חיוב "אשו משום חציו" במזיק ובשבת

מתוך ספר רץ כצבי

חיוב "אשו משום חציו" במזיק ובשבת

במסכת בבא קמא (כב, א) נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בגדר חיוב מזיק "אש": ר' יוחנן סובר "אשו משום חציו", כלומר, האש נחשבת כמעשה שלו, ונחשב כאילו זרק חץ. וריש לקיש סובר "אשו משום ממונו", כלומר, כמו שורו שהזיק. וההלכה היא כר' יוחנן ש"אשו משום חציו".

הקשה הנמוקי יוסף (י, א בדפי הרי"ף) לפי ר' יוחנן ש"אשו משום חציו", היאך התירו להדליק נרות בערב שבת עם חשיכה והנרות ממשיכים לדלוק בשבת, הרי אם "אשו משום חציו" הרי זה כאילו מדליקה האשה אש בשבת עצמה, מאחר וכל זמן שהנר דולק זהו ככוחה וכחצים שלה.

וביותר הקשה הנמוקי יוסף, אם אדם הדליק גדיש של חבירו, שלא נתכוין להבעיר הגדיש אלא שפשע והלכה האש, בכל זאת נחשבת האש כחציו, כל שכן אם מדליק האדם הנר בערב שבת, שעיקר כוונתו שידלק הנר דווקא בשבת, שיחשב כחציו, ויחשב שעבר על איסור הבערה בשבת.

ותירץ הנמוקי יוסף: אדם שזרק חץ, החיוב על מעשה הוא בשעת שילוח החץ מידו, ובאותה שעה נחשב הדבר שכבר נעשה כל מעשה הנזק של החץ, שכן אי אפשר לומר ששעת החיוב היא בזמן שהחץ עף באויר כי בשעה זו הוא אנוס, כיון שגם אם ירצה אינו יכול להחזיר החץ שלא יזיק – לכן אין אנו אומרים שכל זמן שדולק נחשב כאילו עכשיו הוא מדליקו, אלא נחשב כאילו הדליקו מעיקרא בשעה שפשע באש [ובודאי שאם ימות קודם שהספיק הגדיש להידלק משתלם הנזק מנכסיו]. ומעתה כן הדין לענין הדלקת נר בערב שבת, מכיון שמעשה ההדלקה התחיל בערב שבת נחשב כאילו נגמר המעשה מעיקרא בשעת ההדלקה.

ליסוד זה שהמשך הפעולה מתייחס לתחילת המעשה יש השלכה גם למקרה הפוך – מעשה שמתחיל בשבת ונמשך למוצאי שבת.

המנחת חינוך (סוף מצוה רחצ) נקט בפשיטות, שאדם המניח תבשיל על כירה בשבת באופן שבשבת עדיין לא יספיק להתבשל ורק במוצאי שבת יגמר הבישול, אינו נחשב למבשל בשבת ופטור, כיון שהבישול היה במוצאי שבת.

אולם בחלקת יואב (מהדו"ק או"ח סימן י) רצה לומר על סמך יסוד דברי הנימוקי יוסף, שההמשך מתייחס לתחילת המעשה, ובאופן זה יתחייב על בישול בשבת. והוכיח כן מדברי הירושלמי (שבת פרק א הלכה ו) שכל שהתחיל לעשות מלאכה בשבת אף שנגמר במוצאי שבת חייב. והוכיח כן גם מדברי הרא"ש (ביצה פרק ב סימן יז) שהמסתפק מן הנר בשבת חייב משום מכבה מטעם שבזה שנוטל שמן מן הנר הוא ממהר את כיבויו. והרא"ש לא חילק בין אם יש בנר שמן שיכול לדלוק עד אחר שבת ובין אם אין שמן בכמות כזו, ואם כן משמע שגם אם לאחר שלקח מן השמן עדיין נשאר שמן שידלוק אחרי שבת, אלא שיתכבה מהר יותר במוצאי שבת, הרי זה אסור. הרי מוכח שסובר הרא"ש שהכל הולך אחר תחילת המעשה, ומכיון שתחילת מעשה חיסור השמן מן הנר היה בשבת, אפילו שתוצאת המעשה, מיהור הכיבוי, היא במוצאי שבת, הוא חייב משום מכבה. [ובאגלי טל (מלאכת זורע אות ח בהג"ה) ובשו"ת אבני נזר (או"ח סימנים מח-נ) דן בארוכה בדברי החלקת יואב ודחה את ראיותיו].

