פתיחה
בעקבות התפתחותם של שירותי הרפואה וההצלה, והסכמתם של אלפי מתנדבים במאות מקומות בכל רחבי העולם לצאת להגיש עזרה בכל עת שיתבקשו, דנו הפוסקים האם מותר לרופא, לנהג אמבולס או למתנדבי הצלה היוצאים בשבת למשימה של פיקוח נפש, לשוב לביתם עם סיום הטיפול הרפואי, כאשר יש בכך איסור דאורייתא [נסיעה ברכב, הוצאה ברשות הרבים האסורה מהתורה או יציאה מתחום שבת שנאסר מהתורה] או איסור דרבנן [טלטול מוקצה, איסור תחומין מדרבנן ועוד].
יש לשים לב להבדל בין נהג אמבולנס או רכב הצלה, לבין רופא ומתנדבי הצלה:
- נהג אמבולנס או רכב הצלה – בדרך כלל עושה מלאכות האסורות מהתורה בנסיעה ברכב, בהפעלת המנוע והדלקת נורות ותאורה. מאידך, חזרתו למקומו חיונית, במקום שרכב ההצלה או הציוד הרפואי נדרש בכל רגע לפיקוח נפש עתידי העלול להתרחש באותה שבת.
בענין זה הרחבנו את היריעה בספרנו רץ כצבי – רפואה ופיקוח נפש (סימן ב) והבאנו את דברי החזון איש (הלכות אבלות סימן רח אות ז) בהגדרת פיקוח נפש "לפנינו" שאין פירושו פיקוח נפש הנמצא בפנינו במציאות באופן פיזי, אלא הגדרתה "סכנה מצויה" – דהיינו מצב סיכון העלול לנבוע מהשתלשלות צפויה של נסיבות סיכון, הקיימות כבר עכשיו. לאור מסקנת הדברים שם, כאשר לפי הנסיבות בשטח יש הסתברות שהאמבולנס, רכב ההצלה או הציוד הרפואי, נדרשים במקומם, מותר להם לעבור על איסור מהתורה כדי להחזירם למקומם, שהרי פיקוח נפש דוחה שבת.
רופא או מתנדבי הצלה –
בדרך כלל לא עוברים על איסור דאורייתא בחזרתם למקומם [אלא אם כן המרחק למעלה מאיסור תחומין דאורייתא]. מאידך, ברוב המקרים, כאשר במקומם נמצאים רופא או מתנדבים אחרים וחזרתם לא נצרכת לעצם הגשת ההצלה במקרה חירום – ויש לדון האם מותר לעבור על איסורים בחזרתם למקומם בשבת, מחמת החשש שאם לא נאפשר את חזרתם לביתם, לא ירצו בפעם הבאה לצאת להציל נפשות.
היוצאים להציל – אימתי חוזרים למקומם
א. במשנה בעירובין (פ"ד מ"ג) נאמר: "מי שיצא ברשות [רש"י: כגון לעדות החודש או להציל מן הגייס ומן הנהר או מיילדת הבאה ליילד], ואמרו לו כבר נעשה מעשה [כבר קידשו בית דין את החודש, או שכבר ניצלו האנשים מן הסכנה, או שהאשה כבר ילדה, וממילא אין צורך להמשיך בדרכו, והרי הוא נמצא עכשיו מחוץ לתחומו. אזי למרות שמעיקר הדין יש לו רק ארבע אמות (כמבואר שם מא, ב) ואסור לו לחזור למקומו, תיקן רבן גמליאל כי] יש לו אלפים אמה לכל רוח". עוד נאמר בהמשך דברי המשנה שם: "כל היוצאים להציל חוזרים למקומם".
בסוגיית הגמרא (מה, א) הקשו סתירה במשנה, מהרישא – שבה נאמר שההיתר לחזור למקומו הוגבל לאלפיים אמה, לסיפא – שבה נאמר שהיוצאים להציל רשאים לחזור למקומם, ללא כל הגבלה. ועוד הקשו מדברי המשנה (ראש השנה פ"ב מ"ה) "התקין רבן גמליאל [לעדים שהגיעו לירושלים להעיד על קידוש החודש] שיהו מהלכים אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד, אלא אף החכמה הבאה לילד, והבא להציל מן הדלקה ומן הגייס ומן הנהר ומן המפולת, הרי אלו כאנשי העיר, ויש להם אלפים אמה לכל רוח" – וזה סותר את הסיפא של המשנה, כי היוצאים להציל רשאים לחזור למקומם, ללא כל הגבלה.
על קושיות אלו תירץ רב יהודה אמר רב, שכוונת הסיפא "חוזרים למקומם" – "בכל זיין". כלומר, גם היוצאים להציל הוגבלו בחזרתם למקומם לאלפים אמה ותו לא, אלא שנאמר בסיפא היתר מיוחד לחזור למקומם עם כלי הזיין שלהם [ואע"פ שעוברים על איסור תורה של הוצאה]. ורב נחמן בר יצחק תירץ, כי ההיתר לחזור למקומם אכן הוגבל לאלפיים אמה, ומה שנכתב בסיפא שמותר לחזור למקומם ללא הגבלה [ולעבור על איסור תחומין מהתורה], מדובר "שניצחו אומות העולם את ישראל", ויש לחשוש שמא ישובו וילחמו בהם, ועל כן התירו להם לשוב למקומם, אפילו אם רחוקים ממנה יותר מאלפים אמה.
