חודש תשרי – ששון

חודש תשרי

ששון

א. כאמור בפתיחה לסדרת המאמרים, י"ב "לשונות השמחה" בברכת "אשר ברא ששון ושמחה", מכוונים כנגד י"ב חודשי השנה. ולפי זה לשון השמחה הראשון "ששון", הוא כנגד חודש תשרי. ויש לבאר מה נקרא "ששון", ובמה הוא שונה מ"שמחה". וכן יש להבין מה מייחד את לשון השמחה "ששון", שדווקא הוא זה שנבחר מכל י"ב לשונות השמחה לפתוח בו את לשונות השמחה. וכמובן, מה הקשר בין "ששון" לחודש תשרי.

והנה א' בתשרי, היום שבו נברא אדם הראשון, הוא יום הדין. כדברי הגמרא (ראש השנה כז, א) "אמר רב שמואל בר יצחק, כמאן מצלינן האידנא זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמאן, כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם". ובילקוט שמעוני (רמז תשפב) הוסיפו לפרט את הנעשה באותו יום שבו נברא האדם: "בשעה שמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית ציוהו [לא לאכול מעץ הדעת], בעשירית עבר על ציוויו, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה יצא בדימוס מלפני הקב"ה. אמר לו הקב"ה, אדם, זה סימן לבניך, כשם שנכנסת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידים בניך להיות נכנסים לפני בדין ביום הזה ויוצאים בדימוס, אימתי (ויקרא כג, כד) בחדש השביעי באחד לחדש". ומעתה יש לתמוה מה מקום יש ל"ששון" ביום הדין. ביום זה צריכים להיות באימה ובפחד שהרי "מי יצדק לפניך בדין", וזו לכאורה סתירה ל"ששון".

ובאמת שאלה זו היא על עצם היות ראש השנה "יום טוב", ומפורש בספר נחמיה (ח, י) על ראש השנה: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם", כפי שהקשה בספר פרי צדיק (ראש השנה אות ו) "אבל צריך ביאור ענין יום טוב של ראש השנה זמן בריאת האדם לשמחה, הלא אמרו חכמינו ז"ל (עירובין יג, ב) נח לו שלא נברא משנברא". ואם כן, יש להבין כיצד מתאימה השמחה עם אימת הדין של ראש השנה ועם בריאת האדם, שלכאורה אינה אמורה להיות מאורע משמח, כי "נח לאדם שלא נברא משנברא".

תשרי – מאזנים – אפרים – חנוכת בית המקדש הראשון – ברית מילה – "ששון"

ב. מזל חודש תשרי הוא מאזניים. 

בספר בני יששכר (מאמרי חודש תשרי מאמר א) מבואר, כי לפי הסדר שי"ב חודשי השנה הם כנגד י"ב  השבטים, חודש תשרי הוא כנגד שבט אפרים. ויש לבאר את הקשר בין חודש תשרי, מזל מאזניים ובין לשון השמחה "ששון".

בספר מלכים (א, פרקים ז-ח) מפורש כי בניית בית המקדש הראשון הסתיימה בחודש מרחשון, ולמרות זאת, נדחתה חנוכת הבית לחודש תשרי, כמעט שנה לאחר מכן. ובילקוט שמעוני (מלכים רמז קפד) נאמר על כך: "משנעשה הבית בירח בול [חודש חשון] נעשה נעול י"ב חדש, והקב"ה חשב לערב שמחת בית המקדש בחדש שנולד בו אברהם (מלכים א ח, ב) בירח האיתנים, זה חדש תשרי. ולמה קורא אותו ירח האיתנים, שנולד בו אברהם שנאמר (תהלים פט, א) משכיל לאיתן האזרחי". ויש להבין מדוע התעכבה חנוכת בית המקדש הראשון במשך אחד עשרה חודשים, עד חודש תשרי, בגלל שבחודש זה נולד אברהם אבינו.

הבני יששכר (מאמרי חדש תשרי, מאמר א) מביא בשם ספר משנת חסידים, שיש י"ב צירופי שם הוי"ה השייכים לי"ב חודשי השנה, הנרמזים בפסוקים, וצירוף השם שבחודש תשרי הוא והי"ה, היוצא מסופי תיבות הפסוק (בראשית יב, טו) "וירא'ו אות'ה שר'י פרע'ה". ובדברי חז"ל (בראשית רבה מב, ג) מובא כי "ויהי" הוא לשון צער, ואילו "והיה" הוא לשון של שמחה. וצריך ביאור כיצד מתקשר ענין זה ללשון השמחה "ששון" ולחודש תשרי.

