חזרה מהבטחת פדיון הבן לכהן
ובדיני חזרה מהבטחה בשאר מצוות
א. בהלכות פדיון בכור (יו"ד סימן שה סע' ד) כתב הרמ"א: אמר לכהן לפדות את בנו אסור לחזור בו, מיהו אם חזר הוי חזרה". והוסיף לציין "ועיין לעיל סימן רס"ד". ופירשו הט"ז והש"ך שכוונתו לדבריו בהלכות מילה (שם סע' א) "ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק, ואם נתנו לאחד אסור לחזור בו, מיהו אם חזר בו הוי חזרה".
מקור דברי הרמ"א בהלכות מילה הוא מתשובות מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג, סימן תתקמט) בנדון חזרה מהבטחה למוהל שימול את בנו: "אבל אם עדיין לא קדמו והרי שניהם עומדים לפנינו, אז ודאי אותו שנדר לו תחילה הוא קודם, דלא גרע ממכירי כהונה ולויה, דלמי שרגילים לתת להם חשיב להו בפרק כל הגט (גיטין ל, א) גבי המלוה מעות לכהן וללוי כאילו אתי לידיהו. ואמרינן בפרק הזהב (בבא מציעא מט, א) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי, רשאי בן לוי לעשותו תרומה ומעשר על מקום אחר, ואפילו רבי יוחנן מודה בה כיון דמתנה מועטת היא, דאין לישראל בה אלא טובת הנאה סמכא דעתא דבן לוי ולא מצי למיהדר ביה. הכי נמי [אין לו] במילת בנו אלא טובת הנאה ולא מצי למיהדר ביה וליתנו לאחר".
אולם מסיים המהר"ם, שלמרות שאסור לו לחזור בו, אין בית דין יכולין לעכבו מלחזור, אבל הוא עובר משום "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב" (צפניה ג, יג), ומותר לקרותו "רשע".
תשובה זו של המהר"ם נרמזה בדברי המרדכי במסכת גיטין (רמז שסג) שכתב: "המלוה את הכהן ומוקי לה שם ל', ע"א) במכירי כהונה, אף על גב דלא אתי לידיה ולא הופרשו עדיין יכול לקנותם. וטעמא משום דכל מתנות כהונה חשיבא מתנה מועטת ואסור לחזור כדאמר בפרק הזהב, ומיהו אם בדיעבד חזר בו חזרה היא, וכן פסק מהר"ם בנתינת מצוה דמוהל ובעל ברית". הבית יוסף (יו"ד סימן רסד סע' א) הביא את דברי המרדכי, וכתב: "ואני מצאתי תשובת הר"מ עצמו וכתוב בה שנשאל על מי שנולד לו בן ונתנו ללוי למול", והעתיק שם את תשובת המהר"ם הנ"ל.
ויש להבין מדוע הוצרך הרמ"א להשמיענו דין זה גם בהלכות מילה וגם בהלכות פדיון הבן.
כמו כן יש לברר האם הלכה זו נאמרה גם במצוות אחרות, כגון הממנה סופר לכתוב לו ספר תורה או מזוזה, או שממנה שליח לתרום תרומה – האם יכול לחזור בו, ואם חזר, האם הוי חזרה. ואם אכן כך הוא הדין, מדוע הרמ"א הזכיר הלכה זו רק במצוות ברית מילה ופדיון הבן ולא במצוות אחרות.
החוזר מדיבורו "אימתי מקבל עליו מי שפרע ומתי נקרא מחוסר אמנה"
ב. בשלחן ערוך חושן משפט, בהלכות מקח וממכר (סימן רד) יש סימן שלם העוסק בדיני "אימתי מקבל החוזר בו מי שפרע ומתי נקרא מחוסר אמנה".
בסעיף הראשון נפסק: "מי שנתן דמים ולא משך המטלטלים, אע"פ שלא נקנו לו המטלטלים, כל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל, וחייב לקבל "מי שפרע". וקבלת "מי שפרע" מבוארת שם (סעיף ד) "כיצד מקבל מי שפרע, אוררין אותו בבית דין ואומרים, מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים סוף, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו". והוסיף הרמ"א: "יש אומרים שאומרים לו הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדיבורך, ויש אומרים שאומרים לו ברבים".