דינם של היוצאים להציל, הרשאים לחזור למקומם בשבת, נפסק להלכה בדברי הרמב"ם (הלכות שבת פכ"ז הי"ז) שכתב: "כל היוצאים להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו. ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו, הרי אלו חוזרים בשבת למקומם ובכלי זיינם".
בטעם הלכה זו כתבו תוספות (עירובין מד, ב ד"ה כל) שהוא משום "דהתירו סופן משום תחילתן". כלומר, היוצא להציל רשאי לחזור למקומו בשבת, בכדי שלא ייווצר מצב שבפעם הבאה שיהיה צורך בהצלה הוא לא ירצה לצאת בגלל שלא יוכל לחזור למקומו. והיינו התירו "סופן" – לחזור לביתם, משום "תחילתן" – שאם לא נתיר להם לחזור למקומם, בפעם הבאה לא יבואו להציל ביודעם שלא יוכלו לחזור לביתם.
כיוצא בזה כתב הרמב"ם (הלכות שבת פ"ב הכ"ג) בנדון "נכרים שצרו על עיירות ישראל בעיר הסמוכה לספר על עסקי תבן וקש", או "בכל מקום שבאו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם", כי היוצאים לעזרתם "בכלי זיין ומחללים עליהם את השבת", לאחר שהצילו את אחיהם "מותר להם לחזור בכלי זיין שלהם למקומם בשבת כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא". ופשטות כוונת דבריו, שאם לא נתיר להם לחזור עכשיו לביתם, "יכשלו" לעתיד לבוא, דהיינו לא יצאו להציל בפעם הבאה.
ומעתה יש לברר, האם היוצאים להציל, רשאים לעבור גם על איסור תורה בחזרתם למקומם, או רק על איסור דרבנן.
התירו סופן משום תחילתן – רק באיסור דרבנן
ב. המושג "התירו סופן משום תחילתן" שהוזכר בדברי תוספות, מקורו בסוגיית הגמרא במסכת ביצה (יא, ב) "שלשה דברים התירו סופן משום תחילתן, ואלו הן: עור לפני הדורסן, ותריסי חנויות, וחזרת רטיה במקדש". בשלושה מקומות התירו חכמים לעשות דבר שאין בו צורך יום טוב, משום שבתחילת הענין יש צורך יום טוב, ואם לא תתיר לו את סופו, ימנעו מלעשות את תחילתו. עור לפני הדורסן – התירו לשטוח עור של בהמה שנשחטה במקום דריסת הרגלים, שאם לא נתיר לו לשטוח, ימנע מלשחוט הבהמה לצורך שמחת יום טוב מחמת החשש להפסד העור. תריסי חנויות – יש בהסרתם צורך יום טוב בשביל להוציא מן החנות תבלין ומיני מאכל לרבים. והתירו להחזיר לאחר מכן התריסים למקומם, אף שכבר אין בזה צורך יום טוב, משום שאם לא נתיר להחזירם ימנע בתחילה מלהסירם. חזרת רטיה [תחבושת] במקדש – חכמים אסרו להניח רטיה על גבי המכה בשבת, שמא יחליק את הגומות שברטיה ויעבור על איסור ממחק. ובמקדש כאשר יש לכהן רטיה על ידו, עליו להסירה קודם העבודה כדי שלא תחצוץ בין ידו לעבודתו. והתירו לו להחזיר הרטיה לאחר העבודה בשבת, שאם לא כן ימנע בתחילה מלהסירה.
המכנה המשותף לכל שלושת המקומות המפורשים בגמרא שהתירו "סופן משום תחילתן", הוא שמדובר במלאכות שאיסורן מדרבנן. ואכן, בהלכות יום טוב, כתב הב"ח (או"ח סי' תצז ס"ק יא) "שלושה דברים שהתירו סופן משום תחילתן אינן אלא באיסורא דרבנן". וכן מפורש בדברי המגן אברהם (שם ס"ק יח) "דלא שרי סופן משום תחלתן אלא במלאכה דרבנן". לשיטת הב"ח והמגן אברהם לכאורה, גם היתר חילול שבת בחזרת הבאים להציל למקומם "סופן משום תחילתן" נאמר באיסור דרבנן בלבד ולא באיסור דאורייתא.
על פי שיטתם, כתב הגרצ"פ פרנק, רבה של ירושלים בשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סימן י) בנדון חזרת רופא "שדירתו בפרדס חנה ובשבת קדש נקרא בדחיפות לחולה בחדרה ונסע לשם במכונית שלו ואח"כ חזר עמה לביתו בפרדס חנה", כי "עצם החזרה לביתו יש בזה משום הבערה דאורייתא, ולדעתי אין להתיר בזה משום התירו סופו משום תחילתו [מטעם כדי שלא להכשיל לעתיד לבוא שלא ירצה לבוא להצלת החולה] – דבמג"א (סימן תצז ס"ק יח) כתב דלא התירו סופם משום תחילתם אלא במלאכה דרבנן אבל לא באיסור דאורייתא. ואף שלענין היוצאים להציל מן הגויים אמרו בעירובין, שכל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם למקומם. כבר כתב בשיטה מקובצת (ביצה יא, ב ד"ה הקשה הרשב"א) דהתם לא משום התירו סופן משום תחילתן הוא, אלא משום סכנה הן שחוזרים ונושאים כלי זיינן אפילו בשבת".