חז"ל מייחדים את לשון השמחה "ששון" למצוות מילה, כדברי הגמרא במסכת מגילה (טז, ב) "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, ששון זו מילה, וכן הוא אומר (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. ובמסכת שבת (קל, א) מובא: "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה, כגון מילה, דכתיב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, עדיין עושין אותה בשמחה". ופירש רש"י: "שש אנכי על אמרתך – אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות, והיא מילה, שישראל עושין וששים עליה, דכל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה, כגון תפילין ומזוזה וציצית דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ. אבל זו מעיד עליהם לעולם, כדאמרינן במנחות (מג, ב) בדוד, שראה עצמו בבית המרחץ ונצטער, אמר אוי לי שאני ערום מכל מצות, כיון שנסתכל במילה נתיישבה דעתו".

ויש להבין מה המיוחד במצוות ברית מילה שדווקא במצוה זו נעשה שימוש בלשון "ששון".

*   *   *

שמחה – פנימית מהלב; ששון – שמחה חיצונית

ג. בביאור הדברים נתבונן מהי השמחה האמיתית, ומה הם דרכי השגתה.

במסכת סוכה (מח, ב) מובא מאמר מופלא: "הנהו תרי מיני [שני כופרים] חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה [אחד שמו "ששון" חד שמו "שמחה"], אמר ליה ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך [אני עדיף ממך], דכתיב (ישעיה לה, י) ששון ושמחה ישיגו, אמר ליה שמחה לששון אנא עדיפנא מינך, דכתיב (אסתר ח, יז) שמחה וששון ליהודים.

דו שיח זה בין ה"שמחה" ל"ששון" אינו סיפורי מעשיות, וטומן בחובו לימוד מעמיק – להבדיל בין שני המושגים הללו, ולבחון את הדברים לעומקם: מהי "שמחה" ומהו "ששון". ומצאנו בפירוש המלבי"ם בספר ישעיה (פרק לה פסוקים א- י) הגדרה: "הששון, גדרו הסימנים החיצוניים שיעשה להוראת השמחה ויום טוב כמו משוש כינור, משוש תופים, שמן ששון… ועל כן הקדים ששון לשמחה, כי המתכוון אל השמחה, יכין תחלה סימניה החיצוניים המעוררים אותה תוף וחליל ודומיהם שהוא הששון, ואז תבוא השמחה בלב, כמו שהבדלתי בין ששון ושמחה". ויסוד זה מבואר בקצרה בדברי האבן עזרא" (אסתר ח, טז; הובא בספר ביאורי שמות נרדפים עמ' שכו) "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר – שמחה בלב, ששון בפה לנגן". 

כלומר, השמחה מגלה את ההרגשה הפנימית הכמוסה בלב, אשר לא תמיד גלויה לאחרים, ולעומת זאת ששון משמעותו גילוי חיצוני של שמחה, כגון על ידי שיר או בגדי חג. ובמקום אחר (ספר הכרמל) הוסיף המלבי"ם: "שם ששון מציין שמחה גלויה על ידי סמנים ופעולות להראות השמחה, אבל לפעמים יש ששון בלא שמחה, כמו הלובש בגדי יום טוב ולפניו תוף וכינור ונפשו עליו תאבל בפנימיותה. ויש שמחה בלא ששון, כמו הלובש בגדי אבל ויגיל וישמח בלבבו. והסדר הוא שמחה וששון, כי מן השמחה הפנימית הקודמת יסובב אחר כך הששון בגלוי בהתפרץ שמחתו לחוץ. ולפעמים יקדים ששון לשמחה, כי השמחה תסובב לפעמים מן הששון, שהמתכוון אל השמחה להשיגה, יכין תחילה סימנים החיצונים המרחיבים את הנפש ומעוררים השמחה".

לפי זה ביאר בספר אור האגדה (חלק הכרת הנפש ותכנה) שהויכוח בין שני הכופרים היה האם בדרכי החיים יש לבכר את השמחה הפנימית או את הששון החיצוני. אולם רק בהשקפה אפיקורסית השמחה והששון סותרים זה את זה, כי במסילותיהם של עובדי ה', כל חלקי השמחה משלימים ומתאימים. פעמים ששמחת הלב מתפרצת ועולה על גדותיה, ובאה לידי ביטוי בגילויי ששון חיצוניים. ופעמים גם כאשר אינו שמח בלבו, עם כל זאת פעולות השמחה החיצוניות, מבעירות בו את ניצוץ השמחה הפנימי.

