חזקה במצות תקיעת שופר

מתוך ספר רץ כצבי

חזקה במצות תקיעת שופר

מעשה שהיה בראובן שהוא, "בעל תוקע" קבוע לתקוע בראש השנה, שהיה רגיל לתקוע גם בחודש אלול במנין הראשון בכל יום בבוקר. לאחר תקופה, באמצע השנה, עבר להתפלל במנין השני שם תוקע שמעון, וכעת הוא טוען שיש לו "חזקה" על תקיעת השופר במנין השני, כיון שבעצם הרי היה הוא הבעל תוקע הקבוע, ורק בגלל שלא התפלל במנין השני, לכן לא תקע אז, אבל החזקה היא בעצם שלו על כל התקיעות. ונשאלת השאלה, האם צודק ראובן בטענתו ויכול לדחות את שמעון, הבעל תוקע של המנין השני מתפקידו, או שמא החזקה של ראובן היא רק על התקיעות במנין הראשון, ומאחר ועבר להתפלל במנין השני, איבד לגמרי את חזקתו ולא יוכל לדחות את שמעון מתפקידו ולתקוע במנין השני.

להלן נבאר דין זה ונלבנו מתוך בירור שיטות הפוסקים בגדרי הדין של חזקה במצות תקיעת שופר.

 

א.

בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סימן קכו) כתב: "נשאלתי לפי המנהג שמי שמוחזק בתפילה בימים נוראים שאינו נדחה, ואחד היה מוחזק לתקוע בשופר ביום ראשון דר"ה, ואחד היה מוחזק ביום שני לתקוע, וחל יום א' דר"ה בשבת, למי דוחין, אי ראשון נדחה או שני נדחה".

והשיב הפנים מאירות: "נראה דדין זה תלוי בפלוגתא וחילוק המנהגים דהביא הלבוש באו"ח (בסימן תרמב) דאין אומרים מערבית ביום א' דסוכות שחל בשבת, ואז אומרים בליל שני מערבית של יום ראשון, ובפוזנא אין נוהגין כן משום דהואיל דאידחי אידחי. וכתב המג"א, דבסוכה דף נ"ה משמע דהשני נדחה [דקאמר הגמרא דשיר של יום ששי דחול המועד סוכות הוא "ימוטו מוסדי עולם", "ואם חל שבת באחד מהם ימוטו ידחה", ופרש"י: "ימוטו ידחה, שהוא שיר אחרון ונדחה מפני שאמרו באחד בשבת שיר שהיה ראוי לומר אתמול שאין מדלגין סדר השיר ובשני שיר של אחד בשבת נמצא האחרון נדחה"], דלא כמנהג פוזנא". ומסיים הפנים מאירות: "אם כן לפי מנהג פוזנא דאמרינן דהואיל ואדחי אדחי, ה"נ הואיל דאדחי אדחי". כלומר, הבעל תוקע של היום הראשון נדחה מפני שביום ראשון לא תקעו. "אבל לפי מנהג העולם, השני נדחה, ה"נ זוכה הראשון במצוה", והיינו כמו שמוכח מדברי הגמרא בסוכה שהשיר של יום לא התבטל אלא נדחה למחרת, וכך גם בעל תוקע הראשון לא נדחה לגמרי והפסיד את חזקתו אלא תוקע ביום השני.

ובשערי תשובה (סימן תקפא ס"ק ז) כתב על דברי הפנים מאירות: "ולענ"ד ראיית הפנים מאירות צ"ע, שאין הנידון דומה, דלענין שיר או פיוט מערבית, שייך לומר כן, דמעיקרא הכי אתקין, ששיר או פיוט זה ליום ראשון, ואי לא חזי לראשון יהיה לשני ממילא, דהשני אידחי, משא"כ בזה, ששני אנשים חלוקים הם וכל אחד זכה ביומו".

ומוסיף השערי תשובה: "ובדבר שבממון כה"ג פשיטא דלא מידחא גברא מקמי גברא, ואשר זכה בראשון ולא עלתה לו אינו יכול ליקח בשביל זה חלק השני, וכן הדין בזכיית מצוה. אם לא שנאמר דגם בזה לא זיכו הקהל לשני אלא רק בענין אם הראשון יעמוד במצוה שלו ולא יפסיד, פשיטא, דזה אינו, דמאין הרגלים לומר שהראשון נוח להם שלא יופסד זכייתו במצוה לעד לעולם, והשני יפסיד לפעמים, איפוך אנא, שמא השני נוח להם, וכיון שיום שני לעולם לא חל בשבת, ולא יתבטל מצותו לעד לעולם, מעיקרא זכה על דעת כן. ואדרבה, כיון דכל חד אית ליה עילויא, זה לפי שנקבע ליום ראשון שהוא עיקר מן התורה, וזה אינו לשני אלא שיש לו עילוי די לא יפסוק ודי לא יבטול, כל חד ליקום אדוכתיה, כנלענ"ד וצ"ע". עכ"ד השערי תשובה.

