבה להשפלתו, כי באמצעותו הוכר אופלו, וחשב כי כשלא יהיה הבל במציאות יתרצה ה' בקין, כי אין עוד אחר לבחור בו, וחשב להורגו".
ולפי זה חזרה השאלה ששאלנו לעיל למקומה: לאור דברי רבי צדוק הכהן מלובלין, שהפעם הראשונה שמוזכר דבר כלשהו בתורה, הוא ה"שורש" למהותו, הרי שבין הזוג הראשון של אחים המוזכר בתורה – קין והבל, לא שררה "אחוה" במובנה הפשוט של חיבה ואהבה, כדברי חז"ל "אתה מוצא מתחילת ברייתו של עולם האחים שונאים זה את זה".
נמצא כי ה"שורש" של ה"אחוה" בתורה הוא בריב ומדון, ולא באהבה ואחווה, ואם כן, מדוע ה"אחוה" היא מלשונות השמחה.
* * *
אחוה לא רק בטבע – אלא בדעות ובמטרות משותפות
ו. הדברים יבוארו בהקדם המובן הנוסף שיש ללשון "אחוה".
במסכת בבא קמא (פח, א) נאמר על עבד שהוא "אחיך במצוות". במסכת מגילה (יג, ב) נדרש הפסוק "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא" (בראשית כט, יב) – "וכי אחי אביה הוא, והלא בן אחות אביה הוא, אלא אמר לה אחיו אנא ברמאות". ורבי יוסף ענגיל מביא בספרו בית האוצר (מערכת א-ח, כלל מח) "מצינו אח באומנות, והוא בספרא פרשת בהר (פרשתא ג, ט) אל תונו איש את אחיו, אין לי אלא תגר, תלמוד לומר את אחיו מכל מקום. ופירש הר"ש משאנץ: מדכתיב אל תונו איש את אחיו, משמע אחיו הוא בתגרות".
מתברר כי פעמים והמושג "אח" אינו בהכרח אח מבטן ומלידה, אלא "אחים" הם בעלי אותה דעה או בעלי תכונות משותפות. וכדברי חז"ל (ילקוט שמעוני רמז קנח) "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם (בראשית מט, ה), וכולם אינם אחים, אלא שמעון ולוי אחים בעצה. נטלו עצה על שכם והחריבוה, שנאמר (בראשית לד, כה) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי, והם נטלו עצה על יוסף וביקשו להרגו, שנאמר (שם לז, יט) ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו. וכן כשבאו למצרים אמר יוסף אם אני מניח שמעון ולוי במקום אחד, הן נוטלין עצה ומחריבין כרך גדול של מצרים. לפיכך הפריש שמעון מלוי שנאמר (שם מב, כד) ויקח מאתם את שמעון".
הרש"ר הירש (בראשית מט, ה) הוסיף בביאור יחסי ה'אחוה' המיוחדים בין שמעון ולוי: "באופיים של שמעון ולוי מתגלה קו, שהיה מכשיר אותם בייחוד לעמוד בראש ההנהגה העתידה. הם אחים, והם גילו רגשי אחווה [משורש 'אחה'; מחוברים זה אל זה בחוט המאחד את כולם] במידה יתירה. עוול שנעשה לקטן שבמשפחה, הרי הם חשים בו בלא כל אנוכיות, כאילו נעשה להם". ומבואר ששמעון ולוי, מלבד היותם אחים מבטן ומלידה, היתה בהם תכונת "אחוה", שהיו נחשבים כ"מחוברים בחוט המאחד" [מלשון "איחוי"].
אל ה"עצה" המשותפת שלהם, המחשבות הזהות והקשר הנפשי העמוק שביניהם – התכוין יעקב אבינו בהדגשה ששמעון ולוי "אחים", וכדברי האור החיים: "אומרו אחים, כי ישנם באחווה בטבעם ודעת אחת שווה כדעת אחים, ודבר זה לא ישווה בכל אחים". וכעין זה כתב הנצי"ב בפירושו העמק דבר: "שמעון ולוי אחים, הדבר מובן שלא כיוון יעקב להגיד כי המה אחים מלידה ומבטן, אלא הודיע שטבעם שווה יותר מהשתוות כל בני יעקב". ולמעשה כבר הרמב"ן כתב זאת בדבריו הקצרים: "הנכון בעיני שאמר כי שמעון ולוי אחים גמורים, דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ובמעשיהם".
