חיובי קטן בתשובה כפרה ותשלומי נזיקין

ילדים קטנים מבצעים דבר יום ביומו מעשי קונדס, ולא אחת גורמים צער לזולת או נזקים ממוניים.

הקטן לכאורה אינו "בר חיובא" ואין בו דעת, ויש לברר האם בהיותו קטן חייב לחזור בתשובה על מעשיו, ולשלם עבור הנזקים שגרם. ומה הדין לאחר שגדל, האם חייב לחזור בתשובה על מעשים שעשה ונזקים שגרם בהיותו קטן.

במושכל ראשון, חיוב חזרה בתשובה הוא על מעשה "עבירה", ואילו קטן שאין בו דעת אינו "בר חיובא" ואינו חייב עונשין על מעשים שעשה, ולפיכך אין לו עבירות – ואם כן על מה יחזור בתשובה, וצ"ע.

האם קטן חייב תשובה וכפרה

א. לכאורה נחלקו בשאלה זו הרמב"ם והראב"ד.

כתב הרמב"ם בהלכות שגגות (פ"ט ה"ג) "בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה, היא לוקה והוא מביא קרבן, ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת". והראב"ד השיג על דבריו: "אומר אני שזה שיבוש, מהיכא תיתי לחייב את הקטן על ידי האשה, הא ודאי טעותא הוא". וכתב בשו"ת הרדב"ז (ח"ו סימן ב' אלפים צד) "דעת רבנו [הרמב"ם] שאין הקרבנות לעונש אלא לכפרה, וקטן נמי כפרה בעי".

ומבואר בדברי הרמב"ם, שקטן צריך כפרה על עבירות שעשה בקטנותו, אמנם כפרה זו היא רק כשנהיה בן דעת. ולכן קטן שבא על שפחה חרופה, צריך להביא קרבן לכפרה על מעשה זה כשיגדל. אולם לדעת הראב"ד זהו "שיבוש", כי מעשיו של הקטן אינם נחשבים כלל כמעשה עבירה, ומהיכי תיתי לחייבו על מעשים אלו.

גם בתרומת הדשן (סימן סב) מבואר שקטן צריך "לקבל איזה כפרה ותשובה" על מעשים שעשה בקטנותו, כדבריו: "על הקטן שקלל את אביו בינקותו בהיותו בן י"א שנה, עוד עבר עבירה אחרת באותו פרק שהעיד עדות שקר על איש כשר שגנב, ורוצה לקבל תשובה על ככה. נראה דלקטן אפילו כשהגיע לחינוך, לאו בר עונש ואזהרה הוא כלל ועיקר, אפילו שעה אחת קודם שהביא שתי שערות, כדמוכח להדיא פרק ארבעה אחין (יבמות לג, א) דקאמר דאייתי שתי שערות בשבת ע"ש. ובפרק חרש (יבמות קיד, א) נמי מוכח דאפילו עונש כל דהוא ליכא עליה, מדאמר קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו, ואי הוי עליו עונש בית דין אמאי לא מחייבינן להפרישו מן העונש. ונראה נמי אי דייקי תלמודא בכמה דוכתין, דסימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו, לכך נראה טוב הוא שיקבל איזה כפרה. אני אינני רגיל כל כך להעריך כפרה ותשובה במשקל וכדאי הוא מה"ר וויבש שעל פיו יעשה. וכן אותו שעובר על שבועתו שנשבע שלא לשחוק יקבל תשובה על פיו". 

דברי תרומת הדשן הובאו ברמ"א (או"ח סימן שמג ס"א) "קטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שאינו צריך תשובה כשיגדל, מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין". 

ב. כשנדייק בלשונם נמצא שקטן אינו צריך תשובה וכפרה על מעשים שעשה בקטנותו מעיקר הדין,  אלא ש"טוב לו" – ואין זה חיוב – שיקבל על עצמו "איזה דבר לתשובה ולכפרה" – ולא צריך לקבל על עצמו את אותם תיקוני התשובה והכפרה כפי שגדול צריך לעשות על עבירה דומה.

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן י) ביאר את דברי הרמ"א: "דסובר דליכא לקטן שום חטא במה שעבר, אך מכל מקום מצד שהוא סימן רעה [עיין ביומא ריש דף פז], טוב שיקבל איזה דבר לתשובה וכפרה כדי שיסולק ממנו הסימן רעה וייטיב דרכיו ומעשיו". כלומר, מה שהקטן צריך "לקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה", אינו כדי לכפר על חובותיו, שהרי קטן אינו בר עונשין ועל המעשים שעשה בקטנותו לא התחייב מעולם, וכפי שכתב הרמ"א בעצמו, שמעיקר הדין אינו צריך תשובה כשיגדל. אלא צריך לקבל על עצמו "איזה דבר לתשובה וכפרה" כדי לסלק ממנו את ה"סימן רע" שיש לקטן שנעשה מכשול מתחת ידו בקטנותו. 

ויתכן שכוונתו לדברי הב"ח (או"ח סי' שמג) שכתב: "כלל העולה, גם בעבירות שבין אדם למקום אין עליו עונש לאחר שהגדיל, אלא שאני קורא עליו (משלי יט, ב) גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב, דאף על פי דקטן שעבר עבירה בלא דעת היא לא טוב לנפש, כי המשיך עליה טומאה מצד הרע. על כן טוב לו כשיגדיל לשוב בתשובה מעצמו על כל מה שעבר, הן בדברים שבינו ובין המקום, הן בדברים שבינו ובין חברו". ומשמע שהקטן אינו חייב בכפרה או בתשובה על מעשים שעשה בקטנותו, אלא "טוב" שיעשה כן, כי מעשים אלו "המשיכו" על נפשו "טומאה". ולכן, כדברי האגרות משה: "טוב שיקבל איזה דבר לתשובה וכפרה כדי שיסולק ממנו הסימן רעה וייטיב דרכיו ומעשיו" [ומוסיף האגרות משה, שגם דברי הרמב"ם שקטן הבא על שפחה חרופה צריך להביא קרבן, זהו "למצוה בעלמא" ולא לכפרה על מעשיו: "נראה פשוט דמאחר דאין לקטן שום חטא ואינו צריך כפרה, דקרבן להגן עליו מן היסורין ושאר עונשין. אלא הוא גזירת הכתוב למצוה בעלמא עליו, שיביא קרבן אשם זה לכפרה בלא חטא"].

