חטא העגל ותיקוניו (עקבי דרך, כי תשא-פקודי)

חטא עבודה זרה שקול כנגד כל התורה כולה

א. בדברי חז"ל (הוריות ח, א) מבואר גודל החטא והפגם בעבודה זרה: "אמר רבא ואי תימא ר' יהושע בן לוי, ואמרי לה כדי, אמר קרא (במדבר טו, כב) וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה, איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצות, הוי אומר זו עבודת כוכבים". ופירש רש"י: "שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה".

וכיוצא בזה מפורש במסכת חולין (ה, א) "חמורה עבודת כוכבים, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה. מומר לעבודת כוכבים הוה מומר לכל התורה כולה".

עתה נבוא ללמוד את פרשת חטא העגל וחומרתו במשנת האור החיים הקדוש, ונברר מה היה חטא – האם היה בו חטא עבודה זרה, ומי היו החוטאים בו.

ביאור חטא העגל והחוטאים בו

ב. עיקרם של דברים הוא, שלא כפרו במציאות הבורא, אלא ביקשו להם "אמצעי" לעבוד דרכו את הקב"ה, וסברו בטעות שהאיסור לעשות "אמצעי" היה רק כאשר משה רבנו היה עמהם, אך משבושש לבוא אין עוד איסור בזה, כפי שפירש האור החיים הקדוש בפרשת כי תשא (שמות לב, א) "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. דקדק לומר לְפָנֵינוּ, פירוש לצד כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים הוא נעלם וגבוה מאד, ויקר להם מקרה רע באין משגיח עליהם, לזה יעשו כח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם, ולעולם לא מרדו בסיבה ראשונה אלא שרצו באמצעי. ואולי שחשבו שלא צוה ה' על איסור האמצעי אלא כל עוד שיהיה משה, כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ".

ויש להוכיח, שלא כפרו בהשי"ת, גם מדבריהם בעת שיצא העגל (שמות לב, ד) "וַיִּקַּח [אהרן] מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", והקשה האור החיים הקדוש: "איך יאמן הטפשות והבערות לדור דעה (עי' במדב"ר יט, ג) רבים ונכבדים, לומר לדומם אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ. ולו יהיה שדיבר העגל באמצעות מעשה כישוף, כמאמרם ז"ל (תנחומא תשא יט) אף על פי כן זה יועיל לחשוב בו דבר, אבל להעיד עדות שקר שזה הוא המוציא, לא"[1].

וביאר האור החיים הקדוש: "אכן הנכון הוא, כי אדרבה בדבריהם אלו גילו דעתם, שאינם משתחווים ועושים אלוה, אלא להמוציאם מארץ מצרים. ונתכוונו בדיבור זה להכין בו בחינת האלהות שהוא המוציא, ותהיה העבודה לחלק מהכל. והרי הם כעובדים לכל. והחלק היה הולך לפניהם, והוא יענה להניקח ממנו. ולא היה בעיניהם לזרות, כי הלא יש באדם חלק אלוקה ממעל, אלא כי לצד שהרכבתו אינה ממין המתקיים הרוח תשוב אל האלקים. ונתחכמו לעשות הדבר להמשיך כח עליון בדבר המתקיים, ויהיה מצוי תמיד לפניהם. ולעולם לא עקרו אנכי ה' וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אלא אמרו אלה".

ביאור הדברים, בני ישראל התכוונו לעשות בעגל "הכנה רוחנית עליונה", שיהיה ראוי לקבל בתוכו בחינת האלוקות האמיתית, שהוציאם מארץ מצרים. ובוודאי לא נתכוונו לעבוד לעגל עצמו, אלא נתכוונו לעבוד לה' [שהוא "הכל"], שהעגל הוא חלק ממנו, שהרי יש בו חלק אלוקי. וממילא הם "כעובדים לכל, והחלק היה הולך לפניהם, והוא יענה להניקח ממנו". כלומר, מכיון שה"חלק" בטל ל"כל", כשעובדים לאותו חלק, הרי זה כאילו עובדים ל"כל". ו"חלק" זה הוא ה"אמצעי" להביא את בקשותיהם לפני ה', וה' יענה לאותו חלק הניקח. ולא היה דבר זה זר בעיניהם, להמשיך בחינת "אלקות" בדבר גשמי, שהרי גם הנשמה "שהיא אורה רב להיותה חצובה מתחת כסא כבודו יתברך, חלק אלוה ממעל" [לשון האור החיים הקדוש, בראשית א, א; אופן כ], ואם כן ודאי שיכול  לשכון בתוך גוף גשמי חלק רוחני אלוקי. ובאמת לא נתכוונו למרוד בה', וח"ו לכפור ב"אנכי ה'" ו"לא יהיה לך".

