חיוב נשים בספירת העומר ותפילת ערבית

מתוך ספר רץ כצבי

חיוב נשים בספירת העומר ותפילת ערבית

ובדין "שוויה עליהו חובה"

א. מצות ספירת העומר היא מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות מקיומה, כמבואר בדברי הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הלכה כב-כד) "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת. מצוה זו על כל איש מישראל, ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין מספירת העומר". 

המגן אברהם (או"ח סי' תפט ס"ק א) הביא את דברי הרמב"ם, וכתב: "ומיהו כבר שוויה עלייהו חובה". כלומר, למרות שמעיקר הדין נשים פטורות מקיום מצות ספירת העומר, אולם הנשים קיבלו על עצמן לשמור ולקיים את המצוה, וקבלה זו גורמת לכך שהמצוה נחשבת "חובה" עבורן [בראשית הדברים יודגש כי להלן נדון בחיוב נשים בקיום מצות ספירת העומר, ולא בשאלה האם מותר להן לברך על קיום המצוה, התלויה במחלוקת מרן המחבר והרמ"א (בהלכות ציצית, או"ח סי' יז סעי' ב; הלכות שופר, או"ח סי' תקפט סע' ו) – לדעת מרן המחבר נשים אינן מברכות על קיום מ"ע שהזמן גרמא, כי אינן יכולות לומר "וצוונו", ולדעת הרמ"א רשאיות לברך, ואמירת "וצוונו" היא על האנשים שנצטוו].

על חידושו של המג"א הקשה המנחת חינוך (מצוה שו אות ד) "דבר זה צ"ע, והוא דבר חדש, דנשים אם קבלו עליהם לעשות מצות עשה שהם פטורין יתחייבו מפני דשוויא עלייהו חובה, ולא ראיתי כן בשום מקום". והוסיף: "ואינו דומה לתפילת ערבית, עיין בראשונים, וכאן יש דיעות דאסור להו לעשות מצות עשה שהזמן גרמא, ולכולי עלמא אינו מצוה כלל, והיאך ישווייה חובה. ולא ידעתי מוצא הדברים של דברי המגן אברהם". ביאור הדברים, לכאורה היה נראה שמקור חידושו של המג"א שנשים "שוויה עלייהו חובה" הוא מתפילת ערבית, שנחלקו בגמרא (ברכות כז, ב) אם תפילת ערבית חובה [כשחרית ומנחה] או רשות, וכלל ישראל קיבלו את התפילה כחובה, כדברי הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א ה"ו) "ואין תפילת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם כתפילת חובה". ואם כן כשם שמצינו בתפילת ערבית שקיבלוה כתפילת חובה, כך מצות ספירת העומר נתקבלה על ידי הנשים כחובה, וכפי שביאר הפמ"ג (אשל אברם ס"ק א) "ומה שכתב [המג"א] שויא עלייהו חובה אפשר כתפילת ערבית, וצ"ע".

ועל כך כתב המנחת חינוך שמצות ספירת העומר "אינה דומה לתפילת ערבית", אך לא הסביר מה באמת פשר החילוק ביניהם. ובביאור החילוק כתב בספר נזירות שמשון (סי' תפט ס"ק א) "מצאתי בדרכי משה (או"ח סוף סימן קפח) שלא אמרינן סברא זו אלא היכא דיש פלוגתא שיש מחייבים, וכגון תפילת ערבית ובשבת בסעודה שלישית לאכול פת, שפיר יש לומר דשוויה עלייהו חובה כאותו דעה, אבל בעלמא לא, עי"ש, ונכון הוא. אם כן הכא [בספירת העומר] ליכא פלוגתא". דין "שוויוהו חובה" נאמר רק במה שיש מחלוקת אם זו רשות או חובה, כגון תפילת ערבית שנחלקו בגמרא אם היא רשות או חובה, או אכילת פת בסעודה שלישית שנחלקו הראשונים (הובא בבית יוסף או"ח סי' קפח) אם היא רשות או חובה. ובזה נאמר "שוויוהו חובה" – שקיבלו לנהוג כדעת המחייבים, וכדברי הדרכי משה (שם) "דווקא בסעודה שלישית מאחר דאיכא למאן דאמר דחובה לאכול פת, דומיא דתפילת ערבית דאיכא למאן דאמר דחובה להתפלל, ולכן אמרינן מאחר שהתחיל שוויה עליו חובה". אולם במצות ספירת העומר, לא מצינו שנחלקו האם זו חובה או רשות, ולכן לכאורה אין סיבה לומר שנשים קיבלו על עצמן לקיים את מצות ספירת העומר כחובה.

ומעתה עלינו לבאר את דברי המג"א:

  • מדוע נשים קיבלו על עצמן כחובה דווקא את מצות ספירת העומר [ליישב את דברי המג"א מתמיהת המנחת חינוך].
  • מה פשר גדר ה"חובה" שקיבלו על עצמן, האם בעקבות קבלתן, המצוה הופכת להיות "חובה" עליהן כחובת אנשים, ואף יוכלו להוציא אנשים במצות ספירת העומר.

לבירור הדברים נפנה לעיין תחילה ביסודה וגדרי חיובה של תפילת ערבית.

 *  *  *

תפילת ערבית רשות וקיבלוה כחובה

ב. בסוגיית הגמרא במסכת ברכות (כז, ב) אמר רב יהודה אמר שמואל: "תפילת ערבית – רבן גמליאל אומר חובה, רבי יהושע אומר רשות. אמר אביי, הלכה כדברי האומר חובה, ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות". וכתב הרי"ף (ברכות דף י"ט ע"א מדפי הרי"ף) "וקיימא לן דהלכה כרבא". וכן פסק הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א ה"ו) "ואין תפילת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה", אך הוסיף: "ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם כתפילת חובה". וכתב רבינו מנוח (שם) "ומשום הכי אין אדם יכול להיפטר ממנה". 