ב.

ברם על יסודו של הנמוקי יוסף יש להקשות מדברי הגמרא (זבחים טו, א) – "בעי רבי ירמיה מרבי זירא, היה מזה זריקת דם קרבן למזבח ונקטעה ידו של הכהן המזה ונעשה בעל מום ופסול לפני שהספיק הדם להגיע לאויר המזבח מהו". ורבי זירא אמר שההזאה פסולה "מאי טעמא, והזה ונתן בעינן". ולפי דברי הנמוקי יוסף שהכל הולך אחר תחילת המעשה, לא מובן מדוע הזריקה פסולה, הרי בשעת תחילת מעשה הזריקה היה הכהן כשר, ומדוע שלא נחשיב את כל פעולת הזריקה בשעת ההתחלה, וממילא הזריקה צריכה להיות כשרה.

עוד קשה מסוגיית הגמרא בשבת (ד, א) "בעי רב ביבי בר אביי, הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא התירו". ומתלבטת הגמרא מה היה הספק: אם היה שוגג ולא נזכר כלל שהיום שבת או שמלאכה זו אסורה, למי "התירו" לרדות, הרי אינו זוכר ששבת ואינו רוצה לרדות והוא בודאי לא בא לשאול מה לעשות, ואם נאמר שלאחר שנתן הפת לתנור נזכר שהיום שבת ולכן רוצה להוציאה מהתנור קודם שיגיע לידי חיוב חטאת, קשה שהרי כיון שנזכר ששבת לפני גמר המלאכה, הרי שלא נגמרה המלאכה בשוגג "ותנן כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה".

ולכאורה אם נחשבת כל הפעולה בשעת תחילת המעשה, כדברי הנמוקי יוסף, אם כן כל מה שהאש תאפה את הפת בהמשך נחשב שכבר נעשה בתחילת הכנסת הפת לתנור, ומכיון שבתחילת מעשה הכנסת הפת לתנור היה שוגג, שפיר צריך להחשב שוגג ויחשב כאילו תחילת וסוף המלאכה נעשו בשוגג – ומדוע שלא נעמיד את ספק הגמרא באופן זה.

ואין זה דומה לדברי המשנה "כל חייבי חטאות אינן חייבים חטאת עד שיהיה תחילתן וסופן בשוגג", שכן המשנה מדברת כאשר לא שייך לייחס הכל לתחילת המעשה, כגון באכילת חלב כשנזכר באמצע האכילה שאסור לאכול חלב, ודאי שאין סוף האכילה בשוגג, ולא שייך לייחס את סוף האכילה לתחילת האכילה, ולומר שההתחלה והסוף היו בשוגג. שכן יסודו של הנמוקי יוסף שהכל הולך אחר תחילת המעשה הוא רק במעשה של זריקת חץ, המורכב משני חלקים: א. הפעולה. ב. התוצאה היוצאת מכוח הפעולה. כגון באשו משום חציו, שהפשיעה באש היא המעשה המחייב, והתוצאה היא מה שהאש הולכת ושורפת. ובזה חידש הנמוקי יוסף שהתוצאה מתייחסת לתחילת המעשה. אבל בדברים שחיובם הוא מעשה מתמשך כאכילת חלב, לא אמר הנמוקי יוסף שיש לייחס הכל להתחלה.