אך זו כמובן היתה טעות גמורה, כפי שביאר האור החיים הקדוש בפרשת יתרו (שמות כ, ד-ה), כי גם עבודה דרך "אמצעי", נכללת באיסור עבודה זרה המפורש בתורה "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ, לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵל קַנָּא", וכתב האור החיים הקדוש שם: "נראה שיכוון לומר איסור מין עבודה זרה, חוץ מהמוזכר בפסוק לא יהיה לך. והוא, כי יאמר אדם, האמת כי ה' הוא האלקים, וכל זולתו אין. אבל לצד עוצם גדולתו, תתמעט תכונת האדם והשגתו לדבר לפניו ולשאול פרטי שאלותיו. כי אינו ממוסר גדר הכבוד, שתבוא בריה שפלה אפילה כמוני, ותשאל שאלות מלפני המלך הגדול והנורא. ולפעמים ירבה בפרטי צרכיו, דקים, ורבים, ואיך יהיה לו כל כך עזות פנים להרבות לשאול דקדוקי השאלות. אשר על כן יתייעץ בדעת יצרו, שיבחר לדבר דבריו לפני אחד ממשמשי עליון המשמשים לפניו במרום והוא יעזור לו. גם יהיה אמצעי לדבר דבריו לפני המלך הגדול בדבר הגדול אם יצטרך. ובאמצעות כן, כבד יכבד את השַׁמָּשׁ ההוא, ויברכהו, וישתחוה לפניו בדרך כל הכבוד והמעלה, שבזה יתרצה לשאת משאו עליו לעשות לו צרכיו. ודע כי טעות זה, בה טעו רוב העובדים עבודה זרה, כי יודעים הם שעובדים ללא אלוה, אלא כדי שיהיה להם לאמצעי, כנזכר. ובחינה זו לא יקרא לה שם אלוה, אלא פסל. כי הוא יודע כי לא אלוה הוא, וזה הוא פסלותו, שאין בו כח אלקי, ופסולת הוא לפני העיקר, שהוא הבורא עולם. וצוה ה' גם על בחינה זו, ואמר לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, פירוש הגם כי לְךָ בעצמך, בדעתך, שהוא פֶסֶל, ואף על פי כן לא תעשהו לְךָ. וחזר ופירש מה הוא המעשה, ואמר לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם. ואמר הטעם להאיסור, תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵל קַנָּא, פירוש מתקנא אני על הדבר הגם שיהיה בדרך זה".

ומי טעו בטעות זו – במעשה, או בשתיקה – שלא מחו, ביאר האור החיים הקדוש (שמות לב, ד) וזה לשונו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם אֱלֹהֶיךָ, ולא אמרו חס ושלום אלהינו וגו' הוציאנו, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם, ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק. ורבותינו ז"ל אמרו (שמות רבה מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה, שאם הסכימו הרי גם המה עשו שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו, ועל זה נענשו כללות ישראל. זולת מעטי היכולת שבחן ה' לבם שלא נטה אחר הרע, והמפורסמים בדבר הם בני לוי. והנה אחר שנעשה העגל בהכרח לומר שחלק מישראל טעו אחריו, דכתיב (שם פסוק כח) וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ, ובהכרח שמישראל נפלו, כמובן מאומרו (שם פסוק כז) וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ, אם כן בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים ובהתראה".

עוד מבואר בדברי האור החיים הקדוש, כי בחטא העגל היו ג' חלקים – במחשבה, בדיבור ובמעשה, כמדוקדק בלשון הכתובים (שמות לב, ז-ח) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". וכתב האור החיים הקדוש שם: "הודיעו אופן ההשחתה, שעליה נתחייב משה הירידה. וסידר ג' דברים: [א] עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה [ב] וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ [ג] וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל וגו'. והם כנגד דיבור, מחשבה, ומעשה. והתחיל במחשבה ואמר עָשׂוּ לָהֶם, הרי מחשבה, מעת שעשאוהו חשבו בעבודה זרה. כנגד המעשה אמר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ, אין לך מעשה גדול מזה. כנגד הדיבור אמר וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל וגו'".