בדרך זו מבוארים פסוקים רבים בתנ"ך, כפי שכתב בפירוש עטרת זקנים על הגדה של פסח (דף ז, א) "החילוק בין שמחה לששון הוא, דשמחה הוא שם של התפעלות פנימיות הנפש והתרחבות הלב. ולכן רוב פעמים תתייחס השמחה אל הלב, כדכתיב ישמח לב מבקשי ה' (תהלים קה, ג); ויין ישמח לבב אנוש (שם קד, טו); לכן שמח לבי (שם טז, ט). מה שאין כן ששון נאמר רק על התגלות השמחה בפועל. נמצא כי שמחה אפשר בלי ששון, כשהשמחה מוסתרת בלב. אבל הששון אי אפשר בלתי שמחה, ולעולם תקדים השמחה לששון, וכן הוא ברוב פעמים בקרא, דכתיב (אסתר ח, יז) שמחה וששון ליהודים, וכתיב (שם פסוק טז) אורה ושמחה וששון. ויש אשר תקדים גם הששון לשמחה. וכגון, כשהשמחה מתהווה בלב על ידי פעולה חיצונית. למשל, ההולך לשמחת חברו ואוכל ושותה. ועל ידי זה מתרחב גם לבו, ונעשה גם לבו שמח, ובאופן זה תקדים זה ההולך לחברו – הששון להשמחה. ולכן מצינו בקרא (ישעיה לה, י) ששון ושמחה ישיגו, הקדים ששון לשמחה".

נמצא כי "שמחה" היא שמחת הלב הפנימית ואילו "ששון" הוא הגילוי החיצוני של השמחה. ולכן מדרגת ה"ששון" פחותה מה"שמחה",  כי השמחה הפנימית גדולה יותר מהששון החיצוני, שלא בהכרח מגיע ממעמקי הפנימיות. כדבריו של רבנו יונה בפירושו לספר משלי (כא, טו) "ומידת השמחה, התעורר הלב והתפשט את הרוח על מצוא חפצו, והיא יותר מן הגילה והמשוש, כאשר יוכיחו הכתובים". 

ששון – שמחה שיש בה משהו מן עצב

ד. פירוש נוסף מהו "ששון", מובא בשם הגר"א (דברי אליהו, תהלים קיט, קסב) וז"ל: "לשון ששון בלשון הקדוש מונח על דבר שמגודל השמחה נולד לו תוגה. ובדרך דמיון, שני צדדים היו מתלחמים איש נגד אחיו וינצח אחד המתלחמים את המחנה שכנגדו מצד שקלע אל המטרה… אך בנשאו את עיניו, כל מה שהיה רואה, שהמחנה גדולה מאד וכסף וזהב מונח להפקר עלי ארץ, מגודל שמחתו נולד לו תוגה, בידיעתו שאין לו רק שעות אחדות לזה, והוא חושב, מי יתן על עת הזה שהיה לי כח של עשרה אנשים, לאסוף כל השלל תחת רשותי בזמן מועט".

בביאור הדברים, הרחיב רבי חיים זייטשיק (אור חדש ח"ב עמ' תתקמז), לפנינו דבריו: "ההגדרה של השמות שמחה וששון, ששמחה חלה על ענין מוחלט שאין בו שום צד של צל של עצבות, שום צד חסרון, אלא השמחה במלואה, שמחה מוחלטת אשר אין בה פגם. אבל ששון הוא חל על דבר טוב שהוא שש מצד אחד, ומצד שני יש שם איזה חסרון ולא שלמה שמחתו, שלא נתמלא רצונו בהענין ההוא, שיש קצת חלל בשמחתו".

ולאחר שהביא את דברי הגר"א הנ"ל, כתב: "כן אמר דוד המלך ע"ה 'שש אנכי על אמרתך, א"עפ שאני שמח מאד על השגות התורה שלמדתי ושנתגלה לי, אבל עדיין אני עצב ומצטער על הגילויים והחידושים שעדיין לא נתגלו לי והם נשארו בעבורי סתומים כמוסים, ושמחתי מעורבבת בששון, בצער ואי שביעה וסיפוק נפשי. וברעיון זה נפרש מה שהם משרתי עליון "שמחים בצאתם" (מתוך "אל אדון על כל המעשים", שחרית של שבת) היינו שהם יוצאים ממחבואי עולם העליון לשרת בקודש לתפקידם שהפקיד להם הבורא יתברך לשמש ולהאיר בעולם הזה, הרי הם שמחים שמחה מוחלטת בלי שום צד חסרון, אבל כשהם נכנסים שוב אל חדרם, בתי עולם העליון אשר קרובים לאור פני המלך, הרי אז רואים שהחיות ואופני הקודש הכל רותתים רועדים וזעים כורעים ומשתחווים מפני חרדת הקודש קדושת הבורא יתברך נופלים על פניהם ומתבטלים מפני אימתו וגדלותו ומרגישים את שפלותם, ונהפך עליהם שמחתם המלאה והמושלמת למצב של ששון, ששמחתם אינה שלמה אלא מעורבבת בפחד ואימה והרגשת חסרון אור העליון והתבטלות שהם אינם כלום לגבי אור העליון".

מבואר כי "ששון" היא שמחה שאינה מושלמת, כי עדיין מעורב בה שמץ מן העצב והתוגה.

ששון – שמחה שאינה מושלמת

ה. מצאנו פירושים נוספים מהו "ששון".

שמחה על דבר הבא פתאום, ללא הכנה – בספר שם משמואל (פורים תרע"ט) מובא בשם האבני נזר: ידוע ההפרש בין ששון לשמחה, שמחה היא הבאה לאדם בהדרגה ובישוב הדעת, וששון הוא הבא פתאום, כמו המוצא מציאה שלא עלה על דעתו מקודם, כענין שכתוב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". 