וכן פסק בחיי אדם (כלל סו ס"ה) "וכן אם הכה אביו ואמו או שעשה שאר עברות בקטנותו, טוב שיקבל עליו איזה דבר לתשובה, ועל זה נאמר גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב".

ג. המגן אברהם (או"ח סי' שמג ס"ק ד) והגר"א (ס"ק י) ציינו מקור נוסף לדברי תרומת הדשן והרמ"א, מדברי הגמרא במסכת סנהדרין (נה, ב) בנדון קטנה שבאה עליה בהמה, פטורה ממיתה [ופירש רש"י: "דלאו בת עונשין היא"]. ודנו בסוגיא מה הסיבה שהורגים בהמה שנעשתה בה עבירה, בגלל ה"קלון" – למנוע בושה מהאדם שהוא נהרג והבהמה לא. או בגלל ה"תקלה" שגרמה. ודייקו מכך שהורגים את הבהמה שהקטנה באה עליה "דקלון איכא ותקלה ליכא", ופירש רש"י: "דלאו בת עונשין היא והרי היא בכלל שוגג". ודחו את הדיוק: "כיון דמזידה היא, תקלה נמי איכא, ורחמנא הוא דחס עלה". היות והקטנה מזידה, מעיקר הדין היא בת הריגה, אלא שהתורה חסה עליה שלא לחייבה ולהענישה, אבל הבהמה נהרגת מכיון שגרמה לתקלה. וביאר בספר דמשק אליעזר על ביאור הגר"א את הראיה מהגמרא לנדון דידן: "הרי דקטן שעושה עבירה נחשב לעבירה, רק דרחמנא חס עליה, ואם כן כשגדל שפיר, מחויב בתשובה".

ואמנם בשו"ת חתם סופר ביאר על פי דברי תרומת הדשן והרמ"א את מאמר חז"ל (יבמות לג, ב) "פיתוי קטנה אונס", כי "אין הכוונה שענין הפיתוי הוא כענין האונס, דוודאי רוב פעמים יש לה דעת והיא מתפתית ומתרצית כמו גדולה, דמרצונה עשתה. ולענין עונש רחמנא חס, ובאמת לכשתגדל צריכה קצת כפרה על חטאת נעורים, כמבואר במהרי"א [תרומת הדשן] ופסק רמ"א באו"ח סי' שמג".

אולם בשו"ת שבט הלוי (ח"ב יו"ד סימן יט) נקט שאין להביא ראיה מדברי הגמרא בסנהדרין, וכן מדברי הרמב"ם בהלכות שגגות בנדון הבא על שפחה חרופה, לכל העברות שעשה הקטן בקטנותו: "וסבור הייתי לומר דמש"ס סנהדרין הנ"ל אין להביא ראיה לכל איסורים שבתורה, דדוקא בגילוי עריות דקטן בן ט' שבא על בהמה או על אחד מעריות שבתורה שהם מומתים על ידה, וכן לענין קטנה בת ג' שנים דמתעבד עבירה שלמה, דהא בגדולה הנבעלת אין חילוק בין לגדול או לקטן בן ט' ונענשת על ידו, וכיון שכן גם הקטן מצווה נקרא, רק לענין עונש רחמנא חס עליה". והוסיף: "ובביאור יותר נראה דלאו דווקא גילוי עריות, אלא בכל ג' עבירות דגילוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה דיהרג ואל יעבור, גם קטן נקרא בר חיובא אלא דפטור מעונש. והטעם נלענ"ד דכיון דגזירת הכתוב בהני דיהרג ואל יעבור, הרי דלא מהני שום אונס שבעולם לפטרו, ורצון השם ב"ה דלא תבוא המצוה לבטול בשום מציאות, מהאי טעמא גם קטני ישראל בכלל, ולא מהני להו אונסא דקטנות רק לפטור מעונש, לא מעיקר איסורא דגילוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה".

לסיכום: מעיקר הדין, קטן אינו בר חיובא ובר עונשין על מעשיו, ולכן אינו צריך כפרה ותשובה על מעשים שעשה בקטנותו. אולם התרומת הדשן והרמ"א פסקו כי "טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה", משום שגם "עבירה בלא דעת היא לא טוב לנפש", ולכן "טוב שיקבל איזה דבר לתשובה וכפרה כדי שיסולק ממנו הסימן רעה וייטיב דרכיו ומעשיו". 

ובשו"ת הרדב"ז (ח"ו סימן ב אלפים שיד) כתב בשם ספר חסידים שקטן אינו צריך תשובה [על עבירות שבין אדם למקום], דאין מעשה קטן כלום. ומכל מקום צריך להתוודות כשיגדיל על מה שעשה בקטנותו, ונראה דטעמו דסימן הוא לקטן שעושה עבירות שהשטן מרקד בין קרניו. ולכן טוב הוא שיכניע את לבו ויתוודה על מה שעשה בקטנותו, כדי שלא יבקש יצרו את לימודו". 

יחד עם זאת, גם לשיטתם, בזמן שהוא קטן נראה שאינו צריך שום כפרה ותשובה על מעשיו.

קטן שהזיק – חיובו בתשלומין

ד. במשנה במסכת בבא קמא (פ"ח מ"ד) נאמר: "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן – חייב, והם שחבלו באחרים – פטורין". ובהגהות אשר"י (בבא קמא פ"ח סימן ט) חידש כי דברי המשנה שקטנים פטורים על חבלתם באחרים נאמרו רק על אותה שעה שחבלו בהיותם קטנים, אלא לאחר שהגדילו, עליהם לשלם על הנזקים שעשו בקטנותם: "מיהו קטן חייב לשלם כשיגדיל, וכן פירש רש"י לקמן בהגוזל עצים (בבא קמא צח, ב), כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא. וכן משמע פרק שור שנגח ד' וה' (שם לט, ב) דקאמר רבי יוסי בר' חנינא מעליית אפוטרופוס וחוזרים ונפרעים מיתמי לכי גדלי, וכל שכן היכא דאזקי נפשייהו". 

ראייתו הראשונה של ההגהות אשרי, מדברי הגמרא (בבא קמא צח, ב) "הוה עובדא, וכפייה רפרם לרב אשי [רש"י: "ששרף שטר חברו בילדותו"], ואגבי ביה [רש"י: "גוביינא מעליא כל מה שכתוב בשטר"] כי כשורא לצלמא" [רש"י: "פרעון גמור מן העידית כקורה זו הנבחרת משאר קורות לתקן בה צורה ודיוקנאות"]. ומשמע מפירוש רש"י, שקטן השורף שטר חברו בילדותו, חייב לשלם על הנזקים שגרם כשיגדל. אולם הט"ז (סי' שמג ס"ק ב) דחה את הראיה: "דרב אשי ודאי פטור מן הדין אלא דרפרם כפאו בדברים לעשות לפנים משורת הדין".