על כל פרטי החטא במעשה העגל בא התיקון במעשה המשכן

ג. בדברי חז"ל נתבארו התיקונים לחטא העגל.

בראש ובראשונה, לאחר חטא העגל נצטוו בני ישראל לעשות משכן, והשראת השכינה בו היתה עדות לישראל שוויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, כמאמר הכתוב (שמות לח, כא) "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן". ופירש רש"י: "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם"[2].

בדברי האור החיים הקדוש שם נתבאר, היאך בקיום ציווי זה נעשה תיקון מושלם לכל פרטי החטא שחטאו בעגל: "עוד ירמוז באומרו אֵלֶּה, על דרך אומרם ז"ל (ויקרא רבה כא, ה) אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות, כי צריך האדם לתקן החטא בדוגמא [דהיינו לרצות את בוראו באותה בחינה שחטא בה].

וכשתדקדק תמצא כי כל פרטי עון העגל בא כנגדן במשכן. הם נתאוו תאוה, אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ (לעיל לב, א), הנה הנם הכינו מקום לה' אלקים אמת להיות לפניהם. הם בנו מזבח והעלו עולות (שם פסוק ו), הנה הנם הכינו מזבח להעלות עולות ושלמים לה'. הם נתנו זהבם, הנה הנם נתנו זהבם וכספם וכל כלי חמדתם לה'. הם פרקו נזמיהם, הנה הנם הביאו האנשים על הנשים, לא נזם לבד, אלא כל עדים מעליהם וכל כלי חמדה, וכמו שפירשנו בפרשת ויקהל. הם עשו ממונים עליו לעשותו, הנה הנם פקדו בצלאל לעשות וכו', [הם] אמרו אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, הנה אֵלֶּה פְקוּדֵי לכפרה".

זאת ועוד, לעיל [אות ב] נתבאר בדברי האור החיים הקדוש (שמות לב, ח), כי בני ישראל חטאו בעגל במחשבה, בדיבור ובמעשה. ומעתה צריך לומר שהתיקון לכל חלקי חטא זה היה בתרומה ובבניית המשכן.

ואכן, בביאור הכתוב (שמות לט, מב) "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה", כתב האור החיים הקדוש: "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה', חזר לומר פעם שנית דבר זה [שהרי כבר נאמר לעיל (פסוק לב)  וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ], וגם בסמוך [פסוק מג] פעם שלישית. אולי כי לצד שחטאו בעגל, במחשבה, ובדיבור, ובמעשה, וכמו שפירשתי שם, ובבחינת כל אחת כפרו בכל התורה כולה. אשר על כן בתיקון היו שלשתם יחד. הנדבה הוא המעשה. המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה. הדיבור הוא שהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצות ה', כמו שפירשתי קודם (לעיל פסוק א). וכנגד שלשתם אמר הכתוב שעשו כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה, כי תיקנו שלש הדרגות הרע".

"המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה" – דברי חז"ל המובאים לעיל [אות א]. ואם כן, מכיון שחטאו בעגל במחשבה, בדיבור ובמעשה, נמצא שכפרו בתורה בכל אחת משלושת הבחינות הנ"ל. ועל כן גם התיקון הנצרך לכך, היה בכל שלושת בחינות אלו, כמבואר לעיל.

ובזה נשלם התיקון לכל חלקי החטא, וכפי שמרומז במקום נוסף – "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ" (שמות לט, לב). וכתב האור החיים הקדוש שם: "טעם אומרו כֵּן עָשׂוּ, ולא הספיק במאמר וַיַּעֲשׂוּ. אולי כי העלה עליהם הכתוב שקיימו כל מה שצוה ה' את משה בתורה, וזה שיעור הכתוב וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' האמור בענין. ובזה העריכם הכתוב כאילו כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה ככל התורה, כֵּן עָשׂוּ. ובזה נשרף ונפזר אפרו של חטא העגל".