שמחה על דבר המקווה שעדיין לא בא – כדבריו של רבי צבי אלימלך מדינוב (אגרא דפרקא אות מז) וז"ל: "עיין בעשרה מאמרות (מאמר חקור דין ח"א פ"ב) חילוק בין שחוק לשמחה. שחוק הוא קווי אל איזה דבר הנרצה לנפש, אבל הדבר הזה הנרצה עדיין בכח, ושמחה היא כשכבר יצא הדבר הנרצה מן הכח אל הפועל. ונראה לי שזה גם כן החילוק בין ששון לשמחה. ששון היא קיווי, ושמחה הוא בהגיע פעולה הנרצית".

השמח בעצמו ואין אחרים נכללים בשמחתו – כמו שכתב המשך חכמה (דברים כג, יז) בביאור נוסח התפילה: "שמחה לארצך וששון לעירך", וז"ל: "ששון נאמר על מי ששמח בעצמו, ושמחה נאמר על מי שנכללו בשמחתו אחרים גם כן. וזה מבקש כי תן פחדך… וישתחוו לפניך כל הברואים, אז יוכלו לגור בארץ ישראל, לא בירושלים. על זה נאמר ששון לעירך, היינו ישראל עצמם, שארחים אינם שמחים בשמחתם, ואנחנו בני ישראל שמחים בעיר אלקינו".

גם מפירושים אלו נראה כי "ששון" היא שמחה שאינה מושלמת, או בגלל שאינה באה מתוך הכנה, או מתוך שאינה על דבר שכבר קרה בפועל [אלא על דבר שהוא "בכח" בלבד].

*  *  *

קנין השמחה – בהדרגה

ו. בביאור הדברים נקדים, מבריאת העולם למדנו שכל דבר צריך להֵעשות בהדרגה, שלב אחר שלב, ולא במעשים קיצוניים.

הקב"ה ברא את העולם בששת ימי המעשה, וב"עשרה מאמרות" (אבות פ"ה מ"א). והשאלה המתבקשת היא, וכי לא יכל הקב"ה לברוא את כל העולם במתכונתו המושלמת במאמר אחד וברגע אחד, ומה צורך היה בששה ימים ועשרה מאמרות. אלא כנראה, יש ללמוד מכך שיש דברים שצריכים לבוא בהדרגה ובצעדים מדודים, שלב אחרי שלב. כי לעתים, כאשר נעשים מעשים בבת אחת, עלולה להיגרם קיצוניות חריפה ובלתי רצויה. התקדמות מבוקרת ואיטית, עדיפה לאין ערוך מקפיצה וזינוק, אשר לפעמים עלולים להסתיים במעידה או בנפילה אל פי התהום.

הדברים אמורים בכל דבר, ובכלל זה בקניינה של השמחה, שצריך להיות שלב אחר שלב. 

י"ב לשונות השמחה, הם מה"קל" אל הכבד" – מ"ששון" ועד ל"רֵעות". ולכן הצעד הראשון להשגת השמחה הוא הקטן ביותר – בשמחה חיצונית הנקראת "ששון", שהוא ה"גילוי החיצוני של השמחה". כדי לזכות ולכבוש את פסגות השמחה, יש להתחיל בשלב ראשון ב"ששון", שהיא "שמחה הבאה ללא הכנה", ואז להתקדם ולהשיג שמחה יותר פנימית ושלמה. 

ומאחר וגם את השמחה יש לקנות בהדרגה, תחילת הדרך היא ב"ששון" – בשמחה בלתי מושלמת, שמחה שיש עמה תוגה, שמחה בדבר מקווה שעדיין לא בא, שמחה שאין אחרים נכללים בשמחתו – ככל ההגדרות שנתבארו לעיל מה נקרא "ששון". ולאחר מכן בפסיעות עקביות, עקב בצד אגודל, משיגים את השמחה ברבדים הגבוהים יותר, בפנימיות הלב, ולאחר הכנה מתאימה.

השגת השלמות – בשלבים

ז. יתכן שרמז לכך ניתן למצוא בקריאת השם "ששון" על מצות ברית מילה, שגם היא מסמלת את ה"ההדרגה" בעבודת ה'. 

מצות מילה היא ודאי חשובה מאין כמוה, "נכרתו עליה שלש עשרה בריתות" (נדרים לא, ב), והיא מיוחדת מכל מצוות העשה, שהמבטלה ענוש בכרת. אולם יחד עם זאת, היא עדיין רק מצוה אחת, ועדיין יש עוד תרי"ב מצוות שעל האדם לקיימן. ואולי בשל כך השתמש דוד המלך בלשון "שש אנכי על אמרתך" להורות שמצוה זו עם כל חשיבותה, היא רק השלב ראשון בשלמות היהודי, ההתחלה בעבודה הדרגתית בסולם העולה ממעלה ובו תרי"ב שלבים נוספים, שלב אחר שלב.