עוד נתבארו בשו"ע האופנים שאינם חמורים עד כדי כך שמקבל "מי שפרע", אלא נחשב רק "מחוסרי אמנה", כגון: "הנושא ונותן בדברים בלבד הרי זה ראוי לו לעמוד בדיבורו, אע"פ שלא לקח מהדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון, וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו" (סעיף ז). וכן: "וכן מי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה ולא נתן לו הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו, אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותה בדברים שהם נקנים בהם" (סעיף ח).
לכאורה ההלכה שנאמרה בדברי המהר"ם מרוטנבורג והמרדכי והובאה בדברי הרמ"א, שאסור לחזור בו מההבטחה למוהל למול את בנו או הבטחה לכהן שיפדה את בנו, היא אותה ההלכה המבוארת בחושן משפט שאם הבטיח מתנה מועטת הרי זה בכלל "מחוסר אמנה". ואם כן יש להבין מה התחדש בשלחן ערוך יורה דעה בהלכות ברית מילה ופדיון הבן, והרי מקרים אלו כבר נכללו בדיני "מחוסר אמנה" בשלחן ערוך חושן משפט.
חזרה בברית מילה – אין בה משום ממון, חזרה בפדיון הבן יש בה דין ממון
ג. בשו"ת שבט מיהודה (חלק יו"ד סימן נ) נשאל "בנוגע למי שאמר, כי את הכסף לפדיון בנו יתן לכהן פלוני, אם יכול לחזור בו וליתן לכהן אחר. והשיב: "גם בלי דין נדר, אסור לחזור כשאמר לחברו שיתן לו מתנה מועטת, מפני שסמכה דעתו על זה, כפי שנפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' רד סע' ח). ואם הכהן הזה שאמר מקודם לתת לו כסף הפדיון הוא עני, אפשר שיש בזה גם משום נדר, כמו מתנה לעני". ובהמשך דבריו הוסיף: "והנה מצינו ביורה דעה (סי' רסד סע' א) ברמ"א, כי גם בענין שאין בו משום ממון, כגון שאמר לתת למוהל פלוני למול את בנו אסור לחזור בו, אלא שם הדין שאם חזר הוי חזרה, והכא [בנדון פדיון הבן] שיש בזה דין ממון פשוט שאסור לחזור בו, ולדברי רב פפא אליבא דרבי יוחנן בבבא מציעא שם לא מהני חזרה". ולמדנו מדבריו סברה לחלק בין דין חזרה בברית מילה שאין בה משום ממון, לבין דין חזרה בפדיון הבן שיש בזה דין ממון.
ולפי סברה זו נוכל לבאר מדוע לא הסתפק הרמ"א במה שכתב בהלכות פדיון הבן שאין לחזור בו, אלא כתב דין זה גם בהלכות מילה, כדי שלא נאמר שרק בדבר שיש בו ענין ממוני כפדיון הבן, יש משום מחוסרי אמנה ושארית ישראל לא יעשו עולה. אבל בהלכות מילה לא היינו יודעים שיש בחזרה משום מחוסרי אמנה, מכיון שבמילה יש רק מצוה ללא כל ענין ממוני בעצם המצוה, והיינו יכולים לחשוב שיוכל לחזור בו כשנתן המילה, ולכן חזר וכתב הרמ"א שגם בברית מילה אסור לחזור בו.
אכן, עצם דברי השבט מיהודה שבפדיון הבן שיש בו דין ממון לא מועילה חזרה, נפלאו ממני, וכי נעלמו ממנו דברי הרמ"א שפסק במפורש לא כן, אלא "אם חזר הוי חזרה". והפלא הגדול, שבכל דבריו לא זכר מדברי הרמ"א בהלכות פדיון בכור, וצ"ע.