מדברים אלו למדנו, כי "אחוה", שהוא הקשר בין אחים, אינו מבטא רק קשר של אהבה בין אחים, אלא יש בו גם משמעות נוספת של חיבור בדעת ובתכונות פנימיות, המגדיר בעלי מעשים ועצות משותפות כ"אחים". ומפורש כן בדברי רש"י על הפסוק (דברי הימים א כה, ט) "ויצא הגורל הראשון לאסף ליוסף גדליהו השני הוא ואחיו ובניו שנים עשר", וז"ל: "וכל אחיו ואחיהם שבענין לאו אחיו ממש אלא חבורה אחת קורא אחים [ברודי"ר שפ"ט] בלשון אשכנז".
לתכונת ה'אחוה' – פנים לחיוב ופנים לשלילה
ז. מובן מאליו, שכמו לכל תכונה אחרת, גם ל"אחוה" פנים לחיוב ופנים לשלילה.
המלה "אַחֲוָה" מוזכרת בתנ"ך במקום אחד, בספר זכריה (יא, יד) בהקשר בלתי חיובי, בלשון הפסוק: "ואגדע את מקלי השני את החובלים להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל". ופירש רש"י: "שנתאחוו בני יהודה ובנימין ונדבקו בתועבות מלכי ישראל". והרד"ק כתב: "האחווה שהיתה בין יהודה ובין ישראל בעבודת עבודה זרה הופרה אז, כיון שגלתה יהודה לא נשאר בישראל עובדי עבודה זרה, כי ישראל עד שגלו לא הניחו מלעבוד עבודה זרה בכל הצרות שהיו באות עליהם, וכיון שגלו וראו כי דברי הנביאים אמת בחרבן הארץ לא עבדו אחר כך עבודה זרה. ויהודה גם כן עבדו עבודה זרה עד שגלו, וכיון שגלו בטלה העבודה זרה מהם, הנה כי הופרה אז האחווה שהייתה ביניהם בעבודה זרה".
כאן האחווה היא קשר משותף לעבודה זרה.
גם קשר האחווה שבין שמעון ולוי היה למורת רוחו של יעקב אבינו, בהתבטאותו על קשר זה "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם".
דוגמא נוספת לקשר "אחווה" שלילי, מצאתי בספר הדרש והעיון בפירושו לפסוק (שמות ב, יא) "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו", וז"ל: "תיבת 'מאחיו' במובנה הפשוט דקאי על משה, היינו שהכה איש עברי מאחיו של משה, היא מיותרת קצת, דבוודאי אם היה איש עברי, היה מאחיו של משה. ונראה לי לשער, דמה שאמר הכתוב 'מאחיו', אין הכוונה שהיה מאחיו של משה, רק מאחיו של המצרי המכה, כי מצאנו לשון אחווה לא לבד על קרבת משפחה, רק גם על קרבת הדעת, כמו דדרשינן בב"ק (פח, א) אחיו במצוות. ומספר לנו הכתוב דזה המוכה לא היה מהטובים והישרים, רק מאחיו של המצרי המכה, כלומר, מהגרועים והפחותים הקרובים בדעותיהם ובמעשיהם להמצרים [כי גם כאלה בוודאי לא חסרו אז בתוך עם ישראל המתפתח והולך]. ועם כל זה, כאשר ראה משה, כי איש מצרי קם עליו להכותו, לבש קנאה ויעמוד לימינו להצילו מיד מכהו".
הנה כי כן, מאחר ונתבאר ש"אחוה" אינה מצביעה על קשר בין בני משפחה, אלא על קירבת דעת – ברור כי לעתים, קירוב הדעת יכול להיות גם למטרה בלתי חיובית.
אך לא זו בלבד. מאחר ו"אחוה" היא גם הביטוי לחיבור בדעת ובתכונות, נראה כי הסיבה לכך שמוצאים אנו אחים מבטן ומלידה השונאים זה לזה, הוא בגלל המרחק בין הדעות והמעשים. משום שכאמור, "אחוה" איננה קשר משפחתי, אלא קשר עמוק ויסודי במטמוני הנפש. וכאשר נוצר ריחוק בין הדעות, כאשר המטרות אינן משותפות אלא מנוגדות, התוצאה הבלתי נמנעת היא קנאה ושנאה.