ובספר אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן קא) נקט שיש כאן מחלוקת בין השערי תשובה לפנים מאירות [אולם מלשון השערי תשובה שנשאר בצ"ע על פסק הפנים מאירות אין הדבר ברור האם הוא חולק להלכה על הפנים מאירות].

 

ב.

ונראה לדון במחלוקת הפנים מאירות והשערי תשובה.

בספר "קדושת לוי" דיקדק בלשון המשנה (ראש השנה כט, ב) "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת", מדוע נאמר לשון "יום טוב של ראש השנה", ולא "ראש השנה שחל בשבת". וביאר הקדושת לוי, שבאמת כאשר חל ר"ה בשבת, יש שמחה מיוחדת משמים, דכאשר חל ר"ה בחול וצריך לתקוע בשופר, פעמים שאין התקיעה יוצאת בדיוק כדין וכהלכה, ולפעמים יש פניות כאלו ואחרות, ויתכן שיהיו חסרונות בתקיעה. אולם כאשר ר"ה חל בשבת, ואז הרי אין תקיעת שופר בגלל גזירת חכמים "שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר", ואם כן על כגון דא אמרו חז"ל (ברכות ו, א) "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", ונמצא שבשמים מחשבים כאילו התקיעות נעשו כראוי בתכלית ההידור, וזהו ה"יום טוב" המיוחד כשחל ר"ה בשבת, שאז התקיעות הם המעולות ביותר, עכת"ד.

ומעתה יוצא לפי דבריו, שכאשר חל יום א' של ר"ה בשבת ונחשב הדבר כאילו היו תקיעות ממש, הרי שאין לתוקע של היום הראשון שום טענה על כך שהשנה לא תקע, כיון שלפי דבריו הרי נחשב כאילו תקע, והתקיעה היא יותר מעולה מתמיד, ואם כן במקרה שר"ה חל בשבת אין כל סיבה לקחת מהתוקע של היום השני את חזקתו, כיון שהרי כבר נחשב כאילו באמת הבעל תוקע הראשון תקע כראוי.

כעין דברי הקדושת לוי מבואר גם במש"כ השפת אמת (ראש השנה שנת תרנ"ב ד"ה אשרי העם) וז"ל: "ולכן בשבת קודש אין צריכים לתקוע, כענין שאמרו חז"ל שאין צריכים תפילין לאות בשבת, שהוא עצמו אות וכו'. ולכן אמירת מלכויות זכרונות ושופרות בפה מהני, ואין צריכים קול שופר", עכ"ל. ומפורש בזה כדברי הקדושת לוי.

עוד יש להביא ראיה לדברי הקדושת לוי, ממש"כ השו"ע או"ח (סימן תקפא סע' ג) "ואין תוקעין בערב ראש השנה". ובמשנה ברורה (ס"ק כד) כתב: "להפסיק בין תקיעות דרשות לתקיעות דחובה. ואף כשחל יום א' של ר"ה בשבת, ג"כ אין תוקעין בערב שבת". ובשער הציון (ס"ק לה) ביאר: "דכיון שאומרים זכרון תרועה, הוי כמו תקיעה". ובכף החיים (שם אות עז) מוסיף: "ובפרט דבמקדש היו תוקעין בו", עכ"ל.

וביאור הדברים, שלכאורה אם הטעם שבערב ר"ה לא תוקעין הוא כדי לעשות הפסק בין "תקיעות דרשות" של חודש אלול ל"תקיעות דחובה" של ראש השנה, אם כן כשחל יום א' דראש השנה בשבת, הרי ממילא יש הפסק בין התקיעות "דרשות" של חודש אלול לתקיעות "חובה" שהם ביום ב' דר"ה, שהרי ביום הראשון של ראש השנה לא תוקעים. ואם כן מדוע שלא יתקעו בערב ראש השנה, ביום ששי, הרי יום השבת שלא תוקעים בו יחשב כהפסק. ועם כל זאת חידש המשנה ברורה בשער הציון, שמכיון שאומרים ביום א' דר"ה "זכרון תרועה", נחשב כאילו תקעו אז, ולכן כדי להפסיק בין התקיעות דרשות לחובה, מוכרחים לעשות הפסק ביום ששי שהוא בעצם ערב ר"ה. ובכף החיים הוסיף, דמכיון שבמקדש היו תוקעים גם כשחל יום א' דר"ה בשבת, לכן שבת נחשבת כיום שתקעו וממילא יש צורך להפסיק מלתקוע ביום ששי כדי להפריד בין תקיעות דרשות לתקיעות דחובה.