ויש לחקור בגדר החיוב של תפילת ערבית כיום לאחר שנתקבלה "כתפילת חובה" – האם התפילה נשארה במהותה תפילת רשות, אלא שכלל ישראל קיבלו על עצמם לנהוג בה כתפילת חובה, או שעל ידי הקבלה נשתנה גדר תפילת ערבית ונעשה לתפילת "חובה" ממש, כשחרית וכמנחה. ואכן לדעת הגר"ח מבריסק, בחקירה זו נחלקו הרמב"ם והראב"ד. 

הרמב"ם (הלכות תפילה פ"י ה"ו) כתב: "מי שהיה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל, פוסק ואפילו באמצע הברכה. ואם היתה תפילת ערבית אינו פוסק, שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה". ומבואר בדבריו, שאם נזכר באמצע התפילה כאשר מתפלל תפילת חובה שכבר התפלל קודם לכן, עליו להפסיק מיד את תפילתו, כי אם ימשיך להתפלל, כל ברכה שיאמר משמונה עשרה היא ברכה לבטלה. אך אם נזכר באמצע שהתפלל תפילה שאינה חובה כתפילת נדבה, אינו צריך להפסיק את תפילתו, כי תפילת "נדבה" רשאי לחזור ולהתפלל מספר פעמים. 

הראב"ד השיג על דברי הרמב"ם וכתב: "אמר אברהם, אין כאן נחת רוח" וביאר הכסף משנה את דבריו: "נראה שטעמו שאע"פ שתפילת ערבית היתה רשות, עכשיו כבר קבעוה חובה". כלומר, הראב"ד הבין שלאחר שכלל ישראל קיבלו על עצמם את תפילת ערבית כתפילת חובה, אין סיבה לחלק בין תפילת ערבית לשאר התפילות, וגם כשנזכר באמצע תפילת ערבית שכבר התפלל, עליו להפסיק את תפילתו כיון שדינה כתפילת חובה.

ובביאור דברי הרמב"ם כתב הגר"ח מבריסק (חידושי רבנו חיים הלוי, שם) "ערבית דין רשות ונדבה עלה, והא דקבועה לחובה, פירושו שקבעו חובה על עצמן להתפלל תפילת רשות ונדבה, אבל התפילה בעצמותה נדבה ורשות היא, כיון דבעיקר תקנת וחובת תפילה אינה רק רשות ונדבה. וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דערבית הואיל והיא בעצמותה רשות, ונדבה, מצטרפת עם תפילת נדבה, דחד מיניה נינהו. ושארי תפלות דהויין חובה בעיקר מילתייהו, הוין תרין מיני, ולא מצטרפי עם נדבה". 

הרמב"ם סבר שגם לאחר שתפילת ערבית נתקבלה "כתפילת חובה", היא נשארה במהותה תפילת רשות ונדבה [אלא שכלל ישראל קיבלו על עצמם לנהוג בה כתפילת חובה]. ולכן כאשר התחיל להתפלל ערבית ונזכר שכבר התפלל, אינו צריך להפסיק את תפילתו, כי ניתן לצרף את חלקה הראשון של התפילה שבמהותה היא תפילת "נדבה" לחלקה השני של התפילה שמתפלל עתה בתורת "נדבה". אולם הראב"ד סבר שלאחר שתפילת ערבית נתקבלה "כתפילת חובה", בעצם קבלה זו נעשית גדר תפילת ערבית "חובה" ממש, כשחרית וכמנחה, ולכן השיג על דברי הרמב"ם וכתב "אין כאן נחת רוח", כי לפי הבנתו, כאשר התחיל להתפלל תפילת "חובה" ונזכר שכבר התפלל, אסור לו להמשיך ולהתפלל בתורת "נדבה" – משום שלא ניתן להתפלל תפילה המצורפת משני חלקים: הראשון בתורת "חובה" והשני בתורת "נדבה", ואם ימשיך בתפילתו יברך ברכות לבטלה, ועל כן עליו להפסיק מיד את תפילתו.

 

תפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות אלא שנהגו בה כחובה או שהיא חובה ממש

ג. ונראה לבאר בחקירה דינים נוספים בהלכות תפילת ערבית.

  • תפילת ערבית קודם זמנה – הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ג ה"ז) כתב "ויש לו להתפלל תפילת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע השמש, וכן מתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת, לפי שתפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה". והראב"ד השיג על דבריו: "אמר אברהם, אין ראוי לעשות כן אלא לצורך השעה, והלא צריך לסמוך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית". 

ונראה כי נחלקו לשיטתם בהבנת גדר תפילת ערבית. לדעת הרמב"ם תפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות, אלא שכלל ישראל קיבלו על עצמם לנהוג בה כתפילת חובה, ולכן "אין מדקדקין בזמנה", ורשאי להתפלל ערבית גם קודם שתשקע החמה. אולם הראב"ד לשיטתו שגדר תפילת ערבית "חובה" ממש, כשחרית וכמנחה, ולכן "אין ראוי לעשות כן אלא לצורך השעה". 