וכן נקט להלכה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן טו, קונטרס משיבת נפש פ"ז אות יב) "לכאורה יש להתיר החזרה של הרופא לביתו מטעם דאם לא כן נמצא אתה מכשילו לעתיד לבוא, שלא ירצה לנסוע לביקור, וכדאיתא בדומה לזה בעירובין (מד, ב) במתניתין דכל היוצאים להציל חוזרים למקומם, ובגמרא שם (מה, א) ונפסק כן להלכה ברמב"ם (שבת פ"ב הכ"ג) ובשו"ע (או"ח סי' שכט סעי' ט) דכל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא. אבל זה אינו, דמשום טעמא דשלא להכשילן לעתיד לבוא לא התירו כי אם איסורים מדרבנן כטלטול הכלי זיין והליכה חוץ לתחום אבל לא איסור דאורייתא, כדמתבאר מדברי הרמב"ם ושו"ע שם".
התירו סופן משום תחילתן – גם באיסור דאורייתא
ג. במשנה במסכת ראש השנה (פ"א מ"ד) מבואר כי מותר לעדים שראו את חידוש הלבנה לבוא בשבת להעיד בבית הדין בירושלים, אפילו כשבהליכתם יעברו על איסור תחומין מהתורה. דין זה נלמד בסוגיא (שם כא, ב) מהפסוק (ויקרא כג, ד) "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" – הזהיר הכתוב לקרוא את מועדי ה', דהיינו להכירז עליהם בבית דין, במועדם. ולכן הותר לחלל שבת לצורך קיום דין זה.
בהמשך המשנה מובא: "מעשה שעברו [בשבת] יותר מארבעים זוג [זוגות של עדים בדרכם לירושלים להעיד על חידוש הלבנה], ועיכבם רבי עקיבא בלוד [כיון שידע שאין צורך בעדותם בבית הדין, משום שכבר העידו שני עדים אחרים על ראיית הלבנה]. שלח לו רבן גמליאל, אם מעכב אתה את הרבים [מחמת שאין בהם צורך], נמצאת מכשילם [את העדים מלבוא להעיד] לעתיד לבוא".
והקשה בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן רג), הרי לדעת רבי עקיבא (סוטה כז, ב) שאיסור תחומין מהתורה, ברור מדוע עיכבם ולא נתן להם לצאת מחוץ לתחום מאחר ואינם נצרכים לעדות על קידוש החוש, ואם כן מדוע בא אליו רבן גמליאל בטענה "נמצאת מכשילן לעתיד לבא". וכתב לבאר את דברי רבן גמליאל: "כשם שגוף עדות החודש דוחה שבת כקרבנות, דמוֹעֲדָם כתיב כמבואר בש"ס, הכי נמי חששא דמכשילן לעתיד לבוא דוחה שבת. קל וחומר מההולכים להציל לפיקוח נפש שהוא רק דחויה בשבת, כמו שכתב הרמב"ם ריש פ"ב משבת, אפילו הכי התירו לחזור למקומן סופן משום תחילתן, כל שכן דיחוי דקרבנות דהותרו בשבת, כדאיתא פרק טרף בקלפי (יומא מו, ב), קל וחומר דמשום מכשילן לעתיד לבוא דחינן שבת. והשתא כיון דשבת כחול לגבי הני מ' זוגות ורבי עקיבא מעכבם, הרי מעכב רבים מלעשות מצוה". כלומר, לשיטת הרמב"ם שהשבת 'דחויה' אצל פיקוח נפש, ואף על פי כן התירו להולכים להציל בפיקוח נפש לחזור למקומם "סופן משום תחילתן", כל שכן שבעדות החודש שנלמד מהפסוק היתר לחלל שבת בכדי לקדש את החודש בזמן, יהיה מותר לחזור למקומם "סופן משום תחילתן". וזו היתה טענת רבן גמליאל לרבי עקיבא, שלמרות שלדעתו איסור תחומין מהתורה, אולם "סופן משום תחילתן" מתיר גם איסור דאורייתא – ובשל כך רבי עקיבא "מעכב רבים מלעשות מצוה".
הנה כי כן, בדברי החתם סופר מפורש, כי ההולכים להציל בפיקוח נפש, רשאים בחזרתם למקומם "תחילתן משום סופן" לעבור גם על איסור דאורייתא.
פיקוח נפש בשבת – 'הותרה' או 'דחויה'
ד. בסוגיית הגמרא במסכת יומא (ו, ב) נחלקו רב נחמן ורב ששת אם טומאת המת 'הותרה' או 'דחויה' בציבור [רש"י: "אע"פ שהקרבן ציבור דוחה אותה בקושי הותרה ולא היתר גמור, וכל מה דמצינו להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה"] – ונפקא מינה אם צריך למצוא כהן טהור מבית אב אחר. מחלוקת זו היא גם בדיני פיקוח נפש בשבת, האם שבת 'דחויה' אצל פקוח נפש, ולכן יש להשתדל לעשות את הדברים בדרך של היתר, הגם שהדבר כרוך במאמץ, כדי להימנע מעשיית מלאכה אסורה. או שבת 'הותרה' אצל פקוח נפש, ולכן אין כל צורך להתאמץ כדי לצמצם בעשיית המלאכות האסורות.