ראייתו השניה, מהגמרא (בבא קמא לט, ב) "שור של חרש שוטה וקטן שנגח, בית דין מעמידים להן אפוטרופוס, ומעידים להם בפני אפוטרופוס [ולא כדי שיחייבו לשלם את הנזק מהשור בעוד שהוא תם] ומשווינן להו מועד [לאחר שהעידו שנגח השור ג' פעמים הוא נהיה מועד] דכי הדר ונגח משלם מהעליה" [שאם ישוב ויגח אחר שנעשה מועד, יגבו בית דין את הנזק משאר הנכסים]. ורבי יוסי בר חנינא אמר שגובים "מעליית אפוטרופוס וחוזרים ונפרעים מן היתומים לכי גדלי". משמע שקטנים משלמים על נזקי הנגיחות של שורם כשהגדילו. אולם הט"ז (שם) הביא את דברי הב"ח (או"ח סי' שמג) שדחה את הראיה: "דלא קיימא לן כן, דשאני גבי מועד דהיתה תקנת חכמים כן מפני תיקון העולם".

בביאור הגר"א (או"ח סי' שמג) כתב להוכיח כדברי ההגהות אשר"י מהגמרא בשבת (נו, ב) "כל האומר יאשיהו חטא, אינו אלא טועה, שנאמר (מלכים ב, כג, כה) ויעש הישר בעיני ה' וילך בכל דרך דוד אביו. אלא מה אני מקיים (שם כג, כה) וכמהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו, שכל דין שדן מבן שמונה [שישב על כסא מלכותו, רש"י] עד [שנת] שמונה עשרה [למלכותו] החזירן להן", כי באותה שנה מצא חלקיהו הכהן הגדול את ספר התורה שהחביאו בבית המקדש, ויאשיהו "עיין בו ודקדק התורה ובדיניה בכתב ובעל פה והבין שמא טעה בדינא" [רש"י, שם]. ומשמע איפוא מהנהגתו של יאשיהו המלך שהקטן צריך לשלם כשהגדיל על נזקים שעשה בקטנותו. 

ואכן בספר חסידים (סימן תרצב) פסק כדברי ההגהות אשר"י, והביא ראיה מיאשיהו: "אחד בא לפני חכם, אמר לו זוכר אני כשהייתי קטן, הייתי גונב לבני אדם, וגם הייתי חוטא בשאר חטאים. אמר, שמא איני צריך תשובה לשלם הגניבות, כי כשחטאתי לא הייתי בן י"ג שנים ויום אחד, וכיון שהייתי קטן למה אני צריך תשובה ולשלם. אמר לו, כל עוונות שאתה זוכר וכל אשר גנבת, אתה צריך לשלם, שהרי יאשיהו שב מכל עוונות, ושילם כל אשר דן שלא כדין שציוה להפסיד ממון שלא כדין בקטנותו. אבל אם אמר לו מאד קטן הייתי כשגנבתי כיון שאינו זוכר בו, אינו צריך לשלם".

אולם גם ראיה זו ניתן לדחות כדברי הט"ז, שמא יאשיהו נהג כן לפנים משורת הדין, ואין זה מעיקר ההלכה, וצ"ע.

ה. בניגוד לדעת ההגהות אשר"י וספר חסידים, הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פ"ד ה"כ) פסק להלכה שקטן פטור מלשלם על כל הנזקים שעשה בקטנותו גם כשהגדיל: "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורים, אף על פי שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבין לשלם, שבשעה שחבלו לא היו בני דעת". וכן משמעות הרא"ש (ב"ק פ"ח סי' ט) שסתם כלשון הגמרא "והם שחבלו באחרים, פטורים". וכן פסק מרן השלחן ערוך בהלכות טוען ונטען (חו"מ סי' צו סע' ג) "ואם טענו בדבר שאין לקטן הנאה, כגון נזקים וחבלות, אף על פי שמודה ואף על פי שיש לו ממה לשלם, פטור, ואפילו לאחר שהגדיל". ובהלכות חובל בחברו (שם סי' תכד סע' ח) "החובל בחרש, שוטה וקטן, חייב. והם שחבלו באחרים, פטורים. אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבים לשלם, שבשעת שחבלו בהם לא היו בני דעת".

ובשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ב סימן י) כתב בביאור מחלוקתם, כי לדעת ההגהות אשר"י וספר חסידים "אף שלא ידע [הקטן] שיש בזה איסור מדיני תורה, הא עכ"פ ידע שיש בזה עוולה, וגם על זה ענשו התורה בתשלומין, ולכן סברי דאף הקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל". אולם הרא"ש והרמב"ם והשו"ע נקטו "שאין עליו [הקטן] שום עונש ושום אזהרה, אלא שמשמע בתלמודא כשנדייק בכמה דוכתין דסימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו, לכן נראה שטוב הוא שיקבל איזה כפרה. ועיין בט"ז (סי' שמג ס"ק ב) שגם על רש"י [בהא דכפיה רפרם] פירש שרק שיעשה לפנים משורת הדין מצד הא דטוב שיקבל על עצמו – שכתב הרמ"א – כפאו לשלם".

לסיכום: רבותינו הראשונים נחלקו האם קטן שהזיק או גנב צריך לשלם או להחזיר את הגניבה כשהגדיל. לדעת הגהות אשרי וספר חסידים, חייב להחזיר, אולם לדעת הרמב"ם הרא"ש, הקטן אינו חייב לשלם גם כשיגדל, כי בשעה שהזיקו או גנבו לא היו בני דעת. וכן פסק השו"ע.

וכתב המשנה ברורה (או"ח סי' שמג ס"ק ט) "קטן שגנב או שהזיק, ראוי לבית דין להכותו שלא ירגיל בה. [וכן חבלה וביוש וכל דברים שבין אדם לחבירו, בית דין מצווין להפרישו שלא יארע תקלה על ידו]. אבל אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין. וכל זה מדינא אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו, או שהזיק לו בממונו צריך לשלם לו". 