  • הכרזת הש"ץ לומר "יעלה ויבוא" בין קדיש לתפילת ערבית – בשו"ע (או"ח סי' רלו סעי' ב) נפסק: "אין לספר בין גאולה דערבית לתפילה, ומיהו מה שמכריז שליח ציבור ראש חודש בין קדיש לתפילת ערבית, לא הוי הפסק כיון שהוא צורך התפילה". וכתב המג"א (ס"ק א) "ועוד, תפילת ערבית רשות (רשב"א), וכן נוהגים, דלא כרש"ל". וביאר המחצית השקל: "דלא כרש"ל שכתב כיון דהאידנא קיבלנו עלינו תפילת ערבית חובה, אזדא לה טעם הרשב"א לכן אין להפסיק בהכרזה". 

המג"א הביא את טעמו של הרשב"א, שמותר לש"ץ להפסיק בין "גאולה לתפילה" של ערבית בהכרזה לומר "יעלה ויבוא" בליל ראש חודש, כי "תפילת ערבית רשות", ולכן יש יותר מקום להקל בהפסק בין הקדיש לתפילת ערבית. והמהרש"ל דחה את טעמו של הרשב"א בנימוק שכיום "קיבלנו עלינו תפילת ערבית חובה", ואין הבדל בין ערבית לשחרית, כשם שאין מפסיקים בין "גאולה לתפילה" בשחרית, כך אסור להפסיק בהכרזת "יעלה ויבוא", וטעם ההיתר להכריז משום "שהוא צורך התפילה".

ונראה כי הרשב"א והמהרש"ל נחלקו בהבנת גדר תפילת ערבית. הרשב"א סבר כדעת הרמב"ם שתפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות, אלא שכלל ישראל קיבלו על עצמם לנהוג בה כתפילת חובה, ולכן מותר לש"ץ להפסיק בין "גאולה לתפילה" של ערבית בהכרזת "יעלה ויבוא" כי תפילת ערבית במהותה היא תפילת "רשות", ולכן יש יותר מקום להקל בהפסק בין הקדיש לתפילת ערבית. אולם המהרש"ל סבר כדעת הראב"ד שגדר תפילת ערבית "חובה" ממש, כשחרית וכמנחה, ולכן לאחר שכלל ישראל קיבלו על עצמם את התפילה כחובה, אין הבדל בין ערבית לשחרית, וכשם שאין מפסיקים בין "גאולה לתפילה" בשחרית להכריז "יעלה ויבוא", כך אסור להפסיק בין קדיש לתפילת ערבית.

  • מדוע אין חזרת הש"ץ בתפילת ערבית – הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ט ה"ט) כתב: "ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפילת ערבית חובה, לפיכך לא יברך זה ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו". וכן נפסק בשו"ע (סי' רלז סע' א) "אין שליח ציבור חוזר התפילה בתפילת ערבית". והוסיף המשנה ברורה (ס"ק א) "ואפילו האידנא דקבעוה חובה, מכל מקום לא אלים מנהגא כדי לאטרוחי ציבורא להחזיר הש"ץ התפילה". 

דברי הרמב"ם ברורים לשיטתו, שתפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות, ולכן אין סיבה לחזרת הש"ץ בתפילה זו, כי "אין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו", שהרי התפילה במהותה רשות בלבד.

והטעם הנוסף שהביא המשנה ברורה נצרך לשיטת הראב"ד שגדר תפילת ערבית "חובה" ממש, כשחרית וכמנחה, ולכן מעיקר הדין לכאורה היה מקום לחייב את הש"ץ לחזור על התפילה כדי להוציא ידי חובה את המחוייבים בתפילה, ובשל כך כתבו הפוסקים שמחמת טורח הציבור לא תיקנו חזרת הש"ץ בתפילת ערבית למרות שמצד מהות התפילה היה נכון שהש"ץ יחזור עליה.

 

חיוב נשים בתפילת ערבית

ד. כאמור לעיל בדברי הרמב"ם "נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם כתפילת חובה", ויש לדון האם גם נשים קיבלו על עצמן את תפילת ערבית כחובה. 

והנה בנדון חיוב נשים בתפילה, נאמר במשנה (ברכות פ"ג מ"ג) כי נשים חייבות בתפילה, וטעם הדבר מפורש בגמרא (ברכות כ, ב) "דרחמי נינהו" – בבקשת רחמים גם נשים חייבות. ונחלקו רבותינו הראשונים, האם חיוב התפילה מדאורייתא או מדרבנן. הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א מ"א) "מצות עשה להתפלל בכל יום, ולפיכך נשים ועבדים חייבים בתפילה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא". וכן פסק השו"ע (או"ח סי' קו סעי' ב) "ונשים אע"פ שפטורות מקריאת שמע חייבות בתפילה מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא". אולם לדעת הרמב"ן (ספר המצות, מצות עשה ה) חיוב התפילה מדרבנן שקבעו להתפלל שלוש תפילות ביום, וזו מצות עשה שהזמן גרמא, ומכל מקום נשים חייבות להתפלל "דרחמי נינהו". 

ובמשנה ברורה (ס"ק ד) הביא את דברי המג"א (שם ס"ק ב) בתוספת ביאור: "הרמב"ם ס"ל דתפילה מ"ע דאורייתא היא דכתיב ולעבדו בכל לבבכם, אך מדאורייתא די בפעם אחד ובכל נוסח שירצה. ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות, משום דאומרים מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה, ומדאורייתא די בזה, ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר. אבל דעת הרמב"ן שעיקר מצות תפילה היא מדברי סופרים שהם אנשי כנסת הגדולה שתיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר להתפלל אותן שחרית ומנחה חובה וערבית רשות, ואע"פ שהוא מ"ע מדברי סופרים שהזמן גרמא, והנשים פטורות מכל מ"ע שהזמן גרמא אפילו מדברי סופרים כגון קידוש הלבנה, אעפ"כ חייבו אותן בתפילת שחרית ומנחה כמו אנשים הואיל ותפילה היא בקשת רחמים". והוסיף המשנה ברורה "אבל תפילת ערבית שהוא רשות, אע"פ שעכשיו כבר קבלוהו עליהם כל ישראל לחובה, מכל מקום הנשים לא קבלו עליהם ורובן אין מתפללין ערבית".