והנה כבר הזכרנו לעיל את דברי הרמב"ם (שבת פ"ב ה"א) "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות", וכתב הכסף משנה שם: "איפליגו תנאי טומאה אם 'דחויה' היא בציבור או 'הותרה', ומשמע בגמרא דהלכה כמאן דאמר 'דחויה' היא, וכן פסק רבינו [הרמב"ם] בהלכות ביאת המקדש (פ"ד הט"ו). ומשמע דכי היכי דאיפליגו בטומאה הכי נמי איפליגו בשבת לגבי חולה אם היא דחויה או הותרה, וקיימא לן כמאן דאמר דחויה. וכן כתבו הרשב"א והר"ן, שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה". מנגד, בשו"ת הרמ"א (סימן עו) נקט להלכה כי שבת 'הותרה' אצל פיקוח נפש.
על פי מחלוקת זו כתב רבי שלמה קלוגר בשו"ת ובחרת בחיים (סימן צט) להשיב על מעשה "באחד אשר היה לו חולה שיש בו סכנה בתוך ביתו, שהיה מוכרח לדרוש ברופאים הרחוקים בעיר יותר מי"ב מיל [דהיינו יציאה מתחום שבת שאיסורו מהתורה], ושלח ישראל אחר עמהם, ובא השליח לשאול האם מותר לו לחזור לביתו בשבת קודש, ויש חשש בדבר שאם לא נתי לו לחזור לביתו לא יאבה גם להלוך". וכתב הגרש"ק: "איסור דרבנן, כיון דהותרו בתחילתן והיה היתר ממש, דהם אמרו והם אמרו, לכן שייך לומר התירו סופן משום תחילתן. אבל באיסור תורה, כיון דאינו היתר רק דחויה, אם כן המצוה גופה רק דחויה, ואם אפשר לעשות בהיתרא, חייב לעשות כן, ואם כן סופן שאינו מצוה לא נדחה בזה". ומתבאר בדבריו, כי לשיטת הסוברים שפיקוח נפש 'דחויה' בשבת, התירו רק מלאכות מדרבנן "תחילתן משום סופן" כי "הם [רבנן] אמרו [לאסור] והם [רבנן] אמרו [להתיר]", אך לא מלאכות שנאסרו מהתורה.
וכתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן לט) "ולפי זה יש מקום לדון, דלהשיטות דסבירא להו שפיקוח נפש 'הותרה' בשבת, יהא מקום להתיר גם איסור דאורייתא". אך העיר על כך: "אולם המנחת חנוך (מצוה כד) הסביר דחז"ל אינם יכולים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ואם כן אין הדבר תלוי אי 'דחויה' או 'הותרה', ואליבא דכולי עלמא לא התירו חז"ל מפני החששא דנמצא אתה מכשילן לעתיד לבוא כי אם איסור דרבנן, אבל לא איסור תורה".
התירו סופן משום תחילתן – האגרות משה
ה. בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' פ) נשאל על ידי "חבורה להצלת נפשות", שיצאו בשבת ברכבם להציל אדם שהפסיק לנשום – האם מותר להם לשוב לביתם בשבת ברכב, שאם לא כן "יש לחוש שבני ביתו לא יניחוהו בפעם אחרת, וגם שהוא עצמו יתרשל". רבי משה מציין: "וזה פשוט שבמקום ריבוי האוכלוסים שמצוי שאפשר ליארע לעוד אינשי שיש צורך גם למיכל [חמצן] כי לא הכינו עוד מיכל, שיש צורך גדול להביא המיכל בחזרה ברכב [מותר לחזור עם הרכב שבו המיכל החמצן בשבת]. אבל הנדון הוא, כשיש עוד מיכל במקום שנמצאים חברי אגודת הצלה זו, וגם יש עוד חברים מאגודת הצלה זו, שהוא רק לענין איש זה אם רשאי לחזור בנסיעה ברכב בכלל.
בתשובתו הביא האגרות משה את דברי תוספות בעירובין המובא לעיל [אות א], והרשב"א בביצה (יא, ב) "שמותר לחזור אף רק משום חשש התרשלות, דזהו ענין התירו סופן משום תחילתן", וכתב כי לשיטתם הותרו גם מלאכות האסורות מהתורה. וזאת משום שהתוספות והרשב"א הבינו כי דברי הסיפא במשנה בעירובין "כל היוצאים להציל חוזרים למקומן" נאמרו גם כאשר חכמה באה ליילד, וגם לה התירו לחזור למקומה אפילו כשאין חשש סכנה שתישאר שם. ובעל כרחך, הטעם הוא כי היתר "סופן משום תחילתן" נאמר גם באיסורים מהתורה, כגון טלטול ברשות הרבים וחזרה מחוץ לתחום י"ב מיל.