אלא שעדיין לא מוסבר, מדוע על ידי ה"זכרון תרועה" בשבת נחשב כאילו תקעו בפועל ואין הפסק בין התקיעות דרשות לתקיעות דחובה. אדרבה, הרי הטעם שלא אומרים כשחל ר"ה בשבת "יום תרועה" אלא "זכרון תרועה" הוא בגלל שלא תוקעים ביום זה, כמבואר בגמרא (ר"ה כט, ב). וגם מה שהוסיף כף החיים צריך ביאור רב, מדוע שנאמר שבגלל שבמקדש תקעו, על ידי זה נחשב כאילו היה תקיעות בר"ה ביום ראשון שחל בשבת בכל ישראל.

אכן לפי דברי הקדושת לוי הדברים מבוארים היטב, כי באמת ביום א' דר"ה שחל בשבת, אין פטור מתקיעת שופר, אלא נחשב כאילו היתה תקיעת שופר בפועל ממש, וכמו שנתבאר, ואם כן שפיר גם אז לא יכול להחשב שהיה הפסק בין התקיעות דרשות לתקיעות דחובה, כיון שהרי נחשב כאילו היו תקיעות מובחרות יותר מתמיד.

וגם מיושבת בזה מה שהביא במשנה ברורה (סימן תקפב ס"ק יט) בשם האחרונים, בחל יום א' דר"ה בשבת ואמר "יום תרועה" במקום "זכרון תרועה" שיצא, ולכאורה אין הדברים מובנים, שכן "יום תרועה" משמעותו שתוקעים ממש, וכשחל ר"ה בשבת אין בו תקיעה ממש, והיאך אפשר לומר מטבע לשון שאיננה נכונה. אולם לפי דברי קדושת הלוי הדבר נכון. כי אכן כשחל ר"ה בשבת לא אומרים "יום תרועה" אלא "זכרון תרועה" בגלל שלא תוקעים בשבת, אולם גם כשלא תוקעים, כיון שנחשב כאילו תקעו ו"כאילו עשאה", אם טעה ואמר "יום תרועה" שפיר יש אמת בדבריו ויצא בדיעבד.

 

ג.

מאידך, מדברי הגאון רבי עקיבא איגר נראה שאינו סובר כיסוד דברי הקדושת לוי.

הגרע"א בספר דרוש וחידוש (באמצע מערכה ח בד"ה והנה המג"א) כתב בתוך דבריו: "גדול שתוקע בשבת מקיים מצות שופר דזמנו גם בשבת אלא דעבר על שבות דשבת". ומבואר בדבריו חידוש גדול, שאם אדם תוקע ביום א' דר"ה שחל בשבת, הרי אע"פ שעבר על דברי חכמים שגזרו שלא לתקוע בגלל גזירתם, מכל מקום אותו אדם קיים מצווה של תקיעת שופר בר"ה.

וכבר התפלפלו האחרונים ודנו בדבריו על פי מש"כ התוס' במסכת סוכה (ג, א ד"ה דאמר) שבמקום שגזרו חז"ל על דבר מסוים שלא לעשותו, אם יבוא אדם ויעשהו, לא זו בלבד שעבר על גזירת חכמים, אלא גם לא יצא ידי דאורייתא, כיון שחז"ל על ידי גזירתם, עקרו את הדין דאורייתא. והר"ן בפסחים (קטז, ב) חולק על דברי התוס' הנ"ל. ואם כן דברי הגרע"א תלויים במחלוקת זו, ובספר קבא דקשייתא (קושיא צט) האריך בזה (כרך ג' עמודים של"ז והלאה).

ומכל מקום מפורש בדברי הגרע"א לא כדברי הקדושת לוי, שהרי לפי הקדושת לוי אין צורך בתקיעת שופר מעשית בשבת, כיון שקיום המצוה נעשה כבר על ידי מה שלא תוקע בגלל גזירת חז"ל, שעל ידי כך "מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", ואם כן ודאי וודאי שאם יתקע לא קיים כל מצוה. ובזה שכתב הגרע"א "גדול שתוקע בשבת מקיים מצות שופר" רואים שאך ורק על ידי תקיעה בפועל מקיים את המצוה.

מחלוקת זו בין הקדושת לוי והגרע"א תלויה בשאלה מהו המקור לכך שאין תוקעים בשופר בר"ה שחל בשבת האם זהו דין מדרבנן או דין מדאורייתא. בדברי הבבלי (ר"ה כט, ב) מפורש שאין תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת בגלל גזירה דרבנן "שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר", ונמצא שמדין תורה יש לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת, אלא רק רבנן גזרו שלא לתקוע, כלומר שעכשיו בשבת אין תקיעה בשופר. וזוהי דעת הרעק"א, ולכן אם תקע בשופר בשבת הוא מקיים את המצוה ורק עבר על שבות דרבנן.