אולם בכף החיים (או"ח סי' רצט אות סב) כתב: "ומכל מקום נוהגות עכשיו הנשים היודעים להתפלל שמתפללים שחרית מנחה וערבית". וכן נראה מדברי רבנו יונה שכתב באגרת התשובה (דרוש ג' סי' עט) "תהא האשה זריזה להתפלל ערב בוקר וצהריים", ומדבריו דייק רבי בנימין זילבר בביאורו "דברי האגרת" שנשים חייבות בתפילת ערבית, ובספרו שו"ת אז נדברו (חלק יב סימן סה) הוסיף: "וכבר נתבאר שהעיקר שנשים חייבות בשלוש תפילות של שמונה עשרה כמו אנשים, וכן אני מורה לענין תשלומין וכל הדינים וכו'. ומה שכתב המשנה ברורה דרובן אין מתפללין ערבית, עכשיו אכשר דרא בזה שרובן ככולן מתפללות על פי דרכי חינוך שקיבלו בבית יעקב". אולם רבי מנשה קליין כתב בביאורו "פתשגן הכתב" על איגרת התשובה (הערה קס) "מדכתב רבנו רק תהיה אשה זהירה להתפלל, ולא כתב חייבת אשה להתפלל או צריכה אשה להתפלל, ובאנשים לעיל כתב וחייב אדם להתפלל כל יום, נראה דבאשה הוא ענין של זהירות ולא חיוב כאנשים". 

ובספר נפש הרב (ליקוטי הנהגות עמ' קג)  הביא את תמיהת הגר"ח מבריסק "על המג"א, שדבריו תמוהים מאד, והן כשגגה שיצאה מלפני השליט. דפשטות לשון המשנה והרמב"ם והשו"ע בודאי מורה שהנשים חייבות להתפלל תפילת שמונה עשרה בנוסח שתקנו חכמים, ולא סתם לומר מודה אני בעלמא. ועוד דהרמב"ם כתב (תפילה פ"א ה"ב) אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל כל יום ומגיד שבחו של הקב"ה, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, עכ"ל. ובאמירת מודה אני ליכא אלא הודיה, ואפילו אומרת איזו בקשה סמוך לנטילה כלשונו של המג"א, הרי עדיין חסר כאן במצות תפילה דאורייתא דבעינן דווקא שבח, בקשה, ורק אחר כך הודיה". ונראה כי הגר"ח נקט שנשים חייבות פעם אחת ביום להתפלל תפילה המסודרת בסדר של "שבח, בקשה, ואחר כך הודיה" – הנמצא בתפילת שמונה עשרה, ובאמת אין קפידא אם יתפללו את תפילת שחרית או מנחה או מעריב, אלא העיקר שיתפללו בסדר זה.

לסיכום: המשנה ברורה כתב שהנשים לא קיבלו על עצמן להתפלל תפילת ערבית, ורובן אינן מתפללות ערבית.

אולם בכף החיים, ולדעת הגר"ב זילבר, נשים קיבלו על עצמן את תפילת ערבית כחובה.

ולדעת הגר"ח נשים חייבות להתפלל פעם אחת ביום תפילה המסודרת בסדר של "שבח, בקשה, ואחר כך הודיה" – הנמצאות בתפילת שמונה עשרה, ויתכן שלפי דרכו, אם תבחר להתפלל ערבית,  התפילה היא חובה.

 

אשה שקיבלה על עצמה להתפלל ערבית – האם אפשר להתיר את קבלתה

ה. על פי האמור לעיל נבוא לדון במה שנשאל בשו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן קעג) "אשה שקיבלה על עצמה להתפלל מעריב, וכן באשה שהתפללה שחרית מנחה ומעריב. וקשה לה כעת להמשיך כי יש לה ילדים קטנים ורוצה שיתירו לה הקבלה, האפשר או לא". והשיב: "ונראה דאפשר להתיר לה, כי אם היתה יודעת שיהיה קשה לה, אז לא היתה מקבלת על עצמה, ורק היתה מתפללת תפילה קצרה, כרוב הנשים. והנה במעריב יש צד להקל וכמו שכתב המשנ"ב סי' ק"ו סק"ד, אם כן הוי כקבלה, ובשעת הדחק יש להתיר לה, וכמו שכבר כתבנו בקובץ התורני נועם חלק י"ב עמ' ק"מ". ובקובץ נועם כתב: "נראה טעם המג"א דכל מ"ע אם הוא דרבנן או מ"ע שהזמן גרמא או הנהגה טובה, הוא מטעם נדר ואפשר בשעת הדחק גדול יש להתיר עכ"ל, וכן עשינו והתרנו לה הקבלה כנדר". ומבואר בדבריו, שאשה המקבלת על עצמה להתפלל ערבית, קבלתה מחייבת אותה מדין "נדר", ולכן רק בשעת הדחק יש להקל להתיר לה את הנדר.

ונראה כי דין זה תלוי בהבנת גדר תפילת ערבית, ודברי הרבבות אפרים מתאימים להבנת הרמב"ם שתפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות, אלא שכלל ישראל קיבלו על עצמם לנהוג בה כתפילת חובה, ולכאורה קבלה זו מחייבת מדין "נדר", ולפיכך גם אשה שקיבלה על עצמה להתפלל, קבלתה מחייבת מדין נדר, שניתן להתירו בשעת הדחק.