בהמשך דבריו חידש האגרות משה על פי הבנה זו בסוגיא במסכת עירובין, כי היתר זה נאמר רק בהצלה שידוע מראש שאינה נמשכת זמן רב אך לא כשידוע מראש שההצלה לא נמשכת זמן רב: "דבאלו הצלות שלא ידוע כמה זמן שייך שימשך, כגון חכמה הבאה לילד, שלא ידוע כמה זמן הוא דלפעמים נמשך משעה שהתחילו חבלי לידה גם יותר ממעת לעת, והחכמה יודעת זה הרי באה מתחלה אף לישב שם יותר מיום השבת. וכן הבא להציל מן הגייס ומן הנהר, נמי לא שייך שידעו כמה זמן ימשך זה. אלו, כיון שידעו מזה ומ"מ באו כחיוב התורה להצלת נפשות ולא נתרשלו, לא שייך לחוש לשמא יתרשלו, כשיעזור להם השי"ת ונגמרה מלאכת ההצלה בזמן קצר אם יהיו נאסרים לחזור למקומם. אבל אם הוא הצלה כזו שידוע היה שהוא רק לזמן קצר, כגון רופא שבא לראות את החולה ולעשות סמי רפואה, שידוע שכל צורך ביאתו להפקוח נפש הוא זמן קצר, וכדומה הרבה אופני הצלות שידוע שהוא רק זמן קצר. אם נאסור לחזור למקומו יש לחוש להתרשלות, שבזה התירו סופן משום תחילתן". ומבואר בדבריו כי היתר "סופן משום תחילתם" במלאכות מדאורייתא, נאמר רק בהצלה שידוע מראש שאינה נמשכת זמן רב – כגון רופא ואנשי הצלה הנקראים להעניק טיפול רפואי שאינו נמשך זמן רב. אבל כאשר מדובר בהצלה שאין לדעת כמה זמן תימשך, כגון חכמה הבאה ליילד ואן היוצאים להציל מן הגיס ומהמפולת, לא התירו להם לחזור למקומן אלא אלפים אמה בלבד [ולא איסור מהתורה], היות ויצאו להציל על דעת שיתכן ולא ישובו למקומם בשבת] ולכן אין לחשוש שיתרשל לעתיד לבוא, אף אם נגמרה ההצלה מוקדם יותר. אך כשידוע מראש שההצלה לא נמשכת זמן רב, אם לא נתיר לו לחזור ונחייבו להישאר במקומו לאחר סיום ההצלה, יש להתיר גם מלאכות שאסורות מהתורה "סופן משום תחילתן" – מחשש שאם לא נתיר לו לחזור למקומו יתרשל בעתיד שלא ירצה לצאת להציל.
התירו סופן משום תחילתן – מנחת שלמה
ו. רבי שלמה זלמן אויערבך (מנחת שלמה ח"א סימן ח) דן בהרחבה האם "רופא שנקרא לחולה מסוכן, מותר לחזור לביתו על ידי חילול שבת", ומסקנתו להלכה, שהיתר "סופן משום תחילתן" נאמר במלאכות מדרבנן בלבד ולא במלאכות שאיסורן מהתורה: "פשוט הדבר שלא התירו מלאכה דאורייתא אלא לענין [חזרת הבאים להציל למקומם עם] כלי זיין, אבל ברופא שנקרא בשבת לחולה, וכן חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הדליקה, אף על גב שיש להם אלפים אמה לכל רוח, מכל מקום גם למקומם אינם מותרים לחזור אם זה יותר מתחום שבת, וכל שכן שלא לחלל שבת באיסורי תורה".
הגרש"ז כתב על דברי החתם סופר שהתיר לחזור למקומן גם באיסור תורה, רק באופן שיש חשש שמחמת שלא נתיר להם לחזור יחשבו שהם מיותרים, ובפעם הבאה לא יבואו – כמו במעשה שהיה שעיכבו את זוגות העדים שבאו להעיד על עדות החודש, אבל במקום אחר אין היתר "סופן משום תחילתן" משום החשש שיתרשלו ולא יצאו להציל מפני שיעדיפו לשבת בביתם: "דיש לחשוש בקידוש החודש שבגלל הטורח הגדול יראו את עצמם כמיותרים ויסמכו על אחרים וימנעו בפעם הבא מלילך להעיד, בחשבם שאין להם בכך שום עבירה, וכל זה לא שייך כלל ברופא הרוצה לחזור לביתו". ולכן לרופא שיודע שיציאתו למקום מרוחק ודאי נחוצה, אין היתר לעשות מלאכות מהתורה כדי לחזור למקומו "סופן משום תחילתן", כי לא חוששים שבפעם הבאה יתרשל מלצאת להציל בחושבו שיהיה שם מיותר.
בהמשך דבריו הקשה הגרש"ז על דברי האגרות משה: "נראה דאם נחשוש לרשלנות, היינו צריכים להתיר לרופא גם להדליק נר בשבת כדי למצוא את בגדיו המיוחדים לו, בגלל החשש שמא יתרשל בפעם אחרת מלבוא מפני שיתבייש לצאת בלי בגדיו המגוהצים. וכמו כן צריכים גם להתיר לרופא הנקרא לחולה ביום הכיפורים לאכול וגם לנסוע גם כשאין שום צורך לכך, כיון שבגלל הצום ודאי קשה לו קצת, ואם לא נתיר יחפש אחר כך אמתלא מלילך לחולה". ומכאן הכריח הגרש"ז "דמלבד מה שמבואר בש"ס מפורש גם בשו"ע (סי' תז סע' ג) דהא דחוזרים בשבת למקומם גם אם רחוק יותר מאלפים אמה, הוא רק כשמפחדים לשבות במקום שהצילו. ולא בבא להצילם מן הנהר או מן המפולת, והוא הדין נמי ברופא דאין לו שום פחד להישאר כל השבת במקום שהציל" – לא נאמר ההיתר לחלל שבת באיסור דאורייתא "סופן משום תחילתן".