מחילת עוון העגל נרמזה בשם בצלאל

ד. בדברי האור חיים הקדוש בפרשת כי תשא (שמות לא, ב), מפורש כי מחילת חטא העגל נרמזה גם בשמו של בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר, שבידו הופקדה עשיית מלאכת המשכן: "אולי שיכוון לומר שיראו רמז הענין בשמו ושם אבותיו. בְּצַלְאֵל שעשה צל לאל [המשכן שהוא בחינת "צל" לשכינה הנמצאת בו]. בֶּן אוּרִי, שעשה מקום לאשר אור לו. בֶן חוּר, שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל, כאומרם ז"ל (תנחומא פקודי פרשה ו) בפסוק משכן העדות, עדות לכל שנמחל להם עוון העגל, הרי שנרשם בו הדבר בשמו ושם אבותיו".

בחטא העגל גרמו פירוד בין קודשא בריך הוא ושכינתיה – התיקון במצות מחצית השקל לייחד "הנפרד והנחלק"

ה. לפי המבואר, מובנת היטב עומקה של מצות מחצית השקל, שבה נצטוו מייד לאחר הריצוי על חטא העגל והציווי לבנות את המשכן – כי היה בה תיקון לחטא העגל, כפי שכתב האור החיים הקדוש (שמות ל, יג) "כבר כתבנו בכמה מקומות, כי שכינתו יתברך שהיא בחינת כסא כבודו יתברך, על ידי מעשה בני ישראל יסובבו הפרדה [של השכינה מהקב"ה], והוא אומרו (ישעיה נ, א) וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם, גם אומרו (משלי טז, כח) וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף[3]. ועל ידי מעשה העגל שהוא כנגד כל התורה כולה [כמבואר לעיל אות א], יסובבו הפרדת השכינה בשורשי בחינת כל נשמות ישראל. לזה צוה ה' שיתנו מחצית השקל, שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם לשוב ליחדם יחד".

בחטא העגל בני ישראל גרמו לפירוד בין הקב"ה ושכינתו, ולכן מתן מחצית השקל על ידי כל אחד, הוא סימן לפירוד, אשר באמצעות צירוף מחצית האחת למחצית השניה, שב "ייחוד" קודשא בריך הוא ושכינתיה.

על פי האמור, ביאר האור החיים הקדוש (שמות ל, יב-יג), את לשון הציווי על מחצית השקל: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם", וזה לשונו: "צריך לדעת טעם אומרו תִשָּׂא, ולא אמר תפקוד, כאומרו במטה לוי (במדבר ג, טו). ב', אומרו אֶת רֹאשׁ, ולא הספיק לומר כי תשא את בני ישראל. שאין לומר שלא יצו ה' למנות אלא לראשים, כי הענין יכחיש זה. ג', צריך לדעת כוונת אומרו לִפְקֻדֵיהֶם. ויתבאר הכתוב על פי דבריהם ז"ל (בראשית רבה יב, ט), כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו. כי בחינת הרע מהותה היא אל ארץ תביט, כי שפלה היא. ובחינת הקדושה היא נשיאת ראש, והרמת המהות והאיכות.

והנה להיות שמצוה זו באה אחר מעשה העגל, וכמו שדייק הכתוב באומרו (להלן פסוק טז) וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד, ואמרו ז"ל (תנחומא תשא פרשה ט) מכאן שנצטווה למנותם אחר מעשה העגל. והוא מה שאמר כִּי תִשָּׂא לשון נשיאות ראש, על דרך אומרו (בראשית מ, יג) יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ, שהוא לשון מעלה. שתשא ראש בני ישראל, שראשם נמוך לצד חסרונם במעשה העגל. והוא אומרו לִפְקֻדֵיהֶם, על דרך אומרו (במדבר לא, מט) וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ, ואמרו ז"ל (יבמות סד, א) שלא נמצא בהם אדם שחטא".

הציווי על מתן מחצית השקל נאמר בלשון "תשא" – כי באמצעותו שבו למעלתם, לכשנתקן עוון העגל.