- • •
הבטחה בעניינים גשמיים לעומת הבטחה בעניינים רוחניים של מצוות
ד. ונראה בהקדם דברי הכלי חמדה (פרשת נח אות ד) בביאור דברי המשנה בבבא מציעא והשו"ע בדיני "מי שפרע" ו"מחוסר אמנה" – מדוע תלו את הקללה דווקא בדור המבול ודור הפלגה, ובביאור ההבדל בין חזרה מאמירת דברים ונתינת מעות [ללא קנין], שדינה קבלת קללת "מי שפרע", לבין חזרה מאמירת דברים בלבד שאין בזה אלא דין "מחוסר אמנה".
הכלי חמדה ביאר את חטאם של דור המבול ודור ההפלגה: "דהנה בתחילת ברוא השי"ת עולמו ברא את האדם מורכב מחומר ומנפש, והנה החומר והנפש הם כוחות מנוגדים זה לזה. החומר שבאדם, משום היותו מן האדמה לכן מתאווה לכל החומריות והגשמיות. אמנם הנפש, בהיותה חלק אלוקי ממעל, תתאווה רק לטוב ולשאוף למרומים ממקום אשר שם נחצבה. ויש גם שהנפש שהיא בעצם חלק אלוקית תתאווה לחקור במופלא ממנה, ותרצה להתבונן במה שלא הורשתה, ועל ידי זה יכולה לבוא לידי קיצוץ בנטיעות.
ולכן מיד כשברא השי"ת את האדם מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ועל ידי זה "ויהי האדם לנפש חיה", לרוח ממללא, צוה לו הקב"ה שבע מצות שהם שמירה לגוף ונפש. והיינו עבודה זרה וברכת השם, שהם מצד הנפש שתתאוה לחקור במהות המציאות ותוכל לבוא לידי כפירה ולידי ברכת השם חלילה. ושאר החמשה מצוות המה מצד שמירת הגוף, גזל ואבר מן החי ודינים וגילוי עריות ושפיכות דמים.
והנה דור המבול חטאם מצד הגוף כגון גזל ועריות ושפיכות דמים, אמנם דור הפלגה מפורש בתורה הקדושה (בראשית יא, ו-ז) וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וגו', הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם. נראה מבואר דרצו לחטוא בכח הנפש דהוא רוח ממלא דהיינו כח הדיבור דהוא כח אלוקי ורצו בכח אחדותם בדיבור בכח האלקי שיש בהם לקצץ בנטיעות ח"ו. והיינו שחטא דור ההפלגה הוא מצד הנפש".
על פי האמור ביאר הכלי חמדה, מדוע צריך בקנין מעשה של נתינת מעות או משיכה, ואין די בדיבור בלבד לעשיית חלות קנין. כי הדיבור הוא רוחני חלק אלוקי, מכל מקום האדם הקונה הוא בעל גוף גשמי, ולכן לבעל גוף צריך מעשה קנין גופני. ומטעם זה מובן ההבדל בין קנייני הדיוט שצריך מעשה, לבין קנין הקדש שבו "אמירה לגבוה כמסירה להדיוט", משום ש"לגבוה" שהוא ענין רוחני די בדיבור שזהו חלק רוחני ואמירה בלבד קונה ואין צורך במעשה.
ולכן באמירה ללא מעשה קנין נחשב "מחוסר אמנה", משום שאם היה נשאר באמונה שלימה כמו שהיו ישראל במתן תורה, גם באמירת דברים הוי קנין, ומי שחוזר בו ואינו רוצה לקיים דבריו הרי הוא "מחוסר אמנה". אבל כשיש מלבד אמירת הדברים גם מעשה קנין ומתן מעות, דהיינו גם קנין הדיבור [נפש] וקנין הגופני [חומר] ובכל זאת לא רצה לקיימם, הרי שחטאו בכוח הדיבור שהוא כח הנפש ובקנין מעות שהוא קנין גופני, ולכן מקבל "מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה", דהיינו מי שפרע מדור המבול שחטאו בכוח הגוף – ומדור הפלגה שחטאו בכוח הנפש, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו.