התירו סופן משום תחילתן – שבט הלוי
ז. בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן כו) נשאל על ידי מתנדבי הצלה שסיימו את משימתם לפנות חולה לבית החולים "האם מותר לחזור לביתו עם הכלים, אם יצטרך לעבור על איסור דאורייתא או דרבנן, ע"י הנהגת המכונית או איסור הוצאת כלי רפואה. דאם לא יעשה כן, אם יקראו אותו עוד פעם יהיה כאומן בלא כלים, כי על ידי זה יצטרכו לקרא למי שיותר רחוק, ויהיה שהות בפקוח נפש שמכריע כל דקה".
בתחילת תשובתו קבע, כי במקום שבו מנסיון העבר מוכח כי יש צורך במכשירי ההצלה ומתנדבים במקום שממנו יצאו להציל, אין ספק שמותר לחלל שבת גם באיסורי תורה כדין "פיקוח נפש לפנינו".
אמנם בהמשך דבריו כתב, שבכל מקרה, יש להתיר למתנדבים לחזור למקומם אפילו בחילול שבת דאורייתא, על סמך דברי החתם סופר [אות ג] שהיתר "תחילתן משום סופן" הוא גם באיסורים מהתורה, והוסיף ביאור ביסודם של הדברים: "בפיקוח נפש מתירים איסורי תורה דרך ודאי בשביל הספק אפילו הרחוק של פקוח נפש אפילו נגד ספק ספיקא ורוב, כמבואר באו"ח סימן שכ"ט ובפוסקים. והכי נמי כיון דעל ידי שלא נתיר לחזור או לטלטל אחרי פעולת פיקוח נפש, יארע שכשצריך לצאת להציל לא יצא. אם כן הרי ספק זה מחייב אותנו להתירו מהתורה גם בחזרה, דצריכים לחזור אחרי כל הצדדים והאפשרויות להציל נפשות".
אמנם בסיום דבריו החמיר להתיר חזרה רק על ידי נהג נכרי, מהנימוק הבא: "חברי הצלה, שזה דבר הנשנה אצלם מידי שבת בשבתו בכל שבתות השנה, לא יעשו מלאכת החזרה [למקומם] שהתרנו על ידי עצמן אלא על ידי נכרי. כי גם מי שעוסק בכל שבת בפקוח נפש, אע"פ שהוא מצוה גמורה וחיוב גמור לחלל להציל, מכל מקום השבת נעשה בטבע חול אצלם, ומשפיע גם לא טוב על ביתם. והרי הרמ"א (או"ח סי' שכח סע' יב) כתב דיש אומרים דאם אפשר לעשות ע"י גוי בלי דיחוי ואיחור דעושין. ודי לנו אם נתיר לו ע"י נכרי ושוב לא יהיה חשש של סופו משום תחילתו. וראוי מאד להקפיד על זה, וגם זה רק אם אין עצה אחרת של היתר לגמרי".
אמנם כל זה רק כאשר הדבר אפשרי, אך אם אין דרך לחזור על ידי נהג נכרי, בשו"ת שבט הלוי התיר בתשובה אחרת (ח"ח סי' פז) למתנדבי ההצלה לחזור למקומם גם בחילול שבת מהתורה: "מכשול סופו משום תחילתו הוא בגדר ספק, דאולי אם לא תתיר להם הסוף יתרשלו בתחילתו. והשתא בכל דבר שמספק אסור לחלל שבת או יום טוב או דבר מצוה, שאסור לעשות איסור תורה עבורה, פשיטא דלא התירו איסור תורה בשביל ספק זה דדילמא לא ישחוט בתחילה [כוונתו לדין המבואר לעיל [אות ב] שהתירו התירו לשטוח עור של בהמה שנשחטה במקום דריסת הרגלים "תחילתן משום סופן"] וכיוצא בזה בכולם, והיינו דברי הב"ח והמגן אברהם בסי' תצ"ז. אבל פקוח נפש דמתירים איסור שבת דאורייתא דרך ודאי אפילו בשביל ספק הרחוק ואפילו נגד ספק ספיקא ורוב, אם כן כיון דעל ידי שלא נתיר לחזור או לטלטל אחרי פעולות פקוח נפש יארע לכשיצטרכו לצאת להציל לא יצאו, אע"פ שהחולה או ספק סכנה תהיה לפנינו, אם כן פשיטא דהתרנו גם איסור תורה כדברי מרן החתם סופר".
התירו סופן משום תחילתן – תשובות והנהגות
ח. בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן קה) דן האם לחברי הצלה שפינו חולה בשבת לבית חולים, מותר לחזור לאחר מכן לביתם. ולאחר שהסתפק האם היתר "סופן משום תחילתן" נאמר גם על מלאכות מהתורה, כתב: "נראה לענ"ד דיש לחלק בין פיקוח נפש דיחיד לפיקוח נפש דרבים, בפיקוח נפש דיחיד כיון שאין הצורך פיקוח נפש לפנינו, אין כח בידינו להתיר איסור דאורייתא, שמא ימנע לעתיד. אבל כשנוגע לרבים שמלאכתם הוא מלאכת פיקוח נפש, כפיקוח נפש דמי, כל שימנעו לעתיד מלעשות כן, שהרי פיקוח נפש מצוי לפנינו". והוסיף: "והאמת שבשו"ת חתם סופר [לעיל אות ד] מתיר אף במלאכה דאורייתא שמא ימנעו לעתיד, כמו בקידוש החודש, ועמוד גדול הוא לסמוך עליו, ואי נחמיר בתחילתו עלול לבוא לידי קולא בסופו בפיקוח נפש. ואם במקרה בודד ביחיד ראוי להחמיר, כאן לרבים נראה להקל טפי, דומיא דקידוש החודש דהקילו".