אך יתכן שלדעת הראב"ד שגדר תפילת ערבית "חובה" ממש, כשחרית וכמנחה, ואף אשה שמתפללת ערבית היא בגדר "חובה" ולא רק מדין קבלה המחייבת כנדר, לא נוכל להתיר לה להפסיק מלהתפלל כפי שנהגה.

 

חיוב תשלומין בתפילת ערבית

ו. שיטת הרמב"ם שתפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות עדיין טעונה ביאור.

הרמב"ם עצמו פסק (הלכות תפילה פ"ג ה"ט) שיש חיוב תשלומין לתפילת ערבית: "טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה עמוד השחר, מתפלל שחרית שתים, ראשונה שחרית והשניה תשלומי ערבית". והקשה הגראמ"מ שך בספרו אבי עזרי על הרמב"ם: "ולכאורה צ"ע מה שייך תשלומין מאחר שלא נתחייב כל עיקר בתפילת מעריב, אם כן תפילתו עכשיו היא נדבה וצריך לחדש בה דבר". חיוב תשלומין נועד לאדם שלא התפלל תפילת חובה, ולא למי שלא התפלל תפילת רשות, ואם כן מדוע לשיטת הרמב"ם יש חיוב להשלים את תפילת ערבית.

ותירץ האבי עזרי: "ובהכרח מאחר שעל כל פנים כשמתפלל מעריב היא תפילה של חובה אף שאינו מחוייב בה, ואין צריך לחדש בה דבר, ובקרא כתיב ערב ובקר וצהריים אשיחה, שוב שייך על  זה תשלומין אם שכח ולא התפלל אותה". האבי עזרי חידש שגם לשיטת הרמב"ם שתפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות, אך לאחר שנתקבלה כתפילת חובה, כאשר מתפלל אותה היא נחשבת כתפילת חובה, ולכן לחובה זו יש תשלומין.

האבי עזרי הוכיח את דבריו, מהלכה נוספת המובאת ברמב"ם (שם) "טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה החמה, יתפלל ערבית שתים, ראשונה ערבית ושניה תשלומי מנחה", ולכאורה יש לעיין "מאחר שתפילת ערבית רשות היא, היה בדין שיקדים החובה שהיא תשלומי מנחה לתפילת הרשות. ומוכח כמו שכתבנו, שאף שרשות היא, מכל מקום אם מתפלל אותה, היא תפילה של חובה הנאמר בקרא כמו שתי התפילות, ועל כן צריך להקדים אותה להתשלומין".

האבי עזרי מסיים את דבריו בקושיא: "ועדיין יש לעיין דאם כן ששייך תשלומין לתפילת מעריב אף שהיא רשות, אם כן  מאי טעמא לא שייך בתפילת ערבית חזרת הש"ץ את התפילה, ולמה לא, מאחר שתפילת חובה היא כשמתפללים אותה, ומאי שנא ששייך תשלומין למעריב". ותירץ: "ונראה שהטעם הוא מאחר שלדין להוציא את חברו בעינן לזה דין ערבות דכל ישראל ערבים זה לזה, וע"כ בתפילת ערבית שהיא רשות אין כאן ערבות, שרק על החיוב יש ערבות ולא על רשות, וע"כ אין שייך תפילת הש"ץ להוציא את מי שהוא מאחר שאין כאן מחויב בדבר". 

 

 *  *  *

נשים בספירת העומר – הלכה למעשה

ז. לאחר בירור ביסודה וגדרי חיובה של תפילת ערבית, נשוב לדון בחיוב נשים בספירת העומר.

כאמור לעיל [אות א] המג"א כתב שהנשים קיבלו על עצמן לקיים את מצות ספירת העומר כחובה. ובפשטות כוונתו לומר שהנשים סופרות את ספירת העומר בברכה, כמבואר בדברי שו"ע הרב (סי' תפט סע' ב) "ובמקצת מדינות שמו הנשים מצוה זו עליהם חובה, ואין חשש איסור במה שהן מברכות עליה אף שהם פטורות ממנה". וכוונתו מבוארת בדברי ערוך השלחן (שם סע' ד) "ומכל מקום נהגו לברך ולמנות בכל מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים נוהגות בשופר וסוכה ולולב". כלומר, מנהג הנשים לברך על מצות ספירת העומר מבוסס על הכרעת הרמ"א שנשים רשאיות לברך על קיום מצוות עשה שהזמן גרמא [כמובא לעיל בפתיחה].

ומשמע כי לפי מרן השו"ע הפוסק שנשים אינן מברכות על קיום מ"ע שהזמן גרמא, הן אינן רשאיות לברך על מצות ספירת העומר, כפי שכתב בכף החיים (שם אות ט) על דברי המג"א: "וכל זה למנהג בני אשכנז שנוהגים הנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, אבל לנשי בני ספרד בלאו הכי אין לברך אם רוצים לקיים מצות ספירת העומר. רק אם אפשר, יש לשמוע מאנשים, ויתכוונו לצאת ואחר כך יספרו". וכן פסק להלכה הגר"ע יוסף (קובץ קול סיני, הלכות ומנהגי ספירת העומר, סע' ג) "נשים פטורות ממצות ספירת העומר הואיל ויש לה זמן קבוע, וכל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות. ואם רצו לספור בלא ברכה רשאיות אבל אינן רשאיות לברך, והרי היא ברכה לבטלה".