והרש"ש כתב בחידושיו על מסכת סנהדרין (נה, ב) אף דפסק בשו"ע חו"מ סי' צ"ו ס"ג וסי' תכ"ד ס"ח דקטן שהזיק וחבל פטור מלשלם אפילו לאחר שהגדיל ודלא כהגהות אשרי, מכל מקום לצאת ידי שמים, חייב". 

•  •  •

הטעמים מדוע קטן חייב בתשובה

ו. בספר עבודת משא (הלכות תשובה פ"א ה"א) הקשה: "ענין חינוך הוא כדי להרגילו למצוות בגדלותו, כדעת רש"י (חגיגה ו, א) ועוד ראשונים. מכל מקום בכל שאר המצוות החינוך הוא על מעשים ופעולות גרידא, וזה שייך שקטן יעשה הפעולות הללו כדי שיתרגל בעשייתן בגדלותו. אבל תשובה ווידוי אינם פעולות בלבד, אלא כל תוכנן הוא ענין חרטה המתבטא בווידוי בפה, ואם נימא שאצל קטן ליכא ענין עבירות, אם כן כל תוכן ענין תשובה ווידוי לא שייך אצלו". 

ובספר התודעה (ח"א, חודש תשרי) כתב: "אף על פי שהקטנים אינם חייבים במצוות ואינם נענשים על העבירות, חייבים גם הם לעשות תשובה על עוונותיהם ולתקן מעשיהם. וזאת מפני טעמים אחדים: [א] גם כי אין עליהם עצם מורא העונש,  כדי שמעשיהם שאינם מתוקנים לא ישארו אצלם כהרגל עבירה לאחר שיתבגרו, ויבואו לכלל עונשים. [ב] וכדי שלא ייענשו ההורים בסיבתם בעוון זה שאינם מחנכים אותם כראוי".

על דברי ספר התודעה תמה בספר אדרת תפארת (ח"ד סי' ד אות ה) כי הטעמים שכתב לכאורה מסבירים רק את התועלת שיש בתשובה של קטן ביחס לעתיד, אולם עיקר התשובה נועדה לתקן את חטאי העבר, ואצל קטן לא שייך חטאים בעברו כי לא היה כלל בר חיובא: "זה ודאי שיש לקטנים שהגיעו לחינוך לתקן את מעשיהם הרעים, וזוהי גופא מצות חינוך לחנכם שילכו בדרכים טובים. וממילא מה שייך טעם שמעשיהם שאינם מתוקנים לא ישארו אצלם כהרגל עבירה וכו', זהו טעם טוב לתיקון המעשים [בעתיד]. אולם תשובה על העבר מנא לן. גם מה שייך הטעם כדי שההורים לא ייענשו בסיבתם, זה טעם לתיקון המעשים להבא, ולא על התשובה למפרע, שהרי כאשר אביו לא חינכו לאיזה דבר, וחייב על זה אביו משום שלא חינכו לזה, גם אם יעשה תשובה הקטן יתכן ולא תועיל התשובה לתקן למפרע את אשר עשה, והאבא הוא זה שצריך לעשות תשובה ע"ז שלא קיים את מצות החינוך". 

ולכן כתב בספר אדרת תפארת טעם אחר ומחודש: "שיש לחנך את הקטנים שהגיעו לחינוך למצות התשובה, ואע"פ שהם קטנים, ולדעת רוב הראשונים אין עליהם שום חיוב אף לא חיוב מדרבנן, אולם נראה שמכיון שבגדול נוהגת מצות התשובה אף בקטן נוהגת מצות התשובה, והרי זה ככל שאר המצוות שתיקנו חז"ל לחנך בהם את הקטנים שהגיעו לגיל חינוך".

הטעמים מדוע קטן אינו חייב בתשובה

ז. מאידך נראה לענ"ד להטעים מדוע אין חיוב לחנך קטן לקיים מצות תשובה.

• עיקר מצות התשובה תלוי במחשבה ובלב – כמבואר בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב) "ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו'. וכן יתנחם על שעבר, שנאמר כי אחרי שובי נחמתי. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו'. וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו". שלושת חלקי מצות התשובה –  עזיבת החטא, חרטה וקבלה לעתיד, תלויים במחשבה ובלב. וכן מבואר בספר התניא "עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות, והכל לפי מה שהוא אדם ולפי הזמן והמקום כידוע ליודעים"..

והנה בענין ברכת הגומל בקטן [אות י] הבאנו את דברי המשנה במסכת מכשירין (פ"ו מ"א) שאם העלה פירות לגג כדי לנקותם וירד עליהם טל [שהוא אחד אחד משבעה משקין שמגעם באוכל "מכשיר" אותו לקבל טומאה] בלא שהתכוון לכך, הפירות לא הוכשרו לקבלת טומאה. ואם "העלום חרש שוטה וקטן, אף על פי שחשב שירד עליהן הטל, אינן בכי יותן, מפני שיש להם מעשה ואין להם מחשבה". ומסקנת הסוגיא בחולין (שם) "יש להם מעשה, אפילו מדאורייתא, אין להן מחשבה ואפילו מדרבנן". היות ודין "הכשר" קבלת טומאה תלוי בכוונה, אזי אם עשו הקטנים מעשה המוכיח מחשבתם ופירשו שעל דעת כן עושים, הוכשרו הפירות לקבל טומאה, אך מחשבה בלבד להכשיר את הפירות לקבל טומאה, אינה נחשבת כלל. מדברי המשנה למדנו, כי למחשבת הקטנים וכווונתם אין כל ערך [מטעם זה נתבאר שאין לקטן לברך הגומל מדין חינוך, כי מהותה של הברכה הודאה על הנס, ולכן קטן שאינו יכול לכוון במחשבתו להודות על הנס, אינו בתורת ההודאה של ברכת הגומל].

ומעתה מובן מדוע אין חיוב לחנך קטנים למצות תשובה, כי עיקר המצוה תלוי במחשבה ובלב, ולמחשבת הקטנים וכווונתם אין כל ערך, ולפיכך אין ביכולתם לקיים את מצות התשובה.