שבת אחים גם יחד – כמשה ואהרן
ח. מעתה מבוארים דברי חז"ל (אות א) שהפסוק "מי יתנך כאח לי", נדרש על "משה ואהרן, שנאמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", שהיו שונים מ"כל האחים שונאים זה לזה". והסיבה לכך נאמרה בדברי המדרש: "שהיו [משה ואהרן] אוהבים ומחבבים זה את זה, שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן את הכהונה, לא שנאו זה את זה, אלא היו שמחים זה בגדולת זה וזה בגדולת זה". ולפי האמור הדברים מוטעמים, כי השלמות בין האחים היא, שהם "אחים" לא רק בגלל שנולדו לאותם הורים, אלא בגלל שהם כ"מחוברים בחוט המאחד" [מלשון "איחוי"] איש אל רעהו. ומשה ואהרן היו קרובים בדעתם ואוהבים זה את זה, והיו "שמחים זה בגדולת זה וזה בגדולת זה".
זאת ועוד, משה ואהרן השלימו בתכונותיהם האחד את רעהו, כדבריו של השם משמואל (פרשת צו ושבת הגדול, תרע"ז) "והנה לישראל היו שני גואלים משה ואהרן. וכבר אמרנו שמשה הוא בחינת השכל והמוח שהשפיע בישראל, ואהרן הוא בחינת הלב, והוא לב נשבר, כמידתו שהיה מתיירא ואמר שמא לא הייתי ראוי ומעלתי בשמן המשחה. אבל לב נשבר לבדו בלתי צירוף חוזק השכל שמגביה את הלב להיות לבו אמיץ בגיבורים במקום הצריך חיזוק, אלא שבירת הלב לבד, אין בו שבח, שהרי יכול ליפול במחלת הייאוש והמרה שחורה או להתבטל ולהתבייש מפני המלעיגים עליו. אלא עם שפלות רוחו ושבירת לבבו יאיר בו כח השכל ולהיות כולו שכלי, שהשכל אינו מתבטל ואינו משתנה כל כך בנקל, ויגבה לבו בדרכי ה'. וזהו הענין שהיו שני גואלים, כי תרוייהו צריכי, משה מדת המוח והשכל".
והנה בילקוט ראובני (חומש בראשית) כתב ש"משה הוא גלגול הבל, ואהרן הוא גלגול קין, ותיקן אותו". ולא נתבאר פשר הדבר. ולפי האמור מבואר כי משה ואהרן היו התיקון של קין והבל, משום שהשלימו את ה"אחוה" שהיתה חסרה אצל קין והבל, דהיינו את השלמות בקירוב ובדעת, שהיא ה'אחוה' האמיתית. ולכן דווקא אצל משה ואהרן כאחים נאמר "מי יתנך כאח לי".
השנאה והפירוד במובנם השלילי והחיובי
ט. נראה להוסיף בעומק המושג 'אחוה', על פי דברי רבי צדוק הכהן מלובלין (מחשבות חרוץ, אות יט) מדוע נבראה השנאה בעולם, וז"ל: "השנאה שיסד ה' יתברך בעולם, שלא היה מתחילת הבריאה, רק אחר החטא יש דבר שצריך לשנוא אותו, והיינו שנאת רע, ומשנאיך ה' אשנא (תהילים קלט, כב). וכיון שנתחדש השנאה של מצוה בעולם, נתחדש על ידי זה גם כן על ידה היצר רע דזה לעומת זה. וידיעת הרע, שבא לאדם פירוד הלבבות בין בני אדם עצמם שצריכים לאהוב זה את זה. ובא מריבת קין והבל, ועד שגרם רציחה הראשונה בעולם, שזה תכלית שנאת הבריות להאבידן, היפך כוונת השי"ת בעולמו דלשבת יצרה".