ומדברי המשנה ברורה (ס"ק ג) נראה שנקט להלכה שגם למנהג האשכנזים, מן הראוי שנשים לא תספורנה בברכה, כדבריו: "כמדומה דבמדינותינו לא נהגי נשי כלל לספור [ובשער הציון (ס"ק ב) הוסיף: "גם הפרי חדש כתב בפשיטות דנשים פטורות ולא הזכיר ממנהגא דנשי בזה, וכן החיי אדם השמיט האי מנהגא"] וכתב בספר שולחן שלמה דעל כל פנים לא יברכו, דהא בודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינם יודעים פירוש המלות".

ועל פי הקבלה, אין לנשים לספור כלל, גם ללא ברכה, כפי שהובא בכף החיים (אות ט) בשם הברכי יוסף (סי' תפט ס"ק כב). וכן הורה למעשה בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק טז שאלה ח) "מן הראוי שהנשים לא תספורנה כלל ספירת העומר, ואף בלא ברכה. משום שעל פי הסוד אין לנשים מקום כלל לספירת העומר, כנזכר בזוהר בפרשת תצוה דף קפ"ג ע"א, ע"ש. ורבנו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (ח"א בקונטרס סוד ישרים סי' יב) למד מכאן, שבספירת העומר אף אם הנשים רוצות לקיים את המצוה בתורת נדבה אינן רשאיות, כיון שלא שייכות בזה, עי"ש בדבריו באורך. וראה עוד בכף החיים (אות ט). ועל כן יש לנשים להימנע לגמרי מלספור ספירת העומר ואף בלא ברכה".

 

ח. והנה המשנה ברורה הביא מדברי ספר "שלחן שלמה", שחיברו רבי שלמה זלמן פיקרש, אב"ד מיר [יצא לאור בשנת תקל"א] שנשים לא יברכו על מצות ספירת העומר משתי סיבות: "דהא בודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינם יודעים פירוש המלות".

בביאור דברי המשנה ברורה כתב ידידי רבי אשר וייס, אב"ד דרכי תורה (הגדה של פסח מנחת אשר) "נראה ברור מלשונו דאין החשש שמא ישכחו, או ידלגו יום אחד, אלא משום שמא יטעו. ובדקתי בספר שלחן שלמה (להגרש"ז רבה של מיר דליטא לפני כמאתיים שנה) ושם בסעיף ג' כתב "שמא יטעו ויברכו ברכה לבטלה והן אינן יודעות הדין". כלומר הלשון "שמא יטעו" מלמד שאין החשש שמא ישכחו או ידלגו יום אחד, אלא יש חשש של טעות בספירה עצמה. ואפשר שחשש שמא יספרו בנוסח משובש, או שמא ידלגו יום אחד ולא תדענה ששוב אין לברך על שאר הימים".

ולאור ביאור זה בדברי המשנה ברורה, חידש הגר"א וייס: "נראה לכאורה דשתי החששות לא שייכי בזמנינו, דנשי דידן חכמניות, הן וכולן מבינות היטב לשון הקודש, ואין שום חשש שיטעו במינן או בנוסח שבידן לקרוא מתוך הסידור וכדומה. ועוד, דבכל בית יש לוחות שנה וכדומה, וכן בעיתונות החרדית נכתב יום הספירה דבר יום ביומו. ומשום כך שפיר נהגו נשינו ובנותינו לברך על הספירה ושפיר עבדי". יחד עם זאת מציין הגר"א וייס: "מ"מ נלע"ד דאשה שיודעת שמסתמא לא תשלים את הספירה כדין, לא תתחיל כלל לברך על הספירה, דיש מן האחרונים שנקטו דאם ידלג יום אחד אף ברכותיו למפרע לבטלה, כן כתב החיד"א בספר מורה באצבע. ואם כן בשלמא איש המחוייב לברך ולספור, חייב לעשות כן, אף אם יש חשש שישכח יום אחד, אבל אשה שפטורה מעיקר הדין נכון טפי שאם דרכה לשכוח אחד מימי הספירה תספור לכתחילה בלי ברכה".

ואכן בספר אשרי האיש (ספירת העומר פרק סד אות א) מובא בשם הגרי"ש אלישיב: "אשה חכמה מדקדקת במעשיה ואשת חבר, יכולה לברך כל ספירת העומר". ובספר אורחות רבנו הקהילות יעקב (ימי העומר אות ג) מובא "שהיה כל לילה מזכיר לזוגתו הרבנית ע"ה, ולבנותיו ולנכדותיו שיספרו". והגר"ח קנייבסקי נשאל: "האם נשים יספרו ספירת העומר", והשיב: "טוב שיספרו" (מועדי הגר"ח, הלכות ספירת העומר תשובה קלח).

 

חיוב נשים בספירת העומר בגדר "רשות" אלא שנהגו בה כחובה, או שהיא בגדר "חובה" ממש

ט. ונראה לענ"ד לחקור בגדר חיוב נשים בספירת העומר לפי דברי המג"א שהנשים "שוויה עלייהו חובה" – כעין שנתבאר לעיל בדברי הגר"ח מבריסק בגדר חיוב תפילת ערבית, האם חיוב הנשים נשאר במהותו "רשות", אלא שקיבלו על עצמן לקיים את המצוה כ"חובה", או שעל ידי הקבלה נעשתה מצות ספירת העומר בגדר "חובה" ממש.