מאידך, הירושלמי (ראש השנה פרק ד הלכה א) קובע במפורש שאין תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת מדאורייתא, וז"ל: "כתוב אחד אומר "יום תרועה", וכתוב אחד אומר "זכרון תרועה", הא כיצד, בשעה שהוא חל בחול "יום תרועה", בשעה שהוא חל בשבת "זכרון תרועה". ומפורש לפי הירושלמי שאין תוקעים בר"ה שחל בשבת מדאורייתא. והסיבה לכך לכאורה, היא לפי דברי הקדושת לוי, כי אין כל חיוב לתקוע בשופר בר"ה שחל להיות בשבת מפני שהדבר נחשב כאילו תקעו בפועל. אולם לפי הגרע"א אמנם יש חיוב מהתורה לתקוע בר"ה שחל בשבת, ורק מגזירה דרבנן לא תוקעים, ולכן שפיר יש קיום מצוה בתקיעה זו.

 

ד.

לאור האמור, אפשר לתלות את מחלוקת הפנים מאירות והשערי תשובה במחלוקת הקדושת לוי והגרע"א. לפי הקדושת לוי שנחשב הדבר כאילו תקעו גם בשבת, אם כן אין לזה שתוקע בשנה רגילה ביום א' כל טענה, כי על אף שלא תקע בפועל הרי נחשב כאילו תקעו. וממילא ברור שמי שהיה רגיל לתקוע ביום ב' תמיד, יתקע גם השנה, והראשון לא יוכל לדחות אותו. אולם אם נאמר שאין זה נחשב כאילו היתה תקיעה ביום א' בשבת, וכדעת הגרע"א, שפיר יכול לטעון זה שתוקע בשנה רגילה ביום א' שהוא הראוי לתקוע ביום השני דר"ה, כי היום השני נחשב ליום הראשון של התקיעות ולו יש את החזקה על היום הראשון ולכן השני ידחה.

אלא שיש לומר עוד, שאפילו אם נאמר כדברי הקדושת לוי שנחשב כאילו היו תקיעות ביום א' שחל בשבת, הרי סוף סוף אין זה נחשב כאילו מי שהיה רגיל לתקוע כל שנה תקע, שכן גם אם נאמר שנחשב כאילו היו תקיעות, בודאי שאין נחשב כאילו הוא תקע, ושפיר יש לו טענה על החזקה שהיתה לו כל השנים.

 

ה.

והנה מצאתי בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן קא) שדן בענין "ולד שנעדר שני ימים אחר לידתו, ועתה נולד ולד שני לאורך ימים ושנים, וטוענת האם שהזכות שיש לה לפי מנהג העולם הולד שנולד ראשון יקראו בשם ממי שרוצה היא ממשפחתה הוא על ולד זה, והאב טוען שהפסידה זכותה". ופסק הגר"מ: "פשוט לע"ד שהצדק איתה, לבד שיותר נוטה שהיה נפל. אלא אפילו אם היה ידוע שאינו נפל ומת מאיזה סיבה, נמי לא הפסידה זכותה, דעל זה ודאי ראיה מימוטו ידחה דבסוכה דף נ"ה ע"א". והנה מה שהזכיר הגר"מ את הסוגיה בסוכה, היינו הראיה שהביא הפנים מאירות מדברי המג"א שהוכיח מהגמרא בסוכה שהשיר של יום הראשון לא התבטל אלא נדחה למחרת, ומוכח דלא כמנהג פוזנא לגבי מערבית בליל א' דסוכות, וכמו שהבאנו, מחלוקת הפנים מאירות והשערי תשובה תלויה בראיה מסוגיה זו.

וכתב שם באגרות משה בהמשך דבריו: "מסתבר שאין צורך כלל להראיה מימוטו ידחה, דמאחר שנעדר קודם הברית, שלא הגיע כלל להזמן דקריאת השם, ואף אם היה ולד נקבה שהיה שייך לקרא שם, אבל עדיין לא הספיקו לקרא שם, שלא הפסידה זכותה, דהרי הזכות הוא שהשם הראשון מהולדות שיקראו הוא שייך לה, וכיון שעדיין לא קראו שום שם לולד, הרי נמצא שזהו ממש שם הראשון מהולדות, ששייך בעצם לה מצד המנהג".