ידידי רבי חנוך בן ארזה, בספרו תבל וצדק, הסביר את דבריו של רבי צדוק הכהן: "חטא שפיכות דמים שחטא בו קין, שיהיה אדם נוטל חיי הזולת, חיים שנתנם לו הבורא – מנוגד לטבעו של עולם. גם מידת השנאה שבגללה עשה את מה שעשה – לכאורה אין לה מקום בין בני אדם, מה גם בין אחים. ואתה מתמה, מאין בא קין בן אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה, לידי מדה זו, וכתוצאה ממנה, למעשה הנורא של שפיכות דמים. והתשובה, שגרם החטא. אותו חטא ראשון שנכשל בו אדם, הוא שהביא גם רעה זו לעולם. הנחש הקדמוני, משביקש לעצמו את שאינו שלו, ורצה להתחבר אל מין האדם ולהתקשר אליו יותר ממה שנקבע בבריאה – גרם לריחוק ולאיבה שהושתה מאז, בינו לבין האדם. ומשבאה לעולם מדת השנאה, הרי אפשר לה כבר שתיכנס בלבות בני האדם שיצרם תוקפם. כך צצה ועלתה מדה זו בלבו של קין. אף גם זאת, משחטא האדם [בעצת הנחש] והרע נעשה מצוי בעולם, באה אתו גם השנאה שלטובה, שכן שנאה חיובית, שנאת הרע – כח הוא שהוריד הקב"ה לעולם לטובה. אך כח זה של שנאת הרע, שהיה בו צורך מאז בחטא, ובשלו בא לעולם – הפך להיות אצל הרשעים, שנאת הטוב. כך בא קין לידי מדת השנאה, ועד שהגיע, בא לתכלית הרוע, שפיכת דם ונטילת חיים, הפך הכוונה בבריאת העולם ויישובו בבריות החיות בו".
למדנו מכאן, שיש בעולם צורך לשנאה, כדי לשנוא את הרע, וצורך זה בשנאת הרע התהווה לאחר חטא אדם הראשון. ואמנם, כאשר נעשה שימוש בשנאה לצורך שנאת החטא והרע, זהו כמובן דבר חיובי ונצרך. אך מכיון ש"זה לעומת זה" נבראו הטוב והרע בעולם, הרי שלתכונת השנאה יש גם השלכות רעות מאד, וכאשר נעשה שימוש בשנאה לשנוא את הטוב ולחרחר ריב ומחלוקת, אין לדבר יותר גרוע מזה.
ה'אחוה' לשון של שמחה כאשר הקשר בין קרובים נועד למטרות נעלות
י. ממוצא הדברים מובן היטב מדוע "אחוה" היא אחת מלשונות השמחה, ומאידך לעיתים מוצאים אנו שהאחים שונאים זה לזה.
כי 'אחוה' פירושה שותפות בדעה ובמעשים, והסיבה שאחים מגיעים למריבה היא, בגלל שאינם משתמשים בשנאה למטרות שנועדה אליהן, לשנוא את הרע והחטא, אלא משתמשים בשנאה למטרות שליליות של ריב ומדון. ולמעשה, אמנם האחים היו צריכים להיות קרובים זה לזה, לא רק בקירבה משפחתית אלא גם בקירבת דעת ומעשים. אלא שכפי שנתבאר, טבע הקב"ה בעולם את כח הפירוד והשנאה לאחר חטא אדם הראשון, וזה גרם לכך שלמרבה הצער אחים האוהבים בטבעם מתרחקים האחד מהשני בשעת מריבה, כי כגודל הקירבה והאהבה כן גדול הריחוק והשנאה.
בשל כך צריכים האחים לבצר ולחזק את קירוב הדעת שביניהם להחזירו לשורשו – המצב שבו שהאחים הם בקירבת דעת, ואוהבים זה לזה כמשה ואהרן. ואז ה'אחוה' היא לשון של שמחה, כי כאשר הקשר בין קרובים נועד למטרות נעלות, הרי שהוא מבטא שלימות של "חיבור כחוט מאוחד", ו"איחוי" של השלם.