ולפי זה, בזריקת הדם ובהכנסת פת לתנור לכאורה הסברה נותנת שייאמר יסודו של הנמוקי יוסף, שכן זריקת הדם היא ממש כמעשה זריקת חץ, שהוא מעשה ותוצאה. וכן ברדיית הפת, שיש מעשה של נתינתה בתנור והתוצאה שהיא פעולת אפית הפת. ואם כן קשה, מדוע לפי הנמוקי יוסף לא נייחס את כל המעשה לתחילתו, ונכשיר כהן שנקטעה ידו קודם שהגיע הדם לאויר המזבח ולחייב חטאת אם נזכר קודם שתאפה הפת.

ג.

ונראה בביאור הדברים: במלאכת שבת יש דין מיוחד, שמלבד שהמחייב הוא מעשה מלאכה, יש תנאי נוסף שצריך מלאכת מחשבת, והיינו שכל המשך המלאכה צריך שיהיה באופן המחייב בשוגג חטאת ובמזיד סקילה, ואם חסר במלאכת מחשבת, על אף שתחילת מעשה המלאכה היה באופן המחייב, גם אם הכל מתייחס לתחילת המעשה, מכל מקום אם בהמשך מתעורר חסרון של מלאכת מחשבת, אין הוא חייב יותר באיסור המלאכה.

ולפי זה מובן החילוק בין מדליק נר לפני שבת שהנר ממשיך לדלוק בשבת, לבין המכניס פת לתנור בשבת ונאפה במוצאי שבת. ואף שהמדליק נר בערב שבת הכל מתייחס לתחילת המעשה, אבל המכניס פת לתנור בשבת ונאפה במוצאי שבת, גם אם נאמר שהכל מתייחס לתחילת המעשה, מכל מקום הרי התנאי הנוסף שצריך "מלאכת מחשבת" פוטרו, משום שהמשך המלאכה היה בזמן פטור דהיינו במוצאי שבת.

וכן לא קשה מספק הגמרא ברדיית הפת, שכן גם אם נאמר שהכל מתייחס אל שעת ההכנסה לתנור, מכל מקום הדין של "מלאכת מחשבת" פוטרו, משום שהמשך המלאכה היה באופן פטור, דהיינו שכבר נזכר בשעת המשך המלאכה.

וביישוב הקושיה מהגמרא בזבחים למה לא תוכשר זריקה של כהן שנקטעה ידו אחר שהזה הדם למזבח קודם שהגיע הדם לאויר המזבח, צריך לומר, שאמנם הטעם שפסול הוא מגזירת הכתוב "וזרק ונתן" וזהו דין מיוחד לגבי זריקת דם, שלא נאמר בו שנייחס הכל לתחילת מעשה הזריקה. והיא גופא, הצד להכשיר בספק הגמרא היה משום יסוד הנימוקי יוסף, כדברי רש"י שם "דמכי פריש הדם גמרה לה הזריקה", והצד לפסול, וכן מסקנת הגמרא, שיש גזירת הכתוב מיוחדת שלא נאמר שהכל מתייחס להתחלה.

ד.

מצאנו הלכות נוספות מקבילות בין דיני נזיקין והלכות שבת.

נחלקו במשנה (סנהדרין עח, ב) אם אדם אחז נחש בידו והוליכו עד שהגיעו שיני הנחש בידו של חברו, ר' יהודה מחייב את האדם ה"משיך" מיתה וחכמים פוטרים.

ולמד המג"א (סימן שכח ס"ק נג) מכך, שהמעמיד עלוקה בשבת כדי שתמצוץ דם חייב משום חובל, שכן אם ר' יהודה מחייב את המשיך כאילו תקע סכין בבטנו ואינו נחשב לגרמא "שהרי כלי משחיתו שהוא הנחש בידו", כמו כן המעמיד עלוקה יתחייב משום חובל. ואפילו רבנן הפוטרים את ה"משיך" יודו שהמעמיד עלוקה חייב, שכן מפורש בדברי הגמרא (סנהדרין עח, א) שסברת רבנן היא משום שהנחש מקיא מעצמו הארס בנשיכתו, ולכן מעשה המשיך נחשב לגרמא, אולם בעלוקה עושה מעשה בידים, לפיכך יודו גם חכמים שהמעמיד עלוקה בשבת חייב משום חובל.