אמנם למעשה הורה לחברי הצלה: "אם אפשר להשיג לשבת נהג נכרי שיעמוד תחת פיקוח יהודי שלא יתרשל, ויהיה הנכרי מוכן לרשותינו תמיד, אזי חייבים להעסיקו בשכר, כדי שלא נצטרך לחלל שבת".
בתשובה אחרת (ח"ד סימן פ) דן האם "רופא שנקרא לבית חולים בשבת, אם מותר לו לחזור בשבת לביתו, שמנהגו היה כאשר נזקק לנסוע לחולה בשבת, לא היה חוזר ברכבו אלא היה ממתין לנהג נכרי שיחזירנו לביתו. אבל כעת אירע לו מעשה שקראו אותו עוד פעם, ועיכובו גרם שהגיע החולה לפיקוח נפש. ולפיכך בא בשאלתו להבא, האם צריך לחשוש שמא יזדקקו לו בסכנת נפשות וישוב לביתו ולא ימתין לנכרי, או לא". והשואל הזכיר את תשובת האגרות משה [לעיל אות ה] שהתיר לאנשי הצלה לחזור למקומם בעשיית מלאכות מדאורייתא. וכתב על כך הגר"מ שטרנבוך: "אך לענ"ד לא דמי, דהתם מצוי ועל כן מותר. אבל בגוונא דצריכים לו רק לעתים רחוקות, אין דעתי להתיר, וכדברי התוס' בפסחים (מו, ב) שחולה שיש בו סכנה לא שכיח. והכי נמי בנדון דידן שלא שכיח שיצטרכו אותו דווקא ושיהיה דחוף עד שמסוכן. ולכן לא נוכל להתיר איסור תורה מדין התירו סופו משום תחילתו, שלא להכשילו לעתיד לבוא". וסיים: "ובמקום דשכיח כל שבת מדינא יש להתיר. אך נראה דכדאי הוא שבת קודש להעסיק נכרי שם, דאם נתיר לרופא זה, הפתח פתוח לעוד רופאים ואפילו אחיות שיקלו כשאין צורך ח"ו. ולכן הכל תלוי לפי הענין".
התירו סופן משום תחילתן – מנחת אשר
ט. בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סימן מ) דן האם מותר לרופא או לאיש הצלה לחזור ברכבו לביתו בשבת, ולאחר שהביא את מחלוקת הפוסקים האם הותרה מלאכה מדאורייתא או מדרבנן, כתב: "מסתבר שהדבר תלוי במציאות שבכל דור ודור, ובזמננו ברור שאם יצטרכו מתנדבי הצלה לשהות שעות רבות רחוק מביתם ללא תנאים ולהשאיר את משפחותיהם לנפשם בשבת ויו"ט, בוודאי לא יתנדבו, ואתה מכשילן לעתיד לבא. ועובדא ידענא ששמעתי מפי ת"ח נאמן ששמע מבעל הדבר, שאשה אחת רופאה שומרת תורה ומצוות שהיתה נוסעת ברכבה בשבת לטפל בחולה שיש בו סכנה וחוזרת לביתה ברגליה, ופקד עליה מרן הגרי"ז מבריסק בכל תוקף, לחזור לביתה ברכבה ואסר עליה לחזור ברגל. ונימוקו עמו, דלא ימלט דהחלטתה אם יש צורך לנסוע לטפל בחולה תושפע בתת מודע מן הקושי והטורח לחזור ברגל ממקום רחוק, ומשום כך חובה עליה לחזור ברכבה משום פיקוח נפש. וכבר הארכתי במקום אחר (שו"ת מנחת אשר ח"א סימן כ) להוכיח מכמה מקורות דגם פיקוח נפש עקיף דינו כפיקוח נפש להתיר איסורי תורה אף שאין כאן הצלה מיידית וישירה".
וסיים: "ונראה להלכה דכאשר אי אפשר בענין אחר ויודעים אנו שאם לא יתירו למתנדבים לחזור לביתם, לא יהיה מי שיתנדב לעבודת ההצלה בשבת, יש מקום להתיר ולסמוך על דעת המקילים, שיש להם מקור בדברי הרמב"ם התוס' והרשב"א, וכך נקטו כמה מגדולי האחרונים וגדולי הזמן כמבואר. אך בוודאי ראוי להשתדל בכל דרך ובכל עוז השתדלות מרובה ומאומצת למצוא פתרון אחר לבעיה זו למען קדושת השבת וכבודה, וכפי שנעשה בכמה מקומות שיש נהג גוי, וכן ראוי לעשות. ואם יש חשש פקוח נפש כאשר לא יחזרו למקומם, אפילו חשש רחוק, כגון במקום שהאיזורים השונים בעיר מחולקים למתנדבים שונים הגרים בסמיכות מקום, ואם יהיו רחוקים יש חשש שלא יוכלו להגיע בזמן לקריאת מצוקה, יש להקל בזה, דהלוא אפילו בספק ספיקא מקילים בפיקוח נפש".