והנה אף שרבי משה נקט כראיית הפנים מאירות מהגמרא בסוכה, אולם לענין תקיעת שופר ביום ב' כשחל יום א' בשבת, יש לכאורה לומר על פי מה שכתב הגר"מ בסוף דבריו, שמכיון שהולד הראשון נפטר ולא היה קריאת שם עליו, אם כן השני הוא בעצם הראשון לגבי ענין קריאת שם, ולפי המנהג שהאמא קוראת לולד הראשון שם, ודאי כאן שייך קריאת השם של הולד השני לה. ועל דרך זה לגבי תקיעת שופר, מכיון שהיה לתוקע ביום הראשון חזקה לתקוע כל שנה ראשון לפני מי שהיה לו חזקה לתקוע ביום השני, כעת שחל היום הראשון בשבת, החזקה שלו עוברת ישר אל היום השני, כיון שביום הראשון לא היה תקיעות, והחזקה שלו היא לתקוע ראשון, והראשון בשנה זו הוא ביום השני. ואם כן החזקה שלו נשארת לגבי היום השני.

אלא שסברה זאת נכונה רק אם אנו אומרים שביום הראשון של ר"ה כשחל בשבת לא היו תקיעות, ולכן התקיעות הראשונות של שנה זו הם ביום השני, והם שייכות בשנה זו למי שחזקתו היא כל שנה על התקיעות הראשונות של השנה. אולם לפי דברי הקדושת לוי שכאשר חל ר"ה בשבת נחשב כאילו היו תקיעות בפועל, אם כן הראשון כבר איבד זכותו, ולא שייך לומר שהתקיעות ביום השני של ר"ה הם התקיעות הראשונות של השנה, והם מגיעות לו, כי מכיון שביום א' של ר"ה נחשב שהיו כבר תקיעות איבד הראשון את זכותו, וביום ב' יתקע מי שתוקע תמיד ביום ב'.

ו.

בשו"ת חתם סופר (או"ח ח"א סימן כט) דן בשאלה דלהלן: בקהילה אחת חרב בית הכנסת הישן ובנו בית כנסת חדש רחב יותר "ואשר מאז היה על דרך משל ששה מקומות על צד מזרח סמוך לארון הקדש מימין וששה משמאל, יהיה עכשיו תשעה מקומות בכל צד ארון הקדש. ובעלי המקומות האחרים אומרים שעומדים במקומם כמאז והנוספים יהיו הסמוכין מקרן זויות מכל פינה, והמערערים טוענים דאזלי בתר שמא, דמעולם היה למקומותיהם שם מקומות הזוויות, גם עתה יהיה מקומם סמוך לפינה האחרונה, והנוספים יהיו האמצעיים בין ג' הסמוכים לארון הקדש ובין ג' הסמוכים לזויות שהם שוים יותר מהסמוכים לפינה האחרונה". והחת"ס דן שם לעומק ולרוחב בנידון האם יש לבעלי המקומות בבית הכנסת קנין גם בגוף הקרקע.

ונשאלת כעת השאלה, מדוע לא פשט החת"ס את שאלתו על פי מחלוקת הפנים מאירות ושערי תשובה. ולכאורה כשם שלגבי תקיעת שופר, כאשר יום הראשון חל בשבת ולא תקעו לדברי הפנים מאירות לא איבד הבעל תוקע של היום הראשון את חזקתו והוא תוקע ביום השני, כך יש לומר שבבית הכנסת כאשר התווספו מקומות חדשים, צודקים בעלי המקומות הקודמים בטענתם, ואין הם מאבדים את חזקתם על המקומות הסמוכים לארון הקודש ולכן כולם זזים יחד ואלו שהיתה להם קודם חזקה להיות הראשונים סמוך לארוך הקודש נשארים גם כעת ראשונים. ואילו לפי השערי תשובה שאומר שהחזקה עוברת לשני, והראשון נדחה לגמרי, צודקים המערערים, ובאמת איבדו בעלי המקומות הקודמים את חזקתם להיות סמוכים לארון הקודש, וכאשר יתווספו מקומות חדשים, החדשים יקבלו את המקומות החדשים הסמוכים לארון הקודש ויוקדמו לאלו שהיו פעם ראשונים שישארו במקומם בגלל ש"מעולם היה למקומותיהם שם מקומות הזוויות" ואם כן "גם עתה יהיה מקומם סמוך לפינה האחרונה".

וכאשר שוחחתי בענין זה עם כ"ק האדמו"ר מביאלא (לוגאנו) שליט"א, העיר שאין להשוות כלל מכירת מקומות בבית כנסת לתקיעת שופר. מכירת מקומות זהו ענין ממוני גרידא, אנשים שילמו בכסף מלא והם רוצים תמורה בעד כספם, אין כאן ענין לחזקה. לעומת זאת בתקיעת שופר יש דין שאסור לקחת כסף עבור התקיעה, ואם כן אין כאן שאלה ממונית של שוה כסף, אלא שאלה רק לגבי ענין החזקה, למי יש בשנה זו שיום א' דר"ה חל בשבת חזקה על התקיעות ביום ב'. ולכן לא השווה החתם סופר את דין מכירת מקומות בבית הכנסת, שהוא ענין ממוני לנידון של החזקה בתקיעת שופר.