•  •  •

התיקון לחטא העגל – הצבת גדרות וסייגים חדשים בהרחקה מעבודה זרה ועובדיה

ו. בציווי הסמוך בתורה לפרשת חטא העגל, נמצא דרך נוספת לתיקון החטא – להישמר מקירבה עם עמי הארץ כנען עובדי העבודה זרה, כביאורו של האור החיים הקדוש על הפסוקים (שמות לד, יא-יב) "שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ", וזה לשונו: "לצד שעבדו ישראל את עבודה זרה [בחטא העגל – כמבואר לעיל אות א], לזה מתחכם ה' לרפא שברם במה שיצוררו את עובדי עבודה זרה ויקוו לאבדם ולהרחיקם בל קרוב אליהם, על ידי זה יתכפר עוונם ותתרצה תשובתם. והגם שעדיין לא הגיעו לארץ, יועיל החפץ והרצון בזה לכפרה על הדבר. והוא אומרו שְׁמָר לְךָ, פירוש על דרך אומרו (בראשית לז, יא) וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר, שיהיו משמרים [דהיינו ממתינים] מתי יבוא עת לעשות כל הכתוב להתעיב אותו דבר שבו נכשלו".

ועוד פירש שם: "או יאמר כי מקודם שעשו את העגל, לא צוה ה' כל ההרחקה מהאומות וְהַתְעָבָתָם. ולצד שקדם מעשה הרע [שחטאו בעגל], הוסיף ה' להם מצוה זו, כדין הרחקת הנכשל בעבירה, שצריך להגדיר עצמו בגדר חדש. והוא אומרו שְׁמָר לְךָ, פירוש, מצוה זו למה שאליך באה, לצד מה שעשית את העגל".

•  •  •

בחטא העגל פגמו בכל התורה – התיקון בשמירת שבת השקולה כנגד כל התורה

ז. בדברי חז"ל מפורש, כי השבת שקולה כנגד כל המצוות[4].

על פי זה ביאר האור החיים הקדוש (שמות לה, א-ב), את התיקון לחטא העגל בהקהלת בני ישראל ללמוד הלכות שבת[5]:  "אכן יתבאר על פי דבריהם ז"ל (הוריות ח, א; הובא לעיל אות א) שאמרו שכל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה. ומעתה הנה צריכים כל ישראל לתקן כל תרי"ג מצות אשר פגמו בכולן [דהיינו בחטא העגל, במה שעבודו עבודה זרה], ודבר זה הוא רחוק מגדר ההשגה. אשר על כן באה מצות ה' להם שיזהרו במצות שבת, ואמרו רבותינו ז"ל שקולה שבת כנגד כל התורה, ובזה יתקנו פגם שפגמו בכל התורה. והוא מאמר אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם, פירוש לשון תיקון, בזה יתוקנו פגמיהם של בני ישראל, ומה הם שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו'"[6].

הציווי להקהיל את בני ישראל ללמדם הלכות שבת, נועד איפוא להעמיד כנגד הפגם בכל התורה שנגרם כתוצאה מחטא העגל [כי חטא עבודה זרה שקול כנגד כל התורה], את התיקון לכך, הלוא היא שמירת השבת, השקולה כנגד קיום כל התורה[7].

על פי האמור מובן מדוע בפרשת ויקהל הקדימה התורה את אזהרת שבת למלאכת המשכן, ואילו בפרשת כי תשא הקדימה מלאכת המשכן לשמירת שבת, כפי שביאר בספר אוהב ישראל (פרשת ויקהל) "ויש לפרש בדרך פשוטו, דבאמת אמרו חז"ל דהמשכן היה בא כדי לכפר על חטא העגל. כמו שנראה מכל הפסוקים שנאמרו במלאכת המשכן לתקן באותו הלשון עצמו שחטאו, כדאיתא במדרש במפרשי התורה. והנה שמירת שבת הוא גם כן תיקון לחטא העגל, כמאמר חז"ל כל המשמר שבת אפילו עובד עבודה זרה כו' מוחלים לו. ושבת הוא תיקון פרטי לכל איש ישראל אשר ישמור שבת כדינו וכהלכתו, אז נמחל חטאו. ונדבת המשכן הוא תיקון כללי. לכן בפרשה זו [ויקהל] דהיה למחרת יום הכיפורים אחר חטא העגל, הקדימה תוה"ק שמירת שבת למלאכת המשכן, ונקט תיקון הפרטי קודם לתיקון הכללי שהוא מלאכת המשכן. משא"כ בפרשת תשא, דאז היה עדיין קודם חטא העגל הקדימה התורה מלאכת המשכן שהוא להכין מקום השראת השכינה, קודם שמירת שבת. ועיין באור החיים הקדוש ז"ל שדיבר קצת מזה".