על פי האמור נוכל למצוא טעם נוסף ל"ששון" של המאורות, המוזכר בלשון התפילה "שמחים בצאתם וששים בבואם", ובברכת הלבנה "ששים ושמחים לעשות רצון קונם". הן השמש והן הירח מאירים את העולם בהדרגה. בכל מקום על פני כדור הארץ, בהתחלה שולחת השמש קרניים בודדות, עד שבצהרי היום היא מתחזקת והולכת, ולאחר מכן, שוב היא מאירה פחות ופחות, בהדרגה, עד השקיעה. והירח, גם הוא בלתי נראה בתחילת החודש, ומאז, יום אחרי יום הוא מאיר יותר ויותר, בהדרגה, עד מילואה של הלבנה באמצע החודש, ולאחר מכן שבה הלבנה ומתכסה עד העלמותה באופן מוחלט בראש החודש הבא. ולכן המאורות גם "ששים" וגם "שמחים", כי לעתים הם מאירים בשלמות, ולעתים באופן חלקי. וה"ששון" של המאורות הוא, השמחה הבלתי מושלמת, שהיא השלב הראשון, המוביל בעליה שלב אחר שלב, לשמחה השלמה.

למדים אנו מכל המבואר, שבעבודת ה', יש ללמוד מהששון המוביל לשמחה, שהשגתה היא בדרך של הדרגה, מהקל אל הכבד, כן יש להתמיד בהשגת השלמות שלב אחד שלב, אט אט ובעקביות.

חודש תשרי – עבודת התשובה בהדרגה

ח. לאור המבואר שמטבע הלשון "ששון" מבטא את ה"הדרגה" בעבודת הקב"ה, מובן מדוע לשון השמחה של חודש תשרי הוא "ששון".

הדברים מבוארים מעצם היות חודש תשרי "חודש התשובה", כדברי חז"ל (ראש השנה יח, א) "דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה, ו) – אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים". וכל מהות התשובה הוא בהדרגה, ובצעידה שלב אחר שלב, כדברי השל"ה הקדוש (הובא בקיצור השל"ה מסכת יומא עמ' רכב) וז"ל: "יש לדעת שיעשה התשובה בהדרגה, בענין שלא יקדים המאוחר ולא יאחר המוקדם. על דרך משל, אם הקדים הצום והתפילה להשבת העושק והגזילה וכדומה, לא יצא ידי חובת תשובה, רק ישוב קודם הוידוי כדי שיתרצה בוידוי. וכן כתב בספר העקידה (שער צז). והוא הדין שיקדים החרטה והתשובה קודם עסק התורה, אף על גב שהתשובה העיקרית הוא עסק התורה, כי על כן נקרא התורה אור שהיא מאירה את האדם היאך יעשה תשובה כדי שיתכפרו לו עוונותיו, אפילו הכי צריך שיקדים לו החרטה והתשובה קודם עסק התורה. כמו שכתב בעל ראשית חכמה (שער התשובה פרק ב) בשם הזוהר וזה לשונו, דלבתר דמתחרט מחובו ויעביד תשובה, יתעסק באורייתא, וקודם החרטה והתשובה אין תורתו רצויה ומקובלת, כאמרו (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי".

אבי מורי ז"ל הוסיף בספרו עיונים בהפטרה (שבת תשובה) כי השלבים בעשיית התשובה, הוגדרו בהגדרות שונות: "המושגים שובה ותשובה, יש בהם שתי הבנות שונות. שובה הוא מלשון שיבה, כלומר, שיבה וחזרה אל המקור. זאת, על ידי חרטה על העבר וקבלה על העתיד, שהאדם לא ישוב לחטא זה, כלשון הכתוב (תהלים פה, ט) ואל ישובו לכסלה. מאידך, הלשון תשובה מורה על דרגה  גבוהה של תשובה, שבאה רק לאחר שהאדם שב אל ה' באמת ובלב שלם, כפי שהוא מתבאר בספר התניא (אגרת התשובה פרק ה) על פי המבואר בזוה"ק בביאור מעלת תשובה על דרך הסוד, תשוב – ה', ה' תתאה, תשובה תתאה, ה' עילאה, תשובה עילאה". כלומר, להתעלות עד לשורש נשמת האדם שהוא שם הוי' ברוך הוא, המורה על פנימיות החיות".

באופן אחר מבאר בספר ישא ברכה (ראש השנה) את ההדרגה בעשיית התשובה בחודש תשרי: "ראש השנה הוא בבחינת פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודו של מחט, היינו הבא לטהר. וביום הכיפורים מסייעים אותו מן השמים, בבחינת ואני אפתח לכם פתחו של אולם".