ונפקא מינא:

  • האם אשה מוציאה איש בספירת העומר – אם חיוב נשים בספירת העומר בגדר "חובה" ממש, אשה יכולה לספור ולהוציא איש ידי חובה, ברם אם חיוב הנשים בספירת העומר נותר במהותו בגדר "רשות" אלא שנהגו בה כחובה, לכאורה לא תוכל אשה שאינה מחוייבת לספור ולהוציא ידי חובה איש המחוייב במצוה.
  • אשה החוששת שלא תשלים את הספירה האם תתחיל לספור – לעיל הובאו דברי הגר"א וייס, שכתב להבדיל בין אשה לאיש בנדון ספירה כשיש חשש שלא תושלם, כדבריו "איש המחוייב לברך ולספור, חייב להתחיל ולספור אף אם יש חשש שישכח יום אחד, אבל אשה שפטורה מעיקר הדין נכון טפי שאם דרכה לשכוח אחד מימי הספירה תספור לכתחילה בלי ברכה". ברם נראה כי דבריו נכונים רק אם נאמר שחיוב נשים בספירת העומר בגדר "רשות" אלא שנהגו בה כחובה, ברם אם חיוב נשים בספירת העומר בגדר "חובה" ממש, אין כל הבדל בין אשה לאיש, וגם אשה החוששת שלא תשלים את הספירה, רשאית להתחיל ולספור בברכה.
  •   •   •

מצוות נוספות שנשים קיבלו על עצמן כ"חובה" 

י. לעיל [אות א] הבאנו את קושיית המנחת חינוך על דברי המג"א שנשים קיבלו על עצמן את מצות ספירת העומר כחובה: "דבר זה צ"ע, והוא דבר חדש, דנשים אם קבלו עליהם לעשות מצות עשה שהם פטורין יתחייבו מפני דשוויא עלייהו חובה, ולא ראיתי כן בשום מקום" – והמנחת חינוך הוסיף כי מצות ספירת העומר "אינה דומה לתפילת ערבית" שנתקבלה כחובה.

אולם לענ"ד דברי המנחת חינוך תמוהים, היאך "לא ראה בשום מקום" שנשים קיבלו על עצמן לקיים מצוות שנפטרו מלקיימן, והרי מצינו בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים שנשים קיבלו על עצמן לקיים מצוות:

  • שופר – המהרי"ל (מנהגים הלכות שופר אות א) כתב: "דרש מהר"י סג"ל, הכל חייבין בשופר בין קטנים בין גדולים. אכן נשים פטורות דמצות עשה דזמן גרמא הוא, אך שמכניסין את עצמן לחיוב. והואיל שמחייבין את עצמן, צריכין להזדרז לתקן צרכיהן הן בתכשיטין הן בתבשילין להיות פנויות לבא בית הכנסת ולהיות שם לשמוע קול שופר, ואל יטריחו את הציבור להמתין אחריהם". ובהמשך דבריו הוסיף: "והואיל והנשים הכניסו את עצמם בחיוב התקיעה, נכון הדבר אם יכולין בשום צד שיניחו התינוקות בבית כדי שלא יפסיקום משמוע קול שופר, דאין יוצאין אלא אם כן במכוונו לשמוע קול שופר מראשו ועד סוף".
  • סוכה לולב וקידוש יום טוב – רבי עקיבא אייגר דן בתשובתו הראשונה (מהדורא קמא סימן א, בהשמטות)  בגדרי חיוב נשים בקידוש ביום טוב, וכתב בתוך דבריו: "נראה דבאמת אינן בחיוב המצוה זו כיון דהוי זמן גרמא, אלא דמכל מקום רוב נשי דידן מחמירין לעצמן וזהירות וזריזות לקיים רוב מצות עשה שהזמן גרמא, כגון שופר סוכה לולב, וכן בקידוש יום טוב והוי כקיבלו עלייהו".
  • תפילת מוסף – בשו"ת בשמים ראש (סימן פט; הובא בשו"ת רעק"א מהדורא קמא סימן ט) כתב: "ונשים פטורות מתפילת המוספין, דזאת התפילה אינה באה אלא משום זכר לחיוב הקרבנות, ואשה לא היתה שוקלת, ואין להם חלק בקרבנות ציבור. אבל כבר נהגו להתפלל כל דבר, וחייבו את עצמן בכל המצוות".
  • ברכת המפיל – המג"א (סי' רלט ס"ק ב) כתב: "ומה שלא נהגו הנשים לאומרה [ברכת המפיל] אפשר דסבירא ליה כיון דאינו נוהג אלא בלילה פטורות דהוי שהזמן גרמא, כמו שפטורים מקריאת שמע. ונהגו הנשים האידנא לאומרה". ועל פי דבריו פסק הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה תפילה פרק יג אות טו) "הכל חייבים לברך ברכת המפיל", ובהערות (שם) נומקה הוראתו: "דכבר קבלו עליהן הנשים לאמרה, וכן המנהג".

הנה כי כן, נוכחנו לראות כי נשים קיבלו על עצמן לקיים מצוות רבות: שופר, סוכה, לולב, קידוש יום טוב, תפילת מוסף וברכת המפיל – ועל כן תמיהת המנחת חינוך על המג"א בלתי מובנת. ואדרבה, דברי המג"א שנשים קיבלו עליהן לקיים את מצות ספירת העומר מובנים ומתאימים עם דברי הפוסקים הנ"ל שהצביעו על המצוות הנ"ל שנשים קיבלו על עצמן לקיימן, ובא המג"א והוסיף לרשימה זו גם את מצות ספירת העומר שנשים קיבלו על עצמן לקיימה.