התיקון לחטא העגל – בשמירת המועדים ובהרחקה מחמץ

ח. בנוסף על שמירת השבת, לאחר חטא העגל נצטוו על שמירת המועדים בכלל (שמות לד, פסוקים יח-כג), והרחקה מחמץ בפרט.

גם ציוויים אלו נועדו לתקן את חטא העגל, כפי שביאר האור החיים הקדוש (שמות לד, יח) וזה לשונו: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, טעם מצוה זו כאן לציין כי הן אלה תיקוני החטא שקודם, כאומרם ז"ל (זוה"ק ח"א דף רכ"ו ע"ב) כי החמץ היא בחינת אל אחר, ולזה צוה ה' ביתר שאת לשמור את הדבר. וצוה כאן על כללות המועדים, אולי כי לצד שנאמר בעגל (שם לב, ד) אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וכל המועדים תלויים ביציאת מצרים. לזה חזר ה' על הדבר, כדי שיקבלו עליהם הפרטים, שיש נגדיות להם במשמעות מאמר הכפירה, וזה אחד מפרטי התשובה הצריכים".

החמץ נקרא "אל אחר" כי הוא בחינת היצר הרע, כפי שיבואר לקמן. ולכן לאחר שנכשלו בחטא העגל, בעבודת אלוהים אחרים, יש להם לשמור ביתר שאת על מצוה זו – להימנע מאכילת חמץ בפסח. בכדי לעקור בחינת "אל אחר" שבקרבם, ויהיה זה תיקון לחטא העגל. כמו כן, בשמירת המועדים יש תיקון לחטא העגל. כי בחטאם תלו את יציאת מצרים בעגל, באומרם "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ועל כן בשמירת המועדות, שכולם הם "זכר ליציאת מצרים" [כמבואר בכתובים ובנוסח התפילות], הם קבלת "הפרטים" שיש בהם "נגדיות" לחטא העגל.

וסיים האור החיים הקדוש, במה שכבר נתבאר לעיל: "והזכיר שמירת שבת, לפי שהם עבדו עבודה זרה שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה (הוריות ח, א; הובא לעיל אות א) לזה אמר ה' מצות שבת, שהוא גם כן שקול כנגד כל התורה (שמות רבה כה, יב; הובא לעיל אות ז), שבזה יתוקן המעוות".

• • •

הבדיקה ביעור והשבתת החמץ – מלחמת האדם ביצר הרע

ט. ממוצא הדברים שנתבארו, נבין את חומרת איסור חמץ, לעומת שאר איסורי התורה.

והיסוד לכך בדברי האור החיים הנ"ל "כי החמץ היא בחינת אל אחר", וכוונתו לדברי חז"ל (ברכות יז, א) "ר' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי, רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות". ופירש רש"י: "מי מעכב, שאין אנו עושים רצונך. שאור שבעיסה, יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו".

ובזוהר הקדוש (רעיא מהימנא דף מ' ע"ב) הובא: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם (שמות יב, לד), וכתיב שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם (שם פסוק יט), והא אוקמוה חבריא ורזא אוקמינא בין חמץ ומצה בכמה דוכתי, דא יצר רע ודא יצר טוב" [וישא העם את בצקו טרם יחמץ, ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם, וכבר העמידו את סוד ההבדל בין חמץ ומצה, זה יצר הרע וזה יצר הטוב].

ומתבאר כי עומק משמעות ה"חמץ" וה"שאור" הם בחינות ה"יצר הרע" המבקש "להחמיץ" את האדם בחטא, ולהורידו לבאר שחת. ענין זה נתבאר בהרחבה בדברי רבנו בחיי (כד הקמח, פסח) כי במצוות הבדיקה וביעור החמץ, נרמזו חובת האדם להילחם ולהכניע את היצר הרע הטמון בקרבו: "ועל זה אמרה תורה (שמות יג, ז) לא יראה ולא ימצא. לא יראה במעשה, ולא ימצא במחשבה, אלא שיבטלנו בלב. ולפי שהמצוות שלשה חלקים: מצוות הפה, והלב, והמעשה, כמו שכתוב (דברים ל, יד) בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ. באה התורה לבטלו בלב, כנגד המצוות התלויות בלב. ובאה הקבלה לבערו מן הבית או לשרפו, כנגד מצוות המעשה. ולומר כל חמירא, כנגד מצוות הפה. כדי שיתקיימו שלשה חלקי המצוות באיסור חמץ, והא למדת שאיסור החמץ כולל כל המצוות.