בהקשר זה שמעתי מידידי רבי יעקב קראוס, רב בית הכנסת 'ישראל הצעיר דהאנקוק פארק', לוס אנג'לס, בשם רבי שמשון מאוסטרופולי שביאר בדרך הרמז את דברי הגמרא (יומא פו, א) "אמר רבי לוי, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך", שהמלה "תשובה" היא בגמטריה 713, וכך גם הגימטריה של כ' [20] כס' [80] כסא [81] כסא ה' [86] כסא הכ' [106] כסא הכב' [108] כסא הכבו' [114] כסא הכבוד [118], סך הכל 713. ללמדנו שתשובה היא תהליך, ולא ניתן להגיע עד כסא הכבוד בבת אחת, אלא בדרך הדרגתית, שלב אחר שלב.

הרי לנו, שהתשובה – מהותו של חודש תשרי, באה בהדרגה, שלב אחר שלב. ההתחלה היא בצעד ראשון וקטן, ולאחר מכן באים צעדים נוספים ויותר קשים. בדומה לשמחה, המתחילה ב"ששון", באופן בלתי מושלם, ומתמשכת שלב אחר שלב, עד להשגתה בשלמות.

חודש תשרי ומועדיו – שלבים בעבודת ה'

ט. גם בסדר המיוחד של מועדי חודש תשרי ניתן למצוא "הדרגה".

ראשית, בסדר התשובה במהלך של "שלב אחר שלב" בחודש תשרי, מבואר בהרחבה בדבריו של רבי לייב מינצברג, ראש ישיבת המתמידים בירושלים (קובץ תורה ודעת, ערב ראש השנה תשס"ח) ומחולק לשלבים הבאים: הראשון, הוא חיוב כללי "כמו כללות חובת האדם ללכת בדרך התורה, משום שכרתנו ברית עם ה' ואנחנו עמו, ועלינו ללכת בדרך התורה. החלטה זו לחזור למוטב מתחייבת מצד עצם הדבר אשר הקב"ה לימד אותנו וציוה עלינו ללכת בדרך זו, וכאשר מכיר האדם שסר מן הדרך ונכשל, הרי עליו לשוב אל הה' ולקבל על עצמו שלא יחזור עוד לחטאיו לעולם". השלב השני הוא תשובה מצד יראת העונש שחרד מן הדין שה' בא במשפט על כל מעשה "ובסוג תשובה זו גם נכלל התשובה שבאה מצד חרדת הדין השכר והעונש שדנים את האדם לאחר מיתתו, ויום הדין הגדול שלעתיד לבוא, וזה סוג התשובה של חודש אלול". השלב הבא הוא: "חובת התעוררות לתשובה מצד עבודת היום של ראש השנה, שיקבל האדם על עצמו עול מלכות ה' לשמוע בקולו ולציית לו משום שהוא יתברך המלך. זוהי איפוא סיבה נוספת לתשובה וקבלת עול מלכות מיוחדת עבור שלמות תוקף מלכותו יתברך". שלב נוסף הוא: "תשובה של יום הכיפורים ועשרת ימי תשובה, הוא מצד קדושת השי"ת, משום שהחטאים מחללים את קדושת ה', ומוטל על כל יהודי לכפר ולטהר את מה שטימא במעשיו את הקודש". והשלב הנעלה ביותר הוא, ש"מתוך הארת הסליחה של יום הכיפורים, באים לדרגת התשובה הנעלית של חג הסוכות, בחינת תשובה מאהבה. דהיינו שמתוך שחביב אצל האדם הדביקות והריעות עם הקב"ה, על כן הוא מטהר ומתקן עצמו בכדי שיהיה לו יותר קירבה ויותר דביקות בשכינה. זה סוג התשובה של חג הסוכות".

כלומר, התשובה, שהיא הציר המרכזי שסביבו סובבים מועדי חודש תשרי, באה בהדרגה, שלב אחר שלב – למן התשובה הבאה מיראת עונש המתחילה בחודש אלול, דרך קבלת המלכות בראש השנה, התשוקה להשראת הקדושה ביום כיפור, ועד לדבקות בה' מתוך תשובה מאהבה בחג הסוכות. וזהו בדומה לשמחה, המתחילה ב"ששון", שמחה "חיצונית" ובלתי מושלמת, הממשיכה שלב אחר שלב, עד לשמחה השלמה והמלאה.

דרכים נוספות בביאור ההדרגתיות שבעבודת המועדים בחודש תשרי

י. בספר ישא ברכה (ראש השנה) מבאר בדרכים נוספות את ההדרגה שבעבודת המועדים בחודש תשרי, וז"ל: "ענין ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות, יש לומר כי בתשובה ישנם שלשה תנאים: [א] חרטה [ב] וידוי [ג] שינוי מעשה. ראש השנה הוא חרטה, שהאדם מתחרט על מעשיו, ואינו צריך לפרט החטא, רק כסוי חטאה (כמבואר בב"י סימן תקפד). ביום הכיפורים הוא וידוי, ואומרים הוידוי עשר פעמים. וחג הסוכות הוא שינוי מעשה, כי בו המצוה תעשה ולא מן העשוי (סוכה יב, א).