אלא שיש לענ"ד להעיר על חילוקו, שהרי בשו"ע או"ח (סימן תקפה סע' ה) נאמר רק ש"הנוטל שכר לתקוע בשופר בראש השנה אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה", וכתב המג"א (שם ס"ק יב) על כך: "אבל איסורא ליכא כיון דצורך מצוה הוא". נמצא שגם בתקיעת שופר השאלה היא ענין ממוני, ואם כן אין הבדל בין תקיעת שופר למכירת מקומות בבית כנסת.

ועוד נראה בפשטות, שאפילו אם נאמר שאין רשאי ליקח ממון עבור התקיעות, אין הפירוש בזה שאין לתקיעה ערך ממוני, פשיטא שיש לה ערך כזה, רק יש דין צדדי, שעל מצוה אסור לקחת ממון, כמו שאסור ליטול ממון עבור תפילה לפני התיבה (שו"ע שם), אבל בעצם יש בזה ערך ודין ממון. ואם כן שפיר דומה דין תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת לשאלת החתם סופר, וצ"ע.

[ובענין שאלת החתם סופר, ראיתי בספר פרדס יוסף החדש (פרשת שלח עמ' תקכד) מובא מעשה שבאו לפני הגאון בעל לבושי שרד לדין תורה על בית כנסת אחד שהיה המקום הסמוך לחזן רחב ביותר וקיצרוהו ועל ידי כך התווסף שם עוד מקום. ובא האדם שישב קודם על המקום הראשון הסמוך לחזן בטענה שרוצים כעת להושיבו במקום השני. ואילו הגבאים טענו שמקומו לא זז ורק התווסף לפניו מישהו אך הוא לא זז ממקומו. ופסק בעל הלבושי שרד שהגבאים צודקים, והביא ראיה מדברי הירושלמי (סנהדרין פרק ב הלכה ו) שהאות יו"ד באה בטענה להקב"ה שנטלוה משמה של הצדקת שרה, וענה לה השי"ת לשעבר היית נתונה בסוף התיבה כעת תהיי בראש התיבה בשמו של יהושע. והנה מכל מקום האות ה' בתיבת יהושע תבוא בטענה שקודם היא היתה בראש התיבה יהושע וכעת באה תיבה והושמה לפניה, אלא מוכח שכיון ולא הזיזו את האות ה' ממקומה אלא רק הוסיפו לפניה אות אחרת אין זה טענה].

 

ז.

שאלה נוספת כעין שאלת החתם סופר נשאל בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סימן קסב) בענין א' מחשובי הבעה"ב שנדב פרוכת נאה לבית המדרש, ופרוכת זו מונחת כבר על ארון הקודש, וכעת רוצה רב ביהכנ"ס לנדב פרוכת חדשה לזכר הוריו, האם אפשר לסלק את הפרוכת הקודמת ולהניח את החדשה או לא. ומסקנת המנחת יצחק שיש לעשות פשרה ולהניח ב' שבועות כל חודש את הישנה וב' שבועות בחודש את הפרוכת החדשה.

גם בשו"ת יביע אומר (או"ח ח"ז סימן כג) נשאל בכיו"ב, והביא מדברי הרמ"א (חושן משפט סימן קמט סע' לא) שכתב: "יחיד שיש לו ס"ת והחזיק שהציבור קורא תמיד בספר תורה שלו, אם היה לציבור ס"ת אחר כשקראו בשלו, מקרי חזקה ואסורים לשנות. ואם לא היה להן ספר תורה אחר, לא מקרי חזקה". נמצא לפי דברי הרמ"א שאם לא היה להם אלא ספר תורה שלו ולאחר מכן הוקדש ס"ת אחר לבית הכנסת, יקראו כל שבת בספר תורה אחד בתורנות. וכן מפורש בדברי המג"א (או"ח סימן קנג ס"ק מה) שכתב: "ישוב שלא היה לציבור שם ס"ת משלהם וקראו בספר תורה של יחיד אחד, ואחר כך קנו הציבור שני ספרי תורה, והיחיד טוען שכבר החזיק שיקראו דוקא בספר תורה שלו, אין לו חזקה, שהרי זו חזקה שאין עמה טענה, אלא יקראו בכל שבת בספר תורה אחד". ומסקנת היביע אומר היא לפי זה שבנידון זה שבאים לתרום פרוכת חדשה לבית הכנסת, אין לבעל הפרוכת הראשונה חזקה מוחלטת, ואפשר לעשות חלוקה, שבועיים לאחד ושבועיים לשני.