[אמנם לפי המנחת חינוך (מצוה שסד) שדייק מדברי ספר החינוך ש"המצות עשה דכאן אינה התשובה, רק הוידוי בפה, דגזירת הכתוב היא, דאם מתנחם מהחטא צריך להתוודות בפיו, ככל מצות עשה שתלויה בדיבור כגון קריאת שמע ודומיהם", יש לומר שאת קיום המצות עשה של התשובה, שהוא בדיבור – בווידוי פה, שפיר יכולים הקטנים לקיים. ואף שבשו"ת חלק לוי (או"ח סימן לו) למד מדברי רש"י בחולין (שם) ותוספות (שם ד"ה ותבעי) שאין לקטן מחשבה "והוא הדין דדיבור אין לו", ועל פי זה כתב: "נהי דאסור לומר דבר שבקדושה לפני ערוה, אבל אמירת קטן הלא לאו אמירה היא". ולפי דבריו, הקטן לא יכול לקיים גם את מצות הוידוי – אולם דברים אלו קשה להולמם, שהרי אנו חייבים בחינוך קטנים לקיים את מצוות קריאת שמע ותפילה, שהם מצוות התלויות בדיבור. נמצא איפוא, ששפיר יכול הקטן לקיים את מצות התשובה באמירת הוידוי].

ולכן נראה לענ"ד נראה לומר, כי הקטן אינו חייב בתשובה, היות ונתבאר לעיל בדברי הרמב"ם כי קיום מצות התשובה בשלמות מורכב מכל שלושת חלקי מצות התשובה –  עזיבת החטא, חרטה וקבלה לעתיד. וכתב הרמב"ם שקיום ה"חרטה" הוא באופן שהקב"ה מעיד שהחוטא לא ישוב לעשות עוד את  המעשה הזה. וזה שייך רק בגדול שמעשיו נחשבים כמעשה, שיכול להתחרט חרטה גמורה על המעשים שעשה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יחזור על מעשה זה. אבל קטן, היות ומעשה הקטן אינו נחשב כמעשה, חסר לו החלק של החרטה במרכיב התשובה.

• קטן אינו פוגם בנפשו במעשיו הרעים ועל כן אינו צריך תיקון ותשובה – הבן איש חי נשאל בשו"ת רב פעלים (סוד ישרים סימן ג) "מדוע קטן פחות מבן י"ג שנה ויום אחד פטור מן המצוות, אם משום שאין בו דעת שלם, והלא אנחנו רואים קטנים בני עשר או אחד עשרה הם פקחים ובני דעת יותר מאותם הגדולים עשרת ידות". והשיב: "זאת תדע, דאין פטור הקטן משום דאין לו דעת ושכל, אלא הטעם כי החיוב תלוי בשלמות נפש הרוחנית בו, יען דכל המצות שמחויב האדם בהם בעולם הזה הוא בשביל תיקון נפש הרוחנית שבו, וגם על ידה הוא עושה תיקון ופעולה למעלה במעשה המצות. והנה כתב רבינו זלה"ה, בעץ חיים (שער כה פ"ז), שנפש רוחנית של אדם התחתון אינה נכנסת באדם עד י"ג שנים ויום אחד ע"ש. וממילא גם כן אינו פוגם במעשים רעים, ובשום חטא למעלה, מאחר שלא נשלמה נפש הרוחנית שלו, לכן אין מגיע הפגם מצד מעשיו בשרשו שבקדושה למעלה". ולפי זה, הקטן אינו מחוייב בתשובה ובכפרה על עבירות שעשה בקטנותו, שהרי לא פגם ב"שלמות הנפש הרוחנית" שלו. 

[ויש להביא ראיה כי מעיקר הדין אין חיוב תשובה לקטן, מדברי הש"ך (יו"ד סי' שפד בנקודות הכסף על הט"ז ס"ק טו) שאין חיוב לחנך קטן בדיני אבלות. וכתב בשו"ת עמק הלכה (ח"א סימן סב) "מצאתי עוד בבית הלל (יו"ד סי' שפא ס"ו) שכתב טעם דהא דקטן פטור מאבלות הוא משום שאבלות הוא מדין תשובה, משום שכל בני החבורה הקרובים ערבים זה בעד זה, ואין שייך זה בקטן משום דאינו בר עונשין". בדברי הרמב"ם בסוף הלכות אבל (פי"ב הי"ג) מבואר שהאבלות נועדה לעורר לחזרה בתשובה: "כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים, הרי זה אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה". ומוכח איפוא מהפטור של קטן להתחנך בדיני אבלות, שאינו חייב בתשובה, ולכן אינו חייב בדיני אבלות שנועדו לגרום לחזור בתשובה].

•  •  •

מצות חינוך – חיוב על האב או על הקטן

ח. ונראה בביאור מחלוקת הראשונים, האם קטן חייב כשהגדיל בתשלומי נזקים שעשה בקטנותו, בהקדם מחלוקת הראשונים בגדר מצות חינוך – האם החיוב מוטל על האב או על הקטן.

במסכת ברכות (מח, א) מבואר בגמרא שהאוכל כזית פת [שאינו מחוייב בברכת המזון אלא מדרבנן] יכול להוציא בברכת המזון את מי שאכל כדי שביעה [שמחוייב מהתורה בברכת המזון]. והוקשה לרש"י מדברי הגמרא (ברכות כ, ב) שקטן שהגיע לחינוך [שחייב מדרבנן] אינו יכול להוציא את הגדול שמחוייב מהתורה. ותירץ רש"י: "ההוא [קטן] אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכי". ומבואר בדבריו שמצות חינוך אינה מוטלת על הקטן, אלא על האב לחנכו. וכדבריו כתב הרמב"ן במלחמות (ברכות יב, א בדפי הרי"ף) "דקטן אפילו הגיע לחינוך אינו מוציא אחרים אפילו בדרבנן, כדתנן הכל כשרים לקרוא את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. וטעמא דמלתא, משום דחינוך מצוה דאביו הוא ואיהו לאו בר חיובא הוא כלל". 

הרי לנו שיטת רש"י והרמב"ן שקטן אינו מחוייב כלל במצות חינוך, והחיוב מוטל על האב.

אולם התוספות בברכות (מח, א ד"ה עד) הקשו על פירוש רש"י, וכתבו לדחות דבריו. ובמסכת מגילה ביארו התוספות (יט, ב ד"ה ורבי יהודה) את מחלוקת רבנן ורבי יהודה אם קטן כשר לקרות את המגילה: "וי"ל דלעולם מיירי בקטן שהגיע לחינוך, ואפ"ה פסלו רבנן משום דמגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן, וקטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצות, ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה שהרי בשאר מצות הוא חייב דאורייתא ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן". והיינו שגם על הקטן עצמו יש חיוב ולא רק על האב לחנכו. ומבואר בדברי התוספות שעל הקטן מוטל חיוב מדרבנן לקיים המצוה.