ועוד יש לומר, כי יש שלוש שמות לישראל, לפעמים נקראים עבדים או בנים או שרים. והנה בראש השנה נקראים עבדים, כי אזי נקרא הקב"ה מלך, והרי בני ישראל עבדים לאדונם. ביום הכיפורים הם נקראים בנים, וזהו שאמר רבי עקיבא (יומא פה, ב) אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים". הרי אם הקב"ה נקרא אב, הם נקראים בנים. ובחג הסוכות ישראל בבחינת שרים, וכן מצאתי ראיתי מהרה"ק ר' פנחס מקוריץ זצוק"ל (הובא בבני יששכר מאמרי תשרי, מאמר צלא דמהמנותא אות ה) וז"ל, סוכה מלשון שררה ונסיכות. ולכן אנו יושבים בסוכה צלא דמהימנותא, ורוב סוכות בשווקים וברחובות, ואין אנו יראים משום דבר להראות מהימנותא, שאנו יושבים כנסיכים עלמא דחירות. אם כן יוצא לנו אשר בחג הסוכות נקראים ישראל שרים, ואז בסוכות הם ידידים להקב"ה בבחינת שרים עם אלקים".

ובמקום אחר מבאר הישא ברכה (סוכות) את השלבים השונים בעבודת חודש תשרי: "בראש השנה עיקר הזכות הוא אהבת הבריות. תרועה הוא לשון התחברות אהבה ואחוה וריעות. וכן הוא עצם התרועה, קול המתחבר מהרבה חלקי קולות. ביום הכיפורים, עיקר העבודות היא אהבת המקום, כי מבטלים עצמם אותו היום מכל הנאות העולם הזה, ומוסרים נפשם באהבה לעבוד את ה' בכל לבם ונפשם. וכן אמרו (יומא פה, ב) עבירות שבין אדם למקום יום כיפור מכפר. אמנם חג הסוכות כלול הוא משניהם, מראש השנה ומיום הכיפורים, אהבת הבריות ואהבת המקום. כי מצות סוכה מורה על אהבת הבריות, ולכך נקראת סוכת שלום, כפי שאומרים בתפילת היהי רצון לפני הכניסה לסוכה: ותפרוש עלינו סוכת שלומך בזכות מצות סוכה. וענין האושפיזין הוא סמל הכנסת אורחים ואהבת הבריות. וכן יש בחג הסוכות אהבת המקום, על פי הידוע מהרה"ק בעל קדושת לוי, על מה שאמרו ולקחתם לכם ביום הראשון, ראשון לחשבון עוונות, כי מיום ראשון של חג הסוכות מתחלת תשובה מאהבה, ועל ידי תשובה מאהבה זדונות נעשים כזכויות, לכך ראשון לחשבון עוונות, כדי להפכם לזכויות".

מכל האמור לעיל אנו למדים כי מהותו של חודש תשרי היא עליה הדרגתית בעבודת ה' בשלבים, בכל מועד בחלק אחר של עבודת ה', עד להצטרפות כל השלבים במכלול אחד של שלמות.

*  *  *

חודש תשרי והעניינים הקשורים בו – בסימן ההדרגתיות בעבודת ה'

יא. עתה בידינו המפתח להשיב על השאלות שהצבנו בראשית הדברים.

חודש תשרי פותח את השנה בהדרכה ברורה לעבוד את ה' בהדרגה, שלב אחר שלב. ויסוד זה הוא למעשה המשמעות הפשוטה של מאזניים, מזל החודש, שמהותם מידה ומשקל. ועל האדם ללמוד ממועדי חודש תשרי וממזל מאזנים לצעוד במשעולי החיים, תוך כדי בחינה מדוקדקת של קצב ההתקדמות שלו במסילה העולה בית אלקים, בהדרגה, שלב אחר שלב. וכמובן, זוהי גם מהות הלשון "ששון", המורה על התחלת השמחה, בצעדים ראשונים ומדודים, כמבואר לעיל.

ממוצא הדברים מיושבת שאלת הפרי צדיק, מה ענין השמחה ביום טוב של ראש השנה, יום הדין ויום בריאת האדם עליו נאמר ש"נח לו שלא נברא משנברא". והתשובה, אמנם נכון, אין שמחה מושלמת ביצירת האדם, ובעיצומו של יום הדין יש מקום לאימה ופחד ממשפט ה'. אולם כפי שנתבאר, הרי בחודש תשרי השמחה אינה מושלמת, והיא בבחינת "ששון" – הדרגה הנמוכה והשלב הראשון במדרגות השמחה. ובדרגה כזו של שמחה, בהחלט ניתן לשמוח גם בראש השנה, שהרי סוף כל סוף ודאי שבריאת האדם יש גם שמחה, אפילו כשהיא אינה מושלמת, וכן ביום הדין ודאי שיש שמחה על עצם הזכות לבוא לפני הקב"ה במשפט. ועל כך יאה לשון "ששון", שהיא השמחה בדרגה הנמוכה ביותר.