אמנם באבן העוזר שם, אף שהסכים לדינא עם דינו של המג"א, מכל מקום דחה את ראייתו, על פי דברי התוספות בבבא קמא (כג, ב ד"ה תפשוט) שמשיך את הנחש אין הכוונה רק ששם יד חברו בפי הנחש, כי פעולה שכזו עדיין אינה נחשבת "משיך" אלא משסה שבזה לפי כולם פטור, אלא "משיך" הכוונה שתחב ודחק את שיני הנחש בבשר חברו. ולפי זה לא רק שאין ראיה לאסור לשים עלוקה מהדין של משיך נחש, אלא אדרבה, משם ראיה להתיר, מפני שבעלוקה רק שם אותה והיא מעצמה מוצצת את הדם, ואם כן אפילו לר' יהודה שמחייב במקרה של אדם האוחז נחש בידו ומוליכו עד שיגיעו שיני הנחש בידו של חברו, עם כל זאת בעלוקה יודה שפטור.

עוד מביא האבן העוזר ראיה להתיר לשים עלוקה מההלכה (או"ח סימן שכד סעיף יג) שמותר להעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים מחוברים בשבת ובהמתו תולשת מהקרקע, ומעתה כמו כן יהיה מותר לשים עלוקה בשבת והעלוקה מוצצת את הדם.

ובשו"ע חו"מ (סימן שצד סעיף ג) נפסק שהמעמיד בהמת חברו על גבי קמת חבירו אפילו ברשות הרבים חייב נזק שלם, והטעם הוא משום שנחשב כמזיק בידים ולא בגרמא. והקשה האבן העוזר סתירה להלכה זו מההלכה שהבאנו לעיל (או"ח סי' שכד) שמותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים בשבת, ואם נפסק לגבי דיני נזיקין שהעמדת בהמה על גבי קמה נחשבת למזיק בידים ולא לגרמא, מדוע לגבי הלכות שבת מותר להעמיד בהמה על גבי עשבים, הרי זה נחשב כאילו תלש את המחובר בידיו ממש.

וממשיך האבן העוזר ואומר, שבודאי אין לחלק בין דיני שבת לדיני נזיקין, שבנזיקין נחשב למזיק בידים וחייב אבל לגבי דיני שבת לא, שכן אדרבה, בגמרא (בבא קמא ס, א) מבואר שבאש שאינה יכולה לשרוף מעצמה ורוח ליבתה והוליכתה והבעירה, פטור. והקשתה הגמרא מדוע זה שונה ממלאכת זורה בשבת שהזורה ורוח מסייעתו חייב. ותירץ רב אשי שחייב ברוח מסייעתו דווקא במלאכת שבת מאחר ו"מלאכת מחשבת אסרה תורה", אבל בנזיקין גרמא בעלמא הוא.

מכל זה מוכח, שבמלאכת שבת יש יותר סברה לחייב מבדיני נזיקין, ומעתה, אם בדיני נזיקין המעמיד בהמתו על גבי קמת חבירו נחשב למזיק בידים, לכאורה כל שכן שאסור להעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים בשבת.

ובכדי ליישב קושיה זו, כתב האבן העוזר שיש לומר חילוק יסודי בין מלאכות שבת לדיני נזיקין: בדיני נזיקין החיוב והפטור תלוי אם "ברי הזיקא", כלומר האם הנזק וודאי וברור שהוא עשה את הנזק, שם "ברי הזיקא" נחשב למזיק בידים. אולם אם לא ברור הדבר שהנזק יהיה, זהו גרמא בעלמא. ולכן המעמיד בהמתו על גבי קמת חבירו חייב בנזיקין כי "ברי הזיקא" שבוודאי הבהמה תאכל מן הקמה, ולכן חייב בנזיקין.