ממוצא הדברים ביאר בשו"ת יביע אומר (ח"ח חו"מ סימן ו) את מחלוקת הראשונים האם קטן חייב כשהגדיל בתשלומי נזקים שעשה בקטנותו: "לשיטת התוספות, הקטן עצמו כשהגיע לחינוך הוא חייב מדרבנן במצוות מטעם חינוך, יש לומר שאם גנב או הזיק, כיון שעכ"פ היה חייב מצות חינוך מדרבנן, והוא עבר עליה, כשיגדיל יהיה חייב לשלם. אבל לשיטת הרמב"ן במלחמות שהקטן אינו מחוייב לא מדאורייתא ולא מדרבנן לקיים מצוות התורה, ואין מצות חינוך מוטלת אלא על אביו, שהוא חייב לחנכו, וכ"כ המאירי והריטב"א במגילה, קטן שגנב או הזיק פטור אף לכשיגדיל".

אמנם למעשה, סיים הגר"ע יוסף: "ומכל מקום אין זה מוכרח, ויש לומר דלכולי עלמא אין הקטן מתחייב לשלם לכשיגדיל, כיון שבשעה שגנב או הזיק לא היה בר דעת שלימה. גם הגאון רעק"א בתשובה (סוף סימן קמז) כתב, ונראה שדעת הגהת אשרי שהקטן שהזיק חייב לשלם כשהגדיל, דעת יחידאה היא, וכן כתב המשנה למלך (הלכות מלוה פ"י הי"ד)ף עכ"ד, ובודאי הכי נקטינן". ומסקנתו בנדון "אדם שבהיותו קטן פחות מבר מצוה גנב כסף מחנות אחת, והוציאו לצרכיו האישיים, וכעת לאחר שהגדיל חזר בתשובה, מן הדין פטור לשלם אפילו לאחר שיגדל. ואינו חייב אפילו לצאת ידי שמים, ומכל מקום ממידת חסידות טוב שיתן איזה סכום לכפרתו, ושב ורפא לו".

קטן שהגיע לחינוך – האם בית דין מצווים להפרישו מאיסור

ט. ונראה כי במחלוקת הראשונים האם החיוב מוטל על האב או על הקטן, נחלקו המחבר והרמ"א בנדון חיוב בית דין להפריש קטן מאיסור.

מרן המחבר פסק בשו"ע (סי' שמג סע' א) "קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו". וכתב הרמ"א על דבריו: "ויש אומרים דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו". וביאר בספר כנסת יחזקאל (ח"ב סימן סז אות טז) כי לדעת רש"י והראשונים שחיוב חינוך מוטל על האב, נמצא שאין מעשי המצוה של הקטן נחשבים כמעשה, וכן נקט מרן השו"ע ולכן "ס"ל דקטן א"צ כפרה, מפני שאין מעשיו ודבריו קיימין בנוגע לכל הדברים הצריכים דעת וכוונה. כי כל מעשה הקטן הם רק בבחינת מתעסק [דהיינו מעשה שנעשה ללא כל כוונה], וכמו שכתב הראב"ד [בהלכות שגגות, לעיל אות א] שלא מצינו קטן בר עונשין. ולפי דבריו, מעשה הקטן אינו כלום והוא בבחינת מתעסק, ואין צריך שום כפרה, ולפיכך אין בית דין מצווים להפרישו". אולם לדעת התוספות שהחיוב מוטל על הקטן, המעשים שעושה הקטן נחשבים מעשי מצוה, וכן נקט הרמ"א שפסק כי "בהגיע לחינוך צריכים להפרישו, סובר דקטן שעבר עבירה צריך תשובה וכפרה, כמו שכתב באותו סעיף, דמכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין", וכדברי הרמב"ם בהלכות שגגות [לעיל אות א] שקטן צריך להביא קרבן לכפר על עברות שעבר בקטנותו. 

נמצא לסיכום, שנחלקו רבותינו הראשונים האם מעשי הקטן נחשבים כמעשה – ונפקא מינה האם צריך כפרה על מעשה עבירה, והאם צריך להפריש קטן מלעשות עבירה. לדעת הרמב"ם שקטן צריך קרבן כפרה על עבירות שעשה בקטנותו, פירוש הדבר שמעשה הקטן אינו נחשב כ"מתעסק", והיינו כשיטת התוספות שהחיוב מצות חינוך מוטל על הקטן, ולכן המעשים שעושה הקטן נחשבים כמעשי מצוה, ולהבדיל כמעשי עבירה. ולפי זה מובנת שיטת הרמ"א, שבית דין מצווים להפריש קטן ממעשי עבירה. 

אולם לדעת הראב"ד שקטן אינו צריך קרבן כפרה על עבירות שעשה בקטנותו, פירוש הדבר שמעשה הקטן אינו נחשב כלל מעשה אלא בגדר של "מתעסק", והיינו כשיטת רש"י שמצות חינוך לא מוטלת על הקטן אלא על אביו, ולכן המעשים שעושה בקטנותו אינם נחשבים כמעשי מצוה או כמעשי עבירה. ולפי זה מובנת שיטת מרן המחבר שבית דין לא מצווים להפריש קטן ממעשי עבירה, כי מעשיו אינם אלא בגדר של "מתעסק" בעלמא. 

•  •  •

קטן אינו בתורת חיוב מצוות – או שהוא בתורת החיוב אלא שלא נענש על מעשי עבירה

י. הסבר נוסף בביאור מחלוקת הראשונים, האם קטן חייב כשהגדיל בתשלומי נזקים שעשה בקטנותו, יסודו בחקירת האחרונים –  האם קטן אינו בכלל בתורת חיוב מצוות, או שהוא בתורת החיוב אלא שלא נענש עליהם.