חזרה מהבטחה בפדיון הבן – שיש במצוה "פדיון נפש"
ה. על פי דברי הכלי חמדה נראה לומר שיש הבדל בין האיסור לחזור בו הבטחה בדברים האמורה בשלחן ערוך חושן משפט – שהיא בדיבור בעניינים גשמיים, לבין ההבטחה האמורה בשלחן ערוך יורה דעה בהלכות מילה ופדיון בכור – שהם דיבורים בעניינים רוחניים של מצוות שנצטווינו עליהם.
ועל כן יתכן כי הבטחה למוהל שיערוך את ברית המילה, כיון שהיא ענין רוחני של מצוה – לא כלולה בעניינים המבוארים בשלחן ערוך חושן משפט, ואולי לא יוכל לחזור בו אם הבטיח, כי רק בענייני ממון נאמר דין "חזרה" ו"מי שפרע". ולכן הוצרך הרמ"א לחדש בהלכות מילה שגם במצוות, דומה לדיני חושן משפט, דיני חזרה מהבטחה הם באותו גדר של חזרה ממתנה מועטת, ואם חזר בו, מועילה חזרתו אלא שעובר "על מי שפרע".
אמנם, מה שנפסק בהלכות מילה עדיין לא מחייב שבפדיון הבן יוכל לחזור בו, שכן אין בזה רק רק מעשה מצוה גרידא אלא גם ענין רוחני של פדיון נפש, כפי שכתב הספורנו על הפסוק (שמות יג, ב) "קדש לי כל בכור", וזה לשונו: "שיתחייבו כולם בפדיון כשאר כל הקדש למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון היו אסורים לעשות כל מלאכת חול, כעין לא תעבוד בבכור שורך, ופדיון נפשם הוא הערך המפורש לבן חודש בפרשת ערכין בהיות אז זמן פדיונו כאמרו ופדויו מבן חודש תפדה".
נמצא שפדיון בכור "פדיון נפש" הוא, וזהו ענין רוחני ונפשי כענייני הקדש. ואם כן היה מקום לומר שצריך להחמיר בפדיון בכור יותר ממצות מילה, כי בפדיון בכור יש פדיון נפש, ונחשב כענייני הקדש שנאמר בהם דין "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט". ולכן הוצרך הרמ"א לשוב ולכתוב בהלכות פדיון בכור, שדין חזרה מנתינת פדיון בכור כדין החזרה בכל מקום.
ומכאן שדין החזרה מהמצוה "הרגילה" לומדים מהלכות מילה, ואילו בפדיון הבן יש צורך בחידוש מיוחד שגם באופן זה תועיל החזרה. וברור כי דין מצוות אלו כפדיון הבן, ואלמלא חידושו של הרמ"א, לא היו הלכות אלו נלמדות מהדינים המפורשים בשלחן ערוך חושן משפט – שם נפסקו דיני ממון בלבד.
- • •
חזרה בו ממצוה שאינה מוטלת עליו
ו. בשו"ת מהר"ש (חלק ז סימן קפג) דן רבי שמואל ענגיל מראדמישלא, בעיר שנהגו בה "שכל סידור קידושין שהרב אב"ד לא רצה לסדר, היו הדיינים מסדרים את הקידושין ומזה היה להם הכנסה שהמחותנים נתנו להם איזה סכום כנהוג, ועתה יש להרב איזה תרעומת על הדיינים על לא חמס בכפם בדבר איזה פסק דין תורה שהוציאו, ועל כן יוצא נגדם ואינו מניח להם להיות מסדרי קידושין, ושולח במקומם איש אחד שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין, והדיינים צועקים שמקפח פרנסתם, כי מעולם החזיקו בזכות זו".
בתשובתו הביא מהר"ש ענגיל את דברי החתם סופר (חלק יור"ד סימן רל; חו"מ סימן כב) שהעובדה שמקבלים את הרב ממקום אחר, דינו כמו ששוכרים פועל ושכרו נקנה כשכר פעולת פועל אף בדיבור. אולם בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"א סי' נב) הקשה על זה, שהרי שכר הגיטין והקידושין הם דבר שלא בא לעולם שלא חלים בהם קניינים, ואיך יהיה נקנה לרב.
בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה א חלק ב סימן לג) תירץ את הקושיא, על פי מה שכתב בשו"ת הרשב"א (ח"ג סימן עב; הובא בב"י חו"מ סימן ס) שבשכירות קונה אף דבר שלא בא לעולם "ומהתימה על הרב הגאון מצאנז שלא נזכר בזה, ובפרט שכבר כתב הש"ך שמצד המנהג אנו מוחים באחד שבא להשיג גבול הראשון, ואם כן הדבר ברור שיכול לעכב כיון שכבר קיבלוהו לרב".
[בשו"ת מהר"ם שיק (חלק יו"ד סימן שו) דן במקרה שאדם הבטיח לכהן שאם ישא אשה ויזכה ה' אותו בבן בכור יתן לו את חמש הסלעים, האם יש תוקף להבטחה ואינו רשאי לחזור בו. ופסק כי דברי השו"ע בהלכות מילה [לעיל אות א] שאסור לחזור בו ואם חזר הוי חזרה, נובעים מכך שהקנין אינו חל על דבר שאין בו ממש והוא רק טובת הנאה. ומכל מקום כתב המהר"ם שיק, שאולי גם בנידון זה טוב שלא יחזור בו משום "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב". ומתבאר בדבריו חידוש, שגם כאשר עדיין לא נולד הילד, וכל ההבטחה היא בדבר שלא בא לעולם, מכל מקום לדינא טוב שלא יחזור בו משום "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב" – והיינו שלא כדעת הדברי חיים].
להלכה, בשו"ת מהר"ש כתב: "יפה כתב בשו"ת תועפת ראם והצדיק את שיטת הדברי חיים, משום דהא החתן והכלה עצמם לא התחייבו מעולם". כלומר, מאחר והחתן והכלה לא נתחייבו, לכן למחותנים אין כל זכות להבטיח, וממילא בוודאי שגם יכולים לחזור בהם.
ז. ממוצא דברי התועפות ראם חשבתי לחלק בין חזרה מהבטחה במצות ברית מילה לחזרה מהבטחה במצות פדיון הבן, היות ובפדיון הבן החיוב מוטל על האב לפדות את בנו, לעומת ברית מילה שהחיוב הוא על הבן אלא שהאב חייב לעשות עבור הבן, או שבית דין מקיימים עבורו את המצוה.
ולפי זה נראה לבאר מדוע חזר הרמ"א בהלכות פדיון הבן על דינו של הרוצה לחזור בו מהבטחה לכהן, שכן היה מקום לומר שדווקא בברית מילה שאין לאב חיוב במצוה, כי החיוב מוטל על הבן – יכול לחזור בו, בגלל שאין לו את הזכות להבטיח [כשם שמחותנים יכולים לחזור מהבטחה לרב מסדר קידושין], אבל בפדיון הבן שהמצוה מוטלת על האב, לא יוכל לחזור בו מההבטחה – ולכן הוצרך הרמ"א לחדש שעם כל זאת רשאי לחזור בו מההבטחה גם במצוה כפדיון הבן, כי הרי המצוה שייכת לו.
ומעתה מתורצת השאלה, שאם אכן הדין הוא שאינו יכול לחזור בו מהבטחה בכל המצוות, מדוע הרמ"א הזכיר זאת רק במצוות ברית מילה ופדיון הבן ולא במצוות אחרות. שכן ממצוות מילה ופדיון הבן אפשר ללמוד בנין אב לכל המצוות, שכן בין אם המצוה אינה מוטלת עליו, לא יכול לחזור בו – כמו בברית מילה שהחיוב אינו מוטל על האב ואעפ"כ אינו יכול לחזור בו, ובין אם המצוה מוטלת עליו אינו יכול חזור בו – כמו בפדיון הבן שהמצוה מוטלת על האב לפדות את בנו, ולכן אינו יכול לחזור בו. ושוב אין כל צורך לכתוב דיני חזרה מהבטחה בשאר המצוות, שהרי נכללו בדיני חזרה בברית מילה ופדיון הבן.