ברם במלאכות שבת הכל תלוי "במלאכת מחשבת". כלומר, אם עשה מעשה זריה והרוח מסייעתו להשלים את מחשבתו חייב, שהרי נעשה מעשה זריה על ידו, ואפילו שאין זה ברי שהרוח תסייע לו לזרות, מכל מקום נתקיים מלאכת מחשבת, שהרוח סייעתו להשלים מחשבתו. וזוהי כוונת רב אשי בתירוצו לחלק בזורה ורוח מסייעתו בין נזיקין שפטור דלא הוי ברי הזיקא והוי גרמא, לבין מלאכת שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולכן יהיה חייב.

נמצא דלענין מלאכת מחשבת יש שתי פנים לחומרא ולקולא. לחומרא: שיש לחייב אפילו כאשר לא ברי הזיקא אולם נשלמה מחשבתו. לקולא: כשהעמיד בהמה על גבי עשבים, שברי שהבהמה תאכל מהעשבים, שהרי משום כך לגבי נזיקין חייב המעמיד בהמתו על גבי קמת חבירו כנפסק בחו"מ, אולם בהלכות שבת המעמיד בהמה על גבי עשבים מחוברים אינו חייב, כי אין זה "מלאכת מחשבת".

וההסבר הוא, שמלאכת מחשבת פירושה הוא שהאדם צריך לרצות ולחשוב שהוא מעונין במלאכת שבת זאת, ולכן המעמיד בהמה על גבי עשבים, הרי כל רצונו הוא שבהמתו תאכל ואין לו כל כוונה ומחשבה על עצם המלאכה, ולכן פטור, כי אינו עושה מעשה כלל וגם מחשבתו לא היתה שתעשה מלאכה, שהרי אין לו שם הנאה מזה שאוכלת ועוקרת דוקא מחובר ואין לו ענין בתלישה זו, אלא רצונו הוא רק באכילת הבהמה. לכן בצירוף שני דברים אלו, גם שלא עשה מעשה בידים, וגם שלא היה כאן מלאכת מחשבת, לכן במקרה כזה יהיה פטור.

לפי זה מסיק באבן העוזר לחומרא בענין העלוקה, והוא מודה לדברי המג"א שהמעמיד עלוקה בשבת חייב משום חובל, שהרי העמדת עלוקה שונה מהעמדת בהמה על גבי עשבים, משום שבהעמדת עלוקה רצונו הוא במלאכה עצמה, כי הוא מעונין שתעשה העלוקה חבורה ותמצוץ דם, ואין כוונתו לתועלת העלוקה והנאתה, וכיון שמחשבתו למלאכה מתקיימת על ידי העלוקה, הרי זה גדר של "מלאכת מחשבת", ולכן הוא חייב.

וביותר, דין זה הוא כל שכן מדיני נזיקין, שהרי בנזיקין היה חייב באופן כזה של העמדה שהוא ברי הזיקא, ואם כן קל וחומר במלאכת שבת שחייב, וכדברי רב אשי שבאופן של "מלאכת מחשבת" הוי כל שכן מנזיקין למלאכת שבת.

ה.

במחלוקת המג"א ואבן העוזר ישנה נפקא מינה נוספת, במה שהתיר המג"א (סימן רנב ס"ק כ) לתת בשעת הצורך לגוי לטחון חיטים בריחיים של מים, כגון סמוך לפסח שצריך קמח למצות, וההיתר הוא משום דהוי "שבות דשבות", שכן אפילו אם הישראל בעצמו ישים החיטים בריחיים של מים אינו אלא איסור דרבנן ואין חיוב חטאת בזה. ומקשה על כך באבן העוזר, ולדעתו יש בנתינה לריחיים של מים חיוב חטאת, שהרי בנזיקין אם ישים חפץ של חבירו בריחיים והזיקו בוודאי שיהיה חייב, כמו שזורק כלי לאש, ואם בנזיקין חייב כל שכן שבשבת יהיה חייב חטאת, מאחר וחיובי שבת הם כל שכן מחיובי נזיקין. ולפיכך חולק אבן העוזר על המג"א ואוסר לתת לגוי לטחון חטים בריחיים של מים.