והנה לכאורה היה אפשר לומר בפשטות, שגם שאלה זו תלויה במחלוקת הפנים מאירות והשערי תשובה. לפי הפנים מאירות, כשם שבתקיעת שופר, כשחל יום הראשון של ר"ה בשבת ולא תקעו אין אומרים שהבעל תוקע של היום הראשון איבד את חזקתו אלא זכותו עוברת ליום השני של ר"ה שיש בו תקיעת שופר, כך גם לגבי פרוכת, נשארת זכותו של הראשון. אולם לפי השערי תשובה הסובר שהבעל תוקע של היום הראשון נדחה מחזקתו והחזקה עוברת לשני, כך יש לומר שבעל הפרוכת איבד את זכותו, וצ"ע מדוע לא דנו הפוסקים בשאלת הפרוכת מצד מחלוקת הפנים מאירות והשערי תשובה.

 

ח.

והנה באור שמח (הלכות תפילה פרק יג הלכה כ) כתב: "נשאלתי בשנת תרמ"ג שפרשת שקלים היה בר"ח, והיה סיום הספר, נמצא דסיום הספר לפני אחרון, דאחרון קורין בשל ר"ח, ונמכר בשנה זו האחד לפני אחרון לאיש אחד על כל שבתות השנה, והסיומים מהספרים לאיש אחר, אם כן למי יהיה שייך העליה דסיום הספר שהיום הוא לפני אחרון, איך להורות בזה".

וכותב האור שמח דלכאורה יש לדמות זאת לדין המובא ברמ"א בשו"ע חו"מ (סימן קע"א סעיף א') "וכן רבים היושבים על ספסל אחד בבית הכנסת, והיושב בראש רוצה להוסיף עוד מקום אחד אצל מקומו, והיושב אצלו רוצה למחות, באמרו שעכשיו הוא שני אצל הראש, ואם יוסיף יהיה שלישי, הדין עמו, ויכול למחות". ואם כן בנידון דידן "שאתה רוצה לדחות האיש שקנה לפני אחרון קודם סיום הספר, במה שאתה קורא אחרון בספר אחר, יכול למחות".

וממשיך האור שמח: "אמנם לא דמי כלל לנידון דידן, דהכא בעת המכירה בבית הכנסת, הלא ידעו קביעות השנה, והיה ידוע שהלפני אחרון יהיה סיום הספר, ואם כן, באופן כזה, כתב בפירוש הרא"ש פותחין בשבת ויו"ט, כגון אם נדר להתענות שנה וכו', אבל הכא היה לו לידע שאי אפשר לשנה בלא שבתות ויו"ט וחל הנדר עליהם וכו' ובעי התרת חכם, מה שבנידון שו"ת הרא"ש המובא בסימן קע"א, הוא נתהוה אחרי זה, יכול למחות". ומסיים האור שמח: "לכן ברור שהקודם במכירה, הוא זכה בסיום הספר, כיון שביארנו שהוא קפידא, ובאם שקנה לפני אחרון קודם, הנה הסיום ג"כ שלו, ואם הבעל הסיומים קנה קודם, הוא שלו, וזה ברור לכאורה. אולם בנידון שנשאלתי, היו שניהם מוחזקין במצוות מכמה שנים, ובשמחת תורה קנו שניהם באופן כדאשתקד, אם כן איך יהיה הדין".

והביא האור שמח ראיה לזה מדברי הגמרא בבבא בתרא (לז, א) "זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע [ופירש רשב"ם שני לקוחות שדה אילן מאדם אחד] אמר רב זביד זה קנה אילנות וזה קנה קרקע. מתקיף לה רב פפא אם כן אין לו לבעל אילנות בקרקע כלום, לימא ליה בעל קרקע לבעל אילנות עקור אילנך שקול וזיל [כשיבש האילן] אלא אמר רב פפא זה קנה אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע". וטען האור שמח שלפי דברי הגמרא: "נמצא דאם נאמר דסיום הספר שייך לבעל מי שקנה לפני האחרון, אם כן אין לבעל סיום הספר כלום, אבל אם נאמר דשייך לבעל סיום הספר הלוא יהיה לו אותה העליה שלפני הסיום דנאמר דאחד שלפני האחרון באותו תורה שייך לו, אם כן יש לו עליה, לכן מסתברא, דהקנהו ליה העליה שלפני האחרון באותו ספר, וכמו דאמר התם זה קנה חצי קרקע אף על גב דלא פירש לו במכירתו רק אילנות משום שלא יוגרע כחו לכשיתייבש, אם כן כל שכן כאן דאמרינן דכוונו על אותו ספר שלא יצא בעל הסיומים ריקם". ומסיים: כן נ"ל להלכה, וכן השבתי לשואלי למעשה תיכף".