 

נשים קיבלו על עצמן כחובה מצוות הקשורות לתפילה ובקשת רחמים

יא. יחד עם זאת עדיין צריך ביאור, מדוע דווקא מצוות אלו נתקבלו על ידי הנשים לקיימן יותר ממצוות אחרות.

וחשבתי לומר כי יתכן והנשים קיבלו על עצמן לקיים מצוות הקשורות לתפילה – שהרי יסוד חיובן בתפילה מבואר בגמרא בברכות (כ, ב) "דרחמי נינהו". והיינו, שלמרות שלכאורה היו צריכות להיפטר מחיוב תפילה, הואיל וזו מצות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות מחיובה. אך היות ויסוד התפילה הוא "בקשת רחמים", גם נשים זקוקות לבקשת הרחמים, ומחוייבות בתפילה. ונראה שמסיבה זו קיבלו הנשים על עצמן לקיים מצוות הקשורות לתפילה ובקשת רחמים, ובכלל זה את תפילת מוסף, וכן ברכת המפיל שמבקשים רחמים לפני השינה, וכמו כן:

  • תקיעת שופר – שהיא בגדר של תפילה, כפי שהבאנו בספרנו רץ כצבי (ירח איתנים סימן ו) מדברי השפת אמת. 
  • לולב – שתכלית הנענועים בנטילתו היא תפילה להשי"ת "כדי לעצור רוחות רעות וכדי לעצור טללים רעים", כמבואר בדברי הגמרא במסכת סוכה (לז, ב).
  • ספירת העומר – היא חלק מסדר התפילה, כפי שנתבאר בספרנו רץ כצבי (פסח-שבועות סימן כח) שמטעם זה סופרים את העומר לפני אמירת עלינו לשבח ולא לאחריו, כי קיום מצות הספירה הוא חלק מסדר התפילה.

אמנם הסבר זה עדיין לא מיישב את דברי רעק"א שנשים קיבלו על עצמן לקיים את מצות סוכה וקידוש יום טוב, וצ"ע. 

 

*  *  *

שיעור זה ראה אור לראשונה בקובץ מוריה (ניסן תשע"ה), ובעקבות הפרסום כתב ידידי רבי מרדכי רלבג, דיין בבית הדין הרבני בתל אביב:

בסוף המאמר נשארת בצ"ע מדוע קיבלו עליהם חובה בקידוש יו"ט ובסוכה. ונראה לי הטעם, כיוון שבשני המקרים יושבים כל המשפחה ביחד, הן בקידוש יו"ט שזה זמן הסעודה, והן בסוכה, שמדובר על אכילת כזית ראשון של ליל יו"ט שיושבים כל המשפחה לסעוד ביחד.

*  *  *

רבי ישראל רוט כתב:

במה שהתפלא מעכ"ת שליט"א בסו"ד על המנחת חינוך שהק' על המג"א היכן מצינו האי גדר של שויוהו חובה עלייהו, הלא מצינו בכמה וכמה הלכות דבר זה.

לענ"ד קושיית המנח"ח כך: הרי יסוד דין ספירת העומר הוא "ספירת מ"ט יום", וכל יום ויום הוא חלק מאותו מצווה, ואמנם כל יום הוי מצוה, אך זה חלק מהמצווה הכללית של ספירת העומר שמצוותה הספירה של מ"ט יום, וזה נשים פטורות, מ"מ חידש המג"א שקבלו על עצמן, וזה נהפך לחובה, וע"ז שפיר תמה המנח"ח הכיצד ייהפך דבר שאצלם אי"ז "ספירת מצוה" שבגלל שקבלו על עצמם זה ייהפך ל"ספירת מצוה", בשלמא בהני דוגמאות שהזכיר מעכ"ת שליט"א א"ש שמהני התחייבותן, כי שם זה מעשה מצוה גם בלי חיובן, כגון תפילת ערבית, הרי זה מעשה מצוה של תפילה הגם שהם פטורות, ע"ז שפיר אהני להתחייב ולאשוויי ע"ז חובה, משא"כ "ספירת העומר" אם אין זה ספירה של מצוה אין ע"ז שם מצווה כלל, אלא ספירה בעלמא, ואיך קבלתן יהפוך זה לספירה של מצווה, ממילא לא קשיא מהני דוגמאות שמייתי מעכ"ת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

חזקה במצות תקיעת שופר

חזקה במצות תקיעת שופר מעשה שהיה בראובן שהוא, "בעל תוקע" קבוע לתקוע בראש השנה, שהיה רגיל לתקוע גם בחודש אלול במנין הראשון בכל יום בבוקר.

קרא עוד

היתר ממזר בשפחה בזמן הזה

היתר ממזר בשפחה בזמן הזה במשנה האחרונה במסכת קידושין (פ"ד מי"ג) מפורשת דרך להתיר לממזר ודאי לבוא בקהל: "רבי טרפון אומר, יכולים ממזרים לטהר [מפסול

קרא עוד

קריאת המגילה מבעוד יום

קריאת המגילה מבעוד יום בשנות השואה, היו מקומות שנאסר על היהודים לצאת מפתח ביתם לאחר השעה שמונה בערב. בפרוס ימי הפורים בשנת תש"ב, נשאל רבי

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

יין מזוג במים

 א. מזיגת יין חי בסוגיות הש"ס מבואר כי שתיית יין נעשית על ידי מזיגתו במים כדי לעדן את טעמו וחריפותו. נפקא מינה לענין ברכת בורא

קרא עוד

מזיק בפורים

א. המזיק מחמת שמחה – מקורות ופסק הלכה דברי רבותינו הראשונים בעניין חטיפת האתרוגים והלולבים בחג הסוכות • היזק מחמת שמחת חתן וכלה • הכאה

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.