אפשר שמטעם זה נדחתה חנוכת בית המקדש שבנייתו הסתיימה בחודש חשון עד לחודש תשרי, החודש שבו נולד אברהם אבינו, כדי להפנים את המסר האמור לעיל אשר נלמד גם מאברהם אבינו ה"מאמין" הראשון, שהכיר את בוראו שלב אחר שלב. ומסר זה נחוץ במיוחד בעת הקמת בית מקדש, מקום השראת השכינה. והדברים מוטעמים על פי המבואר לעיל [אות ז] שעל ברית המילה נאמר הביטוי "ששון", כי מצוה זו היא רק השלב ראשון בשלמות היהודי, והיא התחלת העבודה הדרגתית של העליה בסולם שבו תרי"ב שלבים נוספים. והראשון שנצטוה במצוה זו היה אברהם אבינו. ונמצא שכל הדברים עולים בקנה אחד – הלימוד לצעוד בדרכי העבודה בהדרגה, שלב אחר שלב.

וגם מובן צירוף שם הוי"ה של חודש תשרי – "והיה", המורה על שמחה, וזאת בעזרת האות ו' – "ו' ההיפוך", ההופכת את המובן של "ויהי" שהוא לשון צער, ללשון של שמחה. ונלמד מכך, שהסתכלות אל העבר בלבד, טומנת בחובה צער, ורק מבט גם לעתיד מוביל לשמחה. אכן, כדי להגיע לעתיד טוב יותר, אחת היא הדרך – בצעידה מתמשכת ובלתי מתפשרת, בהדרגה, שלב אחר שלב.

חודש תשרי כנגד שבט אפרים – עליה "הדרגתית" בלימוד התורה

יא. בפרשת האזינו נאמר על התורה: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב" (דברים לב, ב). ובדברי הנצי"ב  מוולוז'ין (העמק דבר שם) נתבאר כי מפסוק זה נלמד שגם סדר לימוד התורה הוא ב"הדרגתיות", לפנינו דבריו:

"יערוף כמטר לקחי, לימוד הלכות המכונה בשם לקחי, יערוף כמטר, כי בשעה שהאדם הולך והמטר סוחף הרי כופף ראשו כדי שיהיה המטר טורד על העורף ולא על הפנים. כך העמל בהלכות נדרש שהיא ראשו כפוף כשור לעול וכחמור למשא. ואחר כך תזל כטל אמרתי, יהא זוכה להזיל דברים כבושים מתקבלים על לב הבריות כטל. כשעירים עלי דשא. חוזר ללימוד לקחי שיהא כמטר היורד בחזקה על דשא הגדולים ובשעת שטיפת הגשם המה נכרעים אל האדמה ונראים כמתקלקלים ומכל מקום היא עיקר גידולם. כך התורה בעמלה מתשת כח האדם, אבל זהו עיקר גידולו, ואין התורה מתקיימת אלא בזה האופן. ומשום הכי נקראת מלחמתה של תורה, דכהולכי מלחמה על מנת כן נכנסים שיהיה כמה מהם נזוקים והרבה נחלשים מרוב זהירות ועבודה, כך הוגי תורה כמה מהם נחלים ונתשים אבל היוצא בשלום מן המלחמה מוצא שכרו משלם.  וכרביבים עלי עשב. הטל מלחלח בנחת את עשב הדק ומרבהו, כך אמרי פי היינו דברי תוכחה הנאמרים בהמון מתקבלים בנחת ומרכך לבבם".

כלומר, עמלה של תורה מצריך דרך ארוכה ומייגעת, שבה עולה הלומד שלב אחר שלב, במעלות השגת התורה. ולכן דומה הלומד לחייל הנמצא בשדה המערכה, שעליו לנהל את צעדיו בזהירות ובהדרגה, שלב אחר שלב, ומכאן שמם של לומדי התורה שהם "לוחמים" ב"מלחמתה של תורה".

והנה אפרים היה הבן הצעיר של יוסף. ובדברי הנביא (ירמיה לא, יט) נאמר "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה'". אפרים מתואר כ"בן" וכילד שעשועים", ותארים אלו מבטאים יותר מכל את תכונת ה"בן" ו"הילד שעשועים" הנמצאים במצב של התפתחות מתמדת ועליה שלב אחר שלב במסילה העולה בית א-ל.

ומובן איפוא מדוע חודש תשרי הוא כנגד שבט אפרים, וכל הדברים עולים בקנה אחד, מהותו של חודש תשרי המדגיש את חיוניותו של סדר העליה הדרגתית בעבודת ה' בשלבים, הן בעבודת התשובה והן בלימוד התורה ובקיום מצוותיה.