וגם כאן צריך להבין, מדוע לא תלה האור שמח את נידון שאלתו בדברי הפנים מאירות והשערי תשובה. לפי הפנים מאירות שבראש השנה שחל בשבת הבעל תוקע הראשון לא מאבד את חזקתו, גם כאן לא מאבד בעל החזקה על סיום הספר את חזקתו. אולם לפי השערי תשובה שהראשון נדחה ואיבד חזקתו גם כאן ידחה בעל סיום הספר.

ואולי יש לחלק, שלפי דברי הגמרא בבבא בתרא שהביא האור שמח שם יוצא שבעצם במקום שאפשר לעשות פשרה חייבים לעשות פשרה, ולכן אמנם פסק האור שמח בענין קריאת פרשת שקלים שיעשו פשרה, וכן פסקו המנחת יצחק וביביע אומר לגבי פרוכת, שאם נדבו פרוכת חדשה יעשו בעל הפרוכת הישנה ובעל הפרוכת החדשה פשרה ביניהם. אולם לגבי תקיעת שופר הרי אי אפשר לעשות שום פשרה, שהרי במציאות רק אחד מהם יכול לתקוע, לכן כאן באנו למחלוקת הפנים מאירות והשערי תשובה.

ולפי זה מובנים דברי החתם סופר שהבאנו לעיל במה שדן בהרחבת בית הכנסת, ופסק החתם סופר: "נלפע"ד פשוט שאין להוציאם ממקומם אך באשר שעל ידי הקהל מוסיפים ג' מקומות בכל זוית שעל ידי זה מתעלה מקום שלהם, מחוייבים הם לתת לקופה כפי השומא שמתעלה מקומם". ושאלנו מדוע לא דן החתם סופר לתלות את השאלה במחלוקת הפנים מאירות והשערי תשובה. וצריך לומר שהחתם סופר למד שלכל האנשים בבית כנסת יש רק זכות במקומם, ועושים פשרה שאין להוציאם ממקומם אך צריכים לשלם עבור המקום, ומאחר וזה פשרה לא תלה החתם סופר את נידון השאלה במחלוקת הפנים מאירות ושערי תשובה.

וראיה לדבר יש להביא ממש"כ הפנים מאירות עצמו (ח"א סימן סג) בענין המנהג בכמה מקומות שנהגו לומר בשמיני עצרת לאחר התפילה "למנצח על השמינית", וכתב הפנים מאירות: "ופעם אחת חל שמיני עצרת בשבת ואמרתי דראוי לדחות שיר זה ויש לומר שיר של שבת, וראיה דאמרינן בהחליל דף נ"ה בשיר של חול המועד דסוכות דאם חל שבת באחד ימוטו ידחה, אלמא דחינן שיר דיומא בשביל שיר של שבת שהוא תדיר. ואין לומר דיאמרו שניהן, דא"כ אמאי ימוטו ידחה, ולמה לא אמרו שיר של שניהם, אלא ע"כ משום טירחא דצבורא לא רצו לאומרם", עכ"ל. ולפי זה יש לומר שוב כדברינו, שבאמת היה צריך גם לענין ימוטו לעשות פשרה, אך משום טירחא דציבורא לא עושים, אבל בשאר המקומות ששייך פשרה שפיר עושים כן, ומכאן שפשרה עדיפה תמיד על שורת הדין.

ולענין השאלה שפתחנו בהו: נראה שנידון הדברים יהיה תלוי במחלוקת הפנים מאירות והשערי תשובה: לפי הפנים מאירות הסובר שכאשר חל יום א' דר"ה בשבת, תוקע הראשון ביום השני, אם כן גם בנידון שאלתנו – אם התחיל הבעל תוקע להתפלל במנין השני, עוברת החזקה אליו. אולם לדעת השערי תשובה שאין המוחזק ביום א' תוקע ביום השני, גם בנידון דידן לא יקבל המוחזק בתקיעות במנין הראשון את הזכות לתקיעות במנין השני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

אונן בספירת העומר

אונן בספירת העומר ובגדרי פטור אונן בקיום המצוות "אונן" הוא מי שמת אחד משבעת הקרובים שחייב להתאבל עליהם [אב ואם, אח אחות, בן ובת ואשה]

קרא עוד

הפסק בדיבור בבדיקת חמץ

הפסק, היסח הדעת ושינה בבדיקת חמץ [א] אדם נרדם בטרם סיים לבדוק את החמץ בביתו, והתעורר למחרת בבוקר, וכעת ברצונו להמשיך ולסיים את הבדיקה –

קרא עוד

קטן שהגדיל

קטן שהגדיל לענין: אכילת מצה, קרבן פסח, ספירת העומר, תקיעת שופר, כזית בסוכה, הדלקת נר חנוכה, קריאת מגילה, מזוזה, ברכת שהחיינו, ברכת התורה, קבלת שבת

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.