בשו"ת מחנה חיים (אבן העזר ח"ב סימן לד) הסתפק האם קטנים "גם הם בני ישראל אשר עליהם דבר ה' לקדשם בתרי"ג מצות, כי הם זרע האבות אשר נתקדשו בהר סיני לעם סגולה ועבדי ה', רק ע"י שאין שכלם שלם, כי חרש שוטה וקטן אין להם דעת שלמה, המה כאנוסים שלא יכלו לעשות מצוה כדת, וגם לא יענשו אם עוברים עבירה ואין משלמים אם הזיקו, כי אונס רחמנא פטריה ואין לך אונס גדול מזה, מי שאין דעתו שלם הוא אונס בכל אשר הוא עושה. או נימא בהיפוך, דהקב"ה אשר נתן התורה לא דיבר רק עם בני דעת שלמה, עליהם צוה מצות עשה ועליהם הזהיר ממצות לא תעשה, אבל לחסרי דעת לא הטיל כלל מתרי"ג מצות, כי המה חיות בצורת אדם, אבל אינם באמת בני אדם, כי מה יתרון לאדם מן הבהמה רק שלימות השכל והדעת, וחרש ושוטה וקטן אין שכלם שלו, ולא נצטוו מפי הקב"ה מאומה".

ומדברי האחרונים נראה שנחלקו בזה.

הפרי מגדים (פתיחה כוללת אות ט) כתב: "קטן פטור מכל מצות התורה, ומכל מקום אביו מצוה להפרישו". וביאר זאת (אות יג) כי "חרש שוטה וקטן יש להם מעשה ואין להם מחשבה, ומכל מקום שמעינן דחרש שוטה וקטן אין להם מחשבה לקולא ולחומרא, ואפילו קטן ושוטה שדיברו לאו כלום הוא אף לחומרא". ומבואר בדבריו שקטן אינו בתורת חיובים במצוות. 

וכן משמע מדברי רבי עקיבא אייגר (שו"ת תנינא סימן קלד), שתמה "אמאי בקטן אין מצווים בית דין להפרישו, הא הקטן מקרי מזיד יותר, אלא דחס רחמנא עליו שלא לענוש אותו, אבל מכל מקום יהיה חיוב להפרישו". ומחמת תמיהה זו כתב: "דעל כרחך דחס רחמנא עליה, היינו דהתורה חסה עליו ולא רמי עליו מצות וחיובים, ואם רואים שהקטן רוצה לעבוד עבודה זרה, אין מחוייבים להפרישו, דלא אזהר רחמנא כלל לקטן. וע"כ הא דאמרינן [בגמרא בסנהדרין, לעיל אות ג] תקלה איכא [במעשה עבירה של קטנה], היינו דמכל מקום כיון דעושה בשאט נפשו ענין שבגדלותו יהיה עבירה – מקרי תקלה, ולענין זה דוקא מקרי קטן יותר תקלה מגדול בשוגג בלא עשה בכוונה. אבל מ"מ אמת דגדול בשוגג נעשה איסור, דאקרקפתא דגברא חל האיסור, ועל קטן ליכא איסור כלל". וגם מדבריו נראה שקטן אינו בתורת חיובים במצוות. 

ברם המנחת חינוך (מצוה יז אות יד) נקט שקטן ישנו בתורת החיוב במצוות אלא שהתורה לא הזהירה והענישה אותו על עבירות: "אף דקטן אין מוזהר על מילת עבדים דלאו בני מצות הוא, מכל מקום נראה דבאמת קטן בן מצות, רק דלא שייך לומר דהתורה הזהירה אותו, דלאו בן דעה הוא, אבל באמת חייב במצות".

וכדבריו כתב האדר"ת (קונטרס כללי המצוות, חינוך לקטן אות ב) "קטן ישנו בכלל איסורים ובן מצוה הוא, רק דלא שייך לומר דהתורה הזהירה אותו אחרי שאינו בר דעת, אבל באמת חייב במצוות".

נפקא מינה במחלוקת האם קטן אינו בכלל בתורת חיוב מצוות, או שהוא בתורת החיוב אלא שלא נענש עליהם, כתב בשו"ת עמודי אור (סימן יג) בנדון "מי שגזל מקטן דבר האסור בהנאה, כגון פירות ערלה וכדומה, אם חייב לשלם לו. דכיון דקטן אינו מוזהר על האיסורים, אם כן היה ראוי לו ליהנות ממנו, וממונא מעליא הוא לגביה. ובאמת גוף ענין זה הוא ספק עצום, אם גדר הקטן באיסורין שהם מותרים לו לגמרי, או דמעונש לחוד פטריה רחמנא, אבל איסורא הוא לגביה". אם קטן אינו בכלל בתורת חיוב מצוות ואינו מוזהר על איסורי הנאה, נמצא שיש לפירות הערלה שווי ממוני, מכיון שהקטן ראוי ליהנות מהם, ולכן כאשר גזל מהקטן דבר האסור בהנאה, חייב לשלם לו. ברם אם הקטן ישנו בתורת החיוב אלא שלא נענש עליהם, אין לפירות הערלה שווי ממוני, כי גם הקטן נאסר ליהנות מהם אלא שאינו מחוייב אם נהנה, ולכן כאשר גזל מהקטן דבר האסור בהנאה, פטור מלשלם לו.

יא. ונראה כי במחלוקת זו נחלקו הפוסקים בנדון שחיטת קטן.

בשו"ע (יו"ד סי' א סע' ה) נפסק: "ואם הקטן יודע לאמן ידיו, אם אחרים עומדים על גביו, שוחט לכתחילה". וכתב הרמ"א: "אבל אם שחט בינו לבין עצמו, שחיטתו פסולה, אע"פ שיודע הלכות שחיטה". הש"ך (ס"ק כז) הביא את דברי הלבוש (סע' ה) שכתב בביאור דברי הרמ"א: "כיון שעדיין לא הגיע לחובת שחיטה מן התורה [האמורה בפסוק "וזבחת", שפירושו מי שהוא מצווה], לא נסמוך עליו לכתחילה". ותמה על כך הש"ך: "זהו תימא, אבל ודאי דקטן מצווה, שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה, וגם משכחת לפעמים דשחיטתו כשרה".

ומבואר כי נחלקו הלבוש והש"ך, האם קטן בר חיובא במצוות, או שמופקע מהם. לדעת הלבוש, קטן אינו בר חיובא כלל במצוות, ולכן כאשר שחט בעצמו, שחיטתו פסולה. אולם הש"ך סבר שגם קטן, למרות שאינו בר מצוה, אולם הוא בתורת מצות שחיטה, שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה, ולכן כששחט בעצמו, שחיטתו כשרה. 