וביישוב דברי המג"א נראה שעיקרה של הקושיה נובע מהבנת אבן העוזר להשוות חיובי מלאכות שבת לחיוב נזקין, אולם המג"א סובר שיש הבדל בין מעביר אש על ידי רוח שפטור בדיני נזקין לזורה ורוח מסייעתו שחייב משום מלאכת זורה בשבת, והסיבה היא, כי במלאכת שבת אסרה התורה זורה, ופעולת הזריה היא מה שזורק האדם את החיטה והמוץ כלפי מעלה, אולם עדיין זריקה זו אינו מחייבתו, אלא הרוח היא גורמת לפיצול החיטה מהמוץ והיא שגורמת לאב המלאכה. כלומר דפעולת הרוח היא תוצאה ממעשיו, ועל תוצאה זו שהיא נהפכת לחלק מהמלאכה הוא חייב. אבל בנזיקין אי אפשר לחייבו על מעשה שנעשה כתוצאה ממעשה שלו שהרי זה גרמא בעלמא.

אולם בטחינת מים בריחיים של מים, מעשה המלאכה [הטחינה] לא נעשה כלל על ידו, כדברי התוס' בשבת (יז, ב ד"ה אין נותנין) שכתבו: "דידעי כולי עלמא שהריחיים טוחנות מעצמן וידעי נמי שהחטים הושמו שם מערב שבת". ועל כן בשבת אי אפשר לחייבו, שהרי הוא לא עשה מעשה טחינה, ומה שנעשה על ידו הוא רק התוצאה שבאה ע"י פעולה שברי הזיקא, לכן לגבי נזיקין חייב ולגבי שבת פטור, ומיושבים דברי המג"א שטחינה על ידי ריחיים של מים אין בה חיוב חטאת, ואי אפשר לדמות ולהקשות מדיני נזיקין.

ו.

בירושלמי בבא קמא (פרק ב הלכה ה) הקשו על ריש לקיש הסובר "אשו משום ממונו" מדין המדליק גדיש בשבת שפטור מתשלומי גדיש כיון שחייב מיתה על מלאכת שבת של הבערת הגדיש, ולכן מצד הדין של "קים ליה בדרבה מיניה" הוא חייב מיתה ופטור מתשלומין. ומקשה הירושלמי שלר' יוחנן שסובר "אשו משום חציו", ולפי זה כל מקום שהאש שורפת נחשבת כוחו וחייב משום מלאכה, ואם כן ניחא שלכן מדין קים ליה בדרבה מיניה פטור מתשלומים. אולם לריש לקיש ד"אשו משום ממונו", מדוע פטור מתשלומי הגדיש, בשלמא על השיבולת הראשונה ניחא שפטור משום שאותה הדליק בידים ובוודאי דחייב עליה מיתה וממילא נפטר מתשלומי שבולת מהדין של "קים ליה בדרבה מיניה", אבל שאר הגדיש שהחיוב עליו לפי ריש לקיש הוא מדין ממונו שהזיק הרי אינו בחיוב מיתה, שהרי שור ששרף גדיש אין הבעלים בחיוב מיתה, ואם כן מדוע שלא יתחייב בתשלומי שאר הגדיש.

ולפי המבואר יש לומר, שבשבת לא רק המעשה הראשוני הוא הקובע, אלא גם התוצאה הנובעת ממנו שהוא חלק מהמלאכה, ויש לכלול זאת בתוך מלאכת מחשבת. והרי בגללו נשרף כל הגדיש שהתחיל על ידי מעשה הבערה שלו בשיבולת הראשונה, ולכן נחשב הכל למלאכה שהוא עושה וממילא חייב על כל הגדיש משום מלאכה ולא רק על השיבולת הראשונה, ולכן גם ריש לקיש מודה שפטור מתשלומין של כל הגדיש, כיון שנתחייב במלאכת מבעיר על כל הגדיש אמרינן "קים ליה בדרבה מיניה בכל הגדיש ופטור מתשלומין".