וכיון שהחמץ יש בו רמז ליצר הרע, מכאן יש לנו רמז שכשם שאנו מצווים לבטל החמץ בלב מן התורה, כך אנו חייבים לבטל יצר הרע מהלב ושלא ימשול בנו, וזהו שאמר הכתוב תשביתו, ודרשו חז"ל (פסחים ד, ב) דהיינו ביטול בלב, כדכתיב (בראשית ח, כא) כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו.

וכשם שבאה הקבלה לבער חמץ ולבדוק הבית בחורים ובסדקים, כך אנו חייבים לחפש ולבדוק חדרי בטן והכליות ממחשבות ומהרהורים רעים. וכשם שבדיקת החמץ אינה, לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר. כך בדיקת יצר הרע אינה אלא לאור הנשמה הנקראת נר, הוא שכתוב (משלי כ, כז) נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן".

בדבריו מבוארת איפוא, ההקבלה בין מצות ביעור החמץ ובין מלחמת היצר הטוב והרע וקיום התורה והמצוות:

[א] בדיקת חמץ בחורים ובסדקים, כנגד החובה לחפש ולבדוק חדרי בטן והכליות ממחשבות ומהרהורים רעים.

[ב] יש לבטל את החמץ ולבערו בלב, כנגד המצות התלויות בלב.

[ג] יש לומר "כל חמירא", כנגד מצות הפה.

[ד] צריך לבער החמץ מן הבית או לשרפו, כנגד המצוות שיש בהן מעשה.

על פי יסוד זה, שהחמץ רומז ליצר הרע ולמלחמה שיש לקדש נגדו, מפרש האלשיך הקדוש (שמות יב, יג-כ) את המשנה הראשונה של מסכת פסחים (פרק א משנה א) "אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה", וזה לשונו: "הן אמת כי בלעדי דרך פשטי תורתנו וסודותיה העצומים והרבים. עוד לה רמז לפקוח עינים עוורות להוציא ממסגר אסירי היצר הרע בל יחפרו ויאבדו. רמז לנו התנא באמת באמור אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. והוא, כי כאשר השאור מחמיץ העיסה כן היצר הרע מחמיץ ומפסיד את האדם ומעפשו, ועל כן חל עליו חובת ביעור היצר הרע מעליו. ולא ייחל עד אשר יגדל או לעת זקנה חלילה, כי אם אור לארבעה עשר, הלא הוא במלאת לו שנת שלש עשרה ויום אחד שמתחיל הארבעה עשר, כי אז ייחל היצר הטוב לפעמו. וזהו לאור הנר, כי הנר היא הנשמה לו, ואור הנמשך מהנר אחר השלש עשרה הוא היצר הטוב, וזהו לאור הנר. וזה בחורין ובסדקין, בכל מצפוני לבו ומחבואות פניותיו.

ורמז עוד התנא במאמרו בכל מקום שמכניסין בו חמץ, אבל מקום שאין דרך להכניס בו חמץ אין צריך בדיקה. כי בכל איבר אשר ידע שהוא דרכו להכניס בו חמץ, אשר חטא בו, צריך בדיקה, אך אשר ידע שלא הכניס בו חמץ ולא חטא בו אין צריך בדיקה.

ואחר הבדיקה, אם פשפש ומצא צריך ביעור. ואחר הביעור צריך ביטול, שיכניע את יצרו עד יבטלנו ממש עד יהא בטיל וחשיב כעפרא דארעא, שהוא עד גדר לא יעצר כח עוד להחטיאו כי עשאו למרמס וסיגפו. וגם כי מן התורה בביטול בעלמא סגי, שיהרהר תשובה בלבו, צריך גם כן לבערו בדבור ומעשה, בווידויים ותחנות בדמעות שליש ולבער בקום עשה כל דבר רע.