- • •
הואיל וכבר ניתן לחלל שבת – מה לי חילול אחד מה לי שתי פעמים
י. בשו"ת בית אבי (ח"ד סימן טז) הביא ראיה מחידושו של הרש"ש במסכת יומא (פד, ב) להתיר ל"חברים בחברת הצלה, לשוב למקומם אחר מעשה ההצלה", כדלקמן.
במסכת מנחות (עב, א-ב) "תניא אמר רבי שמעון, בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה [שלאחריו], ולא היה [הכהן] ממתין להן [לאימורים של קרבנו תתמידים ומוספים של שבת] עד שתחשך". ורבי אלעזר ברבי שמעון ביאר את טעם הקטרת החלבים והאיברים בשבת "שהרי דחתה שחיטה את השבת". ופירש רש"י את דברי רבי אלעזר ברבי שמעון: "דהתם גבי איברים שאני, דדחו שבת משום חביבות מצוה, שהרי דחתה שחיטה את השבת קודם להקטרה, דאי אפשר לעשותה מערב שבת וכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה". כלומר, לגבי הקטר חלבים ואיבריהם, היות וכבר נדחתה השבת מפני שחיטת הקרבן, מותר לגמור את הקרבתו ולהקטיר את החלבים בשבת, למרות שבעצם אפשר לדחות את הקרבתם למוצאי שבת.
וכתב בשו"ת בית אבי: "על יסוד דברי הגמרא כתב הרש"ש ביומא, שאם נצטרך לעשות לחולה שתי פעולות לרפואתו, פעם אחת בשבת והפעם השניה נוכל להמתין עד למוצ"ש, מכל מקום מותר לעשות לו גם את פעולת הרפואה השניה בשבת, דהואיל וכבר ניתן לחלל עליו שבת – מה לי חילול אחד מה לי שתי פעמים. ואפשר דיכולים לצרף זה לסניף גם בנדון דידן, דכיון דכבר נדחתה שבת משום פיקוח נפש בכל דרך ההצלה, עד שסיימו את כל מה שהיו צריכים לעשות לעזור את אחיהם להוציאם מצרה לרווחה, ממילא אפשר שיכולים על סמך זה גם לשוב לבתיהם. ויש להתיישב בזה למעשה".
- • •
סוף דבר
כפי שנכתב בפתיחה, במקום שהאמבולנס, רכב ההצלה הציוד הרפואי, נדרשים בכל רגע לפיקוח נפש עתידי העלול להתרחש באותה שבת, מותר לנהג אמבולנס או רכב הצלה לחזור למקומו חיונית, על מנת שהרכב וציוד ההצלה יהיו זמינים במקומם. והוא הדין במקום שהרופא או מתנדבי הצלה נדרשים לפעולות חירום במקומם, מותר להם לחזור אפילו אם הדבר כרוך באיסורים מדאורייתא – שהרי פיקוח נפש דוחה שבת.
אמנם כאשר חזרת רופא או מתנדבי הצלה אינם נדרשים לפעולות חירום, נחלקו הפוסקים האם מהחשש שאם לא נתיר את החזרה יתרשלו בהצלת חיים בעתיד, מותר לעבור על איסור דאורייתא או רק על איסור דרבנן:
- מותר לעבור על איסור דאורייתא – כן מפורש בדברי החתם סופר, וכן פסק בשו"ת אגרות משה [אמנם לדעתו, היתר זה נאמר רק בהצלה שידוע מראש שאינה נמשכת זמן רב, וכן הוא בדרך כלל ברופא ואנשי הצלה הנקראים להעניק טיפול רפואי שאינו נמשך זמן רב].
- מותר לעבור רק על איסור דרבנן [ולכן מותר לחזור רק על ידי נהג נכרי] – דעת שו"ת הר צבי, ציץ אליעזר ומנחת שלמה. וכמו שפסק בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מ סע' פ-פא) "נהג אמבולנס המקיים קשר טלפוני או אלחוטי עם תחנתו, אסור לו לשוב למקומו, אלא אם כן הוא בא מנקודת ישוב מרוחקת, שאין בה אמבולנס אחר אליה לשעת חירום. וכדינו של הנהג, כך דינו של הרופא, ואף הוא אסור לו לנסוע חזרה, אלא אם כן קיים חשש סביר שיזדקקו לו בביתו לטיפול בחולה מסוכן אחר. ומותר לו לחזור עם נהג נכרי לביתו, אם ביתו נמצא בתוך תחום שבת [אלפיים אמה] ממקום הישוב שאליו הגיע, ואפילו אינו חושר אלא משום נוחיותו". וכן נראה מדברי הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (שבת ח"ג עמ' רנג) שכתב: "מותר לרופא לנסוע בשבת ברכבו לטפל בחולה שיש בו סכנה, אולם אסור לו לחזור ולנסוע ברכבו לבית, יש מתירים לחזור לביתו ברכב עם הנהג נכרי, לפי שהתירו סופן משום תחילתן, והמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך".
- לכתחילה צריך לחזור על ידי נהג נכרי, אך כשאין אפשרות כזו, מותר לעבור על איסור דאורייתא – כן פסקו השבט הלוי ומנחת אשר, בהסתמך על המתירים לעבור על איסור דאורייתא "סופן משום תחילתן".