ואכן המחנה חיים [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות יא] הוכיח מדברי הש"ך, שקטן חייב במצוות אלא שלא נענש עליהם: "וגם ראיה דחש"ו בכלל אזהרת כל ל"ת שבתורה, דאם הם לא נזהרו בכל הל"ת, אם כן תהיה שחיטתו כשחיטת נכרי שהוא נבילה, דכתיב "וזבחת ואכלת", מי שהוא בר זביחה אכול משחיטתו. ואי חש"ו אינם מוזהרים מלאכול נבילות, אם כן שחיטתם יהיה נבילה. ומדמצינו ששחיטתם כשרה, אם אחרים רואים שלא קלקלו בשחיטתם, מוכח דנזהרו בלאו דנבילות והויין בני זביחה".

המחנה חיים הוסיף מסברא שקטן הוא בתורת חיוב במצוות "שהשכל גוזר כי זרע יעבדנו שגם הקטן הוא בכלל נפש מישראל, שלא יתגאל בכל תועבת ה'". ומסקנתו: "[א] דחרש שוטה וקטן המה נכנסים בכלל ישראל להיות מקודשים בתורת ה', אם יעשו מרצון נפשם קיום מצוות עשה יקבלו שכר על הדרישה, ואם יבדלו עצמם מן העבירות אשר שנואים בעיני ה', יקבלו שכר על הפרישה, כי גם הם מעם סגולה לה'. [ב] ואם יזידו ברצון נפשם שלא לקיים פעולת מצות עשה, וגם אם ימרודו לעבור כל עבירות החמורות כקלות, לא יענשו לא בידי אדם ולא בידי שמים, כי אצלם ניתן רשות מהקב"ה להתקרב אצלו בקיום מצות עשה, והתרחקות מעבירת הלא תעשה, אבל אם לא יתקרבו אל ה' – לא יענשו כלל, וכל התורה כולה אצלם כדבר הרשות כפי חפץ לבם, כי המה בר מצות אבל לא בר חיובים. וכו'. ובקיום מצוות עשה, פטורין, ואין לנו לכופם אפי' בדברים לקיים המצות, כי אצלם לא שייך לומר מצוות אינן צריכות כוונה, ומה בצע אם לבו ומחשבתו בל עמו בעשיית המצוה".

ועל פי דבריו פסק המחנה חיים בנדון "אשת ישראל שנשתטית וזינתה, ומת בעלה, לפי מה שנתבאר חרש שוטה וקטן לא הווין כבהמה אשר אין להם עבירה ומצוה, נהפוך המה מקודשים בסוג קיום המצוות, גם בסוג מניעת התועבות המה העברות, רק מנע ה' מהם העול להיות נענשים על המצוות עשה אם לא יחפצו לקיימם, וגם אין נענשים על העבירות שעשו, אבל מעשה תועבה גם אצלם הוי פעולת עבירות, אם כן אסורה לינשא לכהן".

יב. ממוצא הדברים נראה, כי יסודה של מחלוקת הראשונים, האם קטן חייב כשהגדיל בתשלומי נזקים שעשה בקטנותו, במחלוקת האחרונים, האם קטן אינו בכלל בתורת חיוב מצוות, או שהוא בתורת החיוב אלא שלא נענש עליהם.

הרמב"ם, הרא"ש ומרן השו"ע נקטו שקטן אינו בכלל בתורת חיוב מצוות, ולכן גם כשהגדיל אינו מחוייב לשלם על הנזקים שגרם בקטנותו. ולפי שיטתם מובן מדוע אין כל חיוב תשובה וכפרה על מעשים אלו, שהרי בזמן שנעשו הקטן כלל לא היה בתורת החיוב עליהם.

אולם לדעת ההגהות אשר"י וספר חסידים, גם הקטנים בתורת החיוב במצוות אלא שאינם נענשים אם לא קיימום או כשעברו עבירות. ולכן למרות שבקטנותו היה הקטן פטור על נזקו, אך מאחר והיה מוזהר גם בעודו קטן, כשיגדיל יש עליו חיוב תשלום על נזק שהזיק בקטנותו. וזו גם הסיבה שעליו לעשות "איזה דבר לתשובה ולכפרה", על המעשים שעשה בקטנותו.

•  •  •

סוף דבר: קטן אינו בר חיובא ובר עונשין על מעשיו, ולכן מעיקר הדין אינו צריך כפרה ותשובה על מעשים שעשה בקטנותו. ובטעם הדבר נתבאר:

[א] כי עיקר מצות התשובה תלוי במחשבה ובלב ולמחשבת הקטנים וכוונתם אין כל ערך, ולפיכך אין ביכולתם לקיים את מצות התשובה. [ב] כי שלמות מצות התשובה היא בעדות הקב"ה שלא יעשה עוד את מעשה החטא, ולכן רק גדול שמעשיו נחשבים כמעשה, יכול לחזור בתשובה שלימה על מעשים שעשה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יחזור על מעשה זה, ולא קטן – שאין למעשהו גדר של "מעשה". [ג] קטן אינו פוגם בנפשו במעשיו הרעים ועל כן אינו צריך תיקון ותשובה על עבירות שעשה בקטנותו.

אולם למעשה פסקו התרומת הדשן והרמ"א כי "טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה", משום שגם "עבירה בלא דעת היא לא טוב לנפש", ולכן "טוב שיקבל איזה דבר לתשובה וכפרה כדי שיסולק ממנו הסימן רעה וייטיב דרכיו ומעשיו". 

ובנדון קטן שהזיק או גנב צריך לשלם או להחזיר את הגניבה כשהגדיל, נחלקו הפוסקים. לדעת הגהות אשרי וספר חסידים, חייב להחזיר, אולם לדעת הרמב"ם הרא"ש, הקטן אינו חייב לשלם גם כשיגדיל, כי בשעה שהזיקו או גנבו לא היו בני דעת. וכן פסק השו"ע. 

ונתבאר כי נחלקו במחלוקת הראשונים בגדר מצות חינוך – האם החיוב מוטל על האב או על הקטן. וכן נתבאר שנחלקו בשאלה, האם קטן אינו בכלל בתורת חיוב מצוות, או שהוא בתורת החיוב אלא שלא נענש עליהם.

ולמעשה כתב המשנה ברורה (או"ח סי' שמג ס"ק ט) "כל זה מדינא אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו, או שהזיק לו בממונו צריך לשלם לו". ולדעת הרש"ש צריך לשלם כשהגדיל לצאת ידי שמים, חייב". אולם הגר"ע יוסף פסק: "מן הדין פטור לשלם אפילו לאחר שיגדל, ואינו חייב אפילו לצאת ידי שמים, ומכל מקום ממידת חסידות טוב שיתן איזה סכום לכפרתו, ושב ורפא לו".