ועיקר הבדיקה לחפש דרכיו ולחקור הוא בלילה, שכל אדם מצוי בביתו ובחומותיו במקום שאין אנשים והוא בלתי טרוד בעסקיו, כי אז ישב בדד ויתבודד באישון לילה אחר הדלת והמזוזה, על הארץ ישב וחשב עם קונהו יתברך ויתעלה על כל שטרי חובותיו אשר הוא חייב לו".

בדבריו נתווספו לנו עוד רמזים להקבלה בין מצות בדיקת וביעור החמץ לחובת בדיקת וביעור חדרי הנפש והנשמה מהיצר הרע השוכן בהם, נפלא למתבונן ברמזיה של תורתינו הקדושה.

וראה עוד בספרנו עקבי דרך (מועדים מאמר כ) במה שנתבאר לפי האמור, מדוע איסור חמץ אינו מתבטל אפילו "במשהו", ואת עניינה של מצות אכילת המצה לעומת איסור חמץ בפסח.

אך כמובן, לא רק בפסח, אלא בכל זמן ועת, תפילותינו ועמלינו, שהשאור שבעיסה לא יחמיץ את לבבנו, ונזכה לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם, אמן וכן יהי רצון.

[1] שהרי ודאי נברא לאחר שכבר יצאו ממצרים.

[2]וכן מבואר שם בדברי רבנו בחיי: "ולפי שלא היתה כוונתם לעבודה זרה אלא שביקשוהו למנהיג, לכך נמחל להם העוון. והראיה שנמחל להם מיד, ששרתה שכינה במשכן, כי זה היה מופת ועדות שנמחל להם העוון. ולכך נקרא אהל מועד שבמדבר 'משכן' מלשון 'שכינה'. ונקרא המשכן 'משכן העדות', ודרשו חז"ל (תנחומא פקודי פרשה ו) חטאו באֵלֶּה ונתרצו באֵלֶּה, חטאו באֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות לב, ד), ונתרצו באֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן".

[3] החוטא מפריד את "אלופו של עולם" – קודשא בריך הוא, מ"שכינתיה".

[4] כאמור במדרש (שמות רבה, פרשה כה, יב) "א"ר אלעזר בר אבינא, מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצוות בתורה. מנין, שבשעה ששכח משה לומר להם מצות שבת, אמר לו הקב"ה (שמות טז, כח) עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי וגו', ומה כתיב אחריו, (כט) רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת. בנביאים מנין, שנאמר (יחזקאל כ, יג) וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ. מה כתיב אחריו (שם) וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ. בכתובים מנין, שנאמר (נחמיה ט, יג) וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם. מה כתיב אחריו, וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָּ לָהֶם. אמר להם הקב"ה לישראל, אם תזכו לשמור שבת, מעלה אני עליכם כאילו שמרתם כל המצוות שבתורה. ואם חללתם אותה, מעלה אני עליכם כאלו חללתם כל המצוות".

[5] המפורשת בתורה: "וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם, שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת".

[6] וסיים שם: "ובזה יתיישב מה שקשה עוד, למה חזר עוד לצוות על השבת, אחר שכבר צוה כמה פעמים. ועוד, למה צוה עליו סמוך למצות מעשה המשכן. ולדברינו יבוא על נכון, כי יצו ה' על תיקון העבר, כדי שיהיו מוכשרים לשכון בתוכם. ובמצות שבת ששקולה ככל התורה, היא תקנת עבודה זרה, כאומרו (ישעיה נו, ב) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת, ודרשו ז"ל (שבת קיח, ב) כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה [כדור] אנוש מוחלים לו".

[7] וראה עוד בדבריו המופלאים של האור החיים הקדוש (שמות כ, י), כי בתיבת "שבת" רמוזה כל התורה כולה: "תרי"א, הם מצות שלא שמעום מפי הגבורה אלא מפי נביא, וב' מצוות אנכי ולא יהיה לך, שהם ב' מצות, שנצטוו מפי הגבורה, מצות אנכי היא מצות עשה, ולא יהיה לך היא מצות לא תעשה. וכבר הודיעונו רבותינו ז"ל כי מצוות עשה יתכנו לשם הרחמים, לפי שהם בבחינת קבלת שכר, ומצוות לא תעשה יתכנו לשם אדנ"י, לפי שהם בבחינת הדין, לעובר עליהם. והנה חשבון "הוי"ה אדנ"י" עולה "צ"א" ו"תרי"א" הרי "שבת".