ומיושב, מדוע דווקא האחים הראשונים בתורה, קין והבל, מוזכרים בנסיבות של שנאה ופירוד, וכדבריו של רבי צדוק הכהן, יש בכך "שורש" ו"פתיחה" לכל המושג 'אחוה' בתורה. שכן בקין והבל בא לידי ביטוי כח השנאה שנוצר בעולם לאחר החטא, המפריד ומרחיק בין אחים, והתיקון לכך הם משה ואהרן, עליהם נאמר "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", שהם האחים כפי שהיה בטבע העולם לפני החטא, הקרובים איש לרעהו הן בקירבת דם והן בקירבת דעת. ואולי התכוין דוד המלך לומר: "מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – כאשר הם יושבים ביחד כמו לפני החטא, ומיישמים הם התקווה העתידית, ששוב לא תשרור הקנאה והשנאה בעולם, ואחים ישבו ביחד כשהאהבה והאחווה שוררים ביניהם.
ויתכן לפי זה להסביר מדוע לא נאמר בתורה "ואהבת לאחיך כמוך", אלא "ואהבת לרעך כמוך", ואילו האיסור לשנוא נאמר בלשון "לא תשנא את אחיך בלבבך", כי התורה ומצוותיה ניתנו לתקופה שלאחר חטא אדם הראשון, לאחר שהוחדרה לטבע מדת הקנאה והשנאה, עד שאולי יותר טבעי הוא, שאחים שונאים האחד את השני. ולכן מדגישה התורה במצווה זו: "לא תשנא את אחיך בלבבך", כלומר, עליך כיהודי, להתגבר על נטייה טבעית זו, ולהסיר את השנאה מלבך. ומאידך, התורה אינה מזכירה זאת במצוות אהבת רעים, כי כדי להגיע לאהבה מושלמת בתוככי הלב, קשה לצוות על האדם בעת הזאת, כאשר הקנאה והשנאה שוררת בעולם, שהאדם יגיע לדרגה של 'אחוה' כפי שהיה קודם החטא.
וגם מבוארת תפילתו של רבי אלעזר "יהי רצון שתשכן בפורינו אהבה ואחוה ושלום ורֵעות". כי תפילה זו היא בעצם בקשה לשנות את הטבע ולחזור למצב של "קודם החטא", כאשר השלום והשלווה שולטת בכל.
בחודש תמוז – הפירוד שגרמו המרגלים והתיקון להחזיר את ה'אחוה' למצבו הטבעי קודם החטא
יא. לשון השמחה 'אחוה' היא כנגד חודש תמוז.
לפי המבואר נראה כי ההסבר לכך הוא, בחודש תמוז מתחילה תקופת "בין המיצרים" – זמן של הפירוד ושנאת החינם, שבגינם חרב בית המקדש. ושורש השנאה והפירוד, גם הוא בחודש תמוז, בזמן שהמרגלים שהו בארץ ישראל בשליחותם והחליטו להוציא את דיבת הארץ, דבר שהוביל ל"בכיה לדורות", ולחורבן בתי המקדש הראשון והשני. וכנראה, בשל כך, בחודש תמוז שורים "דינים קשים", כפי שהביא הני יששכר (לעיל אות ב) משום שבחודש זה יש שנאה ופירוד בעולם [ובמובן מסויים, גם השנאה היא ביטוי קיצוני של מידת הדין].
ומאחר והשנאה והפירוד הם תוצאה של חטא אדם הראשון, וכמבואר לעיל, שאז הוטבע בבריאה כח השנאה, הרי שבבחינת "זה לעומת זה" יש בחודש זה אפשרות לתקן את ה'אחוה' ולהשיבה על כנה, כפי שהיה "קודם החטא", שאחים היו קרובים בקירבת דעת ואהבה זה לזה.
לפיכך, לא בכדי חודש תמוז הוא כנגד ראובן, ובד בבד נולד בו יוסף, כי גם הקשר בין שני אחים אלו, היתה בו "אחוה" במובנה החיובי, כמפורש בתורה (בראשית לז, כא) "וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש".
ולאות כי בחודש זה יתכן לשנות את הטבע, היו בתמוז המאורעות של משלוח היונה והעורב מהתיבה וכן "שמש בגבעון דום", שהם דברים שהיו מחוץ לגבולות הטבע, להדגיש את האפשרות שבחודש תמוז יש תקוה שה"מחוץ" לטבע יחזור לאיתנו כמו שהיה קודם החטא, ואחוות האחים תהיה אמיתית וכנה.