נמצא לדברינו שהמחלוקת בין אבן העוזר ובין המג"א היא האם אפשר להשוות בין דיני שבת לנזיקין. לדברי אבן העוזר משווים אותם זה לזה, ואילו המג"א סובר שאין לדמות דיני שבת לדיני נזיקין.

אולם לכאורה המג"א סותר עצמו, שהרי בסימן שכ"ח פסק שאסור להעמיד עלוקה בשבת וראייתו מהמשנה בסנהדרין שם מבואר שאם אדם אחז נחש בידו והוליכו עד שהגיעו שיני הנחש בידו של חברו, חייב, וכמבואר לעיל [אות ד], וכיצד יכול המג"א להביא ראיה להלכות שבת מהלכות נזיקין.

ולכן צריך לומר שהמג"א יסבור שכדי להתחייב במלאכת שבת צריך שעצם מעשה המלאכה ייעשה על ידו, וממילא אם הטחינה נעשתה על ידי ריחיים של מים, מובן שאינו עובר על מלאכת טוחן, אבל אם שם עלוקה, הרי הוא עושה מעשה ממש בעלוקה עצמה.

ולפיכך נצטרך לומר שאי אפשר ללמוד לחייב בדיני שבת מדיני נזקין, רק אם רוצים לחייב על תוצאת המעשה שאינה המשך מעשה מלאכה, כגון טחינת חיטים על ידי ריחיים של מים, שלא עשה מעשה טחינה ויש כאן רק תוצאה שנעשה קמח על ידו. ברם אם עושה מעשה בעצם הדבר, כגון בעלוקה, שהמעשה הוא בעצם העלוקה, בזה אפשר ללמוד מדיני נזיקין ששם גם יש דין שחייב על עצם מעשה היזק.

ולפי זה יוצא שאם יסייע בידיו לריחיים יהיה חייב, משום שבאופן זה הרי כבר עשה מעשה בעצם הטחינה ודומה למעמיד עלוקה ולכן יהיה חייב.

כמו כן, אם אדם אחד יחזיק את העלוקה במקום אחד מבלי להקריבה, ואדם שני יקריב ידו אל העלוקה, באופן זה שניהם פטורים, שהרי מי שהחזיק העלוקה לא עשה מעשה, וגם מי שהקריב ידו לעלוקה לא עשה מעשה בעלוקה עצמה, ודומה לטחינה בריחיים של מים שסובר המג"א שאין בזה חיוב דאורייתא. אמנם זהו רק לענין חיובי מלאכת שבת, אבל בדיני נזיקין – מי שהקריב היד לעלוקה יהיה חייב, משום שלגבי דיני נזיקין אין הבדל בין מקרב המזיק לניזק או מקרב הניזק למזיק.

לעומתו, טוען אבן העוזר, שבמקרה זה גם בשבת יהיה השני חייב בגלל שזה נחשב למלאכת מחשבת וכמו שבזורה שהוא עשה מעשה זריה והרוח מסייעתו להשלים מחשבתו, חייב, כמו כן כאן אם מחשבתו היתה לקרב את העלוקה, וכמו שבנזיקין השני חייב כי הוא משלים את הנזק, כמו כן בשבת השני יהיה חייב משום מלאכת מחשבת, וצ"ע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

בעלות על זרע וביציות 

בעלות על זרע וביציות בשנת תשנ"ב התפרסמה בישראל פרשת "בני הזוג נחמני". לאחר שנים רבות של נסיונות להביא ילדים לעולם בדרך כל אדם, שבמהלכם עברה

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.